Skip to content
13 באוקטובר 2009 / עידן לנדו

הסינדרום של ביבי: כולנו בסידור העבודה

החשד שבנימין נתניהו לוקה ב"תסמונת מחנות הריכוז" התעורר בי לראשונה לפני חודש וחצי, לאחר שראש הממשלה הטריח את עצמו עד לברלין כדי לקבל באופן אישי את תכניות ההקמה של מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו.

החשד התחזק לפני שלושה שבועות, כאשר נתניהו ניפנף קבל עם ועולם, בעצרת הכללית של האו"ם, בצעצוע החדש שלו ובפרוטוקול ועידת ואנזה.

אבל החשד הפך לדיאגנוזה באופן סופי רק שלשום, כשנודע שנתניהו קיבל "שי למזכרת" מבית לוחמי הגטאות – סידור עבודה יומי באושוויץ משנת 1944. בסידור העבודה נכתב, בין היתר, ש"לקרמטוריום 1-2 הוקצו 100 עובדי כפייה יהודים ומשגיח גרמני אחד, ולקרמטוריום 3-4 הוקצו 105 עובדי כפייה יהודים ומשגיח גרמני אחד."

אם כן, ראש הממשלה חולה. והוא זקוק לעזרה, של כל אחד מאיתנו. האיש מתרוצץ ואוסף בקדחתנות מסמכים על השואה, ולא סתם מסמכים על באבי-יאר או על גטו ורשה. לא, האיש הולך על ההארד-קור הכי מורבידי – הקרמטוריום של אושוויץ.

יכול להיות שמרוב שהוא מקשיב לנאומי אחמדינג'אד הוא מתחיל לפקפק? לא להכחיש שואה, רק לפקפק שואה. ואז הוא מסדר לעצמו תיק ראיות מוצק, להשתכנע מחדש שהכל באמת קרה? ומה השלב הבא? ביבי יבנה לעצמו בסלון דגם מוקטן של "בלוק 10" ויאכלס אותו בבובות של תאומים?

ואת מי הוא חיפש שם בסידור העבודה? את אחמדינג'אד (בין המשגיחים) או את עצמו (בין עובדי הכפייה)?

בידיעה נאמר עוד: "חבר לוחמי הגיטאות ועובד המוזיאון, בנימין אנוליק, סיפר לראש הממשלה על חוויותיו בתקופת השואה. בתום דבריו אמר נתניהו כי לו ידע על סיפורו של אנוליק קודם לכן, היה לוקח אותו איתו לנאומו באו"ם."

לוקח אותו איך? מגולגל בתוך תכניות ההקמה של אושוויץ? קרח ולבוש כתונת פסים?

האם נתניהו תלה את סידור העבודה באושוויץ מעל שולחן העבודה שלו? או בחדר השינה? יכול להיות שראש הממשלה הפך את סידור העבודה באושוויץ ליומן פגישות אישי? ("קרמטוריום 1-2: לנזוף בשטייניץ. קרמטוריום 3-4: להתראיין אצל רזי ולהכחיש"). במלים אחרות: יכול להיות שנתניהו מארגן את יום העבודה שלו לפי סידור העבודה באושוויץ?

לא, לא. האיש חולה.

כי איש בריא ושפוי לא היה נסחף בתשוקה כזאת לקרקס מעורר קבס של מזכרות מאושוויץ, שמוזיל את זכר השואה וקורבנותיה פי מאה ממה שכל מכחישי השואה מחוללים. איש בריא ושפוי היה מפסיק לדחוף את השואה לכל משפט שני שלו, עם גולדסטון או בלי גולדסטון, עם טרור או בלי טרור.

האיש חולה. רואים ברור בתמונה.

"וכאן בפינה ישב אחמדינג'אד ולחץ על הכפתור." תצלום: אי-פי

בין הסימפטומים של תסמונת מחנות הריכוז (KZ Syndrome): "סף חרדה ורגזנות נמוך; קהות רגשית וקשיי ריכוז; חשדנות וחוסר אמון בבני אדם; חוסר יכולת להגיע לסיפוק והנאה מהחיים; גישה פסימית ומיואשת לחיים; קידוש הסבל כהנצחת הקרובים שנרצחו."

זה ביבי או לא ביבי?

לא הייתי מודאג כל כך אלמלא נכתב באותה ידיעה על הביקור בלוחמי הגטאות שגם אבנר נתניהו, בנו של ראש הממשלה, הצטרף לביקור. לא כתבו עם מה הוא יצא, אבל לי באופן אישי אין תיאבון לגלות איזה מזכרת יכול ילד בן 15 לקבל מהשואה. מה שברור – המחלה מדבקת ותוקפת גם נערים תמימים. כולנו בסידור העבודה.

31 תגובות

להגיב
  1. avivsky / אוק 13 2009 19:10

    25 דקות מזמן פרסום הרשימה ועדיין אין אף תגובה מזדעזעת/זועמת/מגדפת.
    הן בטח עוד תכתבנה – אבל אתה רגיל .

    חוץ מזה שהסגנון לא לגמרי לרוחי (למרות שאני מעריך את האומץ לעצבן ככה אנשים) אני חולק עליך באבחנה. זה לא ביבי ש"חולה". המחלה היא אתוס השואה המקובל על רוב הציבור כאן ושנהפך למן שילוב של קורבנות, צדקנות ואלימות.

    ובאשר לסגנון –
    רופא טוב לא בז לחולים שלו יהיה אורח החיים שלהם קלוקל אשר יהיה. רופא עילוי לא רק מצליח לרפא את החולה אלא גם לתקן את אורח החיים שלו.

    בריאות
    אביב

  2. לעידן / אוק 13 2009 19:15

    אבל למקרא דבריך, אני ממליץ לך לפנות לטיפול.

  3. עידן / אוק 13 2009 19:17

    החמצת את המשפט האחרון: "כולנו בסידור העבודה". לא רק ביבי. במחשבה שניה, אולי הוא היה צריך להיות הכותרת.

    כן, רק בריאות.

  4. אזרח. / אוק 13 2009 19:31

    בו.
    שקרניהו לא רק חולה.הוא גם מפנטז.מפנטז שהוא,ברק ,ואריאל שרון היו ביחד באותו הנגמ"ש במלחמת יום כיפור.שהוא ראה חיילים בריטים בירושלים ב48 ,כאשר הוא נולד ב49 אלף לילה ולילה קטן עליו.

  5. רני / אוק 13 2009 19:39

    לא מקבל דעתך בשום מקום ובשום זמן ובשום תנאי. והנה אני מסכים עם כל שורה, כל מילה כל אות וכל טקסט בין השורות, לא נעים.

  6. איתן / אוק 13 2009 19:41

    חלק נרחב מהעמדות הפוליטיות בישראל של היום נגזר מהטראומה של השואה, אני מאמין שגם אתה וחבריך, אם לנסח את זה בפשטנות רבה, פוחדים משואה שנייה, ומכאן נגזרת ההתנכרות שלכם לכל מה שריח יהודי או ציוני נודף ממנו.

  7. רון ח / אוק 13 2009 19:46

    הנה פירוש אלטרנטיבי:
    נתניהו משוכנע שפצצה איראנית פירושה שואה גרעינית.
    לכן הוא חש בכל עוצמת ההחלטה ההיסטורית העומדת בפניו.
    מסיבה זו הוא רדוף בימים אלה בשואה.

  8. עידן / אוק 13 2009 20:03

    אני חושש מאד שפצצה ישראלית פירושה שואה גרעינית. אני לא משוכנע, אבל חושש מאד. חושש מהטיפש התורן שיחליט על "מכת מנע" סופית ומוחלטת.

    יש מרחק עצום בין "פצצה איראנית" ל"שואה גרעינית". בינתיים לא הפצצה הרוסית ולא ההודית ולא הפקיסטנית ולא הבריטית וגם לא הישראלית הובילו לשואה גרעינית.

    רק הפצצה האמריקאית חוללה שואה קטנה כזאת.

    מה ששומר על המרחק העצום בין הפצצה לשואה הוא הדיבור, המשא ומתן, הדיפלומטיה – שהתנהלו גם בין האויבים המרים ביותר. מי ששולל את אופצית המשא ומתן ומסרב לדבר על הפצצה הגרעינית שלו עצמו – מקרב את השואה הגרעינית. ואכן, גם זו סיבה להרגיש רדוף, רק שכאן הרודף והרדוף חד הם.

  9. עומר / אוק 13 2009 20:29

    במובן של עבודה

  10. רני / אוק 13 2009 20:31

    ישראל מצויה כל הזמן בדיונים בנושא עם ארה"ב. בנפרד לארה"ב מערך מודעין משוכלל בישראל. ארה"ב יודעת על כל נושאי הביטחון הישראלי. לפעמים בגלל טמטום מובנה, שנאה נוראה בתוך העילית הישראלית,סתם עצלנות וחוסר אחריות הידע האמריקאי עמוק יותר מקיף יותר ואמין יותר מאשר ידוע לכמה ישראלים החושבים שהם יודעים. משא ומתן מתנהל בדרכים רבות. גם ירי הנו צורת משא ומתן.

  11. משתמש אנונימי (לא מזוהה) / אוק 13 2009 21:06

    הקשורים לשואה מעיד על חולי נפשי יותר מעיסוק אובססיוי במבנים תחביריים? בלי קשר או עם קשר ברכות על התואר החדש בפסיכולוגיה קלינית.

  12. עידן / אוק 13 2009 21:21

    כל אחד והאובססיה הפרטית שלו. הצרה היא שהאובססיה של ביבי (אם לדייק, המנטליות השואתית שמאחוריה) מעמידה מדינה שלמה בסכנה קיומית, ושלי היא קוריוז חסר עניין לציבור.

    להבא, נא להזדהות בשם מלא.

  13. א.ב. / אוק 13 2009 22:11

    יש לי רעיונות נוספים, שלא אכתוב כאן.
    אבל אולי הרעיונות שלי גם הם סימפטום למחלה הקולקטיבית.

  14. אסתי / אוק 13 2009 23:01

    כי זה נראה כאילו חתכו לו את הראש והדביקו על גוף של מישהו אחר, או שזו תוצאת הניסויים בצריף 10?

  15. יעל טל / אוק 14 2009 02:33

    אבל לא לכל העובדים יש את ההומור של ביבי, שהופך את המשמרות לכלכך הרבה יותר מהנות.

    מה שעצוב בכל זה הוא החשש שאולי יש צורך להתייחס קצת יותר ברצינות לשיח הזה. כי ייתכן שדווקא ביבי הוא הבריא בסיפור הזה, שמשתמש בשואה ככלי שיווקי תוך מודעות מלאה לשימוש הציני שהוא עושה בה. אבל לפעמים נראה שלא מעט א/נשים פה באמת מלאי אימה מהאפשרות, שנחווית כממשית לחלוטין, שייכללו בסידור העבודה הזה (גם אם חלק חוששים יותר להיכלל במאה עובדי הכפייה וחלק חוששים יותר להפוך למי שמשגיח עליהם).

    בין אם מעלים בכל וויכוח פוליטי את השואה כתחמושת פופוליסטית בלבד, ובין אם זה מעיד על צלקת שטרם הגלידה, הרי שהיא מונחת על השולחן בכל פעם מחדש ומקבלת את מקום הסיבה לכל מה שמתרחש כאן. ואולי קצת כמו בטיפול, גם אם הסיבה שמעלים לקיום הסימפטום מופרכת לגמרי, הוא לא ייעלם בלי שנתייחס אליה..
    (לא שאני יודעת מה ה"נתייחס אליה" הזה אומר. כלומר איך הוא צריך להיעשות. ואם בכלל יש לגיטימציה לטפל בצלקות הכובש בזמן שהוא ממשיך להיות אחראי לכלכך הרבה עוולות. וגם ייתכן שכל נושא השואה למעשה איבד עבור רוב הא/נשים את המטען הנפשי שהיה כרוך בו, והוא נותר בעיקר כלי שיווק ריק, בגלל ההתייחסות אליו ככזה באופן מסיבי כלכך והניצול שלו לצרכים פוליטיים).

    בקיצור.. מה שברור זה רק שאנחנו לא יוצאים בינתיים משיח הטראומה כאן, בין אם היא מדומה או אמיתית (והכוונה כמובן לא לאירוע הטראומה, שביבי לי ירוץ להראות לי תכניות, אלא לחוויה שלה היום). מה לעשות עם זה (חוץ מלצחוק, שזה גם חשוב) לי קצת פחות ברור..

  16. עידן / אוק 14 2009 03:18

    ואין לי תשובות.

    הרבה מגיבים מאשימים אותי ש"יש לי את כל התשובות" ו"אין לי ספקות", בעוד שבעצם רוב הפעילות של הבלוג הזה מיועדת לעורר שאלות ולא לתת תשובות. נכון, הדרך שלי לשאול שאלות היא לפסול את התשובות המוכנות מראש, כי אחרת, לא נרגיש שמשהו כאן טעון בירור…

    הטראומתיות של השואה מתקיימת בכמה רמות, כמו שאמרת, וגם בכל קצווי הקשת הפוליטית. הרי גם אני עשיתי "השוואות", ובטח שאני לא מאשים את ביבי בעצם הזכות שהוא נוטל לעצמו להזכיר את השואה. מדובר על המינון, הפתולוגי בעיני, וגם בהקשרים המופרכים. אבל זה ויכוח פוליטי.

    פסיכולוגיה של מנהיגים לא כל כך מעניינת אותי. ייחוס המחלה לביבי הוא כמובן ספקולציה סאטירית. באמת שלא אכפת לי מה עובר לביבי בראש; אכפת לי איך המלים והמעשים שלו משפיעים על החיים שלי ושלך, ועל המוות שלנו. הקולקטיביות הישראלית כולה נגועה בטראומת השואה, ואין ספק שכדאי לטפל בה בהקדם (הומור זה רעיון לא רע בכלל). מה בין זה לבין הכיבוש? מבחינה מוסרית, כלום. זה לא מעניין את הפלאח המנושל מעין יאברוד מה קרה לסבתא שלי בפולין. זה לא אשמתו. וגם התסביכים שלי הם לא אשמתו.

    שיח מוסרי לא יכול לעבור רדוקציה לשיח רגשי, והסיבה המרכזית היא – שבשיח הרגשי הצד הסובל הוא לכל היותר האני, בעוד ששיח מוסרי מחייב אותך להביט בסבל של הזולת. ולכן, עם כל ההבנה לטראומות האישיות שלנו שתובעות טיפול, אין להתנות את התיקון הפוליטי – כלפי הפלסטינים – בריפוי הטראומה השואתית של הישראלים. כי אז באמת – זה לא יקרה אף פעם.

    אני מסכים איתך ששאלת האותנטיות של טראומת השואה היא משנית, משום שפעמים כה רבות אנחנו מפתחים תגובות היסטריות כלפי פוביות נרכשות לחלוטין, שהועברו לנו באופן מכוון. כל מה שצריך הוא פימפום חוזר ונשנה שנושא מסוים הוא "טאבו", או "מחוץ לדיון", כדי לטעון אותו במטענים רגשיים כל כך עזים – שרק פוליטיקאי אדיוט לא ירתום אותם לצרכיו. למה הוא "טאבו" – אף אחד כבר לא זוכר, ולא אכפת.

    אבל אני לא רופא (כמו שמישהו פה דימה לעצמו) ולא פסיכולוג, ואין לי שום הכשרה בריפוי טראומות, אישיות או קולקטיביות. זאת תהיה יומרה מגוחכת מצדי. מצד שני – זאת תהיה גם חוסר אחריות מצדי, כבלוגר פוליטי, להתעלם מן העיוותים המוסריים והפוליטיים שכל הטראומות האלה מחוללות.

  17. עידן השלום / אוק 14 2009 15:42

    הרי הנושאים שאתם עוסק בהם יכולים להכתירך בקלות

    כחולה החולים בישראל

    א"כ – כדברך כחולה אל חולה

    קצת רצינות

  18. רענן / אוק 14 2009 17:45

    ואכן, הדגש פה הוא על העובדה שכולנו בסידור העבודה.

    עד שלא נתחיל ליצוק אלמנטים חיובים לזהותנו, נמשיך להיבנות מהפחד הקולקטיבי בלבד

    אוי…

  19. איריס ח. / אוק 14 2009 18:47

    נראה לי שעלית על נקודה חשובה בענין ערבוב השיח המוסרי והרגשי. אני לא בטוחה שבפוליטיקה הישראלית או בחוגים ישראלים בכלל מקובל לנהל שיח מוסרי בכלל. התגובה שלרוב אתה זוכה לה היא "יפה נפש", כאילו להיות בעל נפש רגישה לעוולות זה משהו פסול מעיקרו.
    אבל זו שאלה: למה זה מילת גנאי בישראל? נראה לי שזה כן קשור לטראומת השואה, כי "אסור להיות חלש" ולהיות מוסרי בישראל, נתפס מראש כחולשה. מה שפעם היה הכוח של היהדות, נהיה לחולשה העיקרית אצלה.
    אחד הדברים החשובים בסיפור הזה לדעתי, הוא קודם כל להכיר בזה שטראומת השואה לא ניתנת לריפוי. לקבל את זה, שכולנו שרוטים בגלל זה, במידה כזו או אחרת.
    ואף אחד לא יוכל לטפל בזה: המשאלה לתעודת ביטוח בחיים מובנת. אבל התעודה הזו היא פיקציה.

  20. עידן / אוק 14 2009 18:53

    הישראלים יודעים יפה להפעיל שיקול מוסרי "קרוב הביתה". יש ביקורת מקיר לקיר על שחיתות ציבורית; יש ביקורת מקיר לקיר על יחס גזעני כלפי אתיופים; וגם הקמפיין נגד גרוש העובדים הזרים, וביחוד ילדיהם, מצליח להוציא החוצה את המוסריות של לא מעט ישראלים, לא רק "יפי הנפש" הרגילים.

    אז יש שיח מוסרי בארץ. איפה הוא נעצר? בחומת ההפרדה, כמובן.

  21. איריס ח. / אוק 14 2009 20:00

    להעביר ביקורת על "שחיתות" זה כמו להיות בעד "איכות הסביבה". זה לא מעשה פוליטי. אתה מכיר מישהו שהוא בעד שחיתות?
    העברת הביקורת על יחס גזעני כלפי אתיופים למשל, היא דוגמא מצויינת: תמיד הביקורת תהיה מופנית כלפי החרדים שלא נותנים להם מקום בבית ספרם, המזרחים מאור עקיבא שלא קולטים אותם מספיק טוב. הביקורת של האליטה הלבנה היא אף פעם לא ביקורת עצמית עליהם כבעלי הכוח.
    הביקורת על גירוש מהגרי העבודה וילדיהם היא עלה התאנה והיא לא מעידה על שיח מוסרי, אלא על העדרו.
    שיח מוסרי אמיתי קיים כשמבקרים את בעלי הכוח: הם אלו שמחליטים איפה יגורו האתיופים, ובצפון תל אביב הם הרי יורידו את מחירי הדירות. אז שולחים אותם לאור יהודה ואז אפשר גם לבקר את הגזענות של המזרחים.
    זה לא שיח מוסרי, אלא מחזיר אותנו לשיח הרגשי: זו השלכה של הגזענות של הלבן, אל השחור. זה לא יותר מאקט טיהור הזהות הצחורה.
    שיח מוסרי היה מסתכל על חלוקת הטובין והמשאבים באופן צודק בכל המדינה, מתוך תפיסה של צדק חלוקתי וכולי.

  22. עידן / אוק 14 2009 20:32

    תפרידי בין הביקורת שלך (ושלי כמובן) על הסלקטיביות של השיח הזה, לבין עצם היותו שיח מוסרי.

    כמובן שיש כאן דו משמעות: שיח מוסרי במובן של שיח שעניינו שיפוטים של רע וטוב איננו בהכרח שיח מוסרי במשמעות של "הומאני". גם לנאצים וגם לקו קלוקס קלאן היה שיח מוסרי. פרברטי, אבל מוסרי. הוא היה שיח מוסרי במובן הזה שעסק ביחסים בין יחידים וקבוצות, קבע מה טוב ומה לא טוב, מי ראוי ומי לא ראוי, מהן החובות המוטלות על הפרט וכיוב'. בקיצור, שיח מוסרי במובן של האתיקה.

    לשיח כזה יש תמיד מעגלי הזדהות הולכים ומתרחבים. אדם נוקט במוסריות העליונה ביותר כלפי בני משפחתו וילדיו: למען הילדים שלך אולי תקריבי את היקר לך מכל, אבל לא תעשי זאת למען חברים, או שכנים. והמעגלים מתרחבים – גברים, אשכנזים, יהודים, לבנים וכד'…

    ככל שהמעגל מתרחב, ככל שהוא "אוניברסלי" יותר, הוא "מוסרי" יותר במובן שאת התכוונת אליו, כלומר הומאני יותר. אבל בניגוד לטענתך, ככל שהוא מצומצם יותר, מוגבל לאנשים שקרובים לי או מאד דומים לי – הוא לא בהכרח שיח "רגשי" של היטהרות.

    הרי גם כנגדך ניתן יהיה לטעון שדאגתך העמוקה למזרחים וערבים נובעת ממניעי היטהרות. נכון או נכון, זה לא חשוב: השיח הוא מוסרי מרגע שהוא חורג מגבולות השלולית האישית שלנו ומתחייב לפעולה ציבורית.

    הכל יחסי. כמו שאת משקיפה ממרומי האוניברסליות שלך על בורגנים לבנים ומזלזלת בסלקטיביות של המעגל המוסרי שלהם – ניצבים מעליך טבעונים, או בודהיסטים שלא נוגעים לרעה אפילו בנמלה, ומזלזלים בסלקטיביות של המעגל המוסרי שלך (למה רק בני אדם ראויים להתחשבות מירבית?)

    את השיח המוסרי של "המרכז הלאומני", על הנקודות העיוורות שלו, צריך לבקר מתוך הנחות המוצא האלה, של תורת מוסר, ולא ליצור אבחנה מדומה בין "מי שמדבר מוסר" ו"מי שמדבר רגש", או "מי שרק רוצה להיטהר".

    את המוסר העקום של הישראלי שדואג לאתיופים רק כאשר הם בפריפריה (רחוק ממנו), שמפגין למען עובדים זרים רק כשזה נהיה אופנתי, ושלא שם קצוץ על מה שקורה בשטחים – צריך לבקר בתור מה שהוא – מוסר עקום, צבוע, לא עקבי. ועיקר הביקורת – כאן אני מסכים איתך לגמרי, כמו שהבלוג הזה מדגיש שוב ושוב – צריך להתרכז בסוגית האחריות: אני אחראי לעוולות שנעשות בשמי, על ידי נציגי בשלטון ובצבא, ומכספי. זאת כל תורת המוסר.

  23. איריס ח. / אוק 14 2009 22:23

    טוב, אנחנו נכנסים כאן לתחום של מוטיבציה מוסרית, שאתה אומר שהוא לא רלוונטי למעשה ואני חושבת שכן. שאולי אפילו זה מה שקובע אם מעשה הוא מוסרי או לא.
    אם המוטיבציה שלי תהיה להיות בסדר עם מישהו כדי שהוא יהיה בסדר איתי, זו לא מוטיבציה מוסרית. לפחות לא של אדם בוגר, אלא של ילד בכיתה ב'.
    ואם המוטיבציה היא הרגעת המצפון, זו בהחלט לא מוטיבציה רעה: השאלה היא מתי המצפון מתעורר.
    המצפון לא מתעורר כשמדובר בפלסטינים, כי אז רובינו נדרשים לשלם מחיר ולוותר על פריבילגיות.
    אם אקדמאית ישראלית תצא נגד גירוש עובדים זרים, כמו שעושה נעמה כרמי למשל, גם אם הנימוק מוסרי, האקט הזה לא גובה ממנה שום מחיר. להיפך: יש בו רק רווח.
    אין פה דילמה בכלל.
    שיח מוסרי מתחיל כשיש דילמה, ושיח רגשי מתקיים כשיש קונפליקט.
    לישראלים שלא רואים את הפלסטינים כבני אדם, אין דילמה. ולכן רוב הפעילות נעשית כפעילות הומניטרית, שהיא בשונה מפעילות של זכויות אדם, משהו על בסיס רגשי בלבד. עליך קופצים הרי, לא בגלל שאתה חושב שלאב שרצחו את שלושת ילדיו בעזה כואב. קופצים עליך, כי אתה אומר שזה לא מוסרי, ומנפץ בכך את אשלית הישראלי המחזיק בזהות הקורבן הטבוח והתמים (צאן לטבח, כבר אמרת? ביבי אמר…)
    אתה אומר שגם אצל הנאצים היה שיח מוסרי, אבל אולי זו דוגמא למקום שמעקר את הרגש: הדיונים בחוג של פון-שטאופנברג וקציניו על משמעות שבירת השבועה שנשבעו לוורמכט תוך כדי שהנאצים רוצחים מליונים, נראית לי מופרעת. לפי זה כל דיבור על נורמות וערכים ומחוייבויות הוא "שיח מוסרי", לא?

  24. עידן / אוק 14 2009 22:46

    לפי גישתך, מה שמכריע זה האם המוטיבציה מוסרית. לפי גישתי, מה שמכריע זה התוצאות.

    היתרון הבולט של גישתי הוא שלא נזקקים להגדרות סובייקטיביות: מה זה בדיוק מוטיבציה מוסרית? הרי הגרועים שבכובשים נימקו את הזוועות שלהם במניעים מוסריים (לחנך את הברברים, נגיד), ואין ספק שחלקם הגדול גם האמין בזה.

    [וזאת עוד רמה של סיבוך – איך מבדילים בין מוטיבציה אותנטית ומוטיבציה מזויפת?]

    ההתמקדות במוטיבציה גם מסתבכת בעולם הרגשי. האם מעשה הופך ליותר מוסרי כי הוא מסב לי (כמי שעשה אותו) רגשות נאצלים, ופחות מוסרי אם הוא גורם לי בושה?

    לא קשה לדמיין מצבים שבהם כל זה קורס. קחי חייל שמסרב להשתתף במעשה התעללות בשטחים. מצבו הרגשי, בזמן הסירוב, ולנוכח חבריו המתעללים, הוא מצב של בושה ובלבול עמוק. באותה שעה ממש, חבר שלו משתתף בהתעללות כי לא מצא בתוכו כוח להתנגד לה. גם הוא חש בושה ובלבול.

    הנה לך: שני אנשים במצב רגשי זהה – ובכל זאת, אחד מוסרי (זה שסירב) ואחד לא (זה ששיתף פעולה).

    מה שמראה שעדיף להתמקד במעשים ותוצאות. כאן יש מדד ברור: מי שמפחית סבל מיותר הוא מוסרי, מי שמגדיל אותו, או נמנע מהפחתתו, אינו מוסרי.

    "סבל" ניתן לזיהוי מיידי. "מיותר" ניתן לביסוס על ידי כך שנראה שהיתה דרך פעולה אלטרנטיבית שלא חוללה את הסבל הזה.

    על כן, תמיד בדיונים על מוסר, וביחוד בהקשר הפוליטי (ולא נגיד, בין שני בני זוג או חברים), אני ממליץ להתמקד במעשים.

    חוץ מזה, העלית מימד נוסף, המחיר האישי. מי שמשלם מחיר אישי על עמדותיו ודאי ראוי להערכה יותר ממי שלא. אני מסכים שיש משהו באינטואיציה הזאת, אף כי גם היא לפעמים מבלבלת: מה אם אני משלם מחיר על מעשה שאין לו שום תועלת ממשית, לעומת מישהו שפועל בלי לשלם מחיר, ובכל זאת מביא תועלת עצומה לקורבנות של עוול?

    (נניח, חייל שמסרב ונכנס לכלא, מציל את נפשו ואף נפש אחרת חוץ ממנה, לעומת עורך דין מרופד בכסף שגם מייצג פה ושם פלסטינים בבתי דין צבאיים, ומשיג עבורם זיכויים משמעותיים).

    אין כאן תשובות פשוטות.

    בכל מקרה, הנקודה הקודמת שלי (בתגובה הקודמת) היתה לגבי השימוש במושג "שיח מוסרי", וחשוב שנבין שאין לאף תורת מוסר בעלות עליו. כמו ששיח רגשי לא פוסק להיות רגשי רק בגלל שהוא עוסק ברגשות שליליים (נקמנות, זעם, אלימות), גם שיח מוסרי לא פוסק להיות מוסרי רק בגלל שהוא מקדם ערכים שליליים (לאומנות, גזענות).

  25. איריס ח. / אוק 15 2009 08:26

    לא ברור לי איך סבל ניתן לזיהוי מיידי, באמת. אתה מזהה אותו מייד ממקום עומדך וממערכת הערכים שלך, אבל זה לא פשוט. סבל למי?
    בשביל סרבן אחד הסבל שיגרם לאביו, קצין בכיר בצנחים, מזה שהוא לא מתגייס, שוקל יותר ואחר יחשוב על המעגל הרחב יותר, ויאמין שבגיוסו הוא מונע יותר סבל, כי הוא לא משאיר את העבודה המלוכלכת הזאת לאנשים פחות מוסריים ממנו.
    גם מבחן התוצאה לא פשוט: היום אנחנו יכולים להגיד שהפעולות, בחלקן לא מוסריות בעליל, של נלסון מנדלה וחבריו, הביאו לתוצאה מוסרית יותר. אבל כשאתה מסתכל באופן נקודתי בהווה על פיגוע של הANC
    האם הוא מנע סבל? והאם זה היה סבל מיותר? בשביל הלבנים – מיותר ובשביל השחורים – חלק ממאבק השחרור המוסרי מאוד שלהם. מעשה יכול להיות מאוד מוסרי ולגרום לסבל: ראה העזרה של האנרכיסטים נגד הגדר לפלסטינים בבלעין. בינתיים הפלסטינים רק יותר ויותר סובלים ויותר נרצחים. האם זה מוריד מהמוסריות של המעשה?
    כשאני מדברת על מוטיבציה מוסרית, אני מדברת על הרגשות שמגיעים *לפני* המעשה המוסרי: האם אדם מונע ע"י אשמה או בושה, ע"י קניית עולמו והדמיון של הגאווה אחר כך? בלבול זה לא רגש מוסרי. זה מצב נפשי שמקשה על קבלת החלטות וכולי…
    והשאלה היא האם אתה יותר תתבייש על כך שהתעללת בהורה מול ילדו, או מכך שהקצין האחראי עליך יבייש אותך מול חבריך. שם נוצר הבסיס לשאת במחיר, ולבנות אפילו גאווה על המעשה, לשאת את הימים בכלא לא רק כהשפלה, אלא גם כגאווה.
    אין רע בכך שאנשים יפרנסו גם את האגו שלהם, זה לא מוריד מערכו של המעשה המוסרי: השאלה היא האם זו המוטיבציה היחידה או שיש גם מוטיבציה שמונעת מעולם ערכים אחר (לא משנה איזה).
    הדוגמא של פון שטאופנברג מעניינת כאן: מדובר בחוג קצינים אליטרי, שהיה נאמן לקיסרות הגרמנית בעצם, והם לא היו מוכנים לשלם בחייהם על רצח היטלר. לכן הם השאירו מזוודה עם חומר נפץ והלכו. זו התגלתה וההיסטוריה ידועה. אז עם כל השיח המוסרי שלהם, אישה ברלינאית בת ארבעים שהחביאה יהודיה במרתף ביתה, עשתה מעשה פי אלף יותר מוסרי, בלי להשחית עליו מילה אחת.

    מוטיבציה מוסרית, היא לא הנימוקים של האנשים: פה אני מסכימה איתך לגמרי. לא מעניין אותי מה הם אומרים, אלא מה הם עושים. ואפשר לדעת אותה לפי שילוב של מה הם אומרים (ומה לא), למי, מתי ומה הם עושים. איך הם מגיבים כשהם צריכים לשלם את המחיר (ואת המחיר אי אפשר לדעת לפני שעושים את הפעולה). ולכן בעיני דווקא מתנחלים הם פעמים רבות יותר מוסריים, עם כל הזוועה שהם עושים: כי הם מוכנים לשלם את המחיר בעצמם ולא זורקים אותו על איזה "מתנחלים" אמורפי, כמו שעושים ישראלים רבים, שהם ממש "בעד השלום" ורק המתנחלים מפריעים לזה, אבל החומה טובה לבטחון והחומוס בערבה ממש טעים. אכן אין לאף אחד בעלות על שיח מוסרי. גם פה אנחנו מסכימים.
    אני יודעת שזה מסבך את הדיון, אבל אנחנו מדברים על בני אדם, שיח מוסרי שלא לוקח בחשבון רגשות מוסריים, הוא שיח בעייתי מאוד. חשוב, במיוחד בפוסט שמדבר גם על שואה, להבין שאין דבר כזה "רגשות שליליים". לרגש יש פונקציה ותוקפנות שמתועלת נכון יכולה להביא לשחרור מאפרטהייד, למשל.

  26. עידן / אוק 15 2009 17:44

    סבל בממדיו הבסיסיים ניתן לזיהוי מיידי. כל אדם סובל כשפוצעים אותו, כשמרעיבים אותו, כששוללים את חופש התנועה שלו, כשמשפילים אותו, כשמונעים ממנו לראות את יקיריו, כשלא מאפשרים לו לבחור או להיבחר וכו' וכו'. אם יש משהו שלמדנו מהנאורות – והפוסטמודרניזם ניסה לשכוח, אבל לשווא – הוא שיש גרעין אוניברסלי לאנושיות. וכל פגיעה בגרעין הזה מחוללת סבל – בין אם אתה שבדי עשיר או אינדונזי עני.

    ובאמת, בואי לא נתחיל להיתמם – מי אמר לנו שהבחורה המצריה שעשו לה חיתוך דגדגן באמת סובלת מזה, הרי היא עצמה לא רוצה להיות חריגה, וכו' וכו'. הדיון הרב-תרבותי על היחסיות של המוסר נעצר בדיוק לפני המושג האוניברסלי הזה של הסבל – שלא ניתן להכחישו.

    בדוגמאות שלך השתמשת באותה מילה, "סבל", לתאר אפקטים רחבים הרבה יותר. ה"סבל" שייגרם לאב שבנו לא מתגייס וכו'. כך אולי מדברים, אבל אם רוצים להיות מדוייקים, צריך להבחין בין הסבל שפלסטיני סובל כשיורים בו, לבין ה"סבל" שישראלי סובל כי הבן שלו לא מתגייס. השפה מטשטשת את האבחנות החשובות האלה. ה"סבל" השני הוא תוצר קונטינגנטי של מערכת התניה תרבותית מיליטריסטית; הסבל הראשון הוא תוצר קבוע של הפיסיולוגיה האנושית. אין שום דמיון בין השניים. אחת התוצאות העצובות של הקשקשת הפוסטמודרנית על יחסיות הערכים וכו' היא שאנחנו נגררים לשיח מטושטש שהנחות המוצא שלו מופרכות.

    הלאה. האם מאבק לחופש מצדיק פעולות טרור? התשובה שלי פשוטה – לא. בשום מקום ובשום תנאי, אזרחים תמימים אינם מטרה לגיטימית. המאבק של השחורים היה מוסרי מאין כמוהו במטרתו, אבל היו בו טקטיקות לא מוסריות. השאלה אם הסטורית הן היו אפקטיביות או לא – איננה קשורה. גם אם היית יכולה להוכיח לי – אני בספק גדול – שהטרור של ה-ANC היה הכרחי להשגת השחרור – זה לא היה הופך אותו למוסרי יותר.

    האנרכיסטים נגד הגדר, למיטב ידיעתי, לא מעורבים בטרור. גם המטרה וגם הדרכים שלהם הן מופת של התנגדות אזרחית לא אלימה. עם מקדם אומץ אישי מעורר הערצה. אני לא חושב שפלסטינים נהרגים יותר ויותר *בגלל* האנרכיסטים; הפלסטינים בבילעין מפגינים מסיבותיהם, ורק שמחים על שיתוף הפעולה הזה. כך שגם במבחן התוצאה, אין כאן בעיה מוסרית.

    פטרת את הדוגמה שלי עם רגש הבלבול כלא רלבנטית. אבל היא מאד רלבנטית, ומאד מהחיים. החייל שעומד בצד בזמן שחברים שלו דופקים מכות לפלסטיני – הוא גיבור. באותו רגע הוא לא יודע שהוא גיבור; באותו רגע, הוא מוצף בושה. לא רק על מה שהם עושים לפלסטיני, אלא בעיקר, על כך שהוא עומד בצד! על כך שהוא שובר את האחווה.

    ה"סירוב" שלו הוא לגמרי אינסטינקטיבי, לא קדם לו שום תהליך בירור עמוק, מדובר בילד בן 19 ולא בפרופסור לאתיקה. ובכל זאת, משהו בתוכו קורא לו – עצור!. משהו גולמי, לא מנוסח – משהו שהוא תמצית האנושיות שלו. כמוהו היו בכל מקום, בכל העולם. האנשים המוסריים ביותר, לעתים קרובות, היו אנשים פשוטים מאד, לפעמים אנאלפביתים. הם בוודאי לא היו עומדים במבחן ה"מוטיבציה המוסרית" שלך, מהסיבה הפשוטה שמעולם לא נתנו לעצמם דין וחשבון על השיקולים בעד ונגד המעשה האמיץ שלהם. הם ידעו, באינטואיצית בטן חדה, ש*זה* המעשה הנכון – וזהו. והמעשה עצמו הפך אותם למוסריים.

    בדוגמה שלך של פון שטאופנברג את בעצם מסגירה שגם את לוקחת בחשבון את הכישלון של ההתנקשות. כי אם היו מצליחים להרוג את היטלר, ולו גם בלי להסתכן אישית בכך, ההסטוריה (וגם את) היתה שופטת אותם כמופת מוסרי.

    את מודה בחצי פה שאי אפשר לבסס מוטיבציה מוסרית על פי מה שהאדם מעיד על עצמו. ואני אומר שבאופן עקרוני, קשה מאד לבסס אותה גם על פי מדדים אחרים. זה לא אומר שאסור לדבר עליה או לחשוב עליה; זה רק מגביל את טווח הטיעונים הפוליטיים שניתן לגזור ממנה.

  27. איריס ח. / אוק 15 2009 19:22

    אתה מתבלבל בכתובת: אני לא מנסה לעשות כאן יחסיות או להגיד שהסבל תלוי תרבות. נתתי לא רק את הדוגמא של סבל האב מבנו הלא מתגייס. הטיעונים היותר מוחצים, הם של אנשים ששוקלים את הסבל שישראלים גורמים לעזתים, לעומת מה אפשר יהיה למנוע בשל כך. אני לא מסכימה עם זה באופן אישי: אבל הטענה שלהם היא ברמה האוניברסלית. לא ברמת הסבל האישי. וכן, הם מגייסים באופן נלוז גם את השואה בשביל זה.
    אבל הטיעון שלהם הוא מוסרי. זה עוד לא עושה את המעשה למוסרי.
    בבלעין הפלסטינים נהרגים כיוון שהם מפגינים ומוחים. לא בגלל האנרכיסטים: גם אנרכיסטים הרי נפגעים. אבל הם כשמם: תנועת סולידריות.
    הדוגמאות הללו נועדו רק להגיד שמבחן התוצאה לא עובד. אתה מצד אחד אומר שמבחן התוצאה והסבל הוא המבחן היחיד. אבל בדילמות מוסריות יש סבל בשני הצדדים: זה מה שעושה את זה לדילמות.
    כשעורך דין עוזר לפלסטיני לתבוע, והפלסטיני זוכה ואז הסיירת הירוקה, השב"כ או מי שזה לא יהיה מענים אותו ככה שהוא לא ירצה לתבוע יותר בחיים שלו: מדובר בתוצאה של סבל. זו הזוועה של הטרור הישראלי. אז גם אם ראשי הועדה העממית בבלעין הם אנשים מבוגרים ואחראים ומנהלים את המאבק שלהם עם סולידריות מבחוץ: כשהצבא עכשיו מטרטר אותם והם מבקשים להיחקר ולהתדיין איתו בלי שילדיהם יראו, והחיילים לא מסכימים: הילדים שלהם רואים איך משפילים את הוריהם וזה בלתי נמנע. וזה סבל וזו טראומה. וזה עדיין לא הופך את המאבק שלהם ללא מוסרי. אלו רק כמה דוגמאות לכך שמבחן התוצאה הוא בעייתי והזנחת הכוונה גם היא.
    אתה לא רואה שאנחנו מדברים על אותו הדבר? הרי אני בדיוק אומרת שאין להזניח את ענין הרגש: אני לא פוטרת אותה כ"לא רלוונטית".להיפך: אני נותנת לה יותר משמעות. החייל לא מגיב באופן "אינסטינקטיבי". הוא ינק משד אימו באופן אינסטינקטיבי. עכשיו הוא מגיב מתוך מוטיבציה מוסרית, שנבנתה בגלל תחושות הבטן החשובות שלו: הגועל, האשמה, הבושה או מה שזה לא יהיה. אלו רגשות המפתח ואותן חשוב לפתח ולהגיד לו שהוא הרגיש נכון ופעל נכון "מהבטן".
    אתה לא מבין אולי למה אני מתכוונת: מוטיבציה מוסרית, היא מוטיבציה רגשית. את הטיעונים המוסריים צריך מי שקיבל כבר החלטה מהבטן וצריך לצאת איתה לעולם, כדי לנמק את ההרגשה שלו. ואותם צריכים כאלו שלא מרגישים מהבטן את הדברים האלו, מאיזו סיבה שלא תהיה.
    תקרא את כל התגובות שלי עד עכשיו תחת הפרשנות הזו: מוטיבציה מוסרית היא ענין של רגש. ואז תבין למה אני חושבת שצריך לעשות לרגש הזה יותר מקום ולא להתדיין בלי להכניס אותו לתמונה.
    פון שטאופנברג וחבריו היו בני אדם חראות (ואת זה אני אומרת על מעט מאוד אנשים. באמת). הם היו בעלי כוח, ידעו בדיוק מה קורה והתלבטו שעות אם להפר שבועה להיטלר. זו דוגמא לסופר-אגו ריגידי, אם תרצה את זה בשפה יותר מקצועית. ואם הם היו מצליחים לרצוח את היטלר זה לא היה משנה את העובדה הזו.
    מה שחשוב בדיונים הללו, אחרי שמקבלים את ההחלטה הוא התפתחות מוסרית שתאפשר בחירה: כי צריך לתרגל את ההחלטות הללו ולא לכל אחד יש בטן שאפשר לסמוך עליה, והלחץ החברתי גדל. באופן כללי בחיים הרי תמיד עדיף שתהיה בחירה יותר גדולה: הבטן יכולה להציל הרבה פעמים, אבל חיילים רבים היא הכשילה, ואם ראית את
    Z32 של אבי מוגרבי
    אתה מבין למה אני מתכוונת: חייל חצי ישן, עם מצב מודעות לא לגמרי ער, הולך עם החברה ורוצח. הבטן שלו לא הגיבה בזמן, למרות שהתגובה שלו היום, אחרי שרצח, היא תגובה של אדם מוסרי, שיודע שהוא עשה חטא נוראי. את הילדים האלו צריך להציל (בלי להזניח את העובדה שהסבל של הקורבן יותר חשוב פה! כלומר: צריך קודם לעצור את הרצח, כי אסור לרצוחׂׂׂ-
    אם תפרש את תהליך הבניה של מוטיבציה מוסרית כתהליך רגשי, תראה שאפשר לגלות מה המוטיבציה של הבן אדם, אבל זו כמובן עבודת פרשנות. נכון הוא שכמו כל פרשנות, היא לא תתן לנו ערכים מדידים בסקאלת מוסריות. כי אין דבר כזה. אנחנו מתעסקים מטבע הדברים בהתנהגות אנושית.
    אתה צודק שזה עושה את הדיון לבעייתי: הכי קל היה לו היתה לנו סקאלה כזו או מבחן תוצאה, אבל זה לא יקדם אותנו.
    הדיונים הללו כאן חשובים, מכיוון שהם מאפשרים לקוראים לתרגל על יבש כל מיני דילמות והגיגים ולדמיין התנהגות אחרת: כזו שהשבט לא תומך בה וגם הבטן שלהם לא.
    יש למשל, ילדים לניצולי שואה, שמהבטן יגיבו כמו החייל שמסרב, כי יש להם איסור רגשי להיות תוקפנים (כי אז זה אומר שהם מזדהים עם הנאצים, וזה איסור מדאורייתא בבית שלהם) ויש ילדים להורים עם ביוגרפיה דומה שירצחו, כי הציווי שהם קיבלו, הוא לא להיות לעולם חלש וקורבן (כי זה בא עם רגש אשמה בלתי נסבל או מה שזה לא יהיה). אפרופו תסמונת מחנות ריכוז…

  28. עידן / אוק 15 2009 21:36

    כי כבר לא ברור לי איפה בדיוק אי ההסכמה.

    בטח שלא אמרתי שצריך להתעלם מרגשות. אנשים פועלים ממניעים רגשיים, לצד מניעים מוסריים (אני מתעקש שאין רדוקציה פשוטה של אחד לשני). כל הצד של *מה קדם* לפעולה, כולל התהליך הרגשי, הוא מעניין מאין כמוהו.

    אבל יש לו ערך מוגבל מאד כשנכנסים לזירת הטיעונים הפוליטיים. והערך מוגבל משום שמדובר בתהליכים סובייקטיביים, שאין דרך לכמת אותם, שאין דרך *לשכנע* את הזולת ב"צידקתם" (מה זה "רגש צודק" בכלל? ואיך משכנעים מישהו להרגיש משהו?). חייבים להבין שיש הבדל בין שפה פרטית – שבה כל הכאב והבושה והזעם נכנסים – לבין שפה פומבית, שבה אנו פונים לזולת שרגשותיו אולי מאד שונים משלנו. וחייבים למצוא שפה משותפת איתו.

    השפה של השיקול המוסרי היא יותר רחבה משפת הרגש, מפני שהיא פחות סובייקטיבית. וכן, מפני שיש אוניברסלים של מוסר שאף אחד לא רוצה לפגוע בהם (חיים, חופש, חירות, קורת גג, וכד').

    עכשיו, אני כותב בלוג פוליטי – לא עושה טיפולים פסיכולוגיים. אני חייב לבחור שפה, ועולם מושגים, שיהיו קבילים על הקוראים, לפחות על רובם. להתחיל לדבר על הרגשות של החייל או של הפלסטיני – לא יקח אותי רחוק. זה אגב, ההבדל בין עמירה הס לגדעון לוי, והסיבה שאני מעריך את הכתיבה שלה הרבה יותר (אף כי אני לא חושד בלוי שמחויבותו פחותה): הס מדברת על צדק ואי צדק, בלי לפרוט על נימים רגשניים.

    נכון, גם הימין מדבר על "הצדק" שלנו. אבל בדיוק כאן כבר ניתן למדוד מה שלא ניתן בעולם הרגשי): איזה צדק ישראלי יוצא נשכר מן המצור על עזה? את רטוריקת "8 שנים של קסאמים" אפשר להפריך עם עובדות. אפשר גם להראות שהמצור לא היה קשור לטרור. אפשר לדבר על אמצעים אלטרנטיביים שהיו קיימים (החמאס הציע הארכה של הסכם המעברים) – שהיו מונעים סבל מיותר. שום דבר כאן לא סובייקטיבי.

    זה כמובן לא ישכנע את מרבית הישראלים, אבל הסיבות לכך אינן תלויות בעצם הדיבור על צדק. הן קשורות לשטיפת המוח שכולם עוברים כאן.

    בקיצור, אין לנו מחלוקת אמיתית, אם שומרים על האבחנה בין תיאור/פרשנות של תהליכים נפשיים, לבין הזירה של הארגומנטציה הפוליטית.

  29. אלעד דקר / אוק 16 2009 02:00

    "גם אם היית יכולה להוכיח לי – אני בספק גדול – שהטרור של ה-ANC היה הכרחי להשגת השחרור – זה לא היה הופך אותו למוסרי יותר. "
    האם אפשר להגיד שאתה מתנגד למוסר על פי תוצאות, משום שלפי מה שכתבתה אפשר להבין שגם אם האלטרנטיבה היתה בין המשך משטר האפרטייהד לנצח לבין פגיעה באזרחים הייתה בוחר בהמשך משטר האפרטייהד לנצח.

  30. איריס ח. / אוק 16 2009 12:48

    אין הרבה מחלוקת, אבל זה התחיל בכך שהיה בינינו דיון על האם יש בישראל "דיון מוסרי" או לא.
    ברור שבלוג פוליטי הוא לא טיפול פסיכולוגי, ולכן הטיעונים צריכים להיות מוסריים.
    אבל הפוסט הנוכחי שלך, דווקא נכנס למחוזות הרגש, ולכן הלכתי איתו.
    כשעוד חיינו בישראל, אחד הדברים ששברו אותי, היה שהילדים שלי חזרו מחופשת פסח לבית הספר, והמורה חנה, אישה מקסימה, אמרה להם את מה שחוזר המנכ"ל אמר להגיד (אפרופו שטיפת המוח). הבן שלי, ילד בכיתה ג', חזר הביתה וסיפר לאימו שהיתה באותם ימים בקריזה תמידית, שאין מה להילחץ. "הצבא שלנו הכי מוסרי, כי אם היינו לא מוסריים, לא היינו נכנסים עם חיל רגלים לג'נין אלא יורים בהם מהאויר". היום כמובן, אחרי עזה, אנחנו יודעים שאפשר לשכלל את הטיעון הזה ולהשכיח את חוזר המנכ"ל ההוא שניסה להתגבר על חור של שלושה שבועות בהם הילדים לא היו תחת השפעתה של כוס התרעלה הציונית.
    ילדים בכיתה ג' הם ילדים שיכולים כבר להתאמן בחשיבה מוסרית: אפשר לתת להם דילמות על חברות (זה מה שמעניין ילד בכיתה ג', לימור לבנת, ולא חיילינו הגיבורים, אלא אם רוצים לגדל פשיסטים קטנים). ככה מלמדים לנהל דיון מוסרי.
    אבל בישראל אין באמת דיון מוסרי ברמה הזאת: אין החלפת טיעונים מוסריים אלא יש סתימת פיות שמטרתה היא "אנחנו הכי צודקים, וזה ככה מאז אושויץ".
    זו סתימת הפה עם השואה: וככה האשכנזים סותמים את הפה למזרחים, כל הישראלים לפלסטינים והורים לילדיהם (ראה ואלס עם באשיר: שם האב לא מכיר בסבל של הבן בלבנון, כי בסטאלינגרד היה כמובן הרבה יותר גרוע. לך תתחרה עם השואה בקיצור…).
    לכן, הבלוג הפוליטי שלך, צריך להמשיך ולתרגל אנשים בדיון כזה, ולזכור (כלומר, אתה, שהוא הבלוג…) שיש לך עסק עם אנשים שלא קיבלו חינוך לדיון מוסרי.
    הישראלים מאויימים מזה, כי זה יפרק את הזהות הצודקת הזו והם יגמרו בסוף כמוני: בחו"ל. מעט מאוד אנשים יכולים לחיות בארץ עם הדיסוננס הזה ולבלוגים יש תפקיד בהצעה של אלטרנטיבה וחינוך לחשיבה אחרת. אפילו אם אנשים לא משתתפים בתגובות באופן אקטיבי.
    חברים?

  31. עידן / אוק 16 2009 18:48

    איריס ח.: כמובן שחשיבה מוסרית צריך לפתח ולתרגל. אני עושה את זה כל הזמן בבלוג, לא? לקחת סיטואציה, לצטט את השליטים, לחלץ כלל "מוסרי" מדבריהם, ולהראות שהוא מופרך, או לא עקבי אפילו לשיטתם, או פשוט כיסוי למשהו אחר. אולי המחלוקת בינינו היתה בדגש. כשאת התכוונת לכך שאין בארץ חשיבה מוסרית, הדגש שלך היה על חשיבה (וטיעונים וכו'). אני רק ציינתי שמדובר בשיח מוסרי, גם אם דל ועילג ולא משכנע בעליל – הוא עדיין בתחום המוסר ולא בתחום הרגש, גם אם יש לו מניעים רגשיים ברורים.

    לגבי הרעיעות והדלות של החשיבה המוסרית בארץ – אין חולק. כבר כתבתי על כך במסה שלי על כתיבה פוליטית.

    חברים, חברים. אין כמו ויכוח טוב לחגוג את החברות.

    אלעד דקר: אני לא רואה איך המסקנה שלך נובעת מהאמירה שלי. אני אמרתי שיש עוולות שאינן מוצדקות בהקשר של מאבק פוליטי. טרור נגד אזרחים איננו מוצדק. זה בדיוק מה ש"מוסר תוצאות" מכתיב', שהרי "מוסר כוונות" היה מתעלם מן התוצאות העגומות לטווח-קצר ומוחל עליהן בשמו של עתיד שוויוני וצודק יותר.

    שים לב: העתיד המיוחל הזה איננו בגדר "תוצאה", אלא רק תקווה. התקווה להביא את העתיד הזה איננה יכולה להיחשב בגדר תוצאה, להבדיל מן האזרחים המבותרים והמדממים בזירת הטרור שהם בגדר תוצאה בלתי ניתנת לערעור. לכן, אין סימטריה ב"דילמה" שלך מבחינת מוסר התוצאות.

    לגבי הניתוח של נפילת האפרטהייד – כמו שאמרתי, אני בספק שהטרור הפיל אותו. המפולת הגיעה בגלל הלחץ והחרם הבינלאומי. ושים לב, גם אם הטרור סייע לנפילת המשטר, אף אחד לא יודע אם המשטר לא היה נופל בלעדיו. כל הספקולציות האלה חסרות טעם. כשעומדת הבחירה בין להרוג או לא להרוג אזרחים, אף אחד לא יכול לנבא את ההשפעה ארוכת הטווח של המעשה. מה שניתן לדעת בוודאות זה שתוך זמן קצר, אזרחים חפים מפשע ימותו. זאת הוודאות היחידה שעומדת בפני הטרוריסט, והיא מספיקה כדי לשמוט את הבסיס המוסרי ממעשיו.

    כמובן, טרוריסט או מדינת טרור – אין הבדל כאן.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: