תגית: דיור

יותר ויותר מסתמן שממשלת נתניהו-לפיד-בנט שמה לה למטרה למחוק את כל השגי המחאה החברתית של קיץ 2011. ההשגים הללו היו ברובם תודעתיים, אך היו גם כמה השגים קונקרטיים בדמות "דרישות סף" ציבוריות לחלוקה הוגנת יותר של משאבים ציבוריים. הדרישות האלה לא ירדו מסדר היום ולמעשה על גבן נישאה מפלגת "יש עתיד" היישר אל מרכז קבלת ההחלטות בממשלה. העובדה שהממשלה הזאת נלחמת ממש בציבור שהעניק לה מנדט פעולה היא לא פחות ממדהימה.

מה שמקומם יותר מכל הוא הדרך העקלקלה, החשאית, העקומה, שבה מבוצעים המהלכים האנטי-חברתיים; נתניהו ולפיד יודעים היטב שהציבור רוצה במדיניות הפוכה משלהם, ולכן הם מחניקים כל אפשרות לדיון ציבורי פתוח במחטפים שהם מעבירים בחדרי-חדרים. אין דוגמה ברורה יותר לדו-פרצופיות הזאת מאשר שר האוצר, שבידו האחת חותם על גזירות אנטי-חברתיות ובידו השניה משרבט קלישאות בפייסבוק.

המחטף האחרון נוגע לנושא שבער במחאה מימיה הראשונים – הדיור הציבורי. האופן שבו הוא נעשה מחפיר, ואני רק מקווה שהדברים הבאים יעירו קצת את הישנים.

זוכרים את חוק הדיור הציבורי? זה שהוכנס להקפאה עמוקה, מזה 15 שנה, באמצעות סעיף בחוק ההסדרים? החוק הזה (שכמותו קיימים במדינות רבות במערב) ביקש להבטיח שגם האוכלוסיה הענייה ביותר בישראל – חולים ונכים וזקנים עריריים וחד-הוריות נטולות פרנסה וכו' – תזכה לקורת גג. החוק קבע קריטריונים לזכאות לדיור ציבורי, והטיל על המדינה את האחריות לחדש את מלאי הדירות באמצעות הכספים שיתקבלו ממכירת דירות לדיירים זכאים (בהנחה ניכרת).

בחסות החוק המוקפא, ניהלו ממשלות ישראל והחברות המשכנות את נכסי הדיור הציבורי בהפקרות מוחלטת, תוך הסתרת נתונים מן הציבור והפעלת מערך גבייה דרקונית מן הדיירים, מה שהוביל לפינוי משפחות רבות מדירות ששכנו בהן שנים. הקו המנחה היה למכור את הדירות ללא הנחות ובמחירי שוק, להעלות את שכר הדירה ללא פיקוח, להקשיח את הקריטריונים לזכאות, לא להשקיע שקל בתחזוקה ושיפוץ המבנים, ולא להוסיף ולו דירה אחת למאגר המידלדל. הדברים ידועים ונפרשו באופן יסודי בתחקיר של ניב חכלילי לפני שנתיים וחצי, וביזת הכספים בידי האוצר תוחקרה גם היא בידי גולית.

את כל זה היה חוק הדיור הציבורי אמור למנוע. בדיוק משום כך הוא הוקפא; ממשלות ישראל לא אוהבות להשקיע באזרחים מבלי להבטיח רווח נאה לבעל עניין כלשהו. ההיגיון מוכר: קודם מייבשים את השירות החברתי, אחר כך נתלים באי-יעילותו (שהובטחה מראש) כדי להפריט אותו, ואז מרחיקים אותו מהישג ידן של האוכלוסיות שלמענן הוא בכלל נוצר, בתירוץ שהחברה הפרטית חייבת לשמור על מאזן רווחי. העובדה שאלפים נזרקים כך לרחוב ושקיומו של דיור ציבורי רחב דווקא יכול לרסן את כל שוק הדיור – אלה אינן באות בחשבון. רק לשם השוואה, שימו לב בטבלה שלמעלה היכן נמצאת ישראל ביחס למדינות אחרות (כולן מפגרות, כמובן) בהשקעה בדיור הציבורי.

כדי להעניק פנים ושמות לאותם אזרחים שהמדינה מתעקשת לעשות עליהם קופה, הקדישו נא כמה דקות לסרטון המצוין הזה.

[youtube https://www.youtube.com/watch?v=i99sssOiguQ]

התכנית לחיסול הדיור הציבורי

ועכשיו למחטף. בשקט-בשקט וכמעט באופן אגבי אישר השבוע קבינט הדיור את "חידושו של חוק הדיור הציבורי". החוק ייכנס לתוקף תוך פחות מחודש, ב-1 לאוגוסט 2013. השרים יאיר לפיד ואורי אריאל דיברו על תיקון "עיוותים הסטוריים" ופירכסו זה את זה בדברי קילוסין. לכאורה, חזון אחרית הימים.

מה שמטיל צל כבד על השמחה הוא העובדה שאך לפני חודש פורסם על כוונת האוצר לבטל את חוק הדיור הציבורי. הרעש הציבורי שקם הבהיר לטירון הפוליטי לפיד איך עושים את הדברים נכון: לא לבטל, אלא לקבור חיים. להשאיר את המעטפת ולרוקן אותה מתוכן. חיש-קל הוכרז על ביטול הביטול (בסך הכל "טעות סופר", גילגלו עיניים באוצר וסיננו – the bastards changed the rules) ובחופזה הפשירו את החוק בתרועות ניצחון. החופזה, כמקובל, היתה תחת לחץ בג"ץ ולא חלילה מתוך תחושת אחריות לאלפי הישראלים שמחכים כבר שנים לממש את זכאותם לדיור ציבורי.

רק שהחוק שהופשר איננו החוק שהוקפא. ברוב עורמתם, הכניסו משרדי האוצר והשיכון שינויים מאד משמעותיים. בניגוד לחוק המקורי, שקובע (בסעיף 10 ג') כי הכספים המתקבלים ממכירת הדירות לזכאים ישמשו לבניית דירות חדשות, גירסת לפיד-אריאל מקצה רק סכום קטן לחידוש מלאי הדירות ואת עיקר ההכנסה תפנה לסיוע בשכר דירה. המשמעות היא שזכאי דיור ציבורי יאבדו בתוך זמן קצר את זכאותם ובמקומה יקבלו "סיוע בשכר דירה". כיוון ששכר הדירה בישראל איננו מפוקח, הסיוע הזה בהכרח יעלה למדינה יותר ויותר, והיא תיאלץ שוב לקצץ בהיקף הזכאות כדי לעמוד בהוצאה. מלאי הדירות בדיור הציבורי יתרוקן, כך שחלקים גדולים יותר ויותר מן האוכלוסיה לעולם לא יגיעו לדירה משלהם. מי שירוויח מכל העניין הוא שוב, המשכירים ובעלי הדירות. לא בדיוק הכוונה המקורית של חוק הדיור הציבורי, ובמילותיו של רן כהן: "פשע מאורגן של האוצר".

בכל הזהירות הנדרשת (כיוון שאינני משפטן), אני חושד שהמחטף הזה הוא הפרת חוק ברורה. הכנסת מחוקקת דבר אחד והממשלה מחליטה ליישם דבר אחר. כך עושה ממשלה שיודעת שאין רוב בכנסת למדיניות שלה. בדיוק כמו שאלת ייצוא הגז, יש דברים שעדיף לא להביא לכנסת. לו הובאו השינויים ביישום החוק שסגרו ביניהם לפיד ואריאל למליאת הכנסת, היתה קמה מהומת אלוהים.

ממשלות כמובן עושות זאת כל הזמן. זהו סוד שהציבור איננו מורשה בדרך כלל לדעת: הממשלה היא מפירת החוק הכי גדולה במדינה. בסוף כל כותרת בנוסח "בג"ץ דורש מהמדינה להשיב מדוע בלה בלה בלה" מסתתר פקיד או שר שמשתין על החוק. לפני חודש כתבתי על מחטף אחר שמתגלגל כעת – השליטה על קרן תמלוגי הגז והקצאת הכספים ממנה. בינתיים המחטף נעצר בוועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת, אבל זה יחסית חריג, וקורה בדרך כלל כשיו"ר הוועדה איננו חבר קואליציה.

אני מסכים עם רן כהן שעיקור חוק הדיור הציבורי מתוכנו הוא פשע מאורגן; לשון החלקלקות שבה הוא נמסר לציבור רק מוסיפה חטא על הפשע, כמו גם הדיסאינפורמציה שמזריק השלטון לתקשורת כדי להשחיר את פניו של החוק המקורי. ואני גם חושב שכנגד פשע כזה צריך למחות כדרך ההמונים בכיכרות תחריר וטקסים; לזרוק את הפוליטיקאים לרחוב לפני שהם זורקים עוד משפחות לרחוב.

ומה עם דיור בר-השגה?

טוב ששאלתם. לא יותר טוב. אי-אז בימי טרכטנברג הכריז נתניהו על פתרון הפלא שלו לבעיית מחירי הדיור המשתוללים. כמו כל פתרון כלכלי שנתניהו אי-פעם הגה, הוא מורכב מצמדי מלים:  הגדלת ההיצע. שחרור חסמים. הגדלת התחרותיות. ובאנגלית: "סופר-טאנקר". הדרך: הקמת ועדות חירום לקיצור הליכי תכנון ואישור, וד"לים (ועדות לדיור לאומי). תחת לחץ חברי כנסת חברתיים הוכנסו לחוק סעיפים שמסמיכים את הוועדות לחייב בניית דירות קטנות, לייעד דירות להשכרה במחירים נמוכים ולקבוע קריטריונים להוזלת מחירי דיור.

נו, מסמיכים זה לא מחייבים. ואצלנו הרי בלי אקדח לרקה השלטון לא ינקוף אצבע לטובת האזרח. כך מסתבר שהבוז שרחשו מנהיגי המחאה לחוק, ואזהרות הקואליציה לדיור בר-השגה, היו מוצדקים לחלוטין: הווד"לים היו מסך עשן. מחקר שפורסם השנה גילה כי מתוך 6,995 דירות שפורסמו להפקדה על ידי הווד"לים, רק 426 הוגדרו כ"קטנות", רק 170 הוגדרו כדירות להשכרה לטווח ארוך – וגם הן במחירי שוק, ואף לא דירה אחת הוצעה כדיור להשכרה בהישג יד, שמחירו נמוך ממחיר השוק.

באפריל השנה קיבל הבלוף גושפנקה רשמית. הקואליציה לדיור בר-השגה עתרה לבית המשפט בדרישה שיחייב את וד"ל ירושלים להפעיל את סמכותו ולכלול הוראות לדיור בר-השגה בתכנית להרחבת שכונת מלחה. ואז גילתה המדינה, בחוות דעת שהגישה המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, שלווד"ל "אין שום סמכות לקבוע הוראות בכל הנוגע לדרך השיווק של התוכנית". אהה. טוב שאמרתם, כי רק לפני שנתיים ניסיתם למכור לנו את הלוקש שהווד"לים "יורידו את מחירי הדירות". לא שמישהו באמת בלע את הלוקש. אפילו חברי הווד"לים עצמם הוקלטו בהודאה שמדובר ב"מראית עין" (הכתבה שווה צפייה מלאה).

מחאת הדיור: תשקיף

המחאה החברתית של קיץ 2011 ניצתה, כזכור, על רקע משבר הדיור. דפני ליף רצתה דירה בשכירות הוגנת, ואלפים הצטרפו אליה מיד באותה דרישה. המפגינים ההם תבעו דיור בר-השגה, אך עד מהרה הצטרפו אליהם קורבנות הדיור הציבורי שדרשו תיקון להזנחתם ארוכת השנים. אלה היו שתי אוכלוסיות שונות – שכבות גיל שונות, מעמד סוציו-אקונומי שונה, והחיבור ביניהן לא היה מיידי. ואף על פי כן, לאט לאט הוא קרם עור וגידים, מנהיגי המחאה הפכו למבקרי קבע בבתי הדיור הציבורי ומפוני הדיור הציבורי נטו אוהלים בשדרות רוטשילד. הסולידריות הזאת העניקה למחאה כוח ראשוני עצום, שהצליח לסחוף אחריו גם מגזרים אחרים עם דרישות אחרות.

המאבק נגד הפינויים מדירות הדיור הציבורי מבעבע כל הזמן; זהו המנוע הבלתי-פוסק של המחאה. אם וכאשר יחליטו נפגעי מעמד הביניים לצאת שוב לרחובות ולהיאבק על דיור בר-השגה, כדאי שיזכרו היטב מי שמר על הגחלת עבורם. אלה זקוקים לאלה, ורק מאבק סולידרי יצליח להבקיע את חומת האטימות של השלטון.

חשבתי אז ואני חושב גם היום שעל נושא הדיור תקום ותיפול המחאה החברתית. גם כשאני כותב, בלי הרף, על נישול פלסטינים או בדואים מאדמתם ועל הריסת בתים, אותו עקרון בסיסי עומד מול עיני: קודם כל קורת גג. קודם כל, הזכות למחסה. ממשלה שמתנערת מחובתה להפוך את הזכות הזאת לנגישה לכולם, או גרוע יותר, באופן מכוון וידוע מראש מרחיקה יותר ויותר אנשים מהסיכוי לגור בבית משלהם – מועלת בתפקידה הבסיסי ביותר. אין לה פתחון פה ואין לה תירוצים: היא צריכה פשוט לעוף. כל יום שממשלת הרשע הזאת ממשיכה לשרוד, בעוד קורבנותיה מתגוללים ברחובות ללא קורת גג לראשם, הוא יום של שלטון לא לגיטימי.

גפרור הדיור יכול להצית את המחאה שוב. בשנתיים שחלפו לא השתנה דבר בשוק הדיור; דו"ח של מרכז המידע והמחקר של הכנסת העניק לאחרונה ציון "נכשל" לממשלה בטיפול במחירי הדיור. הישראלים חווים זאת על בשרם יום יום, מי בהשלכתו לרחוב, מי בתשלומי משכנתא תופחים, מי בשכר-דירה שמרקיע שחקים. כלום לא השתנה – חוץ מאיתנו; אנחנו חכמים יותר.

גפרור הדיור יכול להצית את המחאה שוב, כי צברנו ידע ופיתחנו ספקנות כלפי "פתרונות" השלטון. מעט נושאים נחקרו לעומק כל כך כמו משבר הדיור בארץ. הידע המקצועי קיים, החיבור בין האקדמיה לשטח קיים, הייצוג המשפטי קיים. את הציניקנים והמלגלגים אפשר להפנות להמלצות צוות הדיור בדו"ח ספיבק-יונה. הכל כבר כתוב שם, רק ללכת וליישם.

התרגיל לקבורת חוק הדיור הציבורי עומד לפני הישורת האחרונה שלו. הרבה מאד אנשים ייזרקו לרחוב במסגרת הבדיה האורווליאנית שנקראת "חידוש הדיור הציבורי". אבל רבים אחרים יכולים לצאת לרחוב מיוזמתם, ולהבעיר שוב את אש המחאה. לא יהיה עיתוי צודק יותר.

על הספין האומלל של נתניהו והאוצר אין כבר צורך להכביר מלים. הוא מתגולל בחוצות, מרוח זפת ונוצות, הודות לעבודתם הנמרצת של מנהיגי מחאת הדיור. רק שתי הערות קצרות עליו, לפני שנגיע לעניין העיקרי (מה עושים עכשיו?).

ביבי הוא אותו ביבי, סוכן המכירות הישן והמשעמם, שיודע לדקלם סיסמה אחת כל חייו: היצע וביקוש, היצע וביקוש, היצע וביקוש. "פתרון הפלא" שלו למצוקת מחירי השכירות הגואים הוא הצפה של השוק בדירות באמצעות שורה של הטבות ליזמים פרטיים. שום דבר לא יעיב על החוק היחידי שהוא מכיר – יותר דירות, יותר זול. שום הבנה של תהליכי ריכוז הון, של ריבוד האוכלוסיה, של מליון ואחת הדרכים שבהן קבלנים ממולחים יודעים לעקוף רגולציה רופפת במשטר ניאו-ליברלי ולנצל גם אותה לטובתם. סליחה, הבנה עמוקה וזדונית.

בסוף כל משפט שאמר ביבי ישב קבלן ועישן סיגר.

המפגינים דרשו להחזיר את המדינה לעם. ביבי אמר להם: תשכחו מהמדינה, אני מפריט את כל מה שנשאר. לכו דברו עם הקבלנים.

הערה שניה: ביבי ניסה לקנות את הסטודנטים – כוח המחץ של המאבק – באמצעות הטבות מפליגות, ובכך לשאוב אותם אל מחוץ למעגל המחאה. לשמחתי, גם הספין הזה נתקל בסירוב אדיב ותקיף של התאחדות הסטודנטים הארצית.

באמת חבל לבזבז עוד מלים. השלטון עוד לא בשל, עוד לא הפנים. שיתבשל קצת בעצמו, ויחזור עם רעיונות טובים יותר. בינתיים יש עניינים דוחקים יותר.

מה עושים עכשיו?

טוב עושים מנהיגי המאבק כשהם הודפים בנחישות את הטריקים והספינים של הממשלה. אבל הוואקום שנוצר בשיח הציבורי אודות המאבק משווע לאלטרנטיבה. תנועת המחאה ממשיכה לצמוח ולהתפשט בכל רחבי הארץ. ואנשים רוצים תשובות אמיתיות. הם גם רוצים לדעת על מה הם בדיוק נאבקים, למה הם יכולים לצפות; איך ייראה היום שאחרי המאבק. אבל כשהם נושאים את עיניהם אל מטה המאבק, אל ההנהגה שבשדרות רושטילד, הם לא שומעים מסר ברור וצלול.

מטה המאבק הוא גוף הטרוגני ויש בתוכו קולות שונים. זה טוב, זה דמוקרטי, ואין לי ספק שכל השותפים לויכוח הפנימי שם לומדים ממנו הרבה. כל מי שמשתתף בוויכוח הזה מנסה להשפיע על הכיוון והדימוי הציבורי של מחאת הדיור; זה בדיוק תפקידו של אזרח מעורב. גם את הדברים הבאים שיש לי לומר, צריך לקרוא בהקשר הזה. יש לי הערכה עצומה למפגינים, לכל מי שעבר לחיות באוהל ברחוב. מן הרגע הראשון של המחאה, היה לי ברור שלא מדובר ב"צפונבונים מפונקים" אלא באוכלוסיה גדולה מאד של צעירים הכורעים תחת לחץ כלכלי בלתי פוסק. אומנם יש ללחץ הזה סיבות רבות מאד, אבל הדיור הוא סיבה מאד מרכזית ובסיסית. נכון היה לצאת למאבק על הנושא הזה בלבד ולהתמקד בו.

בתוך כל ההסכמה הזאת, חייבים גם להביט ביושר בדרכי הניהול של המאבק ובאפקטיביות שלהן. ודבר אחד, עיקרי, חסר בהן, מן היום הראשון; דבר שבלעדיו קשה לראות איך המאבק הזה, סוחף וצודק ככל שיהיה, יוכתר בהצלחה. אני אגיד את זה בפשטות: למאבק הדיור אין יעדים פוליטיים מוגדרים. ב"יעדים פוליטיים מוגדרים" אני לא מתכוון למסרים כלליים כמו "תפתרו לנו את בעית הדיור", וגם לא יצירת קשרי סולידריות בין אוכלוסיות מוחלשות ברחבי המדינה. קשרים כאלה הם חשובים בלי ספק להצלחת המאבק, אבל הם לא יעד שלו; הם כלי להשגת היעד. יעדים פוליטיים מוגדרים הם צעדי חקיקה ורפורמות שלטוניות שמטה המאבק עצמו שותף בניסוחן ויכול לקחת אחריות מלאה על תוצאותיהן.

לא במקרה אין יעדים כאלה. המחאה הרי נשאה בגאון מיומה הראשון את דגל ה"א-פוליטיות". הצעירים המהפכנים התעקשו לקחת אחריות על הוצאת האנשים לרחוב, אבל לא על הצעדים שיחזירו אותם לדירות משלהם. בינתיים, מפה לשם, המציאות טפחה על פניהם, והם מצאו עצמם נגררים אל הכנסת, פעם ועוד פעם, כדי להשמיע שם את דרישותיהם. ועדיין ניכר שהם עושים זאת בחוסר רצון בולט. ההזדמנות הגדולה ביותר עד כה להציב רשימת יעדים כזאת בפני כל הציבור בישראל היתה במהלך ההפגנה הגדולה בשבת האחרונה. אבל ההזדמנות הוחמצה – ושוב שמענו "ססמאות מהפכה" כלליות, לא מחייבות. קראו את המאמר המעולה של טליה ברנשטיין; כמה תשוקה ומחוייבות למאבק יש בו, וכמה אכזבה ממנהיגיו.

יש כמובן סכנה ברורה בהגדרת יעדים למאבק: הכישלון הופך לאופציה ממשית. כל עוד מוחים "נגד המצב" באופן כללי, כל עוד שולטת בשטח שביעות רצון מעצם קיום המחאה, מעצם ביטוי הזעם (האותנטי) – אי אפשר לדעת מתי ובאילו תנאים המחאה יכולה בכלל להיכשל. ואכן, פה ושם ברשת אתה יכול לקרוא אמירות בנוסח "כבר ניצחנו"; עד כדי כך מגיעה נמיכות הרוח בארץ, שעצם הנפת האגרוף מול השלטון נתפסת כהישג שראוי לנצור, להקפיא, לא לגעת בו.

הגדרת יעדים ברורים למאבק, מנגד, תכניס למשוואה את אופצית הכישלון. להלן: "כישלון" = אי השגת היעדים. אבל אחרי כל המאמץ והסבל הזה – מי רוצה להיכשל? הנה סיבה טובה לשמור על עמימות עקרונית.

רק שלמטבע הזה יש שני צדדים. אותה עמימות שמאפשרת למפגינים לטעון שהם "מנצחים" או "ינצחו בסוף" (מבלי שמישהו טורח לבאר מה ייחשב לכישלון) – מאפשרת גם לשלטון לטעון שהוא "מחבק" את המפגינים, ופועל במלוא המרץ לפתור את בעית הדיור בארץ. וכיצד יפריכו את דבריו בהיעדר קריטריון מוסכם של הצלחה למאבק?

הדברים האלה אינם פלפול מיותר. מי שבוחן מקרוב את מהלכם של המאבקים החברתיים בישראל, מאבקים שהתחילו בקול תרועה רמה והסתיימו בדממה דקה, מוצא תבנית חוזרת: בתום המאבק ("ישבו עד שיצא עשן", נוהגים הכתבים להתפייט), יוצאים נציגי המאבק ונציגי האוצר אל התקשורת בבוקר. זה מול זה – קמוטי חולצות וטרוטי עיניים – הם מבשרים לציבור: כולנו ניצחנו. כל צד השיג את המירב שהיה יכול לייחל לו. טופחים לו על השכם, לאזרח המבולבל (מה? מי? זה הכל? על זה נלחמתם?), מצעידים אותו בטוחות אל העריסה ומרדימים אותו שוב לשנת נצח, עד ההתפרצות הבאה.

"כולם ניצחו" פירושו – הציבור הפסיד. והסיבה שהציבור קונה את הלוקש הזה היא שפעמים רבות מדי מנהיגי מאבק חברתי שומרים על קלפים קרוב-קרוב לחזה (אם יש להם בכלל קלפים), נמנעים משקיפות ציבורית, ומסתירים את היעדים הקונקרטיים של מאבקם מאותו ציבור שאת תמיכתו הבלתי מסוייגת הם דורשים. לא פלא שבשעה שהם מכריזים, כרעם ביום בהיר – "ניצחנו, אפשר להתקפל" – אותו ציבור נותר מבולבל וחשדן.

זעם לא ממוקד, מסרים סותרים, עמימות במטרות – כך נראה מאבק עממי שכל שלטון מייחל לו. מי שלא מודאג ממחאת הדיור הנוכחית מכל סיבה אחרת, אולי יהיה מודאג מזאת: היא משחקת לידי הכוחות שנגדם היא יוצאת.

אני מבין שיש כאלה בשמאל שרואים בכל הדיבור הזה טעות ענקית בקריאת המציאות. אני מבין שיש כאלה שרואים בעצם הגדרת מטרות למאבק מין עניין זעיר-בורגני בזוי ומלוכלך שחוטא לגעש הייצרי והסטיכי של המחאה; "הפגנה – לא חשוב על מה. וטוב שכך." אני גם מבין שאחרים ששים להזדמנות האנתרופולוגית שנקרתה על דרכם לשזור הגיגים על כך ש"ההוויה עצמה דיגיטלית", על "נקודת הקיצון האובדנית של הקפיטליזם", ומסיקים מכך ש"לא יכול להיות שינוי פוליטי מהותי, איזושהי דמוקרטיה עתידנית או מה שזה לא יהיה, ולא צריך להיות". כן, אני מבין שיש אנשים בשמאל שחושבים מראש שלא צריך להיות שינוי פוליטי מהותי, ויש כאלה שאפילו קצת יצטערו כשהאוהלים ייעלמו.

אני מבין ואפילו מכבד את כל הדעות האלה. אני רק נוטה להאמין שהרוב המכריע של שוכני האוהלים כן רוצים שינוי פוליטי מהותי, כן חושבים שזאת הסיבה שהם נחרכים בשמש כבר קרוב לשבועיים, נושמים פיח אוטובוסים ביום ובקושי עוצמים עין בלילה, ולא יצטערו לרגע אם מחר בבוקר יוכלו לקפל את האוהל ולשוב לדירה ראויה למגורי אדם ולכיסו הצנוע. לא יודע למה אני מאמין ככה, אין לי מושג. אינטואיציה.

אתמול בצהריים האינטואיציה הזאת קיבלה תמיכה בלתי צפויה במאהל רוטשילד עצמו. הסתובבתי בין האוהלים עד שהגעתי לאוהל המטבח הגדול, בקצה הצפוני של השדרה. לוח קרטון גדול, שעון על פינת האוהל, משך את עיני. נכתב עליו טקסט בטוש, ככל הנראה בידי פעילים במאהל. התחלתי לקרוא, ואז הוצאתי עט והעתקתי כמה פסקאות. הנה:

"קולות מחאה מלמטה: בדיון ציבורי גדול שהתקיים במאהל ב-22/7, הוחלט שהכותרת של המאבק היא "מחזירים את המדינה לעם", והוחלט למחות נגד ההחלטות שהממשלה מנסה להעביר כרגע (הרפורמה במנהל מקרקעי ישראל וחוק הוד"לים), אולם מטה המאבק מנסה להמשיך לשלוט במאבק ולמסמס את ההחלטות והמסרים שהפעילים והתושבים קיבלו.

"מחזירים את המאבק לעם! איך זה יימשך מכאן – זה תלוי בך ובכולנו, התושבים. האם ננפנף את הדוברים השתקנים של "מטה המאבק" שמכה במאבק, ונעשה מאבק אמיתי נגד החלטות הממשלה ולמען שליטה ציבורית בקרקעות ויותר דיור לכולם, ונושאים חשובים נוספים? בוא/י לדיונים הפתוחים והביע/י את דעתך."

עכשיו, בהבאת הדברים האלה אני לא מנסה לתקוע טריז בתוך המאהל או חלילה לקרוא תיגר על ההנהגה שלו. ממש ממש לא. המטרה היא לחשוף ויכוח אמיתי ונוקב שמתרחש לא רק בשיח הציבורי הכללי סביב מחאת הדיור אלא גם במעגל הפנימי של הפעילים שמובילים אותה. הוויכוח הזה חשוב, והשקיפות שלו היא נדבך חשוב לא פחות בדמוקרטיזציה של המרחב האזרחי בישראל. האופן שבו הוא יוכרע ישפיע ישירות על התגלגלות המאבק ועל סיכויי הצלחתו; והצלחת המאבק, או כשלונו, היא עניין של כל אזרח בישראל. (ובעניין השקיפות, אנשי המאהל מעדכנים שאפשר לקרוא את כל הפרוטוקולים של האסיפות כאן).

בחזרה ליעדי המאבק

מי שעוקב אחרי אירועי הימים האחרונים שם לב לשחקן "חדש" בזירה: הקואליציה לקידום דיור בר השגה בישראל. בקואליציה הזאת חברים גופים לא מעטים – האגודה לזכויות האזרח, האגודה לצדק חלוקתי, קליניקות משפטיות וגופים אקדמיים, ארגון שתי"ל וסינגור קהילתי. אני כותב "חדש" במרכאות משום שהגופים האלה כמובן ותיקים הרבה יותר מן המחאה הנוכחית, ועוסקים בתכניות לדיור בר השגה כעניין שבשגרה, הרחק מאור הזרקורים. הנה סרטון שמציג את פעילותם בכל רחבי הארץ.

אנשי הארגונים האלה הם הגב המקצועי הטבעי של מחאת הדיור: הם מחזיקים בידע המשפטי והתכנוני, הם ניסחו הצעות חוק, הם שוחים בסבך הביורוקרטי, והם מקיימים קשר רצוף עם אוכלוסיות ששוק הדיור האכזרי בישראל בעט הצידה, אוכלוסיות שחייבות להיכלל בחוג הסולידריות של המחאה הנוכחית. באיחור מה הבין מטה המאבק שעליו לשלב ידיים עם קואליצית הדיור ואומנם בימים האחרונים אנשי הקואליציה נושאים ונותנים, באופן לא רשמי אך גם לא מוכחש, בשמו של מטה המאבק מול ועדות הכנסת. לקואליציה יש אתר אינטרנט מסודר עם דו"חות, ניירות עמדה, כתבות עיתונאיות ועדכונים שוטפים.

בדיונים בכנסת הציגה הקואליציה רשימה של 9 יעדים לקידום דיור בר השגה בארץ. זה בסיס טוב שממנו מטה המאבק יכול לחלץ מסר ברור משל עצמו, אבל לעניות דעתי יש בו בעיות משלו. חשוב גם לזכור שאי אפשר לבוא לציבור במסר של "9 נקודות" – זה ארוך מדי ולא מספיק מרוכז.

לאור החורים הענקיים בתכנית הממשלתית שהוצגה היום, והעובדה שהיא מזניחה לחלוטין את התפקיד האקטיבי שאמור להיות לשלטון בהבטחת דיור בר השגה, אני חושב שכדאי להגדיר, כיעדי המאבק, בדיוק את אותם עקרונות שהממשלה מסרבת להכיר בהם. הנה, אם כן, טיוטה של הצעה שאני מניח על השולחן ומקווה שיתעורר סביבה דיון מסוים. ההצעה הזאת מגדירה שלושה יעדים פוליטיים מידיים למאבק:

1. חקיקת חוק פיקוח דמי שכירות. חוק אוניברסלי, שחל על כל הדירות למגורים בישראל, בבעלות פרטית או ציבורית; שחל על דירות קיימות, שכבר היום חיים בהן (או פונו מהן) מאות אלפי אזרחים, ולא רק על דירות מדומיינות שייבנו אי-מתי בעתיד; חוק שכמוהו כבר יש בערים רבות בעולם ואף אחד לא רואה בו חילול קודש של "זכות הקניין" או בגידה בעקרונות השוק החופשי. החוק יכול לקבוע, למשל, תעריף מקסימלי למ"ר, והעלאה מקסימלית לשנה בשכ"ד. הצעת חוק כזו (של שלי יחימוביץ' וכרמל שאמה) כבר הוכנה, אבל גם עליה אפשר להתווכח (ההצעה מאפשרת העלאת שכ"ד של 5% בשנה. למה? מישהו מקבל תוספת למשכורת בגובה כזה? אפשר להסתפק בהצמדה למדד).

2. חידוש הדיור הציבורי ותיקונו. גם למי שדירה תהיה לעולם מחוץ להישג ידו – קשישים, נכים וחולים קשים – מגיע לחיות בדירה. אוכלוסיות אלה לא יצליחו לרכוש דירה מיזם פרטי גם אחרי כל ההוזלות שהממשלה מתכננת (הם לא סטודנטים, לא זוגות צעירים, ועל פי רוב לא משתכרים). המדינה צריכה לשמור בידיה בנק דירות גדול מספיק כדי שתוכל לשכן בו את כל מי שאין לו מענה במסגרת השוק הפרטי – גם במחירי הפסד. זה לא מתפקידה של המדינה לעשות רווחים על קשישים ונכים. ייבוש הדיור הציבורי עד כדי חיסולו יבהיר שהחברה בישראל החליטה להיפטר סופית מן החלשים שבתוכה. במתכונתו הנוכחית, הדיור הציבורי הפך למנגנון רקוב של חברות שיכון חמדניות; הלקח הוא להחליף את הקבלנים, לא לנטוש את הרעיון.

3. עצירת הרפורמה במנהל מקרקעי ישראל. אבן הראשה של התכנית "להבראת" שוק הדיור של נתניהו – היא אסון לדורות. במסווה של "ייעול" ו"שחרור חסמים ביורוקרטיים" – יעדים שאף אחד לא יכול להתנגד אליהם – הולך לעבור בישראל מהלך הפרטה חסר תקדים, שימסור לידיים פרטיות את כל קרקעות המדינה הזמינות לבנייה. הרפורמה כבר אושרה בקריאה ראשונה ותובא לקריאה שניה ושלישית כבר מחר בערב. גם אם היא תעבור, הציבור לא צריך לשתוק, מאחר שהמחטף הקולוסאלי הזה בוצע באופן חשאי כמעט ומבלי לאפשר לציבור להגיב כיאות. אם את חוק הדיור הציבורי אפשר להקפיא וגם לבטל, אין סיבה שחוק הרפורמה יעבור חלק. להתחרט מאוחר מדי אי אפשר יהיה; אף אחד לא ילאים מחדש קרקעות שהופרטו. הרפורמה הזאת תוריד לטמיון לעד את הקרקע הציבורית בישראל.

למה דווקא שלושת היעדים האלה?

קודם כל, 3 זה מספר טוב. מספר חזק וקליט. אם צריך לצמצם ולזקק את המסרים, כדאי תמיד להגיע ל-3.

שנית, היעדים האלה משרטטים בדיוק את מה שחסר בתכנית הפלא של נתניהו: נטילת אחריות מצד המדינה על שוק הדיור. הצפת השוק בדירות זה לא נטילת אחריות, אלא התנערות ממנה והשלכת יהב על כוחות השוק. שלושת היעדים האלה מסמנים את הקו האדום – התפקידים והנכסים שאסור בשום פנים ואופן להפריט.

היעד הראשון, חקיקת חוק פיקוח דמי שכירות, הוא לא רק צודק מוסרית, אלא מתחייב מן האופי והזהות של מובילי המחאה. מדובר בציבור של צעירים בעיקר, שאינם מתכוונים לרכוש דירה בשנים הקרובות. מה שהם צריכים זה דירות להשכרה במחיר שפוי – ועכשיו, לא בעוד שנה וחצי. שום דבר בתכנית של נתניהו לא עונה על הצורך הדוחק הזה. לא פלא שיושבי המאהל גיחכו בזמן הנאום; ביבי משחרר עוד 50,000 התחלות בנייה, יופי, אבל מי ירסן את הבעל-בית המניאק שגונב לי חצי מהמשכורת על שכ"ד?

כלל ברזל: הציבור הראשון שצריך להרוויח מפירות המחאה הוא זה שהקריב למענה ונשא אותה על כתפיו. שוב, זה לא רק צודק מוסרית, אלא גם חיוני למאבקים שבהמשך; אף אחד לא ייצא בעתיד לרחובות בידיעה שמהמאבק שלו ירוויחו כולם חוץ ממנו.

היעד השני, חידוש הדיור הציבורי ותיקונו, מסמן את השאיפה של המפגינים להיאבק על דמותה של החברה בכללותה, ולא רק על תנאי הדיור שלהם. אף כי בודדים (אם בכלל) משוכני האוהלים ברוטשילד מתכוונים להגיע לדיור ציבורי, האמירה שלהם "להחזיר את המדינה אל העם" מקפלת בתוכה התחייבות מוסרית רחבה, גם כלפי מי שנמצא מתחתם בסולם החברתי.

אם היעד השני מסמן את הרחבת תחום המאבק במימד הזהות והמרחב, היעד השלישי מסמן הרחבה במימד הזמן: מי שנאבק נגד הפרטת קרקעות ציבוריות נאבק למען העתיד. העתיד הזה יבוא בחיינו או שלא, אבל הוא נוגע לכולנו. ושוב, הצלחה בזירה הזאת עשויה להיות סנונית ראשונה במאבק ארוך-שנים, שבלי ספק מצפה לנו, נגד הפרטת כל המשאבים הציבוריים בישראל.

המון דברים נשארים בחוץ. הכיבוש, מערכת החינוך, הגזענות. אי אפשר לתקן את כל העולם בבת אחת. כן, תמיד כדאי ללמוד על הקשרים המסועפים בין כל הדרכים שבהן השלטון דופק אותנו, אבל את התיקון תמיד צריך להתחיל מנקודה ספציפית. התחלנו מהדיור? בואו נעשה את זה יסודי.

מי שחושב שהיעדים שהצעתי למעלה הם צנועים הוא נאיבי. עצם הרעיון של פיקוח ממשלתי על שכר הדירה הוא תועבה גמורה בעיני השלטון הניאו-ליברלי שלנו. לא פחות מ-4 הצעות חוק שניסו לקדם גרסאות צנועות של פיקוח כזה טורפדו בידי הקואליציה. בל תטעו: פקידי האוצר וגם אילי הנדל"ן יילחמו כאריות נגד הרעיון הזה. כך תדעו גם כמה שהוא צודק.

כמו שאמרתי, מדובר בטיוטה בלבד. אלה הם רעיונות לדיון, לא נוסחאות קפואות. צריך למלא הרבה פרטים, ובדיוק בשביל זה יש מומחים. גם אני לא שיערתי לפני שבועיים שאלמד כל כך הרבה על שוק הדיור. אני עדיין לומד ומנסה להבין (זה המקום להודות לתני גולדשטיין, שראוי לתואר "עיתונאי הדגל של המהפכה", על כתבות עומק מאלפות בנושא הדיור, כולל השוואות בינלאומיות ונקיטת עמדה ביקורתית ועקבית נגד השלטון).

אני חוזר לראשית דבריי: המאבק משווע ליעדים פוליטיים מוגדרים. לא אהבתם את ההצעה שלי? רוצים לשנות אותה, להתווכח עליה, לקבור אותה? יופי, רק תביאו נימוקים. מי שמתווכח על ניסוח יעדים מוגדרים נמצא כבר במקום הרבה יותר טוב ממי שנמנע בכוח מכל דיון כזה.

ויש עוד נקודה קריטית, שנעלמה מעיניהם של אנשי המחאה. אתמול שמעתי בטלוויזיה את שלמה קראוס אומר שיש לחברים שלו נשימה ארוכה ושהאוהלים עוד יעמדו בשדרות רוטשילד חודשים ארוכים. אשרי המאמין.

אז ככה: בספטמבר, למי ששכח, כל העיניים יופנו אל האו"ם ואל הפרלמנט הפלסטיני ברמאללה. ממשלת הימין שלנו תקפוץ על כל הזדמנות לאחד את העם שוב נגד "האויב הקם עלינו לכלותנו" ותפעיל את השיטה המוכרת של ניתוב זעם פנימי אל גורם חיצוני. יהיו מהומות סביב גדר ההפרדה, מתונות או איומות, יהיה מבול של הכרזות דיפלומטיות מכל כיוון, ושוב, כהרגלה, התקשורת תתמסר לסיקורי-סרק מדיניים.

אף מצלמת עיתונות לא תישאר בשדרות רוטשילד. הציבור הישראלי העייף שוב יפלוט אנחה, ויעביר דף. הלאה.

הלאה. באוקטובר מתחילה שנת הלימודים באוניברסיטאות. הסטודנטים הרבים שגודשים כעת את האוהלים יחפשו מקום נוח יותר לספרים ולמחשב שלהם. עם כל הצער, הם לא יקריבו שנת לימודים בשביל המחאה.

ומי שלא יעזוב עד ספטמבר או אוקטובר, יישטף עם הגשם הראשון בנובמבר.

זאת לא נבואת זעם, אלא תחזית פשוטה. המסקנה היא שחלון הזמן להשגת הישגים ממשיים במחאת הדיור הוא מצומצם מאד. להערכתי – חודש בודד. מה שלא יושג עד תחילת ספטמבר – כבר לא יושג בהמשך. אלה הם תנאי העבודה של מאבקים חברתיים בישראל, לטוב ולרע; אף מאבק בעבר לא נהנה מתנאים טובים יותר.

ועכשיו, כשחודש בודד עומד לרשותנו, בואו נחשוב שוב כמה זמן אפשר למשוך בלי להתחייב על יעדים פוליטיים מוגדרים.

[הערת סיום בנוגע לתרבות הדיון: חביבה עלי אמרתו של המגיב מן הפוסט הקודם, "למדורה נחוצים עצים, לא עצות". אני רואה גם בפוסט הזה עצים ולא עצות, אבל מי שחושב אחרת, מוזמן להוציא אותו מן המדורה. הנחת המוצא שלי היא שלכל אזרח/ית בישראל נתונה זכות לגיטימית לגבש ולהשמיע דעה בנושא מאבק הדיור. הנחת המוצא שלי היא שאין לאף אחד זכות לפקפק בעצם הלגיטימיות של השמעת הדעה. מסיבה זאת, כל ניסיון להטות את הדיון אל הזכות (או האין-זכות) שלי או של אחרים להביע דעה – ייבלם בעודו באיבו. נכון, אני יכול לבוא לשדרות רוטשילד בערב ולדבר; אבל יותר מתאים לי לכתוב, וגם שמתי לב שבדיבור מול קהל – הלינקים לא עוברים. הרחוב והאינטרנט שלובים לבלי הפרד במרחב המחאה. המדורה הזאת היא של כולם; המטרה היא לשרוף את המועדון, לא את עצמנו].