קטגוריה: סאטירה

סרטון מכירות שהציגה רפא"ל לפני חודש בתערוכת נשק בהודו.

אפשר להזדעזע מהטקסט הריאקציוני, אפשר להתפלץ ממחולות הסגידה סביב הטילים הפאליים, ואפשר להתעמק בקשרים המתבקשים בין תעשיית הנשק לניצול נשים.

או שאפשר לשאול כמה שאלות נוקבות:

א. לקנות טילים של רפא"ל רק כדי לתלות עליהם כביסה?
ב. הזהו גבר נוסך ביטחון? גירסה זיפנית ומנופפת זרועות של ה"פונז"?
ג. מה זה כל הלכלוך על הרצפה? נשורת זרחנית? שיירי הכבוד הלאומי שלנו?

התשובה ברורה כשמש הזורחת מעל הגאנגס: דִינגה דִינגה דִי.

44% מבנות ה-18 – כמעט כל בת שנייה – לא התגייסו לצה"ל בשנת 2008. רובן הצהירו על אורח חיים דתי. שיעור הלא-מתגייסים עולה משנה לשנה, וכמו בפולחן קבוע, מעורר שוב ושוב את הנזיפות נגד ההשתמטות מצה"ל. כולם שותפים לבלוף: צה"ל, שמשחרר מיוזמתו צעירים רבים שאין לו עניין בהם אבל בו-זמנית משתלח ב"משתמטים"; כלבלב השמירה של המיליטוקרטיה, כמובן, התקשורת; והציבור אחריה. לפחות מגיע לצה"ל קרדיט על החידוש הלשוני הזה: אנשים שהוא פוטר משירות מרצונו הופכים ל"משתמטים". במקום להחמיר את הקריטריונים לפטור משירות (מה שאף אחד בעצם לא רוצה או צריך), משליכים עוד כמה זרדים למדורת הזעם הלאומני.

בעניין הצעירות שאינן מתגייסות נרשמה התפתחות מרתקת: מעקב ואספיונאז' באמצעות חברות חקירה פרטיות. ynet מדווח:

"צה"ל הידק את הפיקוח על צעירות שאינן מתגייסות לאחר "הצהרת דת". בצעד נדיר אישרו הערב (יום א') בצה"ל לפרסם תמונות שהתקבלו מחברת חקירות העובדת בשירות אגף כוח אדם, בהן נראתה אחת הצעירות ה"דתיות" נוסעת במונית בליל שבת וגם מתנשקת עם חבר. באירוע אחר, תועדה צעירה נוסעת במכונית בערב שבת. בדרך זו מנסים להתמודד עם העלייה המדאיגה בהיקף המועמדות לגיוס המצהירות שהן דתיות. אגף כוח אדם הקצה מאה אלף שקלים בשנה לטובת פיקוח ומעקב אחר מועמדות לגיוס, שהחליטו לוותר על גיוס.

מהנתונים שפורסמו היום עולה כי ב-2008, הצהירו 34.6 אחוזים מהמועמדות לגיוס שהן שומרות דת ומסורת, אולם בצה"ל מעריכים שכרבע מהן משקרות. מתוקף החוק הן רשאיות להסתפק בהצהרה בלבד על אורח חיים דתי שתביא אותן לפטור מגיוס. בצה"ל משתמשים בפיקוח ובמעקב ככלי מרכזי לצמצום היקף התופעה."

 

שיחת בירור בבקו"ם

חוקר מצ"ח: יש לנו תמונות שלך נוסעת בשבת. איך דתיה נוסעת בשבת?
דתיה-עאלק: מניעה ונותנת גז. כמו כולם.
חוקר מצ"ח: הצהרת שאת שומרת דת.
דתיה-עאלק: כן, שינטו.
חוקר מצ"ח: מה זה?
דתיה-עאלק: זה חזק ביפן. נוסעים חופשי בשבת, השינטואים. אוהבים לנסוע הרבה. הרוח בשיער, מוזיקה פול ווליום…
חוקר מצ"ח: מה לגבי הנשיקה?
דתיה-עאלק: איזה נשיקה?
חוקר מצ"ח: צילמו אותך מתנשקת עם בחור.
דתיה-עאלק: פאדיחה, הא?
חוקר מצ"ח: גם חילול שבת.
דתיה-עאלק: לא, פאדיחה העניבה שלו. תראה איך אני אלגנטית בקפוצ'ון פסים הזה ואיך הוא שלוך.
חוקר מצ"ח: נשיקות זה מקובל בציבור הדתי בגיל 18?
דתיה-עאלק: תלוי. בלי לשון, בעיקר בבני-עקיבא. עם לשון, חרד"לים ונוער גבעות.
חוקר מצ"ח: יש לנו גם צילומים אינטימיים שלך עם אנרכיסט נגד גדרות. הלווין "עמוס" תפס אותכם…
דתיה-עאלק: על חוף הים אז? ואללה, כל הכבוד לצה"ל.
חוקר מצ"ח: אכן כן. גם סקס זה מקובל בציבור הדתי בגיל 18?
דתיה-עאלק: רגיל או אנאלי?
חוקר מצ"ח: טוב, נעזוב את זה. למה השתמטת מהצבא?
דתיה-עאלק: לא עדיף להשתמט מהצבא מאשר להשתרמט בצבא?
חוקר מצ"ח: את רומזת שצה"ל מפלה ומנצל נשים?
דתיה-עאלק: אתה רומז שאתה חי על הירח?
חוקר מצ"ח: טוב, למה שיקרת שאת דתיה?
דתיה-עאלק: למה צה"ל משקר שהוא מוסרי?
חוקר מצ"ח: כדי להמשיך לעשות את מה שכיף לו.
דתיה-עאלק: או, גם אני.

ביום הראשון למתקפת צה"ל בעזה, ב-27 בדצמבר 2008, הפציצו מטוסי חיל האוויר מסדר סיום של קורס שוטרים כחולים של החמאס. בהפצצה נהרגו לפחות 40 צוערים. בפרקליטות הצבאית התנגדו תחילה לפעולה, אך לבסוף מצאו דרך משפטית להכשיר אותה. מתוך דיווח "הארץ", 23.1.2009:

"הפללתם של השוטרים (כלומר, ההצדקה לפגוע בהם) התבססה על הגדרת מעמדם ככוח התנגדות במקרה של כניסה ישראלית לרצועה, ולא על בסיס מידע פרטני על כל אחד מהם. כלומר, עצם ביצוע ההתקפה שינה את הגדרותיהם של הקורבנות המיועדים".

אפקט הצופה במכניקת הקוונטים קובע, שעצם פעולת המדידה של מערכת פיסיקלית משנה את מצבה שהיה טרם המדידה. נהוג לכרוך אותו עם שמו של הפיסיקאי הנודע, ורנר הייזנברג. אפקט ההפללה במשפט הבינלאומי קובע, שעצם הכוונה לפגוע בחפים מפשע הופכת אותם לאשמים. נהוג לכרוך אותו עם שמה של אל"מ פנינה שרביט-ברוך, ראש המחלקה לדין בינלאומי בפרקליטות הצבאית. בעוד שגילויו של אפקט הצופה, אשר חולל מהפכה בפיסיקה התיאורטית, נחקר ותואר בפרוטרוט בידי הסטוריונים של המדע, גילויו של אפקט ההפללה, אשר חולל מהפכה במשפט הבינלאומי, עדיין לוט בערפל. אנו מביאים כאן לראשונה תיעוד של המפגש המכריע, שהתרחש במסדרונות הקריה בתל-אביב; מפגש בין שני מוחות משפטיים חריפים, אשר ממנו בקע אפקט ההפללה המהפכני.

פלפל: אוקיי. הבעיה היא זאת. חיל האוויר רוצה להפציץ את בסיס המשטרה של החמאס.
טבסקו: שיפציץ. מה הם רצים אלינו כל פעם שניתן להם פתק עם אישור?
פלפל: הם רוצים לפגוע באנשים.
טבסקו: ?
פלפל: כמה עשרות.
טבסקו: ?
פלפל: שוטרים. כלומר, כמעט שוטרים.
טבסקו: מה זאת אומרת כמעט שוטרים?
פלפל: זה טקס סיום של קורס צוערים.
טבסקו: נו?
פלפל: נו, לפני הטקס הם עדיין לא שוטרים, ואחריו הם כבר שוטרים.
טבסקו: ובזמן הטקס?
פלפל: אה… לא יודע. זה מין מצב ביניים כזה.
טבסקו (עיניו ניצתות סוף סוף): לימבו משפטי?
פלפל: אני מניח.
טבסקו (מחכך את ידיו): טוב. תגיד לי, בזמן הטקס, הצוערים האלה נושאים נשק?
פלפל: כן.
טבסקו: נשק נגד מטוסים אולי?
פלפל: לא נראה לי. רובים אישיים.
טבסקו: רובים של החמאס, כן?
פלפל: כן.
טבסקו: רובים שיכולים להיות מופנים כלפי כוחותינו.
פלפל: אולי הם יכולים, אבל בפועל מדובר במשטרה לצרכי פנים. הסדרת תנועה, מלחמה בסמים, כאלה דברים.
טבסקו: כן כן. אל תפריע לי לקו המחשבה. עכשיו, בזמן הביניים הזה, של הטקס…
פלפל: הלימבו המשפטי.
טבסקו: כן. בזמן הזה, הם בטח חושבים על כל מיני דברים שהם יוכלו לעשות עם הנשק.
פלפל: איזה דברים?
טבסקו: אני יודע, כל מיני דברים. סוף סוף נותנים להם נשק ביד!
פלפל: נניח שחושבים. אז?
טבסקו: מחשבה אחת מוליכה לשניה, צוער שני מוליך ללוחם שלישי, ולוחם שלישי מוביל לטרוריסט רביעי. אתה מבין מה אני אומר?
פלפל: ברור. מדרון חלקלק.
טבסקו: כן. נחוצה פסיקה מונעת, על כל המשתמע.
פלפל: יש רק בעיה אחת.
טבסקו: כן?
פלפל: חיל האוויר רוצה להפציץ אותם ממש בתחילת הטקס, ולא ניתן להניח, במידה קרובה לוודאית, שכבר בנקודה מוקדמת כזאת יתעוררו אותן מחשבות מפלילות שמכובדי נתלה בהן.
טבסקו: למה?
פלפל: סביר יותר להניח שבנקודה זו המחשבות שיחלפו בראשם יהיו יותר בנוסח: "המדים האלה לוחצים לי בביצים, אללה יוסתור", "ראבק, שעה עכשיו בשלשות", ואולי גם "מה זה הזמזום הזה מעלינו בשמים?".
טבסקו: אהה! זמזום אחד מוביל למטוס שני, והוא מוביל לפגז שלישי. אתה מבין אותי?
פלפל: לא ממש.
טבסקו: ברגע שהם קולטים את מטוסי חיל האוויר מתקרבים, הם כבר מריחים מה הולך לקרות. הם כבר יודעים שהם על הכוונת.
פלפל: נו, וזה מפליל אותם?
טבסקו: עוד לא. ברגע העדין הזה, הם עדיין צחים כשלג. אבל ברגע הבא הם כבר מבינים שצה"ל פתח במתקפה על עזה.
פלפל: אשמים?
טבסקו: עוד לא. אבל ברגע שאחריו, כשהפצצה הראשונה מפלחת את האוויר לכיוונם, בשבריר השניה הזה, הם הופכים בעל כורחם ל"כוח התנגדות".
פלפל: התנגדות של מה למה?
טבסקו: התנגדות של הבשר החי לפלדה החותכת. וברגע הזה הם כבר…
פלפל: אשמים?
טבסקו: לגמרי!
פלפל: ומיד גם מתים.
טבסקו: כן, זו אשמה חולפת.
פלפל: שבריר שניה.
טבסקו: בדיוק. אבל מספיק בכדי להכניס את ההפצצה תחת כנפיו החמימות של המשפט הבינלאומי.
פלפל: בעצם, ההפצצה מייצרת את העוגן החוקי להפצצה.
טבסקו: כן. אלמלא ההפצצה, ההפצצה היתה אסורה.
פלפל: אם כך, ההפצצה ממש הכרחית, מבחינה משפטית.
טבסקו: בלתי נמנעת.
פלפל: אז יש אישור?
טבסקו: יש אישור.
פלפל: שאני אודיע לפנינה?
טבסקו: היא כבר יודעת.
פלפל: איך היא יודעת?
טבסקו: המטוסים כבר יצאו.
פלפל: המטוסים יצאו לפני שהיה אישור?
טבסקו: לא הבנת, פלפל? עצם הפעולה מייצרת את האישור לפעולה, ממש כמו שעצם היותם של השוטרים על הכוונת מייצרת את האשמה שמצדיקה את היותם על הכוונת.
פלפל: אז בשביל מה אנחנו יושבים כאן ומתדיינים ושוברים את הראש?
טבסקו: עכשיו תחשוב לבד.
פלפל: אה, אני מתחיל להבין. עצם האישור לפעולה מייצר את הדיון שמוביל לאישור.
טבסקו: יפה. וגם צריך להתפרנס, לא?

מתוך "מבט על", מונולוג של טייס קרב במיל', "ידיעות אחרונות", 2.1.2009, המוסף לשבת, עמ' 14.
[מהדורה מוּערת]

"אתה ממוקד בביצוע מדויק. מחשבות על מי שייפגע, תחושות כמו הזדהות או חמלה, שאלות על צדקת הפעולה – כל אלו אינן שייכות לכאן.[1] בשלב זה הכל מסתכם באמת ב"רעד קל בכנף".[2] וטוב שכך. זה לא עניין של מוסר, אלא של מקצועיות.[3] מרגע ההמראה ועד לנחיתה ניצבות לפניך, המבצע, "מטרות",[4] שכשרותן אינה נבחנת על ידך,[5] אלא אם תופתע. עליך למקד את הצלב על המטרות, ולא לסטות ולא להרפות עד השמדתן. מחשבה אחרת איננה רק סיכון המשימה, היא גם סכנת
נפשות[6] … פוטנציאל התקלות גדול. חוק מרפי קיים ובועט. מה שלא סביר שיקרה – קורה, והרבה.[7] מנוע שכבה, מערכת הידראולית שכשלה,[8] אלה רק דוגמאות למגוון התקלות במערכות המתוחכמות של המטוסים המתקדמים…[9] כשאתה טייס קרב, זו שאלה של הישרדות".[10]

רצועת בונוס: נומו נומו (מאת יונתן שפירא)

[1]  ע"ע פקודת מטכ"ל 774/ג, התשנ"ג: "בכל תרחיש מבצעי, לא ירגיש טייס הזדהות או חמלה. במידה והרגיש טרם ההמראה – יבקש החלפה. הרגיש אחרי ההמראה – יעביר הפיקוד לטייס המשנה. הרגיש אחרי הנחיתה – יקורקע לאלתר ויופנה לטיפול פסיכיאטרי".
[2]  © כל הזכויות שמורות לדן חלוץ, מורה הדור ונבוכיו.
[3]  רוצה לומר: המקצועיות שלנו היא ביכולת להיות א-מוסריים. מעל העננים, מעל ההרוגים, מעל המוסר.
[4]  "מטרות" = לשעבר, יצורי אנוש (ומרגע הטלת הפצצה, יצורי אנוש לשעבר).
[5]  אלא על ידי אנשים אחרים שהתמקצעו בניטרול המוסר (ע"ע כשרות, משגיח; כשר, אסא).
[6]  לך, כמובן, לא למטרה. שכן המטרה היא היא סיכון נפשות של המטרה, כלומר סיכול נפשות של ערבים כלשהם.
[7]  נגיד, 25% מההרוגים – אזרחים. סתם סתם, לא דוגמה טובה.
[8]  ילד בן 4 שמתעקש לגור בשכנוּת למפקד בחמאס. תקלה של הילד, כמובן.
[9]  שלא לדבר על התקלה החמורה מכל – התפרצות של כשל מוסרי נרכש (ראה הערת שוליים 1).
[10]  שלך, לא של ה"מטרות". ההישרדות שלהן היא לא שאלה, היא בעיה שצריך לפתור. תקלה.

הממוצע הארצי בבחינות מיצ"ב במתמטיקה לכיתה ח': 44.1.
הממוצע הארצי בבחינות מיצ"ב במדע וטכנולוגיה לכיתה ח': 56.5.
הממוצע הארצי בבחינות מיצ"ב באנגלית לכיתה ח': 58.4.
הממוצע הארצי בבחינות מיצ"ב בעברית לכיתה ח': 67.9.

שיחה עם תלמיד כיתה ח' על תוצאות הבחינות

– איך אתה מסביר את התוצאות המחפירות האלה?
– איזה מחברות? אסור היה להביא מחברות.
– מחפירות, לא מחברות.
– לא היו חפירות. חוץ מהבחינה במדע. חפירה רצינית.
– למה רמת הידיעות במדע כל כך ירודה?
– ככה זה בחורף. אין שמש, אין פוטוסינתזה, הראש לא עובד.
– הראש של הצמחים?
– וגם בגלל החור באוזן.
– באוזון, אתה מתכוון.
– וואטאבר. אט ליסט אוור אינגליש איז א פיטי און יור טיים.
– כן, שומעים. בכל זאת, הציונים מאכזבים.
– ככה זה כשעושים ממוצע, אח שלי. הציונים יורדים. מתמטיקה פשוטה.

"כדי לראות את מה שמתחת לאף נדרש מאבק מתמיד" (ג'ורג' אורוול)
 

– מר פרס, קראתי שהצהרת באנגליה: "ישראל היא מדינה מוסרית, דמוקרטית, שמוכנה לשלום עם כל שכנותיה, אך לא נהיה מוכנים לפנות שטחים ובתמורה לקבל ירי טילים מאסיבי על אזרחים וילדים כפי שקורה בשדרות ובעוטף עזה".
– כן.
– תוכל בבקשה להסביר לנו מה הקשר בין פינוי עזה לבין הציפייה לא לחטוף טילים בשדרות?
– אתה מתלוצץ? הרי יצאנו משם! מה הם עוד רוצים מאיתנו?
– אולי שניתן להם לחיות?
– אבל הם שולטים בעצמם. זה מה שהם כל הזמן רצו, לא?
– מר פרס, תושבי עזה צמאים למים, מיליוני קוב מי שופכין מוזרמים לים התיכון כי מערכת הביוב קרסה, ויש עליה חדה בשיעור הילדים הסובלים מתת-תזונה מאז תחילת המצור.
– למה הם צמאים? אין להם משאבות מים?
– יש משאבות, אין סולר.
– למה אין?
– תקוע במעברים, ישראל לא מכניסה.
– שיטהרו את הביוב לפחות. למה הם מזהמים לנו את הים?
– רוב מתקני טיהור השפכים לא עובדים.
– שיתקנו אותם.
– חסר חלפים.
– שיזמינו.
– הזמינו. גם החלפים תקועים במעברים. ישראל לא מכניסה.
– למה הכל עלינו? מה, אין מעבר רפיח? שיעבירו משם כל מה שהם צריכים.
– מר פרס, הסכם המעברים קובע שבמעבר רפיח לא יועברו כל סחורות, רק אנשים. כל הסחורות עוברות דרך מעבר קרני. והוא רוב הזמן סגור.
– הוא סגור כי הם יורים טילים.
– לאו דווקא. בחודשי ההפוגה נכנסה פחות אספקה דרך המעברים מאשר בתחילת 2006, כאשר הרקטות נורו ללא הפסק.
– באמת? נו, שיכניסו סחורות דרך הים.
– מר פרס, מתי לאחרונה סיירת לאורך חופי עזה?
– למה? מעניין שם?
– מאד. חיל הים הישראלי מסייר שם ללא הרף, וחוסם לחלוטין גישה לחוף. ספינות חיל הים מחרימות סחורות ומבריחות כל סירה פלסטינית שמתרחקת מהחוף.
– שידוגו! יש הרבה דגים שם.
– הם מנסים, אבל אז יורים עליהם, פוצעים אותם, מתעללים בהם, ולפעמים הורגים אותם. חיל הים רוצח דייגים תמימים, מר פרס. הם כבר לא מעזים לצאת לים.
– טוב, אתה מתחיל להעיק. מה אני, לשכת תעסוקה? חסר עבודה בעזה? שיבנו, יסללו, יקימו חברת מופת, כמו שאנחנו עשינו.
– לא חסר עבודה בעזה, אבל אין מי שישלם.
– למה?
– הרשות הפלסטינית מרוששת.
– שחיתות, מה?
– לא רק. הם עובדים על חצי תקציב.
– איפה החצי השני?
– אצלנו. החצי השני מגיע מכספי המכס והמע"מ שישראל גובה על סחורות המיובאות לעזה.
– נו?
– זהו, שהוא לא מגיע. ישראל החרימה אותו. כך שהיא אפילו לא מאפשרת לרשות למלא את תפקידיה האזרחיים.
– לא מבין את העזתים האלה. שיעזבו כבר, שיילכו למקום אחר.
– הם לא יכולים. ישראל סגרה את המעברים.
– אבל אמרת שבמעבר רפיח אנשים כן יכולים לעבור!
– נכון, אבל רק באישור ישראלי. כל מי שיוצא או נכנס חייב אישור של השב"כ. וישראל גם יכולה להטיל וטו על פתיחת המעבר. הפלסטינים ופקחי האיחוד האירופי לא רשאים לפתוח אותו ללא שיתוף פעולה ישראלי. בפועל, רוב הזמן מעבר רפיח סגור.
– שיחכו.
– לא כולם רוצים לעזוב, מר פרס. אלפי עזתים לא יורשו לחזור אם יעזבו.
– למה?
– כי אין להם תעודות זהות פלסטיניות.
– מה זה הביזיון הזה? שהרשות תוציא להם תעודות.
– זה לא בידיה. ישראל שולטת במרשם האוכלוסין הפלסטיני והיא מוציאה תעודות זהות.
– ישראל מוציאה תעודות זהות פלסטיניות לתושבי עזה??
– זהו, שלא. מאז שנת 2000 ישראל לא התירה תוספות למרשם האוכלוסין, למעט קטינים. אלפי עזתים שמתגוררים שם שנים הם נטולי זהות. לכודים ברצועה.
– לא מים, לא אוכל, לא חשמל, לא עבודה, לא זהות… מה נשאר?
– …
– לירות טילים?
– בדיוק.
– טוב. העיקר שאנחנו כבר לא שולטים בעזה.
– בהחלט, מר פרס.
– כן. כשהיינו אחראים לעזה, זה היה באמת נורא. תמיד אמרתי שגם הכיבוש זקוק לפנים נאורות.
– כמובן.
– וכשהיינו בפנים, היה קשה להישאר "מדינה מוסרית, דמוקרטית, שמוכנה לשלום עם כל שכנותיה".
– לכן יצאנו משם, מר פרס.
– בדיוק! ועכשיו, כשאנחנו לא שם…
– ולא שולטים בשום דבר בעזה…
– אז אין להם למי לבוא בטענות, אתה מבין.
– כמובן, מר פרס, כמובן.
– אז תגיד לי…
– כן?
– למה הם בעצם יורים עלינו טילים?

(תודה לעמותת גישה, שמדברת אמת בתוך ים השקרים שמסביב)

"חייל פיהק בטקס אזכרה ליצחק רבין ונשפט ל-21 ימי מאסר"

1. אמו של החייל: "בני הוא ילד ערכי שהתחנך על מורשת רבין… רבין זה משהו שמדברים אצלנו בבית כל הזמן, לא רק ביום הזיכרון לרצח".

המממ. כל הזמן מדברים על רבין. כשתולים כביסה, כשחותכים סלט, כשצועקים מהשירותים "תביאו לי נייר טואלט!". רבין יום יום, שעה שעה.

פלא שהילד מפהק.

חברים נזכרים ברבין.

2. שיח כלואים.

כלוא א': על מה אתה?
כלוא ב': פיהוק בטקס לרבין.
כלוא ב': עם יד או בלי?
כלוא א': בלי.
כלוא ב': פחחח. דפוק. לפחות היית שם יד, יוצא ב-14 יום.
כלוא א': רציתי, נרדמה לי גם היד. לא זזה. תמיד כשמדברים על "לגדוע את היד הזדונית שלחצה על ההדק", נרדמת לי היד. ב"עשבים שוטים" אני כבר נוחר. אין לי שליטה.
כלוא ג': תשאל אותו על מה הוא יושב.
כלוא ב': על מה אתה?
כלוא א': 42 יום. גרעפץ ביום הזיכרון לחללי צה"ל.
כלוא ב': על זה 42 יום??
כלוא א': אכלתי מלא שום לפני זה, ודליה איציק ישבה לפני.
כלוא ג': כולם פה ככה. אני 21 יום. שיהקתי בטקס השקת סוללת טילים, מול אהוד ברק. נבהל, המסכן.
כלוא ד': אני 35 יום. מוחטה ביום ירושלים. בדיוק כששרו "אוויר הרים צלול כיין".
כלוא ב' (מצביע אל חייל מזוהם, פרוע שער, מקופל בפינה): מה איתו?
כלוא ג': הוא? עזוב.
כלוא ב': מה? על מה הוא יושב?
כלוא ג': עזוב, סיפור קשה. קיבל שנה מאסר, יש לו עוד 5 חודשים.
כלוא ב': נו, מה הסיפור שלו?
כלוא ג': המשפחה נהרסה. האבא התאבד. האחים היגרו לקנדה. רק האמא עוד מגיעה לבקר אותו, מביאה לו חמין כל יום שישי.
כלוא ב': מה הוא עשה??
כלוא ג': נאד ביום השואה, איך ששבח וייס הזכיר את תאי הגאזים.
כלוא ב': ואללה?
(שתיקה מלאת הערכה)
כלוא ב': תגיד, מה רבין עשה בשואה?

(מוקדש באהבה לכל החייליים המפהקים, משהקים, מגהקים ומפליצים)

מופז! אתה לא יכול לעשות לנו את זה!
(עיניים אדומות, קול נסדק)

לא, לא, אל תלך, לא עכשיו!
(התייפחות קולנית. גריפת חוטם)

למה?!? איפה טעינו?? סלח לנו, שאול, סלח לנו!
(השתטחות ארצה, געייה בלתי נשלטת)

שאולי, שאולי, למה שבקתני?
(חיתוך ורידים, הצתה עצמית בכיכר העיר)

עכשיו כולם ביחד: שאול מופז, שאול מופז.

מופץ על-ידי המטה ללוחמה בטרור ההורי

ילדים יקרים,

כפי ששמתם לב, חברים טובים שלכם נעלמים כל יום. בּלוּ- בּלוּ- בּלוּ – ואינם. לא כיף למות. לכן גיבשנו בשבילכם כמה כללים שיועילו לכם לעבור את הקיץ ואת ההורים שלכם בחיים. השתדלו לשמור על הכללים האלה, וזיכרו: זה סוד. אל תספרו לאף אחד, בייחוד לא לאבא ואמא.

1. לא ללכת עם אמא לים או לבריכה. גם לא לאמבטיה. בכלל, לא להיות עם אמא ליד שום מאגר מים גדול יותר מספל. לא חייבים להתרחץ, עדיף להמשיך לנשום. אם כבר מתרחצים, עדיף טוש מאמבטיה. אם כבר אמבטיה, עם שנורקל.

2. לא להפנות גב לאבא או אמא. לצאת מהחדר בהליכה לאחור, כשהעיניים כל הזמן רואות מה אבא ואמא עושים.

3. לא ללכת בלווית מבוגר לשום מקום. מבוגר שהלכת בלוויתו עוד ילך בלוויה שלך.

4. אל תבקשו מאבא או אמא עזרה. בכלל, אל תהיו נטל. תשתדלו להיות כמו אוויר, שקופים ובלתי מורגשים. אל תבכו, בטח לא ליד חלון פתוח.

5. אם אבא או אמא מתחילים לבכות ולהגיד כמה שקשה להם בחיים, תיכנסו לחדר שלכם ותנעלו את הדלת: תיכף הם יכאיבו לכם. הורים מסכנים הם הורים מסוכנים.

6. אל תהיו בני 4. לא השנה לפחות. חכו עם ה-4 הזה. גיל מעצבן לאללה. למות ממנו.