קטגוריה: דיוקנאות

עיניו מצומצמות קמעא, מעניקות לפניו ארשת חשדנית קבועה. יש לו זיכרון אבסולוטי, מוחו הוא ארכיון עצום ללא שיעור, שעסוק כל הזמן בהשוואות דקדקניות: האם מה שאמר פלוני לפני רגע מתיישב עם מה שהוא אמר לפני חמש שנים? האם פלונית יכולה לתמוך ב… בעודה מתנגדת ל… ?

לא? אהה. עיניו בורקות שעה שהוא מוקיע אותם אל עמוד הקלון הפרטי שלו: צבועים! צבועים!

כמו מתבגר שזה עתה גילה, והוא מזועזע מכך עד עמקי נשמתו, שהמבוגרים שיקרו לו עד היום, והעולם מלא ברוע ובאנוכיות, כך מזדעזע גם גלאי הצביעות. לא מן הרוע והאנוכיות – אלא מכך ששיקרו לו. הצביעות היא שמוציאה אותו מכליו, ואחת היא לו אם העולם כשלעצמו צודק או לא צודק. רק שלא יעמידו פנים. מעולם, למעשה, לא נחלץ מגיל ההתבגרות הנצחי הזה, שבו נתפסים "המבוגרים" שעה שעה בקלקלתם, בעוד הוא משקיף עליהם מן הצד, בבוז בלתי-נגוע; הוא, שפיו וליבו שווים, והם, מתפלשים בביצת הצביעות שלהם.

מטבע הדברים הוא אורב לאנשים הקרובים לו ביותר, אלה שהשקפותיהם זהות לשלו. אצלם קל לו יותר לאתר את הפערים בין הנאמר לנחשב, בין הנאמר עכשיו לנאמר פעם, בין הנאמר משני פיות שונים שאמורים לדבר באותו קול אבל, מעשה שטן, חולקים זה על זה. כמוצא שלל רב יעוט על הפערים האלה, יתקע בהם יתד ניצחון ויוכיח שוב, כמה הם צבועים כולם.

האם הסגידה לעקביות נולדה מהבעתה מפני ההשתנות, מפני המורכבות, או שמא להיפך? זאת אין לדעת. כך או כך, כדי לשמור על עקביות ניצחת כמו שלו, יש להקפיד על מרחק בריא מן המציאות – אותו בליל מסוכסך של צרכים ויצרים, מתחים וניגודים, שמאלץ אנשים (חלשים, הו, כמה הם חלשים) להפוך את עורם בקלות בלתי נסבלת. גלאי הצביעות צולב נקיי-כפיים שאינם ישרים וחולף באדישות על פני רוצחים גלויי-לב. זהו התיקון שלו, זאת השליחות שלו, ואוי לו אם יחטט וימצא מניעים אפלים וזרים מאחוריה.

* עוד בסדרת הדיוקנאות – כאן.

כמו הוכחה על דרך השלילה, הסקסאורבנית מאששת את תוקף קיומה מכוח השלילה; שלילת גברים, כמובן. היא מעצבת לה מרחב מוגן: ג'ינס מעצבים, משקפי שמש תואמים, ושתי חברות לשיחות נפש מצטלצלות. נושא השיחות אינו משתנה: הגבר שהיה, הגבר שיהיה, הגברים שאינם, הגברים שעדיף שלא יהיו.

הסקסאורבנית חווה את עצמה כחיזיון ססגוני של מקוריות, שנינות ודעתנות. את דעותיה המקוריות והשנונות היא מקפידה, כמובן, לעדכן, בהתאם לסדרות הטלוויזיה המתוחכמות. בבית קפה דהוי בעיר הולדתה, על מדרכה מפוייחת, היא מתיזה לעבר חברותיה שורות מחץ כמו "אז שאלתי אותו: זה התכווץ לך בכביסה או בכניסה?", ובעודן מתגלגלות בצחוק עקשני משהו, היא מתרגמת מיד בדמיונה את השורה לאנגלית, ומעבירה את הסצינה כולה למסעדת יוקרה בשדירה השישית במנהטן.

למעשה, היא אסירת תודה למין הגברי: בלי גברים לא היתה יכולה לצבור נצחונות. במוחה פרוש מאגר עצום של השפלות קטנות, הערות סרקסטיות, טריקות טלפון מדושנות – שבסוף כל אחת מהן היא ניצבת זקופה, צוואר מתוח אל על, שפתיים רוטטות בעונג הניצחון, עקב הנעל מונח על חזהו של עוד קורבן גברי.

זהו מרוץ אכזר; אך תעצור לשניה לקחת אוויר, ומיד תבחין בחברותיה חולפות על פניה בסערה, דוהרות מחידוד אל חידוד. אם תמתין עוד שניה בצד, השקט שישתרר פתאום סביבה עוד יוביל אותה, בלא משים, למפגש מאיים ומרתיע: עם עצמה. היא מתנערת, זוקפת סנטר, ונבלעת חיש בסחרחרת חייה.

מעושן מדי, סמוק מדי, עונד-עגיל מדי; משחיל הפאבים כבר אינו זוכר איך התחיל הלילה הזה ואינו יודע היכן יסתיים. אך זאת יידע: יש להשחיל במהלכו פרגית צעירה, וכל האמצעים כשרים. הוא יונק לגימה אחרונה מבירה פושרת, גולש לאיטו מן הכיסא הגבוה שעל הבאר תוך סקירה יסודית של מצאי הבחורות העדכני, ומתנודד לאיטו לעבר היציאה – אל הפאב הבא.

הן אף פעם לא יודעות איך בעצם התחילו לדבר איתו. השיחה עימו כמו נולדת במין המהום מרגיע שמקיף אותן, ועוד טרם שתספקנה לאתר את מקור ההמהום – הוא מתמקם לצידן, קרוב מאד, לואט אוויר חם לאוזנן: "את מפה?" (שאלה שתמיד צולחת, שהרי היא מזמינה בירורים והבהרות).

הוא מכיר את כולם, כולם מכירים אותו. כלומר, מכירים בלי לדעת מאומה. נווד נצחי בשדות הציד הליליים, לעולם אינו נשאר מספיק זמן כדי לספר על עצמו. וכי מה יש לספר? שהוא רווק בן 53, מבלה את ימיו בחופים ולילותיו בפאבים, מוספי ספורט, סיגריות, מנות פלאפל, כפכפי אצבע, טבעת כסף, דשדוש אינסופי, ליכסון מבטים בעד מסכי עשן, שתיקות עמוקות, משפטים קצרים משום מקום אל שום מקום?

זה מסתיים בדירתו, כמובן. חשוך מדי, היא לא תבחין בבגדים המזוהמים הפזורים בכל מקום, שאריות בייגלה מול הטלוויזיה, בקבוקי בירה מתגוללים. רק הריח המבאיש השורה בכל, תסתום את אפה תוך כדי הזיון, מקלחת בזק (הו, העובש) ותנוס על נפשה. המשחיל כבר מעשן במרפסת, תולה מבטו בשחר העולה, מתייסר בלבטי הבוקר הנוראיים (יקנה סיגריות בדרך אל הים או בדרך חזרה?).

שני תלמים עמוקים חורצים את פניו, מתקמרים מזוויות הפה הקפוץ ועד לשקיות העיניים הכבדות, הטובלות באפור-כחול המפורסם של מבטו. הוא משהה את מילותיו, הקהל נדרך בציפיה למוצא פיו. לבסוף יאמר באטיות, הוגה בקפידה עיצורים גרוניים ובעיקר שורקים: נער הייתי וגם זקנתי. הלב מתקומם. תלאובות וייסורים. כולנו חטאנו. יקוב הדין. סכסוך טראגי. הכרעה קשה משאול. ימים יגידו.

במרפסות ובקרנות הרחוב יהנהנו האנשים (נכון, נכון), ובדברם בו מבטם יזדהר. העמקות. הפרספקטיבה ההסטורית. חוכמת הלב. חריפות המבע. והאומץ, איך יש לו אומץ לומר דברים נכוחים כאלה.

ובעודו פורש באטיות מן הבמה, עד הפעם הבאה שתשרה עליו הרוח, יתחוור שכולם מסכימים: העמקות. החוכמה. החריפות. וכל בית ישראל, עד האחרון שבהם, תמה על האומץ: איך יש לו אומץ לומר מה שכבר ידענו.

ספוג מלים, מרוט מלים, קהה מלים, הוא מדשדש משולחנו המאיים לקרוס תחת ערימות הספרים וכתבי היד אל פינת הקפה, וחזרה. כתמי ניקוטין בקצות אצבעותיו, משקפיו הביפוקאליים שמוטים על חוטמו, תמיד שחוח, כמו רוכן על טקסט נעלם בכל אשר ילך. קולו צרוד, אך דווקא מחוסר שימוש ולא משימוש יתר. גבותיו אפורות כגרפיט.

כדרכם של חורצי גורלות לשבט או לחסד, הוא נמנע מלהיישיר מבט אל בני שיחו; את רוב תשובות ה"תודה, לא מעוניין" שנתן הגה תוך כדי בהייה בחלל הריק העוטף את ביש המזל התורן. אבל ככלל, יעדיף לתקשר עם הכותבים באמצעות פתקים או טלפונים. הסידור האופטימלי, מבחינתו, היה פוטר אותו ממתן תשובות בכלל; דחיית טקסטים היתה בפשטות הופכת לדחייה עד אין קץ.

העורך הספרותי ממעט לפגוש בני אדם; ישנם כותבים שהוא מפרסם כבר עשרות שנים מבלי שראה אותם מימיו. הוא נוטה לחשוב שהמלים מזקקות את העיקר שבאדם, וכל השאר טפל; מעין הפרשה הפוכה, שבה הטקסט נפטר מכל הפסולת שהיתה אצורה בו – קרי, פנים וגוף, ממשות אנושית.

כולם מעריצים את רוחב ידיעותיו. אך הוא כבר אינו זוכר מתי קרא טקסט מתחילתו ועד סופו. כבר שנים שעיניו מוליכות אותו בנתיב מוכני: קורא פסקה ראשונה, חצי מהשניה, רבע מהשלישית, ואת משפט הסיום. פה ושם חוטף עוד צמד מלים או צירוף שעינו לכדה, וזהו. ליותר מכך כבר אינו מסוגל, העין צונחת מן הדף ותוך שניות ספורות מסך אפור יורד על תודעתו.

לעתים נדמה לו שהוא צף באקווריום ענקי, מוקף באלפי אותיות ושברי מלים שאינם מצטרפים לכלום. מפעם לפעם, מתוך שעמום וגחמת פתע, הוא נוגס באחד השברים שנקרים בדרכו. מבעד לקיר המים והזכוכית הוא מדמה לשמוע מחיאות כפיים עמומות וקריאות התפעלות: איזו טביעת-עין יש לו, איזו טביעה של עין.

המחשבות אודות בּוּכיָר לא הירפו ממנו. היה משוטט ברחובות ומנסה לצייר בדמיונו בוכיר, אחר כך שניים, ואז עוד ועוד, מסדר אותם בשורות וטורים. ניסה לשער איך פועל בוכיר, מה נחוץ לדעת כדי להשתמש בו.

בעיקר הטרידו אותו הזיות מילוליות – חרוזים לבוכיר, מלים שניתן להרכיב מאותיות הבוכיר, הדהודים מצלוליים. השתוקק להתפרץ לשיחות חולין באמירות כמו "כן, אבל עם בוכיר אמיתי זה לא היה קורה".

בעצם, לא היה לו מושג מה זה בוכיר. במעורפל ידע שזה קשור לאריגה, אך מעבר לכך לא ידע דבר. גם לא ניסה לברר: העדיף את החידה לא פתורה, צליל טהור שנוקש שוב ושוב על דפנות מוחו. מישהו פעם גיחך לעברו: לא היית מזהה בוכיר גם אם הוא היה נוחת על אפך. הוא הפך והפך במחשבה הזאת, ולבסוף התכרבל בתוכה כגור, רגוע ומנוחם.

העולם משׂיח איתו בסימנים, טומן לו רמזים הרי-משמעות. ניצנוץ השמשה של מכונית חולפת, יללה רחוקה של חתול רעב, משב פתאומי של ריח ערמונים קלויים – אינם סתם ניצנוץ, יללה, משב. שום דבר הוא לא סתם. לכל מה שקורה יש משמעות רוחנית עמוקה. צריך רק לדעת להקשיב, הוא שונה באוזני מי שרק מוכן להקשיב לו, צריך לדעת להקשיב; קודם לי, אחר כך לעולם.

אבל מה כבר יכולה להיות המשמעות הטמירה של צליל נחיתת כף פירה על הצלחת, הוא נשאל מדי פעם, בחשש. הוא מתקומם על עצם השאלה. אם יש רעיון המעורר בו סלידה הריהו הדעה הוולגרית כל כך שהעולם החומרי הוא חומר ותו לא – אטום, גולמי, שרירותי. הכופר בחומר הדומם אינו תופס כיצד ניתן, כיצד מותר בכלל לוותר על הנחמה הנצחית של הרוח: הרוח המפעמת בכל, הגואלת את החומר מחוסר משמעותו.

ככל שהעולם נראה אדיש ושרירותי יותר, כך יפענח בו הכופר בחומר הדומם עוד ועוד משמעויות סמויות. במיוחד חביבים עליו אסונות חסרי-פשר וצירופי-מקרים מוזרים. רעידת אדמה בטורקיה גבתה את חייהם של 20 אלף איש? אין זאת כי היתה שלב הכרחי בסדר קוסמי עלום, שיקרב אותנו להבנה עמוקה יותר של הקיום. פגשת את חמותך במקרה בטיול באקוודור? זהו סימן שאין להתעלם ממנו. ממי? למי? הוא לא מפרש. משמעות שניתן לרדת לעומקה אינה מספיק עמוקה לדידו.

קל להתקנא בו: הכופר בחומר הדומם קנה לו תעודת ביטוח מפני אובדן המשמעות בחייו. גם כי יילך בגיא צלמוות, לא יירא רע, אלא ייתן בצל סימנים ויקדם בברכה את המוות. ממילא הוא עצמו אינו חומר דומם; נשמתו לא תיכחד לעולם. מחשבת אוון אחרונה: במה תכפור הנשמה, לאחר שנפטרה מן החומר הדומם? את מה תכחיש, מאחורי איזו חזות כוזבת תמצא את המשמעות האמיתית של הדברים?

"לפעמים אני מרגישה כמו ינשוף בשדה בוּר, ואין לי נחמה", היא אומרת, ממהרת להבליע את הדימוי הסתום בשטף של מלים, כביכול מסמנת לך שהוא נשר כך מן השרוול, ספונטני ולא מחושב, אף שעמלה על צירופו שלושה ימים תמימים, וכעת היא מצדדת אליך מבט כמו-אגבי, בוחנת את תגובתך למפלץ הלשוני המזדהר הזה.

מערבבת המלים הסדרתית מקדישה את עיתותיה להפתיע את הבריות בצירופי מלים משונים, בלתי צפויים ונועזים – ובכלל זה את עצמה. כזיקית עיוורת היא ניצבת בצד הדרך, מניעה את ראשה אנה ואנה; אך תשמע מילה מיוחדת, יקרת ערך, תשרבב לשון זריזה ותלכוד אותה במעופה, ומיד תאפסן אותה בירכתי מוחה; עוד יימצא לה שימוש.

לא פואטיקה, כי אם תפיסת עולם: גם בשיחה הסתמית ביותר, עם שכן העולה במדרגות, תשחיל לפחות צירוף מדהים ומתעתע, ומיד תמשיך בדרכה, אפופת מסתורין קל, מבינה את עצמה עוד פחות ממה שמבינים אותה. היא צועדת במרחבי הגרנולה ההלומה, נפגשת עם צדפיות גרומות-בצע, מאזינה לפכפוך המריונטות העקובות מדם. כך זורמים חייה, ממפל משמעות אחד לשלולית אבסורד שניה וחוזר חלילה.

מערבבת המלים הסדרתית צופה לעצמה עתיד מזהיר בתחום התובנות המעמיקות והנדירות של המין האנושי. היא משוכנעת שצירופי המלים שלה, שאין כדוגמתם, עוד יולידו רעיונות כבירים. כל מה שצריך זה התמדה, היא משננת לעצמה; להמשיך לערבב ולבחוש את קדירת המלים שלה, עד שיווצר בה הרעיון הסוחף, העמוק מכולם. אין לדעת מתי זה יקרה, מדובר באלכימיה של הנפש. אך בינתיים מותר ואף כדאי להימנע ממלאכת החשיבה עצמה, המעיקה כל כך, ולתת למלים לחשוב במקומה.

"אבל איך יכולת לקנות את הטוסטר הזה בלי לבדוק קודם", הוא מזדעק למראה רכישתך האחרונה. "זה ידוע שהחברה הזאת לא מספקת שירות חלפים אמין, וכבר פורסם שהמפעל שלהם בקוריאה עומד לפני סגירה. וגם אם קונים מהחברה הזאת, הלא הדגמים מן השנה שעברה הרבה יותר מוצלחים. יש להם פונקציה נוספת של "קלייה מקרצפת", הם תופסים פחות מקום והכי חשוב – זולים ב-15 שקל ממה שקנית!". עיניו בורקות, הוא מתנשף; אין ספק, שוב חטאת לאתיקה הצרכנית של הצורך וצודק.

מדי יום הוא סורק את כל מדורי הצרכנות בעיתונים ואתרי המציאות באינטרנט. בקי בכל מוצר, בכל שנת ייצור, בכל מבצע הנחות עונתי; הצורך וצודק מוכיח שוב ושוב את צדקתו באמצעות צריכה נבונה ומושכלת. העולם לדידו נחלק לאלה שרוכשים מוצרים קלוקלים במחירים מופקעים, ואלה שמשכילים להוציא פחות כסף על אכות משובחת. ממרומי שבתו בפיסגת הפירמידה של הצריכה, הוא משקיף בתדהמה אל המוני הצרכנים הנבערים מדעת מתחתיו. רק נבערים, או שמא גם חוטאים?

שהרי הצריכה הנבונה איננה רק עצה פרקטית – היא אתיקה קיומית עבורו. אין הוא יכול לתפוס כיצד מתיר לעצמו אדם לקנות משהו בלי לערוך תחקיר מקיף קודם לכן על כל האופציות הקיימות. זה מרתיח אותו, הרישול הזה, כמו הזנחה פושעת של מורסה מוגלתית.

הצורך וצודק קונה בלי סוף – אבל בשכל. הצריכה עבורו היא פעולה מוסרית בעולם – דרכו העיקשת לאזן את חוסר הצדק המשווע של הפקעת המחירים. הוא כבר יראה להם, לחזירים החמדניים האלה, הוא כבר ימצא את אותו דבר בחצי כסף, ועוד יקבל אחריות לכל החיים. צריך רק קצת סבלנות, בסוף מוצאים מה שמחפשים. גם מה שלא מחפשים מוצאים, זה נכון, ואם זה מציאה, אז נו, צריך לקנות. העיקר שבשכל, בצדק.