חודש: ינואר 2009

ראשית, השפה: בג'באליה היה טבח. לא "הסתבכות", לא "שקיעה בבוץ" ולא "שגגה". טבח. טבח ג'באליה. רק שנתיים וקצת חלפו מאז הטבח הקודם ברצועה, טבח בית חאנון, שבו הפגיז צה"ל שכונת מגורים והרג 19 אזרחים פלסטינים.

זה היה צפוי. מתקפה שמתחילה בטבח, יכולה רק להידרדר. 4 הדקות הראשונות של המתקפה, לפני 12 יום, הגדירו את אופייה: 150 צוערים של משטרה כחולה (קרי, לא כוח צבאי) נקטלו מן האוויר בפעולה שדייקנותה קצרה שבחים מקיר לקיר. גם זה היה טבח, אף כי עשו הכל לטשטש את משמעותו. אני מודה שגם לי לקח יומיים להבין מה קרה ומה עתיד לקרות. בינתיים טבח רודף טבח – 13 בני משפחה (בהם 7 ילדים) נהרגו מפגז שצה"ל ירה על ביתם בשכונת זייתון. ועוד ועוד.

הדגל השחור התנוסס מעל המתקפה של צה"ל מן הדקה הראשונה.

העניין הזה נלעס לעייפה בויכוחים על המבצע, אבל ראוי להזכירו שוב ושוב: לצורך קביעת האחריות – המוסרית והמשפטית – אין שום משקל לטענה הישראלית שמדובר בטעויות, נטולות כוונת זדון. המבחן הוא הידיעה מראש – ידיעת הסיכוי, הקרוב לודאי, שייפגעו המוני אזרחים. צה"ל ודאי יודע זאת, במיוחד אחרי הירי השגוי על כוחותינו. בתנאים האורבניים של עזה, אין שום דרך מבצעית לבודד את לוחמי החמאס. לכן משַטחים רחובות שלמים וזורעים חורבן בקנה מידה חסר תקדים.

אכן מדובר במתקפה חסרת תקדים בברוטליות שלה. בעשרים השנים האחרונות, שבהם הופעלו צבאות מודרניים נגד אוכלוסיה אזרחית חסרת מגן, אין כמעט מקרים דומים באכזריותם, למעט שניים: הטבח שביצעה ארה"ב באוכלוסיה העיראקית וזה שביצעה רוסיה בצ'צ'ניה.

בית הספר בג'באליה שימש מקלט פליטים – אותם פליטים שצייתו להמלצת צה"ל (נוהל "הקש בגג") להתפנות מבתיהם. גם כאן אין כל חידוש, למעט קנה המידה. כבר במלחמת לבנון השניה דחקה ישראל בתושבי הכפרים לנטוש את בתיהם, ואז הפגיזה לא אחת את שיירות הפליטים מן האוויר.

הפלסטינים בעזה סופרים כבר כ-700 הרוגים, ובהערכה מאד זהירה, לפחות 150 מתוכם הם נשים וילדים.

כשהייתי ילד היה לנו משחק כזה: כולם נשכבים אחד על השני על הקרקע, וצועקים: ערימת ילדים, ערימת ילדים. הילד שנקלע לתחתית הערימה תמיד היה יוצא בפנים כחולים.

כמה ילדים עוד צריכים להצטרף לערימת הילדים המתים בעזה, כדי שישראלים מן השורה – לאו דווקא פעילים פוליטיים – יאמרו די?

זאת לא שאלה היפותטית. המתקפה בעזה נכנסת כרגע לשלב "השעון המתקתק". הפסקת האש תגיע בעוד כמה ימים, בלחץ בינלאומי. ישראל רחוקה מהשגת היעדים הטקטיים שלה (חיסול תשתית הרקטות), שלא לדבר על היעד האסטרטגי (הפלת שלטון החמאס). בלי ספק, עד הפסקת האש ילחץ צה"ל עוד ועוד על הדוושה. עוד הרבה ילדים יתווספו לערימה. במהלך הפסקת האש, יתגבש לחץ פוליטי וצבאי לחזור ללחימה מה שיותר מהר, כדי להשלים את המלאכה. עוד ילדים לערימה.

אם כך: כמה ילדים נחוצים? 300? 500? 1,000? 5,000?

האם ישנו בכלל מספר הרוגים פלסטינים שיחצה איזשהו סף סיבולת בציבוריות הישראלית? האם יש סף סיבולת כזה? לעת עתה נדמה כאילו הפקידו הישראלים את ענייני המוסר בידי אומות העולם. שהם יגידו לנו די, שהם יגידו לנו מתי עברנו את הגבול. כי אנחנו לא יודעים. בעצם, אין לנו מושג כבר מה מותר ומה אסור.

תחושת חוסר האונים הזאת איננה לחלוטין מוצדקת. ישראלי מן השורה יכול לעשות לא מעט לעצור את הטירוף. "אומץ לסרב" התעוררו מהתרדמת ופירסמו היום מודעה גדולה הקוראת לסרבנות. עוד מודעת מחאה של "האשמים הרגילים" מן השמאל התפרסמה. מוטב מאוחר מאשר אף פעם. בטורי הפרשנים כבר מבצבצים, כצפוי, סימני השאלה והפקפוק. שוב מאוחר, 700 הרוגים מאוחר מדי, ובכל זאת, מוטב מאשר המשך שתיקת הכבשים.

מותר גם להתחרט ולומר: טעינו. בשמאל הישראלי נפוצה תופעה מגונה של "סכינאות היום שאחרי": התחשבנות חסרת-רחמים זה עם זה – מי התריע קודם, מי מחה ראשון. עד היום יש מי שמסתובב עם פנקס מרוט מ-1982 ומפנה אצבעות מאשימות. כל העניין הזה מיותר. אצבעות מאשימות יש להפנות כלפי סוכני האלימות – הממשלה והצבא. בזמנים מטורפים כאלה, אזרחים חפצי-חיים צריכים להתאחד נגד מי שמאיים על שלומם ולא אחד נגד השני (בין אם הם בני אותו עם או לא). ישראלי שיעצור עכשיו ויגיד: טעיתי בתמיכתי הלא מסוייגת בצבא, טעיתי כשחשבתי שהפעם זה יהיה נקי ויעיל ולא כל כך מכוער – ישראלי כזה עושה מעשה גדול. הוא בעל תשובה. 

מן התשובה מתחייבת פעולה. מה יעשה מי שלא נקרא לצבא ולא כותב בעיתונים או ברשת? יפעיל לחץ ככל שניתן על מקבלי ההחלטות. יפגין, ישלח אי-מיילים, ימשוך תשומת לב תקשורתית, יסרב לשתף פעולה עם חינגת הדם וההרג הזאת. איפה כל הנשים? אלה ששולחות את בניהן ובעליהן לשדה הקרב, למה לא שומעים אותן? הלא הנשים תמיד היו חוט השדרה של מחנה השלום הישראלי, הראשונות להבין את גודל הכזב והאיוולת של פולחן הכוח.

לחץ ציבורי פועל בישראל. למעשה, הפוליטיקאים שלנו משותקים מפחד לנוכח סקרים המראים על אי פופולריות. מי שיפעיל כעת לחץ לסיום הלחימה, ולא משנה איך, העיקר שיהיה סיום סופי בהחלט – עושה מצווה גדולה. התנגדות לטבח שהיה ולטבח שיהיה היא בפשטות פעולה מצילת חיים.

וביום הבוחר, מתי שיבוא, אולי ננסה פעם אחת להיפרע מן המנהיגים שסיחררו אותנו ואת שכנינו, שוב, למחול הדמים המוכר.

מתוך היונה שעל הגג, פ. קפקא, עם עובד 2007.

1. [זו היתה אסיפה פוליטית]
"זו היתה אסיפה פוליטית. משונה הדבר שרוב האספות נערכות ברחבת האורוות, על גדת הנהר, שהקול האנושי כמעט אינו יכול לגבור על שאונו. אף על פי שישבתי על מעקה הרציף, קרוב אל הנואמים – הם דיברו על בסיס מרובע, עירום, של אבני גזית – לא הבנתי אלא מעט. אמנם ידעתי מראש במה מדובר, והכל ידעו זאת. והכל גם היו תמימי דעים, תמימות דעים שלמה מזו לא ראיתי מימי, וגם אני הסכמתי עמם הסכמה גמורה, העניין היה ברור מאין כמוהו וכבר דנו בו פעמים רבות, ועדיין היה בהיר כביום הראשון; שני הדברים, תמימות הדעים והבהירות, היו מפחידים, יכולת החשיבה שָבתה מרוב תמימות דעים ובהירות, לפעמים חפצת לשמוע רק את הנהר ושום דבר מלבדו".

2. [בעיר הזאת השעה תמיד]
"בעיר הזאת השעה תמיד שעה מוקדמת של שחר שכמעט לא עלה עדיין, המים גונם אפור אחיד שאינו מתבהר כמעט לעולם, הרחובות ריקים, נקיים ודוממים, היכן שהוא נעה לאטה כנף של חלון שלא הודקה, היכן שהוא מתנפנפים קצותיה של יריעת בד שנפרשה על מעקה מרפסת בקומה אחרונה, היכן שהוא מתבדר קלות וילון בחלון הפתוח, ומלבד כל זה אין כל תנועה".

3. [אלה חיים בין קלעים]
"אלה חיים בין קלעים. אור יום, בוקר תחת כיפת השמים, ומיד מחשיך, וכבר ערב. אין זו תרמית מסובכת, ובכל זאת עליך להסכין עמה כל זמן שאתה עומד על הקרשים. אתה יכול רק לברוח, אם יש לך הכוח, לפנות וללכת אל הירכתיים, לחתוך את יריעת הבד ולעבור בין קרעי השמים המצויירים, לצאת דרך כל מיני גרוטות ולהימלט אל הרחוב שבמציאות, הצר, החשוך והלח, שאמנם גם הוא עדיין קרוי רחוב התיאטרון, בגלל הקרבה אל התיאטרון, אבל הוא אמיתי ויש לו כל העומקים של האמת".

צחוק בחדרים, שריקה
דממה.
על כתפינו, יונה צחורה.

                                                          עזה, 5.1.2009                                    "רויטרס"

דברי הבלע של יוסי דר נגדי לא באמת ראויים לתגובה. שהרי ברור לעין כל שמטרת המאמר שלו היתה לבצע בי רצח אופי – סיכול ממוקד של האישיות שלי. על העובדות והטיעונים שהעליתי – אין לו מה לומר. "לא נתייגע כאן בניתוח ארכני של תוכן הדברים", הוא כותב, ובעצם – לא מתעכב על התוכן בכלל. עם פגיון בין השיניים הוא מסתער במטרה אחת: להכפיש את שמי.

אמרתי שהדברים לא ראויים לתגובה. אבל אולי הבהרה. מחצית מכתב הפלסתר המתפלץ של יוסי דר מוקדשת ל"חשיפה" כביכול של מקורות ההשפעה שלי – נועם חומסקי וטניה ריינהרט. אכן זכיתי להיות תלמידם. דר "חושף" לקוראים התמימים עובדות מזוויעות – הידעתם שחומסקי תמך במאבק החיזבאללה?! הידעתם שהוא הגן על חופש הדיבור של מכחיש שואה?!

האמת, ידענו. דר מגלה כאן את אמריקה. השפלות היא ברמיזה הזאת – צא ולמד באיזו חברה מסתופף הלנדו הזה. דר ודאי מדמיין את חומסקי רוכן מעלי עם מזרק אימתני ומזריק לי לתוך המוח שנאת ישראל. כן, כזה אני: זומבי נטול מחשבה עצמית, כלי שרת של השמאל הרדיקלי העולמי, שכידוע שולט בכל מרכזי הכוח הפיננסיים והצבאיים בעולם.

אם אינך יכול להתמודד עם אדם – הכפש את שמו הטוב. יוסי דר מצטרף כאן למסורת מפוארת של אנשים קטנים מאד.

האמת היא שמעולם לא דיברתי עם חומסקי על פוליטיקה יותר מ-10 דקות. זמנו היה יקר כל כך שהעדפתי לנצל אותו לדבר על בלשנות. אבל מה אני מצטדק? ברור שאני שליח אופל, הרי שהיתי באותו חדר איתו. ופעם אפילו איתו ועם טניה!

הנה עוד חשיפה. יש לי חבר גרמני שאבא שלו היה קצין באס.אס.. אני מאזין למוסיקה של ואגנר. יש לי חבר שמכיר חבר שהיה במצפן, אני מכיר מישהי שמתכתבת עם טלי פחימה, ואני מחפש נואשות בפייסבוק חברים מאיראן. כולי זוהמה מוסרית.

אני גאה בקריאה שלי לסרב. אני גאה למחות את הרוק המצחין של יוסי דר מפני. בזמן שהוא היה עסוק ברצח האופי שלי, אני עסקתי בניסיון למנוע רצח של אזרחים ישראלים ופלסטינים. כמו הרוק שלו, יוסי דר ינזל ויישכח.

המאמר שלי שקרא לסרב להתגייס למלחמת עזה עורר הרבה תגובות. חלק ניכר מן התגובות היו חשובות, ואיפשרו לי להמשיך ולחדד את הנקודות שהועלו במאמר. הן גם היו כנות – כלומר, נבעו מסקרנות וספקנות אמיתיות, ולא מקנטרנות לשמה.

מקצת התגובות היו הפרובוקציות הרגילות. אנשים שבאו להכפיש, בלי שום מאמץ לגבות את טענותיהם (אם היו כאלה) בעובדות – מאמץ שאני בהחלט השקעתי במאמר שלי. ביחס אליהן אני מרגיש פטור מהצורך להגיב, ואם כבר אני מגיב, פטור מהצורך להיות יותר אדיב מן המגיב-מכפיש.

אבל היו גם תגובות מזן אחר – כאלה שקראו תיגר על עצם הלגיטימיות של הסרבנות. עליהן לא ממש עניתי, רק רמזתי שלא זה היה נושא המאמר. פה ושם אני מניח שנשארו אנשים ממורמרים. לכן אני חש צורך להסביר למה התכוונתי בדיוק.

למען הסר ספק: גם בפוסט הזה לא אכנס לעובי הקורה של הסרבנות. הסיבות מיד יובהרו. אבל אנסה לשרטט את ההקשר הרחב יותר של הדיון.

לכל דיון על אקט סרבנות ספציפי, יש שני רבדים. הרובד העקרוני והרובד הספציפי. ברובד העקרוני נשאלת השאלה: האם סרבנות היא בכלל לגיטימית במדינה דמוקרטית? האם אי ציות אזרחי הוא ערוץ מחאה הפתוח בפני האזרח? אם כן, מהם התנאים (החריגים, בלי ספק) שמתירים שימוש בסרבנות?

ברובד הספציפי נשאלת השאלה: האם במקרה שעל הפרק – בפלישה הזאת לעזה, באינתיפאדה וכיוב' – מתקיימים התנאים החריגים שמצדיקים סרבנות? אם כן – צריך להראות זאת באמצעות תיעוד וטיעון.

מכאן מובן, שמי שמראש עונה בשלילה על השאלה העקרונית, פטור מלהתמודד עם השאלה הספציפית. אם סרבנות פסולה מעיקרה, בכל מצב ובכל תקופה, הדיון מסתיים בזאת. לעומת זאת, מי שמקבל שישנם מצבים חריגים שבהם הסרבנות מוצדקת, אינו יכול להתחמק מן השאלה – האם בסיטואציה שבה אתה נמצא כעת מוצדקת הסרבנות?

המאמר שלי ("הגיעה עת סירוב") הניח מראש שהתשובה לשאלה העקרונית היא חיובית. הוא התמקד רק בנסיבות הספציפיות של מלחמת עזה הנוכחית, וניסה להראות שמתקיימים בה התנאים שמצדיקים סרבנות.

על בסיס מה הנחתי מראש שסרבנות איננה פסולה באופן מוחלט? על בסיס תהליך חשיבה ארוך וממושך, שהחל לפני יותר מ-15 שנה. אי אפשר לסכם תהליך כזה בפוסט אחד או שניים או אפילו עשרה. יתירה מזאת – הדיון על הסרבנות בישראל אינו חדש. הוא פרץ במלוא עוזו מיד לאחר מלחמת לבנון הראשונה, ביוזמת "יש גבול". נכתבו ספרים, מאמרים, נערכו ימי עיון ועוד. אנשים טובים, משני צדי המתרס, הקדישו את מיטב מאמציהם השכליים והמוסריים כדי להגיע להכרעה בעניין הזה.

זה יהיה מגוחך מצדי לפתוח דיון בשאלה "סרבנות – כן או לא?" במסגרת בלוג. עם כל הכבוד לבלוגים, יש לא מעט נושאים שהם מחוץ לטווח הקשב וההעמקה שלהם. מי שמכיר את הבלוג שלי יודע שאני לא בדיוק חומק מויכוחים. אני כן מסתייג מפופוליטיקה של נושאים מורכבים.

מה שכן אפשר לעשות, ואעשה בקצרה, זה להפנות את המעוניינים לטקסטים הרלבנטיים. כאמור, הטקסטים נכתבו לאורך כמעט 30 שנה, בצמוד לאירועים פוליטיים משתנים. אבל מתנהל בהם דיון עקרוני בשאלת הסרבנות שיפה לכל זמן וכל מקום. לא רק תומכים יש שם – גם מתנגדים.

הנה חלק מן הנושאים שנדונים בהם (ושוב – אני כאן בגדר מראה מקום, לא פותח דיון משל עצמי): שלטון החוק מול צו המוסר, דמוקרטיה פורמלית לעומת דמוקרטיה מהותית, ההבדלים בין סרבנות מצפון לפציפיזם, הסרבנות בראי שיקולי ביטחון / לכידות חברתית / ההלכה היהודית, הענישה הראויה לסרבנים, ההבדל בין סרבנות הימין לסרבנות השמאל. ועוד ועוד.

עכשיו אני אומר שני דברים קצת מפתיעים. דבר ראשון: חשיבותם של הטקסטים האלה זניחה. הסרבנות היא קודם כל אקט, מעשה במרחב הפוליטי. רק אחר כך היא דיבורים ומחשבות. את כוחה הפוליטי היא שואבת מן הניראוּת של העירעור על צידקת המדינה והחוק, ולא מתזות חריפות ומנומקות היטב. סרבנים רבים לא הטריחו עצמם בקריאת הטקסטים האלה; הדבר לא גורע כהוא זה מעוצמת מעשיהם. יש אנשים שפועלים מתוך דחף מוסרי עמוק, שאינו נדרש לרפלכסיה; אחרים מחפשים לעצמם עוגנים אינטלקטואליים. אלה גם אלה שותפים שווי זכויות בבחירה שעשו. ספק אם הטקסטים שאמליץ עליהם מיד ישכנעו מתנגדים לסרבנות שעמדתם שגויה. מטרתם אחרת: לאפשר למי שבחר בסרבנות להבין טוב יותר את האקט של עצמו; את המסורת הפוליטית שבתוכה הוא פועל, את הטיעונים נגדו וטיעוני הנגד, את שלל ההשלכות האתיות והחברתיות של הסרבנות. כל זה מעניין מאד, אבל שוב, משני לעצם האקט.

ואת הדבר המפתיע השני אומר אחרי הרשימה.

ספרים

על הפטריוטיות, ל.נ. טולסטוי, נהר ספרים, 2008.

אי ציות אזרחי, הנרי דייויד ת'ורו, רסלינג, 2006.

כיבוש וסירוב, ישי מנוחין (עורך), ספרי נובמבר, 2006.

משפטי הסרבנים, דב חנין, מיכאל ספרד ושרון רוטברד (עורכים), בבל 2004.

בין מחאה למרי אזרחי, סמפוזיון, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2004.

אי ציות ודמוקרטיה, יהושע ויינשטיין (עורך), הוצאת שלם, 1998.

מרי אזרחי, חמי בן נון (עורך), הוצאת יער, 1992.

על דמוקרטיה וציות, ישי מנוחין (עורך), הוצאת יש גבול, 1990.

גבול הציות, דינה וישי מנוחין (עורכים), הוצאת יש גבול, 1985.

מאמרים

ימין ושמאל: אי ציות אידאולוגי בישראל, חיים גנז, אלפיים 27, 2004.

ציות אזרחי וסרבנות מצפוני, אבי שגיא ורון שפירא, אלפיים 27, 2004.

אל העומד על סף הסירוב, עידן לנדו, "העיר", 2002.

אוסף מאמרים באתר "אומץ לסרב"

ובכן, דבר שני. יש נושא אחד שכמעט כל הטקסטים האלה עוברים עליו בשתיקה, והוא קריטי להבנת הסרבנות (ומדוע היקפה מוגבל כל כך). מעבר לכל הטיעונים והעובדות, מסתבר שאנשים פועלים מתוך מניעים רגשיים חזקים מאד, ומסוגלים לעשות כך אפילו נגד כל מה שתבונתם ומוסריותם מורים להם. המכשול העיקרי שניצב בפני מי ששוקל לסרב הוא לא מוסרי ולא פוליטי: הוא רגשי.

מדובר באחוות הלוחמים – אותה ברית איתנה שקשר הלוחם עם חבריו ליחידה, שגובשה ונצרפה במשך שנים, ועומדת מעל לכל דיון ושיקול אחר. הסרבן נקלע לדילמה קשה מנשוא: באקט הסירוב הוא בוגד בחבריו הטובים ביותר, וגוזר על עצמו (ברוב המקרים) נידוי מקבוצת ההזדהות המשמעותית ביותר שלו. כפי שכבר ידוע ממחקרים לא מעטים, גם לוחמים שמסכנים את חייהם בסיטואציות קרב עושים זאת לא מנימוקים "פטריוטיים" אלא מתוך תחושת חובה כלפי עמיתיהם; עריקה מקו החזית מלווה בבושה עמוקה (שאינה פוסחת גם על הלומי קרב).

זהו מחיר רגשי כבד, שלא כל אחד מוכן לשלם. כדי להימנע מלהגיע למקום הזה, אותם אנשים בונים לעצמם "טיעונים" רציונליים נגד הסרבנות. שימו לב – אני לא מדבר על מי שבאמת ובתמים מתנגד לסרבנות מטעמים אידאולוגיים. אני מדבר על פלח אוכלוסיה לא זניח, שנמצא באיזור דמדומים תודעתי: מסתקרן מהסרבנות אבל נרתע ממנה, מתחיל לחשוב על הטיעונים בעדה אבל חדל באמצע, ובדרך כלל מעדיף להישאר מעורפל.

עבור אנשים כאלה – יש טעם בדיונים ובטקסטים שהוזכרו קודם. אותו חייל שסולד מוסרית ממה שהצבא עושה, אך עדיין קיימת בו התנגדות עיקשת לאקט הסירוב, יוכל לבצע בדק בית יסודי בעזרת הטקסטים האלה. אבן אחר אבן הוא יהפוך, עד שאולי, בסוף הדרך, ימצא עצמו מול מראה אכזרית. ובמראה הוא יווכח, שלא נותרו באמתחתו שום "טיעונים" נגד הסרבנות – רק התנגדות רגשית עיקשת. או שלא. אבל את תהליך הבירור הוא יהיה חייב לעשות.

ואז הוא יידע בדיוק למה הוא מסרב לסרב. או למה הוא כבר לא יכול יותר להימנע מהסירוב.

הפוסט הזה הוא בעצם הזמנה לבירור עצמי שכזה. אני מודיע מראש – הוא לא הזמנה לויכוח בעד או נגד הסרבנות. נדמה לי שמי שבאמת רוצה לעבור את תהליך הבירור העצמי ויתחיל לקרוא, יבין עד מהרה שתגובות בבלוג אינן המדיום הנכון לעבור בו את התהליך.