הקדמה
סוגית החרם האקדמי על ישראל שבה לכותרות במחזוריות קבועה, ועל פי כל הסימנים, תלווה אותנו עוד זמן רב. אני מעלה כאן מאמר בנושא החרם האקדמי שפירסמתי לפני כשנתיים וחצי, שנה לפני פתיחת הבלוג. המאמר מבטא גם את עמדתי כיום. השורה התחתונה שלו היא זו: אין טיעון מוסרי משכנע נגד החרם האקדמי, אבל אולי יש טיעונים פרקטיים. אני משאיר את זה כ"אולי".
בכל אופן, רציתי להקדים הערת אזהרה: העיסוק בחרם האקדמי הוא שולי ולא חשוב מבחינת האזרח הישראלי. החרם הוא, בראש ובראשונה, שאלה שניצבת לפיתחם של שוחרי חופש ושלום מחוץ לישראל, ולא בתוך ישראל. ההתלבטות אם להחרים או לא להחרים את האוניברסיטאות בישראל היא התלבטות של אקדמאים בחו"ל, לא של אקדמאים בארץ, ובוודאי לא של אזרחים שאינם קשורים לאקדמיה. אומנם כן, תמיכה פנימית בחרם, מצד אקדמאים ישראליים, עושה כותרות בעיתון, אבל אין לה כמעט השלכות מעשיות. אקדמאים ישראלים לא חולשים על קרנות מחקר אירופאיות; לא מזמינים את עצמם לכנסים בחו"ל; ולא יכולים לתפקד כשופטים מחו"ל של עבודות דוקטורט או הצעות מחקר.
במלים אחרות, הסנקציות המעשיות שנשקלות במסגרת החרם – סנקציות שהשפעתן על האקדמיה בישראל עלולה להיות מכאיבה ומשפילה – אינן נתונות בידי ישראלים. ולכן ההתלבטות הישראלית בעניין החרם האקדמי היא, איך לומר, "אקדמית"; התלבטות ללא תוצאות מעשיות. מעבר לנקודה מסוימת, היא מתחילה להלאות וגם להרגיז, משום שבאופן צפוי, היא מסיטה את תשומת הלב מפעולות פוליטיות שאזרחים ואקדמאים ישראליים כן יכולים לנקוט במאבקם נגד הכיבוש/אפרטהייד בשטחים. באווירה שבה המרץ המוסרי של הישראלים מתרכז בבחינה מדוקדקת של מה הגויים אומרים על מה שאנחנו עושים, במקום להתרכז בבחינה אמיתית של מה שאנחנו באמת עושים – העיסוק המקומי בחרם האקדמי הוא אסקפיזם נוח, "אקטיביזם של כורסא".
אקטיביזם פוליטי הוא תמיד חיבור של עמדה מוסרית צודקת ופעולה אפקטיבית. ככל שזה נוגע לפרספקטיבה הישראלית על החרם האקדמי, הזיווג הזה חסר את הפעולה האפקטיבית, מה שמעקר את ה"אקטיביזם". נותרה העמדה המוסרית לבדה, והשאלה האם החרם צודק או לא. אוקיי, יש עניין מסוים בשאלה הזאת, אבל אדם פוליטי נבון לא ייתקע בה יותר מדי; ממש כשם שיש עניין מסויים (ואף אספקטים מוסריים לא מבוטלים) בשאלה האם החקלאים ביוטה צריכים לגדל תירס מהונדס גנטית או לא. בסופו של דבר, זאת החלטה שלהם, לא שלנו בישראל.
אומנם כן, אם החרם ייצא לפועל, לא מעט ישראלים ייפגעו ממנו – אקדמאים באופן ישיר, ואחרים באופן עקיף (שהרי יש נהנים רבים בחברה ממחקר אקדמי יישומי). אם כך, השאלה הפוליטית האמיתית עבור ישראלים שחוששים מן החרם היא – איך נשפיע על המציאות כך שסכנת החרם תחלוף. יש כאלה שחושבים שהרצת מכתבי מחאה לכל קצוות העולם זאת פעולה פוליטית אפקטיבית. ויש כאלה שחושבים שחיסול משטר ההפרדה האכזרי של ישראל בשטחים הוא הוא הדרך להסיר את סכנת החרם.
במלים אחרות, יש ישראלים שהפוליטיקה לדידם מתמצית בתיקון הראש של שאר העולם, ויש ישראלים שהפוליטיקה לדידם מתמצית בתיקון הידיים שלהם עצמם.
אחרי ההקדמה המבטלת הזאת, יש אולי מקום לתמוה למה בכל זאת כתבתי מאמר כה נרחב על החרם. אז קודם כל, כתבתי אותו לפני שנתיים וחצי. סוגיית החרם התעוררה אז במלוא עוזה, והחלל הציבורי הישראלי התמלא בשטויות שהוציאו אותי מדעתי. שנית, בזמן שעבר מאז, התחדדה אצלי (גם הודות לבלוג) ההבנה במה ראוי להתמקד ובמה לא. שלישית, גם אם העניין עצמו שולי למדי, יש ערך מנטלי-תרפויטי בפירוק דמגוגיה לגורמיה השקריים, ערך שניתן ליישמו גם כשיעלו עניינים מהותיים יותר על הפרק.
על רקע הדברים האלה, אני מביא את המאמר ככתובו, אבל כשלעצמי אצמצם למינימום את מעורבותי בתגובות שישתרשרו מתחתיו. כאמור, הדברים לא חדשים, וגם לא נורא חשובים.
החרם האקדמי: פירכות וססמאות
הרבה טיעונים מוזרים הופרחו לחלל האוויר הציבורי בעניין החרם האקדמי על ישראל שיזם אירגון המרצים הבריטי. לא כולם ראויים להתייחסות. למשל, הטענה הנשלפת אוטומטית, בפי אקדמאים ופוליטיקאים כאחד, בדבר המניעים האנטישמיים לכאורה שמאחורי החרם, איננה רצינית ואיננה ראויה לתגובה רצינית. מי שמתעקש לאתר מניעים אנטישמיים מאחורי כל ביקורת על ישראל ממילא ימצא תמיד את מה שהוא מחפש. מי שחושב שגוף המאגד בתוכו 120 אלף מרצים מתנהל כמו מפלגת שוליים ניאו-נאצית, שיבושם לו. כידוע, צידוקים עצמיים אינם יודעים גבול. במקום אחד קראתי שהעילה הסמויה לחרם היא, תאמינו או לא, הקנאה היוקדת של הגויים בגניוס היהודי, שאותו הם מנסים כעת לבלום. כאמור, לא עם כל אחד צריך להתווכח.
הטיעונים, כצפוי, מגיעים כולם מן הצד השולל את החרם. אחדות הדעים הגורפת הזאת מונעת דיון ענייני בשיקולים העקרוניים שעומדים, או יכולים לעמוד, לצד חרם שכזה. הדברים הבאים מנסים לבחון באופן מאוזן יותר את סוגיית החרם. אקדים את המאוחר ואצהיר כבר כאן: לא תמכתי ואיני תומך בחרם האקדמי. יחד עם זאת, אני מוצא שיש משהו בלתי נסבל בשטחיות ובצביעות שאופפות את הדיון בחרם, בעיקר מפי דוברים המעידים על עצמם כי הם "דווקא מתנגדים לכיבוש". ובכן, מי שמתנגד לכיבוש, בארץ או מחוצה לה, ראוי לשמוע דברים רציניים יותר מן הטיעונים המצוטטים שוב ושוב לעייפה. שלושה טיעונים כאלה נגד החרם יידונו כאן, ויופרכו אחד לאחד.
לפני הכל, הנה הנחת מוצא בסיסית: חרם אקדמי איננו פעולה פסולה אבסולוטית. יש סיטואציות הסטוריות, מדיניות או צבאיות, שמצדיקות שימוש בסנקציות כלפי מדינה בפרט, וכלפי הממסד האקדמי שלה בכלל. אצלנו נהוג להטיל טאבו על דוגמאות קצה, אבל חשיבה מוסרית רצינית תמיד מתקדמת מדוגמאות הקצה אל מקרים מורכבים יותר. אם כן, אני מניח, מבלי לנסות לשכנע בכך, שמוסכם על רוב האנשים כי חרם אקדמי על האוניברסיטאות בגרמניה הנאצית היה מוצדק. ואני מניח גם שמוסכם על הרבה אנשים, גם אם לא על רובם, שחרם אקדמי על האוניברסיטאות בדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד היה מוצדק. וניתן עוד להכביר דוגמאות קרובות ורחוקות, מכל משטר שדיכא אוכלוסיות שלמות תוך הסכמה, ואולי שיתוף פעולה אקטיבי, של הממסד האקדמי בתוכו.
מכאן, ששאלת הלגיטימיות העקרונית, הא-פריורית, של חרם אקדמי, כלל אינה עומדת לדיון. החרם לגיטימי במידה שמעשי השלטון המוחרם מספיק מחרידים וקיצוניים. השאלה היחידה שמתעוררת, בכל מקרה ומקרה, היא האם החרם מוצדק בסיטואציה קונקרטית כלשהי. האם מוצו דרכי המאבק האחרות? האם השלטון רגיש או קשוב לדעת קהל מקומית או עולמית? האם הסבל (הבלתי נמנע) שנגרם לנפגעי החרם החפים מפשע מתגמד בהשוואה לסבל הכבד הרבה יותר שהחרם עשוי למנוע? בקצרה, שאלת החרם האקדמי, כמו כל שאלה מוסרית אמיתית, היא שאלה פוליטית, לא מטאפיזית.
* * *
1. "יש לשמור על האקדמיה נקייה מפוליטיקה. החרם האקדמי סותר את הערך הבסיסי שעליו אמונות האוניברסיטאות – החופש האקדמי".
שני הבלים בהבל פה אחד. ראשית, הפוליטיקה והאקדמיה בישראל מאז ומעולם אהבו להתפלש זו בזו. בניגוד לחרם, העירוב הלא קדוש בין פוליטיקה לאקדמיה הוא עניין מוסדי מוכר, בשר מבשרן של האוניברסיטאות הישראליות. מכונים אסטרטגיים עתירי תקציבים, המייצרים אינסוף ניירות עמדה על "סכסוכים איזוריים", "עימותים בעצימות נמוכה", "מדיניות הגרעין הישראלית" וכיוב'; תכניות לימודים ייעודיות (ומזורזות) לקציני צבא; השתתפות פעילה של פרופסורים מכל הדיסציפלינות (כולל אתיקה) בפורומים של משרד הביטחון והמטכ"ל; ועוד ועוד.
לא אחת מספקת האכסניה האקדמית איטצלה של מכובדות לקווי מדיניות רשמיים. באופן סמוי יותר, האידאולוגיה הממסדית טובעת חותם ברור על חלוקת תקציבי המחקר. לא בכדי תמיד נמצא כסף לחפירות ארכיאולוגיות, מחקרי ארץ ישראל ולימודי יהדות; אבל אסטרונומיה או ספרות לא עברית (כמו הסטוריה לא יהודית, בלשנות לא עברית, ופילוסופיה לא יהודית) לעולם יתנדנדו על סף התת-תיקצוב. בדרכים אלו ובדרכים סמויות יותר, רבות מספור, קובעת הפוליטיקה את פני האקדמיה. הזועקים נגד עירוב הפוליטיקה באקדמיה, בפולמוס החרם כמו בכל עניין אחר, בעצם זועקים על עירוב פוליטיקה שאינה רצויה בעיניהם באקדמיה. זה הכל.
מוזרה עוד יותר היא ההיתלות הנאצלת ב"חופש האקדמי". שאלה לי לכל החרדים לאותו חופש אקדמי: איפה הייתם כשצה"ל סגר את אוניברסיטת חברון והאוניברסיטה הפוליטכנית בחברון למשך 8 חודשים ב-2003, ובכך השבית מכל פעילות אקדמית אלפי סטודנטים ומאות מרצים? איפה הייתם כשצה"ל השתלט באורח קבע על בתי ספר פלסטיניים, והפך אותם למוצבי שליטה ומתקני חקירה לשב"כ? איפה הייתם כשמערכת הביטחון החליטה למנוע באופן גורף מסטודנטים בעזה להגיע ללימודים בגדה המערבית? איפה הייתם כשאוניברסיטת אל-קודס הוקפה בחומה בגובה 8 מטרים? איפה הייתם כשכוח צה"ל פלש לבית ספר בחאן יונס ב-7 לספטמבר, 2004, וירה ברגדה עדנאן אל-עסר, בת ה-10, שישבה אל שולחנה (וימים ספורים לאחר מכן, מתה מפצעיה)? או שמא הזכות לא להירצח בכיתה בה אתה לומד איננה חלק מהחופש האקדמי?
במבחן המציאות, אם כן, זו משמעותו של "החופש האקדמי" שמגלגלים מתנגדי החרם על לשונם. חופש לישראלים, לא לפלסטינים. חופש לנו להשתתף בכנסים בחו"ל, אבל לא חופש להם להגיע בשלום לאוניברסיטה המרוחקת 2 ק"מ מביתם. חופש לנו ליהנות מקרנות מחקר אירופיות, אבל לא חופש להם להשלים תואר ראשון.
הצביעות מסמרת שיער בממדיה, ומגמדת את הצביעות של הבריטים שאינם מחרימים את האקדמיה הסינית או האיראנית (עוד נגיע לזה). שהרי כאן הגזלן עצמו זועק "גזלוני!". כל עוד ישראל ממשיכה לרמוס ולהרוס, ממש פיזית, את מערכת ההשכלה הגבוהה הפלסטינית, וכל עוד האקדמיה הישראלית ממשיכה לשתוק ולהפנות את גבה למתחולל בקמפוסים בגדה וברצועה – מוטב לאקדמאים ישראלים שיניחו למושג "החופש האקדמי" לנפשו, ולא יבזו אותו. לכל הפחות, שלא יצפו מאקדמאים בחו"ל לעצום עיניים לנוכח מה שהם עצמם מעדיפים לא לראות.
2. "ישראל היא לא מדינת אפרטהייד. יש לנו שופטים ערבים, רופאים ערבים, אפילו יש לנו שר ערבי!".
אם הטיעון הקודם, בדבר החופש האקדמי, הניח שהעולם עיוור, הטיעון הזה מניח שהוא מטומטם. הרי האשמת האפרטהייד מבוססת על המשטר שהשליטה ישראל בשטחים הכבושים ולא בתחומי הקו הירוק. הדברים מוכרים לעייפה – הפקעת האדמות, הקצאת המים, הפרדת הכבישים, מגבלות התנועה, הטרנספר השקט בחברון – וכבר אין כוח לחזור עליהם. למעשה אין צורך: רק לפני שבועות ספורים אישר נציג רשמי של מדינת ישראל (יועץ שר הבטחון לענייני "מרקם חיים", חגי אלון), בראיון ל"הארץ", כי צה"ל "מבצע בשטחים מדיניות אפרטהייד". לא שלא ידענו, אבל טוב לשמוע ממקור רשמי.
האם אלה שמתנערים מקלון האפרטהייד באמצעות צמצום הדיון לתחומי הקו הירוק מודים, במובלע, כי מעבר לקו הירוק אכן שורר משטר הפרדה גזעני? ואולי חלקם הפנים כל כך עמוק את ההדחקה של הכיבוש ואת הגיון ה"הפרדה" עד כי אינם מסוגלים עוד לתפוס שישראל שולטת בפועל ב-3 מיליון פלסטינים, בלי או עם נוכחות צבאית בקרבם?
נכון, בתחומי הקו הירוק לא שורר אפרטהייד, אבל גם זה אולי עניין של זמן. ובכלל, כמה עלוב הוא ניפוח החזה הזה – "אצלנו אין אפרטהייד!". כאילו שממדי האפליה הקיימת כנגד ערבים ישראלים, פלסטינים או בדואים, הם עניין להתגאות בו. גם כאן השכיל המחוקק להסוות את שלל האמצעים המאפשרים להנציח את אי השוויון בהקצאת קרקעות ובפיתוח עירוני. ואת מה שהמחוקק עוד משתדל להסוות, נציגי הרשות המבצעת כבר מזמן אומרים בגלוי. לו היו הדברים תלויים באביגדור ליברמן, ישראל חסון ויובל דיסקין, האפרטהייד היה כבר כאן, בין חדרה לאום אל-פאחם.
3. "איזה צבועים הבריטים האלה! למה הם לא מחרימים את האקדמיה בסוריה, או בסין, או באיראן, מדינות שהמשטרים בהן אכזריים הרבה יותר מישראל?"
ייאמר מיד – טיעון תמוה ומפוקפק. מה בין הכיבוש הסיני בטיבט לכיבוש הישראלי בשטחים? האם הראשון מצדיק את השני? האם רדיפת מתנגדי משטר בסין מצדיקה ירי של צה"ל לתוך הפגנה אזרחית נגד הגדר בבילעין? האם עוול בקצה אחד של העולם מכפר על עוול בקצה השני?
בפני כל מי שזכויות אדם יקרות לליבו, בישראל ומחוצה לה, עומדות שאלות אחרות, דוחקות הרבה יותר. האם ישראל מבצעת פשעי מלחמה בשטחים, כן או לא? האם הפגיעה הנרחבת באזרחים ובתשתיות אזרחיות מוצדקת במסגרת "המלחמה בטרור", כן או לא? אם מכלול העובדות מלמד שאכן ישראל מבצעת פשעים חמורים בשטחים – עם או בלי קסאמים, עם או בלי קשר לפיגועי טרור – מתעוררת השאלה הבאה: כיצד אני, באופן אישי, יכול לתרום למאבק נגד הפשעים הללו? ולבסוף: האם הדרכים המקובלות (עצומות, הפגנות, הסברה וכיוב') מיצו את עצמן, אחרי 40 שנות כיבוש שרק הולך ומסתבך, כן או לא? ואולי הגיע הזמן לצעדים חריפים יותר – כמו, למשל, חרם אקדמי?
זהו מסלול המחשבה שכל פעיל (או סביל) זכויות אדם חייב לצעוד בו באופן פרטי. יכריע בו כל אחד לפי צו ליבו ומצפונו. אבל דבר אחד ברור: בשום שלב במסלול הזה לא נכנסת השאלה מה איראן עושה לכופרים בתחומה ומה סין עושה לטיבטים. בפשטות, זה לא רלבנטי. זה אולי מעניין, במסגרת מחקר השוואתי על דיכוי פוליטי בתחילת המאה ה-21, אבל לא רלבנטי להערכת החומרה המוסרית של מעשי ישראל בשטחים, ולא להחלטה הפרקטית כיצד יש להגיב אליהם.
עניין נוסף החותר תחת טיעון הצביעות הוא היומרה שישראלים רבים מחזיקים בה להשתייך לעולם המערבי המפותח. למעשה, בכל עניין ודבר שאיננו דיכוי פוליטי, הישראלים נושאים עיניהם לאירופה ואמריקה, וסולדים מעצם ההשוואה למדינות "נחשלות" בעולם השלישי. לא תשמע ישראלי מכריז בגאווה "ההיי-טק שלנו משאיר מאחור את ההיי-טק בסודאן ובבורמה!", אבל כשצריך להליץ יושר על הכיבוש, מיד קופצות להן המדינות המפוקפקות האלה לראש התור. האמת העגומה היא שהישראלים חושבים שאפשר לקיים כלכלה מודרנית ותרבות מערבית ליברלית בצמוד למשטר כיבוש אכזרי, ועדיין להתגדר ב"צבא הכי מוסרי בעולם" ושאר מליצות ריקות, שכל צלם חובב בשטחים מפריך מדי יום ביומו.
בעולם חושבים אחרת. בעולם חושבים שדמוקרטיה ליברלית איננה יכולה להתקיים בין תל אביב לירושלים ולהתאיין כך פתאום בין ירושלים לבית-לחם. ובאירופה במיוחד חושבים שכל מי שמתדפק על דלתות האיחוד האירופי, כמו ישראל למשל, חייב לעמוד בכמה דרישות סף, הנוגעות לשמירה על זכויות אדם. לפחות בעניין אחד יוזמי החרם האקדמי לא היו צבועים: הם מציינים במפורש שעמידתו של האיחוד האירופי על קיום האמנות הבינלאומיות של דיני המלחמה וזכויות האדם מחייבות אותו להפסיק לתמוך בתכניות מחקר ישראליות. כל עוד סין ואיראן אינן נהנות מן המעמד המיוחד שיש לישראל באיחוד האירופי, הן פטורות מסנקציות כאלה, גם אם לא מסנקציות אחרות.
יחד עם זאת, יש גרעין של אמת בטענת הצביעות, גם אם אין לה שום השלכות ממשיות על עצם הלגיטימיות של החרם. ביחס לאקדמאים בריטיים לפחות, יש מקום לשאול האם הם דואגים לנקות את אורוותיהם שלהם לפני שהם מנקים אורוות אחרים. האם תומכי החרם בבריטניה פעלו בנחרצות דומה ביחס למעשים החמורים שמבצעת ממשלתם – לא ממשלת סין ולא ממשלת איראן – בתחומי עיראק, למשל? (להבדיל ממתנגדי החרם, אגב, אני לא מתיימר לדעת את התשובה לשאלה הזאת). מחוייבותו הבסיסית של אדם בכלל, ואינטלקטואל בפרט, היא קודם כל כלפי הקהילה שבה הוא חי: אליה הוא מדבר, בה יטיח את חרונו, ובאופן טבעי, "זכות העמידה" שלו ביחס לחטאיה היא הגדולה ביותר.
ועדיין – כל אלה הן שאלות שאינן מעניינו של הציבור הישראלי. יבררו להם הבריטים, בינם לבין עצמם, האם התמיכה של האקדמאים שלהם בחרם על ישראל עולה בקנה אחד עם עמדותיהם הכלליות ביחס להפרות זכויות אדם של ממשלת בריטניה. זו שאלה פנים-בריטית מובהקת. להבדיל – מעשי ישראל בשטחים אינם שאלה פנים-ישראלית. צביעות, ולו גם בגוון בריטי, איננה פשע מלחמה ואיננה פוגעת באף אחת מזכויות האדם. ירי על אוכלוסיה אזרחית, חומת ההפרדה והפגזות מהאוויר עושים זאת מדי יום ביומו.
* * *
לא תמכתי ואיני תומך בחרם האקדמי על ישראל. אלא שבשלב זה צריך להיות ברור, שטעמי ההתנגדות שלי שונים בתכלית מן הטעמים השגורים בפיהם של מתנגדי החרם. אם להיות כן, איני מוצא כל פסול מוסרי, ברמה העקרונית, בחרם האקדמי. בויכוחים האינסופיים שמתנהלים באקדמיה (בארץ ובעולם) בעניין החרם, מעולם לא הייתי מסוגל לגייס זעם מוסרי נגד החרם. הטיעונים שלי היו פרקטיים, מהוססים, לא לגמרי בטוחים בעצמם. הם עדיין כאלה.
ראשית, לא ברור לי במה "זכתה" האקדמיה הישראלית לחרם ישיר עליה. עם כל שותפותה למערכת ההיקפית שמתחזקת את הכיבוש הישראלי, אין ספק שיש אשמים ודאיים יותר, ישירים יותר. לפני הכל – תעשיות הנשק, בארץ ובעולם, שמחמשות את צה"ל; קבלני העפר והבניין, שאינם חדלים לרגע מבניית התנחלויות והקמת חומת ההפרדה; כל מפעל או עסק ישראלי הממוקם בגדה המערבית, ונהנה ממערך הנישול וההפקעה שמאפשר את המשך קיומו; ועוד ועוד. בתוך סבך הזיקות המגונות שקושרות את הישראלים לעוולות המתרחשות בשטחים, לאקדמיה נועד מקום שולי לכל היותר; בעיקר מקום של שתיקה סבילה, לא מקום של פעולה אלימה. גם אם הפעלת חרם ייחודי עליה איננה מפירה עקרונות מוסר בסיסיים, היא עדיין נגועה באבק של חוסר הגינות.
מכך כמובן לא נגזרת מחילה אוטומטית לאקדמיה, אלא רק תהייה על בידודה המלאכותי משאר מגזרי החברה הישראלית השקועים עד צווארם בתחזוקת הכיבוש. האם חרם על האקדמיה הישראלית באמת ישפיע בדרך המיוחלת על מדיניות ממשלת ישראל בשטחים? יש מקום לספקנות, גם אם לא לפסימיות מוחלטת. יחד עם זאת, אני יכול להבין את התסכול של פעיל זכויות אדם (אפילו בריטי) שאין לו כל דרך להשפיע על תעשיות הנשק או על רווחיות המפעלים הישראלים בשטחים. כל מה שיש לאל ידו לעשות הוא לתמוך בחרם אקדמי על ישראל. אז הוא עושה את זה. אולי זה צבוע, אולי רק פעולה למירוק המצפון ותו לא. דברים דומים ניתן לומר על כל הפגנה שגרתית של השמאל בכיכר רבין "נגד הכיבוש". כאמור, העיסוק בשאלות הללו הוא בגדר רכילות, לא דיון פוליטי-מוסרי. דיון כזה צריך להתרכז בשתי שאלות בלבד: הלגיטימיות של פעולת המחאה, והאפקטיביות שלה.
גם בעניין האפקטיביות ניתן לחלוק על המצדדים בחרם האקדמי. אחד השיקולים החשובים הוא האם החרם איננו פועל כחרב-פיפיות, בכך שהוא יוצר עוינות וניכור בקרב אותם אקדמאים ישראלים המתנגדים גם הם לכיבוש, ואף משתתפים אקטיבית במחאה נגדו, ובכל זאת שוללים את הלגיטימיות של החרם האקדמי. בין אם הם צודקים או טועים, עצם העובדה שהפעלת החרם תוקעת טריז בינם לבין שותפי מאבק פוטנציאליים מחוץ לישראל כבר בה יש להטיל צל של ספק בדבר היעילות של חרם אקדמי.
לחרם האקדמי יש עוד הבטים פרקטיים רבים, שניתן להתווכח על כל אחד ואחד מהם. אני אעצור כאן, מהסיבה הפשוטה שמטרתי היתה רק זאת: להראות שבעיניו של איש שמאל ישראלי, שכבר מכיר בגודל האסון שמדינתו ממיטה על מיליוני פלסטינים, ומחוייב למאבק עיקש בכיבוש, אך גם מבין כי זה היכה שורשים עמוקים מדי בנפש הישראלית מכדי שתהיה מסוגלת להתנער ממנו בכוחות עצמה – סוגית החרם האקדמי על ישראל מעלה לכל היותר שאלות פרקטיות. לאחר שמקלפים את שכבות העלבון, הזעם הקורבני ותרגילי הסחת הדעת השגורים, לא נותר בדברי המתנגדים לחרם טיעון עקרוני אחד, המערער על תוקפה המוסרי של סנקציית החרם האקדמי נגד מדינת ישראל ומשטר האפרטהייד שהיא הנהיגה בשטחים.
לא למות טיפש 