התחת האקדמי שלנו / פוליטיקה של גזים / כחול על הכל
אנחנו, אנשי הסגל הבכיר באוניברסיטאות:
טעינו כשלא חברנו למאבקם הצודק של המורים העל-יסודיים, שהתנהל במקביל למאבק שלנו;
טעינו כשנאבקנו בהמלצות דו"ח שוחט שנגעו לנו ומילאנו פינו מים בכל הקשור להעלאת שכר הלימוד לסטודנטים;
טעינו כשחתמנו על הסכם עם האוצר מבלי לכלול בו את הסגל הזוטר;
הסגל הזוטר טעה כשחתם על הסכם עם האוצר מבלי לכלול בו את הטכניון והאוניברסיטה הפתוחה;
ואנחנו ממשיכים לטעות בכל יום שאנו מפקירים את עמיתינו באוניברסיטה הפתוחה לבדם במאבק.
לא טעויות של אי הבנה או שיקול דעת לקוי; טעויות אידאולוגיות. טעויות שנטועות עמוק בתרבות ההפרטה, בשוק העבודה המפורר למגזרים קטנים ועוינים זה לזה, במנטליות פחדנית שמתנקשת בכל תשואה אמיתית לטווח ארוך כדי לא לספוג ולו הפסד מזערי בטווח הקצר. על הטעויות האלה גם אנחנו משלמים בירידת קרנה הציבורית של האקדמיה ובטבעת החנק התקציבית המתהדקת סביבה. מי שדואג רק לתחת של עצמו, שלא יתפלא שאף אחד אחר לא יזיז את התחת בשבילו.
פוליטיקה של גזים
איתמר שפירא, מדריך סיורים ב"יד ושם", פוטר מעבודתו לאחר שציין באוזני תלמידי ישיבה מהתנחלות אפרת, שגם לעם הפלסטיני יש טראומה משלו ("הנכבה").
שפירא אישר אתמול בשיחת טלפון עם "הארץ" כי דיבר עם המבקרים על הטבח בדיר יאסין שהתקיים ב-1948, וזאת משום ששרידי הכפר, כיום חלק משכונת גבעת שאול, נראים מן היציאה מבניין האתר. "ביד ושם מדברים על בואם של פליטי השואה לארץ והקמת מקלט ליהודי העולם כאן. אני הזכרתי שהיו אנשים שישבו בקרקע הזו וניסיתי להזכיר שיש טראומות אחרות שמניעות עמים אחרים. השואה הניעה אותנו להקים מדינה יהודית, ולעם הפלסטיני יש טראומה שמניעה אותו לחפש לעצמו הגדרה, זהות, קרקע וכבוד, כמו שהציונות חיפשה", סיפר שפירא… איריס רוזנברג, דוברת יד ושם, אמרה אתמול בתגובה לפניית "הארץ" כי "מאחר שהמוסד מקפיד בעבודתו המקצועית שנושא זיכרון השואה יהיה מנותק מכל אג'נדה פוליטית – הן מימין והן משמאל, ומאחר שהמדריך סירב לשנות את אופן הדרכתו, הוחלט על הפסקת עבודתו כמדריך בבית הספר המרכזי להוראת השואה ביד ושם".
שאלה לי לפרנסי "יד ושם": כשהנשיא פרס, וראש הממשלה נתניהו, והשר לענייני כלום סילבן שלום, ויו"ר הכנסת רובי ריבלין, והרמטכ"ל אשכנזי, וכל דמגוג קטן עם מיקרופון ביד משווה את אחמדינג'אד להיטלר, ואת איראן של 2009 לגרמניה הנאצית, וטוען שמדינת ישראל היא התשובה הניצחת והבלעדית לאנטישמיות, ושצריך צה"ל חזק (שיודע לתחקר את עצמו ולצאת נקי!) כדי למנוע שואה שנייה – זה לא ניכוס של זכרון השואה לאג'נדה פוליטית?
אמור מעתה: לקחים לאומניים מהשואה – אינם פוליטיים. לקחים הומניסטיים – פוליטיים. ניכוס מימין – מותר; ניכוס משמאל – אסור.
לאיתמר שפירא, שלא השווה בין הנאציזם לבין הציונות, ולא בין השמדת היהודים לטבח דיר יאסין, אלא בסך הכל ניסה לפנות מקום בנפשם הצפודה של מאזיניו לסבל של האחר – אני אומר היום תודה, וסליחה. ולהנהלת "יד ושם", שהתפנתה לה משרה של מדריך סיורים, הייתי מציע לשקול את זאב הרטמן, חבר מועצת נצרת עלית, שאיחל בברכת יום עצמאות לתושבי עירו "שהערבים יתאיידו". בלי ספק אמירה לא-פוליטית שכזו הולמת יותר את זכרון השואה, האפוף כולו אדים רעילים.
כחול על הכל
כבר שבוע שכתמי הצבע השגרתיים על אצבעות בתי החוזרת מן הגן איבדו את ססגוניותם ולבשו כחול אחיד. כשהבאתי אותה לגן בבוקר התבררה הסיבה. כל הצבעים סולקו מן הסלסלות שמונחות על השולחנות, למעט הצבע הכחול. שאלתי את הגננת (או העוזרת גננת, או המחליפה של העוזרת, קשה לדעת, הן מתחלפות כמו שרים בלי תיק) למה הילדים חייבים לצייר רק בכחול. היא השיבה: "לכבוד יום העצמאות". ואכן, בוקר בוקר מתגלה לעיני אותו חיזיון ביעותים: 20 ילדים יושבים בשקט גמור סביב השולחנות, שעליהם מונחות ערימות של צבעים וטושים כחולים, וכל אחד מהם שוקד על אותה יצירה עצמה: דגל ישראל. כל בוקר, כל ילד, אותו דגל, אותו כחול. ככה זה יהיה שבועיים, עד יום העצמאות. זהו, נגמרו הצבעים בעולם.
חוץ מהאצבעות הכחולות, לילדה שלי יש כבר מגיני דוד זוהרים בתוך העיניים. וגם האף שלה נהיה משולש, או שרק נדמה לי. לפעמים היא ואני מנסים למרוד. אתמול היא צבעה את המשושה בתוך המגן דוד בשחור (כנראה פילחה אותו מהמסתור של הגננות). שלשום ציירתי לה במרכז הדגל מחומש, במקום מגן דוד, ורשמתי את הספרות 666 בתוכו. אבל זה לא עוזר, בסוף עוברים על הכל בכחול. ככה החליטה הגננת. כחול של ים, עמוק כזה, שאפשר לזרוק לתוכו את מי שרוצים.
לא למות טיפש 
"זכור את אשר עשה לך עמלק"
לך ולא לו. לך ולא לאף אחד אחר. רק לך.
אגב, גם אני לא מצליחה בשום אופן להבין איפה יש אג'נדה פוליטית בדבריו של שפירא.
"אג'נדה פוליטית" היא דעה אחרת שנתפסת כמאיימת על הקונסנזוס. יש לסמנה תחילה (המילים "אג'נדה פוליטית", הן תיוג, הטלת סטיגמה) ואחר כך להרחיקה (פיטורין, במקרה זה).
ובת כמה הילדה? (מסקרנות והזדהות)
כי במערכת החינוך מקפידים לא להכניס "אג'נדה פוליטית". אני מניח שבשבועיים הכחולים האלה היא מקריאה להם קטעים נבחרים מכתבי אוסישקין וטבנקין.
הילדה בת 4 וחצי. נופת צופים.
סליחה על הקנטרנות.
החיבור בין הקטע הראשון לשלישי פשוט צעק.
התופעה בגן מוכרת, אני יודעת שכולנו משתתקים במקומות הקרובים ביותר. במיוחד אם יש ספק שהפעוטים ישלמו את המחיר.
גם היא קורבן של השיטה. לא בטוח שמגיעה לה קביעות, אבל ודאי מגיעה לה סוג של חסינות מפני פיטורים והחלפות בקצב של גרביים. אני גם חושב שבשלב הרחוק יותר צריך לאחד כוחות עם כל מערכת החינוך, כולל הגנים, כך שלא באמת הצלחת לקנטר אותי. מה שעצוב זה שאפילו עם העל-יסודיים, ועם המכללות, שהם הכי קרובים לאוניברסיטאות בשרשרת החינוך – לא הצלחנו לשתף פעולה. אז אחווה של פרופסורים וגננות היא באמת חזון אחרית הימים.
ואחרי שהגננת הסבירה לך, מה אמרת לה?
אי אפשר להחליף איתה יותר משני משפטים בבוקר. ספק אם הייתי פוצח שם בפולמוס על ערכו של חינוך לציונות באמצעות רדוקציה כרומטית לצבע אחד.
עידן,
לפני כמה שבועות פרסמת פוסט מפורט על הטעם שבכתיבה פוליטית. בין השורות השתמע שאתה רק כותב ולא עושה מעבר לכך (או אולי כתבת זאת במפורש, אני לא זוכר). כמובן שגם כתיבה היא סוג של עשיה אבל אתה מבין למה אני מתכוון.
אז כרגע הרושם שלי הוא שאתה לא נוקף אצבע אפילו כשמדובר בגן של ביתך (כמובן, אתה תשפיע על ביתך ותאזן את שטיפת המוח, אולי אפילו תעביר אותה גן. אבל מה עם שאר הילדים שלומדים שם?) ומסתפק בכתיבה – אולי יפה, אולי חכמה – שכמו שנכתב למעלה לא נקראת על ידי אף גננת.
אביב
אבל אין לי מושג מה כל כך נורא בלצייר דגל ישראל בגן.
אין לי מושג מה אתה רוצה ממני. מה ציפית שאני אעשה: אעביר לגננת סדרת חינוך? אבייש אותה לפני ילדים והורים אחרים?
אין לי מושג אם יש לך ניסיון עם מערכת הגנים הציבורית, לא הפרטית, אבל מדבריך עולה שאין לך. להורים יש אפשרות מינימלית בלבד להשפיע על התכנים וההתנהלות בתוך הגן. הכל נקבע באופן מרוכז במשרד החינוך (הם מפיצים לגננות תזכירים וכיוב'). למעשה אין יכולת לפקח על הנעשה בגן; אפילו לבקר באמצע היום אסור לך (לא יפתחו את השער).
מי שיש לו כסף ויכולת, בוחר בגן פרטי שהולם יותר את תפיסתו החינוכית. לי אין כסף ויכולת ואני נאלץ להסכין עם הרבה מאד דברים שלא לרוחי – הפוסט הזה רק נתן דגימה. אם אתה חושב שאני יכול להתפרץ לאיזה משרד בעירייה, לדפוק על השולחן והוקוס פוקוס – למחרת הילדים ייחשפו לתכנית הומניסטית ויצירתית – אתה לא יודע איפה אתה חי.
כמובן שמנסים לתקן, בקטן, פגמים שנחשפים לעין. אבל מדובר בדברים הרבה יותר בסיסיים (בעיות בטיחותיות בחצר, התעלמות ממצוקה של ילד וכיוב'). בכל הנוגע לפילוסופיה החינוכית בכללותה שמנחה את הגנים הציבוריים – דרושה לא פחות ממהפכה.
וגם ביחס שלנו לזקנים. וגם ביחס שלנו לעובדים לא מאורגנים. וגם ביחס לפלסטינים.
אז נראה לך שיש לי זכות כלשהי לבחור את המאבקים שלי? או שבכל פעם שאני מצביע על פגם, מיד מוטלת עלי החובה האישית לארגן קמפיין ציבורי לתיקונו?
Idan,
Sorry if I was too blunt or unrealistic.
What I "want from you" is to walk your talk or at least walk and not only talk.
There are many poossibilities other than embarassing the gannenet or breaking desks at the town hall. The fact that these are the only options you posit shiws me that you didn't thoroughly think how to save your daughter's educatrion.
The revolution you're talking about will not happen unless you (and I) bother to act on such crucial issues such as the education of our children. I'm glad that you don't have money for private education – this way I can count on you to work for change in the general education system.
Ofcourse we choose our battles and can not act on every crucial topic. But I assume that brainwashing one's daughter and her friends will be crucial enough for one whose moto is "don't die stupid".
Writing isn't enough, certainly writing in a blog. Your writing is very logical – too logical. Your claims are very extreme – too extreme. For me these are both signs of someone who is not realy engaged in acting for change.
But ofcourse, that's your right and it's rudeness on my behalf to write the above sentence. And I guess that what I wrote will not influence you – why should it? – so basicaly I'm doing here the same thing I accuse you of doing.
Shabat Shalom
Aviv
נתחיל מזה שבאמת, כמו שכתבת, הפוסל במומו פוסל. גם ה"פעולה" שלך היא בעיקרה כתיבה. מה לעשות, יש אנשים שמצטיינים בכתיבה ויש אנשים שמצטיינים בעשייה ארגונית. כל אחד צריך לדעת את מעלותיו ומגרעותיו.
מעבר לזה, אם יורשה לי, בחיי הקצרים כבר הספקתי "ללכת את הדיבור שלי" – כל הדרך אל הכלא. פעמיים. כך שאם רמזת לצביעות, תחשוב פעמיים.
במאמרים קודמים אכן הדגשתי שיש צורך לחבר פעולה לעמדה פוליטית. אם תחזור שוב להקשרים שבהם זה נאמר, תראה שטרחתי לא מעט להראות שיש טעם לעשות את החיבור הזה שם. גם מבחינת האפקט הציבורי המצטבר, וגם מבחינת המחיר האישי הבטל בשישים. מאד היה לי חשוב להעמיד את העניין לבחירתו של הקורא ולא לגעור באנשים סתם – "למה אתם לא פועלים לפי השקפתכם?". כלומר, מאד היה לי חשוב לא לנקוט את הגישה שאתה נקטת כאן.
במקום זה, דחקתי בקורא לתת לעצמו דין וחשבון – אם אתה לא פועל בהתאם להשקפתך, לפחות תנסה להצדיק לעצמך את הפסיביות הזאת. אולי תגלה שהיא מוצדקת, אבל אולי גם לא.
כל אפיזודת הגננת לא עומדת בקריטריונים האלה, לשיפוטי האישי. אולי אתה לא מסכים, אבל שוב, לדעתי אתה לא מספיק מכיר את המערכת של הגנים הציבוריים. פוליטיקה אפקטיבית איננה דון-קישוטיות – חייבים להתאים יעדים לאמצעים, וגם לנפשות הפועלות.
ומעבר לכל, אכן, יש עניין סובייקטיבי – איפה לתת את הפייט האינדיבידואלי שלנו, בהינתן שחייבים לוותר על הרבה יעדים חשובים. שוב ושוב אני שומע ביקורות – "למה אתה לא כותב על הקיפוח הכלכלי? למה לא על אפליית נשים וכו'?"
אז קודם כל, מדי פעם אני כן כותב. אבל נכון שמבחינת המחוייבות האישית שלי, כפי שהיא מתבטאת גם בבלוג, העניין הבוער ביותר, הדחוף ביותר לתיקון בישראל, עניין שהמון תלוי בו – הוא הכיבוש והאפרטהייד.
הייתי יכול גם לפתח טיעון מסודר שהיה מוכיח באותות ובמופתים שאכן מדובר בעוול הכי קיצוני – אובייקטיבית, לא רק לטעמי האישי – אבל אין צורך. גם אם הוא לא היה הכי קיצוני, עומדת לי זכותי להתרכז בו. כפי שלכל פעיל פוליטי אחר, כותב או עושה, עומדת זכותו לבחור את המאבק הקרוב לליבו. ואם שמת לב, מעולם לא מתחתי ביקורת על בחירות כאלה של פעילים. אף כי מאד פופולרי בשמאל שלנו להטיח בוץ זה בזה (כל אחד רוצה להוכיח שהוא מוסרי וצודק יותר), אני לא עוסק בזה. תבדוק טוב: יש הרבה תוקפנות בבלוג שלי, אבל היא תמיד תמיד מופנית כלפי סוכני הכוח. לא כלפי שותפים למאבק.
לגבי הטענה שהכתיבה שלי "הגיונית מדי" – שמעתי אותה בעבר ומעולם לא הבנתי את פשרה. מי שסבור שניתן להטות פוליטית אנשים דרך פניה לרגש שלהם – הוא נאיבי. אני עדיין מחכה לראות סימן שזה עובד.
הכתיבה שלי מראש לא מיועדת להטות פוליטית אף אחד. היא מיועדת להצליל את מבטו של מי שליבו כבר נמצא במקום הנכון. לעניות דעתי זו משימה מספיק חשובה. ועדיין, שים לב, מעולם לא מתחתי ביקורת על מי שכתיבתו הפוליטית מתבססת על הנעה רגשית. שוב, אתה הוא זה שמדיר אותי ואני לא מדיר אותך או אף אחד אחר.
אני רוצה לחדד משהו.
למעשה, אני לא מסכים שהכתיבה שלי פונה רק להגיון. תביט בתגובות (וגם מתגובות שמגיעות למייל שלי אני יכול להעיד). הטקסטים שלי מעוררים קשת של רגשות: כעס, רוגז, בושה, עוינות, התקוממות, אי נחת ועוד.
כלומר: קשת של רגשות שליליים. הרגשות האלה, אני טוען, הם חלק אינטגרלי בהנעה פוליטית של אנשים (על משקל הניכור הברכטיאני).
ההשקפה הרווחת, אני מניח, היא הפוכה: היא מדגישה את חשיבותם של הרגשות החיוביים: אמפתיה, סולידריות, חמלה. אני מרשה לעצמי להניח שאתה היית מעדיף להשתמש באלה.
אבל נשאלת שאלה מעשית, לגמרי לא פילוסופית: איזה סוג של רגשות באמת יותר אפקיבי בהנעה פוליטית של אנשים: השליליים או החיוביים? הכעס או האמפתיה? מי שמניח מראש שהרגשות החיוביים יעשו את העבודה הנחוצה – מניח את המבוקש. נסיוני האישי הוא הפוך: כעס וזעם הם דלק פוליטי, אמפתיה וחמלה הם סם תרדמה.
מכאן לא נובע שאני ושמאלנים אחרים לא חשים אמפתיה וחמלה. זה מובן מאליו; אלמלא הרגשות האלה, כלפי המדוכאים באשר הם, לא היינו בכלל ניגשים לפעילות הפוליטית. אבל מרגע שבחרנו בה, צריך לשאול באופן מפוכח – האם ניתן להניח שהרגשות החיוביים שאנו חשים כלפי פלסטינים תחת כיבוש "יכבשו לבבות" בציבור? האם ניתן לקדם הסדר שלום אמיתי על בסיס האמונה שהישראלים ילמדו לחוש הזדהות וחמלה כלפי הסבל הפלסטיני?
אהמם. תרשה לי להיות סקפטי.
אבל אולי אנשים כועסים, אנשים שממורמרים על כל השקרים שמוכרים להם, אנשים שהתפכחו באופן כואב מן האשליה שהשלטון רוצה בטובתם – אולי הם כן יפתחו תודעה פוליטית חדשה, אקטיבית יותר. עליהם אני בונה. וגם כאשר אני כותב באופן "הגיוני" אליהם, אני כל הזמן מגרה להם קצות עצבים חשופים. והם כועסים. טוב שכך.
מילה אחרונה: כתבת שאני "קיצוני מדי". אני מבקש, אם ברצונך דיאלוג אמיתי, להימנע מסיסמאות ריקות. אם טענתי באחד הפוסטים משהו שנראה לך "קיצוני", יכולת להגיב עניינית. להפריח אמירה בלי כיסוי זה לא רציני. תאר לך שהייתי מגיב בבלוג שלך כך: "אביב, אתה רוחני מדי". היית פוטר אותי בלי להתייחס, ובצדק.
מצטער על התגובה המאוחרת – אין לי די זמן מחשב בימים אלו.
ראשית, בניגוד למה שכתבת בתחילת התגובה, אני איני מסתפק בכתיבה אלא גם בעשיה בשטח. ובאשר למה שאני כן כותב במישור הפוליטי: לא מעניין אותי לכתוב למשוכנעים. את כל הכתיבה שלי אני מכוון אל אלו שאינם מסכימים איתי.
ועוד הבהרה – כלל לא כיוונתי לצביעות כלשהי מצידך.
קראתי במהירות את מה שכתבת למעלה ושמחתי לראות שעלית על כמה מנקודות המחלוקת העיקריות בינינו.
אני מתפלא שאתה מפריד בין מה שהתרחש בגן לבין ה"מאבק בכיבוש". הרי הכיבוש ממשיך בגלל שהציבור לא מתנגד – אפילו תומך – והציבור לא מתנגד בגלל שהוא מסרב לראות את מה שאנחנו עושים והסירוב לראות מה אנחנו עושים נזרע בנו כשמכריחים אותנו לצייר במשך שבוע בטוש כחול.
על הגיון ורגש הייתי שמח לכתוב בהרחבה – יש לי חצי דוקטורט בלוגיקה מתמטית כך שחוסר הכבוד שלי להגיון ככלי בלעדי להנעת אנשים אינו מושתת רק על רוחניות (הנה, גם אתה לא יודע עלי משהו).
בהחלט יש מקום לרגשות שליליים כפי שתיארת. חוץ מלהיות רוחני ומתמטיקאי בדימוס אני גם מדריך אמנות לחימה ומכיר מאוד בערך של עימות.
אבל לטעמי חסר בשמאל האקטיביסטי שימוש גם בסוג אחר של תקשורת. בתור מיעוט כל כך קטן אנחנו חייבים להצליח לגעת במי שאינו חושב כמונו ולעורר כעס אצל אנשים לא ממש גורם להם להשתכנע זה לפחות הניסיון שלי).
ואם לתת דוגמא מההתכתבות בינינו (כבר נתתי אחת – לא היה סיכוי שסגנון הכתיבה שלי ישכנע אותך) – אנחנו יכולים להביא עד מחר טיעונים הגיוניים בעד ונגד כתיבה "קיצונית" וכתיבה "דיאלוגית". אבל מעבר להגיון כזה או אחר ההעדפה הרגשית שלך היא לכתיבה המתלהמת (סליחה, אני מגזים בכוונה) – כך אני שופט לפי מה שאת המפרסם כאן – וההעדפה הרגשית שלי היא לעבר כתיבה אחרת. כלומר, כוחו של ההגיון בויכוח בינינו מוגבל ועד שלא נמצא דרך לגעת זה בזה נצטרך להסתפק בכך שאנחנו מבהירים את העמדות שלנו (לא דבר רע כל כך, אבל גם לא עוזר לסיום הכיבוש).
שילוב נכון בין הגיון, מידע ורגש הוא מאוד עוצמתי. כך גם שילוב נכון בין נכונות להתעמת והיכולת להידבר. בשילובים הללו מתרחשות פריצות הדרך הכי משמעותיות.
הייתי רוצה לראות אותך עושה את השילובים הללו
אני רוצה בעצם להפנות שאלה לכל מי שקרא את הפוסט:
האם למישהו יש איזשהו סיפור על פגם אידיאולוגי במערכת החינוך (גן ילדים, בי"ס יסודי או תיכון)
שהוא הצליח לתקן אותו במשהו על ידי אירגון ההורים האחרים באותה כיתה ופניה למורה או למנהלת?
השאלה הזאת פשוט מטרידה אותי מאז שקראתי את הפוסט: האם להורים בארץ יש איזושהי יכולת להשפיע על המורים של הילדים שלהם?
אני מקווה שעידן לא ימחק את התגובה הזאת אבל אני אבין אם הוא לא ירצה שיתפתח דיון על נושא שלא קשור ישירות לבלוג שלו.
אבל בהחלט הצלחתי להעלות לתודעה של מורות וגננות נושא שקרוב לליבי והוא מקומן של הנשים בחגי ישראל. מערכת החינוך משקיעה המון זמן בהוראת מנהגי וסיפורי החג, אבל מדירה מהסיפור נשים. כל מורה/גננת שלימדה את ילדי גוייסה לעניין, ואכן סופרו סיפורים קצת אחרים בהם יש גם נשים כדמות מרכזית ולא רק אחות-של, אמא-של
בעוונותי אני לא עוקבת האם זה נמשך אחרי שילדי מסיימים את שנה"ל ועוברים לכיתה הבאה, אבל אני מאמינה שהורים מעורבים בהחלט יכולים להשפיע
אני מגיע קצת באיחור, התנצלותי. בכל אופן, בהתייחס לסיפור של איתמר שפירא. אני חושב שאתה יורה בכיוון הלא נכון בנושא הזה. צריך להבדיל בין יד ושם כמוסד ששם לעצמו מטרה "להנחיל את זיכרון השואה" לבין השימוש הציבורי שנעשה בזיכרון זה. אני מסכים איתך לחלוטין על הזילות של השואה בשיח הציבורי. ביד ושם לעומת זאת, הם מקפידים על זה שהמדריכים שלהם לא יקשרו את האג'נדה הפוליטית שלהם במהלך ההדרכות. מדריך שעומד במוזיאון השואה ומדבר על הנכבה הוא בעייתי מאוד מבחינה זאת, בדיוק כמו שמדריך שעומד שם ומדבר על החובה להתיישב בכל שטחי ארץ ישראל מהפרת ועד הנילוס הוא בעייתי. חוץ מזה, יד ושם גם פיטרו מדריכים שאמרו דברים כאלו (התיישבות וכו').
הציבור בוגר מספיק בכדי לקבוע דעה בעצמו ולא צריך לפטר מדריכים בגלל זה