המתהלך בין מכשירים
המתהלך בין מכשירים מבין לעומק כל מכשיר שנקרה על דרכו, אך אינו מסוגל להבין מדוע אנשים אחרים אינם מבינים מכשירים. עולמו מאוכלס במשפחות ענפות ומסובכות – מכשירי חשמל ביתיים, מחשבים, אביזרים אלקטרוניים, מצלמות ומנועי מכוניות. כולם ידידיו הקרובים, את כולם הוא מכיר לפני ולפנים; חיבה מיוחדת הוא נוטה, עוד מנעוריו, לקרביים המגובבים של מכשירי טלוויזיה. אור מיוחד נוגה על פניו שעה שיפתח את המכסה האחורי של מכשיר מקולקל – דלת סתרים אל ארץ פלאות. צעד צעד יתחקה אחר החוטים, הממסרים האלקטרוניים, עד שייגע בקצה מברגו בנקודה ההיא, הרגישה והענוגה: נקודת השבר והאנחה הפנימית של המכשיר. בזהירות עילאית יחליף את החלק הפגום, יסגור את המכסה, ויתמסר לשלווה הגדולה שתרד עליו; המתקן מכשיר מקולקל אחד מביא תיקון גדול לעולם.
בכל אשר יילך, אנשים שוטחים בפניו תלונות ותיסכולים. זה אינו מצליח להפעיל מצלמת וידאו חדשה, לזה קרס המחשב באופן פתאומי. הוא ניצב מולם, גבותיו מתרוממות בתימהון: אבל מה הבעיה? אתה פשוט לוחץ על הבלה בלה בלה, מחכה עד שהבלה בלה בלה יתחלף לבלה בלה בלה, ובסוף לא שוכח לבלה בלה בלה. בני שיחו נתקפים אלם: ארשת פניו אומרת תמימות קדושה, אך תמיד ינקר בהם הספק שהוא מהתל בהם, ממרומי מומחיותו המכשירית.
בעולמו של המתהלך בין מכשירים, גם ענייני רגש ומוסר הם בעיות טכניות, פשוטות יותר או פחות. מצאת את החלק הפגום – החלף אותו בחדש, והבעיה נפתרה. נבצר מבינתו מדוע אנשים להוטים כל כך לתקן מכשירים מקולקלים, אך חיים בשלום עם השקפות מקולקלות עד היסוד; דומה שזו הבעיה היחידה בעולמו שעדיין אין לה פיתרון.
ברגעי סיוט נדירים, מפרפרת בתוכו חרדה נוראית: שמא נפש האדם איננה מכשיר בכלל? שמא יש דברים בעולם שאין להם מומחים? הרעיון בלתי נתפס; כמוהו כהשערה ששעון שעבד במשך 50 שנה, יפסיק פתאום לעבוד, סתם כך, בלי שום סיבה טכנית. אין שעון כזה, הוא מזכיר לעצמו, תיק-תק תיק-תק, תיק-תק תיק-תק. הכל עובד בסוף, תיק-תק, גם האנשים עובדים וחיים, תיק-תק, בלי קילקול, בלי קילקול, תיק-תק. עד ש.
לא למות טיפש 
את הדיוקנאות של אליאס קנטי? שלך דומים להם להפליא. הן במתכונת (השמות, האורך), והן בסוג התבוננות ובכתיבה חסרת הרחמים. אבל בשני המקרים התוצאה גם דומה קצת להורוסקופ: אין באמת אנשים כאלה.
מחכה בחוסר סבלנות לדיוקן שיתאר אותך.
ההצעה של קנטי: הפורח-לאיד
וכמובן, זה לא מדויק.
את הדיוקנאות של קאנטי קראתי לפני שנים. הרעיון עצמו נתן לי השראה, למרות שאני כבר לא זוכר שום פרטים מעבר לכך.
כמובן שאין אנשים כאלה (בדיוק): אבל אני מקווה ש*היו* יכולים להיות. ההורוסקופ (גם בו לא עיינתי שנים) מתאר לא-אנשים, שאפילו לא יכולים להתקיים.
כן, הדיוקן האחרון יהיה של המחבר (לא שלי). הוא חייב להיות אחרון, לא?
בצורה בינארית: כל מה שאינו אפס, הרי הוא בהכרח אחד.