קטגוריה: שוטף
תרגיל במתמטיקה ותרגיל בפסיכולוגיה
תרגיל במתמטיקה
נכון לעכשיו (ערב יום ראשון, 11.1.2009), מספר הפלסטינים שנהרגו בידי צה"ל מאז ראשית המתקפה הוא 854. מתוכם כמעט מחצית אזרחים, ושליש ילדים. כלומר, קרוב ל-300 ילדים מתים.
המונה ממשיך לרוץ קדימה, בלי הפסקה, ולכן לא כדאי להתחייב על מספרים. מצד שני, 854 זה מספר מעצבן, לא זכיר. צריך משהו עגול יותר. בבורסת ההימורים הצה"לית, ניתן להעריך, כמעט בוודאות, שבמהרה נגיע לאלף הרוגים בעזה. לפי קצב הקטילה היומי, נחצה את קו האלף עוד השבוע.
אלף זה מספר יפה, עגול. חבל שלא יעצרו בו. תסמכו על צה"ל, אסתטיקה זה לא הצד החזק שלהם. המספר הסופי, מן הסתם, יהיה עוד רצף ספרות שרירותי: 1,376 או אולי 3,875.
בואו נסגור על אלף. אם לא עכשיו, עוד 3 ימים. הרי יש עוד עשרות גופות קבורות מתחת להריסות הבניינים, אנחנו הורגים יותר מהר ממה שהם קוברים.
מספר הפצועים בעזה, נכון לעכשיו, הוא 3,650. הכוונה לפצועי גוף. פגיעות נפשיות וטראומות בכלל לא נכנסות לסטטיסטיקה, כאן מדובר כבר על עשרות אלפים.
שוב, כדי לסגור את השבוע עם מספר עגול ויפה, בואו נעגל ל-4,000 פצועים.
1,000 הרוגים ו-4,000 פצועים.
עכשיו נעשה חשבון. למה זה שקול בצד הישראלי? יחס האוכלוסיות בין עזה למדינת ישראל הוא בערך 1 ל-5. כלומר, לו היינו סופגים את האבידות והפגיעות שעזה סופגת, באופן יחסי, היינו מדברים על 5,000 הרוגים ו-20,000 פצועים בצד הישראלי.
5,000 הרוגים ו-20,000 פצועים. תחשבו על זה. תקדישו למספרים האלה דקה מחשבה.
5,000 הרוגים ב-20 ימי לחימה, נניח, זה 250 הרוגים ליום. כל שעה – עשרה הרוגים. הרוג ב-6 דקות.
תרגיל בפסיכולוגיה
איך היה מגיב הציבור הישראלי אם מערכה צבאית כלשהי היתה גובה ממנו 5,000 הרוגים ב-20 יום? קשה להעלות על הדעת, כי אין תקדים. רק במלחמת השחרור נהרגו יותר ישראלים (כ-6,000 חללים), והיא נמשכה כמעט שנה וחצי. במלחמת יום הכיפורים, שנמשכה 19 יום, נפלו כ-2,600 חללים. ממלחמת לבנון הראשונה ב-1982 ועד נסיגת צה"ל מלבנון ב-2000 נהרגו שם כ-1,200 חיילים. במלחמת לבנון השניה, שנמשכה חודש ימים, נהרגו 121 חיילים ו-44 אזרחים.
מעולם לא התקרבה ישראל לקצב הקטילה הנוכחי בעזה.
אם כך, איך היה הציבור מגיב? בלי ספק, הוא לא היה בכלל מגיע למספרים כאלה. עוד הרבה לפני הוא היה מקים קול זעקה, ויוזם החלפת שלטון. המכה של מלחמת יום הכיפורים הביאה למהפך הפוליטי ב-1977, ביצת לבנון גם היא טילטלה את החברה הישראלית, ומלחמת לבנון השניה כבר חשפה עובדה בלתי ניתנת לערעור: נמאס לנו ליהרג. אפילו כמות "צנועה" של הרוגים (165) נתפסת כמיותרת, הרבה יותר מהנחוץ.
אז 5,000 הרוגים?? מישהו מעלה על דעתו שזה היה עובר כאן בשקט?
הנה חידה: למה הפלסטינים לא מזדעזעים מכמות ההרוגים השקולה אצלם? למה הם לא קמים על מנהיגיהם / תובעים להפסיק את האש / מעיפים את החמאס מהשלטון?
על כך ניתנות אצלנו 3 תשובות לא חכמות.
תשובה לא חכמה ראשונה: כי בחברה שלהם (ב"מנטליות" שלהם), חיי אדם לא כל כך חשובים. הם לא עושים עניין כמונו מהמוות. הם רגילים למות ולהרוג. התשובה הזאת מתגלית במלוא גיחוכה לכל מי שטורח לעקוב אחר התגובות בעזה לקטל הנוכחי; כל הסימנים מראים שמדובר ביצורי אנוש רגילים, שנופלים אפיים ארצה לנוכח המוות, שנקרעים לגזרים מכאב, שבוכים ממש כמונו. אומנם אחרי שנים ארוכות כל כך של דה-הומניזציה, קשה להתייחס באמון לגילויי האבל האלה; אם כך, הנה תרגיל למחשבה: האם אתה או את מסוגלים לדמיין מצב שבו הייתם "מתרגלים למוות"? אם לא, האם אתם באמת חושבים שהפלסטיני עשוי מחומר אחר (אולי מסיליקון גמיש) שמאפשר לו להתרגל לזה?
תשובה לא חכמה שניה: כל הפלסטינים הם מוסלמים קנאים שדבקים בג'יהאד ומוכנים למות מות גיבורים כדי להשליך אותנו לים. שוב, גם כאן מדובר במשאלת לב יותר מבמציאות. חברה של מיליון וחצי נפש – וכולם קנאים? ואם הם כל כך רוצים למות – למה הם נמלטים מההפגזות של צה"ל? למה הם נאחזים בחיים בכל כוחם, שורדים ימים תמימים בלי מים, מבעירים רהיטים כדי לבשל? ומה עם החילונים? הידעתם שיש אלפים רבים של פלסטינים שבכלל לא מנהלים אורח חיים מוסלמי?
תשובה לא חכמה שלישית: הם באמת סובלים מהקטל הזה, בדיוק כמונו, אבל הם פוחדים למחות נגד החמאס. נו, וזה הגיוני? אומנם החמאס שולט ביד ברזל ברצועה, אבל הוא עדיין לא הורג פלסטיני כל חצי שעה. כל הסכסוכים הפנימיים בין פת"ח לחמאס לא הסתכמו ביותר מכמה עשרות הרוגים. לומר שהפלסטיני הממוצע פוחד יותר מהרובה של החמאסניק השכונתי מאשר מפגזי הטונה של חיל האוויר הישראלי זה לא משכנע.
מה נשאר? הנה תשובה אפשרית: מליון וחצי פלסטינים בעזה לא טפשים ולא קנאים ולא קהים מרגש. הם פשוט מתבוננים במציאות באופן מפוכח. הם יודעים שבעצם אין להם מה להפסיד. הם לא חושבים שהחמאס דירדר אותם למצב הנוראי הזה; הם דווקא חושבים שישראל עשתה זאת. הם לא חושבים שהמצב היה הרבה יותר טוב עם שלטון הפת"ח המושחת. זה לא שאין להם ביקורת על החמאס; יש להם ועוד איך. אבל הביקורת הזאת לא נסובה על עצם ההתנגדות שלו לדיכוי והמצור שנוקטת כלפיהם ישראל. הפלסטיני הממוצע רואה את עצמו ואת הנהגתו תקועים באותה סירה – סירה עלובה ומתנדנדת, שרק יורים עליה כל הזמן מכל הכיוונים. והכי חשוב: הפלסטיני הממוצע באמת לא מבין איך הוא היה יכול למנוע את הקטל הזה שצה"ל מבצע בו כעת. הוא רואה בו חוליה אחרונה בשרשרת מקצינה והולכת של דיכוי, שנמתחת כבר 41 שנים. [ואיך אני יודע מה הפלסטיני הממוצע חושב? אני פשוט מקשיב לו. בראיונות, בבלוגים, בכל מקום שהוא מתבטא שלא דרך צינורות השלטון].
ולכן הם נותנים לכמות ההרוגים הנוראית הזאת לעבור. לא כי לא אכפת להם, אלא כי הם לא יודעים מציאות אחרת. וזאת הסיבה גם שכוח העמידה שלהם מאפיל על שלנו. הם ימשיכו לספוג אבידות – מי יודע, אולי יגיעו ל-2,000 הרוגים – ועדיין לא ימרדו בהנהגתם. לא משום שכל העזתים רוצים לזרוק אותנו לים (כמה נוח להאמין בכך); הרי הם יודעים שאין להם סיכוי נגדנו. אלא משום שהם לא מאמינים שהם באמת אדונים לגורלם; שיש להם ולהנהגתם איזושהי השפעה על המדיניות הישראלית כלפיהם. כל שיח המקל והגזר שלנו – יתנו יקבלו, לא יתנו לא יקבלו / יתנהגו יפה נפתח את המעברים / עכשו טבח ועכשו מסדרון הומניטרי – כל השיח הזה נשמע להם תלוש לגמרי. מה שהם רואים לנגד עיניהם, שעה שעה ויום אחר יום, הוא את מגף הכיבוש הישראלי בפרצופם. כל השאר – זוטות.
השלב האחרון בתרגיל הפסיכולוגי הוא זה: נסו לדמיין את עצמכם במצב המנטלי הזה. היכנסו לרגע לעורו של הפלסטיני הזה, למבט המפוכח שלו. ושאלו את עצמכם: האם ניתן לנצח אותי? מה בכלל משמעותו של ניצחון כזה? כיצד ניתן להביס אדם שאין לו מה להפסיד? כיצד ניתן לשלול התנגדות ממי שמעולם לא הרוויח דבר משיתוף פעולה?
הטֶבח ומה שאחריו
ראשית, השפה: בג'באליה היה טבח. לא "הסתבכות", לא "שקיעה בבוץ" ולא "שגגה". טבח. טבח ג'באליה. רק שנתיים וקצת חלפו מאז הטבח הקודם ברצועה, טבח בית חאנון, שבו הפגיז צה"ל שכונת מגורים והרג 19 אזרחים פלסטינים.
זה היה צפוי. מתקפה שמתחילה בטבח, יכולה רק להידרדר. 4 הדקות הראשונות של המתקפה, לפני 12 יום, הגדירו את אופייה: 150 צוערים של משטרה כחולה (קרי, לא כוח צבאי) נקטלו מן האוויר בפעולה שדייקנותה קצרה שבחים מקיר לקיר. גם זה היה טבח, אף כי עשו הכל לטשטש את משמעותו. אני מודה שגם לי לקח יומיים להבין מה קרה ומה עתיד לקרות. בינתיים טבח רודף טבח – 13 בני משפחה (בהם 7 ילדים) נהרגו מפגז שצה"ל ירה על ביתם בשכונת זייתון. ועוד ועוד.
הדגל השחור התנוסס מעל המתקפה של צה"ל מן הדקה הראשונה.
העניין הזה נלעס לעייפה בויכוחים על המבצע, אבל ראוי להזכירו שוב ושוב: לצורך קביעת האחריות – המוסרית והמשפטית – אין שום משקל לטענה הישראלית שמדובר בטעויות, נטולות כוונת זדון. המבחן הוא הידיעה מראש – ידיעת הסיכוי, הקרוב לודאי, שייפגעו המוני אזרחים. צה"ל ודאי יודע זאת, במיוחד אחרי הירי השגוי על כוחותינו. בתנאים האורבניים של עזה, אין שום דרך מבצעית לבודד את לוחמי החמאס. לכן משַטחים רחובות שלמים וזורעים חורבן בקנה מידה חסר תקדים.
אכן מדובר במתקפה חסרת תקדים בברוטליות שלה. בעשרים השנים האחרונות, שבהם הופעלו צבאות מודרניים נגד אוכלוסיה אזרחית חסרת מגן, אין כמעט מקרים דומים באכזריותם, למעט שניים: הטבח שביצעה ארה"ב באוכלוסיה העיראקית וזה שביצעה רוסיה בצ'צ'ניה.
בית הספר בג'באליה שימש מקלט פליטים – אותם פליטים שצייתו להמלצת צה"ל (נוהל "הקש בגג") להתפנות מבתיהם. גם כאן אין כל חידוש, למעט קנה המידה. כבר במלחמת לבנון השניה דחקה ישראל בתושבי הכפרים לנטוש את בתיהם, ואז הפגיזה לא אחת את שיירות הפליטים מן האוויר.
הפלסטינים בעזה סופרים כבר כ-700 הרוגים, ובהערכה מאד זהירה, לפחות 150 מתוכם הם נשים וילדים.
כשהייתי ילד היה לנו משחק כזה: כולם נשכבים אחד על השני על הקרקע, וצועקים: ערימת ילדים, ערימת ילדים. הילד שנקלע לתחתית הערימה תמיד היה יוצא בפנים כחולים.
כמה ילדים עוד צריכים להצטרף לערימת הילדים המתים בעזה, כדי שישראלים מן השורה – לאו דווקא פעילים פוליטיים – יאמרו די?
זאת לא שאלה היפותטית. המתקפה בעזה נכנסת כרגע לשלב "השעון המתקתק". הפסקת האש תגיע בעוד כמה ימים, בלחץ בינלאומי. ישראל רחוקה מהשגת היעדים הטקטיים שלה (חיסול תשתית הרקטות), שלא לדבר על היעד האסטרטגי (הפלת שלטון החמאס). בלי ספק, עד הפסקת האש ילחץ צה"ל עוד ועוד על הדוושה. עוד הרבה ילדים יתווספו לערימה. במהלך הפסקת האש, יתגבש לחץ פוליטי וצבאי לחזור ללחימה מה שיותר מהר, כדי להשלים את המלאכה. עוד ילדים לערימה.
אם כך: כמה ילדים נחוצים? 300? 500? 1,000? 5,000?
האם ישנו בכלל מספר הרוגים פלסטינים שיחצה איזשהו סף סיבולת בציבוריות הישראלית? האם יש סף סיבולת כזה? לעת עתה נדמה כאילו הפקידו הישראלים את ענייני המוסר בידי אומות העולם. שהם יגידו לנו די, שהם יגידו לנו מתי עברנו את הגבול. כי אנחנו לא יודעים. בעצם, אין לנו מושג כבר מה מותר ומה אסור.
תחושת חוסר האונים הזאת איננה לחלוטין מוצדקת. ישראלי מן השורה יכול לעשות לא מעט לעצור את הטירוף. "אומץ לסרב" התעוררו מהתרדמת ופירסמו היום מודעה גדולה הקוראת לסרבנות. עוד מודעת מחאה של "האשמים הרגילים" מן השמאל התפרסמה. מוטב מאוחר מאשר אף פעם. בטורי הפרשנים כבר מבצבצים, כצפוי, סימני השאלה והפקפוק. שוב מאוחר, 700 הרוגים מאוחר מדי, ובכל זאת, מוטב מאשר המשך שתיקת הכבשים.
מותר גם להתחרט ולומר: טעינו. בשמאל הישראלי נפוצה תופעה מגונה של "סכינאות היום שאחרי": התחשבנות חסרת-רחמים זה עם זה – מי התריע קודם, מי מחה ראשון. עד היום יש מי שמסתובב עם פנקס מרוט מ-1982 ומפנה אצבעות מאשימות. כל העניין הזה מיותר. אצבעות מאשימות יש להפנות כלפי סוכני האלימות – הממשלה והצבא. בזמנים מטורפים כאלה, אזרחים חפצי-חיים צריכים להתאחד נגד מי שמאיים על שלומם ולא אחד נגד השני (בין אם הם בני אותו עם או לא). ישראלי שיעצור עכשיו ויגיד: טעיתי בתמיכתי הלא מסוייגת בצבא, טעיתי כשחשבתי שהפעם זה יהיה נקי ויעיל ולא כל כך מכוער – ישראלי כזה עושה מעשה גדול. הוא בעל תשובה.
מן התשובה מתחייבת פעולה. מה יעשה מי שלא נקרא לצבא ולא כותב בעיתונים או ברשת? יפעיל לחץ ככל שניתן על מקבלי ההחלטות. יפגין, ישלח אי-מיילים, ימשוך תשומת לב תקשורתית, יסרב לשתף פעולה עם חינגת הדם וההרג הזאת. איפה כל הנשים? אלה ששולחות את בניהן ובעליהן לשדה הקרב, למה לא שומעים אותן? הלא הנשים תמיד היו חוט השדרה של מחנה השלום הישראלי, הראשונות להבין את גודל הכזב והאיוולת של פולחן הכוח.
לחץ ציבורי פועל בישראל. למעשה, הפוליטיקאים שלנו משותקים מפחד לנוכח סקרים המראים על אי פופולריות. מי שיפעיל כעת לחץ לסיום הלחימה, ולא משנה איך, העיקר שיהיה סיום סופי בהחלט – עושה מצווה גדולה. התנגדות לטבח שהיה ולטבח שיהיה היא בפשטות פעולה מצילת חיים.
וביום הבוחר, מתי שיבוא, אולי ננסה פעם אחת להיפרע מן המנהיגים שסיחררו אותנו ואת שכנינו, שוב, למחול הדמים המוכר.
רשות הדיבור לפרנץ
מתוך היונה שעל הגג, פ. קפקא, עם עובד 2007.
1. [זו היתה אסיפה פוליטית]
"זו היתה אסיפה פוליטית. משונה הדבר שרוב האספות נערכות ברחבת האורוות, על גדת הנהר, שהקול האנושי כמעט אינו יכול לגבור על שאונו. אף על פי שישבתי על מעקה הרציף, קרוב אל הנואמים – הם דיברו על בסיס מרובע, עירום, של אבני גזית – לא הבנתי אלא מעט. אמנם ידעתי מראש במה מדובר, והכל ידעו זאת. והכל גם היו תמימי דעים, תמימות דעים שלמה מזו לא ראיתי מימי, וגם אני הסכמתי עמם הסכמה גמורה, העניין היה ברור מאין כמוהו וכבר דנו בו פעמים רבות, ועדיין היה בהיר כביום הראשון; שני הדברים, תמימות הדעים והבהירות, היו מפחידים, יכולת החשיבה שָבתה מרוב תמימות דעים ובהירות, לפעמים חפצת לשמוע רק את הנהר ושום דבר מלבדו".
2. [בעיר הזאת השעה תמיד]
"בעיר הזאת השעה תמיד שעה מוקדמת של שחר שכמעט לא עלה עדיין, המים גונם אפור אחיד שאינו מתבהר כמעט לעולם, הרחובות ריקים, נקיים ודוממים, היכן שהוא נעה לאטה כנף של חלון שלא הודקה, היכן שהוא מתנפנפים קצותיה של יריעת בד שנפרשה על מעקה מרפסת בקומה אחרונה, היכן שהוא מתבדר קלות וילון בחלון הפתוח, ומלבד כל זה אין כל תנועה".
3. [אלה חיים בין קלעים]
"אלה חיים בין קלעים. אור יום, בוקר תחת כיפת השמים, ומיד מחשיך, וכבר ערב. אין זו תרמית מסובכת, ובכל זאת עליך להסכין עמה כל זמן שאתה עומד על הקרשים. אתה יכול רק לברוח, אם יש לך הכוח, לפנות וללכת אל הירכתיים, לחתוך את יריעת הבד ולעבור בין קרעי השמים המצויירים, לצאת דרך כל מיני גרוטות ולהימלט אל הרחוב שבמציאות, הצר, החשוך והלח, שאמנם גם הוא עדיין קרוי רחוב התיאטרון, בגלל הקרבה אל התיאטרון, אבל הוא אמיתי ויש לו כל העומקים של האמת".
משוּאה זו (הייקו)
יוסי דר, גַדפָן דה לה שמאטע
דברי הבלע של יוסי דר נגדי לא באמת ראויים לתגובה. שהרי ברור לעין כל שמטרת המאמר שלו היתה לבצע בי רצח אופי – סיכול ממוקד של האישיות שלי. על העובדות והטיעונים שהעליתי – אין לו מה לומר. "לא נתייגע כאן בניתוח ארכני של תוכן הדברים", הוא כותב, ובעצם – לא מתעכב על התוכן בכלל. עם פגיון בין השיניים הוא מסתער במטרה אחת: להכפיש את שמי.
אמרתי שהדברים לא ראויים לתגובה. אבל אולי הבהרה. מחצית מכתב הפלסתר המתפלץ של יוסי דר מוקדשת ל"חשיפה" כביכול של מקורות ההשפעה שלי – נועם חומסקי וטניה ריינהרט. אכן זכיתי להיות תלמידם. דר "חושף" לקוראים התמימים עובדות מזוויעות – הידעתם שחומסקי תמך במאבק החיזבאללה?! הידעתם שהוא הגן על חופש הדיבור של מכחיש שואה?!
האמת, ידענו. דר מגלה כאן את אמריקה. השפלות היא ברמיזה הזאת – צא ולמד באיזו חברה מסתופף הלנדו הזה. דר ודאי מדמיין את חומסקי רוכן מעלי עם מזרק אימתני ומזריק לי לתוך המוח שנאת ישראל. כן, כזה אני: זומבי נטול מחשבה עצמית, כלי שרת של השמאל הרדיקלי העולמי, שכידוע שולט בכל מרכזי הכוח הפיננסיים והצבאיים בעולם.
אם אינך יכול להתמודד עם אדם – הכפש את שמו הטוב. יוסי דר מצטרף כאן למסורת מפוארת של אנשים קטנים מאד.
האמת היא שמעולם לא דיברתי עם חומסקי על פוליטיקה יותר מ-10 דקות. זמנו היה יקר כל כך שהעדפתי לנצל אותו לדבר על בלשנות. אבל מה אני מצטדק? ברור שאני שליח אופל, הרי שהיתי באותו חדר איתו. ופעם אפילו איתו ועם טניה!
הנה עוד חשיפה. יש לי חבר גרמני שאבא שלו היה קצין באס.אס.. אני מאזין למוסיקה של ואגנר. יש לי חבר שמכיר חבר שהיה במצפן, אני מכיר מישהי שמתכתבת עם טלי פחימה, ואני מחפש נואשות בפייסבוק חברים מאיראן. כולי זוהמה מוסרית.
אני גאה בקריאה שלי לסרב. אני גאה למחות את הרוק המצחין של יוסי דר מפני. בזמן שהוא היה עסוק ברצח האופי שלי, אני עסקתי בניסיון למנוע רצח של אזרחים ישראלים ופלסטינים. כמו הרוק שלו, יוסי דר ינזל ויישכח.
קווי מתאר לדיון מקדמי על הסרבנות
המאמר שלי שקרא לסרב להתגייס למלחמת עזה עורר הרבה תגובות. חלק ניכר מן התגובות היו חשובות, ואיפשרו לי להמשיך ולחדד את הנקודות שהועלו במאמר. הן גם היו כנות – כלומר, נבעו מסקרנות וספקנות אמיתיות, ולא מקנטרנות לשמה.
מקצת התגובות היו הפרובוקציות הרגילות. אנשים שבאו להכפיש, בלי שום מאמץ לגבות את טענותיהם (אם היו כאלה) בעובדות – מאמץ שאני בהחלט השקעתי במאמר שלי. ביחס אליהן אני מרגיש פטור מהצורך להגיב, ואם כבר אני מגיב, פטור מהצורך להיות יותר אדיב מן המגיב-מכפיש.
אבל היו גם תגובות מזן אחר – כאלה שקראו תיגר על עצם הלגיטימיות של הסרבנות. עליהן לא ממש עניתי, רק רמזתי שלא זה היה נושא המאמר. פה ושם אני מניח שנשארו אנשים ממורמרים. לכן אני חש צורך להסביר למה התכוונתי בדיוק.
למען הסר ספק: גם בפוסט הזה לא אכנס לעובי הקורה של הסרבנות. הסיבות מיד יובהרו. אבל אנסה לשרטט את ההקשר הרחב יותר של הדיון.
לכל דיון על אקט סרבנות ספציפי, יש שני רבדים. הרובד העקרוני והרובד הספציפי. ברובד העקרוני נשאלת השאלה: האם סרבנות היא בכלל לגיטימית במדינה דמוקרטית? האם אי ציות אזרחי הוא ערוץ מחאה הפתוח בפני האזרח? אם כן, מהם התנאים (החריגים, בלי ספק) שמתירים שימוש בסרבנות?
ברובד הספציפי נשאלת השאלה: האם במקרה שעל הפרק – בפלישה הזאת לעזה, באינתיפאדה וכיוב' – מתקיימים התנאים החריגים שמצדיקים סרבנות? אם כן – צריך להראות זאת באמצעות תיעוד וטיעון.
מכאן מובן, שמי שמראש עונה בשלילה על השאלה העקרונית, פטור מלהתמודד עם השאלה הספציפית. אם סרבנות פסולה מעיקרה, בכל מצב ובכל תקופה, הדיון מסתיים בזאת. לעומת זאת, מי שמקבל שישנם מצבים חריגים שבהם הסרבנות מוצדקת, אינו יכול להתחמק מן השאלה – האם בסיטואציה שבה אתה נמצא כעת מוצדקת הסרבנות?
המאמר שלי ("הגיעה עת סירוב") הניח מראש שהתשובה לשאלה העקרונית היא חיובית. הוא התמקד רק בנסיבות הספציפיות של מלחמת עזה הנוכחית, וניסה להראות שמתקיימים בה התנאים שמצדיקים סרבנות.
על בסיס מה הנחתי מראש שסרבנות איננה פסולה באופן מוחלט? על בסיס תהליך חשיבה ארוך וממושך, שהחל לפני יותר מ-15 שנה. אי אפשר לסכם תהליך כזה בפוסט אחד או שניים או אפילו עשרה. יתירה מזאת – הדיון על הסרבנות בישראל אינו חדש. הוא פרץ במלוא עוזו מיד לאחר מלחמת לבנון הראשונה, ביוזמת "יש גבול". נכתבו ספרים, מאמרים, נערכו ימי עיון ועוד. אנשים טובים, משני צדי המתרס, הקדישו את מיטב מאמציהם השכליים והמוסריים כדי להגיע להכרעה בעניין הזה.
זה יהיה מגוחך מצדי לפתוח דיון בשאלה "סרבנות – כן או לא?" במסגרת בלוג. עם כל הכבוד לבלוגים, יש לא מעט נושאים שהם מחוץ לטווח הקשב וההעמקה שלהם. מי שמכיר את הבלוג שלי יודע שאני לא בדיוק חומק מויכוחים. אני כן מסתייג מפופוליטיקה של נושאים מורכבים.
מה שכן אפשר לעשות, ואעשה בקצרה, זה להפנות את המעוניינים לטקסטים הרלבנטיים. כאמור, הטקסטים נכתבו לאורך כמעט 30 שנה, בצמוד לאירועים פוליטיים משתנים. אבל מתנהל בהם דיון עקרוני בשאלת הסרבנות שיפה לכל זמן וכל מקום. לא רק תומכים יש שם – גם מתנגדים.
הנה חלק מן הנושאים שנדונים בהם (ושוב – אני כאן בגדר מראה מקום, לא פותח דיון משל עצמי): שלטון החוק מול צו המוסר, דמוקרטיה פורמלית לעומת דמוקרטיה מהותית, ההבדלים בין סרבנות מצפון לפציפיזם, הסרבנות בראי שיקולי ביטחון / לכידות חברתית / ההלכה היהודית, הענישה הראויה לסרבנים, ההבדל בין סרבנות הימין לסרבנות השמאל. ועוד ועוד.
עכשיו אני אומר שני דברים קצת מפתיעים. דבר ראשון: חשיבותם של הטקסטים האלה זניחה. הסרבנות היא קודם כל אקט, מעשה במרחב הפוליטי. רק אחר כך היא דיבורים ומחשבות. את כוחה הפוליטי היא שואבת מן הניראוּת של העירעור על צידקת המדינה והחוק, ולא מתזות חריפות ומנומקות היטב. סרבנים רבים לא הטריחו עצמם בקריאת הטקסטים האלה; הדבר לא גורע כהוא זה מעוצמת מעשיהם. יש אנשים שפועלים מתוך דחף מוסרי עמוק, שאינו נדרש לרפלכסיה; אחרים מחפשים לעצמם עוגנים אינטלקטואליים. אלה גם אלה שותפים שווי זכויות בבחירה שעשו. ספק אם הטקסטים שאמליץ עליהם מיד ישכנעו מתנגדים לסרבנות שעמדתם שגויה. מטרתם אחרת: לאפשר למי שבחר בסרבנות להבין טוב יותר את האקט של עצמו; את המסורת הפוליטית שבתוכה הוא פועל, את הטיעונים נגדו וטיעוני הנגד, את שלל ההשלכות האתיות והחברתיות של הסרבנות. כל זה מעניין מאד, אבל שוב, משני לעצם האקט.
ואת הדבר המפתיע השני אומר אחרי הרשימה.
ספרים
על הפטריוטיות, ל.נ. טולסטוי, נהר ספרים, 2008.
אי ציות אזרחי, הנרי דייויד ת'ורו, רסלינג, 2006.
כיבוש וסירוב, ישי מנוחין (עורך), ספרי נובמבר, 2006.
משפטי הסרבנים, דב חנין, מיכאל ספרד ושרון רוטברד (עורכים), בבל 2004.
בין מחאה למרי אזרחי, סמפוזיון, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2004.
אי ציות ודמוקרטיה, יהושע ויינשטיין (עורך), הוצאת שלם, 1998.
מרי אזרחי, חמי בן נון (עורך), הוצאת יער, 1992.
על דמוקרטיה וציות, ישי מנוחין (עורך), הוצאת יש גבול, 1990.
גבול הציות, דינה וישי מנוחין (עורכים), הוצאת יש גבול, 1985.
מאמרים
ימין ושמאל: אי ציות אידאולוגי בישראל, חיים גנז, אלפיים 27, 2004.
ציות אזרחי וסרבנות מצפוני, אבי שגיא ורון שפירא, אלפיים 27, 2004.
אל העומד על סף הסירוב, עידן לנדו, "העיר", 2002.
ובכן, דבר שני. יש נושא אחד שכמעט כל הטקסטים האלה עוברים עליו בשתיקה, והוא קריטי להבנת הסרבנות (ומדוע היקפה מוגבל כל כך). מעבר לכל הטיעונים והעובדות, מסתבר שאנשים פועלים מתוך מניעים רגשיים חזקים מאד, ומסוגלים לעשות כך אפילו נגד כל מה שתבונתם ומוסריותם מורים להם. המכשול העיקרי שניצב בפני מי ששוקל לסרב הוא לא מוסרי ולא פוליטי: הוא רגשי.
מדובר באחוות הלוחמים – אותה ברית איתנה שקשר הלוחם עם חבריו ליחידה, שגובשה ונצרפה במשך שנים, ועומדת מעל לכל דיון ושיקול אחר. הסרבן נקלע לדילמה קשה מנשוא: באקט הסירוב הוא בוגד בחבריו הטובים ביותר, וגוזר על עצמו (ברוב המקרים) נידוי מקבוצת ההזדהות המשמעותית ביותר שלו. כפי שכבר ידוע ממחקרים לא מעטים, גם לוחמים שמסכנים את חייהם בסיטואציות קרב עושים זאת לא מנימוקים "פטריוטיים" אלא מתוך תחושת חובה כלפי עמיתיהם; עריקה מקו החזית מלווה בבושה עמוקה (שאינה פוסחת גם על הלומי קרב).
זהו מחיר רגשי כבד, שלא כל אחד מוכן לשלם. כדי להימנע מלהגיע למקום הזה, אותם אנשים בונים לעצמם "טיעונים" רציונליים נגד הסרבנות. שימו לב – אני לא מדבר על מי שבאמת ובתמים מתנגד לסרבנות מטעמים אידאולוגיים. אני מדבר על פלח אוכלוסיה לא זניח, שנמצא באיזור דמדומים תודעתי: מסתקרן מהסרבנות אבל נרתע ממנה, מתחיל לחשוב על הטיעונים בעדה אבל חדל באמצע, ובדרך כלל מעדיף להישאר מעורפל.
עבור אנשים כאלה – יש טעם בדיונים ובטקסטים שהוזכרו קודם. אותו חייל שסולד מוסרית ממה שהצבא עושה, אך עדיין קיימת בו התנגדות עיקשת לאקט הסירוב, יוכל לבצע בדק בית יסודי בעזרת הטקסטים האלה. אבן אחר אבן הוא יהפוך, עד שאולי, בסוף הדרך, ימצא עצמו מול מראה אכזרית. ובמראה הוא יווכח, שלא נותרו באמתחתו שום "טיעונים" נגד הסרבנות – רק התנגדות רגשית עיקשת. או שלא. אבל את תהליך הבירור הוא יהיה חייב לעשות.
ואז הוא יידע בדיוק למה הוא מסרב לסרב. או למה הוא כבר לא יכול יותר להימנע מהסירוב.
הפוסט הזה הוא בעצם הזמנה לבירור עצמי שכזה. אני מודיע מראש – הוא לא הזמנה לויכוח בעד או נגד הסרבנות. נדמה לי שמי שבאמת רוצה לעבור את תהליך הבירור העצמי ויתחיל לקרוא, יבין עד מהרה שתגובות בבלוג אינן המדיום הנכון לעבור בו את התהליך.
הגיעה עת סירוב
חייל יקר,
אולי עדיין לא קיבלת צו 8; אולי הוא בדרך. אולי כבר התקשרו אליך מהיחידה, ואתה כעת אורז תרמיל. ואולי אתה כבר בשטחי הכינוס, מחמם מנועים בטנק. איפה שלא תהיה, אתה כנראה משוכנע שאתה עושה את הדבר הנכון בזמן הנכון. אתה מסכים עם האמירה "ככה זה לא יכול להימשך", ואתה חושב שאחרי המלחמה הזאת, והאבידות הכבדות שיספגו הפלסטינים, זה באמת יפסיק.
תחשוב שנית.
בשורות הבאות אנסה לשכנע אותך שאתה טועה. לא במזיד, בתום לב, ובכל זאת טועה. הרבה מלים כבר נשפכו, ובכל זאת אנסה להשמיע לך דברים חדשים. להגיב באופן ענייני לטיעונים שמושמעים בלי הרף במערכת הביטחון ובתקשורת. מערכת צפופה מאד של שקרים וחצאי אמיתות, ססמאות בלי כיסוי, הבטחות ריקות, והימורים פרועים על חיי אדם.
כשתראה איך כל המערכת הזאת מתפוררת לאבק, ותבחין במציאות שניבטת דרכו, אולי תהסס קצת לפני שאתה חוצה את הגדר לתוך עזה. אולי תגיד – עד כאן.
עובדה ראשונה: המלחמה הנוכחית לא נועדה להסיר את איום הטילים מתושבי הדרום. היא נועדה למוטט את שלטון החמאס. אני קורא לזה עובדה, כי הדברים מתועדים, והוצהרו בידי המנהיגים הבכירים ביותר שלנו שוב ושוב (כבר בפברואר 2006, וגם בשבוע הנוכחי). גם הפצצת המשטרה הכחולה ומשרדי הממשלה של החמאס מעידים שמדובר במאמץ לרסק את מנגנוני השלטון ברצועה, בדומה לריסוק מנגנוני הרשות הפלסטינית בתחילת האינתיפאדה השניה (שסלל את הדרך, כמה אירוני, לעליית החמאס). ולמה הפציצו את מחסן התרופות המרכזי בעזה? סתם רישעות, כנראה.
למה חשוב להכיר בעובדה הזאת? משום שהפלת שלטון החמאס, לפי כל המומחים, לא תסיר את איום הטילים. או שתיווצר ברצועה אנרכיה, שבה כל דאלים גבר, וכל פנאט עם משגר קסאמים יוכל לירות על ישובי הדרום; או, גרוע הרבה יותר, לשלטון יעלו הגורמים הקיצוניים ביותר ברצועה, איסלאמיסטיים קיצוניים ותאי אל-קאעידה.
כלומר, הממשלה והצבא שלנו חותרים למטרה מדינית שאין בינה ובין הגנת אזרחי ישראל מאומה. להיפך, במהלך הנוכחי הם מהמרים על חיינו עכשיו ובעתיד, עם שוך אבק הקרבות.
נניח שהסכמת אתי על העובדה הראשונה, אבל אתה תומך ברעיון הזה – להפיל את ממשלת החמאס באמצעות פלישה צבאית. האם חשבת לרגע אם מדובר בכלל במטרה ריאלית? האם הצליחה ישראל אי פעם להחליף שלטון ערבי שלא נשא חן בעיניה?
אולי נשאל זאת כך. אם היו מפציצים את ביתך, שכונתך, בית החולים שליד ביתך, וכל זאת בנוסף למצור וחנק כלכלי מתמשך – האם היית זורק את הממשלה שלך לכל הרוחות? ממשלה שחרתה על דגלה את המאבק והמרד באויב? לא, סביר יותר שהיית עושה מה שעושים עכשיו תשעים אחוז מהישראלים: מתלכדים סביב הממשלה הנבחרת שלהם ומאיצים בה להסלים את המלחמה, להרוג באויב עוד ועוד.
אם אתה מתייצב כך לדגל שלך, למה אתה חושב שהפלסטיני לא יתייצב כך לדגל שלו? ואם כך, התוצאה הבלתי נמנעת של המלחמה הנוכחית תהיה חיזוק וביצור שלטון החמאס, בניגוד גמור למטרה המוצהרת שלה. מזכיר לך משהו מלבנון, מחיזבאללה, מקיץ 2006?
בקיצור: איום הטילים לא יוסר, כי לא זאת מטרת המלחמה; ושלטון החמאס רק יתחזק, על אף ולמרות מטרת המלחמה. עכשיו תשאל את עצמך אם אתה רוצה ליטול חלק בהונאה המדממת הזאת.
עובדה שניה: המלחמה הנוכחית מסכנת באופן ממשי את חיי גלעד שליט. מדובר בעובדה לא נעימה, שהשלטון כמובן לא יעז לדון בה; והאי נעימות רק גוברת כשחושבים על כך שמשפחת שליט הצטרפה לקריאות הקרב ערב המלחמה. ובכן, גם אם פצצות הטון של צה"ל המוטלות על בסיסי החמאס לא יהרגו בטעות את גלעד שליט, יש לשוביו את כל הסיבות בעולם לעשות זאת כעת. אין עוד מקח וממכר, אין משא ומתן על שחרור אסירים. מה שיש זה רק מעגל נקמה מקצין והולך. גלעד שליט איבד את ערך המיקוח שלו ברגע שחיל האוויר קטל 150 פלסטינים ב-4 דקות. בימים הקרובים צה"ל ילחץ אל הקיר עוד ועוד את מי שמחזיק בשליט. הסיכוי שייצא בחיים הוא קלוש ביותר.
כלומר, אותה ממשלה ששלחה את שליט להגן על יישובי הדרום (ומבחינת הפלסטינים, לאכוף את המצור), אותה ממשלה שהפקירה אותו 3 שנים, כעת גוזרת את דינו למות.
ובשולי העניין הזה: מה איתך, מילואימניק? עכשיו אתה נכנס לעזה. ומה יקרה אם חס וחלילה תיתפס בשבי? האם יש לך סיבה להאמין שחייך מספיק שווים בעיני ממשלת ישראל כדי שהיא תתאמץ להחזירך? האם הממשלה שמפקירה שבויים, שמפקירה אזרחים בקו העימות, שמפקירה כל איש ואישה שנקלעו למצוקה ועוני – האם היא תנקוף למענך אצבע? ואם לא – למה אתה מטיל את חייך מנגד?
להגן על אזרחינו? אתה חושב שהמלחמה הזאת תפסיק את ירי הקסאמים? חזור שוב לעובדה הראשונה.
עובדה שלישית: המנהרות לא יושמדו, נקודה. חרף התשבחות העצמיות של צה"ל, אין שחר לדיבור על השמדת המנהרות. גם אם פגעו ב-40, יש יותר מ-800 מנהרות פעילות. גם אם יפגעו ברובן, או בכולן, הן ישתקמו מהר מכפי שאתה חושב. הן משתקמות ברגעים אלה ממש. תבין: מדובר בעורק החיים של עזה. משם נכנס כמעט הכל, כי ישראל סגרה את המעברים. המנהרות הן תעשייה עצומה, עם רישום משטרתי, מערכת שינוע, שיווק, מערך מסועף של בעלי עניין, מעסיקים ומועסקים. אומרים לנו שעוברת בהן תחמושת, אבל האמת היא שעובר בהן הכל – ממקררים ועד עפרונות. מדובר במגזר הכלכלי היחידי ברצועה שפורח (כפי שאפשר לקרוא כאן). שום פצצות מן האוויר לא יבלמו אותו.
פעולה אחת ויחידה יכולה לחנוק את המנהרות: פתיחת המעברים. כלכלת המנהרות מבוססת על עלויות שינוע עצומות, ולא תוכל להתחרות בכלכלה יבשתית רגילה, אם זו תורשה להתפתח. אבל ישראל לא תעשה כן, ולכן הרשה לי להתחייב לך בלשון חגיגית: אם יש משהו בטוח, זה שהמנהרות רק ישגשגו ביתר שאת אחרי המלחמה הזאת. מילה שלי.
עובדה רביעית: חמאס מעוניין בהמשך הרגיעה ובהפסקת אש. ישראל אינה מעוניינת. מיד עם תום הסכם הרגיעה, לפני שבוע, הכריז מחמוד א-זהאר שחמאס מעוניין להאריך את ההסכם בחצי שנה אם ישראל תקיים את הבטחותיה מיוני 2008 (סוף לקסאמים, פתיחת מעברים וסוף להתקפות על עזה). בישראל השיבו שלא מדברים עם החמאס על רגיעה. אתמול, שבוע אחרי, פירסם חאלד משעל הצהרה דומה. שוב – בצד הישראלי אין עם מי לדבר.
כלומר, אומרים לך שאנחנו רוצים שקט ושלום, אבל כשהצד השני מציע שקט, אנחנו לא נותנים לו להפריע לנו בחגיגה. כמובן, יש תמיד תירוצים ("מילה שלהם זה לא מילה", "הם בכלל לא מכירים בנו", "זה רק זמני אצלם"), אבל העובדה הפשוטה היא זו: שלום לא עושים בזבנג, אלא במנות קטנות. מי שלא מוכן לנצור אש ולו באופן זמני, חלקי, כנראה שאינו יוצא למלחמה בתום לב. הרושם הוא שהרגיעה היתה המנוף למימוש המלחמה, ולא להיפך. נכון, החמאס התחמש באותה תקופה מעל שיניו. אבל מה בדיוק צה"ל עשה? כיתת חרבותיו לאתים?
עובדה חמישית: המלחמה הזאת כבר הרגה אזרחים בשני הצדדים, בעיקר בצד הפלסטיני, שם נהרגו לפחות שלושים ילדים (בהם חמש אחיות בגילאים 4 עד 17). אין ספק שמניין האזרחים ההרוגים ינסוק מיום ליום. אולי אתה חושב שבמלחמה אין סייגים מוסריים, וכולם על הכוונת – נשים זקנים וטף. אם כך, דלג הלאה, אין לנו מצע משותף. אבל אם אתה חושב שיש סייגים מסויימים, שאל את עצמך כיצד זה קורה, שוב ושוב, שצה"ל הורג כמויות כאלה של אזרחים בלתי מעורבים.
הפצצות לא מדויקות? הפלסטינים חיים צפוף מדי? הקירות של הבתים שלהם דקים מדי? ואולי הכל נכון, ובמיוחד זה: חיי אזרחים פלסטינים אינם שיקול מבצעי מהותי. נכון, גם חיי ישראלים אינם שיקול מבצעי של החמאס. אבל אני מדבר עלינו עכשיו. אם אתה חושב שלא צריך להיות הבדל בינינו לבין ארגון טרור, שוב, דלג הלאה. אחרי המטוסים, יבואו הטנקים. זוכר את ג'נין? זוכר איך נראה רחוב שעבר בו טנק? כל חזיתות הבתים מתקלפות. שכונות שלמות מתפוררות. רוצה להיות בתוך טנק כזה, למחוץ כל מה שבדרכך?
אתה רואה תמונות הרס וחורבן מעזה. מראים לך בלוקים שבורים. לא מראים לך אנשים שבורים. אנשים שבורים יש רק אצלנו.
האם התמונות האלה מזיזות לך? אם לא, דלג הלאה. אולי הן מעצבנות אותך. אולי זה נראה לך לא מאוזן, לדבר על הסבל הפלסטיני בלי לדבר על הסבל הישראלי. אבל זאת כמובן טעות אופטית: על הסבל הישראלי מדברים כולם, ואת נפגעי הקסאמים מצלמים מסביב לשעון – "ידיעות" ו"הארץ" ו"מעריב" וערוץ 2 ומי לא. ותודה שהם לא בדיוק מקפידים על איזון. אז שתיים וחצי דקות מאל-ג'אזירה, מול שיטפון הצילומים והראיונות מיישובי הדרום – זה מה שיפר את האיזון? טיפה בים ראית עכשיו, לא יותר.
לא, אתה מתעצבן מסיבה אחרת. אולי אתה חושב שאנשים כמוני מזדהים רק עם הסבל הפלסטיני ולא עם הסבל הישראלי. אתה טועה. באמת. כל אזרח שחוטף טיל על הבית שלו סובל, בשדרות או בעזה. פליט הוא פליט, הרוג הוא הרוג. אני גם חושב שהאזרחים בשני הצדדים הם קורבנות של הנהגות פנאטיות, מתלהמות, קצרות-רואי. אם יש סבל שמעורר את הזדהותי, זהו סבל מיותר, סבלם של התמימים.
אבל חשוב גם להיות אמינים ומדוייקים – אפילו בענייני סבל. מי שסובל יותר הם הפלסטינים. על כל מאה הרוגים שלהם, יש לנו הרוג אחד. על כל בית הרוס שלנו, שכונה שלמה נהרסת שם. להם הפציצו בית חולים, לנו לא. הסבל הפרטי בשני הצדדים הוא זהה, אבל הסבל הקולקטיבי בצד שלהם כבד הרבה יותר.
לא, גם זה לא מעניין אותך. אולי התמונות מאל-ג'אזירה מעצבנות אותך כי הן לא ראויות לצפיה בצד שלנו. לא עכשיו. במלחמה כל צד צריך להתרכז בהשגים שלו ובסבל שלו – לא בהשגים של היריב ובסבל של היריב. להציץ בסבל האנושי של ילד פלסטיני זה לערער על המשוואה הפשוטה הזאת. לשבש את הפיתרון המבוקש. מי שמתעקש להציג את הסבל של הצד השני, ולהעמידו על מישור אחד עם הסבל שלנו, מערער באופן יסודי על צידקתנו.
זה נכון. אני מערער. אבל בכל זאת – למה זה מעצבן אותך? אם אתה שלם עם ההתקפה הישראלית, ועם המחיר שהיא גובה מהפלסטינים – למה מציק לך לראות את המחיר הזה מול העיניים? מה הוא כבר ישנה לך? יכול להיות שאתה חושש שחשיפה מוגזמת לסבל הפלסטיני תערער את הביטחון שלך, הביטחון הפרטי שלך, במוסריות שלנו? בתבונה של ההנהגה שלנו? ואולי הכעס הוא פשוט תגובת מגננה – המוח מסרב לקלוט מידע שעלול להזיז אותו מן העמדה הנוחה שכבר התחפר בה?
עובדה שישית: עכשיו יבואו התגובות. הקללות, הנאצות, השנאה בעיניים. שמת לב לעניין הזה? הביקורת של השמאל על הימין תמיד פחות אלימה וברוטלית מן הביקורת של הימין על השמאל. בעיקר בימי מלחמה. השמאל אומר דברים חריפים – אבל לא משתלח בנציגים של הימין. לא סותם פיות ולא ממליץ לאנשים לעבור לעזה או לחו"ל. מעולם לא עלה על דעתי לערער על הלגיטימיות של בני השיח שלי, על היותם לא פחות ישראלים ממני, על כך שהעמדות שלהם ניזונות מדאגה אמיתית לגורל המדינה. משום מה – כל אלה מוטלים בספק, אם לא מוכחשים, בביקורת של הימין על השמאל. הרבה דה-לגיטימציה, מעט מאד ויכוח ענייני.
לא ענייני להגיד: "אם היית חי בשדרות (ולא בבועת האספרסו התל-אביבית) – היית מדבר אחרת". אם הייתי חי בשדרות הייתי חושב בדיוק אותו דבר; רק הייתי פוחד יותר. אבל עזוב אותי: הנה, לפחות 500 אנשים שכן גרים בשדרות חושבים כמוני, והשמיעו קול אחר; ביחד עם שותפים בצד הפלסטיני הם קוראים לעצירת שפיכות הדמים. אז מה איתם? מה הם, רובוטים שנשלטים מרחוק על-ידי אורי אבנרי וגדעון לוי? אולי הם פשוט אנשים שרואים את אותן העובדות ששכניהם רואים, אבל גם את מה שמתרחש בצד השני – ומוציאים מסקנות הפוכות? אולי הם מבינים שהאינטרס העצמי שלהם מכתיב הידברות ופיוס, ולא מלחמה?
עובדה שביעית: למה להתנגד למלחמה: כי היא לא מוסרית או כי היא לא אפקטיבית? אולי אתה חושב שמי שמתרכז בצד המוסרי הוא בהכרח מן השמאל, ומי שמתרכז באפקטיביות הוא ימין או מרכז. אבל זאת אבחנה שגויה.
פתרונות הכוח הישראליים שהיו לא מוסריים בעליל, עד כדי הפרת החוק הבינלאומי (חומת ההפרדה, הפגזות האזרחים בלבנון, והמלחמה הנוכחית) היו תמיד אפקטיביים בטווח הקצר. הם הרחיקו איום מיידי, ובו בזמן גם שיחררו קיטור לאומני בצד שלנו. בטווח הארוך – כולם התגלו או יתגלו ככשלונות קולוסאליים. וזאת מן הטעם המוסרי. כשכל כך הרבה אנשים סובלים כל כך הרבה במשך זמן כה רב מן הענישה הישראלית – סופם להתקומם. וכל התקוממות שוברת את שיאי האלימות של קודמתה. זהו מעגל האלימות שאנו לכודים בו. שני הצדדים נוהגים במופקרות נפשעת, ועדיין, אשמתנו כבדה יותר, משום שמכותינו אלימות הרבה יותר, וממילא רוב מפתחות ההסדר נמצאים בידינו (טריטוריה, אסירים, חופש תנועה, מים).
וכך יוצא שהשיקול המוסרי והשיקול האפקטיבי, לטווח הארוך – מתלכדים. לא מוסרי להפגיז שכונות מגורים, בלי להבחין בין אזרחים ללוחמים, וודאי שלא אפקטיבי. במלחמה הזאת ישראל זורעת את זרעי ההתקוממות הבאה, שתהיה הרבה יותר כואבת. בהתקוממות הבאה הטילים יגיעו עד תל אביב. כן, עד האספרסו שלי. תתפלא, גם אז אעמוד על דעתי שהכל היה בר-מניעה. שאפשר גם אחרת.
אם כן, על מה אתה יוצא להילחם? על עתיד בטוח יותר או על נקמה? ובמי אתה נוקם, בטרוריסטים או בנשים וילדים? נראה לך הוגן שהממשלה והצבא מטילים על כתפיך הצנועות הכרעות כאלה? נראה לך שמישהו ירוויח מהמלחמה הזאת, חוץ מהפוליטיקאים שכבר לא יהיו בשלטון כשהיא תסתיים, ותיחקר, אחרי ההפגנות הסוערות בכיכר, ומסקנות ועדת החקירה יפורסמו ברעש גדול, ואחר כך ייגנזו, ויעלו אבק, ויישכחו מלב?
עד המלחמה הבאה. שתבוא במהרה, בלי ספק. ממשלת אולמרט כבר שברה שיא אחד – שתי מלחמות בקדנציה אחת. מי יעצור את יורשיה?
אולי אתה? אולי תגיד עכשיו, כשאתה ניצב על סיפה של עזה – עד כאן?
שלך,
עידן לנדו, אזרח וסרן מיל'
זוועתון מעופרת יצוקה
אמי עשתה הפגזה לי
הפגזה חמה מן השאול
הפגזה חמה מן השאול
יודעים אתם, לכבוד מה
יודעים אתם, לכבוד מה
יודעים אתם, לכבוד מה
לכבוד הטבח והשכול.
רפיח
אבי הבעיר שכונות לי
ופגז לו אבוקה
ופגז לו אבוקה
יודעים אתם, על ראש מי
יודעים אתם, על ראש מי
יודעים אתם, על ראש מי
ראשי שלי המבוּקע.
מושב תקומה
דודי שיחרר אלף טון לי
אלף טון של אבק שריפה
אלף טון של אבק שריפה
יודעים אתם, בשביל מה
יודעים אתם, בשביל מה
יודעים אתם, בשביל מה
בשביל כלום.
עזה
התחילה הספירה לאחור (פעם שניה)
את הטקסט הזה פירסמתי לפני חצי שנה, ב-11 ביוני 2008. הנה הוא שוב, לא צריך אפילו לנער מאבק. וכך אמשיך לפרסם אותו, עד זרא, עד שהגועל אולי יציל את הנפש.
עכשיו זה כבר ברור: שוב נכנסים לעזה. שוב נכנסים בעזה. זה יקח אולי שבועות, ימים, אולי רק כמה שעות, אבל העניין כבר סגור; הפור נפל. תיכף ייפלו גם האזרחים.
היכנסו למקלטים, תושבי ניר עוז. נוסו על נפשותיכם, תושבי עזה. הכינו את האלונקות, התחבושות, האינפוזיות, הפרוטזות, התכריכים. מלאו היטב את שק הדמעות שלכם. היפרדו מאנשים יקרים. עשו סקס בפעם האחרונה. הביטו שוב אל חוף הים התיכון הנפלא, המבוזבז, הרובץ לרגליכם. הקדישו עוד דקה אחת של מחשבה, מיותרת לחלוטין, לחיים שעברו והחיים שיעברו עליכם בצל ההפגזות, ועוד חצי דקה של מחשבה לסיכוי הלא מבוטל בכלל שזאת תהיה מחשבתכם האחרונה.
ובשכוך זעקות הפצועים ואבק הבתים המנותצים, עימדו מול מנהיגיכם ודירשו שוב, בפעם האלף, את הדבר היחידי שידעתם לדרוש: עוד פגזים, עוד הרס, עוד מוות בבקשה.
לא למות טיפש 