Skip to content
1 באוקטובר 2008 / עידן לנדו

קצת מוסיקה אחרת, בבקשה

מיאוס הולך ומתמשך מן המוסיקה המושמעת בתחנות הרדיו העיקריות (להוציא את 88 FM) דחף אותי לזרועות מייספייס. כמו הלך תועה במדבר שוטטתי שם ימים ולילות, תר אחר נווה-מדבר להשיב את נפשי. מה אומר ומה אוסיף, יש חיים אחרי גלגל"צ.

בשנים האחרונות גיליתי שמוסיקה יותר מדי מוקפדת, מסונתזת או מלוטשת, משעממת אותי. בכל שיר אני קודם כל מחפש לשמוע את האצבעות, או הפה, של היוצר. זה הריגוש: חריקת האצבע על המיתר, הנשימה החולפת בחליל, ההדהוד של קליד פסנתר. שיישארו שם, שלא יחתכו לי אותם החוצה.

כל המוסיקאים להלן ניתנים לסיווג תחת הכותרת המעורפלת משהו "אקוסטי-אקספרימנטלי". כולם אחרים, מוזרים. כאלה שתופסים את האוזן בהדרגה, וצעד אחר צעד כובשים להם נחלה בנשמתך.
 
Matt Elliott – אותו דווקא גיליתי בהאזנה מקרית ל-88 FM, ורק אחר כך חקרתי אותו לעומק ברשת. אין מלים בפי לתאר את המוסיקה הכאובה, המופלאה, של מאט אליוט (רוברט וויאט פוגש להקת זמרי-עם אלבנית?). אסתכן בדימוי סתום: כשאני מאזין לו אני מרגיש עתיק מאד.

Mike Bethel – קול של פיטר גבריאל, טכניקה קלאסית של ג'ון ויליאמס, אטונאליות של אלבן ברג. מייק בת'ל הוא וירטואוז גיטרה עם חיבה מיוחדת לדיסוננסים, והכל מחובר לזמר נשמה מן הסוג החרוך. מי שקונה את הדיסקים שלו מקבל הקדשה אישית.

Thee, Stranded Horse – השם המוזר הזה שייך למוסיקאי בריטי-צרפתי, שמנגן על קורה – כלי מיתר אפריקאי עם 24 מיתרים, בעל צליל מהדהד בין עוּד לנבל. הבחור אקסצנטרי, ללא ספק, ומתעקש לשיר בקול צפצפני משהו, אבל על הכל מחפה פריטה מהפנטת על הקורה וגיטרה 12 מיתרים (לפעמים במקביל).

Manyfingers – עוד בחור בריטי שמנגן על אלף כלים (מכאן השם אולי). קטעים אינסטרומנטליים רפטטיביים שמעלים על הדעת את פיליפ גלאס ומייק אולדפילד המוקדם: תבנית מלודית מאד פשוטה שצוברת בהדרגה עוד ועוד כלים, עוד ועוד ואריאציות. להבדיל מגלאס, אין כאן שום מתיקות מלודית, והיד המנגנת תמיד מורגשת.

Nancy Elizabeth – עוד בריטית מפוצצת מכישרון, פורטת על יותר מעשרה כלי מיתר שונים (ביניהם נבל, בוזוקי ודולסימר), עם קול צלול שמזכיר את דולורס אוריורדן. גם כאן המלודיה חשובה פחות מן ההרמוניה, הרבה מרקמים אקוסטיים שמפתיעים את האוזן, וקול מלאכי מרחף ממעל.

3 תגובות

להגיב
  1. מיכל / אוק 1 2008 23:09

    לא רק החלקות האצבע והנשימה חסרות במוזיקה מופקת היטב. לא מזמן האזנתי לג'וי דיויז'ן (שמאוחר יותר הפכו לניו אורדר שאמנם הקפידו על הפקה נקיה) והיה כה מרענן לשמוע מוזיקה עניה, בבחינת דלות החומר, שבה הצלילים לא תמיד מלאים, הקול לא מפלצט ולא מפגין מנעד רחב, ומכונת תופים יבשה קוצבת את השיר. כמה נעים כשמוזיקה לא מתחנפת למאזין ולא משתדלת לרגש אותו.
    וגם: באזור המרכז פועלת גם 106, אבל גם אני מעדיפה 88, גם בגלל הנימה של המגישים שנעימה לי יותר.

  2. עידן / אוק 2 2008 07:52

    אפשר כמובן לשמוע את הדברים הכי חריגים, ואני מקשיב להם הרבה (האמת, ממש עכשיו, זאת תחנת הבוקר שלי). אבל נראה לי שהחריגות שם גוברת על האיכות. ב-88 יותר מקפידים על סינון. אבל על טעם וריח, כמובן…

  3. ראובן / אוק 2 2008 19:12

    פעם,בתחילת שנות השישים של המאה הקודמת, למדתי עם שעת הג'אז של קול אמריקה ברקע. היום אני כותב, מתרגם, עורך עם 88 אף.אם. ברקע
    בעיקר בשעות הערב
    בתחנה הזאת מתחברת לי טוב לנשמה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: