גינת וולינגטון (אלגיה)

הדבר הראשון ששמים לב אליו בכניסה לכיכר וולינגטון הוא השקט, צניחה של כ-20 דציבלים מרמת הרעש ברחובות הסמוכים לה. אף שהכיכר קרובה לשני רחובות עם תנועה ערה של כלי רכב (שד' ווטסטוק במזרח ורח' וולטון במערב), היא תחומה מארבעת עבריה בשורות של בתים (כולם שייכים לאוניברסיטה, חלקם מעונות סטודנטים), מה שהופך אותה למעין חצר פנימית ענקית. רחוב יחיד מוביל אליה מכיוון דרום, מקיף אותה וסובב על עקבותיו. כיוון שאין לרחוב הזה מוצא מעברה השני של הכיכר, תנועת כלי הרכב בו דלילה מאד בכל שעות היום. השקט היחסי שנשמר ברחוב המעגלי מעמיק עוד יותר כשנכנסים אל הגינה.

כיכר וולינגטון הפכה להיות תחנה יומית קבועה שלי בשנה שביליתי באוקספורד, באורח כמעט מקרי. כשהגעתי לשנת השבתון, אחרי ההסתגלות הראשונית, חיפשתי לי ספריה נוחה לשבת ולעבוד בה. ספריות לא חסר באוקספורד, אבל רובן אינן מסבירות פנים. מבני אבן רבי הוד, גרמי מדרגות רחבים, רצפות עץ חורקות, שומרים חתומי פנים, ובעיקר, הצורך המעיק לשלוף כרטיס סגל, להשאיר את החפצים בלוקר בכניסה, לאסוף אותם ביציאה… לא כך דמיינתי לי. אוקספורד יפהפייה אבל מעניקה את חסדיה במשורה ובקמצנות, ובעיקר רק לחברי מועדון. כל הזמן ליוותה אותי תחושה טורדנית שהיכלי הדעת הנשגבים האלה נותנים בי עין זועפת, לא מרוצה; עשינו לך טובה שנתנו לך לבוא בשערינו, אל תשכח את זה לרגע.

לכן, הגילוי של המחלקה ללימודי המשך היה משב רוח מרענן. זו המחלקה שמיועדת לסטודנטים שאינם מן המניין, ערב רב של שוחרי דעת, בדרך כלל מבוגרים, שלוקחים קורסי ערב בשלל נושאים. הבניין הלא-מכופתר הזה שוכן ממש בפינה הדרומית של כיכר וולינגטון, ובתוכו נמצאת ספריה קטנה וחמודה, לא נשגבת ולא עתיקה, אבל נעימה מאד, שמחלונותיה נשקף עץ יפה ושיח מטפס. לא צריך יותר מזה. מה שכבש אותי סופית היה העובדה שאף אחד לא שאל אותי כלום בכניסה, לא כרטיס ולא שם. נכנסתי מהרחוב, חלפתי על פני הקבלה, והתיישבתי בספריה. כך יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע. זו הפכה להיות פינת העבודה הקבועה שלי.

וכך מצאתי את עצמי במסלול יומי קבוע, מרח' וולטון או וודסטוק, אל רח' ליטל קלרנדון המקסים, ומשם אל כיכר וולינגטון, שאת מחציתה הקפתי בדרך אל הספריה. בתחילה הייתי חולף על פני הגינה בלי משים, אבל במהרה מבטי נמשך אליה, ניסה להציץ מבעד לגדרות הצמחיה, ואיזו תמיהה החלה לרחוש בירכתי מוחי, זאת לכאורה גינת רחוב רגילה, עצים צמחים ודשא, אבל משהו בה קצת מתעתע, יש איזו ריקות כזו באמצע, והכל מסביבה מחופה וסגור, ולגינה עצמה אפשר להיכנס רק משער אחד. לא ממש גן נעול, אבל מופרש מסביבתו. עסוק בענייניו, רכון אל עצמו. וכאמור, השקט.

תחילה בביישנות, אחר כך ברצון ובנדיבות גדלים והולכים, הגינה חלקה אתי את סדר יומה. בבוקר, דיירי הרחוב עם הכלבים. לקראת השעה 10, עוברי אורח אקראיים עם כוסות קפה. בשעות הצהריים, דבוקות קטנות של סטודנטים עם הארוחות שלהם, מצטופפים מתחת לעצים. אחר הצהריים, אישה ישובה על הדשא, גבה אל העץ, לפטופ על ברכיה. ערב, זוג מתבגרים מסתודד באפלת הצמחיה.

ספסל יחיד בעומק הגינה, נטוע שם כמעט במקרה, כאילו לא שייך.

הצורה הכללית של הגינה היא מלבן מעוגל, כמו מסך טלוויזיה של פעם. ארבעה עצים נטועים לאורך הגדר ההיקפית, בתוך מרבצי צמחיה עשירים (דפנה, לוטם, חבושית, דאוציה, חלבלוב, פאטסיה, צינית, לילך, יערה, מהוניה, מורן ועוד), וחמישה עצי תרזה נטועים בתוך הגינה, ארבעה במלבן פנימי, מקביל לגבולות הגינה, ועוד אחד במרכזם. צמרות התרזה גולשות בשפעה כלפי מטה, בגל פעמוני, וצידן התחתון מגיע עד קומת אדם. ארבעת העצים הצמודים לגדר הם ברוש לוסון, שקמה, אשור, ובפינה הצפונית, וולינגטוניה. וולינגטוניה היא סקויה ענקית.

סקויה ענקית! בגינה צנועה בלב אוקספורד. אני בוש ונכלם שיותר מחצי שנה עברתי על פני הגינה הזאת, בסמוך מאד לעץ הסקויה, מבלי לתת דעתי על הפלא הזה, שנדד לפני כ-150 שנה מקליפורניה אל אנגליה, ונקלט בה בהצלחה. מדוע לא נשאתי את עיני למעלה קודם לכן? מדוע לא הבחנתי בקליפת העץ האדומה, שכמותה אכן ראיתי לפני שנים בפארק לאומי בקליפורניה? רק אחרי שקראתי באתר העירייה על כיכר וולינגטון גיליתי את קיומה של הסקויה הזאת בשכונת מגוריי, והלכתי לראות אותה בעיניי. הדברים הסמויים ביותר מן העין תמיד מונחים מתחת לאף.

וולינגטוניה הוא השם שהבריטים נתנו לסקויה הענקית, על שם הדוכס מוולינגטון, אותו וולינגטון שהיה גם נשיא אוניברסיטת אוקספורד בערוב ימיו, והנחיל את שמו לכיכר וולינגטון, שבה נטוע העץ. השם נפסל מבחינה מדעית אך שרד באנגליה, כמו הרבה תאונות היסטוריות אחרות, שברבות השנים נאצלה להם הילה מקודשת של עתיקוּת בארץ הזו.

אני חש שעדיין לא הצלחתי למסור את העונג המיוחד שאופף אותך בהיכנסך לגינה הפשוטה הזו. צריך לומר משהו על הקעירוּת. מרכז הגינה שקוע מעט והקרקע משתפלת אליו במתינות מן הצדדים. זו מעין קערה שטוחה, ענקית, שדפנותיה מרופדים צמחיה ותקרתה מחופה צמרות. הסגירות העוטפת הזאת מחזירה לגינה את הפונקציה הראשונית שלה – לגונן. הגינה המגוננת נמצאת על רצף אחד עם חללי ההתכרבלות והצטנפות של בשלאר ("הפואטיקה של החלל", בבל 2020) – הילד בעליית הגג, הארנב במחילתו, הגוזל בקן. בחללים האלה, בשעה שהגוף רגוע ומפויס לגמרי, הנפש מתפנה לצמוח ולהצמיח; לכן אלה גם חללי חלום ודמיון, המקומות שבהם האני בא במגע האינטנסיבי ביותר עם הדימויים והמחשבות שמתהווים בו על אודות עצמו ועל אודות העולם. ופתאום אני מבין מדוע העדפתי ספריה קטנה ואינטימית על פני ספריה ענקית ומנוכרת.

לדמיון נחוץ חלל, חלל פיזי ממש. הגינה בוולינגטון, עם כל קטנותה, ופה אולי טמון קסמה המתעתע, מעניקה את החלל הזה בנדיבות. יש בה ריקוּת נדיבה, מושג שנשמע פרדוקסלי לאוזניים שהורגלו, תחת שאונה של תרבות הצריכה, לקַשר נדיבות עם שפע. אבל שפע לעתים קרובות מגביל ומצמצם אותנו, עודף העצמים והמוצרים לא מותיר מקום בשבילנו, והסחת הדעת המתמדת שהוא כופה עלינו לא מותירה שהות להרהור.

נדמה לי שזאת היתה ההפתעה הראשונית שלי כשנכנסתי לגינה: מה שאין בה. יש שלושה פחי אשפה קטנים, חבויים בצמחיה ההיקפית, הספסל הבודד, וזהו. אין בה שבילים, אין מתקני שעשועים, אין גדרות, מעקי בטון, מדרכות, ציליות, אין מרצפות, אין שום הפרדה מלאכותית בין מרחבים. חישבו לרגע על הגינה הקרובה לביתכם ותראו כמה התפיסה בארץ שונה. גינות עירוניות בישראל נראות כמו בית מטבחיים עיצובי. לא משנה כמה קטנות הן יהיו, תמיד ידחפו לשם את המגלשה על משטח הגומי הצבעוני, פחי אשפה קופסתיים בכל פינה, וספסלים שמעליהם מתנשאות קשתות ברזל עצומות לנשיאת סוכך (שממילא אינו מצל). תמיד יהיה שביל, ותמיד תהיה הפרדה ברורה בינו לבין הדשא. לא פעם משקלם החזותי של כל האלמנטים האלה מאפיל על העילה הראשונית לקיומם – עצים וצמחיה. מה פשר הקדחת הזאת לעצב ולשלוט במרחב, מה פשר החרדה הזאת מטבע לא מוסדר – אפילו הטבע המתוכנן ממילא של גינה עירונית? מדוע אפילו אותו צריך לקטוע, למסגר, לארוז? האם כל הדברים האלה באמת נחוצים לנו? אי אפשר סתם לשבת על הדשא? לשמור את האשפה עד שיוצאים מן הגינה?

בגינת וולינגטון ראיתי ילדים ששולחו לחופשי ולא ידעו את נפשם מאושר. הם התרוצצו בין העצים, התחבאו מאחורי שיחים גדולים, אספו עלים, שיחקו בכדור. בשום שלב אף אחד מהם לא רקע ברגלו בזעם והתלונן "אבל איפה הקיר טיפוס והגשר חבלים?!". גינות עמוסות מתקנים ואביזרים, לכאורה לנוחות המבקר העירוני, מסגירות חרדה אמיתית מן הפוטנציאל המשחרר של הריקוּת; הן סממן נוסף של תרבות שעולה על גדותיה בגירויים, תרבות שאינה בוטחת ביכולת שלי ושלך להעסיק את עצמנו ללא הנחייתה הצמודה.

* * *

יש סנאי אחד בגינה. הוא כל כך נחבא אל הכלים שהתוודעתי אליו לראשונה רק אחרי חודשים ארוכים. אחרי מעקב סבלני וכמה צילומים מלוכסנים, שנעשו בגניבה, התחזקה המסקנה שהוא אכן הסנאי היחידי בגינה. הוא קטן מאד וחששן מאד, ולא יורד אל הקרקע כל עוד נמצא מישהו בגינה. רק בשעות המתות, כשאין נפש חיה מסביב, אפשר להבחין בו מבזיק בין להבי הדשא, מופיע לשניה ושוב נעלם, קופא להרף עין למרגלות עץ, כרוי לסביבה. הוא אינו מרחיק מן העצים, כדי שיוכל לזנק ולהימלט אליהם בעת צרה. בפארקים של אנגליה וצפון אמריקה סנאים הם מראה שכיח. הם כבר התרגלו לנוכחות בני אדם, ולפעמים ימשיכו בענייניהם גם אם תקרב עד כדי מטר מהם. הסנאי הזה שונה. הוא בפירוש מבועת מחברת בני אדם. הגינה הזאת היא ביתו, אבל רוב שעות היממה הוא נאלץ להשקיף מלמעלה בחבורות הפולשים; באים ויוצאים מביתו בלי הפסקה, מתיישבים על הדשא, מזמזמים את זמזומיהם הלא מובנים, פותחים אריזות, אוכלים, משתרעים פרקדן, מזמזמים כעת בפרצי קולות רמים (צחוק?) מטילי אימה, קמים, הולכים. רובם הגדול ודאי לא מודעים לקיומו של הסנאי.

על כורחי אני חושב על הסנאי הזה. איך הוא לבד שם? הרי לא יכול להיות שתמיד היה לבד. גם לא סביר שחצה גינות וכבישים כדי להגיע דווקא לגינת וולינגטון, המוקפת בנייני מגורים. כנראה פעם היתה בגינה קבוצה של סנאים, שבהדרגה הידלדלה, והוא השריד האחרון. הוא מזכיר לי ניצולים אחרונים משבטים אינדיאניים שנכחדו בהדרגה ביערות האמזונס; שריד אחרון מבני מינו שמתגורר על אי הולך ומצטמק של קרקע ילידית, דובר שפה שאף אחד אחר כבר לא מבין, שפה שתיכחד יחד איתו, מקיים שגרת חיים שפסה מן העולם, לא מובנת כבר, אולי גם לא לעצמו. ומסביב ייהום הסער.  

הבדידות של הסנאי היחיד הזה שוברת את הלב. אני מדמיין אותו מנקודת מבט מרוחקת מאד, בקצווי הגלקסיה – מבט שחוצה אלפי שנות אור של חלל ריק, נטול חיים, עד שהוא מגיע לכוכב הלכת הכחלחל, ובתוכו לאי אחד, ובתוכו לגינה אחת ירוקה, ושם יש סנאי אחד. אבל גם הבדידות של בני האדם קשה מנשוא. כמה מעט בעלי חיים יש בקרבתנו! כמה מאמץ נדרש מאיתנו כדי להגיע ולראות בעל חיים בסביבתו הטבעית – ולא רק חרקים וציפורים, שהטבע העירוני עדיין מספק בשפע יחסי, אלא חיות של ממש. סמור, שפן, סלמנדרה, דורבן. שהיתי כמעט שנה באנגליה, ארץ מלאה נופים טבעיים, וגם בה בקושי ראיתי חיות. היערות היו שקטים מאד, ציפורים נשמעו פה ושם, אבל שום רחש בעלים שעל הקרקע, שום תנועה מהירה. כל החיות ברחו. או מתו. כמו בארץ, בכניסה לשמורות טבע מוצב לוח עץ ועליו צילומים מושכי-לב של בעלי החיים ש"זהו בית הגידול  הטבעי שלהן". הרגלי נדידה, רבייה, תזונה. אבל דומה שזהו לוח הנצחה; רוב החיות כבר אינן. באחת ההליכות שלי לאורך התמזה הגיח לעברי פתאום ארנב ומיד נבלע בסבך. לרגע אחד איבדתי את עשתונותי (לואיס קרול אכן חי כאן לפני 160 שנה, כשארנב חולף הצית בדמיונו את הסיפור לאליס). לא הבנתי מה הוא עושה שם. רק אחרי כמה שניות נזכרתי שארנבים הם בעצם חיות בר שבויתו. למה שלא יהיו ארנבים בקרבת שדות ועשב? באמת למה?

הארנב ברח. הסנאי ברח. החיות בורחות מאיתנו, וכבר אין להן לאן. רציתי לכתוב על גינה ויצאה לי קינה. במקום על גינת וולינגטון השלווה אני כותב על מועקת הציוויליזציה. לא צריך יותר מכמה מרגעים ספורים במחיצת פיסת טבע יפה כדי לחוש במדקרת כאב, כאב ההבנה, בעצם לא הבנה, היזכרות, בכל מה שחסר בה, בכל מה שאבד לנו. הצימוד הזה בין טבע למלנכוליה הוא מסימני ההיכר של העת הזאת, עת האנתרופוקן. אני שואל את עצמי אם ניתן להשיב או לשחזר באופן כלשהו חוויה ראשונית יותר, רעננה יותר, של המפגש עם הטבע, שאינה שרויה בצילו הכהה של האבל. ואז אני נושא את עיניי אל הצל שמעלי, אל סבך הצמרת הקעורה, עוקב במבטי אחרי המסלול העקלתוני של הענפים בתוך כרי העלים העצומים, המונחים באוויר כמו עננים ירוקים, צפופים כל כך שקרני השמש בקושי מצליחות להבקיע אותם, ועד מהרה הולך לאיבוד ביניהם, והשאלה נשכחת ממני.