מאמר שמתפרסם בגיליון "מטעם" 15 האחרון מלהיט את הרוחות הכבויות בדרך כלל באקדמיה בארץ. את המאמר, "ללכת דרך קירות", כתב הארכיטקט והתיאורטיקן אייל ויצמן, ועניינו הוא החיבור המפתיע והמרתיע בין תורות פוסטמודרניות של הוגים כמו דלז וגואטרי לבין תורת הלחימה של צה"ל. המאמר משובץ בראיונות שערך ויצמן עם תא"ל אביב כוכבי, שהיה מפקד חטיבת הצנחנים במרץ 2002. כוכבי פיקד על פשיטה למחנה הפליטים בלאטה, שבה יושמה לראשונה פילוסופיה צבאית שעוצבה ונוסחה בהשראת תפיסות פוסטמודניסטיות של מרחב והתנגדות. זה היה ניסוי הכלים שהגדיר את הלוחמה במבצע "חומת מגן", חודש לאחר מכן, בו עברו חיילי צה"ל מבית לבית באמצעות שבירת קירות פנימיים. המתווך הראשי של תפיסות אלה אל תורת הלחימה של צה"ל (ובהמשך, של צבאות מערביים אחרים) היה תא"ל שמעון נווה, מנהל המלת"מ (המכון לחקר תורת המערכה), שמאז נסגר. נווה הוא שילוב יוצא דופן של אינטלקטואל אמיתי עם יצר הרג בולדוגי, כפי שעולה מראיון שהעניק ל"הארץ" לפני כשנה. עוד אחזור למאמר של ויצמן.
לפני שהתעוררה הסערה סביב תוכן המאמר (וראוי שתתעורר), כבר התעוררה סערה אחרת סביב נסיבות פרסומו. מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות" פרס ביום שישי האחרון את עיקרי הפרשה. מאחר שיש לי עניין מיוחד במאמר של ויצמן, מצאתי לנכון להוסיף כמה דברים משלי.
הנה השתלשלות הפרשה. במרץ 2006 פירסם ויצמן את המאמר Walking Through Walls באנגלית, בכתב העת Radical Philosophy. פרופ' יהודה שנהב, עורך כתב העת הישראלי "תיאוריה וביקורת", קרא את המאמר והזמין את ויצמן לפרסם אותו גם בעברית ב"תיאוריה וביקורת". המאמר עבר שיפוט והערכה והיה כבר כשיר לפרסום, כאשר חל מהלך חריג בכל קנה מידה: יו"ר מועצת המערכת של "תיאוריה וביקורת", פרופ' גבריאל מוצקין, החליט לשלוח את המאמר לתא"ל אביב כוכבי, לקבלת תגובה.
ראוי להבהיר: מדובר בצעד חסר תקדים, ככל שהדברים אמורים בשיפוט אקדמי. למעשה, המדיניות המקובלת היא להימנע מלשלוח מאמרים לשיפוט בידי מישהו שיש יסוד להניח כי יש לו עניין אישי בנושא המאמר, לטוב או לרע. האתוס האקדמי מושתת על אי תלות – של הכותב בכתב העת, של השופטים בכתב העת, של השופטים בכותב וכדומה. מה שנהוג מסיבות מובנות בעיתונות (קבלת תגובה ממי שעלול להיפגע מתוכן הידיעה) – אין לו מקום בזירה האקדמית. פרופ' מוצקין לא רק חרג מתהליך השיפוט האקדמי המקובל – הוא גם עשה כן שלא בידיעת חברי המערכת של "תיאוריה וביקורת" (כך על פי הדיווח ב"ידיעות").
מה שאף אחד לא צפה היה שתא"ל כוכבי ישגר מכתב חריף למערכת ובו איום בתביעת דיבה, אם יפורסם המאמר. בשלב הזה הדיווח ב"ידיעות" לא לגמרי ברור. מערכת "תיאוריה וביקורת" לכאורה המשיכה לעמוד מאחורי המאמר, אך ביקשה מויצמן לערוך בו כמה שינויים. בסופו של דבר הוא החליט למשוך את המאמר ולהגישו ל"מטעם", לא בגלל השינויים אלא בגלל "ההתנהלות של מכון ון ליר" (המו"ל של "תיאוריה וביקורת"). עורך "מטעם", יצחק לאור, קנה את המאמר מ"תיאוריה וביקורת", ולאחר שוידא כי כל הכתוב בו מעוגן במסמכים, פירסם אותו.
לאור רואה בעצם שליחת המאמר לתגובת קצין בצה"ל עדות נוספת לשיתוף הפעולה בין האקדמיה הישראלית לצבא, שעליו בדיוק מסתמכים יוזמי החרם האקדמי על ישראל. אפילו כתב העת הביקורתי ביותר באקדמיה אינו נקי מן הנגע הזה. יהודה שנהב צירף לגיליון שממנו נעדר המאמר פתח דבר ארוך ומפותל, ההופך גם את הפרשה המבישה הזאת ל"טקסט" שיש לנתחו בכלים ביקורתיים (למשל, "התהליכים שהתרחשו ב"תיאוריה בביקורת" מחדדים את הצורך לנסות להבין את אופן התנהלותו של כתב עת המצוי במטריצות שונות של כוח: פוליטי, כלכלי, או משפטי-לגלי… המשבר מזמין דיון ביחס שבין כתב העת, הנתון בשגרה של אילוצים מוסדיים… לבין היכולת להתמיד בפיתוח חשיבה ושפה ביקורתית, שהתממשותן תלויה ביכולת להתמיד בפסיעה מעבר לגבולות השיח הלגיטימי". וכן הלאה וכן הלאה, אמירות מהוקצעות להפליא, מסך עשן אפולוגטי ומביך, שמכסה על אוזלת היד במישור המעשים באמצעות פעלתנות-יתר במישור המלים).
[מאמר מערכת של Radical Philosophy, מהחודש שעבר, מגולל אף הוא את הפרשה ומנתח את משמעותה, אך למרבה הצער מתוך אמפתיה עמוקה מדי לתסביכי הזהות של "תיאוריה וביקורת", לטעמי].
עד כאן הדיווח ב"ידיעות" ועמדת כתב העת. מה שאותי מקומם במיוחד בהתנהלות של "תיאוריה וביקורת" היא שגם לאחר הטעות הראשונית, הפטאלית של פרופ' מוצקין, לא עשו שם אחורה-פנה. יכלו להתעלם מן האיום בתביעת דיבה (הרי לפחות מחצית מן המאמרים שמתפרסמים ב"תיאוריה וביקורת" מוציאים את דיבתה הרעה של המדינה, ובצדק); יכלו לתקן בזריזות את העניינים העובדתיים הטעונים תיקון ולהמשיך בהליך הפרסום. ובעיקר, יכלו לעמוד ביתר תקיפות לצידו של מחבר המאמר, איל ויצמן, ולא להניח לו להרגיש בודד במערכה מול תא"ל כוכבי ועורכי הדין שלו. הרי עורך "תיאוריה וביקורת" בעצמו הזמין את המאמר מויצמן; וכולם, כולל פרופ' מוצקין (!) מודים שמדובר במאמר מצוין. מנין איפוא פיק הברכיים הזה, חולשת הדעת של מבצר הרדיקליזם האקדמי הישראלי – בעמידתו הרופסת מול נציגי הכוח והשררה? האם היו הדברים צריכים להגיע לידי כך שויצמן ימשוך את מאמרו ויגיש אותו ל"מטעם"?
למי שאינו בקי בדברים, נוסיף שיוקרתו של "תיאוריה וביקורת" עולה רבות על זו של "מטעם", בדיוק משום שהראשון הוא כתב עת אקדמי שמאמריו עוברים שיפוט (זאת מבלי לחוות דעה על עצם תוכנם של המאמרים המתפרסמים בשני כתבי העת). רוחות רעות מאד, כנראה, נשבו מצד מערכת "תיאוריה וביקורת" לכיוון ויצמן, אם הוא נדרש לצעד החריג הזה.
הרבה דברים אפשר ללמוד מן הפרשיונת הזאת. אחד, שרדיקליות פוליטית אינה בהכרח מלווה באומץ פוליטי. לעורכי "תיאוריה וביקורת" יפה הפתגם האנגלי – הם אינם מניחים את כספם איפה שפיהם נמצא, ובפרשה הנוכחית התגלתה ערוותם – הנתק בין התיאוריה לפרקטיקה, חרף היומרה לשלבם זה בזה. שניים, לאור צודק: הפרשה כולה מטילה צל כבד של משת"פיות על האקדמיה הישראלית. שלוש, הכוח והאיום בכוח הוא שפה אוניברסלית, המובנת היטב הן במחנות הצבא והן במערכות כתבי-עת אקדמיים.
כל זה היה רק מעין הקדמה, והיא לא היתה מוצדקת אלמלא מאמרו של ויצמן היה חשוב כל כך. למאמר התוודעתי כשהתפרסם באנגלית ב-2006. הוא הרעיש אותי כל כך שהחלטתי להפיץ אותו בין מיודעי ואף יזמתי פגישה עם כמה חברים לדון בו. די לומר שהרוחות סערו, והסכמה לא היתה. אין לי כוונה לסכם את המאמר כאן או להתפלמס עליו; לא על כל דבר אפשר להתפלמס במסגרת של של בלוג. למשל, אין לי חשק להתחיל להגיב לטוקבקים מצד מי שלא קרא את המאמר; זה לא רציני. דיון רציני במאמר יצריך תגובות של 500 מילה כל אחת. בקיצור, מדובר בנושא לסמינר, לא לבלוג.
ובכל זאת, אני חייב להסביר בכמה מלים מדוע מדובר במאמר חשוב כל כך, אולי פורץ דרך.
ראשית, עצם הסקופ: קציני צה"ל קוראים דרידה ודלז! לא סתם קוראים, אלא מתעמקים. ולא סתם קצינים, אלא קודקודים שמפקדים בפועל על מבצעים מסובכים. הציטוטים שרשם ויצמן מפיהם של נווה וכוכבי עולים על כל דמיון, ורק הם שווים פרסום כשלעצמם.
שנית, השוֹק. הייתכן חיבור מופרך מזה? מצד אחד, מיליטריזם ברוטלי, שאמור להיות גם חף מכל השכלה אינטלקטואלית וגם לאומני בהגדרתו; ומצד שני – כתבים סופר-מופשטים (דלז וגואטרי חתומים על כמה מהטקסטים הכי פחות נגישים בפילוסופיה המודרנית) שנבעו מפוליטיקה שמאלנית רדיקלית. היילכו שניים יחדיו?
שלישית, הניתוח. ויצמן מפליא לטוות את כל החוטים האלה יחדיו: גם לאתר את המקורות ההסטוריים של הפילוסופיה הצבאית החדישה, גם לזהות את היסודות האלימים בפוסטמודרניזם הרדיקלי, גם להמחיש באופן מצמית כיצד דמיון פוליטי מעצב את המרחב האורבני, ובתוך כך גם להעניק קול לקורבנות (משפחות הפלשתינים שהצבא עבר דרך קירות בתיהם באישון ליל). המאמר הוא מופת של חשיבה צלולה, גלוית מבט.
לבסוף, ההשלכות. אי אפשר לקרוא את המאמר מבלי לשקוע בהרהורים עצובים מאד על הזנייתה של הרוח באקדמיה, ובפרט, על ההשחתה המוסרית שהשיתו זרמים מסויימים בפוסטמודרניזם על מדעי הרוח והחברה. נכון, צבא לא זקוק להצדקות פילוסופיות כדי לפלוש לשכונות ולהחריב בתים פרטיים. ובכל זאת, ויצמן מראה כמה תועלת יכולה להפיק הפרקטיקה הצבאית כשהיא מגובה בצידוקים עיוניים. בתקופת פעילותו, המלת"מ של נווה פעל כראש חץ אוונגרדי בלב הממסד הצבאי, ושיגר את תלמידיו ה"מבריקים" אל שדה הקרב עם רעיונות יצירתיים במיוחד כיצד לשרת את הכיבוש מבלי לכבוש את הקרקע בפועל (נווה עצמו תומך בהיפרדות טריטוריאלית מהשטחים – תוך שמירת הזכות לפלוש אליהם בכוח בכל עת. במובן הזה, הוא מייצג נאמן של העבודה-מרצ).
חסידי התורות הפוסטמודרניות יכולים להפליג באפולוגטיקות משוכללות על "השימוש לרעה" בתורותיהם, אבל העובדה הפשוטה היא שדווקא תורות אלה, ולא אחרות, נתנו השראה לתא"ל נווה, מי שהגדיר את עצמו כ"אדם שנהנה להרוג". בדיוק לאותה עמדה אפולוגטית נקלעים חסידי ניטשה כשהם נזקקים להגן עליו מפני ההאשמה שנתן הכשר לנאציזם במושג "האדם העליון" שלו.
האופן שבו רעיונות מתגלגלים למעשה, האחריות המוטלת על אינטלקטואלים, הכוח של המלים, האופן שבו הן מתפרשות ועד כמה ניתן לייחס להן משמעות אינהרנטית – כל אלה הם נושאים מרתקים לדיון. מרתקים, קשים, וחשובים מאין כמוהם למי שרעיונות הם עיסוקו העיקרי, מלים הן המכשיר העיקרי שלו, והקשר בין כל אלה לבין גורלם של אנשים אמיתיים וחיים אינו נותן לו מנוח. אי-שם לפני יותר מ-10 שנים הייתי מעורב בדיון כזה (פולמוס "סטודיו"); אני מעז לומר שמאמרו של ויצמן מזרים דם חדש בדיון ההוא ומחדד את דחיפותו. כבר אמרתי שלא ניתן ללבן את העניינים האלה במסגרת של בלוג ותגובות. אבל לפחות אפשר להפנות את תשומת הלב למאמר של איל ויצמן. קיראו אותו, התעמתו איתו, התווכחו איתו. אל תניחו לו לחלוף לידכם.
לא למות טיפש 