על מדע ההומוסקסאוליות
דינו של כל מחקר מדעי על הבסיס הביולוגי של ההומוסקסואליות לעורר ויכוחים סוערים, ויש להניח שגם המחקר שפורסם היום יוטל לזירת ההתכתשות בין הומואים ולסביות לבין הומופובים ולסבופובים. בקצרה, המחקר העלה כי: (1) לנטייה מינית יש ביטוי נוירולוגי; (2) האסימטריה הגברית בין גודל ההמיספרות, והסימטריה הנשית ביניהן, מתהפכות אצל ההומואים והלסביות: ההומואים בעלי המיספרות סימטריות, והלסביות בעלות המיספרה ימנית מעט גדולה יותר (כמו גברים הטרוסקסואלים); (3) הקישורים בין האמיגדלה (אזור בעל תפקיד חשוב בתגובות רגשיות) לבין חלקים אחרים במוח גם הם מקבילים בין גברי-הטרו ונשות-לסבו ובין גברי-הומו ונשות-הטרו.
מעניין. אבל מה זה בעצם אומר? לא יזיק, מפעם לפעם, לנער את האבק מעל אמיתות פשוטות, רציונליות, שמעמידות את המחקרים האלה בפרספקטיבה הנכונה. והפרספקטיבה הזאת, למרבה הצער, חושפת את העובדה שרובם המכריע הוא בעל משמעות זניחה לחלוטין לסוגיות פוליטיות ואידאולוגיות. זה לא אומר שהם מיותרים – מדע לא צריך להצדיק את עצמו במינוף שהוא מספק או לא מספק לעמדות אידאולוגיות. זה רק אומר שכמו רוב המחקרים המדעיים, אין למחקרים האלה השלכות ברורות על חיי היומיום שלנו.
ראשית, מבין שלוש התגליות, ה"תגלית" הראשונה היא אמת טריביאלית. ודאי שיש לנטייה מינית ביטוי נוירולוגי, מהסיבה הפשוטה שלכל תכונה נפשית או התנהגותית יש ביטוי כזה. גם להעדפת גזר או לסלידה ממוזיקת ראפ יש ביטוי נוירולוגי. רק ספיריטואליסטים גמורים, שמאמינים כי רוח האדם אינה חומרית ולכן אינה מתבטאת במוח, יכחישו זאת. אם אינך ספיריטואליסט/ית, אם כן, התיר/י לעצמך להישאר שווה נפש ל"תגלית" (1).
תגליות (2) ו-(3) אכן מעניינות יותר, גם אם לא מפתיעות: הידיעה העממית המצטברת בדבר הבדלים רגשיים והתנהגותיים בין המינים, כמו גם בין הומואים ולסביות, מאשרת את הממצאים האלה. מדובר בנטיות ססטיסטיות (לא מאד דרמטיות) שאינן מאיימות על האינדיבידואליות של שום אדם: כשם שיש גברים מאד מילוליים ונשים בעלות חוש מרחבי מפותח, כך יש גם הומואים שמנווטים מצויין ולסביות רהוטות (שני הפרמטרים הקוגניטיביים העיקריים שבהם תועדו אסימטריות בין המינים, לאורך שנים).
מה זה אומר על המקור של ההבדלים האלה? מעט מאד. ייתכן שמדובר בהבדלים נרכשים, שנובעים ממסלולי חיברות שונים. ייתכן שיש הטייה גנטית מסויימת לצד זה או אחר. וייתכן מאד (למעשה, ודאי) שיש תפקיד מכריע לתהליכים הורמונליים שמשפיעים על מוח העובר בשלביו הראשונים. התוצר הסופי של כל האינטראקציות הסבוכות האלה הוא ההבדלים שחוקרי המוח מתעדים. תשובה חותכת לשאלה "תורשה או סביבה" – אין כאן, וכנראה שלעולם לא תהיה. אישיות היא סכום עצום של ריבוא גורמים.
בדיון הציבורי על ההומוסקסואליות, ממהרים הצדדים לנכס להם "אמיתות מדעיות" לביצור טיעוניהם. מהלך שגרתי של ההומופובים הוא הטענה שמדובר בסטיה "נפשית" שמקורה בלגיטימציה חברתית, עניין הנתון לשליטה רצונית, ועל כן, כפוף גם לגינוי מוסרי. המהלך הנגדי של הומואים רבים הוא להכחיש שמדובר בעניין "נפשי", להתעקש על הבסיס הביולוגי של הנטייה המינית, ומתוך כך, כביכול, להוציאה מחוץ לתחום הבחירה החופשית, וממילא מחוץ לתחום המוסר.
שני המהלכים נפסדים. ראשית, האבחנה בין "נפשי" ל"ביולוגי" היא אבחנה מופרכת (שוב, להוציא ספיריטואליסטים; וצריך להזכיר שהיהדות, להבדיל מן הנצרות ודתות המזרח, היא במקורה דת אנטי-ספיריטואליסטית, שאינה מכירה בנשמה חוץ-גופית). שנית, אין קשר לוגי בין הבסיס של התכונה – חברתי או ביולוגי – לבין יכולת השליטה בה. רגש הבושה שאנו חווים כשאנו עירומים מול זרים הוא לחלוטין נרכש (ובחברות מסוימות, אינו קיים) – ובכל זאת, אינו נשלט. הצורך להשתין, לעומת זאת, הוא ביולוגי לחלוטין, ובכל זאת – נשלט.
מה שלא יהיה המקור הסיבתי של ההומוסקסואליות, לא מדובר ב"בחירה" מודעת. לשם כך אין צורך במעבדות מחקר או בכתבי קודש: צריך פשוט להקשיב להומואים והלסביות. לא ידוע לי שאי פעם הומו או לסבית בחרו להיות כאלה, למרות שבהחלט ידוע שחלקם בוחרים לחיות בכחש, נגד נטייתם הטבעית.
ובכן, לא בחירה, כי אם נתון בסיסי של האישיות, יהיה מקורו אשר יהיה. זו עובדת היסוד הרלבנטית לדיון הציבורי, ומולה צריך לעמוד ולגבש עמדה. המדע לא יחשוב בשבילנו.
[לינק למחקר שהתפרסם ב-PNAS, רק דרך מוסד אקדמי בעל הרשאה: >>>]
לא למות טיפש 
כל האבחנות האלה כל כך מקובעות.
לדעתי, יש יותר משני מינים באדם. (ויותר משתי נטיות בינאריות)
ולגבי מחקרים מדעיים, מחר הרי ייעשה מחקר אחר שיוכיח ההיפך…
אזהרה: אחרי עשוי לבוא חרצוף-מחקה.
בתוך הספקטרום הרחב שבין סטרייט לגיי, יש אנשים שנמצאים בעמדה כזו בה הם יכולים לבחור, המשיכה לשני המינים קיימת, והבחירה בחיים הומוסקסואליים היא בחירה לכל דבר ועניין.
מבחינתי זה כך במידה מסויימת. אני בוחרת להיות לסבית, אני בוחרת באורח החיים שלי, בקהילה שלי, בדעות שלי ובמגדר שלי. וגאה בבחירה.
אני לא לסבית מתוך הכרח ביולוגי גרידא. ואין לי ספק שכמוני יש עוד רבים.
הרבה יותר קשה לבוא ולהגיד לכל המתנגדים המוסרניים שאני בוחרת בזה מאשר לבוא ולומר – אבל אין לי ברירה.
לצועד: שום דבר במחקרים האלה לא סותר את הטענה שנטייה מינית איננה דיכוטומית. ההתנגדות שלך למחקר מדעי נראית לי אוטומטית ולא מנומקת.
לסיוון: אני אדייק. עניין המשיכה המינית איננו עניין של בחירה. כשאת מדברת על ה"בחירה" שלך להיות לסבית, בעוד שאת (נניח, ביסקסואלית), הרי שמדובר בבחירה תרבותית. אבל עצם הימשכותך לבנות מינך איננה נתונה לבחירתך. ובאשר לאמירתך ש"את לא לסבית מתוך הכרח ביולוגי גרידא" – נו, זאת כל הפואנטה של סוף הרשימה שלי, לא?
רק אמרתי שאני ספקן, וזכותי להיות, אחרי נסיון של אי אלו שנים בעולם הזה.
אני לא חושב שהצגת נכונה את הוויכוח בנושאי ההומוסקסואליות, לפחות במערב. המחנה ההומופובי (לצורך הדיון נקרא לו כך) מבקש להראות שהנטייה המינית אינה מולדת לא כדי להוכיח שהמעשה הוא בלתי מוסרי, כי לא על זה מתווכחים, אלא כדי למנוע מתן "עידוד" להתנהגות חד-מינית מצד החברה, למשל בצורת מצעדי גאווה או סדרות טלוויזיה על חד-מיניים. המחנה שמנגד טוען שאין כל חשיבות לעידוד או לגינוי מצד החברה – מי שנולד עם נטייה חד-מינית יעדיף את בני מינו ואחת היא איך תתנהג החברה, ומי שלא נולד כך ידבק במין השני גם אם יצעדו הגאים כל יום בכותל.
במובלע, אתה מסכים אתי. שהרי ההומופובים לא היו חותרים למנוע עידוד של התנהגות חד-מינית אלמלא ראו בה התנהגות לא מוסרית! שורש העניין הוא המעמד המוסרי של החד-מיניות. אם מדובר בעניין טמא ופסול, הרי שיש למנוע את עידודו. לשם כך יש לצאת מנקודת הנחה שמדובר בהתנהגות רצונית ונשלטת. כאן נכנסת הנחת המולדות, ושאר הבלבולים הנובעים ממנה.
מנגד, אם אין רואים בחד-מיניות עניין למוסר (לא יותר, נניח, מאשר העדפת תפוזים על תפוחים), אזי כל עניין ה"תורשה מול סביבה" מאבד הרבה מחשיבותו (הפוליטית, לא המדעית).
אחרי הזבל שפורסם בווי נט אתמול…
"המשמעות: נטייה מינית הינה גנטית"
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3556575,00.html
ההשפעה של המדע על הבחירה של הפרט שרואה את עצמו הומוסקסואל (או מתכחש לזה), אם להישאר כזה או לא, צריכה להיות מינימלית, או בכלל לא להתקיים. החברה צריכה לאפשר לאנשים לחיות את חייהם ואת ההעדפות המיניות שלהם מתוך כיבוד שלהם כבני אדם, ולא מתוך שום עיקרון מדעי, תורשתי או דתי.
היום נוטים להשתמש לא מעט בתירוץ ה"תורשתי": "אין מה לעשות, ככה זה אצלנו במשפחה, כולם לחוצים, זה תורשתי". כאילו ההצדקה לתכונת אופי מסוימת צריכה לקבל גושפנקה מדעית כדי להתקיים, כדי שהפרט ירגיש שמותר לו להיות איך שהוא.
כתבת "אבל עצם הימשכותך לבנות מינך איננה נתונה לבחירתך". קשה לי להבין מדוע אתה רואה צורך לחרוץ דעה בנושא זה. נראה לי מוזר שמצד אחד אתה אומר "מה שלא יהיה המקור הסיבתי של ההומוסקסואליות, לא מדובר ב"בחירה" מודעת. לשם כך אין צורך במעבדות מחקר או בכתבי קודש: צריך פשוט להקשיב להומואים והלסביות."
ומצד שני לא מקשיב ללסבית שמצהירה על כך שהיא רואה בנטייה המינית שלה בחירה. (אלא אם כן לא הבנתי אותה נכון )
יש כאן בילבול בין "לסבית" כזהות תרבותית, לבין "לסבית" כציון פשוט של משיכה לנשים (מה שנקרא "נטייה מינית", אולי מונח מטעה משהו). מדובר בשני מושגים שונים בתכלית, למרות שבימינו מטושטשי הדעת אופנתי מאד להפוך כל תכונת אישיות ל"הבניה תרבותית". לא כך הדבר.
סיוון מעידה על עצמה (או על אחרים, לא משנה) שיש בהם משיכה לשני המינים, ובכל זאת הם בוחרים זהות הומואית או לסבית. שימי לב: עצם המשיכה לשני המינים, גם בתיאור של סיוון, אינו נתון לבחירה. מה שנתון לבחירה הוא איך אחיה את חיי – עם גבר או עם אישה, בתוך הקהילה ההומולסבית או מחוצה לה, מתוך מעורבות בעולם התרבותי של הגייז או מתוך אדישות אליו, וכיוב'. כל אלה הן בחירות תרבותיות. אף אחד לא מכחיש זאת.
ועם זאת, מתחתיהן ישנו עניין יסודי הרבה יותר, והוא עצם המשיכה המינית (אילו דימויים מייצרים עוררות מינית, עם מי בא לך להיכנס למיטה). חלקנו נמשכים לגברים, חלקנו לנשים, חלקנו גם וגם. הטענה שמדובר, גם כאן, בסוג של "הבניה תרבותית" היא חסרת שחר – ולא משנה מאיזה צד היא נטענת, הומופובי או הומואי. נערים ונערות שגדלים בחברות אולטרא-שמרניות, שבהן עצם המחשבה על חד-מיניות היא חטא בל יכופר, עדיין מוצאים עצמם בעל כורחם נמשכים אל בני מינם. לו חיברות או מערכת חיזוקים חברתית היו לבדם אחראים לנטייה המינית, היית מצפה בדיוק ההיפך.
להשקפתי, כל עמדה אידאולוגית חייבת להישען על הכרת האמת (גם אם האמת לא מכתיבה אותה). והאמת במקרה דנן היא שהנטייה המינית (במשמעות המצומצמת של משיכה) איננה נתונה לבחירה. הומו או לסבית שחושבים שה"קייס" הפוליטי שלהם חזק יותר משום שהם לכאורה "בחרו" להיות כאלה – פשוט טועים. בלי להבין זאת, הם מספקים תחמושת להומופובים, שפשוט תובעים מהם – אז תבחרו ההיפך.
הרשימה שלי כלל לא עוסקת בעניין הבחירה או האי-בחירה בנטייה המינית. העניין שלה הוא להראות שלא ניתן לגזור עמדה מוסרית ביחס להומוסקסואליות מתוך ידיעת הבסיס המדעי שלה – סביבה, תורשה, או כל שילוב ביניהם.
אני מסכים מאוד עם המסקנה שלך, לכן קצת קשה לי לקבל את היוצא מן הכלל משיקולים פוליטים(אפליה מתקנת?) של
"הם[הבחירתניים] מספקים תחמושת להומופובים, שפשוט תובעים מהם – אז תבחרו ההיפך." זה שהומופובים יכולים להשתמש בזה כתחמושת לא הופך את זה לשגוי, ובטח לא מצדיק עירוב של המדע כדי לפסוק סופית בסוגיה ששנינו מסכימים שלא המדע הוא זה שיכול לפסוק בה. אני חושב שלא ראוי לנסות לכפות איזושהי אמת על אנשים כלפי עצמם. אם מישהו רוצה לראות בנטייה המינית שלו בחירה, אף אחד לא יכול להכריח אותו לראות זאת אחרת. אם מישהו מנסה להוכיח(בעזרת איזו סמכות על כמו המדע או האל) שהומוסקסואליות היא תמיד בחירה, או תמיד לא ניתנת לבחירה, כאן הבעיה.
בקיצור, שכל אחד יבחר בעצמו, מה הוא רוצה לבחור, ומה הוא לא רוצה לבחור, מה הוא יודע שהוא יכול לבחור, ומה הוא יודע שהוא לא יכול לבחור.
לא מדובר ב"שיקולים פוליטיים". צריך לומר שנטייה מינית איננה נתונה לבחירה – כי זאת האמת. ואמירת אמת היא ערך בפני עצמו, גם בין אדם ובין עצמו וגם בזירה הפוליטית.
השיח הפסיכולוגיסטי בנוסח "זאת האמת שלי, לא יכפו עלי אמת אחרת", מסב נזק עצום ליחיד ולחברה. העובדה שמאן דהוא נמשך לגברים ולא לנשים איננה האמת "שלו" – היא האמת, נקודה. בדיוק כמו שהעובדה שמאן דהוא הוא בלונדיני, או סובל מאלרגיה לפלפל אדום, איננה האמת *שלו*.
כאשר ה'מסנגרים' על הקהילה ההומוסקסואלית, אם מבפנים ואם מבחוץ, עומדים מול טיון החוסר מוסריות, ומגנים עליו בטיעון חוסר הבחירה, יש כאן בעיה.
בעיה, כי אני לא מוצאת טעם לפגם באהבה, בבחירה בזוגיות, ובאוחר חיים הומוסקסואלי. אני לא מוצאת טעם לפגם בסקס הומוסקסואלי. אני לא רואה אף אחד מהדברים האלה כלא מוסריים, כפוגעניים וכן הלאה. ואני רוצה להתדיין על זה, לא על אם היתה או לא היתה לי ברירה.
יתכן שהנטייה והמשיכה הן ביולוגיות, ואם זו הסיבה היחידה, באמת על מה ולמה מצעד הגאווה, מה יש להיות גאים בנטיה ביולוגית גרידא.
אבל מצעד הגאווה בא לומר – אנחנו גאים במי שאנחנו, אנחנו בוחרים לממש את האהבה שלנו, ואת המשיכה שלנו, ואת הקהילה שלנו, אנו בוחרים באורח חיים כזה, אנחנו בוחרים לאהוב את מי שבא לנו. הגאווה היא על הבחירה, לא על הנטייה המינית.
עידן,על אף ההסכמה שלי עם מסקנתך הסופית, נראה שבכל זאת טענותיך מבליעות את ההנחה כי ההומוסקסואליות היא מולדת. מצד אחד אתה אומר שזה לא משנה אם היא מולדת או נרכשת (אני מסכימה), מצד שני אתה אומר שטענת ההבניה היא חסרת שחר. כלומר – היא יכולה להיות רק מולדת.
הטענה שלך, שאם היה מדובר בהבניה חברתית לא היו חרדים הומוסקסואלים – למשל – נראית לי לגמרי לא לעניין. המונח "הבניה חברתית" לא מציין שטיפת מוח ותעמולה אלא מכלול של אינסוף גורמים ותנאי חיים. במקרה הספציפי של החרדים, הרי שההפרדה הקשיחה בין המינים וההתבגרות המינית בחברת נערים, בבתי ספר חד-מיניים, הן סוג של הבניה חברתית שבקלות יכולה להוביל להעדפה מינית הומוסקסואלית, ובכלל, כמעט בכל המרחבים החד מיניים (צבא, בתי כלא, כדורגל) הופכת ההומוסקסואליות לאופציה זמינה, לעיתים קרובות גם מועדפת – אם בפועל ואם באופן סובלימטיבי (חיבוקים ונשיקות).
מכאן אפשר ללמוד דווקא משהו אחר, שנטיה מינית כזו או אחרת היא לאו דווקא עניין של "אין ברירה, ככה יצא", אלא של תנאי חיים. אפשר ואפשר שאילו באמת ניתן לנו החופש המוחלט בעניינים אלה, היינו כולנו רב מיניים, שוכבים עם כל מה שזז ויכול לענג אותנו, ולא נמשכים למין אחד בלבד. בחברות שבהן לא עשו עניין ממשכב זכר, יוון העתיקה, ספרד בימי הביניים, או האינדיאנים (שאתה סיפרת לי עליהם, מ'טריסטה דה טרופיק'), הומוסקסואליות היתה עניין 'טבעי' בדיוק כמו הטרוסקסואליות. היה מובן מאליו שהמשיכה יכולה לנוע בשני הכיוונים.
אמנם לא לשם כיוונת את הדיון, ובכל זאת – נקודה למחשבה.
נשיקות
באמת לא ברור לי על מה הויכוח כאן. אני אומר דבר אחד, ואת מגיבה על דברים שמליבך. זכותך להיות גאה בנטייה שלך, זכותך לסנגר עליה וזכותך לחגוג במצעד הגאווה. כל זה לא מעלה ולא מוריד משאלה, שלדעתי היא אמפירית ביסודה: האם בחרת להימשך לנשים או לא? אל תשיבי לי, שוב, שאת "בוחרת לאהוב את מי שבא לך". אל תסיטי את הדיון מן הנקודה העקרונית (לפחות, היתה עקרונית ברשימה שלי) של המשיכה המינית.
אולי זה נעים לך לחשוב שבחרת להימשך לנשים. אולי זה מעצים אותך. אולי זה עושה לך טוב מאלף ואחת סיבות. אוקיי. זה עדיין, בעיני, לא מוכיח שבחרת. זה רק מוכיח ש*אם* בחרת, זה משרת הרבה מטרות בעולמך.
נניח שלא בחרת להיות כזאת. אני לא רואה את "הבעיה", כלשונך. הרי מעבר למשיכה המינית, בחרת בהרבה הבטים אחרים של הקיום החד-מיני. *זהות* מינית היא הרבה מעבר ל*נטייה* מינית. אף הומו או לסבית לא חייבים לצאת מהארון, לא חייבים לכתוב על זה, להיאבק על זכויות והכרה ממסדית, לבער דעות קדומות וכדומה. כל אלה הן פעילויות שמבחירה, שגובות מחיר אישי כבד לעתים. אני מוריד את הכובע בפני מי שעוסק בהן. אבל, מתחת לכובע שלי יש גם שכל בוחן, והשכל הזה מתעקש, שעצם המשיכה המינית שלך לא נבחרה. סו וואט?
האם את גאה על עצם העובדה שאת נמשכת לנשים? אני מניח שלא. זה כמו להיות גאה על עצם העובדה שאני אוהב בורקס. את גאה על כל מה ש*נובע* ממשיכתך לנשים, על המקום שחצבת לך בחברה בזכות כך, על ההכרה המינית והפוליטית שקנית לך בזכות זה, וכן הלאה.
כמות ומגוון הראיות לכך שהנטייה המינית הבסיסית איננה נתונה לבחירה היא כה עצומה עד שאין לי יכולת או כוח לפרוס אותן כאן. רק אזכיר נקודה מן הרשימה שקצת נבלעה כאן: מכך שמשהו אינו נתון לבחירה אי אפשר להסיק שהוא מולד כולו. תכונות נרכשות, או כאלה שבסיסן ביולוגי אך עיצובן תלוי בסביבה, יכולות בהחלט לעבור הפנמה כזאת שתדיר אותן מתחום השליטה/בחירה הרצונית. זאת אבחנה חשובה, לטעמי.
קודם כל, נשיקות.
בואי נעשה סדר (אכן, קצת התבלגנתי). מבחינת היחס המוסרי, הפוליטי, אל ההומוסקסואליות – אין שום חשיבות לשאלה אם היא מולדת או נרכשת, או כל שילוב ביניהן (כפי הנראה, מדובר בשילוב כלשהו). על רגל אחת, הסיבה לכך (לדעתי) היא שהומוסקסאליות איננה תופעה שמתקיים בה התנאי ההכרחי להתערבות השיקול המוסרי – סבל. כל עוד אין מישהו שסובל, או נפגע, אין למוסר מה לחפש שם.
מבחינה מדעית גרידא, התרכיב המדוייק של סביבה-תורשה ביצירת הומוסקסואליות היא שאלה מרתקת. כל שאלה שקשורה להתנהגות אנושית, על אחת וכמה מינית, אינה יכולה שלא לרתק את המוח המדעי. בעניין הזה אין מקום לדעות קדומות, ברבריות או "נאורות": המדע יפיק את מסקנותיו לפי פרוצדורות אישוש והפרכה מקובלות. מי שרוצה, שיתעדכן בממצאים, מי שלא – לא צריך. רק שלא יתהדר בבורותו.
עכשיו, ישנה שאלה אחרת, והיא שאלה הבחירה: האם ההומו/לסבית בוחרים בנטייתם המינית. כמו שכתבתי כבר, ולא אייגע שוב, אני חושב שלא. ובהמשך: האם מכך נובע שמדובר בתכונה מולדת לגמרי? שוב, התשובה היא לא. באחת התגובות הקודמות הזכרתי, כאנלוגיה, את תופעת האלרגיה. למיטב ידיעתי, המקור הסיבתי של אלרגיות רבות מורכב הן מנטיה מולדת והן מחשיפה לחומרים מסויימים. האם האדם האלרגי בחר את האלרגיה שלו? השאלה רטורית. הנה אם כן דוגמה פשוטה (נייטרלית מבחינה ערכית, ולכן צלולה יותר) של אינטראקצית תורשה-סביבה, שמולידה תכונה לא נשלטת. עד כמה שאני מבין, גם ההומוסקסואליות נמצאת בספקטרום הזה.
כשאמרתי ש"טענת ההבניה היא חסרת שחר" התכוונתי לטענה ה*רדיקלית* – שמקור הנטייה המינית הוא *לחלוטין* סביבתי. דוגמת בחורי הישיבות בעצם פועלת נגדך: אם הסביבה לבדה היתה מחוללת את ההומסקסואליות החבויה שלהם, היית מצפה ש*כל* בחורי הישיבות יהיו הומואים מודחקים. לא צריך להגזים; רק חלקם הומואים. מן הסתם, אותם אלה שהגירויים החד-מיניים בישיבה "הפעילו* אצלם נטיות מולדות מלכתחילה. הנה כי כן – אינטראקצית תורשה-סביבה.
הדברים תקפים גם לחברות אינדיאניות או קדומות, שבהן ההומוסקסאוליות היתה לגיטימית. וצריך לזכור תמיד, שנטייה מינית יכולה להישאר חבויה שנים, אולי כל החיים, ללא התנאים החברתיים המתאימים. בהחלט יכול להיות שבכל החברות, ובכל הזמנים, אחוז מסוים וקבוע מהאוכלוסיה נולד עם נטיה חד-מינית. אבל מקומות שונים וזמנים שונים מאפשרים לנתחים שונים מן האחוז הזה "לצוף" לפני השטח – כפונקציה של הפתיחות והליברליות של החברה.
השורה התחתונה של כל זה היא שלהומואים, ולכל מי שזכויותיהם יקרות לליבו, אין שום סיבה לחשוש מן האפשרות שיש בסיס מולד לנטייתם. ובאופן כללי יותר, לאף אחד אין סיבה לחשוש מן האמת, כי רק השקרים והכזבים כובלים, והאמת משחררת.
אני חושב שהמבוי הסתום שאליו נקלע הדיון בעניין בחירה כן או לא, נובע בדיוק מזה. בחירה היא לא הגדרה בוליאנית של כן או לא. אם מישהו מקלל אותי ברחוב ואני נעלב, בחרתי להעלב או שלא הייתה לי כל אופציה אחרת ? ואם מישהו מכה אותי בחוזקה, הכאב הוא בחירה שלי ?
הייתה לי אלרגיה לאבק, והיו מקרים שהייתי מתעטש רק מלראות אבק מתנער מעל ספר, גם אם זה היה בסרט בטלויזיה 🙂 בחרתי להיות אלרגי, בחרתי להתעטש ?
היום אין לי אלרגיה לאבק, ואני זוקף את זה לזכות כך שהאמנתי שאני כן יכול לבחור שלא להיות אלרגי.
אז אפשר להיות מכניסטים דטרמינסטים ולהגיד ששום דבר הוא לא באמת "בחירה"(או רצון חופשי) ואפשר לראות בכל מה שקורה במציאות סוג של "בחירה", גם אם לא מודעת.
וגם בנושא הזה אני לא חושב שהמדע יכול או צריך להכריע 🙂
אני מציע להומואים לא לשמוח על תוצאות המחקר הזה. בדרך-כלל מחקרים 'ביולוגיים' כאלה ממומנים על-ידי חברות תרופות. ההומוסקסואליות תוגדר כסוג של "הפרעת קשב וריכוז", או ההפך, ותהיה גלולה, בהתחלה נפרדת ואחר-כך כוללת, מולטי-ריטאלין.
ולא שאני תומך בגאווה הזאת. בעיניי הומוסקסואליות/לסביות זה בריחה מקושי ליישם יחסים בין-מיניים. מהסיבות הנפשיות הידועות. נואשוּת. סוג של אוננות.
היה כאן דיון מעניין ועל רמה, שפי, עד שגיהקת את דברי הבלע שלך.
התלבטתי קשות איך להגיב בשפה שמובנת לך, ומצאתי: שפי ופיש זה אותן אותיות.
אמנם אני הטרוסקסואלית נפוצה, אבל לא (רק) בגלל זה אני בעד הגישה הגלסנריסטית: מעטות מאוד הן התגובות הראויות למחיקה, וזו שמעלי אינה נמנית עליהן. ישנן תגובות העלות טעם טוב יותר או פחות, אבל מדיניות המחיקה היא נפסדת ופופוליסטית.
לכן, הפיתרון שמצאת מצא חן בעיני הרבה יותר – צחקתי כשנזכרתי בזה ברחוב ראשי.
כך הכבוד על הכתבה ,
כי כל מה שהוא כותב זה שבמדע אין לו הוכחה שנמצא גן הומוסקסואלי כל שהוא.ובהחלט ישנה כאן גם הבניה חברתית.תראו איך אתם כבר תוקפים את הבחורה כאן שכתבה שהיא לסבית והיא בוחרת.זה מה שהיא מרגישה ומצוין מה שהיא מרגישה, ואיך אתם לא מקשיבים לה למה שהיא מרגישה ומיד מסבירים לה למה היא טועה ולמה זה לא ככה מה שהיא אומרת.זה היא מרגישה והיא יודעת מה שהיא מרגישה.
גם אם ישנה משיכה לצד מסוים עדין ישנה בחירה כן לממש את הנטיה ההפוכה או לא לממש את הנטיה ההפוכה .רצון חופשי גם קים ואתם מתעלמים ממנו.
תסכימו איתי שהגנים והאבולוציה לא ידעו שהאדם יפתח פונדקאות או הפריה חוץ גופית כדי להתרבות לכן יש פה מן בההגיון כן בחירה אישית לבחור ששני הומואים יגדלו ילד כי אפשר לעשות הפריה חוץ גופית.
מן הסתם יש הומואים שרוצים אמא לילד שלהם והם בוחרים לעשות זאת עם בת והחיים גם חיים טוב מאוד.אבך אתם מיד תגידו לא הוא הומו מתכחש וכו.כי שוב לא תקשיבו לחלק הההומואים שכן מרגישים שהם אוהבים את האישה שלהם ואת הילד שהיא הביאה להם.וזה יהיה צביעות מצדכם אם לא תקשיבו ולא תאמינו.לא תאמינו כי אתם שבויים בתפיסה שלכם שאי אפשר.
אם לא היו ממצאים הפריה חוץ כופית מן הסתם ההומואים היו מרגישים בסדר גמור להביא ילד העם בת כי לא היתה אז אפשרות אחרת.זה הכל ענין גם של תפיסה ואפשרויות.ישד אפשרות לפונשקאות אז למה לא לנצל אישה עניה .למה לא ?הרי מה איכפת לאנשים ממה שהאם הפונדקאית מרגישה אחרי ההריון והיא נשארת עם ההורמוני הריון וצריכה למסור תינוק שגידלה בביטנה?
לכן גם אם יש משיכה זה לא אומר שכל החיים צריך לחיות בקיצון ולהיות רק הומו טהור.אולי זה גם בחירה לא מודעת מן בריחה השרדותית כי מפחדים להיות עם אישה כי ישנו דימוי עצמי נמוך ולא מאמינים ביכולת הזו והחברה גם מאפשרת ושוטפת את המוח להיות רק הומו או סטרייט.החברה מבנה אותכם שאם נמשכתם לבן או בת אז זהו זה הסוף שלכם ולא תוכלו להניות גם בצד השני.
זה הכל ענין של פתיחת הראש ולאפשר. גם אם יש גנטיקה היא לא קובעת הכל היא לא קובעת ב 100 אחוז.הגנטיקה זה
קובע אולי בפחות מ 25 אחוז .75 אחוז קובעת ומעצבת הסביבה.
אפ סביבה מנצחת גנטיקה כמו במחלות סכרת סרטן ,עלית הדימוי עצמי לצח שאין,מי ששמן על פי גנטיקה עושה ספורט ודיאטה ויורד במשקל,אז גם בנטיה מינית גם צריך להיות השפעה של הסביבה יותר מגנטיקה.