דילוג לתוכן
26 באוקטובר 2020 / עידן לנדו

לא שלום ולא נעליים: מדריך לחמוצים

 

אלה ימים משונים מאד לדיפלומטיה האזורית. לכאורה, אנו נמצאים בתקופה חסרת-תקדים שבה חזית הסירוב הערבית נסדקת והולכת; מדינה אחר מדינה חותמת על הסכמי נורמליזציה עם ישראל, בחסות השושבין האמריקאי. מצד שני, פעמי השלום אינם חודרים אל הלב, והציבור מתבונן מרוחק, מסויג, במה שמצטייר כתיאטרון מבוים היטב של שני שליטים פופוליסטיים, אולי בסוף דרכם, שמותירים אחריהם אדמה חרוכה ואלפי קורבנות מגיפה. והציבור גם תמה איך זה שכל הדיבורים על שלום מתנקזים במוקדם או במאוחר לעסקאות נשק ומכירת מטוסי קרב קטלניים. זה מה שיביא שלום?

אני מאמין שהסנטימנט הציבורי מדויק; זהו אכן תיאטרון. מה שחסר בשיח הציבורי הוא נרטיב חלופי לכזבי השלום, נרטיב שיארגן באופן שונה את שרשרת האירועים הדרמטית בחודשים האחרונים. כמו תמיד, חלק ניכר מן העובדות הרלוונטיות מועלם לחלוטין מן הדיווחים, ומה שמדווח מקבל מיסגור תעמולתי ומסולף.

בתור התחלה, כדאי להיפטר מן המילה "שלום". גם "נורמליזציה" היא מילה אורווליאנית, אלא אם כן הכוונה היא שהתחמשות עד שינייך והיערכות למלחמה היא מצב נורמלי. אנו עדים לסדרה של בריתות צבאיות במשולש ארה"ב-ישראל-מדינות המפרץ (עם סודאן כשלוחה של האמירויות, על כך בהמשך), שמטרתן ברורה: העצמה צבאית של הכוחות המיועדים להשתתף בקואליציה נגד איראן. קטאר היא ככל הנראה הבאה בתור; הזמנת האף-35 שלה כבר על המדף.

ברקע עומדת ההסלמה מול איראן. ארה"ב של טראמפ חותרת בעקביות לביטול הסכם הגרעין אחרי שפרשה ממנו באופן חד-צדדי, בניגוד לעמדת שאר המעצמות. טראמפ גם הבהיר שהאופציה הצבאית על השולחן והטיל וטו על ניסיון חקיקה להגביל אותו בניהול מלחמה מול איראן. כל הסימנים מצביעים על כך שפניו של ממשל טראמפ להכרעה מהירה של איראן – בין אם בשדה הקרב ובין אם בהטלת סנקציות נוספות שייאכפו באמצעים צבאיים.

הדברים האלה נכתבים שבוע ימים בדיוק לפני הבחירות בארה"ב. חילופי ממשל עשויים לשנות חלק מן המגמות אך לא את כולן. ביידן יהיה מרוסן יותר בגישתו לאיראן, וכבר הצהיר שלא יסייע למלחמה שמנהלת סעודיה בתימן. מצד שני, שלא יהיה ספק: מדינות המפרץ הסוניות, וסעודיה בראשן, הן בנות ברית אמיצות של ארה"ב מזה 50 שנה, בזכות מאגרי הנפט שלהן. הברית האמיצה שטוו פומפאו וקושנר עם הסעודים והאמיראתים תהיה נכס לכל ממשל אמריקאי עתידי.   

כמובן, מדיניות החוץ האמריקאית היא, לפני הכל ומעבר לחלוקה השטחית בין רפובליקאים לדמוקרטים, ראש חץ של תעשיות הנשק. כך היה תמיד, וממשל טראמפ אינו שונה במאומה, למעט העובדה המבורכת שהוא פחות צבוע; העסקאות אינן מתחת לשולחן אלא על השולחן עצמו, למעשה השולחן הוא-הוא עסקה, השלום הוא "deal" ומשני צידי טראמפ, כמו גם מצדדיו של נתניהו, מחייכים בסיפוק בעלי המניות של לוקהיד-מרטין, NSO ועוד.

אפשר לפרק את רשימת המוטבים של "עסקי השלום" האזוריים לשלושה צירים:

  • תעשיות הנשק
  • חברות הסייבר
  • תאגידי האנרגיה

תעשיות הנשק האמריקאיות מספקות יותר משליש מעסקות הנשק הבינלאומיות, ובשנתיים האחרונות רווחיהן זינקו בעשרות אחוזים הודות למכירות בהיקפים חסרי תקדים למדינות המפרץ והמזרח התיכון; מחצית מייצוא הנשק האמריקאי מופנית למזרח התיכון, ו-22% ממנו רק לערב הסעודית. חלק מן הנשק הזה "זולג" דווקא לאויבי ארה"ב כמו אל-קאעידה או מיליציות פרו-איראניות; אנליסטים תמימים מתייחסים לכך כאל באג מצער, במקום להבין שזהו פיצ'ר הכרחי במערכת שחייבת לתדלק את עצמה כל הזמן. ארה"ב חייבת להמשיך למכור נשק למדינות וגורמים עוינים זה לזה על מנת לפרנס את מירוץ החימוש, אחרת מעיין הרכש הצבאי ייבש. מטוסי האף-35 – הסוכריה האחרונה שהושלכה לארגז החול של הפעוטות הלוחמניים – הם רק החוליה האחרונה בשרשרת, לעת עתה.

[במאמר מוסגר: כל השיח הביקורתי-לכאורה סביב "בגידת נתניהו" – שכביכול אישר מכירת צוללות ומטוסים מתקדמים למדינות ערב – מדכא עד עפר. ההנחה הביטחוניסטית הנדושה היא שישראל חייבת תמיד לרכוש את הטכנולוגיה הצבאית המשוכללת ביותר, אחרת… אחרת מה? כאן נעצר הדיון ומושתק. שהרי יש אופציות לא פחות יעילות להשיג ביטחון ארוך טווח, רק שהן דורשות חשיבה מדינית לא-צבאית, לא-לעומתית, שוחרת פיוס והסדרים ששני הצדדים מרוויחים מהם. העיסוק האובססיבי בשאלה "למה אישרו להם אף-35?" משרת מטרה יחידה: למנוע כל דיון בשאלה "למה אנחנו בכלל צריכים אף-35"? זה דיון בתוך הלופ, לא מחוצה לו. כמו בכל תחרות פטריוטיות אחרת, גם בה השמאל מועד לכישלון].

גם ציר הסייבר הישראלי במדינות המפרץ כוסה בהרחבה – חברות כמו NSO, קנדירו, סלברייט ועוד מבצעות פרוייקטים רחבי-היקף של מעקב וציתות אחר מתנגדי משטר ברודנויות המפרץ. היחסים האלה התנהלו בחשאיות-למחצה עד לחתימת ההסכמים, וכעת הם יוצאים לאוויר הפתוח. השינוי הזה משמעותי שכן הוא מבטל את הצורך במסלולים עוקפים וחוסך הרבה תסבוכות ומבוכות לשחקנים בשוק עתיר-הממון הזה (כמו הפרשה הזאת למשל).

ציר האנרגיה נחשף רק לאחרונה, עם חדירתו של תאגיד הענק "שברון" למזרח התיכון, ברכישת "נובל אנרג'י", חדירה שהמתינה להסכמי הנורמליזציה בין מדינות המפרץ לישראל. כמו כן דווח על הסכם שנחתם בין קצא"א לאיחוד האמירויות על שינוע נפט דרך מפרץ אילת. אלו הן שתי התפתחויות דרמטיות, בעלות השלכות שליליות כבדות, הן כלכלית (על המשק הישראלי) והן סביבתית (על מפרץ אילת); הדיון הציבורי עליהן, עד כה, כמעט ולא קיים, ומי שרוצה ללמוד על הרקורד המפלצתי של "שברון" נגד פעילי סביבה צריך לחפש זאת באנגלית.

במקום סקירה נרחבת של שלושת הצירים האלה, החלטתי לספר את הסיפור שלהם דרך כותרות העיתונים בלבד. כל אחד מוזמן כמובן להיכנס לכתבות (בלחיצה על הכותרת) כדי לקבל מידע נוסף. אבל נדמה לי שהרצף הזה, כשלעצמו, כבר מספר סיפור מאד ברור ולכיד, שונה מאד מגן השושנים שפורח בטורי הפרשנות ובאולפני הטלוויזיה. לאחר רצף הכותרות, אוסיף כמה מילים על בני הברית של ישראל בגיאופוליטיקה המתהווה לנגד עינינו. התמונה שתצטייר צריכה לעורר התנגדות בכל אזרח ישראלי שוחר צדק ושלום.

הכותרות

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מצרים-סעודיה-אמירויות: ציר הריאקציה הרצחני

סדרת ההסכמים שישראל חתמה עליהם באחרונה הופכת אותה לשותפה בציר המשטרים הכי דכאניים ואלימים במזרח התיכון. להחלטה כזאת יש השלכות כבדות שגם הן, כמובן, אינן נזכרות במילה בתקשורת. בנקודה זו אני כבר מזהה את השאלה שמבעבעת בחלק מן הקוראים: ומה לגבי רדיפת ההומואים על ידי החמאס? ומה עם השלטון בירדן? מה, רק עם דמוקרטיות ליברליות מותר לחתום הסכמים?

לא, לא ולא. אני אגיע לכל השאלות האלה, אבל בסוף. חשוב שהן יהיו בסוף, משום שהעלתן בשלב הראשוני שבו עדיין מנסים לדבר על העובדות, על כל העובדות, מטרתה אחת: להשתיק את הדיבור הזה. ואני מתעקש שחשוב לקיים את הדיון הפתוח על טיב המשטרים שישראל הסתפחה אליהם, חיוני לדעת מה קורה שם ואיך הם נתפסים בכלל העולם הערבי – בלי קשר לשאלה (שכן, גם אליה נגיע בסוף, אבל בצורה מושכלת יותר) האם נכון או לא נכון לחתום איתם על הסכמי נורמליזציה. חשוב לדעת מה האמירויות מעוללות בתימן לא פחות – וכנראה גם יותר – ממחיר סופ"ש במלון בדובאי. גם זה שיקול בשאלה האם לנרמל יחסים עם משטרים כאלה; העלמת השיקול הזה מן הדיון הציבורי מעקרת אותו מכל ערך.

מצרים. במצרים של גנרל אל-סיסי שורר שלטון טרור, שהחריף מאז הוכרז מצב חירום ללא הגבלה באפריל 2017: מעצרים המוניים, היעלמויות של פעילי אופוזיציה, ואלפי גזרי דין מוות, כולל לילדים, כך שמצרים כעת בעשירייה הראשונה בעולם בשיעור ההוצאות להורג. בחסות המלחמה של השלטון בדאע"ש בחצי האי סיני בוצעו פשעים מחרידים נגד האוכלוסיה הבדואית המקומית – רציחות, עינויים, הרס בתים סיטוני. הפגנות נגד המשטר מפוזרות ביד קשה ומארגניהן נשלחים למאסר. מאז 2017 נסגרו יותר מ-600 כלי תקשורת ואתרי זכויות אדם במצרים; ועוד ועוד.

סעודיה. שלטון הטרור של משפחת בית סעוד הוא דיקטטורה איסלמית שמדכאת נשים ולהט"בים באופן שגרתי. רק לפני שנה התאפשר לנשים בממלכה להוציא דרכון באופן עצמאי. סעודיה מובילה את הקואליציה שלוחמת נגד החות'ים בתימן מאז 2015, מלחמת דמים שגבתה כבר יותר מ-110 אלף קורבנות, רובם מידי הקואליציה, מתוכם כ-12 אלף אזרחים. פשעי מלחמה נגד אזרחים הם עניין יומיומי במלחמה הזאת, בתמיכה גלויה של ארה"ב.

איחוד האמירויות. יותר מ-90% מאוכלוסיית האמירויות הם מהגרי עבודה, שניצבים כלכלית וחברתית הרחק מתחת לשכבת המלוכה ואנשי העסקים האמירתיים. סדרה של תחקירים ודו"חות מן העשור האחרון תיעדו את תעשיית העבדים הזאת – המונח "עבדים" מופיע במקור, הוא לא שלי – שקבורה מתחת למלונות הנוצצים של דובאי. אופוזיציה פוליטית נדרסת ביד קשה, ובהצלחה מסחררת, הודות לטכנולוגיות מעקב ישראליות. האמירויות הן שותף בכיר בקואליציה נגד תימן, וכוחותיהם מבצעים שם מעצרים שרירותיים, עינויים וגם אונס. תושב כבוד באמירויות הוא מיודענו מוחמד דחלאן, איש עסקים ציני ומושחת שיש המנבאים את שובו לשטחים על כנפי הנורמליזציה (וכידוני האמירויות וארה"ב) כמחליפו של עבאס. דחלאן מספק יחידות של שכירי חרב לאמירויות בתימן ומשמש איש הקשר להשקעות העצומות של האמירויות בסרביה, ובכללן עסקאות נשק בשווי של מאות מיליוני דולרים; סרביה מתפקדת כתחנת ממסר חשאית לחלק מן הנשק, שחוזר סיבובית למזרח התיכון.

בחריין. בחריין היא אחת המדינות המבודדות בעולם עקב איסור מוחלט של השלטונות על תקשורת עצמאית במדינה. פעילי זכויות אדם נכלאים ומעונים דרך שגרה בבתי סוהר ידועים לשמצה, ואזרחותם של מאות מהם נשללה. אנסים פטורים מעונש בבחריין אם הם מתחתנים עם הקורבן. בחריין שותפה בקואליציה נגד תימן ורוכשת נשק מארה"ב במיליארדי דולרים. במדינה מופעל מערך מסועף של מעקב דיגיטלי פולשני נגד אזרחים הנחשדים בעמדות ביקורתיות; ישראל כמובן מספקת חלק ניכר מהטכנולוגיה.    

סודן. סודן עברה טלטלות רבות בעשור האחרון, מאוריינטציה איראנית, דרך אוריינטציה טורקית, ועד למעמדה הנוכחי – בפועל, מדינת חסות של האמירויות, שסיפקה יותר מ-10,000 שכירי חרב למלחמה המלוכלכת של האמירויות וסעודיה בתימן. באפריל 2019 הודח הרודן עומר אל-באשיר בהפיכה צבאית שמומנה ודורבנה בכסף אמיראתי. ההפיכה "רכבה" על מחאה עממית רחבת-היקף לדמוקרטיזציה של השלטון, אך בפועל כוננה תחת באשיר רודנות צבאית חדשה (בדיוק כמו שאל-סיסי עלה לשלטון במצרים), בהנהגת הגנרלים שפיקחו והוציאו לפועל את מעשי הזוועה של מיליציות הג'נג'וויד בדארפור; אלה חיסלו את שאריות המחאה בטבח חארטום ביוני 2019 – שנה בלבד לפני שהחלו בשיחות הנורמליזציה עם האמריקאים והישראלים. פרשנים ציינו כי התמיכה של סעודיה והאמירויות בסודן ניזונה גם מן החשש מפני התעוררות דמוקרטית בתוכן. רק קמצוץ מכל הפוליטיקה האפלה הזאת הסתנן לתקשורת הישראלית בחודשים האחרונים (זו בעיקר חוגגת על האפשרות לשגר בחזרה לסודן כמה מאות פליטים אומללים). אני ממליץ בחום על מאמרה של ענבל בן יהודה ב"עין השביעית" שממלא את החסר.  

הפלסטינים. זהו הפיל הנעלם שניצב באמצע החדר. אחת המטרות הברורות של "עסקת המאה" היתה להוריד מעל סדר היום האזורי את שאלה העצמאות הפלסטינית, ולהחליפה בסדר יום תאגידי-גלובלי, שבמסגרתו הפלסטינים ישמשו כוח עבודה זול ("מודרניזציה וקידמה", בעגה הקושנרית). שבירת חזית הסירוב הערבית לא שינתה באופן מהותי את העובדה שהסולידריות הכלל-ערבית עם העניין הפלסטיני היתה מאז ומעולם דגל רטורי נטול תוכן; אלא שעתה גם הדגל אופסן. שום דבר בנורמליזציות האלה אינו מקדם יחסים נורמליים עם שכנינו כאן, להיפך: המסר הכללי הוא שגם כמדינה כובשת ומשעבדת מזה יותר ממחצית המאה, ישראל היא חברה מכובדת במועדון העסקים הגלובלי. הישראלים מעדיפים שלא לדעת דבר על הדם הנוטף בחדריו האחוריים של אותו מועדון; אבל עדיין, מה לעשות, תקועים עם עם פלסטיני שתובע את חירותו ואדמתו. כדברי עו"ד מיכאל ספרד:

"ישראל מסתובבת בחוג הסילון כמו אותו ראש ארגון פשע הלבוש בטוב טעם ומריח מבושם יוקרתי, אבל כולם רואים את שיחות הטלפון העצבניות שהוא מנהל ואת האקדח שמבצבץ ממקטורנו, ויודעים שכספיו — כספי דמים הם. ישראל נאלצת להשקיע כל העת משאבים והון פוליטי בשימור ההתעלמות הבינלאומית מפשעיה, לעשות יד אחת עם מנהיגים רודניים ולטפח יחסים עם מדינות מצורעות. תחזוק הכיבוש והאפרטהייד מחייב אותנו בחברוּת בעולם התחתון הבינלאומי; הוא מצריך מאתנו לחיות חיי פשע."

לשאלת המוסר בדיפלומטיה

יש שיטה שטחית להחריד לנפנף החוצה את כל השיקולים האלה, והיא הולכת בערך כך. בשלב ראשון, אומר-קובע המגיב שאין מקום לשיקולי מוסר בפוליטיקה וממילא הכל ריאל-פוליטיק קר ומחושב; בשלב שני, הוא מצביע על כך שישראל חתמה בעבר הסכמים עם משטרים/יישויות לא דמוקרטיות בעליל (מצרים, ירדן, הרש"פ), ועל כן, על מה בכלל המהומה?

את התגובה הזאת צריך לפרק בשני צעדים זריזים. הטענה הראשונה מופרכת. ודאי וודאי שמוסר נכנס בדיפלומטיה בינלאומית כל הזמן: גם באופן מניעתי, כמו החלטות אמברגו על מדינות שמבצעות פשעי מלחמה – וגם באופן יוזם, כמו מימון שוטף לארגוני זכויות אדם. אפשר לטעון שגם המהלכים האלה אינם נפרשים באופן שוויוני בשל שיקולים "פוליטיים", אבל ברור שבהיעדר שיקולים מוסריים לחלוטין, החלטות כאלה לא היו באות לעולם. המלחמה נגד הנאצים או נגד רוצחים כמו פול פוט גם היא ניזונה משיקולי מוסר.

הטענה השניה מציירת "איש קש" שכביכול דורש להפעיל רק שיקולי מוסר בדיפלומטיה (ולכן, לכאורה, נקלע לבעיה כשמדובר בהסכמי השלום שישראל חתמה עם משטרים לא דמוקרטיים). אבל אף אחד לא באמת מחזיק בעמדה טהרנית ומטופשת כזאת. דיפלומטיה היא מעשה מרכבה מסובך שצריך לנווט בין שלל שיקולים, מוסריים ופרגמטיים, צבאיים וכלכליים, אנושיים וחברתיים, מן העבר ומן ההווה וגם מן העתיד הבלתי נודע. זאת ועוד, חתימת הסכמי שלום עם מדינות או ישויות אויבות הגובלות בישראל וכבר הקיזו את דמה בסבבי מלחמה קודמים היא לפני הכל צו מוסרי: את מלחמות העתיד צריך למנוע כדי להציל חיים. הצו הזה אינו נופל במשקלו ואולי עולה על השיקול של "אסור לתת לגיטימציה לשלטון שרודף להט"בים". ערב הסכם השלום עם מצרים השמאל כולו, עד אגפיו הקיצוניים ביותר, תמך בבגין ולא הלקה אותו בהאשמות מופרכות.

רק שהשלום עם מצרים רחוק מאד מן ההסכם שנחתם עם סודן. וכתבים מדיניים שמפנטזים את "משק כנפי ההסטוריה" משקרים לעצמם ולקהלם. כל ישראלי צריך לשאול את עצמו בכנות: את מי משרת ההסכם הזה, ובמי הוא פוגע? סודן נכנסה אליו בבירור כדי לחמוק מעול החובות העצומים שלה; היא עשתה זאת כמשטר בובות שמפעל מרחוק; מי שחתום על ההסכם הם פושעי מלחמה שקורבנותיהם מסתובבים בינינו, פליטים מסודאן; חלקם עלולים לשוב אל התופת שממנה נחלצו. ומה הרוויחה ישראל? קיצור של כמה שעות בטיסות לדרום אמריקה?

אה, כן, ביצור הציר האנטי-איראני. גם על זה צריך לדבר – מה פירוש הציר הזה, מי מחמם את העימות מול איראן ומי חפץ בהורדת גובה הלהבות; כמה מן העימות הזה פנימי למפרץ וכמה ממנו מיוצא בציניות למדינות חסות אזוריות? מי מתפרנס כלכלית או פוליטית מתידלוק המיתוס של המפלצת האיראנית; מי עשה מזה קריירה של עשרות שנים; מי הזהיר מן הגרעין האיראני, חזור והזהר זה 40 שנה ויותר, סומך על האמנזיה הישראלית המוכרת? כל אלה נושאים שאין להם סיכוי לקבל במה בשיח הישראלי.

"חגיגת השלום" של ממשלת נתניהו זוכה לרוח גבית מעוררת קבס בתקשורת. רפורטר מצוין כמו ברק רביד, מרגע שהוא חובש את כובע הפרשן, הופך לשופר נלעג של מסרים חלולים ומדווח בקדחתנות על כל אמירה תפלה של פקיד מצד זה או אחר כאילו מדובר בדברי אלוהים חיים; אף התייחסות לשאלות בסיסיות כמו מי מרוויח ומי מפסיד מן ההסכמים, מה לציבור הישראלי והערבי ולדילים שנסגרים בין מיליארדרים ותאגידי נשק ואנרגיה, ומה המחיר האנושי של כל זה. וזה עוד עיתונאי "שמאלן".

ומחשבה עצובה אחת לסיכום. בהציבה את עצמה בחזית המשטרים הריאקציוניים והרצחניים ביותר במזרח התיכון, ישראל רק מלבה את להבות השנאה כלפיה באזור: לא בקרב המנהיגים המושחתים שאת נאמנותם היא קונה דרך השפעתה בוושינגטון, אלא בקרב הציבור הערבי בכללותו. הציבור הזה רואה ויודע ומבין היטב מי הם אויבי החופש והשוויון במשטרים שרומסים אותו, ומי מסייעים בביצור שלטון האימים שלהם – בפתיחת הדלת לעסקאות נשק, באספקת מערכות למעקב ולפריצה של מכשירים סלולאריים, בהתפחת כיסיהן של משפחות המלוכה המפרציות. והרי המנהיגים יודחו, כמו שזה קורה, ולא את כולם נוכל לשחד עד סוף הימים; גם הממשל האמריקני לא יפעל לאורך ימים כמשרד אינטרסים ישראלי.

הדברים מוכרים וידועים. חנה ארנדט היתה מן הראשונים שהצביעו על הקשר הגורדי, הבל-יינתק, בין מנהיגי הציונים לבין המעצמות שבחשו בפלשתינה – הרצל והסולטן הטורקי, וייצמן והבריטים, בן גוריון והנשיא טרומן – ותוצאותיו ההרסניות. "כעת גם הציונים אינם מכירים מכירים מקום טוב יותר מבחינה פוליטית משדולות בעלי השררה, ובסיס איתן יותר להסכמים משירותיהם הטובים כסוכנים של אינטרסים זרים", כתבה ב-1944 ("הציונות – בחינה מחדש"). עמדה זו התגלגלה אל הביקורת העקבית שהשמיע ארגון "מצפן" נגד הברית המזוהמת בין ממשלות ישראל, האימפריאליזם המערבי וה"ריאקציה הערבית" – משטרי הטרור שמחצו את ההתעוררות הדמוקרטית במזרח התיכון עם תום העידן הקולוניאלי.

ישראל יושבת בתוך העולם הערבי ואיתו עליה להתפייס; קודם כל עם העם הפלסטיני, אחר כך עם השאר. איזו מורשת מותירים נתניהו והסכמי הנורמליזציה שלו, עם אוליגרכיות מושחתות ואכזריות, לישראלים שיחיו כאן אחריו? איך יצמחו מהם פיוס והבנה בין הישראלים לבין עמי האזור שרואים, פעם אחר פעם, כיצד ישראל ניצבת לצד סוכני המוות והדיכוי, ואף פעם לא שוקלת, אפילו לא לרגע, להתייצב לצד המדוכאים (או לפחות לשבת בשקט בצד)?

23 תגובות

להגיב
  1. אריק1 / אוק 26 2020 20:33

    לפי ההיגיון הזה, מדינה הגונה צריכה להימנע ממסחר עם כמעט כל העולם (כמה מדינות יש שלא מבצעות חיסולים של מנהיגי אופוזיציה או מדכאות מיעוטים וכו')

  2. הלנה / אוק 26 2020 20:40

    אין רשומה אחת שלך שאני מחמיצה, וכמה טוב שכך. טוב – במובן המוסרי העמוק ביותר, וטוב ל-דעת.
    מצאתי לנכון להגיב כאן לראשונה, כדי שתדע שיש לך קוראים המהודקים לדבריך.
    רציתי שתדע שהרשומות שלך מעניקות ערנות פקוחה ונוקבת, ובי הן מעוררות התפעמות.
    ואולי יותר מכך, רציתי שתדע שאני נושאת תודת מרחבים אליך.

  3. Dekel Golan / אוק 26 2020 21:06

    שני צעדים זריזים בחזרה:
    אולי מספיק עם חנה ארנדט? להשתמש בה כמצפן מוסרי זה כמו לבקש בייקון באיטליז כשר. אם אתה לא יכול להצדיק את העמדות שלך בעצמך כנראה שיש איתן בעיה. החשיבות לדעה של מיכאל ספרד שמתפרנס יפה מאוד מ"המאבק" חברם הטוב של הצדיקים שוחרי הטוב במוקטעה בדיונים פוליטיים גם היא מוגבלת.

    הדיון אינו ולא היה מעולם על מוסר בפוליטיקה. אתה יכול להסכים או לא אבל נראה שמפת האיומים על המדינה השתנתה ושאירן וטורקיה מהוות בעיה רצינית. גם שתי מדינות אלה אינן ממש דוגמא לשלטונות חביבים. המטרה של השלטון, כל שלטון, היא קודם כל להקטין ולנהל את האיומים על המדינה. זו מטרת ההסכמים שאתה כל כך משמיץ.

    ברור שחברות הנשק והאנרגיה ירוויחו מההסדר הזה ואכן זה מצער. אלה התעשיות הגדולות באיזור אז כשיש פעילות הן מרוויחות. אבל יש עוד חצי לכוס. .

    מי שקורא גם עיתונים אמיתיים ולא סמרטעיתונים ישראלים היה יכול לקרוא בשבוע שעבר בפיננשיאל טיימס שמצרים היא כעת יצואנית התפוזים הגדולה בעולם הודות לידע ישראלי וכסף סעודי שמימן תעלה ענקית שמאפשרת לפתח חקלאות במדבר. אז לטווח ארוך תגלה שלא רק נשק ואנרגיה מתפתחים כתוצאה מהסכמי השלום. האמירויות הרימו שלוש חברות תעופה שהן כיום החשובות בעולם ומהוות ענף כלכלי חשוב ביותר. אז לא הייתי מזלזל ב"קיצור כמה שעות טיסה". זו תעשיה לא קטנה ומאוד חשובה באיזור שלנו. וגם היא תרוויח מההסכמים.

    אז אולי ברק רביד לא סתם שופר נלעג. אלא יש לו דעה משלו.

  4. עידן לנדו / אוק 26 2020 21:07

    תראה מה זה, אריק1; במיוחד בשבילך כתבתי את המשפט:

    "הטענה השניה מציירת "איש קש" שכביכול דורש להפעיל רק שיקולי מוסר בדיפלומטיה (ולכן, לכאורה, נקלע לבעיה כשמדובר בהסכמי השלום שישראל חתמה עם משטרים לא דמוקרטיים). אבל אף אחד לא באמת מחזיק בעמדה טהרנית ומטופשת כזאת."

    לא שזה עזר.

  5. עידן לנדו / אוק 26 2020 21:07

    תודה הלנה, מחמם את הלב.

  6. עידן לנדו / אוק 26 2020 21:11

    דקל,

    אני אצטט את מי שבא לי ואתה תיאלץ לקבל את הבחירות שלי. אוקיי? ככה זה עובד בבלוג שלי. אני לא צריך "מצפן מוסרי", אני פשוט אוהב ניסוחים קולעים של כל מיני אנשים חכמים. זה לא מפחית ממני לתת במה לאנשים כאלה.

    ההסכמים הנ"ל אינם "מקטינים" את האיומים על ישראל. בדיוק להיפך. הם חושפים אותה בחזית הההסלמה מול איראן – בחירה מודעת של נתניהו בעצה אחת עם טראמפ. זה לא גורם לי לישון יותר בשקט בלילה; להיפך. אני גם מאד מודאג מההשלכות על חיזבאללה. אני בכלל מודאג מכמות הנשק המטורפת שמוזרמת לכאן תחת האמתלה המגוחכת של "הסכמי שלום"; היא רק מגדילה את האיומים כאן. אנחנו חיים על חבית נפץ ובמקום לפרק אותה, דוחסים עוד ועוד חומר נפץ פנימה.

    תיהנה עם התפוזים.

  7. יוסףה מקיטון / אוק 26 2020 21:15

    אריק1, מדינות שלא מבצעות חיסולים של מנהיגי אופוזיציה יש בשפע. מדינות שלא מדכאות מיעוטים אין. אבל המושג "מדכאות מיעוטים" הוא רחב מאד, ויש הבדל בין, לדוגמא, מרחב ציבורי שלא נגיש מספיק לנכים (לחלוטין דיכוי מיעוטים) לבין, נגיד… אה… רצח עם. שניהם שליליים אבל אחד שלילי יותר, נכון? חרם דיפלומטי-כלכלי-צבאי יותר מתבקש כנגד רצח עם מאשר כנגד אי-הנגשה מספקת של המרחב הציבורי לבעלי מוגבלויות. ובהחלט יש מדינות שלא עסוקות כרגע בפשעי מלחמה או רצח עם או עבדות.

    עידן, אני מצטרףת באופן שלם למה שכתבה הלנה (תודה, הלנה, שניסחת!).

    אני רוצה גם להוסיף שאנחנו צריכות לייגע את מוחנו כיצד נתרגם את הניתוח לפעולה. אני יודע שזו שאלה שמחוץ לתחום של הבלוג, אך אולי כאן בתגובות היא יכולה בכל זאת להישאל? התגובה הרגשית המיידית שלי היא תסכול ויאוש לנוכח חוסר היכולת להשפיע מול ההון האדיר, המשתק והמשתיק. אשמח אם לשם שינוי, נשאל מה אנחנו יכולות לעשות? ונשאל זאת לא כדי למשוך בכתפיים ולעבור הלאה, ולא כדרך להתחמק מאחריות, אלא להיפך. תרשה שנעלה כאן רעיונות?

  8. עידן לנדו / אוק 26 2020 21:22

    תודה, יוסףה. נכון, אני לא מתלהב כשהתגובות מתפזרות לכל מיני כיוונים בעלי קשר מעורפל בלבד לפוסט. זה לא סתם קיבעון אלא חלק מהאתיקה של דיון פוליטי אלטרנטיבי למה שסואן שם ברשתות החברתיות. לדבר לעניין, לחשוב, להיות מגובים בידע.

    מצד שני, פעולה תמיד נמצאת באופק הכתיבה, אין לי שום כוונה לנתק בינהן. אם הדיון יהיה ממוקד ועדיין בהקשר המדויק של הפוסט הזה (ולא, נניח, מה עושים נגד הריסות הבתים בנגב, שכמובן זה נושא חשוב וגם כתבתי עליו, אבל לא רלוונטי כאן), אני אתן לו לזרום.

  9. קים / אוק 26 2020 21:40

    תודה רבה על ניתוח חד ומאיר עיניים.

  10. ירון / אוק 26 2020 22:13

    תודה על פוסט מרתק. מסכים עם כל מילה. התוכל במשפט אחד לומר על מה נלחמים הצדדים דווקא בתימן? ישראל גם מעורבת שם בחשאי, אבל איני מצליח להבין על מה המלחמה שם.

  11. נילי / אוק 26 2020 22:14

    תודה רבה על הניתוח המעניין ורב הרבדים.

  12. עידן לנדו / אוק 26 2020 22:24

    ירון, תימן זה סמטוכה נוראית. זה התחיל באביב הערבי, מרידה עממית נגד הרודן על עבדאללה סאלח, שקיבל הוראות מסעודיה וארה"ב, והפך למלחמה של סעודיה ובנות בריתה להשיב את השלטון הרצוי להן שם. בין לבין התערבב שם גם דאע"ש שנלחם עם כולם…

  13. אסף אדיב / אוק 27 2020 08:59

    הדברים שכתבת, עידן, נכונים מאד לדעתי. ההסכמים עם איחוד האמירויות ועם בחריין ואולי הרחבתם עם עומאן סעודיה וקטאר בהחלט נכנסים תחת הקטגוריה של בריתות צבאיות של משטרי דיכוי רצחניים – ישראל גם היום וגם היסטורית שייכת למשפחה הזו והיתה בת ברית של כמעט כל משטר פשיסטי ודכאני בעולם החל בדרום אפריקה של האפרטהייד ובמובוטו בזאיר וכלה בפינושט של צ'ילה והגנרלים של ארגנטינה.

    אני מבקש להעיר בשתי נקודות
    1. לטעמי נכון להדגיש כי ההסכמים האלו באים לעולם בשרותו של טראמפ הנואש וכי ללא הנואשות הזו אולי היו האמירויות מעדיפות ביחסים השקטים עם יוסי כהן ועם NSO. אני חולק על האופן בו אתה מציג את האפשרות שטראמפ יפול – השינוי בארה"ב אם אכן יקרה הוא משמעותי ביותר ותהיה לו השפעה דרמטית על העולם על האזור ועל ישראל. בודאי על בני בריתו הקרובים של טראמפ – ביבי, MBZ MBS
    2. לגבי סודן – אני קורא את המצב בסודן אחרת מהאופן בו בו הצגת אותו במאמר. מדצמבר 2018 ולתוך 2019 היתה בסודן מהפכה עממית חסרת תקדים. ההפלה של הדיקטטור עומר אל בשיר היתה מכה קשה ביותר לשלטון הגנרלים והטבח של יוני 2019 במפגינים הביא למחאה בינלאומית שבודדה את מחליפיו חמידתי ובורהאן. הסכם הפשרה של אוגוסט 2019 שממנו יצאה הקואליציה הצבאית אזרחית הזמנית של סודן מקבל בתוכו ללא ספק ויתור מצד הכוחות האזרחיים המהפכניים שהשלימו עם מעמד הצבא לתקופה ארוכה. אבל האלטרנטיבה שעמדה בפניהם היתה מלחמת אזרחים נוסח סוריה בה אין להם שום סיכוי. הדרך בה בחרו היתה תוצאה של הפקת לקחים מהמסלול של חימוש המהפכה בסוריה שהוביל לקטסטרופה והשתלטות הגורמים הג'יהאדיסטים על המהפכה. עוד מוקדם לקבוע אם הבחירה הזו היתה נכונה ומה המחיר שלה אבל ראוי לתת לכוחות האזרחיים הסודנים שהובילו את המהלך קרדיט על הנחישות והבגרות הפוליטית שלהם שכל כך היתה חסרה בשורות המהפכנים המצרים והסורים וגם בולטת בזירה הלבנונית. מענין בנושא זה לקרא את המאמר של Crisis Group מאוקטובר 2019 שכותרתו "להבטיח את המהפכה הסודנית" (אני לא מסכים עם כל מילה כאן אבל בהחלט אינפורמטיבי ומציג את השחקנים בזירה באופן הוגן) https://www.crisisgroup.org/africa/horn-africa/sudan/281-safeguarding-sudans-revolution

  14. עידן לנדו / אוק 27 2020 09:05

    תודה, אסף.

    1. לא נראה לי שההסכמים האלה קשורים ל"נואשות" של טראמפ, אם יש בה ממש בכלל. הם נרקמו עוד בשנה הראשונה לכהונתו, הוא ודאי לא היה נואש. למעשה יש עדויות שלא יכולתי להיכנס אליהן כאן לפגישות מקדימות של אמיראתים עם אנשי הקמפיין של טראמפ, עוד לפני היבחרו, כדי להכין את הקרקע. גם לא נכנסתי כאן לעסקים האישיים שלו באמירויות. זה עניין ישן, לא מהשנים האחרונות.

    2. תודה על ההרחבה, אני מסכים עם התיאור שלך. פשוט מה שקורה בסודן בשנה וחצי האחרונות די מוחק את השגי הכוחות האזרחיים. כשהמנהיגים הם פושעי מלחמה ששולחים 10,000 שכירי חרב לטבוח בתימן, אפשר כבר לומר שהשפעתם של הכוחות האזרחיים זניחה. אני לא שופט או מבקר אותם ואין לי בכלל יכולת לדעת מה היו האלטרנטיבות. אני רק מנתח מנקודת המבט הישראלית – מי השותפים שלנו.

  15. יובל / אוק 27 2020 10:13

    מפכח. תודה!

  16. Allon Pratt / אוק 27 2020 10:49

    תודה.
    כמו תמיד: מעורר מחשבה מעמיקה,
    ומסדר את הבלגן התקשורתי שבו כולם מופצצים כל הזמן בעידן הטכנולוגי, שעדיין
    לא הסתגלנו למיין ולברור בתוכו מה אמת ומה מסוכן ומה שלילי ומה הכוונות
    הנסתרות.
    מדאיג מאד.

  17. דודו אמיתי / אוק 28 2020 07:35

    תודה על ניתוח מאיר עיניים של מאחורי הקלעים של הדיפלומטיה האזורית והצגת מה שמעוניינים לחסוך מהציבור. כן ירבו!

  18. ליאור / אוק 28 2020 09:19

    תודה עידן. מאיר עיניים כתמיד

  19. עודד אסף / אוק 28 2020 15:22

    תודה על מאמר חשוב; תמריץ לדיון אודות מונחים מפוקפקים, שנעשו מזמן ססמאות מניפולטיביות, ולפירוקם: "ביטחון" (באמת, איזה סוג של "ביטחון", באילו תחומים בחיינו היום-יומיים, ולמי?); "טרור" ("טרור הוא מלחמתו של העני, ומלחמה היא הטרור של העשיר" [ מיוחס לשחקן פיטר יוסטינוב]); "מדינה תומכת טרור" ("מדינה תומכת"? ממשל ספציפי ותומכיו הם המעוניינים לתמוך או לא, והרוב הגדול של האזרחים או הנתינים ממילא אינו מעורב בכך); "דיפלומטיה" (המקור היווני של מונח זה, כפי שאומץ בצרפת: מסמך כפול, שכפילותו נועדה להסתיר משהו ולבסס את עליונותו של צד אחד); "ריאל פוליטיק" (מה "ריאלי" כאן, ומי מגדיר את ה"ריאליות"?); "הגנה על מדינה" (לא ברור, באמת לא ברור, מהי "הגנה על מדינה", אלא אם מדובר על שכבה וקבוצה שהאינטרס המתמיד שלהן הוא להגן על עצמן; ומרבית האזרחים? מהי ההגנה האמיתית עליהם? מה הם המידע והמרחב לשיקול-דעת הניתנים להם כדי שיחליטו מי יגן עליהם, נגד מה ומי, ובאילו אמצעים?). וכמובן, מוסר… ואי-מוסריות…ובעצם, סוגים רבים ושונים של מוסר, וגם סוגים רבים – כנראה רבים יותר וחזקים הרבה יותר – של אי-מוסריות המתהדרת כמוסריות.

    אני מודע לכך שדיון כזה אינו חלק משיח פוליטי רווח, תקשורתי ומתוקשר. גם לא במעגלים העיקריים של מה שמזוהה כאן כ"שמאל ציוני" ו/או כ"מרכז-שמאל". בוודאי לא במופעי הקרקס המפלגתיים (תחרות על מנהיגות, "ציד מנהיגים" ו"ציד קולות", פריימרי'ס, תעמולת בחירות, בחירות). כך בישראל, בארצות הברית, ו(כמעט) בכל מדינה אחרת. הנכון הוא שבמצבים נואשים למדי אפשר לבחור, אפילו בלב כבד, ב"רע במיעוטו" (האם זאת "בחירה" אמיתית? האם היא היחידה האפשרית והרצויה? והיכן ה"טוב במרבו"?). בארצות הברית, ברגע זה של טרום-בחירות, אולי זה המצב, אך לא כדאי לנבא. בישראל – עוד פחות. בכל מקרה, המבנים הכלכליים-הפוליטיים והאידאלוגיים שעליהם נשען ה"משחק" הבינלאומי העכשווי אינם יכולים להיעלם גם אחרי תוצאה כזאת או אחרת של בחירות. מהי התמודדותו האפשרית של "האזרח הקטן" – אולי המיעוט – הרוצה לדעת, האכפתי, המסוגל לשקול היטב, לסרב לכל שקר רשמי, להעלמת מידע, להכחשה, לפשרה לא-מוסרית? עידן לנדו ממלא, לדעתי, תפקיד משמעותי בעצם העלאתן של שאלות כאלה ובסימון תשובות שאינן קונסנזוס, אף שאין בתחקירים ובמאמרים מסוג זה מצע לאיזשהו agit prop. שוב – תודה. עודד אסף

  20. עופר / אוק 28 2020 17:59

    ועל זה אמר מי שאמר
    " הפוליטיקה היא חטיבת הבידור של תעשיות הנשק"

    תודה על הניתוח הבהיר

  21. אריק1 / אוק 29 2020 19:24

    יוסףה מקיטון, אני לא הייתי מגדיר אי הנגשה של מרחב ציבורי בתור "דיכוי"(התכוונתי לדברים כמו מעצרים המוניים וכו') אבל אני בהחלט מסכים שיש מקום לדרג ולהעדיף להימנע מסיוע עקיף לדברים היותר בעייתיים (גם דברים יותר חמורים מאי הנגשת המרחב הציבורי לנכים).

    לעצם העניין, לאחר מחשבה נראה לי שכתבתי אמירה מרחיקת לכת מדי ללא בדיקה.

  22. מורי / נוב 1 2020 18:03

    תודה רבה עידן, כרגיל מאיר עיניים. רק אולי להוסיף שאופי היחסים המסתמן עם האמירויות ובחריין מזכיר את ה״ברית״ עם השאח האיראני, כולל ההתחמשות עד הצוואר בשלל תחמושות שונות ומשונות. קשה להגיד שהברית הזו זכורה לטובה היום באיראן, גם על ידי מי שלא תומך במשטר הנוכחי

  23. עידן לנדו / נוב 1 2020 18:41

    צודק, מורי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: