תגית: טראש

בימים האחרונים אני מסתובב בתחושה לא נעימה שמסתירים ממני סוד. התחושה לא נעימה במיוחד, כי לפי כל הסימנים – כל המדינה שותפה לסוד הזה. חוץ ממני. כולם יודעים משהו שאני לא. כולם יודעים את התשובה לשאלה: למה זה חשוב שברק פרש מהעבודה?

רק אני לא יודע.

איך אני יודע שכולם יודעים? כי כולם מאד נרגשים ונסערים מן המהלך הזה. עוצמת האמוציות שעוררה הפרישה של ברק מהעבודה לא זכורה לי מאז האירוע ההסטורי האחרון שטילטל את חיינו – הפרישה של מיקי חיימוביץ' מחדשות 10. גם אז הסקתי שמדובר במהלך חשוב, לפי עוצמת התגובות.

התיישבתי עם דף ועט ורשמתי לפני סדרת שאלות שעליהן התחייבתי לענות בכנות:

1. האם הפרישה של ברק תשנה במשהו את מדיניות הביטחון של ישראל?
2. האם הפרישה של ברק תשנה במשהו את מעמדה הבינלאומי של ישראל?
3. האם הפרישה של ברק תשפיע במשהו על חייהם של 2 מיליון האסירים בגטו עזה?
4. האם הפרישה של ברק תשפיע במשהו על הסיכויים של תושבי הדרום לחטוף טילים?
5. האם הפרישה של ברק תזרז את המלחמה הבאה?
6. האם הפרישה של ברק תמנע את המלחמה הבאה?
7. האם הפרישה של ברק תשפיע במשהו על מהלכי הטיהור האתני ברחבי ארץ ישראל ופלסטין?
8. האם הפרישה של ברק תבשר תוספת תקציבית משמעותית לחינוך, לבריאות ולרווחה?

ככל שאימצתי את מוחי, התשובה היתה תמיד אחת: לא. למעשה, לא יכולתי לחשוב על שום הבט של מדיניות שלטונית שנוגע לחיים שלי ושל סובבי אשר מושפע באופן כלשהו מהפרישה של ברק.

אפשר כמובן לכתוב מאמר שלם על כל סעיף וסעיף. אבל גיליתי שהמסקנות מבליחות בבהירות מהממת מול עיניי כשאני מבצע ניסוי מחשבתי פשוט: נניח שברק ממשיך לכהן בתפקידו כשר ביטחון עד סוף הקדנציה שלו. במקרה זה, ברור שהפרישה לא משנה כלום. אם כך, נניח שהוא מוחלף מחר בבוקר בכל פוליטיקאי אחר שמועמדותו נשקלת לתפקיד (מחקו את המיותר: מופז/וילנאי/יעלון/פלד/פואד/דיכטר). נו, גם אז לא צפוי שום שינוי אמיתי. מי שיכול להצביע על הבדלים משמעותיים בין התפיסה הבטחונית/מדינית של ברק לזו של הצמרת הפוליטית בכללותה – שיקום. ברק דומה להם והם דומים לברק.

מה שמעצים עוד יותר את החידה: למה כולם שונאים אותו כל כך, אם כולם דומים לו כל כך?

טוב, בדרך האלימינציה הגעתי למסקנה שכנראה צווחות הזעזוע שחלפו מעל ראשי היו קשורות לגורלה של מפלגת העבודה, או הכנסת, ולא לגורל המדינה ואזרחיה. הפכתי את הדף לצד שני ורשמתי עוד סדרת שאלות שגם עליהן התחייבתי לענות בכנות:

1. האם מפלגת העבודה לא היתה נופחת את נשמתה אלמלא הפרישה של ברק?
2. האם קיומה של מפלגת העבודה בהרכבה הנוכחי חשוב, או אפילו רצוי לדמוקרטיה?
3. האם "מפלגה היא כמו בית"?
4. האם ראוי לאדם הגון לקיים יחסים רגשיים עזים עם גוף ביורוקרטי של עסקנים?
5. האם האנרגיה הפוליטית והעשייה הפוליטית מתמצות ברמה המפלגתית?
6. האם הבעיות האמיתיות של אזרחי ישראל מעסיקות את המפלגות הפוליטיות?
7. האם מאחורי השמות יואל חסון וישראל חסון, חיים כץ וישראל כץ, אמנון כהן ויצחק כהן, משה מטלון ומשה כחלון – עומדים אנשים שונים?
8. האם הרגישות המופלגת של חברי הכנסת לריחות צחנה מעניינת אותי?

גם כאן, ככל שאימצתי את מוחי, התשובה היתה תמיד אחת: לא. החידה נותרה בעינה: למה זה חשוב שברק פרש מהעבודה?

האפשרות האחרונה שעלתה במוחי, אבל סילקתי אותה בהינף יד מזלזל, היתה שמדובר פשוט בסנסציה רכילותית שנופחה לממדי ענק בידי מערך משומן של טבלואידים, פוליטיקאים תאבי פרסום, בלוגרים מתלהמים, ואומה קרועת-עיניים, רעבה לדרמות בנוסח "האח הגדול". אבל לא, זה לא יכול להיות. הסוד נותר חתום בפניי.

וביחס לכל תכנית ריאליטי בתבנית המוכרת (וילה, ביקיני, זיפים, מנחה עצי/ת וכו')

1. הציניקן
הדרגה הבזויה מכולן. רואה ומלגלג, מתמכר ומתנכר, מאמין לכל ולא מאמין לכלום. הציניקן אינו יכול לסלוח לעצמו על העניין העצום שמעוררת בו הריאליטי, על כמות הרגש והזמן שהיא תובעת ממנו. על כן הוא מעניש את עצמו, ואת כל הסובבים אותו, במטח אינסופי של עלבונות עוקצניים המופנים כלפי המשתתפים בתכנית. לא תתפסו אותו ברגע נינוח אל מול הריאליטי; תמיד מתנגח, תמיד תוקף את המרקע, כלומר את עצמו, על השפל שאליו הידרדר.

2. הפרשנדתא
דבר אינו כפי שהוא נראה; הכל אינטרסים קרים ומחושבים. הפרשנדתא מפרשן את אירועי הריאליטי עד דק, וכך מגן על עצמו מעוצמתם הרגשית. משתתפי התכנית, לדידו, הם קליפות חלולות, מונעות בידי גופים כלכליים רבי עוצמה, תאגידי תקשורת וספינולוגים מקצועיים. כיוון שנפל בעצמו קורבן לנוכלות הזאת, הוא טווה סביבו סיפור משוכלל שהופך גם אותו עצמו למריונטה נטולת רצון חופשי. אם הציניקן כולו שלילה כוזבת, הפרשנדתא כולו תודעה כוזבת.

3. הפסיכולוג
שוב ושוב ינבור במניעי הדמויות, יחפש רמזים בעברן הרחוק, יריץ לאחור את הקטעים וינתח את שפת הגוף, השתיקות בארוחת הבוקר, המלים שנזרקו על שפת הבריכה. בעיני הפסיכולוג, הריאליטי היא דרמה איבסנית צרופה, והמפתח להבנתה נעוץ בירידה למעמקי התת-מודע של הפרחה מרמת השרון והמסוקס העילג מכפר ויתקין. כך ישרטט לעצמו (ממש כמו פסיכולוג בקליניקה) מרחב מוגן של הבנה ואמפתיה, מגודר היטב מפני הפסולת שעל המרקע. וכיוצא בזה הבלוגר שהפך את תופעת הצפייה בריאליטי לריאליטי בפני עצמו.

4. החי את זה
לא מכחיש, לא מפרשן, לא יורד למעמקים. מי שחי את זה פשוט מחכה ערב ערב בדריכות לראות מה קרה; כולו משוקע בעלילת התככים הקטנים, מצדד בלהט במשתתף אחד רק כדי להתנער ממנו בגועל בפרק הבא. יותר מקודמיו, הוא מגיע כמעט לכדי מעמד של משתתף שווה בתכנית, בלי יומרה מגוחכת להיות מעליהם. חטאו היחיד, הפעוט, אם ניתן להגדירו כך, הוא הטיפשות – האמונה התמימה באותנטיות. לדידו, הריאליטי היא אכן המציאות. מה שמגביה את דרגתו הרוחנית הוא מחיקת הפער בין החוויה לתודעה; היעדר מוחלט של צביעות.

5. שווה הנפש
יודע ולא אכפת, שומע ולא מתעניין. שוויון הנפש כלפי הריאליטי בהכרח גוזר בורות גדולה, אף כי לא מוחלטת, ביחס לתופעה. בדומה לשאון נחיתת מטוס, סירנה של אמבולנס, רחש המקרר, כרוז היסטרי בקניון – הריאליטי אופף את שווה הנפש כעוד סוג של רעש רקע. אין מתעמקים בגווניו העדינים ואין טורחים לנקוט עמדה כלפיו. פשוט צולחים את החיים דרכו, כשחיוך קל, כמעט אווילי, שפוך על הפנים.

6. החף מדעת
איזה אח? מפרץ המה? הישָר-מה? החף מדעת אף לא יודע למה היה אמור להתמכר, או להתנגד, ועל מה כל המהומה. אפילו הצורך להיות שווה נפש, והמודעות לכך, נחסכו ממנו. זו היא, בלי ספק, הנירוונה הצרופה, הדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר, הרחוקה ככל שניתן להיות רחוק מן המציאות הגשמית, מן הריאליטי.