לפני מספר חודשים ראה אור, בקול דממה דקה, הספר אתונה וארץ עוץ, בהוצאת "נהר ספרים". הספר מכנס מבחר ממאמריו ומסותיו של בועז עברון לאורך יותר מ-40 שנה. עברון הוא מהאינטלקטואלים המקוריים והחשובים שפעלו ופועלים בישראל, ומצער לראות שהספר הזה לא עורר את העניין שהוא ראוי לו.
מדובר בקריאת חובה לכל אדם בעל רוח חופשית וסקרנית. עברון הוא אינטלקטואל מזן נדיר: ידען פנומנלי בהסטוריה, פילוסופיה, כלכלה ועוד, שמקפיד על כתיבה בהירה ולא מתפתלת, סולדת מ"אקדמיזצה" נפוחה, ובה בעת – כותב שתמיד מצרף דעה לידע; הרגש הפוליטי מפעם בכל שורה שהוא כותב. השמאליות של עברון היא בעיני השמאל במשמעותו העמוקה – הומאני, אנטי דוקטרינרי, ספקן, תמיד ממוקם בקוטב הנגדי לקוטב השררה, תהיה היא בידי הימין או השמאל.
החלטתי לפרסם בבלוג מאמר אחד בשלמותו מן הקובץ הזה. המאמר נכתב לפני 32 שנים, בעקבות תקרית מזעזעת שבה חבורת חיילים סגרה – איך לומר בלי להסתבך אבל גם בלי לשקר – עשרות ילדים בתוך תא גזים מאולתר למשך כמה דקות. למען הדיוק, המאמר נכתב בעקבות עדות של אחד החיילים מאותו אירוע. עברון בוחן בדקדקנות את העדות הזאת ומעמיד, לטעמי, את הניתוח החריף ביותר שנכתב אי פעם על מנגנון ה"יורים ובוכים" הישראלי.
[במאמר מוסגר: העדות מן התקרית הזאת מנותחת גם במאמרו של אריאל הנדל "מעבר לטוב ולרע – התסמונת: בושה ואחריות בעדויות חיילים" (תיאוריה וביקורת 32, 2008). המאמר של הנדל מרחיב את היריעה גם לסרט "עדויות" (אידו סלע, 1993), לספר "משוררים לא יכתבו שירים: מדים בארץ ישמעאל: סיפורים ותעודות" (עורכות: רולי רוזן ואילנה המרמן, עם עובד 1990), לעדויות של "שוברים שתיקה", ועוד. מדובר בסוּגה ישראלית פורה במיוחד, שאינה חדלה לרגע: ראו הסרט "לראות אם אני מחייכת" (תמר ירום, 2007), הסרט "ואלס עם באשיר" (ארי פולמן, 2008), הספר "גנבת השואה שלי" (נעם חיות, עם עובד 2010), ועוד ועוד].
כיוון שמנגנון הצידוק-מירוק-חניכה של "יורים ובוכים" הוא מרכיב של קבע בתחזוקה הנפשית והחברתית של מפעל הכיבוש והשיעבוד, החל מ"שיח לוחמים" וכלה ברטוריקה סביב ההשתלטות הברוטלית על המשט לעזה, דבריו של עברון יפים גם לימינו. בעצם, הם יפים לכל זמן ומקום.
כמה טעמים, אם כך, היו לי בבחירת המאמר המסוים הזה.
ראשית, להזכיר את התקרית הצבאית המדוברת, שמן הסתם אינה ידועה לדור האחרון של הישראלים. התקרית שאירעה ב-1978 מלמדת שזרע הפורענות של הכיבוש וזוועותיו היה טמון בו משנותיו הראשונות; הרבה לפני האינתיפאדה הראשונה, הרבה לפני התעללויות מג"ב. מי שיודע דבר או שניים על ההסטוריה של יחסי כובשים-נכבשים לא יופתע מכך, אבל לישראלים יש זכרון קצר והם נוטים להיות מופתעים שוב ושוב מן הקלקלות הצפויות ביותר.
שנית, להזכיר לנו – מי שעוסקים בביקורת שמאלית – שאין חדש תחת השמש. לפעמים נדמה לנו שעלינו על איזו תובנה מדהימה חדשה, שחושפת פן נסתר ובלתי מוכר של מנגנוני הרשע שנגדם אנו נאבקים. ברוב המקרים, טעות בידינו. כבר חשבו על כך, וכתבו על כך – ודאי שבשפות זרות, וקרוב לודאי שגם בעברית. ומן הסתם, בועז עברון כבר כתב על כך – ביתר בהירות ורהיטות מאיתנו.
ושלישית, לערוך הכרות מחודשת עם הכותב הזה, לדור שלא ידע את בועז.
תודתי נתונה לבועז עברון ולראובן מירן, מו"ל הוצאת "נהר ספרים", על הרשות לפרסם את המאמר בבלוג.
——————————————————————————————————————
איך נהנים מכל העולמות / בועז עברון
[מתוך אתונה וארץ עוץ, נהר ספרים, 2010; פורסם לראשונה ב-8 לדצמבר, 1978, ב"ידיעות אחרונות"]
נושא רשימה זו הוא אחד ההיבטים המרתקים ביותר של הפסיכולוגיה הישראלית; דמותו של הקיבוצניק הצעיר כאיש ערכים. הדברים הבאים מושתתים על "מונולוג של גז מדמיע" מתוך גיליון קיץ תשל"ח של "שדמות", במה לתנועה הקיבוצית.
המונולוג שהושמע על ספל קפה בפני רשמקול, הוא של חייל בן קיבוץ (שביקש להישאר בעילום שם, וזה מתאים מאוד למטרתי כאן, שכן הוא מאפשר לי להתייחס אליו כאל אב-טיפוס ולא כאל פרט יחיד במינו), שהיה בבירור בין החיילים שהטילו את רימוני הגז המדמיע לתוך כיתות בית הספר בבית ג'אלה (שם המקום אינו נזכר במונולוג אך הפרטים מתאימים). זורקי הרימונים מנו, לדבריו, ארבעה קיבוצניקים ושני עירונים. שישה אלה היו קודם חלק מ-20 שנמצאו תחת ברד אבנים שהמטירו עליהם סטודנטים ערבים, ולא הורשו להגיב. אחר כך נצטוו במכשיר הקשר לנסוע 10-5 דקות לבית הספר במרחק 3 ק"מ משם, ושם חילק להם "בעל דרגה" את רימוני הגז המדמיע ופקד עליהם, חרף הוראות הקבע של הממשל, להיכנס לכיתות ולהשליך את הגז, אף על פי שמבית ספר זה לא נזרקו שום אבנים, לא נראו כל סימני התפרעות וכל התלמידים היו בכיתות, כעדותו של החייל. והם, ארבעת הקיבוצניקים ושני העירונים, שהיו "מחוממים" מהאבנים שהומטרו עליהם קודם, עשו זאת.
הנה קטעים מדבריו: "השארנו מאחור את הנשק והקסדות… (ידענו שאלו ילדים) ורצנו עם הרימונים. לא ראינו אף אחד במסדרון. היו איזה שלוש-ארבע כיתות עם דלתות סגורות. פתחנו את הדלתות. ראינו ולא ראינו את התלמידים. הסתכלנו בחטף. גם הם הסתכלו עלינו. היה זמן. אני מניח שאם לא היינו רוצים לעשות זאת, היינו יכולים לא לעשות את זה (הדגשה שלי – ב.ע.)… שנייה אחת, ואז זרקנו את הרימון וסגרנו את הדלתות. אפילו עמדנו ליד הדלת כדי שלא יוכלו לצאת. אחרי זה… הקפנו את בית הספר ופתאום ראינו ילדים בני 10-8, על החומה, שבורי רגליים. גם למטה, במגרש, שכבו כמה. איזה עשרה ילדים… הילדים כנראה נבהלו מאוד. הרימונים היו ליד הדלת והם ניסו לברוח דרך החלונות.
"– ואז, כשראינו את הילדים שכובים, הבנו פתאום מה עשינו, הבנו מה שקרה פה. והיה מי שאמר שבעצם לא עשו לנו כלום, שום דבר.
"פינינו את הילדים, בעצמנו, לבית חולים. עלינו לבית הספר למעלה ופתחנו את הדלתות, כדי שהגז יצא. הילדים נפלו לנו בידיים כמו פרפרים. כמה ממש התעלפו. כמו פרפרים אחרי שאתה מרסס אותם בפזטוקס.
"…התחלנו לחשוב, איך עשינו את זה. איך אתה מגיע למצב, שאתה כאדם שחונך על ערכים מסוימים, שגם אדם אחר הוא אדם, איך אתה פתאום הולך לזרוק רימון על ילדים בני שמונה. אין להם אפילו אפשרות להתגונן… מה פתאום ביצעת את כל ההוראות האלה בכלל בלי לחשוב פעמיים.
"…אנחנו באנו מזועזעים אל החבר'ה האחרים. היו כמה שהצדיקו את המעשה, בזה שאין ברירה, ערבי טוב זה ערבי מת. זה מעניין מאוד, בדרך כלל הם היו דתיים, כלומר חבשו כיפות, אלו שהצדיקו, או ראו שיש הצדקה מסוימת. כמובן, לא כל הדתיים. הם פשוט אמרו שכדי… שתהיה לנו שליטה, צריך להפעיל יד חזקה, כי זה חלק ממדינת ישראל, ומותר לנו לעשות הכול, כדי שהחלק הזה לא ילך מאיתנו. זה התבטא גם בזה שהם היו מרביצים מאוד חזק, במהומות. היו תמיד מתנדבים ללכת להרביץ, אותם חבר'ה.
"…הבעיה האישית שלי, כאדם, כמי שקיבל חינוך מסוים, ואין לו שום דבר נגד ערבים, איך הגעתי לזה שאני זורק את הרימון… הייתי יכול גם לא לזרוק. אף אחד לא היה אומר לי כלום. אף אחד לא היה יודע מזה. (הדגשה שלי – ב.ע.).
"… אולי מה שקרה לי לרגע, זה מה שקרה לגרמנים במשך הרבה שנים. שנאה עיוורת. חוסר חשיבה."
במונולוג הזה יש כמה שכבות. הבה נקלפן, אחת לאחת.
ראשית, וזה הדבר הבולט והקל ביותר, ניתנת לנו תמונה של ההתבהמות הנגרמת על ידי משטר של כיבוש צבאי, אפילו משטר המנסה להיות הומני, להפעיל מידה מזערית של כוח, כמו המשטר הצבאי שלנו. זה קרה לקבוצה של שישה נערים, רובם בני קיבוצים, שהחדירו בהם ערכים הומניסטיים מילדותם. כיצד נוהגים אלה שלא החדירו בהם ערכים כאלה, אלא את ניגודם, ערכים של "קדושת ארץ ישראל" ו"הִשמדת את עמלק", אנו רואים בתיאורו של הצעיר את רוב החיילים הדתיים המשרתים איתו. (ברור שחיילים אלה לא יכולים להיחשב כבעלי "מוסר יהודי", במובן המקובל של המילה, אם זו התנהגותם).
אך יצוין כי להם אין בעיות. נפשם "שלמה" עם עצמה. הם נוהגים כפי שלימדום וכפי שהם מאמינים. אתה מתחלחל למחשבה, איך עלולים הבחורים הדתיים האלה לנהוג, אם חס ושלום יותר הרסן וישוסו באוכלוסייה חסרת האונים הזאת.
יהיו כאלה שיטענו: אבל איך אפשר בעצם להאשים בחורים צעירים שנמצאו תחת ברד אבנים בלי שהורשו להגיב? הרי זה רק טבעי שאיבדו את עשתונותיהם. איך היית אתה מגיב בתנאים כאלה?
וכאן אנו מגיעים לשכבה פנימית יותר במונולוג הזה.
ראשית, הצעיר עצמו מודה שהילדים הללו אינם אלה שזרקו אבנים עליו ועל חבריו. לא זו בלבד, אלא שכבר לא היה כאן "להט קרב" בשיאו. כדי להגיע לאותו בית ספר, היה עליהם לנסוע במשך 10-5 דקות, ושם היה שקט לגמרי, כעדותו. ושם הם פתחו דלתות של כיתות של ילדים קטנים שהסתכלו בהם נדהמים ונפחדים, השליכו את הרימונים פנימה וסגרו את הדלתות כדי שהילדים לא יוכלו לברוח. כמדומה, יש כאן כבר קצת "כוונה תחילה". זו אינה תגובת מכה אינסטינקטיבית, עיוורת. מתעוררת שאלה: ואם היה אותו "בעל דרגה" מחלק להם רימוני רסס ופוקד עליהם להשליכם לתוך הכיתות, האם לא היו עלולים, באותו "עידנא דרִתחא", לעשות גם זאת, כשהם "רואים – לא רואים" את קורבנותיהם? או להפך – האם לא היה דבר כזה מתחולל מבלעדי "עידנא דרתחא"? בכלל, "עידנא דרתחא" הוא תירוץ מפוקפק מאוד. אילו ידעו, נניח, שבכיתות אורבים לוחמים מזוינים, לא היו כלל "שוכחים את עצמם" אלא נעים בזהירות רבה, בקור רוח רב. האם לא עצם העובדה ששם היו ילדים חסרי מגן, היא שאפשרה להם "לשכוח את עצמם"?
גם הטיעון של "פקודה" אינו עומד במבחן. הצעיר עצמו מודה שאם לא היה רוצה לעשות זאת, לא היה עושה זאת. צה"ל גם אינו הצבא הפרוסי. חיילי צה"ל יודעים כי אם יסרבו לבצע פקודה כזו לא יעמידו אותם אל הקיר. הם גם יודעים כי גישת היסוד של הצבא איננה כזאת, וכי פקודה כזו היא חריגה מהמקובל, לא המקובל.
שוב אני שומע את השאלה התוקפנית: "נראה איך היית אתה נוהג במצב כזה." אבל זוהי שאלת סרק. אתן דוגמה: כזכור, הועמדה המשטרה שלנו פעמים רבות במצבי פרובוקציה חמורים מאוד באזורים יהודיים טהורים – כגון התפרעויות השבת בירושלים או המהומות בשכונת התקווה בתל אביב . שוטרים הותקפו, בוזו, נרגמו באבנים, קוללו בפראות. היעלה בדעת מישהו ששוטרים ישראלים היו משליכים בתגובה על כך רימוני גז מדמיע לתוך "חדרים" במאה שערים או לכיתות בתי ספר בשכונת התקווה, ואפילו בשיאו של "עידנא דרתחא"? והרי רובם של שוטרים אלה לא זכו לשמץ מאותו חינוך חרד וחוסה שבני הקיבוצים מקבלים אותו כמובן מאליו.
ואז אנו חוזרים אל הקיבוצניק הצעיר הזה, המתוודה על מה שעשה, לכאורה בגילוי לב מוחלט וחושפני, בחרטה גמורה – ואנו תוהים: האם גילוי הלב הוא שלם? האם החרטה אמיתית? האם היה הוא משליך את הרימון אילו היו הילדים יהודים ולא ערבים? האם העובדה שאלה לא היו יהודים היא היא ששחררה את ידו, חרף החינוך שקיבל? והאם היה החינוך שקיבל חסין עד כדי כך?
המונולוג מסתיים כך: "ואני שואל איך אני צריך להמשיך ולפתח את המחשבה הזו. כי יום אחד זה יכול להביא אותי לזה שאני אהרוג אנשים סתם כך… ואולי גם בקרָב ממש, כשאראה משפחה ערבית, אהרוג את כולה. זה מה שמעניין אותי.
"היה איתנו אחד שבכל המהומות תמיד השתדל לא להכות. התנדב ללכת מאחור בחיפוי. וגם הוא זרק. ואחרי זה הוא בכה."
כיצד אפשר לפרש סיום זה אם לא כבקשת רשות מראש להבין לחולשת אנוש? אולי זה אכזרי לומר זאת – אבל האם אין כאן הזמנת אשראי להושיב אותו מול רשמקול ולהקליט אותו בהבנה ובהשתתפות, כאשר יספר בלב שבור ומורתח כיצד השמיד (נניח שבקרב) משפחה שלמה?
ומכאן אנו מגיעים ללבו האמיתי של העניין.
יש משהו מרגיז ולא ישר בכל המונולוג הזה – וגם בצורת הצגתו ב"שדמות". הצעיר הזה מתחרט, מכה על חטא, מזדעזע ממעשיו – ואינו מתחייב שלא יחזור על מעשה כזה בעתיד, אינו מכריז מלחמה על מעשים כאלה.
כאמור – להפך: הוא מעלה במובלע את האפשרות שבעתיד, אם יביאוהו לכך המסיבות, הוא עלול לעשות מעשים נוראים הרבה יותר. ועם זאת הוא מבקש מראש את הבנתנו, אהדתנו והשתתפותנו (שהרי מהי הופעתו בפני הרשמקול אם לא פנייה כזאת?) – לא לקורבנותיו, אלא לו! בכל הווידוי הזה, בכל "חשבון הנפש" הזה, יש יסוד של התחטאות, של פינוק עצמי. לא הקורבנות מעניינים את הצעיר, אלא ה"לבטים" שלו, מצבו המוסרי שלו, מה קרה לו. האוזן הָרגישה מבחינה כאן גם בצליל לא מודע של התפעלות מרגישותו של עצמו, מ"לבטיו".
ושוב: המאלף הוא שאין הנער מסיק שום מסקנות ממה שקרה לו. אין הוא מגיע לשום החלטות. הוא מספר שהוא וחבריו התנפלו לאחר מעשה על "בעל הדרגה" ואמרו לו מה דעתם עליו, ושהלה לא התרשם מכך כלל. ואכן, "בעל הדרגה" צדק. ככלות הכול, הם ביצעו מה שפקד עליהם לעשות, וזה העיקר. יתר על כן: הוא יודע שגם בעתיד תמיד יוכל לסמוך עליהם שיבצעו את הפקודות שייתן להם, אפילו יהיה צורך "להרוג משפחה ערבית" (והרי הנער מכין עצמו לכך, פסיכולוגית, כבר עכשיו!) – ואחר כך הם יטילו את האשמה עליו, או יֵשבו ליד הרשמקול ויתמהו "איך זה קרה לנו", ויתהו, כפי שתוהה הנער הזה, "האם באדם מצוי הצורך להרוג ולהכאיב לאנשים אחרים". כלומר: לא אני אשם במה שקרה, אלא "הטבע האנושי", "הצורך להרוג".
אבל היכן וכיצד סיגל לעצמו הנער את הצביעות המוסרית התמימה והבלתי מודעת הזאת? (שכן תמימותו והגינותו האישית ניכרות בכל מילה. הצביעות איננה שלו. היא שלא מדעת!) רמז לכך אנו מקבלים מעצם העובדה ש"שדמות" מפרסם את המונולוג הזה, וכמסתבר שמתוך הסכמה ואישור ויישר כוח, ללא הערת ביקורת אחת. ללא כל חשד שמשהו אינו בסדר כאן, ועוד כפריט הפותח גיליון המכיל 142 עמודים. בלי ספק נהג כתב העת כך משום שמונולוג זה מתיישב היטב עם דפוסי החשיבה וההרגשה המקובלים בתנועה ש"שדמות" הוא כלי ביטויה.
ואז אתה תופס, לפתע, שלווידוי זה יש צליל מוכר מאוד. הוא חלק ממסורת. מה היה "שיח לוחמים" המהולל, ככלות הכול, אם לא אורגיה של התפעלות עצמית נרקיסית במסווה של "חשבון נפש"? כמה אנו נפלאים, אף על פי שלחמנו והרגנו; אבל עשינו זאת בלב דואב, ועל כן "נשאר מצפוננו טהור". ועדות לכך הם "רגישויותינו, ספקותינו, תהיותינו, לבטינו". וזכורני את אי-הנוחות שתקפה אותי אז, למקרא אוסף זה, והתקשיתי אז למקם ולהסביר אותה. אבל למקרא המונולוג הזה תפסתי פתאום מה הטריד אותי אז: בכל ההגיגים הללו, בכל הזיכרונות הללו, בכל "לקחי ההיסטוריה היהודית" שביקשו הנערים ההם להסיק מהמלחמה שעברה עליהם, לא היה כמעט זכר למסקנות אופרטיביות.
ואכן – הנערים ההם השתלבו עד מהרה יפה מאוד באופוריה החמסנית ששטפה את הארץ ושהביאה עלינו את מלחמת יום הכיפורים, והעתידה עוד להמיט עלינו צרות-צרורות רבות נוספות. (מעטים מהם, כגון חברי "כרם שלום", הבינו מה קורה וכן הסיקו את המסקנות). כלומר: כל ניחוח הוורדים ההוא שימש, במידה מסוימת, כהסוואה והכשר לחמסנות, שהרי לא יתואר שאנשים נפלאים כמונו, הישראלים, המסוגלים להפיק הגיגים רגישים ומוסריים כאלה, יכולים לעשות רע!
ואתה נזכר באב-טיפוס של תסמונת זו, בסיפור "חירבת חיזעה", שזכה לאחרונה להיגאל מתהום הנשייה. מה קורה שם, בעצם? מסַפר הסיפור משתתף בכל מבצע גירושם והגלייתם של אנשים מעל אדמתם, עם שהוא מסתובב ושואל ותוהה וכואב ומֵבין עמוקות מה קרה כאן – שלא כרוב חבריו האטומים במידה זו או אחרת למשמעות האנושית וההיסטורית של מעשיהם. ועם זאת אין הוא נוקט בשום פעולה. הכרתו המוסרית אינה מניבה כל תוצאות. שופט אובייקטיבי, אם ישקול את כל הראיות, יבוא בלי ספק לכלל מסקנה שאשמתו של המספר גדולה בהרבה משל חבריו המגושמים, דווקא משום שהבין וידע מה קורה כאן, ולא עשה מאומה כדי למנוע. הוא לא התקומם, לא סיכן מאומה. הוא היה, בקיצור, קונפורמיסט טוב עם "כאבי בטן".
אתה תמה, מה היה עושה אילו היה הוא מפקד היחידה הזאת והוא זה שקיבל את ההוראה לנצח על מלאכת הגירוש וההגליה. אבל במחשבה שנייה אינך תמה. אתה יודע. הוא היה מבצע את הפקודה, ודואג שהכול ייעשה בצורה ההומנית ביותר שאפשר, שיהיו די מים ואוכל ושמיכות לילדים. ואולי, מתוך זעם מטורף על עצמו, על היותו צייתן וממושמע כל כך, היה מתאכזר להכעיס, היה נוהג ביתר ברוטליות משהיה נוקט סתם איש מוגבל וקשוח. אבל במחשבה שנייה – לא. הוא לא היה מעלה בדעתו שצריך להתמרד, שצריך לבעוט בכל ההיגיון הזה של בניית אומה אחת על אסונה של השנייה. הוא היה נוהג בסדר. הוא היה נשאר צייתן כלפי הממונים עליו והומני כלפי קורבנותיו (מי שירצה, יוכל לפתח תזה נוספת על דרכו הרעיונית והספרותית של המחבר, החתומה בחותמו של גיבורו).
כלומר: בחשבון אחרון, למעשה ובפועל, מזדהה גיבורו של יזהר עם המעשה שנעשה. וכאן אולי טמון הסוד, מדוע נכלל סיפור זה בתוכניות הלימודים של בתי הספר. המסר הוא: חשוב מאוד להיות רגיש, ולסבול ייסורי מצפון, ולהיות אנושי (הרי איננו חיות, איננו רוצחים), כל עוד אתה מבצע מה שאומרים לך לעשות. ואילו אתה, דווקא משום שחשת ייסורי מצפון ותהיות אלה, מירקת בכך את החטא שנדמה לך שחטאת כלפי סולם הערכים שעליו גוּדלתָ.
כך אנו מגיעים לחִקרו של אותו מונח מעניין כל כך, האופייני כל כך לחלק גדול מהתנועה הקיבוצית וחוזר בהתמדה בפובליציסטיקה, בשירה ובסיפורת הבוקעות ממנה זה עשרות בשנים – המונח "לבטים", שאין לו תרגום ולא רק ללשונות לועזיות אלא גם לעברית נורמלית.
מנגנון ה"לבטים" פועל אפוא כדלקמן: אתה מקבל על עצמך לבצע פקודה העומדת בניגוד לעקרונותיך וערכיך, או לחלופין, נוצר אינטרס כלכלי או פוליטי (השניים זהים כמעט, ככלות הכול) לפעול בצורה המנוגדת לעקרונות ולערכים הנ"ל, אתה עובר שלב של ייסורי נפש (או שהשלב הזה, כמו אצל הנער המרואיין ב"שדמות", בא לאחר הפעולה). "מתלבט" וסובל, וסבל זה ממרק מראש (או בדיעבד) את החטא שחטאת או שאתה עומד לחטוא, ואז אתה חש עצמך נקי מבחינה מצפונית ועושה את המעשה שכדאי או שבטוח בשבילך לבצעו, ומפיק את ההנאות של שותפוּת לדבר עבירה, בד בבד עם היותך טהור ממנה כתינוק שאך זה נולד. ממש מצב דוסטוייבסקאי, כמו ב"החטא ועונשו", שם החוטא יוצא נקי כשלג, קדוש ממש, שכן סבלו הנפשי רב כל כך. אבל – בהבדל קטן, שרסקולניקוב בכל זאת נשלח לסיביר. את עונשו הפיזי היה עליו לרצות, נוסף על מירוק מצפונו בעזרת פורפירי פטרוביץ' וסוניה. ה"לבטים" הם אפוא המנגנון ההַמלֶטי-דוסטוייבסקאי המאפשר לך לאכול חזיר ולהישאר כשר.
מה אני דורש מאותו נער, שבאמת אינני מקנא במצבו, ואיני יודע איך הייתי נוהג באותו רגע במקומו, "תחת לחץ"? – או ש"יאכל את עצמו" וישתוק ויתבשל עם מה שקרה ועשה, או שיקום ויעשה מעשה שיכפר באמת על מה שעשה, בלי לחפש לעצמו תירוצים, ויתחיל להיאבק ברצינות נגד "בעלי דרגות" שהביאוהו להיכן שהביאוהו ונגד כל הסיאוב של כיבוש צבאי הכפוי על אוכלוסייה שאינה רוצה בך ושאין לך כל זכות למשול בה.
אלא מה? – הנער רצה לטהר את מצפונו בזול, ועל ידי כך לרכוש לעצמו היתר לחטוא שוב, לנהוג שוב בחולשת הדעת ותוך שחרור יצרי נקם פרימיטיביים. אף שכמובן לא היה מודע לכוונה זו. ובכל אלה אי אפשר בעצם להאשים אותו. הוא התאים עצמו בתמימות לדפוסי התנהגות מקובלים בסביבתו, המתמחית זה שנים רבות בטכניקות כאלו. למעשה, בריאיון זה הוא עבר את טקס החניכה שלו לחברה זו ולערכיה, את הריטואל של כפרת עוונות על ידי וידוי, שאחריו אתה תמים וטהור כתינוק שנולד ורשאי לחטוא ולהתוודות שוב, כפי שלמדנו מהמומחים הגדולים ביותר בתחום זה – מהכנסייה הקתולית ומנושאת כליה הזוטרית, הפסיכואנליזה.
מבחינה זו נראו לי תמיד היהדות המסורתית והפרוטסטנטיוּת הלותרנית והקלוויניסטית עדיפות בהרבה על הקתוליוּת: בדתות אלו אין כפרת עוונות (ביום הכיפורים אתה מתפלל לכפרה, אך לא מובטח לך שתקבל אותה). אתה חייב להיות אחראי למעשיך, לדעת שיש דברים שאין להשיבם ואין למחותם וחטאים שאין עליהם כפרה וחייבים ליתן עליהם את הדין, כלומר – להיות מבוגר, להבין שהחיים במהותם הם טרגיים, חד-כיווניים, להיות מורכב. אולי גם להתייאש. אולי משום כך נושאים כִּתבי רבים מחברי התנועה הקיבוצית חותם של מין נעורי נצח. עדיין אנו מטיילים בשדות, נמרצים ויעילים, וטל השחר על ראשינו ועוסקים ב"הגשמה חלוצית". לעתים רחוקות מאוד אתה מבחין בהם בנימת הספקנות, הציניות היגעה, הרזיגנציה, התגובה הרב-פָּנית והמורכבת, השקיעה והיאוש, נימה המחלחלת בהכרח עם ניסיון החיים. הכול כל כך פשוט ופוזיטיבי וחייכני, כמו גן, כמו בוקר אביב בגן הילדים. גם כשרוצים הם להיות מורכבים ועמוקים, זה לא הולך להם (פרט לקשישים יוצאי עולם אחר שיסדו את הקיבוצים, המודעים – תכופות בשתיקה כאובה – לפרובלמטיות ולסתירות שביצור יפה ומשגשג זה שבראו ידיהם).
כבר נשמעת הטענה הנזעמת: אתה מדבר על אחריות? ומי נשא בנטל האחריות הלאומית כמונו? מי הקריב קורבנות כמונו? מי היה תמיד ראש וראשון בכל תחום בו נדרשו חלוציות והקרבה? על מי עומדים חיל האוויר? הקומנדו הימי? הסיירות? ומפי מי אנו צריכים לשמוע דברי בלע כאלה? מפי אינטלקטואלים עירונים יושבי קרנות, שכוחם בפה ולא בעשייה?
והתשובה היא: בדיוק. תמיד היו חברי התנועה הקיבוצית ראשונים בעשייה, בלי שהטריחו במידה מספקת את ראשם בשאלה: עשייה לשם מה?
לא למות טיפש 