תגית: דיכוי פוליטי

הפוסט הזה הוא תרגיל באסוציאציות חופשיות. התקבצו בו כל מיני חומרים מעניינים שנתקלתי בהם בחודש האחרון ולא הספקתי לעכל אותם עד תום. בהדרגה החומרים התחילו לשלוח איתותים אחד לשני וליצור איזשהו "מעגל תהודה". במקום לשבת ולכתוב מסה מנומקת על כל אחד מהם, החלטתי פשוט להעלות אותם ביחד ולראות מה קורה (הא, איזה כיף שכתיבת בלוג לא דומה לכתיבת מאמר אקדמי).

במלים אחרות, הפוסט הזה נולד משילוב של סקרנות ועצלות.

אני משאיר לקוראים לעשות את החיבורים, או הניתוקים, בין החומרים השונים. כמו שאמרתי, אין כאן טיעון מסודר, רק אסוציאציות פרטיות שלי. בכל מקרה, כל אחד מהחומרים האלה מרתק בפני עצמו. לא תשתעממו.

1. לפני חודש התפרסם ב"כלכליסט" ראיון מעמיק עם פיליפ זימבארדו, פסיכולוג חברתי שקנה את תהילתו בניסוי הכלא המפורסם בסטנפורד (עוד על הניסוי והשלכותיו, כאן). הראיון הוא קריאת חובה לכל מי שמתעניין בפסיכולוגיה של הרוע. בהזדמנות זאת אמליץ בחום על כל סדרת "השראה" של "כלכליסט", שמשקמת את הכבוד האבוד של עיתונות המדע הפופולרי. הסדרה מתמקדת במדעי החברה והאדם, ולמרות הדגש המופרז על תחומים "כלכליים" כמו קבלת החלטות וחידושים טכנולוגיים, יש בה כמה פנינים אמיתיות, ראיונות עומק עם אנשים חכמים ולא שגרתיים. הראיון עם זימבארדו היה תחילת המסע האסוציאטיבי שלי.

2. לפני שבועיים הודלף לתקשורת העולמית סרטון וידאו שמתעד חיסול ממסוק בירי אוטומטי של יותר מ-12 איש באחד מרבעי בגדד. הסרטון צולם במסוק אפאצ'י אמריקאי ונשמעים בו בבירור חילופי הדברים בין צוות המסוק לבין המפקדה שמאשרת את הירי. בין התושבים שנהרגו היו שני עיתונאי "רויטרס"; אחד מהם שרד במטח הירי הראשון, וזחל בשארית כוחותיו על המדרכה עד שהגיע רכב חילוץ. בשלב זה חיסל מטח ירי שני מהמסוק אותו ואת מחלציו. ראו עוד פרטים כאן.

הסרטון שהודלף בידי "ויקיליקס" כבר עשה כותרות בכל העולם, וגם הוזכר בארץ (אף כי נדחק לשוליים; מה לנו ולחיסולים מהאוויר?). מי שהחמיץ אותו, מוזמן לצפות כאן. זהו אחד הקטעים המצמררים ביותר שראיתי מימי. לא רואים בו דם או גופות מבותרות: רק "אנשים על הכוונת", תק-תק-תק של ירי אוטומטי, והמלים שיוצאות מפיהם של הרוצחים. אין מלים לתאר את המלים.

3. "אזרחים על הכוונת" הוא גם שמו של סרטון שהפיק ארגון "עדאלה" לפני כחודש על אי-שוויון בין יהודים לערבים בישראל. בסרטון סוקרים מומחים את ההבטים המרכזיים של האי-שוויון הזה, באופן מרוכז ובהיר. בין לבין עורך צמד קומיקאים ערבים ראיונות אקראיים עם "היהודי שברחוב", וברקע גם נשמעת מוסיקת ראפ פוליטית. הסרטון מעולה (כלומר מדכא ברמות); אל תחמיצו את השניות האחרונות בחלק השני. ניתן לצפות בסרטון עם תרגום לעברית כאן.

4. והנה יוסי ואיתמר (שיש להם אתר חדש), גם הם בסאטירת רחוב נוסח "בוראט", על יחסם של הישראלים לפליטים מדארפור. כמו ששם צחקנו, לא בכינו שנים.

                             

[תזכורת: כבר עשית מנוי דוא"ל לבלוג במשכנו החדש? אם לא, ראה/י צד שמאל למעלה]

התמונה הזאת מצדיקה ריענון של הפוסט הזה, שעלה לפני יומיים.

1,200 מפגינים באו לציין היום 5 שנים למאבק בבילעין, ופירקו קטעים מן הגדר. כן ירבו.

[פוסט ארוך]

כל תיאור הסטורי של המאבק הפלסטיני יהיה מוכרח להכיר בחשיבות העצומה של המאבק העממי שהתגבש סביב גדר ההפרדה בשנות האלפיים. כשהחל המאבק הזה, במחנה מסחה באפריל 2003, עוד לא ידעו יוזמיו לאן הוא יתגלגל; הם לא שיערו שמדי יום שישי יתייצבו עשרות ומאות מפגינים בבילעין ונעלין בחזה חשוף מול חיילים חמושים. הם גם לא יכלו לשער את השלב האחרון של העימות: רדיפה פוליטית של מנהיגי המחאה, בנוסח דיקטטורות מזרח אירופה ודרום אמריקה של שנות השבעים (זאת אחרי הרדיפה התרבותית, שמזמן כבר כאן).

אבל התשתית של המאבק ואופיו הונחו כבר אז, במסחה, והעקרונות תקפים עד היום: (1) פעילות סולידרית שמצליבה שלוש צלעות – תושבים פלסטיניים שאדמתם נגזלה; אקטיביסטים ישראליים (בעיקר מ"האנרכיסטים נגד הגדר") ופעילי שמאל בינלאומיים; (2) מחאה מקומית בניהול של ועדות עממיות, ללא התערבות חיצונית של חמאס או פת"ח; (3) הימנעות מהפעלת נשק חם, למרות שהצבא יורה והורג במפגינים.

מבלי להתיימר לכתוב את ההסטוריה לפני שהיא הסתיימה, אני מעז לנחש שפרק המחאה העממית סביב גדר ההפרדה – מסחה-בודרוס-ג'יוס-בידו-בית לקיא-עזון-בית סירא-בית אומר-ארטס-ואדי א-רשא- מעסרה-בילעין-נעלין – יהיה בין הפרקים המפוארים בתולדות המאבק הפלסטיני: הן מבחינת צידקתו הבולטת, הן מבחינת השיטות והדרכים שהוא נקט בהן, הן מבחינת התהודה והתמיכה שהוא גייס, ובחשבון האחרון, אני מאמין, גם מבחינת השגיו האובייקטיביים. החומה תיפול, באמת תיפול, בזכות המאבק הזה ולא בזכות הטרור.

המאבק הזה אינו יורד מהכותרות כבר שבע שנים. ההפגנות השבועיות, הנפגעים, ההרוגים (19 מפגינים עד כה), העתירות לבג"ץ. סיקור יש, גם אם הוא לוקה במחלה השכיחה של אימוץ אוטומטי של גרסת השלטונות בכל אירוע ואירוע. מה שהיה חסר, עד לאחרונה, זה ניתוח של הדינמיקה של המאבק ובמיוחד השינויים שחלו לאחרונה במדיניות הישראלית. השינויים האלה חושפים פן אפל וחדש של הכיבוש, שמבשר את העתיד לבוא, ובהם אני רוצה להתרכז.

השבוע נפל דבר: שלוש שנים אחרי פסיקת בג"ץ שחייבה את המדינה לפרק 1.7 ק"מ מן הגדר שמקיפה את התנחלות מודיעין עלית (קטע שהיה אמור להקיף שכונה שעוד לא הוקמה אז, "מתתיהו מזרח"), ושנה אחרי שבג"ץ נזף במדינה על העיכוב בביצוע – הוחל בפירוק הגדר בבילעין.

נו, יש שופטים בירושלים, נאנחים בהקלה קומץ הישראלים שעוד אכפת להם מהנושא. מדינת חוק או לא מדינת חוק?

אכן, יש שופטים בירושלים, אבל יש גם שופטים במחנה עופר ובמת"ק סאלם, בתי הדין הצבאיים. גם הם שופטים, וגם הם ישראלים. אבל שם נוהג הגיון משפטי אחר לגמרי.

או שמא לא אחר לגמרי.

נחזור קצת אחורה

פעולות המחאה מתקיימות כבר חמש שנים בבילעין ושנתיים בנעלין. הן התהוו באופן ספונטני, ביוזמתם של חקלאים שאדמתם הופקעה לצורך הקמת גדר ההפרדה או נותרה מעברה המערבי של הגדר; אף כי לא מדובר בהפקעת אדמות רשמית, משטר ההיתרים הדרקוני מונע מהחקלאים הפלסטינים את הגישה החיונית לעיבוד אדמתם. הגדר גזלה מבילעין 1,950 דונם, כמחצית משטחי הכפר וכ-70% משטחיו החקלאיים, ומנעלין היא גזלה 2,500 דונם, כרבע משטחי הכפר.

על כך כל המאבק. לא מאבק "נגד הכיבוש" ולא שעשועי סרק בהשלכת אבנים על חיילים. המאבק הוא על מטה לחמם של תושבי הארץ הזאת, שדורשים את הדבר הבסיסי מכל: לעבוד את אדמתם.

ונזכיר בפעם האלף: המאבק איננו נגד הלגיטימיות של עצם גדר ההפרדה, אלא נגד התוואי שלה. לאף אחד בבילעין או בלונדון לא אכפת אם ישראל מקיפה את עצמה בגדרות וחומות – על שטחה הריבוני. המחאה התעוררה כי ישראל השתמשה בחומה ככלי לסיפוח שטחים כבושים, תוך הפרת החוק הבינלאומי.

פסיקת בין הדין הבינלאומי לצדק בהאג, מיולי 2004, מאד ברורה כאן. בית הדין לא התעסק בכלל בקטעי הגדר שהוצבו על הקו הירוק, אלא רק בקטעים שממזרח לו. והוא קבע: "אין חולק שישראל חייבת להתמודד עם פעולות רבות של אלימות קטלנית ובלתי מובחנת כלפי האוכלוסיה האזרחית שלה. יש לה הזכות, ולמעשה החובה, להגיב כדי להגן על חיי אזרחיה. יחד עם זאת, האמצעים שננקטים חייבים להישאר במסגרת החוק הבינלאומי שבתוקף… על ישראל להפסיק מיידית את עבודות הבנייה של החומה המוקמת על טריטוריה פלסטינית כבושה, כולל במזרח ירושלים ומסביב לה, ולפרק את החומה שכבר נמצאת שם."

ועוד נזכיר, שבניגוד לתעמולה הרווחת שמפיצים הצבא ושופרות השלטון בעיתונות ובבלוגוספירה, הדחף העיקרי בבילעין הוא מקומי-עממי. לא מדובר בפלאחים נבערים שכל מיני שמאלנים מהארץ ומחו"ל מסיתים אותם לחטוף כדורי גומי וגז מדמיע בניגוד לאינטרס האמיתי שלהם. הנה כך תיאר מוחמד חטיב, מראשי הועדה העממית בבילעין, את צמיחת המאבק:

"מוחמד חטיב מספר כי עבודות הכנת הקרקע לבניית הגדר בבילעין החלו בסוף 2004. "הפעולות שלנו היו אז סמליות, בהיקף מצומצם. מדובר הרי בכפר קטן. ב-4 במאי 2005 היתה נקודת השינוי מבחינתנו. קשרנו את עצמנו לעצי זית. זה היה מסר חזק לישראל בעוד האמצעי היה בלתי אלים לחלוטין. ביקשנו אז לבנות משולש של פעילים, פלסטיני-ישראלי-בינלאומי. כל ישראלי שביקש לצאת נגד הכיבוש, קיבלנו אותו בברכה. אפילו חיילים באו להזדהות איתנו. כל אחד שפשט את מדיו, אהלן וסהלן. המטרה שלנו לא היתה החייל ששומר על הגדר, אלא הגדר. אין לנו כוונה להרוג את השומרים על הגדר ואין לנו שום בעיה עם הצבא."

תולדות המאבק הזה שזורות באלימות ורמייה של כוחות הביטחון שבאו במגע עם המפגינים, עוד מההתחלה. הדפוס היה קבוע: כוח מג"ב שמגיע לפזר את ההפגנה יורה גז מדמיע לתוך ההפגנה, חובט באלות במפגינים ועוצר אותם. בבית המשפט מתברר, לאור תיעוד מצולם, שלאלימות החיילים לא קדמה שום התגרות אלימה מצד המפגינים. כבר ב-2005 קבעו שופטים, שוב ושוב, שמג"ב טפל אשמות שווא על מפגינים בבילעין והפעיל כוח מופרז נגדם. מקרים רבים נוספים תועדו בדו"חות של פעילי זכויות אדם.

ההפגנות בבילעין היו לשדה ניסויים של כוחות הביטחון בהפעלת סוגי תחמושת "אל-הרג" חדישים, שהשפעתם לא ברורה, לפעמים בניגוד למגבלות התקניות: כדורי מתכת מצופים גומי, רובי "רוגר", כדורי 0.22 אינץ' ("טוטו"), כדורי פלפל, כדורי ספוג, כדורי שעועית, וה"בואש" הידוע לשמצה. בהיעדר תחמושת חיה, חיילי צה"ל משתמשים באופן יצירתי גם ברימוני גז, ויורים אותם בכינון ישיר לעבר מפגינים; כידוע, זה הורג.

"אל-הרג" או לא "אל-הרג", הירי של כוחות צה"ל גבה עד היום את חייהם של 19 מפגינים, בהם אחמד מוסא, ילד בן 10 מנעלין. מאות מפגינים נפצעו, חלקם אנושות, ועשרות רבות נלקחו למעצרים ממושכים.

שנה וחצי לאחר הריגתו של הילד (בכדור חי, כפי שהתברר), הודיע צה"ל במפתיע על הגשת כתב אישום נגד היורה, שוטר מג"ב. "במפתיע", משום שדרכן של חקירות כאלה, כידוע, היא להסתיים בלא כלום: לא אחריות, לא אשמה, לא תיק ולא הרשעה. רק שבועיים קודם לכן הודיע צה"ל שתיק החקירה נגד יורה רימון הגז שפגע בראשו של המפגין טריסטן אנדרסון וגרם לשיתוקו נסגר מ"חוסר אשמה פלילית".

ובכן, דמו של הילד אחמד מוסא כנראה זעק קצת חזק יותר, ולאחרונה הוחלט על הגשת כתב אישום, בכפוף לשימוע. על כך הגיב עורך דינו של השוטר הנאשם, דוד הלוי, במלים הבאות: "במקרה הנדון אין מקום להגשת כתב אישום כנגד מרשי ואני משוכנע כי בתום הליך השימוע, שמתקיים בימים אלו, תתקבל עמדתי בעניין זה. באירוע הנדון כלל לא ברור כי המנוח, ככל שקיים כזה, נהרג כתוצאה מירי."

מלים אלה ראויות להיחקק בכותל המזרח של הכיבוש, לצד מימרות נצחיות אחרות כגון זו של פליאה אלבק: "התובע רק הרוויח ממות המנוחה, שכן בחייה היה חייב לפרנס אותה ועתה איננו חייב בכך – לכן נזקו הוא לכל היותר אפס." 

השלכת אבנים זה "לא אלים"?

ההסבר הישראלי השגור לכמות הנפגעים הגדולה בהפגנות היא שהפלסטינים גוררים את כוחות הביטחון לפסים אלימים באמצעות השלכת אבנים על חיילים. אבנים שנורות מרוגטקה אכן פוצעות. השאלה היא אם בהקשר של אמצעי פיזור ההפגנות סביב הגדר נכון לקרוא להן "פעולות אלימות".

המפגינים טוענים בתוקף שהשלכת האבנים היא תגובה להתגרות של הצבא, בדרך כלל ירי גז מדמיע. הם גם מציגים סרטונים שתומכים בגרסה זו, אבל הציבור הישראלי, כרגיל, מאמין קודם כל לחיילים, לא לאזרחים. אולי יותר אנשים יאמינו לפרופ' למשפטים אוריאל פרוקצ'ה, שביקר בנעלין לפני 4 חודשים. היתה זו חשיפתו הראשונה להפגנות סביב הגדר, ולדבריו, הוא נסע לשם בדיוק כדי להתרשם מכלי ראשון מי מצית את האלימות. וכך הוא כותב (ההדגשות שלי):

"ביום שישי ב-10:00 בבוקר, הכפר נראה רגוע ושליו. סוחרים עומדים בפתח חנויותיהם הדלות, תושבים משוחחים ביניהם בסמטאות ועדרים קטנים של כבשים ועיזים מונהגים בידי נערים אל כרי מרעה שבסביבה.

בהמשך, נוצרת התקהלות של כ-200 בני אדם על גבעה רמה הצופה מרחוק על גדר ההפרדה, החוצצת בין הכפר מצד אחד, לבין מודיעין עלית וחשמונאים מצד שני. רוב המתקהלים הם בני הכפר, כולל נשים וילדים. מניתי כתריסר משתתפים שאינם מהכפר, מביעים תמיכה במאבק נגד הגדר. כבר בשעה זו נראים ג'יפים של משמר הגבול בתוך סבך עצי הזית, במרחק של קילומטר או שניים מהמתקהלים.

לאחר שעה קלה המתקהלים מסתדרים בשורות ליצירת תהלוכה. החיילים והשוטרים מתפרשים על פני השטח. כחמש דקות לאחר מכן, ללא כל סימן של אלימות מצד המתקהלים ועוד בטרם החלה התהלוכה לכיוון הגדר הרחוקה, החלו כוחות הביטחון לרסס את כל האיזור בגז מדמיע.

צעירי המתקהלים מגיבים ביידוי אבנים, אך רק לשעה קלה, כי הגז עושה את שלו. המשך השהייה בתוך ענן הגז איננה אפשרית. החומר מסמא את העיניים ושונק את דרכי הנשימה. הקהל, ואני בתוכו, נס אל תוך הבתים. בבית שאספו אותי לתוכו נאטמות מייד כל הדלתות והחלונות כדי שלא יישטף אף הוא בגז. כוחות הביטחון ממשיכים בצעידה מדודה ובוטחת אל תוך הכפר, ומתמקמים בכיכר המרכזית. משם הם ממשיכים לירות רימוני גז מדמיע לתוך הבתים. כל בתי הכפר נראים עתה אפופים בגז. גם במקום מחבואי הגז אופף את הבית מבחוץ, ובשל האטימה הבלתי מושלמת של החלונות והדלתות, כמות לא מבוטלת ממנו חודרת פנימה.

אני ומארחי האדיבים, אותם לא הכרתי קודם לכן, דומעים כמו המיסיסיפי, אך בהיותנו, כך מתברר, בריאים בגופנו, כולנו יוצאים בסופו של דבר ללא פגע. אני פחות בטוח באשר לגורלם של תינוקות רכים, ישישים וחולים בדרכי הנשימה.

בשלב זה אני מניח כי שיגרת יום ששי מיצתה את עצמה ואפשר לשוב לעסקים כרגיל. אך כוחות הביטחון סבורים אחרת. הירי נמשך ונמשך. כל בני הכפר ספונים בבתיהם. הכפר עודו שרוי בענן מבחיל של גז. השעה היא אחת וחצי, שתיים, שתיים וחצי, שלוש, והירי נמשך. מה קרה אחרי השעה שלוש אינני יודע אלא מפי השמועה, כי בעל הבית שדאג לשלומי מצא דרך להבריח אותי, בדרך כפרית צדדית העוקפת את מקורות הירי, לכביש ראשי."

כך נראים, אם כן, החיים בתוך גז מדמיע (ולא נשכח להזיל דמעה גם על מתנחלי חשמונאים). עכשיו אני אומר דבר פשוט: מי שמשליך אבנים על כוח כובש, שיורה ומחריב והורג, אינו נוקט ב"פעולה אלימה"; הוא מתגונן. על אחת כמה וכמה מי שמשליך אבנים על כוח שמטביע את ביתו וקרוביו וילדיו בענן של גז מדמיע.

בזאת תם הדיון על ה"אלימות" כביכול של המפגינים.

המפנה: מפיזור הפגנות לדיכוי פוליטי

אחרי שש שנות עימותים אלימים בין צה"ל למפגינים, החליט מישהו בחלונות הגבוהים על שינוי אסטרטגי: לא להסתפק עוד בירי גז מדמיע ושאר סוגי תחמושת אל המפגינים (ירי שעדיין נמשך), אלא לעצור את ראשי המאבק. לא רק פעילות שמוגבלת לשעת ההפגנה מול הגדר, אלא גם פשיטות ליליות על בתי הפעילים בבילעין ונעלין.

העיתונאי אבי יששכרוף שם את האצבע על יוני 2009 כנקודת המפנה:

"מלבד הפציעות וההרג, מתנהל מאז חודש יוני 2009 מבצע של ממש מצד צה"ל והשב"כ נגד מנהיגי המאבק. 31 מאנשי בילעין נעצרו בתקופה הזאת (חמישה אחוזים מהאוכלוסייה), 15 מהם עדיין במעצר, ובנעלין נעצרו 94 מהתושבים מאז מאי 2008 (שבעה אחוזים מהאוכלוסייה). נגד שלושה מחברי הוועדה העממית בבילעין הוגשו כתבי אישום, בעיקר בגין הסתה. כמעט בכל שבוע פעלו כוחות צה"ל בכפר."

העיתונאי יותם פלדמן מציין שבכל 4 השנים שקדמו ליוני 2009, נעצרו בבילעין 48 תושבים (בהשוואה ל-31 שנעצרו בחצי השנה האחרונה בלבד). הוא מוסיף:

"קצין בדרג הביניים שמשרת בגזרה זו ועוסק בהתנגדות להפגנות אמר לאחרונה, בשיחה סגורה, כי בצבא התקבלה החלטה להפסיק את ההפגנות. בין היתר, לדבריו, הוחלט לקיים בשלב זה מאבק משפטי נגד המארגנים והמשתתפים בהפגנות…

בחודשים האחרונים חשים תושבי בילעין ונעלין היטב את המדיניות החדשה. מאז חודש יוני, נכנסו כוחות צבאיים עשרות פעמים לשני הכפרים וחיפשו אחר משתתפים בהפגנות ובעיקר אחר חברי הוועדה העממית שמארגנים אותן. בדרך כלל נכנסים לכפר כמה ג'יפים (בכמה מהמקרים הגיעו החיילים רגלית), והחיילים נכנסים לבתי המפגינים שברצונם לעצור. אם אינם מוצאים אותם, הם משאירים לבני המשפחה זימון לחקירה עבורם."

וכרגיל, עמירה הס כבר לפני יותר מחודש קראה למדיניות החדשה בשמה:

"יש מסמך פנימי שלא הודלף, ואולי אפילו לא נכתב, אבל כל הכוחות פועלים בהשראתו: השב"כ, הצבא, משמר הגבול, המשטרה, שופטים אזרחיים וצבאיים. הם סימנו את האויב האמיתי שמסרב להיעלם: המאבק העממי נגד הכיבוש…

תכלית הדיכוי המתואם: להתיש את הפעילים ולהרתיע מצטרפים נוספים למאבק אזרחי, שהוכיח את יעילותו בארצות אחרות בתקופות אחרות. מה שמסוכן במאבק העממי הוא, שאי אפשר לכנותו טרור ולהשתמש בו כתירוץ לחיזוק משטר זכויות היתר, כפי שעשתה ישראל ב-20 השנים האחרונות."

הבה נסכם: מאז יוני 2009 עבר הטיפול במחאה נגד הגדר מפסים צבאיים-בטחוניים לפסים משפטיים-פוליטיים. בלשונו של הקצין עלום-השם, "הוחלט לקיים בשלב זה מאבק משפטי נגד המארגנים והמשתתפים". המטרה כעת היא לשבור את רוחם של המפגינים באמצעות כריתת הראש המארגן והיוזם של פעולות המחאה. השיטה היא השיטה המוכרת של דיכוי ורדיפות פוליטיות שהיתה רווחת בשנות -70' במשטרים רודניים כמו במזרח אירופה או דרום אמריקה: שליפה של "חשודים" באמצע הלילה ממיטתם, הטלאת כתב אישום מגוחך נגדם וניטרולם מהמשך המאבק. ומערכת המשפט היא חלק אינטגרלי מהשיטה.

ארבעה פעילים מרכזיים במאבק הלא-אלים נגד הגדר והכיבוש נעצרו בחודשים האחרונים.

1. מוחמד עות'מאן, פעיל בקמפיין ה-BDS, הקורא להפעיל סנקציות נגד ישראל, נעצר בספטמבר 2009 כשחזר מנורבגיה דרך גשר אלנבי. במשך חודשיים של מעצר לא הצליחה הפרקליטות הצבאית לגבש כתב אישום נגדו, עד שבית המשפט הצבאי לערעורים הורה לשחררו. יום לאחר מכן הוציא אלוף הפיקוד צו מעצר מנהלי נגד עות'מאן למשך שלושה חודשים. הנה כך פועלת מערכת הצווים המנהליים כ"עוקף משפט", זרוע ישירה של שלטון כיבוש שמעוניין לכלוא מתנגדים שלא עברו על שום חוק.

2. מוחמד חטיב, חבר הוועדה העממית של בילעין וממנהיגי המאבק הפלסטיני נגד הגדר, נעצר לפני כמה שבועות בחשד להסתה. המעצר אירע שעות ספורות לאחר ראיון שנתן חטיב ל-ynet ובו חזה שהמאבק העממי יהפוך במהרה לאינתיפאדה חדשה. באותו ראיון סיפר חטיב כיצד צה"ל עוצר עשרות פעילים בפשיטות ליליות על הכפרים בילעין ונעלין. על חטיב כתב עו"ד מיכאל ספרד ש"כל מי שחפץ בשלום ודו-קיום צריך לקוות שיום מן הימים יהיה אחד ממנהיגי פלסטין." (נו, מישהו רואה כאן מנהיג ישראלי שחפץ בזה?). וככה נראתה חקירתו של "הסיכון הבטחוני" הזה:

"נער בן 16 שנעצר אף הוא באישון לילה אמר ש"חברי הוועדה העממית אמרו לו לזרוק אבנים". חוקרי השב"כ שאלו אותו מי בדיוק, והוא השיב "חברי הוועדה". זה היה מספיק לצבא כדי לעצור את חטיב, שעל פי רשימותיהם הוא חבר ועדה, בחשד להסתה. הוא ישב כמעט שלושה שבועות במחנה עופר, ומדי פעם נפתחה דלת הברזל של תאו ואם הסוהר קרא בשמו, הוא היה צריך ללכת לחקירה. לא היכו אותו, לא עינו אותו. רק שאלו אותו שוב ושוב: "מיהם חברי הוועדה העממית?", "תודה שנתת הוראה לזרוק אבנים על כוחות הביטחון!", "מי עוד זרק אבנים?", "מי מממן את המחאה של בילעין?."

3. ג'מאל ג'ומעה, מראשי ארגון "Stop the wall", נעצר לפני כחודש ושוחרר כעת. עבדאללה אבו רחמה, ראש הוועדה העממית בבילעין, נעצר לפני כחודש ועדיין לא שוחרר. אמנסטי אינטרנשיונל "חושש" שמדובר ברדיפה פוליטית, ואשר על כן מדובר באסירי מצפון.

הנה תיעוד מצולם של פשיטה לילית בבילעין: קירות שבורים ומכות לפעילים (הפנים הנפוחים ממכות הם של מוחמד חטיב).

וכך נראות ה"חקירות"

אבי יששכרוף כותב על ה"חקירה" שהובילה למעצרו של עבדאללה אבו רחמה:

"ואכן, עיון בסיכום חקירתו של אותו ילד, שהגיע לידי "הארץ", מעלה גיחוך. עמודים על עמודים של "הודאה", ללא שאלות כמעט ופירוט של 68(!) שמות של אנשים שלכאורה השתתפו עמו ביידוי האבנים. הילד שוחרר בינתיים. עבדאללה אבו רחמה עדיין עצור."

יותם פלדמן כותב על אופי ה"חקירות" שמובילות למעצר הפעילים:

"תמלילי חקירות העצורים מראים כי יותר משהחוקרים התעניינו בפעילותו של העצור שחקרו, הם ניסו לגרום לו להפליל רבים ככל שניתן בכפר ביידוי אבנים, ואת חברי הוועדה העממית בארגון ההפגנות. במרבית החקירות, העצור מתאר באופן כללי ומקוצר את מעשיו בראשית החקירה, ואילו בחלק הארי שלה מבקשים ממנו החוקרים למנות את שמות המשתתפים בהפגנות, ושואלים אותו על תפקידם של חברי הוועדה העממית. חקירות אלה – בהן העצורים מספקים לחוקריהם שמות של עשרות אחרים – מובילות למעצרים ולכתבי אישום נוספים, שבהדרגה מנטרלים חלק ניכר מהמשתתפים הקבועים בהפגנות.

עצורים שהעידו במשפטו של חטיב טענו כי חוקריהם שמו בפיהם כמה מהשמות. חליל יאסין, נער מהכפר, טען שחוקריו שאלו אותו שאלות בסגנון "נכון שאדיב אבו רחמה הוא חבר בוועדת הגדר?" הם ביקשו ממנו לחתום על עדותו, למרות שאינו יודע קרוא וכתוב."

והנה תיאור מדוקדק ומזעזע, מאת עמירה הס, של תעשיית האישומים נגד פעילי הגדר, היורקת פעם אחר פעם על כל שלב ושלב בהליך המשפטי (גביית עדויות, חקירת עדים, חקירה נגדית, דיון בפני שופט). כולם נותנים יד אחת – השב"כ, הצבא, ובתי הדין הצבאיים.

"וזו השיטה: על סמך מידע והמלצות מהשב"כ, חיילי צה"ל נשלחים לתפוס "חוליה חלשה" בכפר: קטינים, שקל להפחידם בחקירה ראשונה, או אדם מעורער בנפשו. אחר כך מצרפים אליו עוד עצור או יותר, "לחיזוק". החקירה של "החוליות החלשות" מכוונת מראש להפללה המונית של אחרים – בייחוד של מי שמוגדרים כמארגני ההפגנות. המגמה – מלמדות שאלות החוקרים – היא לצבוע את המאבק העממי ומוביליו בגוון של "פח"ע" (פעילות חבלנית עוינת), כדי לשלול ממנו לגיטימיות."

תמצית הדברים: לפני כחצי שנה הכריזה מדינת ישראל – באופן לא רשמי – מלחמה פוליטית נגד מנהיגי המאבק העממי בגדר ההפרדה. למלחמה הפוליטית הזאת הוכפפו כל זרועות השלטון הישראלי בשטחים – שב"כ, צבא, ובתי המשפט. קודם המטרות – מנהיגי המאבק – סומנו בעיגול, אחר כך נמצאו הדרכים לעצור אותם. גדר ההפרדה הבלתי חוקית שעוברת בשטחים הולידה מערך דורסני של רדיפות ודיכוי שכל-כולו אי-חוקיות – אי-חוקיות שמטרתה היחידה היא לשמֵר את הגדר הלא חוקית.

ומה עוד חדש במערכת אכיפת החוק שלנו?

את הדברים האלה צריך לראות בהקשר הרחב יותר של הזניה מתמשכת ועקבית של מערכת המשפט בישראל, המתחייבת מן המתח הגובר והולך בין מציאות של דיכוי קיצוני ומראית עין עיקשת של מדינת חוק דמוקרטית. ולהקשר הזה יש שתי פנים.

הפן הראשון הוא הסלחנות של גורמי האכיפה כלפי עבירות שביצעו מתנחלים או חיילים נגד תושבים פלסטיניים. הנתונים הגלובליים ידועים, אבל כדאי להזכיר אותם, כי רק לאורם ניתן להבין את מה שקורה היום.

דו"ח "יש דין" מצא שבשנים 2000-2007 נפתחו 1,246 חקירות מצ"ח נגד חיילים בקשר לעבירות נגד תושבים פלסטינים. רק 76 חקירות – 6 אחוזים בלבד – היתרגמו לכתבי אישום. דו"ח נוסף מצא ש-90% מתיקי החקירה שנפתחים נגד מתנחלים בעבירות נגד תושבים פלסטינים נסגרים בעילות של "חוסר ראיות" ו"עבריין לא נודע".

בואו נבחן כמה מקרים מהתקופה האחרונה, שמבהירים יפה את פישרם של המושגים "חוסר ראיות" ו"עבריין לא נודע" מעבר לקו הירוק.

1. ביוני 2008 ירדו ארבעה מתנחלים מסוסיא עם אלות והפליאו את מכותיהם בזוג פלסטינים בני 70 ו-57 ובקרוב משפחתם בן ה-33. התקרית תועדה כולה במצלמות. עיון בתיק החקירה גילה מחדלים חמורים. התיק נסגר בעילת "עבריין לא נודע."

2. ביולי 2008 קיים ארגון "נוער למען ארץ ישראל" (בהנהגת דניאלה וייס) צעדה לאורך הגדה שכונתה "דרך ארץ גבעות". מצפון למעלה אדומים התקרבו כמה עשרות בני נוער ומאבטחים בוגרים לאוהל בדואי והחלו להשליך אבנים על יושביו, תוך כדי ירי באוויר. שוטרים שהושמו במארב תיעדו את התקרית ועצרו חלק מהפורעים. ארבעה אנשים עוכבו, אך התיק נסגר מ"חוסר ראיות".

3. בספטמר 2008 ביצעו עשרות מתושבי יצהר "פוגרום" (כפי שהגדיר זאת ראש הממשלה, אהוד אולמרט) בכפר עסירה אל-קיבליה בתגובה על דקירת ילד ביצהר. למרות שהפורעים זוהו בסרטון מצולם על ידי רכז של השב"כ, רק אחד הועמד לדין, ושום חקירה רצינית במקום לא נעשתה.

4. ובחזרה לגדר. במרץ 2009 ירה שוטר מג"ב בנעלין רימון גז לראשו של המפגין טריסטן אנדרסן, שכתוצאה מכך שותק ונכנס לתרדמת. השוטר שביצע את הירי לא נחקר, צוות החקירה לא ביקר בזירת הירי, והתיק נסגר מ"חוסר אשמה פלילית".

הפן השני של הזניית מערכת המשפט בישראל, שניכר כבר משני עברי הקו הירוק, הוא ההתנכלות הגוברת והולכת של גורמי האכיפה לפעילי שלום ושמאל מן העולם ולאחרונה גם ישראלים. כמו שהיה צפוי, היה זה רק עניין של זמן עד שהברוטליות כלפי "האויב שבחוץ" תופנה כלפי "האויב שבפנים". זאת פאזה בסיסית בכל תהליך פאשיזציה.

בחודשים האחרונים הופעלה יחידת "עוז" של משרד הפנים נגד אזרחים זרים השוהים בשטחים ומעורבים במאבק נגד הגדר. בדיון בבג"צ הודתה הפרקליטות שהמעצרים שביצעו פקחי "עוז" היו לא חוקיים. גם המפגינים בשיח ג'ראח נעצרו באופן לא חוקי.

וההתפתחות האחרונה: שוטרים סמויים עוקבים אחרי מפגינים ישראלים שיוצאים מתל-אביב לבילעין, מעבירים את מספרי הרכב שלהם למחסומי צה"ל, ושם נחסמת כניסתם לכפרים הפלסטיניים באמצעות "צו אלוף". כך חוברת המשטרה הכחולה לצה"ל במלחמת החורמה נגד "פורעי הסדר השמאלנים".

בין שיח ג'ראח לבילעין

על מיסודו המשפטי של הטיהור האתני בשיח ג'ראח כתבתי כאן בהרחבה. יש הרבה מאד דמיון בין אופי המחאה והעימות בשיח' ג'ראח ובבילעין, וכן במדיניות התגובה של השלטונות.

כמו בשיח ג'ראח, גם בבילעין המאבק הוא עממי, מחאה שצמחה ישירות מתוך תושבים פלסטינים שנעשקו בידי שלטונות ישראל.

כמו בשיח ג'ראח, גם בבילעין התושבים נאבקים על הבסיס הכי בסיסי – לחיות על אדמתם.

כמו בשיח ג'ראח, גם בבילעין המחאה גיבשה סולידריות תלת-צדדית מיידית – פלסטינים, ישראלים ובינלאומיים.

כמו בשיח ג'ראח, גם בבילעין המפגינים אינם נושאים נשק חם. מנהיגי הועדות העממיות מתנגדים להשלכת אבנים אך אינם יכולים למנוע אותה. בכל זאת הצליחו לעמוד מול חיילי צה"ל במשך 7 שנים מבלי לירות כדור אחד (מה שלא ניתן לומר על צה"ל).

כמו בשיח ג'ראח, גם בבילעין מתקיימת זיקה מערכתית הדוקה בין כל גורמי אכיפת החוק: מודיעין של השב"כ, ירי ואלימות פיזית כלפי מפגינים, "חקירות" משטרה שהן בדיחה, ושופטים שחותמים ביד קלה על המלצות המעצר של המשטרה.

כמו בשיח ג'ראח, גם בבילעין מטריית הלגיטימציה המשפטית היא כלי הנישול העיקרי; בלעדיה ההרג במפגינים ומעצרי הפעילים היו נותרים "ללא גב". אם ב-2005 שופטים נזפו במשטרה על מעצרי שווא בבילעין, ב-2010 הם מאשרים מעצרים המוניים, בפשיטות ליליות, על בסיס "עדויות" של ילדים ולוקים בשכלם שאינם יודעים קרוא וכתוב.

כמו בשיח ג'ראח, גם בבילעין מיהרה התקשורת למקד את תשומת הלב ב"הפרות הסדר" והעימותים עם המפגינים במקום לשאול את השאלה הבסיסית – עם מי כאן הצדק?

אז מה בעצם קורה פה?

מה שקורה הוא בסך הכל הבשלה של תהליכים איטיים שחילחלו לצבא, למשטרה ולמערכת המשפט בישראל במשך שנים ארוכות. כל ההבדל הוא שבחצי השנה האחרונה קווי המתאר של המדיניות הזאת התלכדו באופן בהיר במיוחד.

דיכוי ברוטלי של מחאה עממית.
סימון של "אוייבים פוליטיים" מבית ומחוץ.
תפירת תיקים מפוברקים.
מעצרים המוניים של מנהיגי המחאה.
הטלת אימה ופחד (פשיטות ליליות, הכאת מפגינים).

אם לסכם בשתי מלים, בבילעין ובשיח ג'ראח שלטונות ישראל גיבשו מנגנון כולל ושיטתי של רדיפה פוליטית. ומרגע שמנגנון כזה קיים, זו רק שאלה של זמן עד שהוא יופעל בזירות אחרות, כלפי מתנגדי שלטון אחרים. ההכשרה כבר קיימת – הן של השוטרים והן של השופטים. נותר רק לסמן את הקבוצה הבאה של האויבים, או הבוגדים.

מנגנון כזה של רדיפה פוליטית קשה יותר לפרק מאשר להקים. נטייתו הטבעית היא להתרבות ולהתפשט. זאת ועוד, מכיוון שהוא יונק את הלגיטימציה שלו מראש הפירמידה השלטונית, קשה לראות מה יכול לעצור אותו בשנים הקרובות. האם יש מפלגה או כוח פוליטי כלשהו בישראל שמסוגל להשיב את הגלגל לאחור? שמסוגל להפקיע באופן ברור את הכוח המופלג שנטלו לעצמם גורמי האכיפה בדיכוי המחאה נגד גזל הקרקעות הפלסטיניות? האם מישהו מסוגל להשיב לאזרחים שכל נשקם הוא מגאפון וגרון ניחר את הזכות הבסיסית לעמוד ולצעוק נגד עוולות השלטון? או שמא גם הזכות הזאת, כמו הזכות לקורת גג ולפת לחם, היא נחלת העבר?

היום נחתם הפרק הנוכחי בפרשת "מדינת ישראל נגד עזרא נאווי": השופטת אילתה זיסקינד גזרה על נאווי חודש מאסר בפועל ופיצוי של 1,000 ש"ח לשני שוטרי מג"ב שהוא "תקף" במהלך התנגדותו לפינוי משפחה פלסטינית.

החלק המשמעותי בגזר הדין הוא מאסר על תנאי לחצי שנה לתקופה של 3 שנים על עבירה של התקהלות אסורה. בפועל סיפקה השופטת לכוחות הביטחון שוט יעיל להרחיק את נאווי מכל זירה שבה הם מתנכלים לפלסטינים. שהרי בכל אירוע כזה, "מתקהלים" בני המשפחה שעל ביתם (לרוב – פחון רעוע ופרוץ) עולה הבולדוזר הישראלי, וברור שמדובר בהתקהלות אסורה, כי הבית אינו חוקי והדיירים אינם חוקיים וההתנגדות אינה חוקית.

מה כן חוקי? חוקי שמג"ב יכו פלסטינים. הנה, היום בבוקר מתפרסמת במקביל ידיעה שנסגר תיק חקירה נגד שוטרי מג"ב שתועדו בוידאו מכים פלסטינים. פרקליטות המדינה מודה ש"אכן מדובר בהתנהגות לא נאותה. עם זאת מדובר במכות קלות ביותר שלא גרמו נזק של ממש."

וזאת להבדיל מן הכאפות האימתניות שעזרא נאווי הוריד למג"בניקים בפברואר 2007, גבר מבוגר ולא חמוש שתוקף שני צעירים חסונים וחמושים, ובלי ספק גרמו להם נזק בריאותי כבד שרק בעזרת הפיצוי של 500 ש"ח לכל אחד יצליחו להשתקם ממנו.

"אם לא יהיה סדר, לא תהיה דמוקרטיה", כתבה השופטת זיסקינד. אמת. סדר צריך להיות. מג"בניקים שמגרשים פלאחים עניים מעל אדמתם חייבים לקבל פיצוי, ומג"בניקים שמכים פלסטינים חייבים לקבל זיכוי. ונאווי, פורע סדר שכמותו, מקומו בכלא. איזו מילה נוראה, "סדר"; כמה צרחות ובעיטות אלימות מקופלות בה.

בכל תקופת הפרשה הזאת, מן האירוע עצמו בכפר אום אל-ח'יר בפברואר 2007, ועד ה-21 באוקטובר 2009 בבית משפט השלום בירושלים – לא הצליחה פרשת נאווי לחדור את מעטה השתיקה של התקשורת הישראלית. האירוע עצמו לא סוקר (מג"בניקים הורסים פחון של פלסטינים – אין עניין לציבור); המשפט עצמו והכרעת הדין במרץ 2009 גם הם לא סוקרו (הומו שמאלני "הרביץ" למג"בניקים, לא פחות – אין עניין לציבור). מה שהצליח איכשהו לטלטל את התקשורת מאדישותה היה הקמפיין הבינלאומי למען נאווי. זהו כמובן דפוס מוכר: עוולות שנעשות בשטחנו לא מזיזות לאיש, אבל ברגע שמתעוררת מחאה בינלאומית בגללן – זה הופך לניוּז. מה פה הניוּז? המחאה הבינלאומית, כמובן, או "מתקפת" ההסברה הישראלית כנגדה; לא העוולות עצמן.

ובכל התקופה הזאת, יותר משנתיים וחצי, כמעט אף כלי תקשורת לא טרח להתעניין מה יש לנאווי עצמו לומר בעניין. יום לפני גזר הדין המתוכנן (שנדחה), נפתח המיקרופון רגעית (תודה ל-ynet). אפילו לונדון וקירשנבאום הזיזו את ישבנם הכבד לכיוונו של נאווי, והצליחו ב-4 דקות של קוצר רוח מתנשא לא ללמוד כלום ולא להבין כלום על האיש ועל פעילותו.

כשם שעונש המאסר שהוטל על נאווי מכתים את מערכת המשפט כולה, כך גם השתיקה התקשורתית סביב עניינו מכתימה את הציבור כולו. בישראל 2009 השלטון זורק לכלא לוחמי חופש והציבור מפהק באדישות.

לפני חמישה חודשים כתבתי כאן בהרחבה על משפטו של נאווי. מי שרצה לשמוע את נאווי מדבר בקולו שלו היה צריך להרחיק לכת עד מאמר באנגלית שהוא פירסם ב-Nation לפני ארבעה חודשים. במאמר נאווי מסביר את שורשי האיבה כלפיו ומצביע על השותפות המלאה של מערכת המשפט הישראלית עם שלטונות הכיבוש, שהמקרה שלו הוא רק דוגמה קטנה שלה. "אני גאה להיות פרובוקטור", הוא כותב.

למה זה ככה? למה פרשה כל כך טעונה, שמצטלבת עם סוגיות פוליטיות בוערות – זכויות קרקע בשטחים, אלימות מג"ב, חופש ביטוי, זהות הומואית, מזרחיות מול ערביות – לא זוכה כמעט לשום חשיפה תקשורתית?

למה בכל התקופה הזאת לא עולה על דעתו של אף עורך מבריק באף כלי תקשורת להרים טלפון לעזרא נאווי ולהציע לו, "בוא, תן לנו 500-600 מילה מן הצד שלך"? מה, זה לא מוכֵר? ומאמרי דעה של דן מרגלית כן מוכרים? אז מה, חוסר עניין לציבור? אולי צרות אופקים? צנזורה עצמית?

איך תתקיים דמוקרטיה במקום שאין בו דיון ציבורי שלם? איך יתקיים דיון ציבורי בסוגיות שאינן מסוקרות? איך הן יסוקרו אם צד אחד באופן שיטתי מושתק ואינו מוזמן להגיד את דברו?

את רשימתי על נאווי, לפני חמישה חודשים, חתמתי במלים האלה: "ההרשעה של נאווי עברה בשתיקה תקשורתית, ואולי גם כניסתו לכלא תידחק לשוליים. אם אכן יישלח לכלא, יהיה זה אות קלון, בוהק במיוחד, על מצחה של שנת 2009: השנה שבה הפכו הרדיפות הפוליטיות בישראל (סמיח ג'בארין, "פרופיל חדש") לעובדה מוגמרת."

העובדה כבר מוגמרת, ועזרא נאווי יישלח לכלא. אות הקלון הזה יתווסף לעוד כמה וכמה אותות קלון מן השנה האחרונה – כשלון המו"מ על גלעד שליט, הסירוב לשתף פעולה עם ועדת גולדסטון ולאחריו היללה הבכיינית ש"הדו"ח לא מאוזן" – המציירים את מדינת ישראל כמדינה חשוכה, פרנואידית, רודפת ומשתיקה, ואם היא יכולה, גם כולאת, קולות ביקורתיים. כמו וענונו ופחימה לפניו, גם נאווי יהפוך לסמל של שוחרי חופש בכל העולם. כמו וענונו ופחימה, גם הוא לא יהפוך למליץ יושר של השב"כ או המוסד בצאתו מן הכלא, וימשיך את מאבקו בדרכים דומות או אחרות.

המפסידה היחידה מכל הפרשה הזאת תהיה מדינת ישראל. אנחנו, אזרחים ואזרחיות שהנחנו לכל זה לקרות, כבר הפסדנו מזמן.

"השלטונות הסובייטים ראו בשימוש בשפה העברית "ריאקציוניזם" כיוון שהוא היה כרוך גם ביהדות וגם בציונות, והוראת עברית בבתי ספר יסודיים ותיכוניים נאסרה באופן רשמי על ידי קומיסר החינוך כבר ב-1919, כחלק מתכנית כללית לחילון החינוך. ספרים וכתבי כת בעברית חדלו מלראות אור והוחרמו מן הספריות, אף כי טקסטים דתיים עדיין ראו אור עד שנות ה-30'. חרף מחאות רבות במערב, מורים וסטודנטים שניסו ללמוד עברית הוקעו ואף הועמדו לדין בגין פעולות "קונטרה-רבולוציוניות" ו'אנטי-סובייטיות'".

(מתוך הערך הסטוריה של היהודים ברוסיה, ויקיפדיה)

אחד ההבטים היותר שכיחים של סכסוכים אתניים הוא רדיפות תרבותיות. כשהשלטון נתון בידי קבוצה אתנית אחת, ואילו הקבוצה השניה נתונה לחסדיה, אחת משיטות הדיכוי הנפוצות היא רדיפה תרבותית. בכך נכללת שורה ארוכה של איסורים ומגבלות שמטיל האתנוס השליט על האתנוס הנשלט: איסור על הוראת השפה הלאומית של הנשלטים, צנזורה על הטקסטים שמותר להם לפרסם, סגירת עיתונים, מעצר של אנשי תיאטרון וספרות, הכתבה של תכנים אידאולוגיים שתומכים באתנוס השליט, השכחה מכוונת של נכסי זיכרון של הנשלטים, מחיקה של שמות ומקומות וסמלי זהות של הנשלטים, וכיוב'.

בישראל של ימינו ניכרים סימנים ראשונים של רדיפה תרבותית כלפי האזרחים הערבים בכלל, ומוקדי הזהות הפלסטינית שלהם בפרט. לכאורה, יש בעיה: ערבית היא בכל זאת שפה רשמית במדינה. אבל כמו שכולם יודעים, מוסדות ציבור יעדיפו תמיד לתקשר עם האזרח ברוסית מאשר בערבית; סוף סוף ישראל ביתנו, לא ביתם. בפועל, לימודי הערבית בארץ נמצאים בנסיגה מתמדת, בין השאר מטעמים גזעניים פשוטים.

אבל בכל מה שקשור למעצרים וסגירת מוסדות, אנחנו כבר על דרך המלך. לא מיותר להזכיר שוב את סמיח ג'בארין, איש התאטרון מיפו, שנגזרו עליו 7 חודשים (!) במעצר בית, עם אזיק אלקטרוני על קרסולו, רק משום שהפגין נגד הימין הקיצוני בנצרת. והנה, רק השבוע, סגרה המשטרה פסטיבל ספרות פלסטיני במזרח ירושלים. הנימוק: "מדובר באירוע נוסף במסגרת אירועי הכרזתה של ירושלים כ,בירת התרבות הפלסטינית,… על פי חוק יישום הסכמי אוסלו, אסורה כל פעילות של הרשות בתחומי ירושלים".

על פי הסכמי אוסלו ישראל גם היתה אמורה לאפשר לפלסטינים מעבר חופשי בין הגדה לעזה, ולאפשר להם לבנות נמל תעופה משלהם, אבל נעזוב את זה. אם תמהתם איזה תכנים חתרניים היו מתוכננים לפסטיבל הספרות, די אם נזכיר את שמו של אורח אחד, מייקל פאלין (מחבורת "מונטי פייתון"), מומחה ידוע למטעני חבלה וחגורות נפץ.

ובכן, הגענו גם ליום הזה: מדינת ישראל סותמת פיות לסופרים ויוצרים שמזדהים עם העם הפלסטיני. כולה פסטיבל לא חשוב של אנשים לא חשובים, תגידו. אולי. אבל איכשהו, הכותרת הזאת, "המשטרה סגרה פסטיבל ספרות" העבירה בי צמרמורת השבוע. קודם "לא תתאבל", עכשיו "לא תקריא שירה".

ראש לשכתו של אבו מאזן, רפיק חוסייני, שנכח באירוע, אמר: "זה מראה שהישראלים לא מבינים. זה אירוע תרבות. אין כאן טרור, אין כאן אף אחד שיורה. זהו רק אירוע תרבות. הם יוצרים את האויב לעצמם". לא, ידידי, זה מראה שאתה לא מבין. תרבות היא האויב מספר אחד של השלטון. וככל שהשלטון דרקוני יותר, והתרבות עצמאית יותר, כך הוא חושש ממנה יותר. הישראלים לא רק מבינים שהם יוצרים את האויב לעצמם; הם פשוט מכוונים את מעשיהם לכך. בסגירת פסטיבלים, בהריסת בתים במזרח ירושלים, בהמשך המצור על עזה. הכל ברור וידוע היטב בירושלים.  

ואפרופו ירושלים, המגע המסיים שייך, שוב, לדיפלומטיה הישראלית. ודאי שמעתם שירושלים זעמה (מי זאת הירושלים הזאת שתמיד "דואגת"/"זועמת"/"מביעה מחאה" בכותרות? ראש הממשלה? דובר משרד החוץ? שני לבלרים מרופטים בלישכת העיתונות הממשלתית?) על מינויו הצפוי של שר התרבות המצרי, פארוק חוסני, למזכ"ל אונסק"ו. האיש המעצבן בעליל הזה התבטא בעבר כך: "אני מוכן לשרוף ספרים ישראליים אם אמצא אותם בספריות במצרים". נו, לא צריך יותר מזה כדי ללחוץ על הבלוטות הנכונות. במקום שמאיימים לשרוף ספרים, מאיימים בניתוק קשרים, ומיד מתחרטים. שהרי השבוע כבר נקברה ה"מחאה" הישראלית סופית, הודות לאיזשהו דיל מפוקפק שנרקם עם מובארק.

שורה תחתונה: אנחנו סוגרים לערבים פסיבלים וערבי שירה, וזה בסדר גמור, כי החוק לצידנו. אבל לערבים אסור אפילו לאיים עלינו בשריפת ספרים – זה כבר שערורייה בינלאומית. מעין היפוך אירוני של דברי בן גוריון: לא חשוב מה אנחנו עושים, חשוב מה הגויים אומרים שהם יעשו (וממילא לא יעשו).

והחוק, החוק הזה שתמיד לצדנו. מה היינו עושים אלמלא כל התועבה הזאת היתה חוקית למהדרין.

(מי שעדיין לא חתם, שלפחות יחתום).

כבר הרבה שנים שעזרא נאווי עושה בושות למדינת ישראל. נאווי, למי שלא מכיר, הוא פעיל שמאל ירושלמי (בתנועת "תעאיוש") שהפך להיות המלאך המגן של מאות פלסטינים בשטחים. הוא אימץ אל ליבו במיוחד את העניים והמרודים ביותר, תושבי המערות של דרום הר חברון. מדובר בקרוב לאלף איש, הפזורים ב-12 כפרים קטנטנים, ששוהים באזור עד 6 חודשים בשנה לעבד קרקע ולרעות צאן.

כבר שנים ארוכות לוטשת מדינת ישראל עיניים חמדניות לקרקע הזאת, שעליה יושבים הרועים הפלסטיניים החל מראשית המאה ה-19. מסכת ניסיונות הגירוש שלהם נמשכת כבר עשור שלם, תחת האיצטלה המוכרת של "שטח צבאי סגור". ובעוד הצבא לוחץ מן הצד האחד, לוחצים המתנחלים מן הצד השני. ארבע התנחלויות וארבע מאחזים הוקמו מסביב לשטחי המחיה של הפלסטינים, בהם גם מעון הידועה לשמצה. במערב הפרוע של דרום הר חברון הרשו לעצמם המתנחלים, בפיקוח הצבא, לעשות הכל: לכרות ולשרוף עצי זית, להרעיל כבשים ובארות מים, להכות חקלאים ולהשמיד יבולים.

עזרא נאווי, איש אחד עם טנדר, מתרוצץ כבר שנים בין הגבעות ומנסה להחזיק את ראשם של הפלסטינים מעל המים. פה סיוע בהגשת תלונה, שם הקמת קו מים, איסוף תרומות, שיפוץ בתי ספר רעועים, ליווי ילדים פלסטינים והגנה עליהם מפני התנכלויות המתנחלים.

דברים כאלה. בושות, כמו שאמרנו.

מדינת ישראל התביישה מספיק, וככל הנראה היא עומדת לקחת נקם. אם לא יהיו הפתעות של הרגע האחרון, ב-1 ביולי הקרוב ייגזר על נאווי עונש מאסר בפועל על "התפרעות" ו"תקיפת שוטר". האירוע המדובר התרחש ביולי 2007, כשהגיעו בולדוזרים של המנהל האזרחי להרוס כמה פחונים עלובים באום אל ח'יר, בדרום הר חברון. נאווי התייצב עם כמה חברים לנסות להסיר את רוע הגזירה, או לפחות למחות נגדה. באורח פלא תועד האירוע במצלמתו של נסים מוסק, במאי הסרט "האזרח נאווי".

הסרט מראה, ונאווי אף אינו מכחיש זאת, שהוא והתושבים היו נסערים למדי, וניסו למנוע מן השוטרים להחריב את ביתם (במאמר מוסגר אציין, שגם אני הייתי נוהג כך, וכל אדם סביר לא היה עומד מנגד כאשר עולה הכורת על ביתו). השאלה היא האם עצם ההתנגדות הלגיטימית היא בגדר הפרת חוק.

ב-19 למרץ השנה כאמור הורשע נאווי ב"התפרעות" וב"תקיפת שוטר". עצם העובדה שהעניין לא דווח כלל באף כלי תקשורת בארץ (תקנו אותי אם אני טועה) – מוכיחה שוב כמה מופרך המיתוס הזה בדבר ה"שמאלניות" של התקשורת. אצלנו זה לא דווח, אבל בכל רחבי העולם כבר החל קמפיין להצלת נאווי מן הכלא.

הכרעת הדין של השופטת אילתה זיסקינד קיבלה ללא פקפוק את גרסת שני שוטרי מג"ב, ודחתה את גרסת נאווי, שהכחיש בתוקף כי פעל באלימות (לדבריו, "לא יעלה על הדעת שמישהו ירים יד על שוטר ויישאר נקי"). השוטרים טענו שנאווי לא רק התסיס את הפלסטינים, אלא אף דירבן אותם לזרוק אבנים וברזלים על שוטרי מג"ב. לכך אין זכר בקלטת המצולמת, אך הדבר לא הפריע לשופטת לקבוע: "גם העובדה שבקלטת שצולמה על ידי צלם של הנאשם, לא צולמו זריקות אבנים או ברזלים, אינה משמיטה את הקרקע מעדויות העדים שהעידו על כך".

סעיף ההרשעה השני, "תקיפת שוטר", מתבסס על עדויות של שני שוטרים, שלטענתם נאווי דחף אחד מהם והכניס אגרוף לפנים של השני. גם לכך אין כל עדות מצולמת, שכן התקיפה האמורה התרחשה לכאורה בתוך הפחון, הנסתר מעין המצלמה. גם זה לא הפריע לשופטת לקבוע: "הגם שהצלם מטעם הנאשם לא צילם את שהתרחש במבנה, אין בכך כדי להשמיט את הקרקע מעדויות השוטרים שהעידו כיצד הנאשם תקף אותם כשהשיגוהו בתוך המבנה".

אולי אתם חושבים: יופי, סוף סוף שופטת שלא נותנת למניפולציות מצולמות להסיט אותה מחקר האמת. אלא שלמרבה הפליאה, הכרעת הדין רצופה הסתמכויות על החומר המצולם (בידי צלם של נאווי), בנוסח: "מצפייה בקלטת ניתן להיווכח כי…", "מהקלטת עולה כי…", "בקלטת נצפו השוטרים…" ועוד.

מה משותף לכל אותן הסתמכויות על הקלטת? לא קשה לגלות: כולן תומכות בגירסת התביעה. מה משותף לשני המקרים היחידים שבהם השופטת החליטה שלא להסתמך על הקלטת? נכון, שניהם תומכים בגירסת הנאשם נאווי.

מכאן שלפנינו חידוש מעניין בדיני הראיות. חומר מצולם שהנאשם מספק הוא פסול לעדות – אלא אם כן הוא מפליל את הנאשם עצמו. אני אניח למומחי המשפט להתעמק בהשלכות המרתקות של החידוש הזה, ואומר רק זאת: גם אם התפרע נאווי באירוע הנישול המחפיר ההוא, וגם אם התסיס, וגם אם דחף – טוב שעשה כן. מי שרואה כיצד עולה המדינה עם בולדוזר על פחון מקרקש שבו מתגודדת משפחה ענייה, גברים נשים וטף, ואיננו מתפרע ואיננו יוצא מכליו – חרפה על ראשו המנומס וכלימה על נפשו שומרת החוק.

אין ספק שעזרא נאווי הוא פרובוקציה מהלכת. הפה הגדול שלו והנטייה החוזרת ונשנית שלו להשיב עלבון על עלבון, ולפעמים אפילו להוציא את ידיו מהכיסים ולדחוף את מי שדוחף אותו, סיבכו אותו בעבר לא פעם. "מי שמרביץ, אני מרביץ לו חזרה", הוא אומר. על גבו רובצים כמה עונשי תנאי. אם יוחלט להכניסו לכלא ביולי, ייתכן שזה יהיה למאסר ממושך.

תולדותיו ומעלליו של האיש המיוחד הזה כבר סופרו לא פעם (כאן, וכאן, וכאן), ואף נעשה עליו סרט תיעודי מרתק, "האזרח נאווי" (ראה רשימת ביקורת של אריאל הירשפלד).

נאווי הוא פרובוקציה גאה. שרברב במקצועו, כבן 55, הומו לא מוסתר, בן למשפחה שעלתה מעיראק, מדבר במבטא מזרחי בולט. הוא חולק את חייו עם בני זוג פלסטיניים, חלקם שוהים בלתי חוקיים. לא בדיוק החומר הטיפוסי של השמאל הרדיקלי – אקדמאים עגולי משקפיים או סבתות אנגלוסקסיות. הפלסטינים מקבלים אותו כמו שהוא, בגובה העיניים, אדם עם לב רחב ומרץ אינסופי, שותף למאבקם הצודק; רק הישראלים לא יכולים לשאת את שבירת הסטריאוטיפים שהוא מייצג, ושונאים אותו על כך. שנאה צרת-מוחין, קרתנית ונקמנית; שנאתו של הזעיר-בורגני המתגונן מפני השונה והמאתגר.

אבל נאווי הוא מי שהוא, והוא לא מתנצל על זה.

אם יישלח לכלא, יצטרף נאווי לשרשרת משולשת של "בוגדים מזרחיים" – וענונו-פחימה-נאווי – שפרקו עול וסירבו לשחק את המשחק הציוני שהוקצה להם. שני קודמיו כבר נענשו על כך בחומרה, בלי שום פרופורציה למעשיהם (לא מיותר להזכיר: וענונו מעולם לא "בגד", כי לא העביר מידע חסוי לאויבי ישראל; ופחימה מעולם לא "סייעה" לאויב). חטאם העיקרי היה שניסו לסדוק את הנחת היסוד של הלאומיות הישראלית: קיר ההפרדה המנטלי והתרבותי שחוצץ בינינו לבין המרחב הערבי.

דווקא משום שמוצאם באותו מרחב, הם היו אמורים להפגין את הניכור והאיבה הגדולים ביותר כלפיו, להוכיח שתהליך ההמרה ו"החינוך" שלהם נשא פירות (המשפט המכתיר את הצלחת החינוך הזה: "אני הרי מכיר את המנטליות של הערבים האלה, הגעתי משם"). שהרי רוב המזרחים בארץ חונכו היטב, ותמיד הצביעו באופן גורף למפלגות הימין. תחת זאת, וענונו, פחימה, ונאווי חתרו, איש אישה בדרכם, תחת קיר ההפרדה הלאומי, והושיטו יד של שלום, יד אישית ואמיצה, אל שכניהם הערבים. לא מתוך החינוך בביתם ובסביבתם הקרובה (ההיפך, הם מרדו בו), לא מתוך השתקעות למדנית במשנות שמאל מהפכניות; אל המהפכנות, אל ההומניזם הרדיקלי, הגיעו משורש נשמתם, בתהליך צמיחה אישי, רצוף מכאובים, ומרהיב עוז.

על כך לא יסולח להם.

ההרשעה של נאווי עברה בשתיקה תקשורתית, ואולי גם כניסתו לכלא תידחק לשוליים. אם אכן יישלח לכלא, יהיה זה אות קלון, בוהק במיוחד, על מצחה של שנת 2009: השנה שבה הפכו הרדיפות הפוליטיות בישראל לעובדה מוגמרת (סמיח ג'בארין, "פרופיל חדש"). הקמפיין הבינלאומי להצלתו, שהחל במאמר של ניב גורדון, הוא גם קמפיין להצלת נשמתם של אזרחי ישראל (ולא של מדינתם; למדינות אין נשמה). האזרחים האלה יכולים להצטרף אליו, אם רק ירצו; והם יכולים גם לעמוד בצד ולשתוק בשעה שגיבור אמיתי, אדם שמייצג את כל הטוב שבהם, נזרק לכלא.

אתר התמיכה בעזרא: >>>

עדכון: ראיון עם פעיל "פרופיל חדש", שמסביר יפה את מטרות הארגון ומדוע הממסד חושש ממנו.

השר לבטחון פנים: העם בדיכּי. האבטלה גואה, שביתות בכל יום, האיראנים והצפון-קוריאנים עם האצבע על הפצצה.
מפכ"ל המשטרה: אל תשכח את השבוי ההוא.
השר לבטחון פנים: מי זה?
הפצ"ר: פליט, שמיט. משהו כזה.
השר לבטחון פנים: לא חשוב. מה שחשוב זה להעלות את המוראל. הגענו ליום הזכרון לחללי צה"ל, בקצב הזה אנשים יתחילו לקפוץ מהגגות. חייבים עידוד. אור בקצה המנהרה.
מפכ"ל המשטרה: ג'ניפר הדסון בהריון.
השר לבטחון פנים: לא מספיק מרגש. עוד משהו?
הפצ"ר: ניקול קידמן קנתה ארבע אלפקות.
השר לבטחון פנים: (מעסה רקותיו בלאות)
מפכ"ל המשטרה: יש לי, יש לי!
השר לבטחון פנים והפצ"ר (ביחד): נו?
מפכ"ל המשטרה: זוכרים שפתחנו בחקירה נגד "פרופיל חדש" לפני חצי שנה?
השר לבטחון פנים והפצ"ר (ביחד: פיהוקים מקיר לקיר)
מפכ"ל המשטרה: אז למה שלא ניכנס בהם עכשיו? פשיטה נועזת על הבתים, החרמת מחשבים וחומר הסתה…
השר לבטחון פנים (מתפרץ בהתלהבות): כותרות מחמיאות: "נלחמים בהשתמטות"! איזה עיתוי מושלם.
הפצ"ר (בכובד ראש, בקצב הכתבה): יש כאלה שנתנו את חייהם למולדת, ויש כאלה שתוקעים פגיון בגבה.
מפכ"ל המשטרה (מצטרף): יש חללים, ויש משתמטים.
השר לבטחון פנים (מסכם): שכול וכישלון.

(מתוך דיוני "הוועדה לביצור המוראל הלאומי", יום הזיכרון לחללי צה"ל, תשס"ט)
—————————————————————————————————
ההתנפלות של "רשויות אכיפת החוק" על תנועת פרופיל חדש היתה כתובה על הקיר כבר יותר מחצי שנה. שני מהלכים התלכדו בה.

המהלך הראשון, אי סובלנות ממוסדת כלפי דעות שחורגות מהקונצנזוס מאז "עופרת יצוקה", ממהרות הרשויות להתנכל ולהטיל אימים על קבוצות שלמות בחברה הישראלית. זה התחיל במעצרים המוניים של ערבים שהפגינו נגד הפלישה לעזה (מעניין כמה הרשעות ייצאו מתוך 700 המעצרים), מעצר המפגינים (ביניהם לאה שקדיאל) בבאר-שבע, המשיך בקמפיין ה"אין נאמנות – אין אזרחות", שחרור הרסן של מפזרי ההפגנות בבילעין ונעלין, מעצר ההפחדה של במאי התיאטרון היפואי סמיח ג'בארין, ועכשיו, "פרופיל חדש".

המהלך השני, ביוזמת הפצ"ר והרמטכ"ל, הוא "מלחמת חורמה" על ה"משתמטים" – שם קוד שמסתיר בתוכו אלפי מועמדים לגיוס שהצבא משמיט מסיבותיו, אך מעדיף להציגם כרכיכות, מן הטעם השגור של תחזוקת הזיקפה הלאומית. וזכורות לטוב הבנות שמצהירות על דתיותן ונחשפות, במצלמות המעקב של מצ"ח, בחילולי שבת מסמרי שיער.

"פרופיל חדש" איננה תנועה שמטיפה להשתמטות, ויעיד על כך האתר שלה. זו תנועה בעלת אג'נדה רחבה ועמוקה, שמטרתה העליונה היא הפקעתה של החברה האזרחית בישראל מידי הצבא ושלוחותיו השונות, והחזרתה לידי הבעלים הריבוניים שלה – האזרחים. בנוגע לשירות הצבאי, גורסת התנועה שיש להפכו לרשות ולא לחובה, עמדה שרבים שותפים לה, אך יש בה איום ממשי על מי שחרד לפריבלגיות של היהודים בישראל וכבר מתקשה לדמיין מה קושר אותם זה לזה מעבר לזכרונות משותפים מהטירונות וכתמי שמן רובים באצבעות.

אם הייתי צריך להצביע על הפגם החמור ביותר בתרבות הישראלית של העשורים האחרונים, בלי ספק היה זה ההשתלטות הבלתי נסבלת של ערכים, אורח חשיבה ותרבות ניהול צבאיים. זאת בנוסף על פולחן המוות וההקרבה שצבא הלאום מטפח. על כן, "פרופיל חדש" עוסקת בתיקון החשוב ביותר לחברה.

על זה, כמובן, צריך להיענש.

ספק גדול אם יש בפעילותה של "פרופיל חדש" עבירה על סעיף 109 לחוק העונשין ("מי שהסית או שידל אדם החייב בשירות בכוח מזויין שלא ישרת בו או שלא יתייצב לפעולה צבאית…"), אבל גם אם יש – היום שבו יורשעו חבריה בדין יהיה יום שחור במיוחד לדמוקרטיה הישראלית ("שחור" כבר עברנו, נשאר רק "שחור במיוחד"). אני מניח שאני ואנשים אחרים נהיה הבאים על הכוונת. אין טעם לצטט שוב את דברי הכומר מרטין נימולר ("כשהם באו לקחת את היהודים…"), המסכמים יפה כיצד עוולות של מעטים מתאפשרות הודות לשתיקה של רבים.

המרחקים מתקצרים; פעם רק פלסטינים בשטחים, אחר כך גם ערבים ישראלים, אחר כך גם אזרחים זרים, ואז תורם של האנרכיסטים, ולבסוף סתם שמאלנים. גם השיטות מתקצרות: שיחות "אזהרה" עם השב"כ, מעצר ושחרור מיידי, מעצר לשבועיים, מעצר בית בלתי מוגבל, ירי גז, ירי גומי, ירי חי, כינון עקיף, כינון ישיר.

ההמתנה הזאת מוציאה לי את המיץ. תירו לי כבר רימון גז בראש ונגמור עם זה.

מתי שמואלוף: אי אפשר שלא לסרב
חנה בית הלחמי: כבר לא נותר אף אחד