ההסתה לשלום משתוללת בבתי הספר

מסימני הזמן: מנהל בית ספר שמסביר לתלמידיו למה הכיבוש זה דבר רע – מעורר מהומת אלוהים. זה קרה בשבוע שעבר בעירוני א' בתל אביב, והמנהל הסורר הוא רם כהן. ח"כ כרמל שאמה (ליכוד) דורש לפתוח בחקירה פלילית נגד המנהל, בחשד ל"עבירות הסתה והמרדה" (!!!), וח"כ אלכס מילר (ישראל ביתנו) כבר פנה לשר החינוך ולראש עיריית תל-אביב בדרישה לפטר אותו לאלתר: "רם כהן ניצל את מעמדו וסמכותו להבעת דעות פוליטיות קיצוניות באוזני תלמידיו, תוך שהוא מסית נגד צה"ל ונגד המדינה ומצדיק את פעילות הטרור הפלסטינית."

החסינות הפרלמנטרית, כך נראה, איננה מחסנת מפני סיכלות. המנהל בפירוש לא הצדיק פעולות טרור, ויותר מכך, הביע מחויבות לשירות החובה בצה"ל. מה זה חשוב, העיקר לתפוס כותרת. אז הנה הכותרת שלי: הבלוגר עידן לנדו דורש לפתוח בחקירה פלילית נגד ח"כ כרמל שאמה בחשד להסתה נגד רם כהן, ולפטר לאלתר את ח"כ אלכס מילר על ניצול סמכות לרעה.

שאמה ומילר – ההסטוריה תשליך את שניכם לפח הזבל. את רם כהן היא תעלה על נס.

בואו ננקב את בלון הצביעות, שכרגיל, מסתיר מאחוריו קנאות לאומנית. אין כל פסול במורה או מנהל שמביע עמדות פוליטיות מול נערים ונערות בני 17. מה זה הקשקוש הזה על "שטיפת מוח"? (דימוי מעורר חלחלה – המנהל עומד עם זרנוק שנעוץ בגולגולתו של התלמיד ומזרים דרכו קילוח של רפש ותועבה היישר אל המוח הבתולי). האם מדובר בתינוקות בני יומם? בעכברי מעבדה? רבאק, נראה לכם שהצעירים האלה הצליחו להגיע לגיל 17 בלי לדעת שניטש סכסוך לאומי על הארץ הזאת? בלי לשמוע את המילה "כיבוש"? וממתי חבר'ה בני 17 עומדים דום למשמע הדעות של המורים שלהם? הלא מדובר באוכלוסיה, שעל פי כל העדויות שמגיעות מבפנים, משתינה בקשת על המורים והמחנכים שלה. אז דווקא בעניינים פוליטיים היא תהנהן ככלב שוטה אחר בעליו?

תנוח דעתם של המתקצפים. גם אם היה רם כהן נושא נאום פוליטי ימני קיצוני, לא היה מקום לפטרו. למעשה, אין לי ספק שאנשי חינוך בהתנחלויות מטיפים את משנתם השכם והערב לתלמידיהם. הם כמובן יקראו לזה "חינוך לערכים", לא חס וחלילה "דעות פוליטיות". אבל כידוע, "ערכים" בקודים של הימין נוטים להתרכז בזכויות היתר של קבוצה אתנית מסוימת על חלקת אדמה מסוימת. אני מניח שהמורים בבתי ספר של בית אל ועפרה לא מנצלים את שעת המחנך כדי להטיף לתלמידיהם להתייחס בכבוד להומואים או לערבים.

זאת ועוד: לדבר עם תלמידים על התנגדות לכיבוש זה "דעות פוליטיות קיצוניות", אבל לדרבן אותם לשירות קרבי באמצעות מפגשים עם קצינים בבית הספר זה "לא פוליטי"? להפגיש מורים עם קצינים במטרה להעלות את שיעור המתגייסים בבית הספר זה "לא פוליטי"? איך זה לא פוליטי, אם עיקר תעסוקתו של צה"ל ברבע המאה האחרונה זה לתחזק ולאבטח את מפעל השליטה וההתנחלות בשטחים?

כאן לא סין ולא צפון קוריאה (עדיין), ואנשים, אפילו עובדי מדינה, יכולים להביע את דעתם. על אחת כמה וכמה שאנשי חינוך חייבים להביע את עמדתם כשהדברים עולים לדיון. אם יש חינוך רע לאזרחות זה חינוך לפסיביות, להשתקה עצמית, לסירוס החשיבה העצמונית. מורה ששומר על נייטרליות מעושה בבואו לדון עם תלמידיו בעניינים פוליטיים בוערים כמוהו כמומחה לתזונה ששומר על נייטרליות מעושה בדיון על ג'אנק פוד.

יאמר המורה את דברו, יאמרו התלמידים את דברם (והם אכן אמרו את דברם במפגש עם רם כהן), ומתוך הדיאלוג, ויש לקוות שגם הויכוח, תיווצר הבנה חדשה, ראייה נכונה יותר של הדברים. שתיקה ו"עקיפה" זהירה של נושאים שנויים במחלוקת לא רק מטמטמת את התלמיד, אלא גם, ובעיקר, משרתת את הסטטוס-קוו הפוליטי; מה שאין מדברים בו, אין טעם לערער עליו.

לסיום, הנה כמה מובאות מדבריו הנכוחים של המנהל רם כהן. אזהרה: להרחיק מילדים – מדובר בחומר הסתה קשה. חשיפה ממושכת עלולה להותיר צלקות נפשיות במאזינ/ה, כגון אהבת אדם עמוקה וחתירה לצדק ושוויון.

"חלק משטחי מדינת ישראל נכבשו ב־1967 והם לא נמצאים תחת ריבונות ישראלית. מרגע שהם נכבשו נכנסה ישראל לעידן חדש ובלתי אפשרי ובעייתי מאוד. מיד עם תחילת הכיבוש הייתה אופוריה בצד הישראלי כי הצלחנו לשחרר אזור שהייתה לנו זיקה היסטורית אליו. כל התנ"ך עמוס באזכורים של המקומות באזור הזה: חברון, שכם, אלון מורה ועוד ועוד. יחד עם האופוריה החלו להישמע גם קולות של אנשי רוח שקראו ליישב את חבל הארץ הזה ביהודים. קבוצות באוכלוסייה טענו שהאזורים האלה שייכים לנו ושיש לקבוע מציאות חדשה בשטח.

"ואיך כל זה קשור לגלעד שליט? כי בין האזורים שנכבשו הייתה גם עזה. לפני כארבע שנים יצאנו מעזה ובטח ראיתם בטלוויזיה את התהליך הכואב של העזיבה ואת הדילמה הישראלית. אז אנחנו יצאנו, אבל בעזה יושבת הנהגה פלסטינית שרוצה להחזיר הביתה אסירים שיושבים בכלא בישראל. ובישראל יושבים היום כעשרת אלפים אסירים, חלקם עם דם על הידיים, שזה אומר שהם השתתפו באופן ישיר או עקיף ברצח של יהודים. גלעד שליט הוא תקוותם של ארגונים קיצוניים כמו החמאס לשחרר אסירים כאלה, שמבחינתנו הם טרוריסטים ומבחינתם הם אנשים שנלחמו לשחרור פלסטין.

"ויש עוד עניין. אמנם מדינת ישראל יצאה מעזה, אבל היא ממשיכה לצור עליה. אי אפשר להכניס לעזה היום כמעט שום דבר מלבד מצרכי קיום בסיסיים. אז כדי לאפשר חיים נחפרו מנהרות שבהן מבריחים הכול: בקר, מוצרי מזון, נשים, סמים ונשק. מצרים, שמבינה שההברחות במנהרות מסוכנות גם לה, החלה לחפור תעלה עמוקה ורחבה שמנסה למנוע את המשך חפירת המנהרות.

"ישראל נמצאת במצב מסובך. מצד אחד יש רצון לסיים את הכיבוש אחרי 42 שנה. מצד שני — איך עושים את זה? האם בכלל אפשר לסיים את הכיבוש? האם יש קבוצות באוכלוסייה שלא רוצות לסיים את הכיבוש? אלה שאלות מפחידות ולא פשוטות. אז מה אתם אומרים, יש באוכלוסייה קבוצות שלא רוצות לסיים את הכיבוש?.

"אני מודע לזה שבמרחב שלנו הפכה המילה שלום למאוסה. אני רוצה לדבר על התפייסות. שלום זה לחתום על הסכמים. התפייסות זה בין אנשים. ההתפייסות יכולה לבוא דרך גלעד שליט. בואו נושיט יד לתהליך של הידברות ולמחויבות שלנו לחזור לגבולות 1967 והם יוותרו על האלימות. קיצוניים יש בכל צד. אנחנו לא הרעים בסיפור הזה וגם לא הטובים. אבל אנחנו צריכים להיות במקום הזה שרוצה להתפייס.

"היום היו כותרות בעיתונים שבג"ץ החליט שכביש 443 יהיה פתוח מעכשיו גם לפלסטינים. עד היום נאסר עליהם לנוע בו. ולמה נאסר? כי היו פיגועים. ולמה היו פיגועים? כי תחשבו על עצמכם, הייתם מוכנים לחיות תחת כיבוש ולא ללמוד בבית ספר ושלא יהיו לכם אפילו התנאים הבסיסיים לחיות?

"אני לא מצדיק פיגועים ומעשים אלימים, אבל אני יכול להבין מה גורם להם. הם תוצאה של לחץ שנמשך 42 שנה. אנשים שם רוצים זכויות אזרחיות ולאומיות. זה מחייב אותנו להתחיל בתהליך של התפייסות. אם גלעד שליט יוחזר ויחד איתו תהיה תנופה, נדע שלא רק ששחררנו אסירים. אם ממש נחזור לגבולות 1967 ונפתח את האזור, זה יהיה נפלא.

"אז אני מבקש מכם להקשיב ולהיות ערים לחדשות. לשאול את עצמכם מי רוצה להמשיך את הכיבוש ולמה, ומי לא. אתם יכולים להשמיע את קולכם. דברו ביניכם, דברו עם ההורים שלכם, צאו להפגנות, צרו קשר עם חברי כנסת בסוגיות חברתיות שמציקות לכם, דברו בכל המסגרות האינטרנטיות שלכם על כך. אל תיתקפו בחיידק הייאוש. תעשו אתם את מה שההורים שלכם לא הצליחו לעשות. וכשתתגייסו לכו למחסומים, תראו מה קורה שם, הביאו את רוח ההתמתנות, עזרו ליצור מציאות אחרת ובסופו של דבר תגיעו למסקנה שאין מקום לכיבוש.

"אל תשאירו את הצבא ואת תפקידי הפיקוד לקבוצות קטנות באוכלוסייה. השירות בצבא הוא חובה והכרח, אבל בצבא ששומר על הגבולות ועל הביטחון ולא בצבא שמתעסק גם בפעילות של כיבוש. אל תגידו אין מה לעשות או אין עם מי לדבר. שלום והתפייסות עושים עם אויבים. לא יהיה כאן דיאלוג בין אוהבים, אבל יהיה כאן דיאלוג של שני עמים שרוצים לחיות בשלום בשתי מדינות שכנות. והביאו תקווה. כי רק עם תקווה אפשר לפתור בעיות."

רם כהן הוא גיבור. בימינו, גיבור הוא אדם הגון שמשמיע אמת לא נעימה לאור הזרקורים. גבורתו נובעת לא מתוכן דבריו, המובנים מאליהם, אלא מידיעתו כי הוא יירדף בגינם, ואולי הוא אף ישלם במשרתו. אני מאד מקווה שלוועד ההורים של תיכון עירוני א' יהיה השכל, ובעיקר הביצים, לעמוד נגד כל לחץ חיצוני להשתיק את המנהל הזה, שלימד את ילדיהם שיעור חשוב באזרחות.

ולכל מורי ומחנכי ישראל נאמר רק זאת: דברו, דברו בלי להתבייש על שלום. על פיוס ועל שוויון ועל חלוקה הוגנת של הארץ ומשאביה בין כל תושביה, ללא הבדל גזע ולאום. וכשאתם מדברים על כיבוש, אנא, אל תרחיקו עדות לכיבוש הסיני בטיבט. וכשאתם מדברים על דיכוי פוליטי, אל תפליגו בביקורת נוקבת על מרתפי העינויים באיראן. דברו על הכיבוש והדיכוי הפוליטי שמתרחשים בישראל, מחוץ לחלון כיתת הלימוד, כל יום וכל שעה ביום, במרחק קילומטרים ספורים מכם. משרד החינוך צייד אתכם בארסנל נאה של מושגים: "דמוקרטיה", "שוויון זכויות", "דיאלוג" ו"כבוד האדם". אתם יכולים להשתמש בהם כדי לפקוח את עיני תלמידיכם, או כדי לזרות בהן חול. הבחירה בידיכם.

—————————————————————————————————–

ובינתיים: הקמפיין נגד פינוי התנחלויות בכוח ובעד התפנות מרצון צובר תאוצה. מרעיון הזוי בבלוג שולי, דרך מאמר של יגיל לוי ועכשיו גם אלכסנדר יעקובסון. הרעיון לא חדש, ושב ועולה כל כמה שנים. בעיצומה של ההתנתקות מרצועת עזה, הציע אותו זאב מעוז. נשאר רק בן דרור ימיני, והעניין סגור.

Wargasm: תשוקה גברית במשרדים ובנגמ"שים

"המלחמה הקרה כבר לא היתה בשיאה אבל עדיין היה חשש. ופה אתה מוקף באנשים הכי אינטליגנטים ועושה את העבודה הכי דרמטית שיש. אתה עוסק באסטרטגיה גבוהה שאינה מופשטת, אינה מנותקת מהמציאות. הרמן קאהן דיבר על Wargazm. על הריגוש המצמרר לשמוע רעם של טילים מזנקים מסילון. אני לא חשתי כך. אבל היתה איזו קרביות אינטלקטואלית. בווייטנאם היתה מלחמה ללא גלורי ואילו בעבודה שלנו היה גלורי. אנשים בחולצות לבנות ישבו בחדרים ממוזגים ודיברו על Megadeath. היה בזה סוג מסוים של גבריות. היתה תחושה שאתה בחזית של האסטרטגיה והאינטליגנציה של המאה ה-20."

(ד"ר עוזי ארד, היועץ לביטחון לאומי, בראיון ל"הארץ")

"מה הכי צרם לך במבצע הזה?
צרם לי? היו הרבה דברים. קודם כל ההרס, הירי הזה, באנשים חפים מפשע. השוק הזה של, עם מי אני משרת. חברים שלי, באמת, וככה הם מתנהגים. זה פשוט מדהים, לא נתפס. מחיר ההשתמטות. יש לך את כל השמאל הקיצוני שלא מתגייס, מסיבות כאלה ואחרות, או משרת קרוב לבית, וככה הפלוגות הלוחמות שלך נראות.
מה איכזב אותך מהחבר'ה שהיו איתך? הם עדיין חברים.
הם חברים שלי, כי אין מה לעשות, אני חייב להיות חבר שלהם, אין לי הרבה ברירה. אני חי איתם. אבל השנאה וההנאה מהריגה, לא.. הרגתי מחבל, פה, שם, הורדנו לו את הראש…
אז האווירה הייתה מאוד נינוחה, לא לחץ, לא הסתייגויות? לא היה איזה משהו שירסן את האנשים שם?
כשהמ"פ והמג"ד שלך אומרים לך "יאללה, תירה," אז החיילים לא ירסנו את עצמם. הם מחכים ליום הזה. הכיף הזה של לירות ולהרגיש את העוצמה בידיים שלך.
מרגישים?
כמו שאתה מרגיש עם היד על ההדק, ובלחיצה אתה יכול להוריד חצי בית. אז אתה מרגיש.
אז מה, אתה יוצא מאוכזב מהפעולה?
מאוד. אבל לא ציפיתי ליותר מזה. אני לא משלה את עצמי ולא… זה הצבא שלך. בסופו של דבר זה 60 ילדים בני 20 ו-19 שוולגריות ואלימות זה חלק מהאורח חיים, זה לא… אין לך שום דבר שירסן אותך. לא הפתיע אותי יותר מדי."

(מתוך עדויות חיילים מ"עופרת יצוקה", אתר "שוברים שתיקה")

עדכון: פרופיל חדש, תרגיל ישן (מה זה הצלב הקטן שמרחף על מצחי?)

עדכון: ראיון עם פעיל "פרופיל חדש", שמסביר יפה את מטרות הארגון ומדוע הממסד חושש ממנו.

השר לבטחון פנים: העם בדיכּי. האבטלה גואה, שביתות בכל יום, האיראנים והצפון-קוריאנים עם האצבע על הפצצה.
מפכ"ל המשטרה: אל תשכח את השבוי ההוא.
השר לבטחון פנים: מי זה?
הפצ"ר: פליט, שמיט. משהו כזה.
השר לבטחון פנים: לא חשוב. מה שחשוב זה להעלות את המוראל. הגענו ליום הזכרון לחללי צה"ל, בקצב הזה אנשים יתחילו לקפוץ מהגגות. חייבים עידוד. אור בקצה המנהרה.
מפכ"ל המשטרה: ג'ניפר הדסון בהריון.
השר לבטחון פנים: לא מספיק מרגש. עוד משהו?
הפצ"ר: ניקול קידמן קנתה ארבע אלפקות.
השר לבטחון פנים: (מעסה רקותיו בלאות)
מפכ"ל המשטרה: יש לי, יש לי!
השר לבטחון פנים והפצ"ר (ביחד): נו?
מפכ"ל המשטרה: זוכרים שפתחנו בחקירה נגד "פרופיל חדש" לפני חצי שנה?
השר לבטחון פנים והפצ"ר (ביחד: פיהוקים מקיר לקיר)
מפכ"ל המשטרה: אז למה שלא ניכנס בהם עכשיו? פשיטה נועזת על הבתים, החרמת מחשבים וחומר הסתה…
השר לבטחון פנים (מתפרץ בהתלהבות): כותרות מחמיאות: "נלחמים בהשתמטות"! איזה עיתוי מושלם.
הפצ"ר (בכובד ראש, בקצב הכתבה): יש כאלה שנתנו את חייהם למולדת, ויש כאלה שתוקעים פגיון בגבה.
מפכ"ל המשטרה (מצטרף): יש חללים, ויש משתמטים.
השר לבטחון פנים (מסכם): שכול וכישלון.

(מתוך דיוני "הוועדה לביצור המוראל הלאומי", יום הזיכרון לחללי צה"ל, תשס"ט)
—————————————————————————————————
ההתנפלות של "רשויות אכיפת החוק" על תנועת פרופיל חדש היתה כתובה על הקיר כבר יותר מחצי שנה. שני מהלכים התלכדו בה.

המהלך הראשון, אי סובלנות ממוסדת כלפי דעות שחורגות מהקונצנזוס מאז "עופרת יצוקה", ממהרות הרשויות להתנכל ולהטיל אימים על קבוצות שלמות בחברה הישראלית. זה התחיל במעצרים המוניים של ערבים שהפגינו נגד הפלישה לעזה (מעניין כמה הרשעות ייצאו מתוך 700 המעצרים), מעצר המפגינים (ביניהם לאה שקדיאל) בבאר-שבע, המשיך בקמפיין ה"אין נאמנות – אין אזרחות", שחרור הרסן של מפזרי ההפגנות בבילעין ונעלין, מעצר ההפחדה של במאי התיאטרון היפואי סמיח ג'בארין, ועכשיו, "פרופיל חדש".

המהלך השני, ביוזמת הפצ"ר והרמטכ"ל, הוא "מלחמת חורמה" על ה"משתמטים" – שם קוד שמסתיר בתוכו אלפי מועמדים לגיוס שהצבא משמיט מסיבותיו, אך מעדיף להציגם כרכיכות, מן הטעם השגור של תחזוקת הזיקפה הלאומית. וזכורות לטוב הבנות שמצהירות על דתיותן ונחשפות, במצלמות המעקב של מצ"ח, בחילולי שבת מסמרי שיער.

"פרופיל חדש" איננה תנועה שמטיפה להשתמטות, ויעיד על כך האתר שלה. זו תנועה בעלת אג'נדה רחבה ועמוקה, שמטרתה העליונה היא הפקעתה של החברה האזרחית בישראל מידי הצבא ושלוחותיו השונות, והחזרתה לידי הבעלים הריבוניים שלה – האזרחים. בנוגע לשירות הצבאי, גורסת התנועה שיש להפכו לרשות ולא לחובה, עמדה שרבים שותפים לה, אך יש בה איום ממשי על מי שחרד לפריבלגיות של היהודים בישראל וכבר מתקשה לדמיין מה קושר אותם זה לזה מעבר לזכרונות משותפים מהטירונות וכתמי שמן רובים באצבעות.

אם הייתי צריך להצביע על הפגם החמור ביותר בתרבות הישראלית של העשורים האחרונים, בלי ספק היה זה ההשתלטות הבלתי נסבלת של ערכים, אורח חשיבה ותרבות ניהול צבאיים. זאת בנוסף על פולחן המוות וההקרבה שצבא הלאום מטפח. על כן, "פרופיל חדש" עוסקת בתיקון החשוב ביותר לחברה.

על זה, כמובן, צריך להיענש.

ספק גדול אם יש בפעילותה של "פרופיל חדש" עבירה על סעיף 109 לחוק העונשין ("מי שהסית או שידל אדם החייב בשירות בכוח מזויין שלא ישרת בו או שלא יתייצב לפעולה צבאית…"), אבל גם אם יש – היום שבו יורשעו חבריה בדין יהיה יום שחור במיוחד לדמוקרטיה הישראלית ("שחור" כבר עברנו, נשאר רק "שחור במיוחד"). אני מניח שאני ואנשים אחרים נהיה הבאים על הכוונת. אין טעם לצטט שוב את דברי הכומר מרטין נימולר ("כשהם באו לקחת את היהודים…"), המסכמים יפה כיצד עוולות של מעטים מתאפשרות הודות לשתיקה של רבים.

המרחקים מתקצרים; פעם רק פלסטינים בשטחים, אחר כך גם ערבים ישראלים, אחר כך גם אזרחים זרים, ואז תורם של האנרכיסטים, ולבסוף סתם שמאלנים. גם השיטות מתקצרות: שיחות "אזהרה" עם השב"כ, מעצר ושחרור מיידי, מעצר לשבועיים, מעצר בית בלתי מוגבל, ירי גז, ירי גומי, ירי חי, כינון עקיף, כינון ישיר.

ההמתנה הזאת מוציאה לי את המיץ. תירו לי כבר רימון גז בראש ונגמור עם זה.

מתי שמואלוף: אי אפשר שלא לסרב
חנה בית הלחמי: כבר לא נותר אף אחד

ללכת דרך קירות: צנזורה צבאית באקדמיה?

מאמר שמתפרסם בגיליון "מטעם" 15 האחרון מלהיט את הרוחות הכבויות בדרך כלל באקדמיה בארץ. את המאמר, "ללכת דרך קירות", כתב הארכיטקט והתיאורטיקן אייל ויצמן, ועניינו הוא החיבור המפתיע והמרתיע בין תורות פוסטמודרניות של הוגים כמו דלז וגואטרי לבין תורת הלחימה של צה"ל. המאמר משובץ בראיונות שערך ויצמן עם תא"ל אביב כוכבי, שהיה מפקד חטיבת הצנחנים במרץ 2002. כוכבי פיקד על פשיטה למחנה הפליטים בלאטה, שבה יושמה לראשונה פילוסופיה צבאית שעוצבה ונוסחה בהשראת תפיסות פוסטמודניסטיות של מרחב והתנגדות. זה היה ניסוי הכלים שהגדיר את הלוחמה במבצע "חומת מגן", חודש לאחר מכן, בו עברו חיילי צה"ל מבית לבית באמצעות שבירת קירות פנימיים. המתווך הראשי של תפיסות אלה אל תורת הלחימה של צה"ל (ובהמשך, של צבאות מערביים אחרים) היה תא"ל שמעון נווה, מנהל המלת"מ (המכון לחקר תורת המערכה), שמאז נסגר. נווה הוא שילוב יוצא דופן של אינטלקטואל אמיתי עם יצר הרג בולדוגי, כפי שעולה מראיון שהעניק ל"הארץ" לפני כשנה. עוד אחזור למאמר של ויצמן.

לפני שהתעוררה הסערה סביב תוכן המאמר (וראוי שתתעורר), כבר התעוררה סערה אחרת סביב נסיבות פרסומו. מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות" פרס ביום שישי האחרון את עיקרי הפרשה. מאחר שיש לי עניין מיוחד במאמר של ויצמן, מצאתי לנכון להוסיף כמה דברים משלי.

הנה השתלשלות הפרשה. במרץ 2006 פירסם ויצמן את המאמר Walking Through Walls באנגלית, בכתב העת Radical Philosophy. פרופ' יהודה שנהב, עורך כתב העת הישראלי "תיאוריה וביקורת", קרא את המאמר והזמין את ויצמן לפרסם אותו גם בעברית ב"תיאוריה וביקורת". המאמר עבר שיפוט והערכה והיה כבר כשיר לפרסום, כאשר חל מהלך חריג בכל קנה מידה: יו"ר מועצת המערכת של "תיאוריה וביקורת", פרופ' גבריאל מוצקין, החליט לשלוח את המאמר לתא"ל אביב כוכבי, לקבלת תגובה.

ראוי להבהיר: מדובר בצעד חסר תקדים, ככל שהדברים אמורים בשיפוט אקדמי. למעשה, המדיניות המקובלת היא להימנע מלשלוח מאמרים לשיפוט בידי מישהו שיש יסוד להניח כי יש לו עניין אישי בנושא המאמר, לטוב או לרע. האתוס האקדמי מושתת על אי תלות – של הכותב בכתב העת, של השופטים בכתב העת, של השופטים בכותב וכדומה. מה שנהוג מסיבות מובנות בעיתונות (קבלת תגובה ממי שעלול להיפגע מתוכן הידיעה) – אין לו מקום בזירה האקדמית. פרופ' מוצקין לא רק חרג מתהליך השיפוט האקדמי המקובל – הוא גם עשה כן שלא בידיעת חברי המערכת של "תיאוריה וביקורת" (כך על פי הדיווח ב"ידיעות").

מה שאף אחד לא צפה היה שתא"ל כוכבי ישגר מכתב חריף למערכת ובו איום בתביעת דיבה, אם יפורסם המאמר. בשלב הזה הדיווח ב"ידיעות" לא לגמרי ברור. מערכת "תיאוריה וביקורת" לכאורה המשיכה לעמוד מאחורי המאמר, אך ביקשה מויצמן לערוך בו כמה שינויים. בסופו של דבר הוא החליט למשוך את המאמר ולהגישו ל"מטעם", לא בגלל השינויים אלא בגלל "ההתנהלות של מכון ון ליר" (המו"ל של "תיאוריה וביקורת"). עורך "מטעם", יצחק לאור, קנה את המאמר מ"תיאוריה וביקורת", ולאחר שוידא כי כל הכתוב בו מעוגן במסמכים, פירסם אותו.

לאור רואה בעצם שליחת המאמר לתגובת קצין בצה"ל עדות נוספת לשיתוף הפעולה בין האקדמיה הישראלית לצבא, שעליו בדיוק מסתמכים יוזמי החרם האקדמי על ישראל. אפילו כתב העת הביקורתי ביותר באקדמיה אינו נקי מן הנגע הזה. יהודה שנהב צירף לגיליון שממנו נעדר המאמר פתח דבר ארוך ומפותל, ההופך גם את הפרשה המבישה הזאת ל"טקסט" שיש לנתחו בכלים ביקורתיים (למשל, "התהליכים שהתרחשו ב"תיאוריה בביקורת" מחדדים את הצורך לנסות להבין את אופן התנהלותו של כתב עת המצוי במטריצות שונות של כוח: פוליטי, כלכלי, או משפטי-לגלי… המשבר מזמין דיון ביחס שבין כתב העת, הנתון בשגרה של אילוצים מוסדיים… לבין היכולת להתמיד בפיתוח חשיבה ושפה ביקורתית, שהתממשותן תלויה ביכולת להתמיד בפסיעה מעבר לגבולות השיח הלגיטימי". וכן הלאה וכן הלאה, אמירות מהוקצעות להפליא, מסך עשן אפולוגטי ומביך, שמכסה על אוזלת היד במישור המעשים באמצעות פעלתנות-יתר במישור המלים).

[מאמר מערכת של Radical Philosophy, מהחודש שעבר, מגולל אף הוא את הפרשה ומנתח את משמעותה, אך למרבה הצער מתוך אמפתיה עמוקה מדי לתסביכי הזהות של "תיאוריה וביקורת", לטעמי].

עד כאן הדיווח ב"ידיעות" ועמדת כתב העת. מה שאותי מקומם במיוחד בהתנהלות של "תיאוריה וביקורת" היא שגם לאחר הטעות הראשונית, הפטאלית של פרופ' מוצקין, לא עשו שם אחורה-פנה. יכלו להתעלם מן האיום בתביעת דיבה (הרי לפחות מחצית מן המאמרים שמתפרסמים ב"תיאוריה וביקורת" מוציאים את דיבתה הרעה של המדינה, ובצדק); יכלו לתקן בזריזות את העניינים העובדתיים הטעונים תיקון ולהמשיך בהליך הפרסום. ובעיקר, יכלו לעמוד ביתר תקיפות לצידו של מחבר המאמר, איל ויצמן, ולא להניח לו להרגיש בודד במערכה מול תא"ל כוכבי ועורכי הדין שלו. הרי עורך "תיאוריה וביקורת" בעצמו הזמין את המאמר מויצמן; וכולם, כולל פרופ' מוצקין (!) מודים שמדובר במאמר מצוין. מנין איפוא פיק הברכיים הזה, חולשת הדעת של מבצר הרדיקליזם האקדמי הישראלי – בעמידתו הרופסת מול נציגי הכוח והשררה? האם היו הדברים צריכים להגיע לידי כך שויצמן ימשוך את מאמרו ויגיש אותו ל"מטעם"?

למי שאינו בקי בדברים, נוסיף שיוקרתו של "תיאוריה וביקורת" עולה רבות על זו של "מטעם", בדיוק משום שהראשון הוא כתב עת אקדמי שמאמריו עוברים שיפוט (זאת מבלי לחוות דעה על עצם תוכנם של המאמרים המתפרסמים בשני כתבי העת). רוחות רעות מאד, כנראה, נשבו מצד מערכת "תיאוריה וביקורת" לכיוון ויצמן, אם הוא נדרש לצעד החריג הזה.

הרבה דברים אפשר ללמוד מן הפרשיונת הזאת. אחד, שרדיקליות פוליטית אינה בהכרח מלווה באומץ פוליטי. לעורכי "תיאוריה וביקורת" יפה הפתגם האנגלי – הם אינם מניחים את כספם איפה שפיהם נמצא, ובפרשה הנוכחית התגלתה ערוותם – הנתק בין התיאוריה לפרקטיקה, חרף היומרה לשלבם זה בזה. שניים, לאור צודק: הפרשה כולה מטילה צל כבד של משת"פיות על האקדמיה הישראלית. שלוש, הכוח והאיום בכוח הוא שפה אוניברסלית, המובנת היטב הן במחנות הצבא והן במערכות כתבי-עת אקדמיים.

כל זה היה רק מעין הקדמה, והיא לא היתה מוצדקת אלמלא מאמרו של ויצמן היה חשוב כל כך. למאמר התוודעתי כשהתפרסם באנגלית ב-2006. הוא הרעיש אותי כל כך שהחלטתי להפיץ אותו בין מיודעי ואף יזמתי פגישה עם כמה חברים לדון בו. די לומר שהרוחות סערו, והסכמה לא היתה. אין לי כוונה לסכם את המאמר כאן או להתפלמס עליו; לא על כל דבר אפשר להתפלמס במסגרת של של בלוג. למשל, אין לי חשק להתחיל להגיב לטוקבקים מצד מי שלא קרא את המאמר; זה לא רציני. דיון רציני במאמר יצריך תגובות של 500 מילה כל אחת. בקיצור, מדובר בנושא לסמינר, לא לבלוג.

ובכל זאת, אני חייב להסביר בכמה מלים מדוע מדובר במאמר חשוב כל כך, אולי פורץ דרך.

ראשית, עצם הסקופ: קציני צה"ל קוראים דרידה ודלז! לא סתם קוראים, אלא מתעמקים. ולא סתם קצינים, אלא קודקודים שמפקדים בפועל על מבצעים מסובכים. הציטוטים שרשם ויצמן מפיהם של נווה וכוכבי עולים על כל דמיון, ורק הם שווים פרסום כשלעצמם.

שנית, השוֹק. הייתכן חיבור מופרך מזה? מצד אחד, מיליטריזם ברוטלי, שאמור להיות גם חף מכל השכלה אינטלקטואלית וגם לאומני בהגדרתו; ומצד שני – כתבים סופר-מופשטים (דלז וגואטרי חתומים על כמה מהטקסטים הכי פחות נגישים בפילוסופיה המודרנית) שנבעו מפוליטיקה שמאלנית רדיקלית. היילכו שניים יחדיו?

שלישית, הניתוח. ויצמן מפליא לטוות את כל החוטים האלה יחדיו: גם לאתר את המקורות ההסטוריים של הפילוסופיה הצבאית החדישה, גם לזהות את היסודות האלימים בפוסטמודרניזם הרדיקלי, גם להמחיש באופן מצמית כיצד דמיון פוליטי מעצב את המרחב האורבני, ובתוך כך גם להעניק קול לקורבנות (משפחות הפלשתינים שהצבא עבר דרך קירות בתיהם באישון ליל). המאמר הוא מופת של חשיבה צלולה, גלוית מבט.

לבסוף, ההשלכות. אי אפשר לקרוא את המאמר מבלי לשקוע בהרהורים עצובים מאד על הזנייתה של הרוח באקדמיה, ובפרט, על ההשחתה המוסרית שהשיתו זרמים מסויימים בפוסטמודרניזם על מדעי הרוח והחברה. נכון, צבא לא זקוק להצדקות פילוסופיות כדי לפלוש לשכונות ולהחריב בתים פרטיים. ובכל זאת, ויצמן מראה כמה תועלת יכולה להפיק הפרקטיקה הצבאית כשהיא מגובה בצידוקים עיוניים. בתקופת פעילותו, המלת"מ של נווה פעל כראש חץ אוונגרדי בלב הממסד הצבאי, ושיגר את תלמידיו ה"מבריקים" אל שדה הקרב עם רעיונות יצירתיים במיוחד כיצד לשרת את הכיבוש מבלי לכבוש את הקרקע בפועל (נווה עצמו תומך בהיפרדות טריטוריאלית מהשטחים – תוך שמירת הזכות לפלוש אליהם בכוח בכל עת. במובן הזה, הוא מייצג נאמן של העבודה-מרצ).

חסידי התורות הפוסטמודרניות יכולים להפליג באפולוגטיקות משוכללות על "השימוש לרעה" בתורותיהם, אבל העובדה הפשוטה היא שדווקא תורות אלה, ולא אחרות, נתנו השראה לתא"ל נווה, מי שהגדיר את עצמו כ"אדם שנהנה להרוג". בדיוק לאותה עמדה אפולוגטית נקלעים חסידי ניטשה כשהם נזקקים להגן עליו מפני ההאשמה שנתן הכשר לנאציזם במושג "האדם העליון" שלו.

האופן שבו רעיונות מתגלגלים למעשה, האחריות המוטלת על אינטלקטואלים, הכוח של המלים, האופן שבו הן מתפרשות ועד כמה ניתן לייחס להן משמעות אינהרנטית – כל אלה הם נושאים מרתקים לדיון. מרתקים, קשים, וחשובים מאין כמוהם למי שרעיונות הם עיסוקו העיקרי, מלים הן המכשיר העיקרי שלו, והקשר בין כל אלה לבין גורלם של אנשים אמיתיים וחיים אינו נותן לו מנוח. אי-שם לפני יותר מ-10 שנים הייתי מעורב בדיון כזה (פולמוס "סטודיו"); אני מעז לומר שמאמרו של ויצמן מזרים דם חדש בדיון ההוא ומחדד את דחיפותו. כבר אמרתי שלא ניתן ללבן את העניינים האלה במסגרת של בלוג ותגובות. אבל לפחות אפשר להפנות את תשומת הלב למאמר של איל ויצמן. קיראו אותו, התעמתו איתו, התווכחו איתו. אל תניחו לו לחלוף לידכם.

מוות יציל מצדקה

חכמי הביטחון שלנו דואגים תמיד לפרנס את אש הסיכסוך. אבל מה לעזאזל אפשר לעשות בזמן הרגיעה? לירות בלי חשבון כבר אי אפשר. לסגור את המעברים – סגרנו. איך, איך דואגים להזכיר לציבור הישראלי והפלשתיני שהסכסוך חי וקיים, שלהבות השנאה עודן מפזזות בעליצות?

אהה. בוא ניכנס במערכת האזרחית של החמאס. לא שנמנענו מזה קודם לכן. אבל עכשיו סוף סוף הורחבו האישורים המשפטיים (עוד נחזור למשפטנים העלומים האלה), וניתן להכריז מלחמה רחבת היקף על כל המערך האזרחי של החמאס: חנויות, אגודות צדקה, חברות אוטובוסים, מתפרות, בתי ספר ועוד. בצבא טוענים ש"סגירת המוסדות הללו שוללת מחמאס מקור הכנסה חיוני של כספים המיועדים לטרור… המאמץ נועד להקשות על החמאס את הגדלת השפעתו בגדה המערבית".

הנה היהירות והעיוורון הישראלים, מוגשים יחדיו באריזה קומפקטית של רֶשע נקי מחיבוטי מצפון. התפיסה היא אותה תפיסה מקדמת דנא: כל הערבים אותו דבר. טרוריסטים, פקידי עירייה, מורות ותלמידים. כולם חוליות בשרשרת אחת, שרשרת הטרור, שמטרתה היחידה היא למחות אותנו מעל האדמה. ועל כן מותר לשבור את מטה לחמם של אלפים, אולי עשרות אלפים, ולשלול את לימודיהם של אלפי ילדים, ובאופן כללי לדרוך על כל מרכיב ומרכיב בחברה האזרחית הפלשתינית, כי הרי הכל שם מתנקז ל"תמיכה בטרור".

הביטול הא-פריורי הזה של כל הבדל בין טרוריסטים לאזרחים, בין מי שנושא נשק למי שאינו, הוא כמובן אבן היסוד של החשיבה ה… נכון, הטרוריסטית. ישראל בעניין הזה מזמן השתוותה עם אויביה, והיא ממיתה (או פוצעת, או מרעיבה) חף מפשע בחטאו של פושע. אלה כללי המשחק כאן: הקם להורגך, הרוג את שכניו.

לא מיותר להזכיר שגם בעניין התמיכה האזרחית במערך הלוחם, ישראל אינה מפגרת אחרי החמאס. ספק אם יש כאן בכלל "חברה אזרחית", שהרי הצבא וגרורותיו פולשים לכל מגזר שהוא. גם אם נתעלם מהתרומה הישירה של כל אזרח ישראלי לצבא (בדמות המס הנגבה ממנו והולך לתקציב הביטחון העצום), די להזכיר את המעורבות של צה"ל במערכת החינוך (פנימיות צבאיות, תוכניות לימודי תואר מזורז באוניברסיטאות), במערכת קליטת העלייה, ועוד לא התחלנו לדבר על הרווחים העצומים שגורפים גופים במשק הישראלי המספקים מזון וציוד לצה"ל (סולתם, אוסם, תנובה, כיתן ועוד…). ואחרון אחרון חביב: אותם משפטנים עלומים, המזנקים מן הפקולטות היוקרתיות שלנו היישר לזרועות הפרקליטות הצבאית, ועומלים יומם ולילה להכשיר כל שרץ שלטוני, כל השתוללות צה"לית שעולה במוחם הקודח של חכמי הביטחון.

ההגיון של "למוטט את הרשת האזרחית", אם כן, אמור להתיר לחמאס להפציץ מפעלים ומוסדות חינוך ואקדמיה בארץ, רק על שום זיקתם לצה"ל. ברור, ברור: מה אני משווה, מה אני משווה.

הרישעות אינה חדשה, וגם העיוורון איננו. המרוויח היחידי מאלפי המובטלים החדשים, והילדים שייפלטו אל הרחוב, יהיה כמובן החמאס, שאותו היינו אמורים להחליש. אותם גורמים צבאיים ש"מוטרדים" מהתחזקות החמאס בגדה (ואכן, השתלטות החמאס שם היא עניין של זמן) אינם מסוגלים לראות מעבר קצה אפם: במו הצווים המשפטיים החדשים שלהם, ההופכים את חייהם ורווחתם של מאות אלפי פלשתינים הפקר, הם מבטיחים את דורות הגיוס הבאים של החמאס.

כך נשמעים הקצינים המודאגים שלנו: "החמאס בנה בגדה בשנים האחרונות מערכת ארגונית שבמקרה הצורך ניתן יהיה להקים על בסיסה מדינה. זו פשוט 'מדינה של אגודות'. הם צוברים תמיכה עממית גדולה ונשענים על הזרמות כספים עצומות מחו"ל, בהיקף של מאות מיליוני דולרים בשנה, מגופים בסעודיה, במדינות המפרץ ומקהילות מוסלמיות באירופה, בארה"ב ובדרום אמריקה".

מזכיר לכם משהו? "המדינה שבדרך", כמובן. כך בדיוק עשו הציונים הראשונים, עוד טרם היתה להם מדינה רשמית: פרשו רשת אפקטיבית של אגודות, וגייסו תרומות מחו"ל. ככה בונים מדינה. דרוש טימטום עילאי כדי לחשוב שמהלך הסטורי כזה, שעם שלם נרתם אליו, ניתן לסיכול. כדרכה, ישראל במלחמתה מצמיחה אויבים מרים יותר ויותר: בלבנון, נלחמנו ב"אמל" וקיבלנו את חיזבאללה; וכיוון שהיה חלש מדי לטעמנו, גם נתנו לו מלחמה שהעלתה אותו למדרגת הנהגה לאומית ערבית. בשטחים, ריסקנו את פת"ח (כן, גם להם הפצצנו את משרדי הפנים והחינוך), קיבלנו את חמאס, שוב אנו מתנקמים באזרחים שהעלו אותו לשלטון, רק כדי לקבל מישהו קיצוני יותר. לפני שבוע קראתי על תאים קטנים של תומכי אל-קאעידה בעזה. בקרוב, באדיבות חכמי הביטחון שלנו, נתמודד מולם (וגם איתם נאלץ לדבר בסוף, לא לפני שיישפך הרבה דם מיותר).

"הארץ" ממשיך לדווח: "בין המוסדות שעליהם פשטו כוחות הביטחון בגדה אז היו אגודות חינוך, בריאות, צדקה ואפילו בתי תמחוי ובתי יתומים". אז זה הרעיון: למחוץ אותם כל כך שאפילו לא יגיעו לכדי הזדקקות לאגודות האלה. מוות יציל מצדקה.

הו, כמה הייתי רוצה להיכנס לראש של אותם פושטים נועזים על בתי יתומים. אולי רק להביט להם בעיניים (בלבן של העיניים, כמובן, הרי אין שם כלום זולת לבן) בשעה שהם מפנים אל הרחוב ילדים יתומים. לא לא, בעצם רק זה: להקשיב לשיחה שלהם בג'יפ כשהם חוזרים לבסיס.

נזקי הבטן האמהית

לא נעים למתוח ביקורת על נשים בכלל ועל אימהות בפרט, וודאי שלא נעים לעשות כך כאשר הן מפגינות תחת הקריאה "תנו לשמש של גלעד לזרוח". אבל במקרה הזה מדובר בהפגנה שפוגעת הן בכבוד השבוי והן בכבוד האשה. ולכן צריך לומר את הדברים.

 

יוזמת ההתארגנות, ישראלה שידלוב, מדגישה כי מדובר באמהות לחיילים, ולא בהתארגנות פוליטית. "אין לנו שום קשר לשום גוף, זה בא מנקודת מוצא של אמהות והורות, אנחנו פועלות מהבטן האימהית שלנו… "המסר שלי הוא גיוס מלא וקרבי, זה הבית שלי, זה החינוך שאנחנו מעבירות לילדינו אבל אנחנו רוצות להאמין שיש לנו גב ותמיכה שבמידה וייפלו בשבי המדינה תפעל להחזרתם. אין מחיר לילדינו… גלעד הוא הילד של כולנו, אנחנו אמהות לחיילים בעבר, בהווה ובעתיד ואנחנו חייבות להמשיך ולהתמיד כדי שכולנו נוכל לקבל אותו בפרחים" (תמרורי האזהרה האדומים הם שלי, ע"ל).

 

הנה עיוותי המחשבה והמוסר, אדום אחרי אדום.

 

"לא בהתארגנות פוליטית" – ודאי שמדובר בהתארגנות פוליטית; אין עניין יותר פוליטי היום מעיסקת השבויים. ומה פשר ה"ניגוד" הזה בין אמהות לחיילים לבין התארגנות פוליטית? האם אין מקום לאמהות בפוליטיקה? האם אין מקום לתודעת האמהוּת בשיקולים פוליטיים? מדוע לעזאזל דווקא נשים מאמצות את ההנחות השוביניסטיות האלה? מדוע נשים שכבר טורחות להפגין ו"להתלכלך" בפוליטיקה ממהרות לעקר את פעולתן ממשמעותה?

 

"מהבטן האימהית שלנו" – הו, ביטוי אומלל. הנה הן שוב הנשים "שחושבות מהבטן" (מגחך לו הגנרל הכרסתן המצוי). טוב שהזכרתן לנו מה מניע את האשה. הכי עצוב, כמובן, שהנשים האלה אינן מבינות כי ההידרשות ל"בטן האמהית" מעידה על חולשה ולא על חוזק; על ויתור מראש להיכנס לזירת הטיעונים הפוליטיים. והרי יש טיעונים מצויינים, אומנם מ"הראש האבהי" (לא עלינו), לשחרור מיידי של גלעד שליט. וחשוב מכך: יש טיעונים מוסריים מוחצים, הנוגעים לא רק לחייו שלו אלא לחיי כל האזרחים שהפכו בני ערובה למנהיגים צמאי דם, משני עברי הגדר של עזה. לא בראש ולא בבטן שוכן המוסר, אלא בנקודה שלישית, שוות-מרחק מהם, נגישה במדה שווה לכל אדם, אם רק ירצה בכך.

 

"גיוס מלא וקרבי" – כמובן, אחרת מי יקשיב לנו? הבטן האמהית שקוראת לשחרור שליט היא אותה בטן שממשיכה לנפק חיילים קרביים. וברצון, במסירות! ואנחנו לא רואות כל קשר בין החינוך הזה לבין המדיניות שהובילה למצור על עזה, מצור שגלעד שליט, שלא בבחירתו, השתתף באכיפתו, ועל כן נלקח בשבי. אנחנו מסרבות לראות את הקשר, כי זה כבר עניין לראש, ואנחנו, כאמור, פועלות מהבטן.

 

"החינוך" – נדרוש מבנינו להתגייס (רק לקרבי!), "זה הבית שלי" (ואיזה בית זה אם לא נהרגים עליו?), ונמשיך להיות מופתעות, מוכות תדהמה, כשהם ייפצעו, ייהרגו או יישבו, והמדינה לא תנקוף אצבע למענם.

 

"להמשיך ולהתמיד" – במה? בחינוך לקרבי? בתמיכה ללא סייג בממשלה? בהפגנות מהבטן?

 

עכשיו יקומו כמה מליצי או מליצות יושר ויגידו שזאת חוכמה מאד קטנה לתקוף את הנשים האלה, שבסך הכל הן קורבנות של שטיפת מוח אדירת ממדים. וזה נכון, במידה מסויימת, כפי שזה נכון לכל אזרח כאן. אבל זאת יש להיזהר באפולוגטיקה מסוג כזה, שמוחלת מראש לאזרח על כל עיוורונותיו וחטאיו, ומגלגלת אותם אוטומטית על "השלטון", ה"שיטה", "מבנה העל" וכיוב'. ונדמה לי שההגנה הזאת פוקעת מרגע שמחליט האזרח, כפי שהחליטו הנשים הללו, לקום ולעשות מעשה – פוליטי בהכרח, גם אם בהכחשה. מרגע שהטיל את עצמו אל הזירה הפוליטית, חלה על האזרח הזה אחריות נוספת, ולפחות זאת: האחריות לעמוד בפני ביקורת.

 

הדברים חשובים שבעתיים כשמדובר בנשים ובאמהות, שעדיין תופסות נפח קטן מדי בפוליטיקה הישראלית. מי שרוצה להשפיע חייבת לדעת את חוקי המשחק, וחייבת לקחת ברצינות את דרישתה שקולה וערכה יהיו שווים לקולו וערכו של כל גבר. עם הזכויות באות החובות. והחובה הראשונה היא לא להפוך את נשיותך לבדיחה, לא לבזות את הדגל שבשמו את נושאת את קולך.