| עדכון של "תאעיוש" מה-1 לנובמבר: היום, בפעם הרביעית בשבוע האחרון, העירייה ביחד עם כוחות משטרה רבים, הרסו את האוהל של משפחת אל-ר'אווי שפונתה לא מזמן מביתה בשיח ג'ראח. מעט הרכוש שהיה באוהל, שמיכות, מזרונים וריהוט בסיסי, הוחרם שוב. |
[פוסט ארוך. מאד]
הביטו בשתי התמונות האלה. הן צולמו באותו יום, באותו מקום: ה-3 באוגוסט השנה, שכונת שיח ג'ראח ב"מזרח ירושלים". הפלסטינים ישנים ברחוב, צמודים לקיר של בית שעוד היה שלהם עד לפני שעה קלה, עד שפונו ממנו בצו בית המשפט העליון. במקומם נכנסים המתנחלים, על כל מיטלטליהם.
יותר מ-50 שנה גרו משפחות אל-ר'אווי וחנון, פליטי 48', בבתים שקיבלו מן השלטון הירדני. עכשיו הם שוב פליטים, דרי רחוב, משקיפים מבחוץ יום יום על הדיירים החדשים שמאכלסים את בתיהם. ערבים בחוץ, יהודים בפנים. תנו עוד מבט אחרון; ככה מתחיל טיהור אתני.
מה עוד רואים בתמונות? את נציג החוק, שוטר ישראלי בגבו למצלמה, מאבטח את האיכלוס מחדש של הבתים.
ולבסוף: מה, או את מי, לא רואים בתמונה? את המשתתף הכי חשוב באירוע הזה, שבלעדיו לא היה אירוע, לא נישול ולא התנחלות, מי שהנחה והכשיר וטיהר את הטיהור: בית המשפט הישראלי. זאת היד הנעלמה מאחורי הטיהור האתני הזוחל ב"מזרח ירושלים". עוד נשוב אליה, אל היד הצדיקה הזאת, שמלאכתה נעשית בידי אחרים.
הסיפור של פינוי המשפחות הפלסטיניות ממתחם שמעון הצדיק בשיח ג'ראח כבר סוקר לא פעם בתקשורת הישראלית. זהו לא סיפור חדש, הוא נמשך כבר יותר מ-30 שנה. גם ההסלמה הברוטלית שלו בשנה האחרונה זכתה לסיקור תקשורתי, כנראה בזכות המחאה הבינלאומית שהתעוררה. שיח ג'ראח – הפליטים ששוב מגורשים מביתם, ההשתלטות של גופי ימין קיצוני על קרקעות סביב לעיר העתיקה, ההפגנות והמחאה – הפכה כבר למותג.
בכל זאת אני רוצה לספר את הסיפור שוב. קודם כל, בשביל מי שלא עקב, או לא קורא "הארץ" (שם נמצא רוב הסיקור, בזכות הכתבים החרוצים עקיבא אלדר וניר חסון), או פשוט מעדיף לא לדעת. והרי כל כך קל לא לדעת את מה שקורה "שם". גם כשה"שם" הזה הוא מרחק קילומטרים ספורים מביתנו. לעולם לא מיותר להיזכר במלים של אורוול: "כדי לראות את מה שמתחת לאף נדרש מאבק מתמיד."
לסיפור של שיח ג'ראח יש כמה ממדים: פינוי 48 נפשות בשנה האחרונה מבתיהם; המחאה הבינלאומית; ההסטוריה של תושבי השכונה; הסכסוכים המשפטיים סביב הבעלות על הקרקעות; מעורבות גופי התיישבות של הימין הקיצוני בתכניות הבניין העירוניות; ומעל הכל, המטריה המשפטית שמכשירה את השרץ. המטריה הזאת, לדעתי, לא משכה מספיק תשומת לב, למרות תפקידה המכריע במהלך הייהוד של שיח ג'ראח, כפי שנראה מיד.
נתחיל במה שקרה בשנה האחרונה. התיאור תמציתי – פרטים נוספים ניתן למצוא בלינקים.
השנה האחרונה: הטיהור האתני מתחיל
נובמבר 2008: אבו-כאמל אל-קורד, חולה לב בן 61, ואישתו פאוזיה, מפונים מביתם, שבו גרו 52 שנה, והבית נאטם. לפי כללי הטקס, ארה"ב הגישה מחאה רשמית כשהוצא צו הפינוי. עוד לפי כללי הטקס, המחאה לא תורגמה ללחץ, והפינוי עבר ללא תקלות. משפחת אל-קורד הקימה אוהל מחאה מול הבית. את האוהל הזה השלטונות הישראליים הרסו כבר יותר מחמש פעמים, ובכל פעם המשפחה מקימה אותו מחדש, בעזרת פעילי שלום. שבועיים לאחר הפינוי, ב-23 בנובמבר, לקה אבו-כאמל בליבו ומת.
מאי 2009: בית משפט השלום בירושלים פוסק כי על שתי משפחות פלסטיניות המתגוררות במתחם שמעון הצדיק – משפחת אל-ר'אווי ומשפחת חנון – לפנות את בתיהן. בפסיקה עקרונית, שתקפה גם ליתר 25 המשפחות במתחם, מקבל בית המשפט את בעלות התובעים, ארגון "נחלת שמעון אינטרנשיונל", על הקרקע – על סמך רישומי טאבו עותומניים מן המאה ה-19.
כנהוג, ארה"ב והאיחוד האירופי הגישו מחאה רשמית לישראל. כנהוג, אף אחד לא התרגש ממנה.
אוגוסט 2009: משפחת חנון ומשפחת אל-ר'אווי, סך הכל 46 נפשות, מפונות משש הדירות שבהן התגוררו עשרות שנים במתחם שמעון הצדיק, לאחר שבית המשפט העליון דחה את ערעורן. מיד לאחר הפינוי משתלטות על הבתים משפחות מתנחלים, תחת אבטחה משטרתית כבדה. עשרות המפונים עוברים ללון ברחוב, מול ביתם הישן, שבו לנים כעת מתנחלים. גינויים תקיפים בעולם – ושיירת ההתנחלות עוברת.
רקע הסטורי-משפטי
[לפרטים נוספים – ראו מסמך הרקע של עמותת "עיר-עמים"]
בשלהי המאה ה-19 התגוררה קהילה יהודית קטנה במתחם קבר שמעון הצדיק שבשכונה שיח ג'ראח. הקהילה התפזרה בהדרגה החל משנות ה-20 של המאה הקודמת, בתקופת הפרעות, ועד ל-1936. ב-1948 נפל השטח לידי השלטון הירדני, תחת חוק נכסי אויב. ב-1956 החליטו השלטונות הירדניים לשכן במתחם 28 משפחות פליטים פלסטיניים, תמורת דמי שכירות סמליים ל-3 שנים, שלאחריהן יהפכו הפליטים לבעלי הבתים.
ב-1972 קיבלו משפחות הפליטים המתגוררות במקום הודעה כי דמי השכירות אמורים להגיע לידי ועד העדה הספרדית וועד כנסת ישראל – בעלי בית שעל קיומם לא ידעו דבר קודם לכן. מאז ועד היום נתונים בתי המשפחות בסכסוכים משפטיים. ארגון מתנחלים בשם "נחלת שמעון אינטרנשיונל", שרכש את זכויות המקרקעין במקום מוועד העדה הספרדית, תבע לפנות מספר משפחות בגין אי תשלום שכר דירה; מנגד, תושבים פלסטינים תבעו את הוועד בטענה שאין לו שום זכויות בקרקע הנדונה. אחד מבעלי הבתים נשלח למאסר על סירובו להתפנות, והתסבוכת המשפטית הזאת, כולל טענות לזיוף מסמכים ושוחד פינוי, העסיקה עשרות עורכי דין והתגלגלה במשך שנים מבית משפט אחד לשני, עד שהגיעה לבית המשפט העליון.
הסכסוך המדובר, במתחם שמעון הצדיק, הוא רק אחד מתוך ארבעה סכסוכים סביב תכניות הפיתוח הנרחבות של ישראל בשכונת שייח ג'ראח. השלושה האחרים נוגעים למתחם מלון שפארד, כרם המופתי, ומתחם גלסמן.
תכנית בניין העיר של "נחלת שמעון אינטרנשיונל", שהוגשה במקביל לתביעות נגד התושבים הפלסטיניים, חוזה לשייח ג'ראח עתיד נקי מערבים. כל הבתים הפלסטיניים ייהרסו, כ-550 תושבים יפונו מבתיהם (כאמור, קרוב ל-50 כבר פונו), ו-200 יחידות דיור חדשות ייבנו עבור התנחלות חדשה במקום: שמעון הצדיק.
הדו"ח המפורט שחיברה אגודת "עיר-עמים" על שכונת שייח ג'ראח מבהיר את המשמעויות הפוליטיות של תביעות המקרקעין הישראליות ותכנית הבניין של ארגון המתנחלים:
"תוכנית זו, אם תמומש, תאיץ את האחיזה הישראלית והיהודית האיתנה באגן ההיסטורי סביב העיר העתיקה. מספר תכניות פיתוח, המשתרעות בשייח' ג'ראח מצפון, הר הזיתים ממזרח ובסילוואן מדרום, חותרות להקיף את העיר העתיקה בהתנחלויות יהודיות ומיזמים ציבוריים, ובכך ליצור רצף התיישבותי למערב העיר. מהלכים אלה שואפים גם לנתק את הרצף הפלסטיני הטריטוריאלי עם העיר העתיקה. לבסוף, מהלכים אלה נועדו לחזק את השליטה הישראלית על אזור רגיש זה, תוך סיכון ההיתכנות של הסכם גבולות עתידי בירושלים במסגרת פתרון שתי המדינות."
הגושפנקה המשפטית לטענת הבעלות היהודית
החל מן הדיונים המשפטיים הראשונים ב-1972 ועד לפסיקת בית המשפט העליון במאי השנה, נשענו התובעים, ארגון "נחלת שמעון אינטרנשיונל", על טענה מרכזית אחת: הקרקעות שעליהן יושבים בתי הפלסטינים שייכות לועד העדה הספרדית, שרכש אותן ב-1875 ורשם אותן על שמו בטאבו העותומני. העובדה שבין 1948 ל-1967 היה השטח תחת שלטון ירדני, והעובדה ששלטון זה הוא שהעניק את הקרקעות לתושבים הפלסטיניים – אינה גורעת כהוא זה מזכויות המקרקעין המקוריות של ועד העדה הספרדית, וגם אינה מקנה לדיירי הבתים שום זכות בנכסים.
בכל השלבים של הדיונים המשפטיים, ובכל התיקים הקשורים לשיח ג'ראח – בית המשפט לא ערער על עצם הלגיטימיות של טענה הבעלות. הדיון התרכז בראיות לבעלות, השגת מסמכי טאבו מקוריים, האשמות בדבר זיופים, טענות בדבר הסכמים שחתם עורך הדין של הפלסטינים בלי רשותם וכיוב'. אולם שום שופט, בשום שלב, לא תהה על עצם הניסיון לפנות דיירים המתגוררים בביתם למעלה מ-50 שנה על בסיס רישומי טאבו מלפני 130 שנה.
ואלה שמות השופטים שטיפלו בסכסוכי הקרקעות בשיח ג'ראח (סליחה אם שכחתי מישהו או מישהי): כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ, כבוד השופט יורם דנציגר, כבוד השופטת שירלי רנר, כבוד השופט יצחק שמעוני, כבוד השופט יצחק מילנוב, כבוד השופט יהונתן עדיאל, כבוד השופטת יהודית צור, כבוד השופט אברהם רובין, כבוד השופטת עדנה ארבל, כבוד השופט אליקים רובינשטיין, כבוד השופטת אילה פרוקצ'ה וכבוד השופט אדמונד לוי.
אף אחד מכבוד השופטים והשופטות הללו לא עצר לרגע לתהות: ומה עם זכויות המקרקעין המקוריות של הפלסטינים? הלא תושבי שיח ג'ראח הנתבעים הם בעצמם פליטים ממלחמת 48', וגם להם היו בתים ונחלות, ממערב לקו הירוק (לחלקם, בירושלים המערבית). האם בית המשפט הישראלי הפך לפתע את עורו, והחליט להכיר בזכויות מקרקעין של כ-ו-ל-ם מלפני 1948? בקצרה, כבוד השופטים: האם אתם בעד זכות שיבה גורפת לכל פלסטיני שיש ברשותו מסמכי טאבו על נחלות שמשפחתו רכשה בחיפה, בגליל, בראש העין ובאשקלון?
אל דאגה. בית המשפט לא השתגע. הוא זוכר ויודע היטב את תפקידו: להבטיח שליטה יהודית בארץ ישראל. הלא יש חוק מיוחד בספר החוקים הישראלי שמבטל מכל וכל את זכויות המקרקעין המקוריות של הפלסטינים – חוק נכסי נפקדים. כך אפשר לדבר על "רצף זכויות יהודיות" (במתחם שמעון הצדיק) על פני 130 שנה, על אף ש-70 שנה ומעלה לא היתה במקום נוכחות יהודית; ובאותה נשימה לבטל את "רצף הזכויות הפלסטיניות" (בכל שטחי פלסטינה המנדטורית) על בסיס היעדרות ביום אחד בלבד, ה-1 בספטמבר 1948, שבו הפכו הפלסטינים ל"נפקדים".
על כן, מאמר המערכת של "הארץ" היה תמים משהו כשקבע: "שום בר דעת לא ישתכנע, כי ליהודים זכות גורפת לשוב לבתים במזרח ירושלים, בשעה שהחוק הישראלי שולל לא רק את זכותם של פלסטינים לשוב לבתים במערב העיר, אלא אף מגרש אותם מהבתים שבהם התגוררו כ-60 שנה." טעות: כל בר דעת ישתכנע בכך, אם רק יבחן בעין לא משוחדת את יחסה של מערכת המשפט הישראלית לאוכלוסיה הפלסטינית לאורך השנים.
בית המשפט שמר על נייטרליות עניינית לאורך כל הדרך. הוא רק חקר בשאלה: האם היהודים יכולים או לא יכולים להוכיח שהם רכשו את הקרקע לפני 130 שנה. יכולים – היא שלהם. לעזאזל כל מה שקרה באמצע, כולל מעבר הקרקע משלטון ישראלי לירדני ובחזרה; לעזאזל האסימטריה המשוועת בין זכויות הקניין של היהודים, שעומדות לעד ואינן קהות עם הזמן, לבין זכויות האין-קניין של הערבים, שפקעו באופן סופי ביום אחד ב-1948; ולעזאזל העובדה שבניגוד ליהודים שיכולים להתנחל ב"מזרח ירושלים", פלסטינים אינם יכולים לרכוש בתים בשכונות היהודיות במערב העיר, חרף ההצהרה השקרית של נתניהו בנושא.
זאת, בתמצית, התשתית המשפטית של הטיהור האתני בשיח ג'ראח וב"מזרח ירושלים" כולה (על הסיבות מדוע אין להשמיט את המרכאות סביב המונח המניפולטיבי "מזרח ירושלים", ראו כאן וכאן). וכל אחד מן השופטים המכובדים שהוזכרו לעיל רשאי לראות את עצמו שותף מלא למהלך הזה.
ייחודה של פרשת שיח ג'ראח הוא התפקיד המכריע שמילאה בה המערכת המשפטית. לא מדובר כאן במאחז התנחלותי פיראטי שעלה על הקרקע ללא ידיעת השלטונות ורק בדיעבד קיבל אישורים; לא מדובר על בריוני גבעות שגודעים עצי זית או מכים פלאחים; וגם לא על מג"בניקים שמתעללים בשב"חים. הנבל האמיתי בפרשת שיח ג'ראח עוטה גלימה שחורה, משתמש במלים כמו "הואיל ו…", "ליתן סעד משפטי", ואפשר שמעולם לא נגע באדם פלסטיני. כמו טייס אף-16 שמטיל פצצת ענק בלב שכונת מגורים, גם שופט שזורק לרחוב 40 נפשות משוכנע שהוא פוגע בחפים מפשע בשם מטרה נעלה יותר, חשובה יותר מרווחתם של הנפגעים. זה וגם זה מייצגים את השכלול המעודן ביותר, הקטלני ביותר, של מכונת הכיבוש הישראלית, כי שום דבר ממה שהם עושים, מבחינתם, הוא לא אישי.
כמה מלים על שתי מלים
לא משנה כמה נוראים המעשים של ממשלת ישראל ומערכת המשפט שלה בשטחים הכבושים, תמיד יהיו אנשים שיזדעזעו יותר מן המלים שמתארות את המעשים מאשר מן המעשים עצמם. המונח "טיהור אתני" מעורר, בלי ספק, אסוציאציות קשות של מעשי טבח, אונס, התעללות בשבויים והצתת כפרים. זוועות כאלה אומנם ליוו לא מעט טיהורים אתניים, אבל אינן גלומות במושג עצמו, שהגדרתו היא "גירוש של אנשים בכוח, שמטרתו ליצור הומוגניות אתנית בטריטוריה מוגדרת, ובכך למחוק את המציאות האתנית הקודמת של אותה טריטוריה."
הגדרה זאת הולמת היטב הן את הפעולות של ישראל ב"מזרח ירושלים" והן את מטרתן – מטרה שלא פעם מוצהרת בגלוי, אף כי פוליטיקאים מן הזרם המרכזי לא יפרשו אף פעם ש"רצף יהודי" פירושו רצף שסולקו ממנו הערבים. העובדה ששופט שמסלק משפחה פלסטינית מבית שבו התגוררה 50 שנה אינו ער לתכנית העל שהוא משרת, ולתומו אולי סובר שהוא עוסק במנהל תקין ותו לא – אינה מעלה ואינה מורידה. בפועל, המשפט כולו מתנהל במסגרת ערכית מעוותת, אי-שוויונית באופן קיצוני, שיכולה להגן (ואף להרחיב) רק על זכויות של יהודים ולא על זכויות של פלסטינים.
פסיקה, ועוד פסיקה, ועוד פסיקה, וכך זה נראה. בשנה האחרונה פונו מבתיהם כ-50 פלסטינים במתחם שמעון הצדיק בשיח ג'ראח. הפסיקה העקרונית שאיפשרה זאת חלה גם על יתר 25 המשפחות שבמקום. על כן, במוקדם או במאוחר, גם הן צפויות לפינוי (ואיכלוס מחדש של בתיהם במתנחלים); מדובר בעוד 500 תושבים פלסטינים שיושלכו לרחוב. מספר הפלסטינים שפונו מבתיהם בכלל שטחי "מזרח ירושלים" מתחילת 2009 עומד על כ-240 נפש. הם מצטרפים לכ-2,200 פלסטינים שבתיהם נהרסו ב"מזרח ירושלים" בידי השלטונות בעשר השנים האחרונות, וליותר מ-3,000 פלסטינים שישראל שללה את תושבותם ב"מזרח ירושלים" במהלך 15 השנים האחרונות.
כמה שופטים ישבו בדין בתיקים האלה, וחתימתם מתנוססת על צווי הפינוי? עשרות? מאות?
להבנתי, זהו טיהור אתני. אם מישהו מתעקש לקרוא לזה אחרת (ייהוד ירושלים, יצירת רצף התיישבותי, אכיפת חוקי בניה, השבת זכויות מקרקעין, שמירת הרוב היהודי, גאולת קרקעות וכיוב') – שיבושם לו. השם לא משנה, ולא יטהר את הטיהור. מי שמוטרד יותר מן המלים מאשר מן המעשים, בורח מן הדיון הפוליטי אל ריקודים סלוניים. זה מותר, אבל אני בריקוד הזה לא משתתף.
יתרונות הערוץ המשפטי
טיהור אתני באמצעות מערכת החוק, ולא, נניח, באמצעות כנופיות חמושות שטובחות בכפריים, נושא בחובו מספר יתרונות. ראשית, כמובן, מעטפת הלגיטימציה למהלכי הנישול. זאת פועלת באורח אפקטיבי ביותר כלפי פנים; הרוב המכריע של אזרחי ישראל שם מבטחו במערכת המשפט, ותופס אותה כנקייה מהטיות אידאולוגיות. מבחינתו, אם בית המשפט קבע, אחרי שקלא וטריא ממושכים, שתושבי שיח ג'ראח פלשו לביתם – הצדק איתו, וכל ההפגנות והצהרות המחאה הבינלאומיות נובעות משנאת ישראל גרידא. אותו רוב ישראלי לא יטריח עצמו בשאלה כיצד אדם יכול לפלוש לבית שהוענק לו בידי השלטונות, וודאי לא יתעמק בהשלכות הפסיקה שמכירה בזכויות מקרקעין קדמוניות של אזרחים מגזע אחד אבל לא מגזע אחר.
מראית העין של צדק אמיתי מתחזקת גם לנוכח הפסיקות הנדירות והמפתיעות לטובת פלסטינים בסכסוכי קרקעות עם יהודים. פסיקות אלה הן כה נדירות, שהשפעתן הדמוגרפית בטלה בששים, אבל מבחינה תדמיתית הן מציירות בית משפט מאוזן ונייטרלי, שגורל התיקים בו לא סגור מראש. בהקשר הזה לא מיותר לציין את שתיקתה הרועמת של הקהילה המשפטית בארץ – פרשנים ופרופסורים למשפט – לנוכח עיוות הדין הקיצוני הזה. בתחקיר שערכתי לכתיבת הפוסט הזה לא נתקלתי אפילו במאמר אחד של מומחה משפטי, שאומר בקול ברור ורם את מה שכל אדם הגון צריך לומר על הגושפנקה שהעניק בית המשפט לנישול תושבי שיח ג'ראח מבתיהם (אשמח לגלות שאני טועה כאן). למה? האם קשה כל כך לאנשי משפט להבחין בין "חוקי" ל"מוסרי"? האם הפכו כולם לחסידים אדוקים של החוק העותומני (אותו חוק שמאפשר את להטוטי הפקעת האדמות הפלסטיניות בגדה המערבית והכרזתן כאדמת מדינה)? נקודה למחשבה.
יתרון שני של הערוץ המשפטי הוא האטיות שלו. הדיונים על קרקעות מתחם שמעון הצדיק נמשכים כבר יותר מ-30 שנה, ורק לפני שנה הוחל בפינוי התושבים. גם הפינוי מתנהל בעצלתיים. משפחה אחת לרחוב – הפוגה של כמה חודשים; עוד שתי משפחות לרחוב – עוד הפוגה. הטפטוף האטי הזה מקהה את משמעותו של המהלך הכולל – קרוב ל-500 תושבים צפויים לפינוי בעקבות הפסיקה העקרונית שהכירה בבעלות ועד העדה הספרדית על הקרקע. לו היו מפנים את כל ה-500 בלילה אחד, היתה קמה זעקה גדולה בעולם, אולי אפילו בארץ (אוקיי, אולי לא). אבל אם מפזרים את ה-500 האלה על פני כמה שנים, זה הופך נסבל יותר (למי שצופה מן הצד, כמונו).
[תחזית: תוך 6-7 שנים מתחם שמעון הצדיק יהיה נקי לחלוטין מ-500 הפלסטינים שמתגוררים בו כיום. פינוי המשפחה האחרונה יתפוס כותרת קטנה בעיתון, וזהו. עוד 20 שנים כבר אף אחד לא יזכור שפעם גרו שם ערבים, וישראלים שישמעו כי הפלסטינים תובעים חזרה את הקרקע הזאת, שכעת רק יהודים יושבים עליה, יתפלצו מעזות המצח שלהם].
יתרון שלישי של הערוץ המשפטי הוא הניקיון הסטרילי שבו מתבצעת פעולת הנישול – הקראת עמוד מודפס מול קהל שקט ופסיבי – ניקיון שאינו גובה מן השופט מחיר רגשי כבד מדי. שלא כמו לוחם חי"ר שפורץ לבית פלסטיני באישון ליל ונאלץ לחזות בילדים שמרטיבים את מכנסיהם מרוב פחד, השופט מוגן היטב בלשכתו, והחשיפה היחידה שלו אל הקורבן – אדם שעומד לאבד את קורת הגג שלו, אבל לעת עתה הוא לבוש היטב, לא משדר אומללות, ושומר על קור רוחו, לנוכח המאבטחים שבמקום – מוגבלת לזמן הדיונים באולם בית המשפט.
המרחק בין הבמה המוגבהת של השופט לבין דוכן הנאשם שמתחתיו הוא מרחק נפשי עצום, שעטוף גם הוא בשמיכת בידוד מגוננת, העשויה מז'רגון משפטי נפתל ומעוקר מרגש. לא ייפלא, איפוא, שאין תופעת "סרבנות" בקרב שופטי ישראל; אין שופטים שמתנערים מכללי ההצגה המבישה הזו, שבה כולם מעמידים פנים שהצדק מושל בכיפה בעודם מאשרים בקול מדוד שגם הפעם, כמה מפתיע, נמצא שאין שום זכות למי שהיה נטול זכויות מלכתחילה.
אם כך, די להלין על המתנחלים והעמותות שלהן, על השוטרים ועל רשויות התכנון. די להאשים את הזרוע בחטאי המוח. כשתביטו שנית בתמונות משיח ג'ראח ותמלמלו לעצמכם, "הנישלת וגם ירשת?", דעו מי נישל ומי ירש, של מי היד הנעלמה שמתזמרת כבר עשרות שנים את הטיהור האתני של "מזרח ירושלים".
14 במרץ: שלושה פלסטינים מבקשי עבודה מכבר סעיר מנסים להסתנן דרך המחסומים והחומות במזרח ירושלים. שתי קבוצות נפרדות של שוטרי מג"ב, מעבירות אותם לילה של 
לא למות טיפש 