קטגוריה: שוטף

קצר ולעניין

לא בגלל ש"יהודי לא מגרש יהודי".

לא בגלל ש"אסור להעמיד את חיילי צה"ל בדילמה".

לא בגלל הקרע שתחולל סרבנות הימין.

וכמובן, לא בגלל שההתנחלויות חוקיות.

לא צריך לפנות התנחלויות, כי פשוט לא צריך.

צריך לצאת מהשטחים. מכל השטחים, באופן מיידי. לחזור לקו הירוק. כבר 42 שנה צריך.

אבל מי אמר שהמדינה, או הצבא, או מישהו בכלל, צריך לפנות את המתנחלים?

עכשיו לאט יותר

במסגרת הסכם שלום עתידי עם המדינה הפלסטינית, רוב שטחי הגדה המערבית יעברו לריבונות זרה. המחוייבות הישראלית היא להעביר את השטחים שכבשה ב-1967 לידי הבעלים החוקיים שלהם, ובייחוד את מיליוני הדונמים שהופקעו ועליהם הוקמו התנחלויות יהודיות.

מה יקרה עם האזרחים הישראליים שמתגוררים בשטחים שיוחזרו? ובכן, יקרה מה שקורה עם כל אזרח שנמצא בטריטוריה זרה. אם טוב לו שם, שיישאר במעמד של נתין זר במדינת פלסטין. אם רע לו שם, שימהר ויארוז את עצמו ויחזור לתחומי הקו הירוק.

הרעיון הפשוט-להדהים הזה אינו חדש. לפני שנים נחשפתי אליו בטור של ב. מיכאל, ומאז שמור לו מקום של כבוד במדף הפתרונות השפויים-עד-טירוף במוחי. בשורות הבאות אנער ממנו את האבק. אולי הוא מגוחך, אבל לבטח אינו מגוחך יותר מרעיון הפינוי בכוח של 300 אלף מתנחלים.

לנוחיות השלטונות, מוצע נוסח למכתב שיישלח לכל מתנחל ומתנחלת (לשון זכר במכתב ננקטת מטעמי נוחיות בלבד).

ההתפנות מהשטחים: פרוייקט אישי ולאומי

א.נ,

כפי שידוע לך, יישוב מגוריך נמצא על קרקע פלסטינית, ובמסגרת הסכם השלום שנחתם בתאריך XXX, בעוד שנה יעבור שטח זה לריבונות פלסטינית.

החל מתאריך YYY, שנה מיום שליחתו של מכתב זה, יפקעו זכויותיהם של כל רשויות מדינת ישראל בשטח זה – צה"ל, שב"כ, ומשרדי הממשלה השונים. החל מאותו יום – לא תהיה שום נוכחות של כוחות ביטחון ישראליים באזור מגוריך. מדינת ישראל תחדל לערוב לבטחונך, כפי שאינה יכולה לערוב לבטחונו של כל אזרח ישראלי שבוחר לטייל במכסיקו, טורקיה או הודו.

מדינת ישראל הקימה מִנהלת התפנות (ראה טל' וכתובת למטה) שעומדת לשירותך בכל עניין ועניין הקשור להתפנותך מביתך (ודוק: התפנותך, לא הפינוי שלך). המדינה מכירה באחריותה לך ולרכושך, באשר היא זו שאישרה ועודדה את הימצאותך שם. על כן, היא הקציבה לך חבילת פינוי בסך ZZZ אלפי שקלים וכן שלל הטבות מס למשך תקופת התאקלמות של שנתיים.

כל שירותי ההובלה והאיחסון הכרוכים במעבר מוצעים לך בחינם. המדינה גם מתחייבת למצוא לך מגורים חלופיים בתוך 8 חודשים אם לא תצליח לעשות זאת בכוחות עצמך. צוות מסור של אנשי מקצוע בכל התחומים – דיור, תעסוקה, חינוך, רווחה ובריאות – יסייע לך בחזרה הקשה לתחומי הקו הירוק.

שים לב: מערך התמיכה והסיוע למתפנים תקף רק בגבול הריבונות הישראלית. לשון אחר, בתאריך YYY, היום שבו יעבור השטח לידיים פלסטיניות, יפוג תוקפו של מערך התמיכה והסיוע בשטחי הגדה המערבית. החל מיום זה ואילך, כל אזרח ישראלי שיימצא בשטחי הגדה ייאלץ לפתור את בעיותיו – הלוגיסטיות, מוניציפליות או בטחוניות – מול הריבון החדש בשטח, קרי, נציגי הממשלה הפלסטינית.

שים לב: מדינת ישראל לא תשלח ולו חייל או שוטר אחד לפנות אותך מביתך. יחסי המדינה איתך הם יחסי אחריות הדדית בין בוגרים, לא יחסי גננת-פעוט. יש לך שנה שלמה להתפנות מרצונך; שנה שלמה שבה משאבי עתק יועמדו לרשותך, שנה שבה הנסיגה מהשטחים הכבושים תהיה הפרוייקט הלאומי החשוב ביותר של ישראל.

בתום שנה זאת, אם לא תתפנה – האחריות כולה שלך.

מדינת ישראל מכירה בקשר העמוק של המתנחלים לאדמת ארץ ישראל, קשר שעבור חלקם עולה בחשיבותו על זיקתם למדינה. המדינה אינה מעמידה עצמה מעל צו התורה, ולכן אינה כופה עליך להתפנות; אתה אל תכפה עליה להמשיך לשלוט על 3 מיליון פלסטינים נגד רצונם.

בברכת שנת שיתוף פעולה וחזרה לפרופורציות, מִנהלת ההתפנות

תרגיל רציונלי או היתממות?

אורח החשיבה שעומד מאחורי הגישה הזאת הוא זר ומוזר לישראלים, ובייחוד למתנחלים. אלה רגילים שהמדינה נשרכת אחריהם, ברטינה או בצהלה, וטורחת לנקות את כל הבלגן שהם מחוללים בארשת מתרפסת. המתנחלים יכולים לנאץ קציני צה"ל, לכפור בזכותה של מערכת המשפט להעמידם לדין, לצפצף בריש גלי על כל תקנה או חוק שישראלים אחרים כפופים להם – רק מפני שהם יודעים שתמיד, בסופו של היום, יתאחדו שוב בחיבוק פייסני עם אותו ממסד מנואץ.

ובל נשכח את עובדת הקיום הבסיסית בשטחים: ההתנחלויות מתקיימות על כידוני צה"ל. ללא מערך האבטחה העצום של צה"ל בשטחים – גדרות, מחסומים, סיורים – לא היה ניתן לקיים את ההתנחלויות יותר משבוע. גם הכנופיות האלימות של הר חברון ויצהר יודעות זאת; הם יכולים להתעלל ברועי צאן ולכרות מטעי זיתים רק משום ש"האח הגדול", צה"ל, מגן עליהם מפני סכנת נקמה פלסטינית. כן, כזאת היא גבורתם; גבורתו של הבריון השכונתי שאף אחד לא מתעסק איתו כי אבא שלו הוא עבריין שמחזיק באוטו ערימה של לומים וסכינים.

לכל זה כבר התרגלנו. השאלה היא האם צריך להתרגל לכך שאלה יהיו פני היחסים בין המתנחלים למדינת ישראל גם כאשר תעמוד על הפרק הנסיגה משטחי הגדה המערבית. שהרי מדובר ביחסים מעוותים להחריד, כפי שכל פסיכולוג מתחיל יעיד: יחסים שמושתתים על חוסר אחריות בסיסי, עקרוני ומוחלט, של האזרח כלפי המדינה; שמצידה, גומלת לו באחריות-יתר ומעניקה לו מחילה עקרונית ומוחלטת על כל נבלה שיוצאת תחת ידו.

רעיון הפינוי בכוח, כמו גם הדרך בה יושם בפינוי גוש קטיף, הוא פרי ההילולים של היחסים המעוותים האלה. במקום לבחור בדרך השפויה והבוגרת, ולהותיר את ההחלטה האישית על ההתפנות בידי המתנחל, בוחרת המדינה בדרך הלא-שפויה וההיסטרית של התנגשות מכוונת ראש-בראש, וגרירה על עפר של אנשים בוגרים בציצת ראשם, תוך הנהון אימהי סלחני.

אם כן, מטרתה הראשונה של הצעת ההתפנות, כאלטרנטיבה ל"משחק היחיד בעיר", הפינוי בכוח, היא זאת: תרגיל להשבת השפיות, שיחזור הרציונליות האזרחית.

באופן טבעי, עולות שתי התנגדויות.

1. "זאת היתממות, ברור שאף מתנחל לא ירצה להישאר לגור תחת ריבונות פלסטינית, וברור שהמדינה הפלסטינית לא תתיר למתנחלים להישאר במקומם."

לא, לא ברור. יש מתנחלים שבאמת מעדיפים ארץ על מדינה, ויש נכונות בהנהגה הפלסטינית לקבל אוכלוסית מתנחלים לשטחה. מן הסתם, לא מדובר בפיתרון שיגרוף אחריו המונים; אבל זאת בדיוק הנקודה – למתנחלים יש ברירה. הם רק צריכים להתחיל להפנים מושג חדש לחלוטין עבורם – לכל בחירה יש מחיר.

2. "אסור למדינת ישראל להפקיר את אזרחיה לטרור הפלסטיני, שבלי ספק יסתער עליהם ברגע שצה"ל יסוג מהשטחים."

הטענה הזאת מניחה מראש את מה שראוי לערער עליו – המחויבות האבסולוטית של מדינת ישראל לאזרחיה גם מחוץ לשטחה הריבוני. ישראלי שמחליט, על דעת עצמו, להסתובב בפרברי הפשע של בוגוטה או בשדות הקרב של צ'צ'ניה לא יכול לצפות שידו הארוכה של צה"ל תגן עליו בכל אשר יילך; ואם הוא מתעורר בבוקר מבותר לכמה חתיכות – יש לו רק את עצמו להאשים. "אבל השטחים זה לא בוגוטה!", אני שומע מהיציע. זהו, שכן; אחרי ההיפרדות מהם, השטחים הם לא שלנו. תחזרו על המלים האלה כמה פעמים בראש: השטחים לא שלנו. השטחים לא שלנו.

נוסח ההצעה במכתב למעלה מותח קו ברור וחד בין אחריותה המכסימלית של המדינה למתנחלים עד תאריך היעד YYY, ופקיעתה של האחריות הזאת לאחריו. זה לא נקרא להפקיר; זה נקרא לכבד את חופש הבחירה האישי של האזרח.

בונוס אחד או שניים

בונוס מיידי מהחלפת דיסקט הפינוי בכוח בדיסקט ההתפנות הוא שכל גילויי הסרבנות מימין, כגון איומי החיילים בחטיבת "כפיר" שלא ישתתפו בפינוי – מצטמקים לגודלם הטבעי, הלא-חשוב בעליל. אם אין פינוי בכוח – אין למה לסרב. חסל סדר החגיגה התקשורתית המנופחת הזאת.

למה זה בונוס? מכמה טעמים. טעם ראשון הוא ההשוואה הנלוזה בין סרבנות השמאל לסרבנות הימין, והטענה שמושמעת תדיר כאילו הראשונה סללה את הדרך לאחרונה. בעניין הזה כבר נאמר מספיק, ואין זה המקום להמשיך ולדוש בהבדלים התהומיים בין שני סוגי הסירוב. מכל מקום, הורדת הפינוי בכוח מעל סדר היום תוריד ממנו, מניה וביה, את הסירוב הימני; וכך ייחסך מרבים וטובים הצורך המייגע לשוב ולשנן מדוע הנסיבות החריגות שמצדיקות סירוב ליטול חלק בפעולות כיבוש ובפשעי מלחמה אינן מתקיימות במצבים שבהם מוטלת על הפרק העברת אוכלוסיה כובשת לשטח לא כבוש.

טעם שני הוא שהשמאל לא ימצא את עצמו שוב נופל למלכודת הדבש של מבחן הנאמנות הפטריוטית, כפי שקרה, למרבה הצער, בפרשיות האחרונות של חטיבת כפיר. איומי החיילים שלא ישתתפו בפינוי התנחלויות מעוררים חשש אמיתי שהצבא, החל מרמת החייל הפשוט ועד לדרגים הגבוהים ביותר, כבר הפנים את סדר היום הלאומני-מתנחלי, ועתה הוא מציב גבולות ברורים לשלטון. המרד כבר כאן, כפי שכתב עמיתי ל"רשימות", נעם לסטר. הגדיל לעשות יואל מרשק, מרכז אגף המשימות של הקיבוץ הארצי, שהזדרז להתקשר למח"ט כפיר ולהציע לו את "מיטב הנוער הקיבוצי", על מנת לאזן את פשיטת הרגל הערכית של החטיבה. למי שלא זוכר, זהו אותו יואל מרשק שבזמנים אחרים מתייצב לצד פלסטינים במסיק הזיתים שלהם, תחת רדיפות המתנחלים.

החששות האלה כנים, אולם יש לתמוה מה להם לסדר יומו של שמאל פעיל במדינה שממילא כבר נשלטת על ידי הצבא. נדמה שרבים בשמאל עדיין שבויים באשליה שבישראל שוררת הפרדה ברורה, כמו בכל דמוקרטיה אמיתית, בין השלטון האזרחי לבין הזרוע הצבאית; ושהצבא בדמוקרטיה הישראלית אינו אלא מכשיר שלטוני צייתן, הכפוף לחלוטין לדרג המדיני.

לאמיתו של דבר, אף פעם זה לא היה ממש כך, ובישראל יש מסורת ארוכה של רמטכ"לים שניהלו את מדיניות הביטחון של ישראל בעודם במדים, או זמן קצר לאחר שפשטו אותם ונכנסו ללשכת שר הביטחון. השינוי העיקרי שבישרו שנות ההתנחלות, ובמיוחד שני העשורים האחרונים, היה שפתאום הצבא התמלא בכיפות סרוגות ובשיח דתי-אמוני – סממנים שהם בגדר סדין אדום לשמאל החילוני. קודם לכן, מעורבותו העמוקה של הצבא בקביעת מהלכי השלטון הישראליים היתה "שקופה" מדי, אינטימית מכדי לעורר מחאה.

ובשפה בוטה יותר: תמיד זה היה צבא שיש לו מדינה, ולא להיפך. רק שקודם הצבא הזה שהיתה לו מדינה היה "שלנו"; עכשיו הוא "שלהם".

הבעיה העיקרית של הצבא בישראל היא לא שיעור המתנחלים במפקדיו אלא כוחו העצום, שלוחותיו התמנוניות במערכת החינוך, בשוק העבודה, בחיים הפוליטיים ובכל הבט של חיינו (עד לתדמית של כוכבי בידור, כידוע). מה שאנחנו צריכים, בדחיפות, זה לא צבא "פחות לאומני", אלא "פחות צבא". הניסיון הבלתי פוסק לעצב את אופיו של הצבא, החרדה מ"דמותנו" כפי שהיא משתקפת בו – גם כשהם נובעים ממניעים נאצלים – משקפים את הקושי העצום של האזרח הישראלי לדמיין את זהותו האזרחית והאנושית במנותק מן ההוויה הצבאית. בדרכם שלהם, הם תורמים לביצורה של הצבאיות כתשתית העומק הבלעדית של הישראליות; אין ולא תהיה קולקטיביות אחרת בלתה.

ישראל היא מדינה מיליטריסטית באופן קיצוני, והחברה האזרחית המתכווצת שלה חייבת להתעשת ולהציב גבולות ברורים לצבא, בכל אתר ואתר, לנטרל אותו, ולהחזירו לממדיו הטבעיים.

ועל כך בדיוק מופקד השמאל. לא להחזיר את צה"ל ל"ידינו" (התנועה הקיבוצית) מ"ידיהם" (המתנחלים), אלא להוציא את המדינה כולה מידי צה"ל!

והכי חשוב, לחשוף את הספין

הערך החשוב ביותר שטמון בהצגת אלטרנטיבת ההתפנות כנגד הדיבור על פינוי בכוח הוא מניעת הספין הגדול שלפיו מתנהל מאבק איתנים בין הממשלה למתנחלים על עתיד ההתנחלויות.

הספין הזה הוא כה עתיק ונדוש, שלא אתחיל אפילו לספר בו כאן. הבה נודה מיד: כל הענן העצום הזה, הזמזום הבלתי נפסק אודות "מאחזים בלתי חוקיים", "הקפאת בניה", "פינוי התנחלויות" – זמזום שחולף כבר 30 שנה בין ישראל לוושינגטון ורמאללה – איננו מותיר שום חותם במציאות. במציאות – בונים, במרץ בונים, ומספר המתנחלים כבר חצה את קו ה-300 אלף. כך היה תמיד, וכך יהיה. די להעמדות הפנים, ולפחות – די להאמין להם בשמאל.

שום ממשלה ישראלית לא תפנה את בית אל, או עפרה, או אריאל, או אפרת, או קדומים. לא ממשלת ימין ולא ממשלת שמאל. לא עם לחץ אמריקני ולא בלי לחץ. זה פשוט לא הולך לקרות, חברים, תוציאו לכם את זה מהראש. מדובר בנתון יסודי של המציאות הישראלית פוסט-1967: בשטחים הכבושים מתנחלים, לא מתקפלים.

[פינוי ישראלי יזום עולה בדעתי רק במסגרת תרחיש קטסטרופלי-אזורי כה קיצוני, שאינני מעז להגות בו].

לא זה המקום לתהות מה מקורו של עיקרון היסוד הזה של המדיניות הישראלית זה יותר מ-40 שנה; מה בדיוק חלקו של החזון המשיחי, מה חלקו של השיקול הבטחוני, כמה מזה נעוץ בפשטות בגרגרנות כלכלית (שאיבת מים ממאגרי הגדה), איסלאמופוביה וכו'. הניתוח מסובך, אבל השורה התחתונה פשוטה וגלויה לעין כל: ישראל כל הזמן בונה בשטחים, ומעולם לא פינתה התנחלות (משחקי התופסת של המאחזים הם בגדר הסחת דעת – קריצה הדדית בין המתנחלים למדינה מאחורי גבה של ארה"ב, וגם של השמאל).

אם זהו העקרון המדיני היסודי, הרי שכל הדיבורים על ניגוד אינטרסים בין המתנחלים למדינה, שיגיע לכלל פיצוץ באיזשהו תרחיש פינוי עתידי, הם דיבורי סרק. אין ניגוד אינטרסים כזה, כי המדינה היא מתנחלת והמתנחלים הם עצם מעצמה של המדינה (לפעמים אף מוברגים היטב במנגנון הממשלתי). כל מה שיש הוא הצגות מחזוריות של "עימות" בין חיילים לנערי גבעות משולחי רסן, לפטם בהן את התקשורת העולמית ואת השמאל הישראלי.

המסר התעמולתי הוא ברור: קשה הפינוי כשאול. מול נחישותה של המדינה לשמור על החוק, עומד ציבור קנאי שאינו בוחל בהתקפות על נציגי החוק. מדובר בהצגה, גם אם השחקנים עצמם – נערי גבעות מכאן וחיילים פשוטים מכאן – אינם ערים לכך וממלאים את תפקידם מתוך אמונה תמימה שהם אכן ניצבים משני צידי המתרס. זאת הצגה משום שהתסריט שלה נכתב מראש, מעל ראשי השחקנים, על ידי קבוצה מצומצמת של מנהיגים – בממשלה ובהנהגת יש"ע.

ההצגה הזאת הגיעה לשיאה הדרמטי, שובר הלב, בפינוי גוש קטיף; אותה "טראומה" שנהגתה והוצאה לפועל מתוך התכוונות לחרות על ליבו של כל ישראלי את הלקח המתבקש: לא עוד. אם זה מה שקורה כשמפנים 7,000 איש, האל ישמור ממה שצפוי בפינוי של 300 אלף איש. הנה כך שירתה ה"התנתקות" את הנצחת הכיבוש בגדה המערבית (הדברים אף נאמרו בגלוי בסביבתו של אריק שרון, והיו מי שהבינו זאת מראש).

ובכן, חסדו של האל לא יהיה נחוץ – אם לא יהיה פינוי בכוח. האלטרנטיבה, מודל ההתפנות (בתמיכה נדיבה אך תחומה-היטב של השלטונות), חוסכת את המאבק המיוזע והפוטוגני בין החיילים למתנחלים, על כל עוצמתו הרגשית. כך מיורט, עוד טרם בואו לעולם, הספין של "המדינה נגד המתנחלים", ובמקומו ניצבת המדינה לראשונה אל מול תהייתו הנוקבת של האזרח: האם את לצידי, או לצד פורעי החוק בשטחים? אם את לצידי – תני להם צ'אנס להתפנות בכבוד, ואז תניחי להם לנפשם.

(ואם את לצידם… לפחות עכשיו אני יודע. הדברים על השולחן. סוף סוף אני מבין מול מה ומי אני עומד).

הו התמימות, חושב לעצמו הקורא העייף; באמת נראה לך שהמדינה תשאיר להם את הבחירה? באמת נראה לך שהתנחלות אחת תיעקר ממקומה בהתפנות רצונית?

הו התמימות, משיב הכותב העייף לא פחות; באמת נראה לכם שהמדינה תכפה עליהם את הבחירה? באמת נראה לכם שהתנחלות אחת תיעקר ממקומה בפינוי בכוח?

הקדמה

סוגית החרם האקדמי על ישראל שבה לכותרות במחזוריות קבועה, ועל פי כל הסימנים, תלווה אותנו עוד זמן רב. אני מעלה כאן מאמר בנושא החרם האקדמי שפירסמתי לפני כשנתיים וחצי, שנה לפני פתיחת הבלוג. המאמר מבטא גם את עמדתי כיום. השורה התחתונה שלו היא זו: אין טיעון מוסרי משכנע נגד החרם האקדמי, אבל אולי יש טיעונים פרקטיים. אני משאיר את זה כ"אולי".

בכל אופן, רציתי להקדים הערת אזהרה: העיסוק בחרם האקדמי הוא שולי ולא חשוב מבחינת האזרח הישראלי. החרם הוא, בראש ובראשונה, שאלה שניצבת לפיתחם של שוחרי חופש ושלום מחוץ לישראל, ולא בתוך ישראל. ההתלבטות אם להחרים או לא להחרים את האוניברסיטאות בישראל היא התלבטות של אקדמאים בחו"ל, לא של אקדמאים בארץ, ובוודאי לא של אזרחים שאינם קשורים לאקדמיה. אומנם כן, תמיכה פנימית בחרם, מצד אקדמאים ישראליים, עושה כותרות בעיתון, אבל אין לה כמעט השלכות מעשיות. אקדמאים ישראלים לא חולשים על קרנות מחקר אירופאיות; לא מזמינים את עצמם לכנסים בחו"ל; ולא יכולים לתפקד כשופטים מחו"ל של עבודות דוקטורט או הצעות מחקר.

במלים אחרות, הסנקציות המעשיות שנשקלות במסגרת החרם – סנקציות שהשפעתן על האקדמיה בישראל עלולה להיות מכאיבה ומשפילה – אינן נתונות בידי ישראלים. ולכן ההתלבטות הישראלית בעניין החרם האקדמי היא, איך לומר, "אקדמית"; התלבטות ללא תוצאות מעשיות. מעבר לנקודה מסוימת, היא מתחילה להלאות וגם להרגיז, משום שבאופן צפוי, היא מסיטה את תשומת הלב מפעולות פוליטיות שאזרחים ואקדמאים ישראליים כן יכולים לנקוט במאבקם נגד הכיבוש/אפרטהייד בשטחים. באווירה שבה המרץ המוסרי של הישראלים מתרכז בבחינה מדוקדקת של מה הגויים אומרים על מה שאנחנו עושים, במקום להתרכז בבחינה אמיתית של מה שאנחנו באמת עושים – העיסוק המקומי בחרם האקדמי הוא אסקפיזם נוח, "אקטיביזם של כורסא".

אקטיביזם פוליטי הוא תמיד חיבור של עמדה מוסרית צודקת ופעולה אפקטיבית. ככל שזה נוגע לפרספקטיבה הישראלית על החרם האקדמי, הזיווג הזה חסר את הפעולה האפקטיבית, מה שמעקר את ה"אקטיביזם". נותרה העמדה המוסרית לבדה, והשאלה האם החרם צודק או לא. אוקיי, יש עניין מסוים בשאלה הזאת, אבל אדם פוליטי נבון לא ייתקע בה יותר מדי; ממש כשם שיש עניין מסויים (ואף אספקטים מוסריים לא מבוטלים) בשאלה האם החקלאים ביוטה צריכים לגדל תירס מהונדס גנטית או לא. בסופו של דבר, זאת החלטה שלהם, לא שלנו בישראל.

אומנם כן, אם החרם ייצא לפועל, לא מעט ישראלים ייפגעו ממנו – אקדמאים באופן ישיר, ואחרים באופן עקיף (שהרי יש נהנים רבים בחברה ממחקר אקדמי יישומי). אם כך, השאלה הפוליטית האמיתית עבור ישראלים שחוששים מן החרם היא – איך נשפיע על המציאות כך שסכנת החרם תחלוף. יש כאלה שחושבים שהרצת מכתבי מחאה לכל קצוות העולם זאת פעולה פוליטית אפקטיבית. ויש כאלה שחושבים שחיסול משטר ההפרדה האכזרי של ישראל בשטחים הוא הוא הדרך להסיר את סכנת החרם.

במלים אחרות, יש ישראלים שהפוליטיקה לדידם מתמצית בתיקון הראש של שאר העולם, ויש ישראלים שהפוליטיקה לדידם מתמצית בתיקון הידיים שלהם עצמם.

אחרי ההקדמה המבטלת הזאת, יש אולי מקום לתמוה למה בכל זאת כתבתי מאמר כה נרחב על החרם. אז קודם כל, כתבתי אותו לפני שנתיים וחצי. סוגיית החרם התעוררה אז במלוא עוזה, והחלל הציבורי הישראלי התמלא בשטויות שהוציאו אותי מדעתי. שנית, בזמן שעבר מאז, התחדדה אצלי (גם הודות לבלוג) ההבנה במה ראוי להתמקד ובמה לא. שלישית, גם אם העניין עצמו שולי למדי, יש ערך מנטלי-תרפויטי בפירוק דמגוגיה לגורמיה השקריים, ערך שניתן ליישמו גם כשיעלו עניינים מהותיים יותר על הפרק.

על רקע הדברים האלה, אני מביא את המאמר ככתובו, אבל כשלעצמי אצמצם למינימום את מעורבותי בתגובות שישתרשרו מתחתיו. כאמור, הדברים לא חדשים, וגם לא נורא חשובים.

החרם האקדמי: פירכות וססמאות

הרבה טיעונים מוזרים הופרחו לחלל האוויר הציבורי בעניין החרם האקדמי על ישראל שיזם אירגון המרצים הבריטי. לא כולם ראויים להתייחסות. למשל, הטענה הנשלפת אוטומטית, בפי אקדמאים ופוליטיקאים כאחד, בדבר המניעים האנטישמיים לכאורה שמאחורי החרם, איננה רצינית ואיננה ראויה לתגובה רצינית. מי שמתעקש לאתר מניעים אנטישמיים מאחורי כל ביקורת על ישראל ממילא ימצא תמיד את מה שהוא מחפש. מי שחושב שגוף המאגד בתוכו 120 אלף מרצים מתנהל כמו מפלגת שוליים ניאו-נאצית, שיבושם לו. כידוע, צידוקים עצמיים אינם יודעים גבול. במקום אחד קראתי שהעילה הסמויה לחרם היא, תאמינו או לא, הקנאה היוקדת של הגויים בגניוס היהודי, שאותו הם מנסים כעת לבלום. כאמור, לא עם כל אחד צריך להתווכח.

הטיעונים, כצפוי, מגיעים כולם מן הצד השולל את החרם. אחדות הדעים הגורפת הזאת מונעת דיון ענייני בשיקולים העקרוניים שעומדים, או יכולים לעמוד, לצד חרם שכזה. הדברים הבאים מנסים לבחון באופן מאוזן יותר את סוגיית החרם. אקדים את המאוחר ואצהיר כבר כאן: לא תמכתי ואיני תומך בחרם האקדמי. יחד עם זאת, אני מוצא שיש משהו בלתי נסבל בשטחיות ובצביעות שאופפות את הדיון בחרם, בעיקר מפי דוברים המעידים על עצמם כי הם "דווקא מתנגדים לכיבוש". ובכן, מי שמתנגד לכיבוש, בארץ או מחוצה לה, ראוי לשמוע דברים רציניים יותר מן הטיעונים המצוטטים שוב ושוב לעייפה. שלושה טיעונים כאלה נגד החרם יידונו כאן, ויופרכו אחד לאחד.

לפני הכל, הנה הנחת מוצא בסיסית: חרם אקדמי איננו פעולה פסולה אבסולוטית. יש סיטואציות הסטוריות, מדיניות או צבאיות, שמצדיקות שימוש בסנקציות כלפי מדינה בפרט, וכלפי הממסד האקדמי שלה בכלל. אצלנו נהוג להטיל טאבו על דוגמאות קצה, אבל חשיבה מוסרית רצינית תמיד מתקדמת מדוגמאות הקצה אל מקרים מורכבים יותר. אם כן, אני מניח, מבלי לנסות לשכנע בכך, שמוסכם על רוב האנשים כי חרם אקדמי על האוניברסיטאות בגרמניה הנאצית היה מוצדק. ואני מניח גם שמוסכם על הרבה אנשים, גם אם לא על רובם, שחרם אקדמי על האוניברסיטאות בדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד היה מוצדק. וניתן עוד להכביר דוגמאות קרובות ורחוקות, מכל משטר שדיכא אוכלוסיות שלמות תוך הסכמה, ואולי שיתוף פעולה אקטיבי, של הממסד האקדמי בתוכו.

מכאן, ששאלת הלגיטימיות העקרונית, הא-פריורית, של חרם אקדמי, כלל אינה עומדת לדיון. החרם לגיטימי במידה שמעשי השלטון המוחרם מספיק מחרידים וקיצוניים. השאלה היחידה שמתעוררת, בכל מקרה ומקרה, היא האם החרם מוצדק בסיטואציה קונקרטית כלשהי. האם מוצו דרכי המאבק האחרות? האם השלטון רגיש או קשוב לדעת קהל מקומית או עולמית? האם הסבל (הבלתי נמנע) שנגרם לנפגעי החרם החפים מפשע מתגמד בהשוואה לסבל הכבד הרבה יותר שהחרם עשוי למנוע? בקצרה, שאלת החרם האקדמי, כמו כל שאלה מוסרית אמיתית, היא שאלה פוליטית, לא מטאפיזית.

* * *

1. "יש לשמור על האקדמיה נקייה מפוליטיקה. החרם האקדמי סותר את הערך הבסיסי שעליו אמונות האוניברסיטאות – החופש האקדמי".

שני הבלים בהבל פה אחד. ראשית, הפוליטיקה והאקדמיה בישראל מאז ומעולם אהבו להתפלש זו בזו. בניגוד לחרם, העירוב הלא קדוש בין פוליטיקה לאקדמיה הוא עניין מוסדי מוכר, בשר מבשרן של האוניברסיטאות הישראליות. מכונים אסטרטגיים עתירי תקציבים, המייצרים אינסוף ניירות עמדה על "סכסוכים איזוריים", "עימותים בעצימות נמוכה", "מדיניות הגרעין הישראלית" וכיוב'; תכניות לימודים ייעודיות (ומזורזות) לקציני צבא; השתתפות פעילה של פרופסורים מכל הדיסציפלינות (כולל אתיקה) בפורומים של משרד הביטחון והמטכ"ל;  ועוד ועוד.

לא אחת מספקת האכסניה האקדמית איטצלה של מכובדות לקווי מדיניות רשמיים. באופן סמוי יותר, האידאולוגיה הממסדית טובעת חותם ברור על חלוקת תקציבי המחקר. לא בכדי תמיד נמצא כסף לחפירות ארכיאולוגיות, מחקרי ארץ ישראל ולימודי יהדות; אבל אסטרונומיה או ספרות לא עברית (כמו הסטוריה לא יהודית, בלשנות לא עברית, ופילוסופיה לא יהודית) לעולם יתנדנדו על סף התת-תיקצוב. בדרכים אלו ובדרכים סמויות יותר, רבות מספור, קובעת הפוליטיקה את פני האקדמיה. הזועקים נגד עירוב הפוליטיקה באקדמיה, בפולמוס החרם כמו בכל עניין אחר, בעצם זועקים על עירוב פוליטיקה שאינה רצויה בעיניהם באקדמיה. זה הכל.

מוזרה עוד יותר היא ההיתלות הנאצלת ב"חופש האקדמי". שאלה לי לכל החרדים לאותו חופש אקדמי: איפה הייתם כשצה"ל סגר את אוניברסיטת חברון והאוניברסיטה הפוליטכנית בחברון למשך 8 חודשים ב-2003, ובכך השבית מכל פעילות אקדמית אלפי סטודנטים ומאות מרצים? איפה הייתם כשצה"ל השתלט באורח קבע על בתי ספר פלסטיניים, והפך אותם למוצבי שליטה ומתקני חקירה לשב"כ? איפה הייתם כשמערכת הביטחון החליטה למנוע באופן גורף מסטודנטים בעזה להגיע ללימודים בגדה המערבית? איפה הייתם כשאוניברסיטת אל-קודס הוקפה בחומה בגובה 8 מטרים? איפה הייתם כשכוח צה"ל פלש לבית ספר בחאן יונס ב-7 לספטמבר, 2004, וירה ברגדה עדנאן אל-עסר, בת ה-10, שישבה אל שולחנה (וימים ספורים לאחר מכן, מתה מפצעיה)? או שמא הזכות לא להירצח בכיתה בה אתה לומד איננה חלק מהחופש האקדמי?

במבחן המציאות, אם כן, זו משמעותו של "החופש האקדמי" שמגלגלים מתנגדי החרם על לשונם. חופש לישראלים, לא לפלסטינים. חופש לנו להשתתף בכנסים בחו"ל, אבל לא חופש להם להגיע בשלום לאוניברסיטה המרוחקת 2 ק"מ מביתם. חופש לנו ליהנות מקרנות מחקר אירופיות, אבל לא חופש להם להשלים תואר ראשון.

הצביעות מסמרת שיער בממדיה, ומגמדת את הצביעות של הבריטים שאינם מחרימים את האקדמיה הסינית או האיראנית (עוד נגיע לזה). שהרי כאן הגזלן עצמו זועק "גזלוני!". כל עוד ישראל ממשיכה לרמוס ולהרוס, ממש פיזית, את מערכת ההשכלה הגבוהה הפלסטינית, וכל עוד האקדמיה הישראלית ממשיכה לשתוק ולהפנות את גבה למתחולל בקמפוסים בגדה וברצועה – מוטב לאקדמאים ישראלים שיניחו למושג "החופש האקדמי" לנפשו, ולא יבזו אותו. לכל הפחות, שלא יצפו מאקדמאים בחו"ל לעצום עיניים לנוכח מה שהם עצמם מעדיפים לא לראות.

2. "ישראל היא לא מדינת אפרטהייד. יש לנו שופטים ערבים, רופאים ערבים, אפילו יש לנו שר ערבי!".

אם הטיעון הקודם, בדבר החופש האקדמי, הניח שהעולם עיוור, הטיעון הזה מניח שהוא מטומטם. הרי האשמת האפרטהייד מבוססת על המשטר שהשליטה ישראל בשטחים הכבושים ולא בתחומי הקו הירוק. הדברים מוכרים לעייפה – הפקעת האדמות, הקצאת המים, הפרדת הכבישים, מגבלות התנועה, הטרנספר השקט בחברון – וכבר אין כוח לחזור עליהם. למעשה אין צורך: רק לפני שבועות ספורים אישר נציג רשמי של מדינת ישראל (יועץ שר הבטחון לענייני "מרקם חיים", חגי אלון), בראיון ל"הארץ", כי צה"ל "מבצע בשטחים מדיניות אפרטהייד". לא שלא ידענו, אבל טוב לשמוע ממקור רשמי.

האם אלה שמתנערים מקלון האפרטהייד באמצעות צמצום הדיון לתחומי הקו הירוק מודים, במובלע, כי מעבר לקו הירוק אכן שורר משטר הפרדה גזעני? ואולי חלקם הפנים כל כך עמוק את ההדחקה של הכיבוש ואת הגיון ה"הפרדה" עד כי אינם מסוגלים עוד לתפוס שישראל שולטת בפועל ב-3 מיליון פלסטינים, בלי או עם נוכחות צבאית בקרבם?

נכון, בתחומי הקו הירוק לא שורר אפרטהייד, אבל גם זה אולי עניין של זמן. ובכלל, כמה עלוב הוא ניפוח החזה הזה – "אצלנו אין אפרטהייד!". כאילו שממדי האפליה הקיימת כנגד ערבים ישראלים, פלסטינים או בדואים, הם עניין להתגאות בו. גם כאן השכיל המחוקק להסוות את שלל האמצעים המאפשרים להנציח את אי השוויון בהקצאת קרקעות ובפיתוח עירוני. ואת מה שהמחוקק עוד משתדל להסוות, נציגי הרשות המבצעת כבר מזמן אומרים בגלוי. לו היו הדברים תלויים באביגדור ליברמן, ישראל חסון ויובל דיסקין, האפרטהייד היה כבר כאן, בין חדרה לאום אל-פאחם.

3. "איזה צבועים הבריטים האלה! למה הם לא מחרימים את האקדמיה בסוריה, או בסין, או באיראן, מדינות שהמשטרים בהן אכזריים הרבה יותר מישראל?"

ייאמר מיד – טיעון תמוה ומפוקפק. מה בין הכיבוש הסיני בטיבט לכיבוש הישראלי בשטחים? האם הראשון מצדיק את השני? האם רדיפת מתנגדי משטר בסין מצדיקה ירי של צה"ל לתוך הפגנה אזרחית נגד הגדר בבילעין? האם עוול בקצה אחד של העולם מכפר על עוול בקצה השני?

בפני כל מי שזכויות אדם יקרות לליבו, בישראל ומחוצה לה, עומדות שאלות אחרות, דוחקות הרבה יותר. האם ישראל מבצעת פשעי מלחמה בשטחים, כן או לא? האם הפגיעה הנרחבת באזרחים ובתשתיות אזרחיות מוצדקת במסגרת "המלחמה בטרור", כן או לא? אם מכלול העובדות מלמד שאכן ישראל מבצעת פשעים חמורים בשטחים – עם או בלי קסאמים, עם או בלי קשר לפיגועי טרור – מתעוררת השאלה הבאה: כיצד אני, באופן אישי, יכול לתרום למאבק נגד הפשעים הללו? ולבסוף: האם הדרכים המקובלות (עצומות, הפגנות, הסברה וכיוב') מיצו את עצמן, אחרי 40 שנות כיבוש שרק הולך ומסתבך, כן או לא? ואולי הגיע הזמן לצעדים חריפים יותר – כמו, למשל, חרם אקדמי?

זהו מסלול המחשבה שכל פעיל (או סביל) זכויות אדם חייב לצעוד בו באופן פרטי. יכריע בו כל אחד לפי צו ליבו ומצפונו. אבל דבר אחד ברור: בשום שלב במסלול הזה לא נכנסת השאלה מה איראן עושה לכופרים בתחומה ומה סין עושה לטיבטים. בפשטות, זה לא רלבנטי. זה אולי מעניין, במסגרת מחקר השוואתי על דיכוי פוליטי בתחילת המאה ה-21, אבל לא רלבנטי להערכת החומרה המוסרית של מעשי ישראל בשטחים, ולא להחלטה הפרקטית כיצד יש להגיב אליהם.

עניין נוסף החותר תחת טיעון הצביעות הוא היומרה שישראלים רבים מחזיקים בה להשתייך לעולם המערבי המפותח. למעשה, בכל עניין ודבר שאיננו דיכוי פוליטי, הישראלים נושאים עיניהם לאירופה ואמריקה, וסולדים מעצם ההשוואה למדינות "נחשלות" בעולם השלישי. לא תשמע ישראלי מכריז בגאווה "ההיי-טק שלנו משאיר מאחור את ההיי-טק בסודאן ובבורמה!", אבל כשצריך להליץ יושר על הכיבוש, מיד קופצות להן המדינות המפוקפקות האלה לראש התור. האמת העגומה היא שהישראלים חושבים שאפשר לקיים כלכלה מודרנית ותרבות מערבית ליברלית בצמוד למשטר כיבוש אכזרי, ועדיין להתגדר ב"צבא הכי מוסרי בעולם" ושאר מליצות ריקות, שכל צלם חובב בשטחים מפריך מדי יום ביומו.

בעולם חושבים אחרת. בעולם חושבים שדמוקרטיה ליברלית איננה יכולה להתקיים בין תל אביב לירושלים ולהתאיין כך פתאום בין ירושלים לבית-לחם. ובאירופה במיוחד חושבים שכל מי שמתדפק על דלתות האיחוד האירופי, כמו ישראל למשל, חייב לעמוד בכמה דרישות סף, הנוגעות לשמירה על זכויות אדם. לפחות בעניין אחד יוזמי החרם האקדמי לא היו צבועים: הם מציינים במפורש שעמידתו של האיחוד האירופי על קיום האמנות הבינלאומיות של דיני המלחמה וזכויות האדם מחייבות אותו להפסיק לתמוך בתכניות מחקר ישראליות. כל עוד סין ואיראן אינן נהנות מן המעמד המיוחד שיש לישראל באיחוד האירופי, הן פטורות מסנקציות כאלה, גם אם לא מסנקציות אחרות.

יחד עם זאת, יש גרעין של אמת בטענת הצביעות, גם אם אין לה שום השלכות ממשיות על עצם הלגיטימיות של החרם. ביחס לאקדמאים בריטיים לפחות, יש מקום לשאול האם הם דואגים לנקות את אורוותיהם שלהם לפני שהם מנקים אורוות אחרים. האם תומכי החרם בבריטניה פעלו בנחרצות דומה ביחס למעשים החמורים שמבצעת ממשלתם – לא ממשלת סין ולא ממשלת איראן – בתחומי עיראק, למשל? (להבדיל ממתנגדי החרם, אגב, אני לא מתיימר לדעת את התשובה לשאלה הזאת). מחוייבותו הבסיסית של אדם בכלל, ואינטלקטואל בפרט, היא קודם כל כלפי הקהילה שבה הוא חי: אליה הוא מדבר, בה יטיח את חרונו, ובאופן טבעי, "זכות העמידה" שלו ביחס לחטאיה היא הגדולה ביותר.

ועדיין – כל אלה הן שאלות שאינן מעניינו של הציבור הישראלי. יבררו להם הבריטים, בינם לבין עצמם, האם התמיכה של האקדמאים שלהם בחרם על ישראל עולה בקנה אחד עם עמדותיהם הכלליות ביחס להפרות זכויות אדם של ממשלת בריטניה. זו שאלה פנים-בריטית מובהקת. להבדיל – מעשי ישראל בשטחים אינם שאלה פנים-ישראלית. צביעות, ולו גם בגוון בריטי, איננה פשע מלחמה ואיננה פוגעת באף אחת מזכויות האדם. ירי על אוכלוסיה אזרחית, חומת ההפרדה והפגזות מהאוויר עושים זאת מדי יום ביומו.

* * *

לא תמכתי ואיני תומך בחרם האקדמי על ישראל. אלא שבשלב זה צריך להיות ברור, שטעמי ההתנגדות שלי שונים בתכלית מן הטעמים השגורים בפיהם של מתנגדי החרם. אם להיות כן, איני מוצא כל פסול מוסרי, ברמה העקרונית, בחרם האקדמי. בויכוחים האינסופיים שמתנהלים באקדמיה (בארץ ובעולם) בעניין החרם, מעולם לא הייתי מסוגל לגייס זעם מוסרי נגד החרם. הטיעונים שלי היו פרקטיים, מהוססים, לא לגמרי בטוחים בעצמם. הם עדיין כאלה.

ראשית, לא ברור לי במה "זכתה" האקדמיה הישראלית לחרם ישיר עליה. עם כל שותפותה למערכת ההיקפית שמתחזקת את הכיבוש הישראלי, אין ספק שיש אשמים ודאיים יותר, ישירים יותר. לפני הכל – תעשיות הנשק, בארץ ובעולם, שמחמשות את צה"ל; קבלני העפר והבניין, שאינם חדלים לרגע מבניית התנחלויות והקמת חומת ההפרדה; כל מפעל או עסק ישראלי הממוקם בגדה המערבית, ונהנה ממערך הנישול וההפקעה שמאפשר את המשך קיומו; ועוד ועוד. בתוך סבך הזיקות המגונות שקושרות את הישראלים לעוולות המתרחשות בשטחים, לאקדמיה נועד מקום שולי לכל היותר; בעיקר מקום של שתיקה סבילה, לא מקום של פעולה אלימה. גם אם הפעלת חרם ייחודי עליה איננה מפירה עקרונות מוסר בסיסיים, היא עדיין נגועה באבק של חוסר הגינות.

מכך כמובן לא נגזרת מחילה אוטומטית לאקדמיה, אלא רק תהייה על בידודה המלאכותי משאר מגזרי החברה הישראלית השקועים עד צווארם בתחזוקת הכיבוש. האם חרם על האקדמיה הישראלית באמת ישפיע בדרך המיוחלת על מדיניות ממשלת ישראל בשטחים? יש מקום לספקנות, גם אם לא לפסימיות מוחלטת. יחד עם זאת, אני יכול להבין את התסכול של פעיל זכויות אדם (אפילו בריטי) שאין לו כל דרך להשפיע על תעשיות הנשק או על רווחיות המפעלים הישראלים בשטחים. כל מה שיש לאל ידו לעשות הוא לתמוך בחרם אקדמי על ישראל. אז הוא עושה את זה. אולי זה צבוע, אולי רק פעולה למירוק המצפון ותו לא. דברים דומים ניתן לומר על כל הפגנה שגרתית של השמאל בכיכר רבין "נגד הכיבוש". כאמור, העיסוק בשאלות הללו הוא בגדר רכילות, לא דיון פוליטי-מוסרי. דיון כזה צריך להתרכז בשתי שאלות בלבד: הלגיטימיות של פעולת המחאה, והאפקטיביות שלה.

גם בעניין האפקטיביות ניתן לחלוק על המצדדים בחרם האקדמי. אחד השיקולים החשובים הוא האם החרם איננו פועל כחרב-פיפיות, בכך שהוא יוצר עוינות וניכור בקרב אותם אקדמאים ישראלים המתנגדים גם הם לכיבוש, ואף משתתפים אקטיבית במחאה נגדו, ובכל זאת שוללים את הלגיטימיות של החרם האקדמי. בין אם הם צודקים או טועים, עצם העובדה שהפעלת החרם תוקעת טריז בינם לבין שותפי מאבק פוטנציאליים מחוץ לישראל כבר בה יש להטיל צל של ספק בדבר היעילות של חרם אקדמי.

לחרם האקדמי יש עוד הבטים פרקטיים רבים, שניתן להתווכח על כל אחד ואחד מהם. אני אעצור כאן, מהסיבה הפשוטה שמטרתי היתה רק זאת: להראות שבעיניו של איש שמאל ישראלי, שכבר מכיר בגודל האסון שמדינתו ממיטה על מיליוני פלסטינים, ומחוייב למאבק עיקש בכיבוש, אך גם מבין כי זה היכה שורשים עמוקים מדי בנפש הישראלית מכדי שתהיה מסוגלת להתנער ממנו בכוחות עצמה – סוגית החרם האקדמי על ישראל מעלה לכל היותר שאלות פרקטיות. לאחר שמקלפים את שכבות העלבון, הזעם הקורבני ותרגילי הסחת הדעת השגורים, לא נותר בדברי המתנגדים לחרם טיעון עקרוני אחד, המערער על תוקפה המוסרי של סנקציית החרם האקדמי נגד מדינת ישראל ומשטר האפרטהייד שהיא הנהיגה בשטחים.

"אין חולק שישראל חייבת להתמודד עם פעולות רבות של אלימות קטלנית ובלתי מובחנת כלפי האוכלוסיה האזרחית שלה. יש לה הזכות, ולמעשה החובה, להגיב כדי להגן על חיי אזרחיה. יחד עם זאת, האמצעים שננקטים חייבים להישאר במסגרת החוק הבינלאומי שבתוקף… על ישראל להפסיק מיידית את עבודות הבנייה של החומה המוקמת על טריטוריה פלסטינית כבושה, כולל במזרח ירושלים ומסביב לה, ולפרק את החומה שכבר נמצאת שם."

(פסיקת בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג בעניין חומת ההפרדה, סעיפים 141 ו-163, 9 ביולי 2004)

עדכון של "תאעיוש" מה-1 לנובמבר: היום, בפעם הרביעית בשבוע האחרון, העירייה ביחד עם כוחות משטרה רבים, הרסו את האוהל של משפחת אל-ר'אווי שפונתה לא מזמן מביתה בשיח ג'ראח. מעט הרכוש שהיה באוהל, שמיכות, מזרונים וריהוט בסיסי, הוחרם שוב.

[פוסט ארוך. מאד]

הביטו בשתי התמונות האלה. הן צולמו באותו יום, באותו מקום: ה-3 באוגוסט השנה, שכונת שיח ג'ראח ב"מזרח ירושלים". הפלסטינים ישנים ברחוב, צמודים לקיר של בית שעוד היה שלהם עד לפני שעה קלה, עד שפונו ממנו בצו בית המשפט העליון. במקומם נכנסים המתנחלים, על כל מיטלטליהם.

יותר מ-50 שנה גרו משפחות אל-ר'אווי וחנון, פליטי 48', בבתים שקיבלו מן השלטון הירדני. עכשיו הם שוב פליטים, דרי רחוב, משקיפים מבחוץ יום יום על הדיירים החדשים שמאכלסים את בתיהם. ערבים בחוץ, יהודים בפנים. תנו עוד מבט אחרון; ככה מתחיל טיהור אתני.

מה עוד רואים בתמונות? את נציג החוק, שוטר ישראלי בגבו למצלמה, מאבטח את האיכלוס מחדש של הבתים.

ולבסוף: מה, או את מי, לא רואים בתמונה? את המשתתף הכי חשוב באירוע הזה, שבלעדיו לא היה אירוע, לא נישול ולא התנחלות, מי שהנחה והכשיר וטיהר את הטיהור: בית המשפט הישראלי. זאת היד הנעלמה מאחורי הטיהור האתני הזוחל ב"מזרח ירושלים". עוד נשוב אליה, אל היד הצדיקה הזאת, שמלאכתה נעשית בידי אחרים.

הסיפור של פינוי המשפחות הפלסטיניות ממתחם שמעון הצדיק בשיח ג'ראח כבר סוקר לא פעם בתקשורת הישראלית. זהו לא סיפור חדש, הוא נמשך כבר יותר מ-30 שנה. גם ההסלמה הברוטלית שלו בשנה האחרונה זכתה לסיקור תקשורתי, כנראה בזכות המחאה הבינלאומית שהתעוררה. שיח ג'ראח – הפליטים ששוב מגורשים מביתם, ההשתלטות של גופי ימין קיצוני על קרקעות סביב לעיר העתיקה, ההפגנות והמחאה – הפכה כבר למותג.

בכל זאת אני רוצה לספר את הסיפור שוב. קודם כל, בשביל מי שלא עקב, או לא קורא "הארץ" (שם נמצא רוב הסיקור, בזכות הכתבים החרוצים עקיבא אלדר וניר חסון), או פשוט מעדיף לא לדעת. והרי כל כך קל לא לדעת את מה שקורה "שם". גם כשה"שם" הזה הוא מרחק קילומטרים ספורים מביתנו. לעולם לא מיותר להיזכר במלים של אורוול: "כדי לראות את מה שמתחת לאף נדרש מאבק מתמיד."

לסיפור של שיח ג'ראח יש כמה ממדים: פינוי 48 נפשות בשנה האחרונה מבתיהם; המחאה הבינלאומית; ההסטוריה של תושבי השכונה; הסכסוכים המשפטיים סביב הבעלות על הקרקעות; מעורבות גופי התיישבות של הימין הקיצוני בתכניות הבניין העירוניות; ומעל הכל, המטריה המשפטית שמכשירה את השרץ. המטריה הזאת, לדעתי, לא משכה מספיק תשומת לב, למרות תפקידה המכריע במהלך הייהוד של שיח ג'ראח, כפי שנראה מיד.

נתחיל במה שקרה בשנה האחרונה. התיאור תמציתי – פרטים נוספים ניתן למצוא בלינקים.

השנה האחרונה: הטיהור האתני מתחיל

נובמבר 2008: אבו-כאמל אל-קורד, חולה לב בן 61, ואישתו פאוזיה, מפונים מביתם, שבו גרו 52 שנה, והבית נאטם. לפי כללי הטקס, ארה"ב הגישה מחאה רשמית כשהוצא צו הפינוי. עוד לפי כללי הטקס, המחאה לא תורגמה ללחץ, והפינוי עבר ללא תקלות. משפחת אל-קורד הקימה אוהל מחאה מול הבית. את האוהל הזה השלטונות הישראליים הרסו כבר יותר מחמש פעמים, ובכל פעם המשפחה מקימה אותו מחדש, בעזרת פעילי שלום. שבועיים לאחר הפינוי, ב-23 בנובמבר, לקה אבו-כאמל בליבו ומת.

מאי 2009: בית משפט השלום בירושלים פוסק כי על שתי משפחות פלסטיניות המתגוררות במתחם שמעון הצדיק – משפחת אל-ר'אווי ומשפחת חנון – לפנות את בתיהן. בפסיקה עקרונית, שתקפה גם ליתר 25 המשפחות במתחם, מקבל בית המשפט את בעלות התובעים, ארגון "נחלת שמעון אינטרנשיונל", על הקרקע – על סמך רישומי טאבו עותומניים מן המאה ה-19.

כנהוג, ארה"ב והאיחוד האירופי הגישו מחאה רשמית לישראל. כנהוג, אף אחד לא התרגש ממנה.

אוגוסט 2009: משפחת חנון ומשפחת אל-ר'אווי, סך הכל 46 נפשות, מפונות משש הדירות שבהן התגוררו עשרות שנים במתחם שמעון הצדיק, לאחר שבית המשפט העליון דחה את ערעורן. מיד לאחר הפינוי משתלטות על הבתים משפחות מתנחלים, תחת אבטחה משטרתית כבדה. עשרות המפונים עוברים ללון ברחוב, מול ביתם הישן, שבו לנים כעת מתנחלים. גינויים תקיפים בעולם – ושיירת ההתנחלות עוברת.

רקע הסטורי-משפטי

[לפרטים נוספים – ראו מסמך הרקע של עמותת "עיר-עמים"]

בשלהי המאה ה-19 התגוררה קהילה יהודית קטנה במתחם קבר שמעון הצדיק שבשכונה שיח ג'ראח. הקהילה התפזרה בהדרגה החל משנות ה-20 של המאה הקודמת, בתקופת הפרעות, ועד ל-1936. ב-1948 נפל השטח לידי השלטון הירדני, תחת חוק נכסי אויב. ב-1956 החליטו השלטונות הירדניים לשכן במתחם 28 משפחות פליטים פלסטיניים, תמורת דמי שכירות סמליים ל-3 שנים, שלאחריהן יהפכו הפליטים לבעלי הבתים.

ב-1972 קיבלו משפחות הפליטים המתגוררות במקום הודעה כי דמי השכירות אמורים להגיע לידי ועד העדה הספרדית וועד כנסת ישראל – בעלי בית שעל קיומם לא ידעו דבר קודם לכן. מאז ועד היום נתונים בתי המשפחות בסכסוכים משפטיים. ארגון מתנחלים בשם "נחלת שמעון אינטרנשיונל", שרכש את זכויות המקרקעין במקום מוועד העדה הספרדית, תבע לפנות מספר משפחות בגין אי תשלום שכר דירה; מנגד, תושבים פלסטינים תבעו את הוועד בטענה שאין לו שום זכויות בקרקע הנדונה. אחד מבעלי הבתים נשלח למאסר על סירובו להתפנות, והתסבוכת המשפטית הזאת, כולל טענות לזיוף מסמכים ושוחד פינוי, העסיקה עשרות עורכי דין והתגלגלה במשך שנים מבית משפט אחד לשני, עד שהגיעה לבית המשפט העליון.

הסכסוך המדובר, במתחם שמעון הצדיק, הוא רק אחד מתוך ארבעה סכסוכים סביב תכניות הפיתוח הנרחבות של ישראל בשכונת שייח ג'ראח. השלושה האחרים נוגעים למתחם מלון שפארד, כרם המופתי, ומתחם גלסמן.

תכנית בניין העיר של "נחלת שמעון אינטרנשיונל", שהוגשה במקביל לתביעות נגד התושבים הפלסטיניים, חוזה לשייח ג'ראח עתיד נקי מערבים. כל הבתים הפלסטיניים ייהרסו, כ-550 תושבים יפונו מבתיהם (כאמור, קרוב ל-50 כבר פונו), ו-200 יחידות דיור חדשות ייבנו עבור התנחלות חדשה במקום: שמעון הצדיק.

הדו"ח המפורט שחיברה אגודת "עיר-עמים" על שכונת שייח ג'ראח מבהיר את המשמעויות הפוליטיות של תביעות המקרקעין הישראליות ותכנית הבניין של ארגון המתנחלים:

"תוכנית זו, אם תמומש, תאיץ את האחיזה הישראלית והיהודית האיתנה באגן ההיסטורי סביב העיר העתיקה. מספר תכניות פיתוח, המשתרעות בשייח' ג'ראח מצפון, הר הזיתים ממזרח ובסילוואן מדרום, חותרות להקיף את העיר העתיקה בהתנחלויות יהודיות ומיזמים ציבוריים, ובכך ליצור רצף התיישבותי למערב העיר. מהלכים אלה שואפים גם לנתק את הרצף הפלסטיני הטריטוריאלי עם העיר העתיקה. לבסוף, מהלכים אלה נועדו לחזק את השליטה הישראלית על אזור רגיש זה, תוך סיכון ההיתכנות של הסכם גבולות עתידי בירושלים במסגרת פתרון שתי המדינות."

הגושפנקה המשפטית לטענת הבעלות היהודית

החל מן הדיונים המשפטיים הראשונים ב-1972 ועד לפסיקת בית המשפט העליון במאי השנה, נשענו התובעים, ארגון "נחלת שמעון אינטרנשיונל", על טענה מרכזית אחת: הקרקעות שעליהן יושבים בתי הפלסטינים שייכות לועד העדה הספרדית, שרכש אותן ב-1875 ורשם אותן על שמו בטאבו העותומני. העובדה שבין 1948 ל-1967 היה השטח תחת שלטון ירדני, והעובדה ששלטון זה הוא שהעניק את הקרקעות לתושבים הפלסטיניים – אינה גורעת כהוא זה מזכויות המקרקעין המקוריות של ועד העדה הספרדית, וגם אינה מקנה לדיירי הבתים שום זכות בנכסים.

בכל השלבים של הדיונים המשפטיים, ובכל התיקים הקשורים לשיח ג'ראח – בית המשפט לא ערער על עצם הלגיטימיות של טענה הבעלות. הדיון התרכז בראיות לבעלות, השגת מסמכי טאבו מקוריים, האשמות בדבר זיופים, טענות בדבר הסכמים שחתם עורך הדין של הפלסטינים בלי רשותם וכיוב'. אולם שום שופט, בשום שלב, לא תהה על עצם הניסיון לפנות דיירים המתגוררים בביתם למעלה מ-50 שנה על בסיס רישומי טאבו מלפני 130 שנה.

ואלה שמות השופטים שטיפלו בסכסוכי הקרקעות בשיח ג'ראח (סליחה אם שכחתי מישהו או מישהי): כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ, כבוד השופט יורם דנציגר, כבוד השופטת שירלי רנר, כבוד השופט יצחק שמעוני, כבוד השופט יצחק מילנוב, כבוד השופט יהונתן עדיאל, כבוד השופטת יהודית צור, כבוד השופט אברהם רובין, כבוד השופטת עדנה ארבל, כבוד השופט אליקים רובינשטיין, כבוד השופטת אילה פרוקצ'ה וכבוד השופט אדמונד לוי.

אף אחד מכבוד השופטים והשופטות הללו לא עצר לרגע לתהות: ומה עם זכויות המקרקעין המקוריות של הפלסטינים? הלא תושבי שיח ג'ראח הנתבעים הם בעצמם פליטים ממלחמת 48', וגם להם היו בתים ונחלות, ממערב לקו הירוק (לחלקם, בירושלים המערבית). האם בית המשפט הישראלי הפך לפתע את עורו, והחליט להכיר בזכויות מקרקעין של כ-ו-ל-ם מלפני 1948? בקצרה, כבוד השופטים: האם אתם בעד זכות שיבה גורפת לכל פלסטיני שיש ברשותו מסמכי טאבו על נחלות שמשפחתו רכשה בחיפה, בגליל, בראש העין ובאשקלון?

אל דאגה. בית המשפט לא השתגע. הוא זוכר ויודע היטב את תפקידו: להבטיח שליטה יהודית בארץ ישראל. הלא יש חוק מיוחד בספר החוקים הישראלי שמבטל מכל וכל את זכויות המקרקעין המקוריות של הפלסטינים – חוק נכסי נפקדים. כך אפשר לדבר על "רצף זכויות יהודיות" (במתחם שמעון הצדיק) על פני 130 שנה, על אף ש-70 שנה ומעלה לא היתה במקום נוכחות יהודית; ובאותה נשימה לבטל את "רצף הזכויות הפלסטיניות" (בכל שטחי פלסטינה המנדטורית) על בסיס היעדרות ביום אחד בלבד, ה-1 בספטמבר 1948, שבו הפכו הפלסטינים ל"נפקדים".

על כן, מאמר המערכת של "הארץ" היה תמים משהו כשקבע: "שום בר דעת לא ישתכנע, כי ליהודים זכות גורפת לשוב לבתים במזרח ירושלים, בשעה שהחוק הישראלי שולל לא רק את זכותם של פלסטינים לשוב לבתים במערב העיר, אלא אף מגרש אותם מהבתים שבהם התגוררו כ-60 שנה." טעות: כל בר דעת ישתכנע בכך, אם רק יבחן בעין לא משוחדת את יחסה של מערכת המשפט הישראלית לאוכלוסיה הפלסטינית לאורך השנים.

בית המשפט שמר על נייטרליות עניינית לאורך כל הדרך. הוא רק חקר בשאלה: האם היהודים יכולים או לא יכולים להוכיח שהם רכשו את הקרקע לפני 130 שנה. יכולים – היא שלהם. לעזאזל כל מה שקרה באמצע, כולל מעבר הקרקע משלטון ישראלי לירדני ובחזרה; לעזאזל האסימטריה המשוועת בין זכויות הקניין של היהודים, שעומדות לעד ואינן קהות עם הזמן, לבין זכויות האין-קניין של הערבים, שפקעו באופן סופי ביום אחד ב-1948; ולעזאזל העובדה שבניגוד ליהודים שיכולים להתנחל ב"מזרח ירושלים", פלסטינים אינם יכולים לרכוש בתים בשכונות היהודיות במערב העיר, חרף ההצהרה השקרית של נתניהו בנושא.

זאת, בתמצית, התשתית המשפטית של הטיהור האתני בשיח ג'ראח וב"מזרח ירושלים" כולה (על הסיבות מדוע אין להשמיט את המרכאות סביב המונח המניפולטיבי "מזרח ירושלים", ראו כאן וכאן). וכל אחד מן השופטים המכובדים שהוזכרו לעיל רשאי לראות את עצמו שותף מלא למהלך הזה.

ייחודה של פרשת שיח ג'ראח הוא התפקיד המכריע שמילאה בה המערכת המשפטית. לא מדובר כאן במאחז התנחלותי פיראטי שעלה על הקרקע ללא ידיעת השלטונות ורק בדיעבד קיבל אישורים; לא מדובר על בריוני גבעות שגודעים עצי זית או מכים פלאחים; וגם לא על מג"בניקים שמתעללים בשב"חים. הנבל האמיתי בפרשת שיח ג'ראח עוטה גלימה שחורה, משתמש במלים כמו "הואיל ו…", "ליתן סעד משפטי", ואפשר שמעולם לא נגע באדם פלסטיני. כמו טייס אף-16 שמטיל פצצת ענק בלב שכונת מגורים, גם שופט שזורק לרחוב 40 נפשות משוכנע שהוא פוגע בחפים מפשע בשם מטרה נעלה יותר, חשובה יותר מרווחתם של הנפגעים. זה וגם זה מייצגים את השכלול המעודן ביותר, הקטלני ביותר, של מכונת הכיבוש הישראלית, כי שום דבר ממה שהם עושים, מבחינתם, הוא לא אישי.

כמה מלים על שתי מלים

לא משנה כמה נוראים המעשים של ממשלת ישראל ומערכת המשפט שלה בשטחים הכבושים, תמיד יהיו אנשים שיזדעזעו יותר מן המלים שמתארות את המעשים מאשר מן המעשים עצמם. המונח "טיהור אתני" מעורר, בלי ספק, אסוציאציות קשות של מעשי טבח, אונס, התעללות בשבויים והצתת כפרים. זוועות כאלה אומנם ליוו לא מעט טיהורים אתניים, אבל אינן גלומות במושג עצמו, שהגדרתו היא "גירוש של אנשים בכוח, שמטרתו ליצור הומוגניות אתנית בטריטוריה מוגדרת, ובכך למחוק את המציאות האתנית הקודמת של אותה טריטוריה."

הגדרה זאת הולמת היטב הן את הפעולות של ישראל ב"מזרח ירושלים" והן את מטרתן – מטרה שלא פעם מוצהרת בגלוי, אף כי פוליטיקאים מן הזרם המרכזי לא יפרשו אף פעם ש"רצף יהודי" פירושו רצף שסולקו ממנו הערבים. העובדה ששופט שמסלק משפחה פלסטינית מבית שבו התגוררה 50 שנה אינו ער לתכנית העל שהוא משרת, ולתומו אולי סובר שהוא עוסק במנהל תקין ותו לא – אינה מעלה ואינה מורידה. בפועל, המשפט כולו מתנהל במסגרת ערכית מעוותת, אי-שוויונית באופן קיצוני, שיכולה להגן (ואף להרחיב) רק על זכויות של יהודים ולא על זכויות של פלסטינים.

פסיקה, ועוד פסיקה, ועוד פסיקה, וכך זה נראה. בשנה האחרונה פונו מבתיהם כ-50 פלסטינים במתחם שמעון הצדיק בשיח ג'ראח. הפסיקה העקרונית שאיפשרה זאת חלה גם על יתר 25 המשפחות שבמקום. על כן, במוקדם או במאוחר, גם הן צפויות לפינוי (ואיכלוס מחדש של בתיהם במתנחלים); מדובר בעוד 500 תושבים פלסטינים שיושלכו לרחוב. מספר הפלסטינים שפונו מבתיהם בכלל שטחי "מזרח ירושלים" מתחילת 2009 עומד על כ-240 נפש. הם מצטרפים לכ-2,200 פלסטינים שבתיהם נהרסו ב"מזרח ירושלים" בידי השלטונות בעשר השנים האחרונות, וליותר מ-3,000 פלסטינים שישראל שללה את תושבותם ב"מזרח ירושלים" במהלך 15 השנים האחרונות.

כמה שופטים ישבו בדין בתיקים האלה, וחתימתם מתנוססת על צווי הפינוי? עשרות? מאות?

להבנתי, זהו טיהור אתני. אם מישהו מתעקש לקרוא לזה אחרת (ייהוד ירושלים, יצירת רצף התיישבותי, אכיפת חוקי בניה, השבת זכויות מקרקעין, שמירת הרוב היהודי, גאולת קרקעות וכיוב') – שיבושם לו. השם לא משנה, ולא יטהר את הטיהור. מי שמוטרד יותר מן המלים מאשר מן המעשים, בורח מן הדיון הפוליטי אל ריקודים סלוניים. זה מותר, אבל אני בריקוד הזה לא משתתף.

יתרונות הערוץ המשפטי

טיהור אתני באמצעות מערכת החוק, ולא, נניח, באמצעות כנופיות חמושות שטובחות בכפריים, נושא בחובו מספר יתרונות. ראשית, כמובן, מעטפת הלגיטימציה למהלכי הנישול. זאת פועלת באורח אפקטיבי ביותר כלפי פנים; הרוב המכריע של אזרחי ישראל שם מבטחו במערכת המשפט, ותופס אותה כנקייה מהטיות אידאולוגיות. מבחינתו, אם בית המשפט קבע, אחרי שקלא וטריא ממושכים, שתושבי שיח ג'ראח פלשו לביתם – הצדק איתו, וכל ההפגנות והצהרות המחאה הבינלאומיות נובעות משנאת ישראל גרידא. אותו רוב ישראלי לא יטריח עצמו בשאלה כיצד אדם יכול לפלוש לבית שהוענק לו בידי השלטונות, וודאי לא יתעמק בהשלכות הפסיקה שמכירה בזכויות מקרקעין קדמוניות של אזרחים מגזע אחד אבל לא מגזע אחר.

מראית העין של צדק אמיתי מתחזקת גם לנוכח הפסיקות הנדירות והמפתיעות לטובת פלסטינים בסכסוכי קרקעות עם יהודים. פסיקות אלה הן כה נדירות, שהשפעתן הדמוגרפית בטלה בששים, אבל מבחינה תדמיתית הן מציירות בית משפט מאוזן ונייטרלי, שגורל התיקים בו לא סגור מראש. בהקשר הזה לא מיותר לציין את שתיקתה הרועמת של הקהילה המשפטית בארץ – פרשנים ופרופסורים למשפט – לנוכח עיוות הדין הקיצוני הזה. בתחקיר שערכתי לכתיבת הפוסט הזה לא נתקלתי אפילו במאמר אחד של מומחה משפטי, שאומר בקול ברור ורם את מה שכל אדם הגון צריך לומר על הגושפנקה שהעניק בית המשפט לנישול תושבי שיח ג'ראח מבתיהם (אשמח לגלות שאני טועה כאן). למה? האם קשה כל כך לאנשי משפט להבחין בין "חוקי" ל"מוסרי"? האם הפכו כולם לחסידים אדוקים של החוק העותומני (אותו חוק שמאפשר את להטוטי הפקעת האדמות הפלסטיניות בגדה המערבית והכרזתן כאדמת מדינה)? נקודה למחשבה.

יתרון שני של הערוץ המשפטי הוא האטיות שלו. הדיונים על קרקעות מתחם שמעון הצדיק נמשכים כבר יותר מ-30 שנה, ורק לפני שנה הוחל בפינוי התושבים. גם הפינוי מתנהל בעצלתיים. משפחה אחת לרחוב – הפוגה של כמה חודשים; עוד שתי משפחות לרחוב – עוד הפוגה. הטפטוף האטי הזה מקהה את משמעותו של המהלך הכולל – קרוב ל-500 תושבים צפויים לפינוי בעקבות הפסיקה העקרונית שהכירה בבעלות ועד העדה הספרדית על הקרקע. לו היו מפנים את כל ה-500 בלילה אחד, היתה קמה זעקה גדולה בעולם, אולי אפילו בארץ (אוקיי, אולי לא). אבל אם מפזרים את ה-500 האלה על פני כמה שנים, זה הופך נסבל יותר (למי שצופה מן הצד, כמונו).

[תחזית: תוך 6-7 שנים מתחם שמעון הצדיק יהיה נקי לחלוטין מ-500 הפלסטינים שמתגוררים בו כיום. פינוי המשפחה האחרונה יתפוס כותרת קטנה בעיתון, וזהו. עוד 20 שנים כבר אף אחד לא יזכור שפעם גרו שם ערבים, וישראלים שישמעו כי הפלסטינים תובעים חזרה את הקרקע הזאת, שכעת רק יהודים יושבים עליה, יתפלצו מעזות המצח שלהם].

יתרון שלישי של הערוץ המשפטי הוא הניקיון הסטרילי שבו מתבצעת פעולת הנישול – הקראת עמוד מודפס מול קהל שקט ופסיבי – ניקיון שאינו גובה מן השופט מחיר רגשי כבד מדי. שלא כמו לוחם חי"ר שפורץ לבית פלסטיני באישון ליל ונאלץ לחזות בילדים שמרטיבים את מכנסיהם מרוב פחד, השופט מוגן היטב בלשכתו, והחשיפה היחידה שלו אל הקורבן – אדם שעומד לאבד את קורת הגג שלו, אבל לעת עתה הוא לבוש היטב, לא משדר אומללות, ושומר על קור רוחו, לנוכח המאבטחים שבמקום – מוגבלת לזמן הדיונים באולם בית המשפט.

המרחק בין הבמה המוגבהת של השופט לבין דוכן הנאשם שמתחתיו הוא מרחק נפשי עצום, שעטוף גם הוא בשמיכת בידוד מגוננת, העשויה מז'רגון משפטי נפתל ומעוקר מרגש. לא ייפלא, איפוא, שאין תופעת "סרבנות" בקרב שופטי ישראל; אין שופטים שמתנערים מכללי ההצגה המבישה הזו, שבה כולם מעמידים פנים שהצדק מושל בכיפה בעודם מאשרים בקול מדוד שגם הפעם, כמה מפתיע, נמצא שאין שום זכות למי שהיה נטול זכויות מלכתחילה.

אם כך, די להלין על המתנחלים והעמותות שלהן, על השוטרים ועל רשויות התכנון. די להאשים את הזרוע בחטאי המוח. כשתביטו שנית בתמונות משיח ג'ראח ותמלמלו לעצמכם, "הנישלת וגם ירשת?", דעו מי נישל ומי ירש, של מי היד הנעלמה שמתזמרת כבר עשרות שנים את הטיהור האתני של "מזרח ירושלים".

היום נחתם הפרק הנוכחי בפרשת "מדינת ישראל נגד עזרא נאווי": השופטת אילתה זיסקינד גזרה על נאווי חודש מאסר בפועל ופיצוי של 1,000 ש"ח לשני שוטרי מג"ב שהוא "תקף" במהלך התנגדותו לפינוי משפחה פלסטינית.

החלק המשמעותי בגזר הדין הוא מאסר על תנאי לחצי שנה לתקופה של 3 שנים על עבירה של התקהלות אסורה. בפועל סיפקה השופטת לכוחות הביטחון שוט יעיל להרחיק את נאווי מכל זירה שבה הם מתנכלים לפלסטינים. שהרי בכל אירוע כזה, "מתקהלים" בני המשפחה שעל ביתם (לרוב – פחון רעוע ופרוץ) עולה הבולדוזר הישראלי, וברור שמדובר בהתקהלות אסורה, כי הבית אינו חוקי והדיירים אינם חוקיים וההתנגדות אינה חוקית.

מה כן חוקי? חוקי שמג"ב יכו פלסטינים. הנה, היום בבוקר מתפרסמת במקביל ידיעה שנסגר תיק חקירה נגד שוטרי מג"ב שתועדו בוידאו מכים פלסטינים. פרקליטות המדינה מודה ש"אכן מדובר בהתנהגות לא נאותה. עם זאת מדובר במכות קלות ביותר שלא גרמו נזק של ממש."

וזאת להבדיל מן הכאפות האימתניות שעזרא נאווי הוריד למג"בניקים בפברואר 2007, גבר מבוגר ולא חמוש שתוקף שני צעירים חסונים וחמושים, ובלי ספק גרמו להם נזק בריאותי כבד שרק בעזרת הפיצוי של 500 ש"ח לכל אחד יצליחו להשתקם ממנו.

"אם לא יהיה סדר, לא תהיה דמוקרטיה", כתבה השופטת זיסקינד. אמת. סדר צריך להיות. מג"בניקים שמגרשים פלאחים עניים מעל אדמתם חייבים לקבל פיצוי, ומג"בניקים שמכים פלסטינים חייבים לקבל זיכוי. ונאווי, פורע סדר שכמותו, מקומו בכלא. איזו מילה נוראה, "סדר"; כמה צרחות ובעיטות אלימות מקופלות בה.

בכל תקופת הפרשה הזאת, מן האירוע עצמו בכפר אום אל-ח'יר בפברואר 2007, ועד ה-21 באוקטובר 2009 בבית משפט השלום בירושלים – לא הצליחה פרשת נאווי לחדור את מעטה השתיקה של התקשורת הישראלית. האירוע עצמו לא סוקר (מג"בניקים הורסים פחון של פלסטינים – אין עניין לציבור); המשפט עצמו והכרעת הדין במרץ 2009 גם הם לא סוקרו (הומו שמאלני "הרביץ" למג"בניקים, לא פחות – אין עניין לציבור). מה שהצליח איכשהו לטלטל את התקשורת מאדישותה היה הקמפיין הבינלאומי למען נאווי. זהו כמובן דפוס מוכר: עוולות שנעשות בשטחנו לא מזיזות לאיש, אבל ברגע שמתעוררת מחאה בינלאומית בגללן – זה הופך לניוּז. מה פה הניוּז? המחאה הבינלאומית, כמובן, או "מתקפת" ההסברה הישראלית כנגדה; לא העוולות עצמן.

ובכל התקופה הזאת, יותר משנתיים וחצי, כמעט אף כלי תקשורת לא טרח להתעניין מה יש לנאווי עצמו לומר בעניין. יום לפני גזר הדין המתוכנן (שנדחה), נפתח המיקרופון רגעית (תודה ל-ynet). אפילו לונדון וקירשנבאום הזיזו את ישבנם הכבד לכיוונו של נאווי, והצליחו ב-4 דקות של קוצר רוח מתנשא לא ללמוד כלום ולא להבין כלום על האיש ועל פעילותו.

כשם שעונש המאסר שהוטל על נאווי מכתים את מערכת המשפט כולה, כך גם השתיקה התקשורתית סביב עניינו מכתימה את הציבור כולו. בישראל 2009 השלטון זורק לכלא לוחמי חופש והציבור מפהק באדישות.

לפני חמישה חודשים כתבתי כאן בהרחבה על משפטו של נאווי. מי שרצה לשמוע את נאווי מדבר בקולו שלו היה צריך להרחיק לכת עד מאמר באנגלית שהוא פירסם ב-Nation לפני ארבעה חודשים. במאמר נאווי מסביר את שורשי האיבה כלפיו ומצביע על השותפות המלאה של מערכת המשפט הישראלית עם שלטונות הכיבוש, שהמקרה שלו הוא רק דוגמה קטנה שלה. "אני גאה להיות פרובוקטור", הוא כותב.

למה זה ככה? למה פרשה כל כך טעונה, שמצטלבת עם סוגיות פוליטיות בוערות – זכויות קרקע בשטחים, אלימות מג"ב, חופש ביטוי, זהות הומואית, מזרחיות מול ערביות – לא זוכה כמעט לשום חשיפה תקשורתית?

למה בכל התקופה הזאת לא עולה על דעתו של אף עורך מבריק באף כלי תקשורת להרים טלפון לעזרא נאווי ולהציע לו, "בוא, תן לנו 500-600 מילה מן הצד שלך"? מה, זה לא מוכֵר? ומאמרי דעה של דן מרגלית כן מוכרים? אז מה, חוסר עניין לציבור? אולי צרות אופקים? צנזורה עצמית?

איך תתקיים דמוקרטיה במקום שאין בו דיון ציבורי שלם? איך יתקיים דיון ציבורי בסוגיות שאינן מסוקרות? איך הן יסוקרו אם צד אחד באופן שיטתי מושתק ואינו מוזמן להגיד את דברו?

את רשימתי על נאווי, לפני חמישה חודשים, חתמתי במלים האלה: "ההרשעה של נאווי עברה בשתיקה תקשורתית, ואולי גם כניסתו לכלא תידחק לשוליים. אם אכן יישלח לכלא, יהיה זה אות קלון, בוהק במיוחד, על מצחה של שנת 2009: השנה שבה הפכו הרדיפות הפוליטיות בישראל (סמיח ג'בארין, "פרופיל חדש") לעובדה מוגמרת."

העובדה כבר מוגמרת, ועזרא נאווי יישלח לכלא. אות הקלון הזה יתווסף לעוד כמה וכמה אותות קלון מן השנה האחרונה – כשלון המו"מ על גלעד שליט, הסירוב לשתף פעולה עם ועדת גולדסטון ולאחריו היללה הבכיינית ש"הדו"ח לא מאוזן" – המציירים את מדינת ישראל כמדינה חשוכה, פרנואידית, רודפת ומשתיקה, ואם היא יכולה, גם כולאת, קולות ביקורתיים. כמו וענונו ופחימה לפניו, גם נאווי יהפוך לסמל של שוחרי חופש בכל העולם. כמו וענונו ופחימה, גם הוא לא יהפוך למליץ יושר של השב"כ או המוסד בצאתו מן הכלא, וימשיך את מאבקו בדרכים דומות או אחרות.

המפסידה היחידה מכל הפרשה הזאת תהיה מדינת ישראל. אנחנו, אזרחים ואזרחיות שהנחנו לכל זה לקרות, כבר הפסדנו מזמן.

החשד שבנימין נתניהו לוקה ב"תסמונת מחנות הריכוז" התעורר בי לראשונה לפני חודש וחצי, לאחר שראש הממשלה הטריח את עצמו עד לברלין כדי לקבל באופן אישי את תכניות ההקמה של מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו.

החשד התחזק לפני שלושה שבועות, כאשר נתניהו ניפנף קבל עם ועולם, בעצרת הכללית של האו"ם, בצעצוע החדש שלו ובפרוטוקול ועידת ואנזה.

אבל החשד הפך לדיאגנוזה באופן סופי רק שלשום, כשנודע שנתניהו קיבל "שי למזכרת" מבית לוחמי הגטאות – סידור עבודה יומי באושוויץ משנת 1944. בסידור העבודה נכתב, בין היתר, ש"לקרמטוריום 1-2 הוקצו 100 עובדי כפייה יהודים ומשגיח גרמני אחד, ולקרמטוריום 3-4 הוקצו 105 עובדי כפייה יהודים ומשגיח גרמני אחד."

אם כן, ראש הממשלה חולה. והוא זקוק לעזרה, של כל אחד מאיתנו. האיש מתרוצץ ואוסף בקדחתנות מסמכים על השואה, ולא סתם מסמכים על באבי-יאר או על גטו ורשה. לא, האיש הולך על ההארד-קור הכי מורבידי – הקרמטוריום של אושוויץ.

יכול להיות שמרוב שהוא מקשיב לנאומי אחמדינג'אד הוא מתחיל לפקפק? לא להכחיש שואה, רק לפקפק שואה. ואז הוא מסדר לעצמו תיק ראיות מוצק, להשתכנע מחדש שהכל באמת קרה? ומה השלב הבא? ביבי יבנה לעצמו בסלון דגם מוקטן של "בלוק 10" ויאכלס אותו בבובות של תאומים?

ואת מי הוא חיפש שם בסידור העבודה? את אחמדינג'אד (בין המשגיחים) או את עצמו (בין עובדי הכפייה)?

בידיעה נאמר עוד: "חבר לוחמי הגיטאות ועובד המוזיאון, בנימין אנוליק, סיפר לראש הממשלה על חוויותיו בתקופת השואה. בתום דבריו אמר נתניהו כי לו ידע על סיפורו של אנוליק קודם לכן, היה לוקח אותו איתו לנאומו באו"ם."

לוקח אותו איך? מגולגל בתוך תכניות ההקמה של אושוויץ? קרח ולבוש כתונת פסים?

האם נתניהו תלה את סידור העבודה באושוויץ מעל שולחן העבודה שלו? או בחדר השינה? יכול להיות שראש הממשלה הפך את סידור העבודה באושוויץ ליומן פגישות אישי? ("קרמטוריום 1-2: לנזוף בשטייניץ. קרמטוריום 3-4: להתראיין אצל רזי ולהכחיש"). במלים אחרות: יכול להיות שנתניהו מארגן את יום העבודה שלו לפי סידור העבודה באושוויץ?

לא, לא. האיש חולה.

כי איש בריא ושפוי לא היה נסחף בתשוקה כזאת לקרקס מעורר קבס של מזכרות מאושוויץ, שמוזיל את זכר השואה וקורבנותיה פי מאה ממה שכל מכחישי השואה מחוללים. איש בריא ושפוי היה מפסיק לדחוף את השואה לכל משפט שני שלו, עם גולדסטון או בלי גולדסטון, עם טרור או בלי טרור.

האיש חולה. רואים ברור בתמונה.

בין הסימפטומים של תסמונת מחנות הריכוז (KZ Syndrome): "סף חרדה ורגזנות נמוך; קהות רגשית וקשיי ריכוז; חשדנות וחוסר אמון בבני אדם; חוסר יכולת להגיע לסיפוק והנאה מהחיים; גישה פסימית ומיואשת לחיים; קידוש הסבל כהנצחת הקרובים שנרצחו."

זה ביבי או לא ביבי?

לא הייתי מודאג כל כך אלמלא נכתב באותה ידיעה על הביקור בלוחמי הגטאות שגם אבנר נתניהו, בנו של ראש הממשלה, הצטרף לביקור. לא כתבו עם מה הוא יצא, אבל לי באופן אישי אין תיאבון לגלות איזה מזכרת יכול ילד בן 15 לקבל מהשואה. מה שברור – המחלה מדבקת ותוקפת גם נערים תמימים. כולנו בסידור העבודה.

– שמעת שכוח צה"ל ירה אתמול בנער פלסטיני שעבד בחווה ליד הגבול הצפוני של רצועת עזה?
– לא. גולדסטון הוא יהודון אנטישמי. גם זה כתוב בדו"ח המתועב שלו?
– לא, זה דווח בסוכנות הידיעות "מען".
– פלסטינים? ואתה עוד מאמין להם?
– מסתבר שגם nrg מאמין להם. וגם הצבא אישר את התקרית. הם ראו דמות חשודה שנעה באזור גדר המערכת, קראו לה לעצור, ובסוף פתחו באש.
– איפה פה הבעיה?
– הבעיה היא בקוטר 5.56 מ"מ, והיא נעוצה בגבו של אשראף אבו סולימאן. זה השם שלו, אגב.
– שלא יסתובב איפה שאסור לו.
– בעיה. שם הוא גר, שם השדות שהוא מתפרנס מהם.
– זה ידוע שהחמאס עושה שימוש ציני באלומות חיטה ושיחי פטרוזיליה.
– איך זה מצדיק כדור בעמוד השדרה?
– טעויות קורות. מצער, אבל זה לא קורה כל יום.
– למעשה, זה קרה כבר 35 פעמים מאז הפסקת האש בינואר. הצבא יורה ופוגע בחקלאים עזתיים שמעבדים את אדמותיהם ליד גדר המערכת. 7 פלסטינים כבר נהרגו ככה. וכל הזמן נפלי תחמושת מתפוצצים ופוצעים ילדים. רק לפני 3 ימים זה שוב קרה.
– מצטער, הדפדפן שלי לא פותח לינקים פלסטיניים. לא מצליח.
– מה שלא לוחצים, לא רואים. מה שלא רואים, לא קורה.
– גולדסטון הוא יהודון אנטישמי. וגם אתה.
– למה צה"ל יורה על חקלאים לא חמושים?
– הם מסתירים אנשי חמאס.
– למה צה"ל יורה על חקלאים לא חמושים?
– שיחזירו קודם את גלעד שליט, ואז נדבר.
– למה צה"ל יורה על חקלאים לא חמושים?
– למה הם יורים קסאמים?
– למה צה"ל יורה על חקלאים לא חמושים?
– הוא לא יורה.
– הוא כן. דווקא כן.

[הבהרה: אלומות החיטה הן משגרי קסאם. הנשים הזקנות הן מהנדסות חבלה. הבינלאומיים אנטישמים. החיילים הם "עשבים שוטים". אני עוכר ישראל אוכל חינם. וכל ההפקה מומנה בידי ממשלות אירופאיות שהפקירו יהודים בזמן השואה. אחרי שהסכמנו על כל זה, הבה נחזור לשאלה: למה צה"ל יורה על חקלאים לא חמושים?]

העמדה הרשמית של מדינת ישראל כלפי הפלסטינים, מזה 9 שנים, היא טענת ה"אין פרטנר". טענה זו כמובן בלתי ניתנת להפרכה; כשהיה פרטנר, לא דיברנו איתו, וכשכבר דיברנו עם מישהו, דאגנו מהר להפוך אותו לבובת סמרטוטים, כלומר, ל"לא פרטנר".

במהרה הפכה הפרקטיקה להגדרה מכוננת: מי שנושא ונותן עם ישראל – איננו פרטנר. ומי שיכול להיות פרטנר, או שהפצצנו אותו (הריסוק של מנהיגות הפת"ח בתחילת האינתיפאדה השניה) או שהכנסנו אותו לכלא (מרואן ברגותי). מפה לשם יוצא שבאמת, אין פרטנר. על חבל ה"אין פרטנר" מבצעת ישראל פירואטים מדיניים מרהיבים, שבאמת מצליחים להשכיח מן הציבור המהופנט מיהו ה"לא פרטנר" האמיתי.

אחד הגילויים האבסורדיים של הכחשת הפרטנר הוא הדילים שישראל רוקמת עם כל שועי העולם הגדול – על גורלם וחייהם של הפלסטינים בשטחים הכבושים והנצורים. כל קלחת נתניהו-מיטשל-אובמה של החודשים האחרונים היא מין ספק דיל, ספק ספין שכזה: ישראל מבטיחה לוושינגטון (קריצה בעין) שלא תבנה יותר התנחלויות (שתי קריצות) על אדמה פלסטינית. וושינגטון מדגמנת הגינות נחרצת (קריצה וחצי) של מתווך נייטרלי החרד לאינטרסים הפלסטיניים (שלוש קריצות ודי). כל המשחק התפל הזה מעסיק אינסוף כתבים ופרשנים, כאילו יש בו בדל של אמת או התקדמות לפיוס.

למה הדבר דומה? לאבא מתעלל שאשתו מאיימת עליו בפרידה אם לא יפסיק להרביץ לילד שלהם. האיום הוא כמובן איום סרק (היא אף פעם לא תזרוק אותו), אבל האבא משתף פעולה ויורד על ברכיו, מפציר ומבטיח שבאמת, יותר לא ירים יד על הילד. החרטה היא חרטת סרק, והסליחה היא סליחת סרק. הדבר היחיד שלא סרק כאן הוא המכות שהילד ימשיך לחטוף. מה שמעניין זה שכל בני המשפחה האחרים מרותקים לפסבדו-דרמה הזוגית הזאת, ואף אחד לא מתעניין בילד.

מדברים עם אובמה כי לא מוכנים לדבר עם הפלסטינים. ולא מוכנים לדבר עם הפלסטינים כי, נו, אתם יודעים, "אין פרטנר". ואם יש, אין על מה לדבר איתו. ואם יש על מה לדבר, אין פרטנר. וחוזר חלילה.

התוצר הביזארי האחרון של המדיניות הזאת הצליח להפתיע גם אותי. התבשרנו שישראל מסכימה לאפשר לצרפת (ביחד עם קטאר) לשקם את בית חולים "אל-קודס" בעזה, שנהרס במתקפה הישראלית בינואר השנה. ומדוע הסכמנו? "כמחווה הומניטרית ולאור העמדה התקיפה שמגלה צרפת בנושא הגרעין האיראני."

מחווה הומניטרית למי? העיתון סתם ולא פירש. לרגע קל חלף חשד נורא בראשי: מחווה לפלסטינים. אבל מחשבה צלולה נוספת סילקה את החשד הנורא. לו רצה נתניהו להפגין מחווה הומניטרית כלפי הפלסטינים – למה הוא זקוק לעסקה סיבובית דרך סרקוזי? חסר דרכים להפגין את רוחב הלב שלו? הרי במעברים לעזה תקוע כבר חודשים ארוכים ציוד חיוני שהכנסתו היתה משפרת באופן דרמטי את איכות החיים של העזתים (חלקי חילוף למשאבות מים ולמתקני טיהור שופכין, חומרי בניין לשיקום מבנים וכיוב'). מה הוא מתנחמד לפלסטינים דרך צרפת?

מכאן שכנראה מדובר במחווה הומניטרית כלפי הצרפתים. יפי הנפש האלה, ליבם שותת בשל סבלם של תושבי עזה הנצורים. נתניהו לא יכול יותר לראות את האירופאים האלה סובלים כל כך (וזה עוד אחרי כל מה שהם עברו בשואה), ולכן הוא משחרר את השסתום במעבר קרני. קחו, תעבירו קצת מכשירי דיאליזה ומיטות אישפוז לעזה, זה יעשה לכם קצת טוב על הלב.

ותודה על ה"עמדה התקיפה" בנושא הגרעין האיראני. באמת תודה.

טוב, כל העניין מסריח מדיפלומטיה רגילה. אנחנו נעשה לצרפתים טובה, וניתן להם לעשות טובה לפלסטינים. אולי רק נדמה לי שהסירחון עז מהרגיל, כי הילד בעזה, גם אחרי השיקום של בית החולים "אל-קודס", ימשיך לחטוף מכות.

ידיעות כאלה בעיתון עוזרות מאד לישראלי הממוצע לשכוח את מה שהוא מעדיף לשכוח. נתניהו וסרקוזי מדסקסים באינטימיות שובת לב עניינים של חיים ומוות. אומנם פלסטיניים, אבל הם לא צד בעניין. לא פרטנר.

לכן לא תזיק כאן תזכורת מן העולם האמיתי. מי סבל סבל מיותר, ומי חולל אותו. בעולם האמיתי, לפני 9 חודשים, פלשה ישראל לעזה, ובמשך פחות מ-3 שבועות, המיטה חורבן עצום על העיר וסביבותיה. בואו נדבר על מה שחוללנו למתקנים הרפואיים בעזה – שמציקים כל כך למצפון הצרפתי. לפני חצי שנה פירסמה עמותת "רופאים לזכויות אדם" דו"ח מקיף על ההבטים הבריאותיים של הפלישה לעזה. הדו"ח מתעד מקרים רבים של פגיעה בצוותים רפואיים ומניעת סיוע רפואי, שהסתיימה במוות של פצועים. ביחס להפגזות הישראליות על מתקנים רפואיים, הדו"ח קובע שצה"ל פגע ב-34 מתקני רפואה, בהם 8 בתי חולים ו-26 מרפאות לטיפול ראשוני.

התגובה הישראלית, אוטומטית כפתיחת נצרה, היא כמובן שכל בתי החולים והמרפאות האלה בעצם היו מפקדות חמאס במסווה. עדויות הפוכות מן השטח, כולל של נציגי ארגוני סיוע בינלאומיים שפעלו בבתי החולים, לא הזיזו לאיש. ודאי שאף אחד אף לא ניסה להתמודד עם הטענה שאסור, פשוט אסור, להוריד פצצות על חולים המרותקים למיטתם, רק בגלל שבקומה מתחתם מתחבאים לוחמי חמאס. העניין הזה של אבחנה בין לוחם לאזרח, חמוש ולא-חמוש, אשם וחף מפשע – האבחנה הזאת התרסקה לרסיסים כבר בדקות הראשונות של הפלישה, בהפגזת טקס הסיום של השוטרים בעזה.

הנה סיכום קצר מן הדו"ח של רל"א:

27 בדצמבר – פגיעה בבניין של הסהר האדום הפלסטיני ובבניין של מנהלת רכבי ההצלה. בשעות הצהריים ניזוקו שני מתקנים רפואיים כתוצאה מהפצצת חיל האוויר הישראלי שכוונה לבסיס המרכזי לשעבר של הבטחון המסכל בשכונת תל אל-הוא בעיר עזה. 28 בדצמבר – פגיעה במרפאת "אל-סראני". מרפאת אל-סראני בשכונת שג'אעייה נפגעה קשות מהפצצת צה"ל שכוונה לפגוע בתחנת המשטרה בשכונה. כתוצאה מההפצצה נפצעה באופן אנוש ראויה עוץ', רוקחת שעבדה באותה השעה במרפאה. 30 בדצמבר – פגיעה בבניין המרכזי של מרכז עזה לבריאות הנפש. כתוצאה מהפצצת תחנת משטרת התנועה ברחוב אל-רשיד בעיר עזה, נפגע באופן קשה הבניין המרכזי של מרכז עזה לבריאות הנפש הנמצא בסמוך לתחנה. ממידע שהועבר לרל"א על ידי נציגי המרכז התברר כי חלונות ודלתות נופצו, קירות נסדקו וחוררו ומרבית המחשבים במקום הושבתו. עוד נמסר כי בעקבות הפגיעה הופסקה לחלוטין פעילות המרכז הכוללת מתן שירותי פסיכולוגיה ופסיכיאטריה לאוכלוסייה האזרחית. 4 בינואר – תקיפת המרכז הרפואי אל-רעאיה ומרפאותיה הניידות. בלילה שבין ה-4 ל-5 בינואר הופצץ המרכז הרפואי אל-רעאיה. המרכז שוכן בסמוך לבית החולים שפאא', במרכז שכונת מגורים ואין בסביבתו משרדים ממשלתיים או עמדות צבאיות. ועם זאת, לפי ההערכות הראשונות הנזק שנגרם למרכז ולמרפאות הניידות נאמד בכ-800,000 דולר. המרכז סיפק שירותי יום שונים: מרפאות מומחים למחלות פנימיות, מרפאת ילדים, מרפאה גניקולוגית ויולדות, מרפאה אורולוגית, נוירוכירורגיה ושירותי חירום. כל השירותים הופסקו, לרבות השימוש בשלוש המרפאות הניידות של המרכז, שנהרסו כליל. בליל ה-9 בינואר נפגעו המרכזים הרפואיים סבחא אל-חאראזין והאלה אל-שווע, שאותם מפעיל משרד הבריאות הפלסטיני, בעקבות ירי ארטילרי ישראלי. ב-10 בינואר אש ארטילרית הרסה את הקיר הצפוני של בית החולים האירופאי בח'אן יונס. נפגעו צינורות מים ראשיים, הגנרטור של בית החולים ניזוק וזרם החשמל נותק. אחד מעובדי התחזוקה סבל מטראומה. ב-13 בינואר נהרסה מרפאה בשכונת שג'אעייה ששימשה כמרפאה לבריאות הנפש ולבריאות הילד מירי טילים ישראליים. ב-13 בינואר נפגע ישירות בית החולים ע"ש מחמד אל-דרה לרפואת ילדים בשעה ששמונה חולים ואנשי רפואה שהו במקום. פגיעה 15 בינואר – פגיעה ישירה בבית החולים אל-קודס. בשעות הצהריים פגע הצבא הישראלי פגיעה ישירה בבית החולים שמפעיל הסהר האדום הפלסטיני שבשכונת תל אל-הוא. כתוצאה מהפגיעה, נהרסה קומת האדמינסטרציה כליל ובמתחם נוסף בבית החולים פרצה שריפה. בבית החולים שהו באותה העת כ-300 בני אדם, מתוכם 40 אנשי צוות רפואה וכמה עשרות חולים, ביניהם 15 שהיו מחוברים למכונות רפואיות.

לו היתה ממשלת ישראל מעוניינת באמת ב"תהליך שלום" עם הפלסטינים, ולא רק במאמצי הסברה בלתי נלאים לשכנע את כל העולם שהפלסטינים אשמים בסבלותיהם, הרי שכבר במרץ השנה, עם שוך הקרבות, היתה יכולה ליזום מהלך פשוט: שיקום מסיבי ואינטנסיבי של כל מתקני הרפואה שנפגעו במהלך המתקפה. אפילו לא מכיסה; פשוט לפתוח את המעברים ולהתיר הכנסת ציוד ותשתיות רפואיות מכל גורם בעולם שהיה מעוניין לתרום אותם.

את זה היא כמובן לא עשתה ולא תעשה. קל יותר לזרוק עצם הומניטרית לסרקוזי מאשר לקחת אחריות מינימלית על הפשע הברוטלי שישראל חוללה כלפי החולים והנכים של עזה.

למען הסר ספק, אין בלבי ספק שהיוזמה הצרפתית איננה נובעת מדחפים מוסריים נעלים. אלה מעולם לא היו חלק מן הדיפלומטיה המזרח תיכונית. לסרקוזי יש שיקולים משלו. אולי אינטרסים משותפים עם קטאר (השותפה לפרוייקט השיקום), אולי צרכים אלקטורליים פנימיים (ריצוי האוכלוסיה המוסלמית), וכמובן השאיפה הבלתי מוסתרת שלו להחזיר לצרפת את מעמדה המרכזי באזור. מצוקת האישפוז בעזה לא ממש נוגעת לו.

ציניקנים מקומיים נתלים ב"צביעות האירופית" כסוג של תירוץ לאדישותם הפוליטית. בבחינת "אני לא נוקף אצבע למען הפלסטינים אם האצבע הענוגה שלי תתלכלך תוך כדי כך בכסף אירופי ספוג צביעות". זאת עמדה מתפנקת, אנטי פוליטית ובסופו של חשבון, אנטי מוסרית. הכסף האירופי אולי צבוע, אבל הוא באמת מופנה לפרוייקטים חשובים של בריאות ותשתית בשטחים הכבושים והנצורים. כל עוד ממשלתנו שלנו איננה לוקחת אחריות על הנזקים העצומים שהיא חוללה בשטחים אלה, במעשה ובמחדל, אין לנו זכות להדוף מעלינו – סליחה, מעל הפלסטינים – את הסיוע האירופי. שלא לדבר על החוצפה: קודם הרסנו להם את החיים, עכשיו אנחנו גם מטיפים להם (ולישראלים שעוזרים להם) ממי לקחת כסף לשקם אותם.

חסרי הבית בעזה שזוכים לקורת גג בזכות הכסף הזה, השכונות שמחוברות למים זורמים, החולים שזוכים לטיפול נאות – לכל אלה באמת לא אכפת שהם חבים את מזלם הטוב לעיסה סבוכה של אינטרסים כלכליים ומצפונם המיוסר של צרפתים ונורבגים מדושנים. ודאי שאינם רואים בעיסה הדוחה הזאת עילה למנוע מעצמם את הרווחה העצומה שהכסף האירופי מאפשר להם. ליבם של הישראלים גס בתרומות האלה; כמה קל לזלזל בכסף שעוזר לאחרים ולא לנו.

גם ההסטוריה של היהודים מלמדת שלא פעם כדאי, ובעצם צריך, להתעלם מן הריח החשוד שעולה מכספי תרומות, ולעשות בהם שימוש מיידי להצלת חיים. כל בחירה אחרת היא העדפה של הטוהר הנרקיסי (של האני) על פני הסבל הממשי (של הזולת). ואיך נכנה את עמדתה הנוכחית של ממשלת ישראל, שהמירה את הסבל הפלסטיני למטבע דיפלומטי, ז'יטון המתגלגל בזריזות מיד אחת לשניה במחול של "מחוות ידידות", הנלחשות בחדרי חדרים? אני מודה, שכרגע אין לי מלים.

"הבעיה של השמאל היא ש…", "השמאל כבר לא…", "השמאל הפך לסמול.."

כל הורה נתקל בתופעה הזאת: הילד ממציא מילה, חוזר עליה שוב ושוב, בהטעמה וברגש, אבל בעצם, אף אחד בחדר לא מבין מה לעזאזל הוא אומר. חוץ ממנו. יש לו מילה ויש לו זכויות עליה והוא מבין את עצמו. זה מה שחשוב.

הפוליפסטים (פולישוק+מניפסט) המציאו מילה: "השמאל", והפגיזו אותה בכל התחמושת שלהם. למרבה הפלא, "השמאל" לא טורח להתגונן. וזאת כמובן מפני שאין חיה כזאת, "השמאל". ולכן הכי קל להטיח בה עלבונות; אין מי שייעלב, וכולם יתרשמו מה"אומץ" של הפוליפסטים להגיד את האמת בפנים.

האמת בפנים. איזו אמת? ש"השמאל" הוא לא שמאל. ברור, הוא גם לא צנונית ולא מברשת. מה שלא קיים, תמיד לא יהיה דברים אחרים.

האמת בפנים. הפנים של מי? של אף אחד. הפוליפסטים שואגים אל הריק.

בחיים בכלל, ובדיון פוליטי, לא חייבים להסכים מראש על משמעויות של מונחים. גם אין רשות לצד אחד להכתיב את משמעויות המונחים לצד השני. אבל דרישה מינימלית שכל הצדדים חייבים לקיים (אם אכן רצונם שביקורתם תישמע) היא להבהיר איך הם משתמשים במלים שיוצאות מפיהם. למה הם מתכוונים בהן.

הפוליפסטים לא התחילו אפילו לאפיין את הדחליל שהם תוקפים בלי סוף, "השמאל".

למיטב הבנתי, יש שתי דרכי אפיון: אידאולוגית וסוציולוגית.

מבחינה אידאולוגית, יש ויש שמאל בארץ. תמיד היה – עוד מימי "ברית שלום", "מצפן", "הפנתרים השחורים", ועד למגוון האדיר של תנועות שמאל בימינו. השמאל הזה תמיד היה גם מדיני וגם חברתי, וגם אם ארגונים שונים בתוכו מתמקדים במאבקים מגזריים – כולם חולקים אותה השקפת עולם בסיסית; כולם נאבקים בניצול ומגנים על החלשים.

כשהשמאל הזה שומע את הנאצות הפוליפסטיות ("למה הם שותקים על האתיופים???") הוא יכול רק לחייך בתוגה. הוא תמיד היה עם האתיופים – והעובדים הזרים, והאמהות החד-הוריות, והנכים, ועובדי הקבלן, וכל יתר המקופחים. אגב, לו הייתי אתיופי, הייתי מתעצבן מזמן מכל הפוליפסטים האלה שמנפנפים בי השכם והערב, כהוכחה מוחצת ל"אמפתיה" שלהם. מי שמגדיר את טווח האמפתיה שלו, באופן עקבי וחוזר על עצמו, רק ביחס לקבוצה מקופחת אחת, שנבדלת ממנו בעיקר במרכיב הגזע (ולא הדת, ולא המגדר, ולא המעמד הכלכלי, ולא הלאום) – הוא בעצמו גזען לא קטן. אם להשתמש במונחים פוליפסטיים, "שמאל אמיתי" לא מזהה שותפי מאבק או אוכלוסיות הזקוקות להגנה לפי צבע עור. הוא קודם כל מתעניין בחלשים, באשר הם.

אבל הפוליפסטים כמובן לא מתעניינים בשמאל אמיתי. הם מעולם לא היו חלק ממנו, ולמעשה, באופן גלוי לחלוטין, הם קושרים עצמם למפלגת העבודה. מאחר שברור לכל בר דעת שאין כל קשר בין מפלגת העבודה לשמאל אידאולוגי – מסתבר שנחוץ לנו אפיון אחר ל"שמאל" שמתגלגל בפיהם של הפוליפסטים: אפיון סוציולוגי. בנקודה זו נהוג להשליך לדיון סלט שלם של תגיות ריקות מתוכן, כמו "שותי האספרסו בתל-אביב", "הסמול", "ליברלים", "בעלי רכב 4 על 4", "בעלי דרכון זר", והכי חשוב – הכינו את עמוד הקלון! – "המשתמטים".

למי שלא קרא את הראיון, נבהיר ש"משתמטים" הם כל מי שלא חושבים כמו הפוליפסטים. יש להם צורה וריח של הפרשות, ולא צריך לנהל איתם שום ויכוח ענייני, כי הם "מגעילים".

הפוליפסטים מקוננים בנוסטלגיה על כך ש"השמאל" היה שמאל אמיתי עד מלחמת ששת הימים. עד אז הוא היה נאמן לערכיו המקוריים, ומאז הכל השתבש. באשמת הכיבוש כמובן. בכך הם משכפלים (ביודעין!) מיתולוגיה במקום הסטוריה – מפלגת העבודה ההסטורית איננה יכולה להיחשב שמאל בשום קנה מידה השוואתי: היא מעולם לא טיפחה ארגוני עובדים זולת ההסתדרות, לא נאבקה על זכויות נשים, לא קידמה חקיקה אוניברסלית לזכויות אדם, לא התנגדה להשתלטות ההון על מערכות ציבוריות וכיוב'. העבודה עשתה והיתה הרבה דברים, אבל שמאל (במובן האידאולוגי) – היא לא היתה.

הדבר השני, החשוב יותר, שנחשף ב"נוסטלגיה" הזאת, הוא כמובן שלא לערכי שמאל אמיתי, ולא למדיניות ציבורית שנשענת על ערכים כאלה, מתגעגעים הפוליפסטים (שהרי מאלה מפלגת העבודה ההסטורית היתה רחוקה כמעט כמו זו של ימינו). אם כך, למה הם כן מתגעגעים? נותרה רק אפשרות אחת: לשלטון. כמו שרשרת "מהפכנים" ארוכה לפניהם שניסו לטלטל את המפלגה מתוכה ומחוצה לה (דיין, אלון, שרון, רמון), מחוז כיסופיהם האמיתי של הפוליפסטים – הניכר בכל נתז רוק שנלווה לשפתם האלימה – הוא בפשטות הכוח. לשוב לכס השלטון. לאחוז במוסרות השלטון, לנהל את המדינה, להשיב עטרת מפא"י ליושנה.

לשם כך נחוצים היו מניפסט ארכני ותוקפני, ראיון עם עיתונאי שמסכים איתם יותר מאשר הם מסכימים עם עצמם, מתקפות על דחלילים לא קיימים, והייפ תקשורתי שלא נראה במקומותינו מאז "אמנת כינרת" הזכורה לשמצה. כל אלו, והדיבורים הנכמרים על "סולידריות" ו"אמפתיה", וגדודי האתיופים שמוזכרים שוב ושוב, והרגשנות הפטריוטית הדביקה מטרתם אחת: לטשטש ולהסוות את המניע הסמוי, הדרייב האמיתי של הפוליפסטים ושלל "נביאי הזעם" של מפלגת העבודה לדורותיה – תשוקה בלתי נדלית אל הכוח, תאוות שלטון רותחת וצורבת של מי שהודחו לעד ממוקד ההוויה והעשייה בארץ – ומעולם לא השלימו עם כך.

הבלוג יוצא לחופשת קיץ, מאוחרת מדי, עד… בוא נאמר, אחרי החגים. נשאיר את זה פתוח. אולי תהיה עוד גיחה אחת בשבוע הבא.

בסוף השבוע אני טס עם משפחתי לסנטה קרוז, קליפורניה, שם נשהה שנה לרגל שבתון. למען הסר ספק, ארגיע את כל המודאגים: בבלוג לא יחול שינוי מהותי. לא אתחיל לסקר את ליגת הפוטבול האמריקאית ולפרש מהלכים מדיניים בוושינגטון. שיקולי הכתיבה והעריכה כאן לא ישתנו: רק דברים שמעניינים אותי, שיש לי הבנה כלשהי בהם, ושיש בהם עניין לציבור (אומנם קטן, אבל מסור). מכאן יובן שמה שהיה הוא שיהיה.

הריחוק הגיאוגרפי יכול, לעתים, להגביל את היכולת שלך לראות או להבין משהו. אבל הוא יכול גם לחדד אותה. מכל מקום, בעידן האינטרנטי, כשמקורות המידע מבוזרים כל כך, חשיבות המיקום הגיאוגרפי הופכת למשנית. ישנה כמובן הטרוניה הקבועה כלפי מי שלא יושב כאן: "מה אתם מטיפים לנו מחו"ל, קודם תסבלו כאן ורק אז תפתחו את הפה".

סבלתי כאן וגם אמשיך לסבול, כשאחזור מהשבתון. ממילא במקרה הפרטי שלי, גם לפני המעבר, לא חסרו תירוצים לפסול מראש את דברי (באיזה זכות אתה מדבר, יא שמאלני / אשכנזי / אקדמאי / בלשן / סרבן / פוסט-ציוני / ולאחרונה, כמה מרענן, גם מיזוגן). כך שהמעבר לחו"ל לא יעלה ולא יוריד.

את הכינוי "פוסט-ציוני", אגב, מצאתי לאחרונה מודבק לשמי באיזה אתר שטנה. התמיהה הראשונה שלי היתה כמובן: פוסט ציוני? מישהו קרא אצלי פעם פוסט ציוני?

התמיהה השניה היתה שכבר מזמן אין לי מושג מה זה "ציוני", ועל כן גם אין לי מושג מיהו זה שנמצא "פוסט" לציוני. יש אנשים שדעותיהם "שמאלה" ממני שמגדירים עצמם ציונים. יש גם ימנים, כידוע, שכופרים במלכות, ומתנערים מן התואר "ציוני". כל העיסוק הזה בתגיות לשוניות וזכויות היוצרים עליהן משעמם, ובעיקר זורע טשטוש היכן שנחוצה בהירות. אני יכול להצהיר באופן קונקרטי על עמדותי בשורה של נושאים פוליטיים וחברתיים; אם מישהו חפץ לסכם את כלל ההצהרות האלה תחת הכותרת "ציוני" או "פוסט-ציוני", הוא עושה זאת על אחריותו בלבד.

טוב, לענייננו. בשבועות האחרונים הבלוג היה פעיל מאד לא מפני שהיה לי פנאי, בדיוק להפך. פשוט "ניקיתי את השולחן" מכל מיני חומרים שהצטברו במגירות. זה המקום אולי להאיר את עיניהם של מי מהמגיבים בעניין פשוט. זמן העלאת הפוסט איננו בהכרח זמן כתיבתו! פוסט שעולה בבוקר יום שלישי אולי נכתב באישון ליל חצי שנה לפני כן! כן כן, פלאי הטכנולוגיה (ומי בכלל יכול לכתוב בבוקר?).

דחק המעבר לחו"ל, לצערי, לא איפשר לי לכתוב על דברים חשובים שקורים עכשיו. גם לא יהיה לי זמן בשבועות הקרובים לכתוב עליהם, אבל המצפון נוקף אותי, אז לפחות אזכיר משהו שלמיטב ידיעתי חלף בשתיקה גמורה.

שני דו"חות מקיפים התפרסמו בשבוע שעבר על ההשלכות ארוכות הטווח של המצור על עזה על רמת התברואה, תעסוקה, תזונה ותשתיות בתוך הרצועה. הדו"ח הראשון הוא של עמותת "גישה", וכותרת התקציר שלו מאששת דברים שכתבתי כאן לפני חצי שנה: "ישראל מחלישה את התשתיות בעזה לקראת המלחמה הבאה". הדו"ח השני, של OCHA, פורס תמונה סטטיסטית רחבה של תוצאות המצור. משני הדו"חות עולה תמונה מזעזעת. שניהם שמים דגש על הסירוב של ישראל לאפשר לפלסטינים לשקם את הריסות עזה – סירוב שמתמצה באיסור על הכנסת סולר תעשייתי, חומרי בניין, חלקי חילוף לגנרטורים ולמתקני טיהור שפכים ועוד. קשה אפילו להעריך כמה תושבים מתו, חלו או הגיעו לתת-תזונה בגלל מדיניות שתירוצה הרשמי הוא "החזרת גלעד שליט".

מה שלא קשה להעריך זה שממשלת ישראל, ניתן לומר באופן שיטתי, מניחה את התשתית לפלישה הבאה לעזה. השאלה היחידה היא אם זה יקרה תחת כהונתו של ביבי או של מחליפו (לבני? מופז?).

העניינים האלה כרגיל אינם זוכים לשום דיון בתקשורת. אני מקווה שמישהו ירים את הכפפה ולפחות ייתן להם חשיפה וניתוח בבלוגוספירה.

ומה עוד אייחל? שכל אחד מאיתנו, לילה לילה לפני שהוא/היא הולך/כת לישון, יקדיש עשר שניות של זעם רותח על המחדל הגדול ביותר של ממשלות ישראל מאז דחיית הצעת השלום של סאדאת (בתיווך יארינג) ב-1971.

[סגרתי לתגובות כי אני מתנתק מהאינטרנט וממילא לא אוכל להתייחס למגיבים. אריבדרצ'י]