חודש: ינואר 2009

אוי, מחמם את הלב, באמת מחמם, לראות את תהלוכת הגברים-גברים האלה, שבימים כתיקונם משגרים 20 פקודות חיסול לפני ארוחת הבוקר, ואחרי הגרעפץ של הקרואסון עוד מבטיחים לדפוק טוב-טוב את הערבים בבית השימוש – לראות אותם מקרקרים בבהלה, מביטים אנה ואנה מנין יבוא עזרם, מתדפקים נואשות על שערי החוק, נמלטים אל מתחת לחצאית הרחבה של "המדינה", שתגן עליהם מהדוד הרע, הדוד פרננדו אנדראו מספרד.

מרוטי נוצות, מצווחים ככרוכיות.

כן, זה עושה לי טוב, ומחמם לי את הלב בימים הקרים האלה, אחרי 3 שבועות שהם יצקו עופרת על ראשי מאות אלפי אנשים חפים מפשע, לראות שיוצקים גם להם על הראש. לא עופרת, בסך הכל כמה טיפות צוננות של accountabilty, ובכל זאת יש בטיפות הספורות האלה כדי לשבש שם, במוחות של הגברים-גברים האלה, את הסדר הטוב. להעמיד אותם לשניונת חולפת באור האמיתי של מעשיהם: פושעים. לא טובים מאחרון הטרוריסטים.

ואני יודע שלא ייצא מזה הרבה, אולמרט ולבני כבר על הטלפונים לראש ממשלת ספרד, במיטב מסורת הפאסיב-אגרסיב של הדיפלומטיה הישראלית, מאיימים מתוך תחינה נואשת, ומישהו שם יתעשת, במדריד, וימצא סעיף נשכח בחוק שיסכל את החקירה הזאת הרבה לפני שהיא תתגבש לכתבי אישום. כן, כל זה ידוע מראש, ובכל זאת, נורא קשה לי לחנוק את ביעבוע השמחה הזה בתוכי, סוף סוף לראות אותם, את אדוני המלחמות שלנו, קצת מבוישים ומבוהלים. קוראים לזה שמחה לאיד. שמחתם של נטולי הכוח בנפול סוכני הכוח.

ביתם לא חרב. זרחן לא חרך את עורם. ילדיהם לא נקרעו בפגזי פלאשט. לא לא, אסון כבד יותר ניחת על ראשם: אין טיולים לאירופה בעתיד הקרוב.

נו, דיכטר, באמת איך תעמוד בזה? אם אתה לא תטוס לאירופה, מי יסביר לאירופאים למה מגיע לך להמשיך לטוס לאירופה? וכמה נוגע ללב פואד, שהגדיר את ההחלטה בספרד "הזויה". אני לתומי חשבתי שעצם העובדה שהאנשים האלה ממשיכים להתקבל בכבוד מלכים בבירות העולם – היא היא הזויה. כיוון שהבושה לא קברה אותם בארץ, אולי הפחד יעשה זאת.

[לנקות את השולחן, ומהר, מטיעוני סרק מגוחכים: אף אחד לא כפר בזכותה של ישראל להעניש את סלאח שחאדה. מכך לא נובע שיש לישראל זכות להוריד איתו לקבר עוד 14 אזרחים חפים מפשע, בהם 9 ילדים. ואין שום "צביעות" בהחלטת השופט הספרדי. הוא לא יזם את התביעה, אלא רק שקל את הבסיס החוקי שלה. אם למישהו מ"מזועזעי הצביעות" מפריע שהספרדים לא חוקרים את פשעי המלחמה של אמריקה ורוסיה – אדרבא; תתכבדו נא ותטרחו להגיש כתבי תביעה, מפורטים ומנומקים, לבית הדין הספרדי. אם לכם לא אכפת מפשעי המלחמה של רוסיה בצ'צ'ניה, למה אתם מצפים של"מרכז הפלסטיני לזכויות אדם", שהגיש את התביעה בספרד, יהיה אכפת מהם?]

רגע לפני שתילעס ללא הכר בקמפיינים של הבחירות, הנה סיכום מפורט ומתועד של מתקפת "עופרת יצוקה", כפי שהיתה באמת 

  

השגים

אפס.

כמה לוחמי חמאס נהרגו? תלוי את מי שואלים. ההערכות נעות בין 50 ל-500. המרכז הפלסטיני לזכויות אדם (לא שלוחה של החמאס) מדווח על 179 חמושים הרוגים. בכל מקרה, ביחס לכמות החמושים של החמאס (לפחות 20,000, נכון לאפריל 2008) – מדובר בפגיעה זניחה. מלאי הרקטות אומנם הידלדל, אבל כמות האנשים לא, וקרוב לודאי שלהפך: המתקפה הצה"לית רק חיזקה את המוטיבציה להתגייס לחמאס, שעמד בה בלי להרים דגל לבן.

כמה מנהרות הושמדו? צה"ל טוען שבערך מחצית. כיוון שהיו יותר מ-800 מנהרות, זה משאיר עוד 400 פעילות. ממילא, אלה שנהרסו כבר עוברות שיקום בימים אלה, ההברחות כבר חודשו, למעשה כבר במהלך הלחימה, עסקים כרגיל, בדיוק כפי שהיה צפוי מראש. הישג קשה לראות כאן.

הצד הישראלי משתעשע באשליות אופטיות. אומרים לנו, "שוקמה ההרתעה הישראלית, ולראיה – הופסק ירי הרקטות". קודם כל – הראיה הזאת עדיין טעונת הוכחה לטווח ארוך. ובכל מקרה, אין בכך שום רווח, שהרי לאותה תוצאה בדיוק ניתן היה להגיע בלי המתקפה הישראלית. מיד עם תום הרגיעה, הכריז החמאס, פעם ועוד פעם, שהוא מעוניין להאריך את ההסכם בחצי שנה אם ישראל תקיים את הבטחותיה מיוני 2008. בשבוע שעבר הסכים חמאס לרגיעה שתימשך שנה, עם אפשרות להארכה, תמורת פתיחת המעברים. התגובה הישראלית היתה הכרזה חד-צדדית על הפסקת אש, אף כי חמאס התריע מראש שההכרזה אינה כובלת אותו – ודאי כל עוד נמצאים כוחות כיבוש ישראליים בעזה.

כלומר, לו היתה מטרת המתקפה הפסקת ירי הרקטות – ניתן היה להשיגה ללא המחיר האנושי והכלכלי העצום שהיא גבתה. מה שמעלה את החשד המוצדק, שהפסקת ירי הרקטות לא היתה מטרתה האמיתית של המתקפה (אלכס פישמן, היום ב"ידיעות": "שני הפרקים האחרונים [של המבצע] אמורים היו למוטט את החמאס, לאפשר השתלטות על מערך ההברחה לעזה, וממילא לשנות שם את השלטון").

צאו וראו, אם כן, עד כמה מוכנה ממשלת ישראל להרחיק לכת כדי לשמור על העיקרון הקדוש של "לא מדברים עם החמאס". היא מוכנה להתעלם מהסכמה ברורה של החמאס להפסקת אש ארוכת טווח תמורת פתיחת המעברים (חלק מתנאי הרגיעה המקורית ממילא); היא חותמת על הסכמים עם כל מדינות המערב לסיכול הברחות הנשק, ורק לא עם מצרים, שמשטחה מוברח הנשק (כלומר, עוד ספין ליצירת הרושם של "השגים מדיניים"); היא מסכנת ביודעין את תושבי הדרום, שיספגו עוד ועוד רקטות ממי שלא היה בכלל צד ב"הפסקת האש"; ואחרי כל אלה היא מתחצפת להכריז על הצלחת המבצע.

ותזכורת קלה בעניין המעברים. למה ישראל מתעקשת להחזיק אותם סגורים (למעט עזרה "הומניטרית")? אני בטוח שישראלים רבים מקשרים, אולי לא במודע, בין המעברים לבין הברחות הנשק. כמובן שאין קשר. על המעברים לישראל, ישראל מפקחת. על מעבר רפיח מפקח האיחוד האירופי, וממילא לא ניתן להעביר בו ציוד וסחורות, רק אנשים.

המעברים הם, בפשטות, עורק החיים של עזה. כיוון שעזה המרוששת לא מסוגלת לייצר למליון וחצי פלסטינים מספיק מזון וצרכים חיוניים אחרים, היא תלויה לחלוטין בסחורות מבחוץ. עד היום מערכות המים והביוב של הרצועה אינן פועלות כסדרן משום שישראל לא התירה להכניס חלקי חילוף למשאבות. גם זה חלק מסיכול הטרור?

במלים אחרות, הפלסטינים נאבקים כאן על הקיום עצמו, בעוד שישראל נאבקת על שוט הכיבוש. אולמרט, לבני וברק לא מעוניינים לשמוט מידם את הכלי האכזרי הזה, שמזכיר לפלסטינים כל רגע ורגע מי האדון כאן. הפלסטינים נדרשים להפסיק את האש מבלי שישראל מבטיחה לפתוח את עורק החיים שלהם. לא צריך להיות טרוריסט כדי לסרב לעיסקה המבזה הזאת.

ההנהגה הישראלית יודעת זאת היטב, וגם מודעת לכך שבסירוב להגיע להסדר הוגן, בשיחות ישירות עם החמאס, היא זורעת את זרעי ההתלקחות הבאה, ושוב מפקירה את בטחונם של תושבי הדרום. ואת שלומו של גלעד שליט. בציניות מסמרת שיער, שתהפוך מן הסתם לעמוד התווך של מערכת הבחירות, מנהיגינו "מחבקים" את תושבי הדרום, מצטלמים איתם, מביאים לשם תורמים עשירים ומבטיחים שהסבל נגמר. ואם הוא לא נגמר, נו, זה בגלל שהחמאס לא מכבד הסכמים (וביחוד הסכמים שנחתמו בלעדיו).

נזקים

1. 1,360 הרוגים פלסטינים, 13 הרוגים ישראלים. 5,500 פצועים פלסטינים, 770 פצועים ישראלים. יותר מ-20,000 בתים ומבני ציבור נפגעו חלקית או כליל. קרוב ל-100,000 פלסטינים שנותרו ללא קורת גג. נזק כלכלי לרצועה בהקף של 2 מיליארד דולר.

היה אפשר להפסיק כאן. הנזק הזה לבדו מאפיל על כל ההשגים (שאין), ולו גם המדומים. על כל המוות הזה, השכול, הנכות והסיוטים בלילות – אין כפרה. באמת שאין. אלא שברור לי שיש לא מעט ישראלים השמחים בנפול אויבם, או בנפול פצצות של טון על אויבם, והם אולי רואים בכל העניין הזה רווח נקי. לכן נמשיך.

2. העמקת האיבה והניכור בין הציבור היהודי והערבי בארץ. בהפגנות מחאה ברחבי הארץ נעצרו יותר מ-700 ערבים (בין שליש למחצית מהם קטינים).

3. סיכון יהודים וישראלים בחו"ל – אל-קאעידה קורא למוסלמי העולם לתקוף יעדים ציוניים.

4. תידלוק האיבה האנטי-ישראלית בעולם המערבי – עליה חדה במקרי אנטישמיות באירופה בעקבות המבצע, ישראלים אינם רצויים.

5. שוב קטיושות בצפון, ושוב, אחרי שנתיים וחצי שקטות (שני פצועים קל בנהריה).

6. דחיפת המדינות הערביות המתונות לזרועות אויבי ישראל – טורקיה, ירדן, וסעודיה מצננות את היחסים עם ישראל. קטאר מנתקת אותם. גם ונצואלה  ובוליביה מנתקות את הקשרים. שוב אנחנו עם לבדד ישכון; מצורעי העולם התרבותי.

7. פסגות חדשות בהזניית שלטון החוק בישראל – המחלקה לדין בינלאומי בפרקליטות הצבאית מתגלה כמכבסה של פשעי מלחמה (עוד על כך – בפוסט הבא בבלוג זה). 

8. הנזק הגדול מכולם – ככל הנראה חיסלנו במו ידינו את שארית הפרטנר שעוד היה לנו בעזה, לשנים ארוכות. אותם פלסטינים שלא תמכו בחמאס, שקיללו אותו בשקט וייחלו להחלפתו בשלטון נאור יותר, שוחר שלום – הם כבר נואשו מאיתנו סופית. הילדים שהיו עדים לחורבן הנורא הזה יגדלו להיות עוד דור נטול תקווה, חדור שנאה לישראל – גם בלי הטפות החמאס. פיוס מתחיל באמון, והמתקפה הנוכחית על עזה ריסקה את האמון סופית. יעברו עוד שנים ארוכות עד שתושבי עזה ייאותו ללחוץ יד של ישראלי מבלי לחפש מאחוריה טנק או אף-16. ישראל, כדרכה, תעמיד פנים שעזה לא קיימת, ואולי תכרות הסכם שלום נפרד עם חבורת אבו-מאזן בגדה. גם האשליה הזאת תתפוצץ לנו בפנים.

ומה עם גלעד שליט?

אומרים לנו ששחרורו לא היה חלק ממטרות המתקפה. זה נכון רשמית אבל לא מעשית. בפועל, החיילים הפשוטים בדרגי השדה הרגישו שהם יוצאים "לשחרר את שליט", ושאבו הרבה מוטיבציה מהתקווה הנאיבית הזאת. מישהו דאג לתדלק ולפמפם את התקווה הזאת, חרף הידיעה שמדובר במניפולציה; מה לא עושים כדי לשכנע אנשים להטיל עצמם לשדה הקרב. האחווה והדאגה ללוחמים הם רגשות אותנטיים עזים – נכס ששום מערכת צבאית לא יכולה לתפקד בלעדיו. על כן היא רותמת אותם לצרכיה, לא פעם באופן ציני ודוחה (וראה פרשת המכתבים לחיילים שנזרקו לאשפה).

כעת מלחששים מסביבתו של אולמרט שפתאום יש נכונות לשחרר רוצחים רבים תמורת גלעד שליט. מקור בכיר אפילו הגדיר את זה כאחד מהשגי המבצע.

הבנתם את זה? לפני המבצע יכולנו לשחרר את שליט במחיר נמוך יחסית (בלי לשחרר רוצחים רבים). זה לא היה מספיק טוב, ועכשיו, בזכות המבצע, השגנו מחיר הרבה יותר טוב: גם נשחרר רוצחים רבים, וגם הרגנו עוד 400 ילדים על הדרך. הדברים אולי נשמעים קצת בדיוניים כרגע, אבל לאולמרט יש רקורד מוכח בתחום הספינולוגי. אם, הלוואי והלוואי, תתממש עסקת שליט לפני שאולמרט פורש, ולו גם במחיר שחרור 1,000 אסירים (אני הייתי משחרר הרבה יותר) – היא תוצג כהישג אישי של אולמרט, ואחד מהשגי המתקפה. אף אחד כבר לא יזכור שהיה ניתן לסגור את העסקה 3 שנים ומאות הרוגים קודם לכן.

 

הערות:
1. ביקורת שאינה מגובה בתיעוד וקישורים המשתווים למה שהובא פה – לא תיענה.
2. ביקורת לא עניינית – לא תיענה. למשל, תגובות בנוסח "למה אתה לא כותב על X", כאשר X הוא "הסבל של תושבי שדרות" / "אמנת החמאס" / "פרעות תרפ"ט" או כל X אחר שאין בו כדי להצדיק את החורבן האנושי והחומרי שישראל המיטה על עזה.

3. אז מה עושים? שלום עושים. יש מסמך האסירים, יש הסכם ז'נבה, יש היוזמה הערבית. ממש לא אכפת לי מה אתם בוחרים. רק תפסיקו כבר עם ה"אז מה יש לך להציע?". 

אתמול התברר שצה"ל הצטרף לשורה ארוכה של עוכרי ישראל – התקשורת המערבית, אירגוני זכויות אדם, וכותב בלוג זה, העני ממעש – ומפיץ את השמועה הזדונית שצה"ל השתמש בפצצות זרחן בעזה. כפי שחזרו והטעימו כבר אלפי פרשנים וטוקבקיסטים, מדובר בעלילת שווא שרקמו פלסטינים ורופאים בעזה שמשתעשעים להם בפיברוק כוויות זרחן. העובדה שצה"ל משתף פעולה עם העלילה הזאת היא חמורה ביותר.

צה"ל עוד הרחיק לכת יותר מכותב בלוג זה, שסבר לתומו כי הפלסטינים נפגעו מפגזי זרחן לבן, שנורו לצורך מיסוך עשן, ורק משום שצה"ל, כפי שאומרים בלעז, לא נותן חרא על הפלסטינים, הוא לא הקפיד לירות אותם מחוץ לריכוזי אוכלוסיה.

לא ולא; כעת צה"ל מכריז במפורש שחייליו ירו 200 פגזי מרגמה זרחניים בתוך שטח מיושב. אין זאת כי אף צה"ל, אחרון מגיננו ועטרת ראשנו, הצטרף לשורת האנטישמים והמשמיצים. יידעו קברניטי המדינה – מתחת למדים מסתתר גיס חמישי: צבא שלם שחותר תחת קיומנו ומסייע לגרועים באויבינו. יושם צה"ל מאחורי סורג ובריח! יירקב לו שם עם אדיב ופחימה ווענונו ויחשוב טוב טוב על מה שהוא עשה! יתבייש לו צה"ל!

הגמביט

למען האמת, אין מה להתרגש מהודעת צה"ל; היא היתה בלתי נמנעת. הרשת כבר מוצפת בעדויות לשימוש בפצצות זרחן נגד פלסטינים – שאריות בוערות ברחובות, ריח חריף, כוויות לא שגרתיות, נסיונות כיבוי כושלים. מישהו שם למעלה הבין שאי אפשר לעצום עיניים מול כמות כזאת של עדויות פיזיות. זה לא בהכרח יום שמח לשוחרי שלטון החוק בישראל; זה יום עצוב. הסיבה היחידה שצה"ל נסוג מהכחשתו המקורית היתה שהוא לא רצה לצאת אדיוט, ולא, חס וחלילה, הכרה אמיתית בכך שחייליו ביצעו פשע חמור שהמיט סבל נוראי על נפגעי הזרחן.

המתקפה על עזה ידעה עוד עשרות תקריות לא פחות מזעזעות, ואולי יותר (במונחי הרוגים, פצועים וגוססים) שהוסתרו לחלוטין מקוראי העברית (הנה אחת בולטת, שראויה לפוסט נפרד). עד כה, צה"ל לא ראה צורך "לחקור" אותן. מדוע? ברוב התקריות האלה, עיקר הראיות הן עדויות של נפגעים ושל כוחות הצלה – רובם פלסטינים מטבע הדברים. צה"ל שותף בהנחה השקטה של הציבור הישראלי, לפיה הפלסטינים תמיד משקרים. לכן אין צורך לבדוק את עדויותיהם, גם כשמדובר בטבח של עשרות תושבים מהפגזות "קונבנציונאליות".

זוהי דוגמה מאלפת למהלך שאני קורא לו גמביט "והיה מחננו טהור". במהלך כזה, ניצבת המערכת מול אשמה רחבה ועמוקה. על מנת להימנע מחשבון נפש אמיתי, שיגבה מחיר כבד מבכירי המערכת (עד כדי הדחה), המערכת מבודדת פינה אחת בתוכה, מצומצמת מאד – ומטילה עליה את כל האשמה. במרץ רב ניגשים "לבער את הנגע"; המשפטנים של המערכת מנסחים כתבי אישום, המנהלים/מפקדים מגנים בחריפות, ולבסוף אכן מורשע איזה ש.ג. אומלל בביצוע פשעים, שיש להדגיש, "לא הם דרכנו", ונבעט ביעילות לפינה חשוכה.

האפקט המבוקש, שאכן מושג על פי רוב, הוא היטהרות פומבית. התוכחה הציבורית מנוקזת כולה כלפי השעיר לעזאזל, ומתוך כך נשכחים ואף נמחלים החטאים הכבדים הרבה יותר של בכירי המערכת. הנגע בוער, הגידול הוסר, עכשיו הגוף שוב בריא ונקי; והיה מחננו טהור.

ישראל נקטה בגמביט הזה כאשר המציאה את המונח "מאחזים בלתי חוקיים", שממנו השתמע כאילו יתר ההתנחלויות הן חוקיות. בשצף קצף ניגשו משרדי הביטחון והמשפטים להיאבק במאחזים, מאבק שזכה, למרבה הצער, לתמיכת מפלגות השמאל. בסופו של דבר, רק קומץ מאחזים בכלל פונה, ושאר ההתנחלויות (ש-40% משטחן מצויים על קרקעות פרטיות של פלסטינים, כלומר, נגזלו בכוח) קנו לעצמן מכובדות חוקית. הגמביט הצליח.

פרשת פצצות הזרחן מפעילה את גמביט "והיה מחננו טהור" בשני שלבים. בשלב הראשון, מניחים שכל מה שקרה במלחמה ולא היה קשור לזרחן – הוא כשר. פצצות טונה על בית מגורים – כשר. הפגזה של בית ספר – כשר. השמדת מזון וציוד רפואי – כשר. רק הזרחן טמא.

בשלב השני, גם הטומאה הזאת מצומצמת לנקודה זעירה אחת. מתוך 200 פצצות המרגמה הזרחניות שנורו, צה"ל בעצם מוטרד ולכן חוקר רק 20 מהן – אלה שנורו לשטח בנוי. יתר 180 הפצצות, שנורו לעבר חוליות ירי בפרדסים, עוברות טיהור מיידי. אומנם מדובר בקשקוש בּלבּוש: המבחן הרלבנטי, מבחינת דיני המלחמה, הוא לא טיבו של השטח (בנוי או חקלאי) אלא האם ירי הזרחן סיכן אזרחים, מאחר שמדובר בחומר הנישא בקלות ברוח. אבל שוב, הלהט המוסרני-משפטני שבו מסתער צה"ל על קומץ החיילים שירו את 20 הפגזים לשטח הבנוי משכיח עד מהרה את הממדים האמיתיים של ירי מרגמות הזרחן, וירי פגזי העשן ("זרחן לבן"), ופשעי המתקפה בכללותם.

עוד כמה שבועות נתבשר שהאחראים ננזפו, הפקודות רועננו, הנהלים הוחמרו, וכולנו נוכל להתרווח לאחור ולמחוק את הכתם הזעיר, הבוער הזה, שאיים על מוסריות המתקפה על עזה. ושוב היה מחננו טהור.

דוד גרוסמן יודע היטב את הנפש הישראלית, וכבר נבר בה לא מעט פעמים, בספרים ובמאמרים. גם במלחמת לבנון השניה וגם במתקפה על עזה, הוא נשא קולו להפסקת הפעולה לאחר השגת היעדים הראשוניים. מבין שלושת הטנורים של הספרות העברית (עוז-יהושע-גרוסמן), ניתן לומר שהוא הסמן השמאלי. להבדיל משני האחרים, גרוסמן יכול לזקוף לזכותו שני חיבורים בלתי נשכחים על אודות הסכסוך הישראלי-פלסטיני: "הזמן הצהוב" ו"נוכחים נפקדים". בהם הוכחה יכולתו הנדירה להקשיב, ולא רק להטיף לשכנינו.

ובכל זאת, גרוסמן הוא איש הנפש והמלים, לא איש הפוליטיקה. ולכן, כשהוא מתבטא בעניינים פוליטיים, אין חובה להניח מראש ששיקול דעתו בהם עמוק או מחייב יותר מזה של כל אזרח אחר. וזאת יש לומר על אף אותו ענן ידיעה מרה שמרחף מעל גרוסמן מאז אותו 12 באוגוסט הארור, לפני שנתיים וחצי; ענן שמלווה אותו בביתו ובצאתו ובכל הופעה ציבורית שלו, ושריחף גם מעל ראשו של העורך הראשי של "הארץ", מן הסתם, כאשר פינה לגרוסמן היום את אזור הכותרת הראשית בעיתון לשאת את דברו.

אני מניח שגרוסמן עצמו לא היה רוצה שכל מילה שיוצאת מפיו תישפט בפריזמת האסון הפרטי שלו, ממש כפי שלא היה רוצה שהתקבלות הרומן "אשה בורחת מבשורה" תהיה מושפעת מאותו אסון. לגבי הרומן, אין ספק שהמציאות גברה על הכל, ולא ניתן להפריד בין השניים. אבל האמירות הפוליטיות של גרוסמן, דווקא משום המשקל והמעמד המיוחד שהן זוכות לו בשנתיים וחצי האחרונות – אותן ניתן לבחון לגופן.

את המחלוקת שלי עם גרוסמן ניתן לסכם כבר בכותרת המאמר שלו: הסיפור שאנו כלואים בו. הנה הטעות, האשליה וההתפנקות במשפט אחד. לא, גרוסמן, הסיפור שלנו עם עזה והפלסטינים הוא בדיוק הפוך; הוא הסיפור שאנו כולאים בו.

בניתוח של גרוסמן, הישראלים והפלסטינים מצויים על אותו מישור של אחריות, או אולי, חוסר אחריות; שני ילדים רגשנים, משולחי רסן, שרק מכים ומכאיבים זה לזה, בלי לחשוב לרגע מה יקרה אחרי המהלומה הבאה. המאמר פותח בתיאור סימטרי של העימות: "כמו צמדי השועלים בסיפור התנ"כי של שמשון, הקשורים זה לזה בזנבם ובתווך לפיד בוער, כך אנו והפלסטינים גוררים איתנו זה את זה – על אף פערי הכוחות, וגם כשאנחנו מתאמצים מאד להינתק זה מזה".

ובכן, מה תפקידו של הסייג הזה – "על אף פערי הכוחות"? האם גרוסמן מבין אותו לאשורו? מיהו השמשון שקשר כאן את זנבות השועלים? אולי זהו אחד השועלים בעצמו? הרי גרוסמן עצמו כבר חידד את האנלוגיה בין שמשון המקראי לישראל המודרנית בחיבור אחר. ומה פירוש "מתאמצים מאד להינתק זה מזה"? כולי תקווה שגרוסמן לא מעד כאן לקלישאת "ההתנתקות מעזה", המוכיחה, לכאורה, את מאמצנו להינתק. שהרי כל מי שיודע קצת מעבר למה שמלעיטים אותנו הפוליטיקאים יודע שההתנתקות היתה מעבר מכיבוש ישיר לכיבוש עקיף, ובמידה רבה הרעה את מצב הפלסטינים, משום שהביאה לעולם את גזירת המצור. הסיפור שאנו כולאים בו. אותם.

גרוסמן צודק כשהוא אומר שאין לפטור את הפלסטינים מאחריות להסלמה האלימה בסכסוך. נכון, החמאס הורג אזרחים חפים מפשע. זהו טרור מתועב. אבל גם ממשלת ישראל הורגת אזרחים חפים מפשע. ליתר דיוק, בשתי המלחמות שיזמה, קבעה ממשלת אולמרט שיא של ברוטליות, והרגה כ-1,500 אזרחים חפים מפשע (בלבנון ובעזה). גם זה טרור מתועב, רק בקנה מידה הרבה יותר גדול ממה שממשלת החמאס חוללה. עובדות פשוטות כאלה הולכות לאיבוד בנפתולי ההרהור הגרוסמני על מדינה ש"היתה זקוקה עד מאד להאמין שעזה תרפא בה את מחלת לבנון", ועל "ההבנה שההרס שאנו יכולים לגרום זה לזה, כל עם בדרכו, הוא כה עצום ומשחית, וכה חסר תכלית, שאם ניכנע לו ולהגיונו, הוא ישמיד לבסוף את כולנו".

לא, גרוסמן; לבנון לא היתה מחלה אלא הפעלה מכוונת ושיטתית של מכונת מלחמה אדירה נגד תשתיות ואזרחים רק מפני שטרוריסטים שכנו בקרבתם. ולא, אין שום דמיון בין ההרס שישראל מסוגלת להשית על הפלסטינים לבין הנזק שהם מסוגלים להסב לה. מי שיכול להשמיד, פיסית, את השני, זה אנחנו אותם, לא הם אותנו. לא ניתן להשמיד עם, עיר או אפילו שכונה, עם טילי קסאם וגראד; אבל בהחלט ניתן למחוק שכונות וערים שלמות עם פצצות של טון וטורי טנקים. וזה גם נעשה בשבועות האחרונים. ולבסוף, אין אנו "נכנעים להרס ולהגיונו", אלא יוזמים אותו, משתבחים בו, מתכננים אותו לפרטי פרטים, שוקלים לכאן ולכאן, מוחקים באיקס אדום בלוק מגורים על מפה ואז נותנים פקודת "שגר!" למטוס, הופכים את ההרס לתעשיה ואת מחנות הפליטים לגלי חורבות.

לא שועלים שזנבם הובער, לא חולים תחת היפנוזה, לא כלואים בסיפור. אקטיבים, לא פסיבים; סוכנים של חורבן.

ולבסוף, גרוסמן מפציר בישראלים, שוב ושוב, "לדבר עם הפלסטינים". רק לדבר, לזנוח את דרך הכוח, "לנסח בתוך המציאות האטומה והחירשת את אפשרות הדיבור עצמה". כל זה נכון, כמובן, אבל נשמע קצת מיושן, כמו קריאה נרגשת בכנס ההקמה של "שלום עכשיו" אי שם בשנות ה-70'. אנחנו מדברים, גרוסמן, מדברים כבר קרוב ל-30 שנה. תחילה באופן מחתרתי, אחר כך בגלוי, משלחות ושרי חוץ, טקסים רבי רושם וחיוכים בוהקי שיניים למצלמות על דשא הבית הלבן, שיחות אישיות, גלויות או חסויות; נציגים רשמיים או חצי-רשמיים. מסמכי הבנות, מפות דרכים, הסכמי ביניים. תסתכל על ההסטוריה העכשווית של הסכסוך, גרוסמן, ותיווכח: כמעט לא היה בה דבר זולת דיבורים (על רקע היריות).

לא, הגיע הזמן לא רק לדבר, אלא בעיקר לוותר. לוותר על חזון הארץ השלמה, לוותר על היומרה לדעת מה טוב לפלסטינים יותר מהם, לוותר על הצורך לשלוט בהם ובמה שהם עושים, לוותר על עצות הגנרלים ומראש, ובעיקר לוותר על החד-צדדיות: של הדיבור, של הנסיגה, של תנאי השלום. לישראל יש עוד הרבה מה לוותר לפני שיהיה לה על מה לדבר. ואז, אולי, רק אז, לא יהיו כולאים וכלואים בסיפור הזה. וסוף סוף לא יהיה סיפור, לא שלנו ולא שלהם, יהיו רק חיים ראויים לחיותם.

10 דיאלוגים זריזים

– המלחמה צודקת, אבל ההסברה כושלת.
– לא, המלחמה צוהלת, ההסברה כוזבת.

– המלחמה צודקת, אבל הפלסטינים לא מבינים שהיא נגד החמאס ולא נגדם.
– מי לא מבין: 1,200 ההרוגים, 5,000 הפצועים או 100,000 העקורים שנותרו ללא בית?

– המלחמה צודקת, אבל אין פה שחור ולבן.
– הסבירה הגורילה ליתוש שעקץ אותה, ורמסה אותו.

– המלחמה צודקת, אבל היו צריכים לסיים אותה אחרי שבועיים.
– כן, 600 אזרחים הרוגים זה עוד נסבל, אבל 620 – זה כבר פשע מלחמה!

– המלחמה צודקת, אבל יותר מדי מבנים של בלתי-מעורבים נפגעו.
– צה"ל החריב, לא "נפגעו"; בתים, "לא מבנים"; בני אדם, לא "בלתי-מעורבים".

– המלחמה צודקת, אבל חבל שנהרגו כל כך הרבה חפים מפשע.
– חבל שתמכת בה מהיום הראשון, שבו נהרגו 70 חפים מפשע.

– המלחמה צודקת, אבל לא נוהלה בחוכמה.
– החוכמה להפוך פשע לצדק? החוכמה להציג מרחץ דמים כמדיניות תבונית?

– המלחמה צודקת, אבל הפגיעה בנציגות האו"ם תסב לנו נזק בלתי הפיך.
– בלתי הפיך כמו הנזק ל-1,200 ההרוגים בעזה ובישראל? לבני משפחותיהם השכולים?

– המלחמה צודקת, אבל חייבים לצאת ממנה עם הסכם מדיני.
– כן, הסכם עם ארה"ב, עם מצרים, עם האיחוד האירופי – רק לא עם הפלסטינים.

– המלחמה צודקת, אבל…
– זה לא מלחמה, היא לא צודקת, ובלי אבל.

שמעון לוי, מראשי הקהילה היהודית במרוקו, מגנה את "התוקפנות הישראלית" בעזה. "אנו מזועזעים מן הטבח שלא ניתן להצדיקו, שהרג קרוב ל-1,000 בני אדם בעזה", אמר לוי.

ריצ'רד גורדון, נשיא הקונגרס היהודי האמריקני, תומך ב"פעולות המגננה" של ישראל ברצועת עזה. "ההתקפות נגד הנהגת חמאס, מתקנים, אתרי שיגור רקטות ומנהרות הברחת נשק היו מדויקות ואפקטיביות", אמר גורדון. 

                                                    5 3 3   י ל ד י ם

                                      עזה, 6.1.2009         "גטי אימאג'ס"

Broken Bones / Matt Elliott

 

We as beasts of burden take the fall
Though they'll break our backs won't share the spoils
Time to put some backs against the wall
Best to stand & die than live & crawl
Though they'll break our bones they'll break our bones
Though they'll smash our homes they'll smash our homes
There's a special place in hell reserved for them
We as beasts of burden take the fall
Though they'll break our backs won't share the spoils
Time to put some backs against the wall
Best to stand & die than live & crawl
Our hands are forced against the hordes
Who hoard, is this all that we're put here for, just to hoard, just to hoard

 

"שקר שחוזרים עליו שוב ושוב, הופך לאמת. אמת שחוזרים עליה שוב ושוב, נשכחת"

1. זאת מלחמה.

לא, זו מתקפה חד-צדדית של צבא אדיר כנגד כוח חמוש בעליבות.

מצד אחד צה"ל: עשרות אלפי חיילים, מאות מטוסי קרב משוכללים, פצצות חכמות חודרות בונקרים, גדודי טנקים, סוללות ארטילריה, מערך מודיעין אלקטרוני (לווינים, מזל"טים, אמצעי האזנה), יחידות הנדסה קרבית מצויידות באלפי טונות של חומר נפץ, ספינות טילים חמושות, מערך סיוע ואספקה נדיב (לבוש, תחמושת, מזון), עורף ממוגן וערוך לשעת חירום.

ופגזי זרחן לבן, כמובן.

מצד שני הפלסטינים: כמה אלפי חמושים עם טילי גראד, צינורות נפץ חלולים (קסאם) ומטעני צד. בלי מיגון ועם תשתית רפואית קורסת. זה מאזן הכוחות האמיתי; תזכורת לכל הישראלים המתבשמים מן "הניצחון הסוחף" שלנו.

2. ישראל פתחה במתקפה כי הדרום היה נתון תחת מטחי טילים.

לא, ישראל הפרה את הרגיעה, ורק אז החלו מטחי הטילים. ב-4 לנובמבר הרג צה"ל 6 לוחמי חמאס בפעולת פיצוץ מנהרה. זה, ושום דבר אחר, היה הניצוץ שהצית את הבעירה. שטיפת המוח בצד שלנו היתה מאד אפקטיבית – מן הרגע הראשון התקבע הדימוי השקרי, כאילו אנחנו היינו הצד המותקף, הסביל. על השקר הזה חזרו מאות פעמים – פוליטיקאים, פרשנים, טוקבקיסטים – עד שהתקרש למעמד אמת קדושה. אולי ננסה שיטה דומה.
ישראל הפרה את הרגיעה.
ישראל הפרה את הרגיעה.
ישראל הפרה את הרגיעה.

3. החמאס מעוניין בהמשך הלחימה וסירב להפסקת אש.

לא, מיד עם תום הסכם הרגיעה, הכריז מחמוד א-זהאר שחמאס מעוניין להאריך את ההסכם בחצי שנה אם ישראל תקיים את הבטחותיה מיוני 2008 (פתיחת מעברים וסוף להתקפות על עזה), ובתמורה יפסיק את ירי הטילים. בישראל השיבו שלא מדברים עם החמאס על רגיעה. שבוע אחרי, פירסם חאלד משעל הצהרה דומה. שוב – בצד הישראלי התעלמו. לו היה שלומם של תושבי הדרום באמת בעדיפות עליונה אצל מנהיגי ישראל, היו מסכימים מיד על חידוש הרגיעה, לפחות לעוד 6 חודשים.

4. מאות האזרחים הפלסטינים נהרגו באשמת החמאס, שמשתמש בהם כמגן אנושי.

לא, רובם נהרגו בפעולות שבהן לא הסתתר כל כוח חמוש של החמאס מאחורי האזרחים.

שלושה מעשי טבח גדולים ביצעה ישראל במתקפה הזאת. הטבח הראשון היה במכה האווירית שפתחה את המתקפה ב-27 לדצמבר. לפחות 70 אזרחים נהרגו בה, מתוכם כ-40 צוערים של משטרה כחולה (משטרת תנועה) שעמדו בטקס סיום. כיוון שהיתה זו מתקפת פתע, שהחמאס לא הספיק להתכונן אליה, אין שחר לטענה שכבר אז התחבאו לוחמיו מאחורי האזרחים שנקטלו.

הטבח השני היה בבית משפחת א-סמוני בשכונת זייתון, שם נהרגו כ-30 אזרחים ב-5 לינואר. יום קודם פינה צה"ל את האזרחים אל הבית, ובבוקר למחרת הפגיז אותם. על הטבח הזה ידוע מעט מאד, למעט עדות מזעזעת של אחת הניצולות.

הטבח השלישי היה בבית ספר של אונר"א במחנה הפליטים ג'באליה ב-6 לינואר, שם נהרגו לפחות 30 אזרחים, שנמלטו מבתיהם מאימת הקרבות. צה"ל טען בתחילה שחמושים ירו פצצות מרגמה מחצר בית הספר, אבל אחר כך חזר בו והודה בטעות (הודאה שכמעט ולא דווחה).

לפחות במקרים האלה, האזרחים הפלסטינים שנהרגו לא שימשו מגן אנושי. כלומר, בהערכה זהירה, קרוב ל-150 אזרחים בלתי מעורבים נהרגו מאש צה"ל מבלי שהסתתרו בקרבם לוחמי חמאס (יש עוד מקרים שלא פירטתי כאן).

בכל זה אין כדי למחול על הריגת אזרחים שכביכול כן שימשו "מגן אנושי" (בדרך כלל, ללא ידיעתם). התפיסה הישראלית שכל אזרח בקירבת לוחם חמאס הוא בן-מוות היא תפיסה טרוריסטית לכל דבר. ובכל זאת, חשוב להתעמת גם עם התפיסה המעוותת הזאת על בסיס עובדתי, כדי להוכיח את המובן מאליו של המתקפה הישראלית: לא סופרים אזרחים, נקודה.

5. ישראל מקפידה על עזרה הומניטרית ורפואית לאזרחי עזה.

לא, ישראל תוקפת מתקנים וצוותים רפואיים בלי הרף. היא הפגיזה מחסן תרופות מרכזי בתחילת המתקפה, הרגה שבעה אנשי רפואה בזמן שעסקו בחילוץ פצועים, הפגיזה שלושה בתי חולים וארבע מרפאות, בהן מרפאת ילדים שאף סומנה בצלבים אדומים מראש, בתקווה למנוע את תקיפתה (כמדווח כאן). היא גם מעכבת פינוי פצועים במשך ימים ארוכים.

כל מערכה צבאית מלווה בשקרים ודיסאינפורמציה. אין לי ספק שגם החמאס עוסק בכך במרץ. מה שראוי לציון הוא האפקטיביות של תעמולת השקר גם בחברה דמוקרטית, הנהנית לכאורה מחופש דיבור, תקשורת פתוחה ורב-ערוצית, ודעת קהל ביקורתית. המתקפה הישראלית זוכה לתמיכה גורפת בציבור, ותמיכה זו נשענת על מערכת השקרים שנסקרה והופרכה כאן.

למרות שמרבית העובדות ניתנות לאיתור אחרי מאמץ סביר, התקשורת הישראלית מעדיפה לשמש שופר לדובר צה"ל ולמשרד החוץ. הציבור, שיודע יפה מאד לפקפק באמינות הדיווחים בנושאים אחרים – מדיניות כלכלית, המאבק בפשיעה, שחיתות שלטונית וכיוב' – מתמסר בכניעה ל"אמת הרשמית" בכל מה שקשור לזירה הבטחונית. כאשר הוא נקרא לדגל, הוא משאיר את הביקורת בבית. יותר מכך: הוא מסתער בזעם על כל מי שמתעקש לא לוותר על הספק והביקורת גם כשהתותחים רועמים. צה"ל מפזר מעלינו פליירים מלאים כזבים, ואנחנו קוראים בהם בשקיקה עיוורת.

לא מעט מהמתנגדים למתקפה הצה"לית סבורים שהדיון בהצדקות שלה מיותר. לדעתם, מרבית הישראלים אינם מטרידים את עצמם בשאלות כאלה. מרגע שמופעל הכוח הברוטלי – הוא הוא הצדקת עצמו. מבחני האמת והצדק הם דקדוקי עניות בשעה כזו.

זה אולי נכון לפלח אוכלוסיה מסוים, אבל ודאי שלא לרוב האוכלוסיה. עובדה מוזרה היא, ובכל זאת, עובדה עם בסיס פסיכולוגי מוצק: רוב האנשים רוצים להרגיש טוב עם עצמם. רוב האנשים משקיעים מאמץ רב בביסוס הצדקות למעשיהם ודעותיהם. על כן תעמולת השקר של השלטון והתקשורת משרתת צורך פסיכולוגי עמוק, המחריף ב"שעת חירום".

אלמלא היה הקונצנזוס מתעקש על הצדקות – לא היה טורח לחזור מאות פעמים על מנטרות השקר שמלוות את המתקפה ("הם הפרו את הרגיעה", "הם מקריבים את האזרחים שלהם", "אנחנו פועלים באופן הגנתי", "לנו אין כלום נגד האוכלוסיה האזרחית בעזה"). אלמלא היה הקונצנזוס חרד כל כך לשלום ההצדקות שלו, לא היה תוקף באלימות כזאת את מי שמערער עליהן.

קשה מאד, אולי בלתי אפשרי, לסדוק את תמונת המציאות המעוותת של הקונצנזוס הישראלי. מבפנים, היא מתפקדת כגלעין של זהות קולקטיבית מדומיינת – קורבן נצחי של אלימות ערבית, הפועל בלית ברירה, תחת אילוצים מוסריים עילאיים, להגנה עצמית בלבד. מבחוץ, היא מתפקדת כשמיכת חורף חמימה, המגינה עלינו מפני צינת המציאות האמיתית. נותר רק לעמוד מולה עם מראה.

[הערה: התקפות אישיות, עלי או על מגיבים אחרים, יימחקו. ביקורת שאינה מגובה בתיעוד וקישורים המשתווים לאלה שהובאו כאן – לא תיענה. כנ"ל גם ביקורת לא עניינית].

תרגיל במתמטיקה

נכון לעכשיו (ערב יום ראשון, 11.1.2009), מספר הפלסטינים שנהרגו בידי צה"ל מאז ראשית המתקפה הוא 854. מתוכם כמעט מחצית אזרחים, ושליש ילדים. כלומר, קרוב ל-300 ילדים מתים.

המונה ממשיך לרוץ קדימה, בלי הפסקה, ולכן לא כדאי להתחייב על מספרים. מצד שני, 854 זה מספר מעצבן, לא זכיר. צריך משהו עגול יותר. בבורסת ההימורים הצה"לית, ניתן להעריך, כמעט בוודאות, שבמהרה נגיע לאלף הרוגים בעזה. לפי קצב הקטילה היומי, נחצה את קו האלף עוד השבוע.

אלף זה מספר יפה, עגול. חבל שלא יעצרו בו. תסמכו על צה"ל, אסתטיקה זה לא הצד החזק שלהם. המספר הסופי, מן הסתם, יהיה עוד רצף ספרות שרירותי: 1,376 או אולי 3,875.

בואו נסגור על אלף. אם לא עכשיו, עוד 3 ימים. הרי יש עוד עשרות גופות קבורות מתחת להריסות הבניינים, אנחנו הורגים יותר מהר ממה שהם קוברים.

מספר הפצועים בעזה, נכון לעכשיו, הוא 3,650. הכוונה לפצועי גוף. פגיעות נפשיות וטראומות בכלל לא נכנסות לסטטיסטיקה, כאן מדובר כבר על עשרות אלפים.

שוב, כדי לסגור את השבוע עם מספר עגול ויפה, בואו נעגל ל-4,000 פצועים.

1,000 הרוגים ו-4,000 פצועים.

עכשיו נעשה חשבון. למה זה שקול בצד הישראלי? יחס האוכלוסיות בין עזה למדינת ישראל הוא בערך 1 ל-5. כלומר, לו היינו סופגים את האבידות והפגיעות שעזה סופגת, באופן יחסי, היינו מדברים על 5,000 הרוגים ו-20,000 פצועים בצד הישראלי.

5,000 הרוגים ו-20,000 פצועים. תחשבו על זה. תקדישו למספרים האלה דקה מחשבה.

5,000 הרוגים ב-20 ימי לחימה, נניח, זה 250 הרוגים ליום. כל שעה – עשרה הרוגים. הרוג ב-6 דקות.
 
תרגיל בפסיכולוגיה

איך היה מגיב הציבור הישראלי אם מערכה צבאית כלשהי היתה גובה ממנו 5,000 הרוגים ב-20 יום? קשה להעלות על הדעת, כי אין תקדים. רק במלחמת השחרור נהרגו יותר ישראלים (כ-6,000 חללים), והיא נמשכה כמעט שנה וחצי. במלחמת יום הכיפורים, שנמשכה 19 יום, נפלו כ-2,600 חללים. ממלחמת לבנון הראשונה ב-1982 ועד נסיגת צה"ל מלבנון ב-2000 נהרגו שם כ-1,200 חיילים. במלחמת לבנון השניה, שנמשכה חודש ימים, נהרגו 121 חיילים ו-44 אזרחים.

מעולם לא התקרבה ישראל לקצב הקטילה הנוכחי בעזה.

אם כך, איך היה הציבור מגיב? בלי ספק, הוא לא היה בכלל מגיע למספרים כאלה. עוד הרבה לפני הוא היה מקים קול זעקה, ויוזם החלפת שלטון. המכה של מלחמת יום הכיפורים הביאה למהפך הפוליטי ב-1977, ביצת לבנון גם היא טילטלה את החברה הישראלית, ומלחמת לבנון השניה כבר חשפה עובדה בלתי ניתנת לערעור: נמאס לנו ליהרג. אפילו כמות "צנועה" של הרוגים (165) נתפסת כמיותרת, הרבה יותר מהנחוץ.

אז 5,000 הרוגים?? מישהו מעלה על דעתו שזה היה עובר כאן בשקט?

הנה חידה: למה הפלסטינים לא מזדעזעים מכמות ההרוגים השקולה אצלם? למה הם לא קמים על מנהיגיהם / תובעים להפסיק את האש / מעיפים את החמאס מהשלטון?

על כך ניתנות אצלנו 3 תשובות לא חכמות.

תשובה לא חכמה ראשונה: כי בחברה שלהם (ב"מנטליות" שלהם), חיי אדם לא כל כך חשובים. הם לא עושים עניין כמונו מהמוות. הם רגילים למות ולהרוג. התשובה הזאת מתגלית במלוא גיחוכה לכל מי שטורח לעקוב אחר התגובות בעזה לקטל הנוכחי; כל הסימנים מראים שמדובר ביצורי אנוש רגילים, שנופלים אפיים ארצה לנוכח המוות, שנקרעים לגזרים מכאב, שבוכים ממש כמונו. אומנם אחרי שנים ארוכות כל כך של דה-הומניזציה, קשה להתייחס באמון לגילויי האבל האלה; אם כך, הנה תרגיל למחשבה: האם אתה או את מסוגלים לדמיין מצב שבו הייתם "מתרגלים למוות"? אם לא, האם אתם באמת חושבים שהפלסטיני עשוי מחומר אחר (אולי מסיליקון גמיש) שמאפשר לו להתרגל לזה?

תשובה לא חכמה שניה: כל הפלסטינים הם מוסלמים קנאים שדבקים בג'יהאד ומוכנים למות מות גיבורים כדי להשליך אותנו לים. שוב, גם כאן מדובר במשאלת לב יותר מבמציאות. חברה של מיליון וחצי נפש – וכולם קנאים? ואם הם כל כך רוצים למות – למה הם נמלטים מההפגזות של צה"ל? למה הם נאחזים בחיים בכל כוחם, שורדים ימים תמימים בלי מים, מבעירים רהיטים כדי לבשל? ומה עם החילונים? הידעתם שיש אלפים רבים של פלסטינים שבכלל לא מנהלים אורח חיים מוסלמי?

תשובה לא חכמה שלישית: הם באמת סובלים מהקטל הזה, בדיוק כמונו, אבל הם פוחדים למחות נגד החמאס. נו, וזה הגיוני? אומנם החמאס שולט ביד ברזל ברצועה, אבל הוא עדיין לא הורג פלסטיני כל חצי שעה. כל הסכסוכים הפנימיים בין פת"ח לחמאס לא הסתכמו ביותר מכמה עשרות הרוגים. לומר שהפלסטיני הממוצע פוחד יותר מהרובה של החמאסניק השכונתי מאשר מפגזי הטונה של חיל האוויר הישראלי זה לא משכנע.

מה נשאר? הנה תשובה אפשרית: מליון וחצי פלסטינים בעזה לא טפשים ולא קנאים ולא קהים מרגש. הם פשוט מתבוננים במציאות באופן מפוכח. הם יודעים שבעצם אין להם מה להפסיד. הם לא חושבים שהחמאס דירדר אותם למצב הנוראי הזה; הם דווקא חושבים שישראל עשתה זאת. הם לא חושבים שהמצב היה הרבה יותר טוב עם שלטון הפת"ח המושחת. זה לא שאין להם ביקורת על החמאס; יש להם ועוד איך. אבל הביקורת הזאת לא נסובה על עצם ההתנגדות שלו לדיכוי והמצור שנוקטת כלפיהם ישראל. הפלסטיני הממוצע רואה את עצמו ואת הנהגתו תקועים באותה סירה – סירה עלובה ומתנדנדת, שרק יורים עליה כל הזמן מכל הכיוונים. והכי חשוב: הפלסטיני הממוצע באמת לא מבין איך הוא היה יכול למנוע את הקטל הזה שצה"ל מבצע בו כעת. הוא רואה בו חוליה אחרונה בשרשרת מקצינה והולכת של דיכוי, שנמתחת כבר 41 שנים. [ואיך אני יודע מה הפלסטיני הממוצע חושב? אני פשוט מקשיב לו. בראיונות, בבלוגים, בכל מקום שהוא מתבטא שלא דרך צינורות השלטון].

ולכן הם נותנים לכמות ההרוגים הנוראית הזאת לעבור. לא כי לא אכפת להם, אלא כי הם לא יודעים מציאות אחרת. וזאת הסיבה גם שכוח העמידה שלהם מאפיל על שלנו. הם ימשיכו לספוג אבידות – מי יודע, אולי יגיעו ל-2,000 הרוגים – ועדיין לא ימרדו בהנהגתם. לא משום שכל העזתים רוצים לזרוק אותנו לים (כמה נוח להאמין בכך); הרי הם יודעים שאין להם סיכוי נגדנו. אלא משום שהם לא מאמינים שהם באמת אדונים לגורלם; שיש להם ולהנהגתם איזושהי השפעה על המדיניות הישראלית כלפיהם. כל שיח המקל והגזר שלנו – יתנו יקבלו, לא יתנו לא יקבלו / יתנהגו יפה נפתח את המעברים / עכשו טבח ועכשו מסדרון הומניטרי – כל השיח הזה נשמע להם תלוש לגמרי. מה שהם רואים לנגד עיניהם, שעה שעה ויום אחר יום, הוא את מגף הכיבוש הישראלי בפרצופם. כל השאר – זוטות.

השלב האחרון בתרגיל הפסיכולוגי הוא זה: נסו לדמיין את עצמכם במצב המנטלי הזה. היכנסו לרגע לעורו של הפלסטיני הזה, למבט המפוכח שלו. ושאלו את עצמכם: האם ניתן לנצח אותי? מה בכלל משמעותו של ניצחון כזה? כיצד ניתן להביס אדם שאין לו מה להפסיד? כיצד ניתן לשלול התנגדות ממי שמעולם לא הרוויח דבר משיתוף פעולה?