מחבר עידן לנדו

וביחס לכל תכנית ריאליטי בתבנית המוכרת (וילה, ביקיני, זיפים, מנחה עצי/ת וכו')

1. הציניקן
הדרגה הבזויה מכולן. רואה ומלגלג, מתמכר ומתנכר, מאמין לכל ולא מאמין לכלום. הציניקן אינו יכול לסלוח לעצמו על העניין העצום שמעוררת בו הריאליטי, על כמות הרגש והזמן שהיא תובעת ממנו. על כן הוא מעניש את עצמו, ואת כל הסובבים אותו, במטח אינסופי של עלבונות עוקצניים המופנים כלפי המשתתפים בתכנית. לא תתפסו אותו ברגע נינוח אל מול הריאליטי; תמיד מתנגח, תמיד תוקף את המרקע, כלומר את עצמו, על השפל שאליו הידרדר.

2. הפרשנדתא
דבר אינו כפי שהוא נראה; הכל אינטרסים קרים ומחושבים. הפרשנדתא מפרשן את אירועי הריאליטי עד דק, וכך מגן על עצמו מעוצמתם הרגשית. משתתפי התכנית, לדידו, הם קליפות חלולות, מונעות בידי גופים כלכליים רבי עוצמה, תאגידי תקשורת וספינולוגים מקצועיים. כיוון שנפל בעצמו קורבן לנוכלות הזאת, הוא טווה סביבו סיפור משוכלל שהופך גם אותו עצמו למריונטה נטולת רצון חופשי. אם הציניקן כולו שלילה כוזבת, הפרשנדתא כולו תודעה כוזבת.

3. הפסיכולוג
שוב ושוב ינבור במניעי הדמויות, יחפש רמזים בעברן הרחוק, יריץ לאחור את הקטעים וינתח את שפת הגוף, השתיקות בארוחת הבוקר, המלים שנזרקו על שפת הבריכה. בעיני הפסיכולוג, הריאליטי היא דרמה איבסנית צרופה, והמפתח להבנתה נעוץ בירידה למעמקי התת-מודע של הפרחה מרמת השרון והמסוקס העילג מכפר ויתקין. כך ישרטט לעצמו (ממש כמו פסיכולוג בקליניקה) מרחב מוגן של הבנה ואמפתיה, מגודר היטב מפני הפסולת שעל המרקע. וכיוצא בזה הבלוגר שהפך את תופעת הצפייה בריאליטי לריאליטי בפני עצמו.

4. החי את זה
לא מכחיש, לא מפרשן, לא יורד למעמקים. מי שחי את זה פשוט מחכה ערב ערב בדריכות לראות מה קרה; כולו משוקע בעלילת התככים הקטנים, מצדד בלהט במשתתף אחד רק כדי להתנער ממנו בגועל בפרק הבא. יותר מקודמיו, הוא מגיע כמעט לכדי מעמד של משתתף שווה בתכנית, בלי יומרה מגוחכת להיות מעליהם. חטאו היחיד, הפעוט, אם ניתן להגדירו כך, הוא הטיפשות – האמונה התמימה באותנטיות. לדידו, הריאליטי היא אכן המציאות. מה שמגביה את דרגתו הרוחנית הוא מחיקת הפער בין החוויה לתודעה; היעדר מוחלט של צביעות.

5. שווה הנפש
יודע ולא אכפת, שומע ולא מתעניין. שוויון הנפש כלפי הריאליטי בהכרח גוזר בורות גדולה, אף כי לא מוחלטת, ביחס לתופעה. בדומה לשאון נחיתת מטוס, סירנה של אמבולנס, רחש המקרר, כרוז היסטרי בקניון – הריאליטי אופף את שווה הנפש כעוד סוג של רעש רקע. אין מתעמקים בגווניו העדינים ואין טורחים לנקוט עמדה כלפיו. פשוט צולחים את החיים דרכו, כשחיוך קל, כמעט אווילי, שפוך על הפנים.

6. החף מדעת
איזה אח? מפרץ המה? הישָר-מה? החף מדעת אף לא יודע למה היה אמור להתמכר, או להתנגד, ועל מה כל המהומה. אפילו הצורך להיות שווה נפש, והמודעות לכך, נחסכו ממנו. זו היא, בלי ספק, הנירוונה הצרופה, הדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר, הרחוקה ככל שניתן להיות רחוק מן המציאות הגשמית, מן הריאליטי.

מיאוס הולך ומתמשך מן המוסיקה המושמעת בתחנות הרדיו העיקריות (להוציא את 88 FM) דחף אותי לזרועות מייספייס. כמו הלך תועה במדבר שוטטתי שם ימים ולילות, תר אחר נווה-מדבר להשיב את נפשי. מה אומר ומה אוסיף, יש חיים אחרי גלגל"צ.

בשנים האחרונות גיליתי שמוסיקה יותר מדי מוקפדת, מסונתזת או מלוטשת, משעממת אותי. בכל שיר אני קודם כל מחפש לשמוע את האצבעות, או הפה, של היוצר. זה הריגוש: חריקת האצבע על המיתר, הנשימה החולפת בחליל, ההדהוד של קליד פסנתר. שיישארו שם, שלא יחתכו לי אותם החוצה.

כל המוסיקאים להלן ניתנים לסיווג תחת הכותרת המעורפלת משהו "אקוסטי-אקספרימנטלי". כולם אחרים, מוזרים. כאלה שתופסים את האוזן בהדרגה, וצעד אחר צעד כובשים להם נחלה בנשמתך.
 
Matt Elliott – אותו דווקא גיליתי בהאזנה מקרית ל-88 FM, ורק אחר כך חקרתי אותו לעומק ברשת. אין מלים בפי לתאר את המוסיקה הכאובה, המופלאה, של מאט אליוט (רוברט וויאט פוגש להקת זמרי-עם אלבנית?). אסתכן בדימוי סתום: כשאני מאזין לו אני מרגיש עתיק מאד.

Mike Bethel – קול של פיטר גבריאל, טכניקה קלאסית של ג'ון ויליאמס, אטונאליות של אלבן ברג. מייק בת'ל הוא וירטואוז גיטרה עם חיבה מיוחדת לדיסוננסים, והכל מחובר לזמר נשמה מן הסוג החרוך. מי שקונה את הדיסקים שלו מקבל הקדשה אישית.

Thee, Stranded Horse – השם המוזר הזה שייך למוסיקאי בריטי-צרפתי, שמנגן על קורה – כלי מיתר אפריקאי עם 24 מיתרים, בעל צליל מהדהד בין עוּד לנבל. הבחור אקסצנטרי, ללא ספק, ומתעקש לשיר בקול צפצפני משהו, אבל על הכל מחפה פריטה מהפנטת על הקורה וגיטרה 12 מיתרים (לפעמים במקביל).

Manyfingers – עוד בחור בריטי שמנגן על אלף כלים (מכאן השם אולי). קטעים אינסטרומנטליים רפטטיביים שמעלים על הדעת את פיליפ גלאס ומייק אולדפילד המוקדם: תבנית מלודית מאד פשוטה שצוברת בהדרגה עוד ועוד כלים, עוד ועוד ואריאציות. להבדיל מגלאס, אין כאן שום מתיקות מלודית, והיד המנגנת תמיד מורגשת.

Nancy Elizabeth – עוד בריטית מפוצצת מכישרון, פורטת על יותר מעשרה כלי מיתר שונים (ביניהם נבל, בוזוקי ודולסימר), עם קול צלול שמזכיר את דולורס אוריורדן. גם כאן המלודיה חשובה פחות מן ההרמוניה, הרבה מרקמים אקוסטיים שמפתיעים את האוזן, וקול מלאכי מרחף ממעל.

1. "זאת עליית מדרגה" (מנחם ברינקר וכו'). לא, זו בדיוק אותה מדרגה נמוכה ושפלה שהימין הלאומני מצוי בה זה 20 שנה. הפגיעה בפרופ' שטרנהל היא עליית מדרגה רק אם חייו של יהודי ממוקמים גבוה יותר מחייו של פלשתיני. או אולי: חייו של יהודי מן המעגל החברתי שלי ממוקמים גבוה יותר מחייו של יהודי מרוחק ממני. פרופ' ברינקר וחבריו ודאי אינם חושבים כך במודע; אך תגובתם חושפת שזאת התשתית הלא-מודעת של עולמם המוסרי.

2. "שוליים סהרוריים, עשבים שוטים וכו'". ואולי הרוב סהרורי? ואולי הרוב שוטה? עד כה, נדמה כי כל פעולותיו של הימין הפשיסטי מונחות על ידי שפיות רציונלית לעילא. הם מכים, בוזזים וכופתים – אך לא נותנים את הדין. להם מסורה הזכות להתנקש ולהתעמר בכל מי שעומד בדרכם, פלשתיני או יהודי, אזרח או חייל. רובם המכריע לא מובאים לדין, ואחוז המורשעים מזערי עוד יותר. האסטרטגיה הרציונלית ביותר בכל מאבק אומרת: מיקסום רווחים ומיזעור נזקים. כל עוד אין נזק, אין סיבה לרסן את הרווחים. כנופיות ממלכת יהודה הן המגזר הרציונלי ביותר בישראל כיום.

3. "והוא עוד ניצול שואה". ובכן מה? והבריונים של פול פוט, או של הימלר, או של כל ארגון טרור אחר, היו אמונים על אבחנות עדינות בין סוגים שונים של "חלאות המין האנושי"? האם יש משהו מנוגד יותר לטבעו של הטרור מן היכולת להבחין בפרטים? ואיפה פה בדיוק ה"אירוניה"? וניצולי שואה שמתגייסים לטובת הימין הלאומני הם לא "אירוניה"? אולי הכל אירוני כאן? כלומר, אולי העמדה האירונית היא חלק מן הבעיה?

4. "חובתה של הממשלה לפעול כעת בתקיפות כדי לייבש את הביצות שבהן הטרור היהודי מקנן" (ארי שביט וכו'). כלומר, חובתה של הממשלה לייבש את עצמה ואת שאר זרועות השלטון (צבא, בינוי ושיכון, חינוך) שבחיקן החמים פורח פשע ההתנחלויות באין מפריע. הנה התגובה הרפלכסיבית של הגוף הרקוב: לכרות את נקודת החדירה של הנגיף, ולהתעלם מן הגרורות שפשטו בכל הגוף. אם יש מישהו שמבין זאת היטב, זהו שטרנהל.

מאמר שמתפרסם בגיליון "מטעם" 15 האחרון מלהיט את הרוחות הכבויות בדרך כלל באקדמיה בארץ. את המאמר, "ללכת דרך קירות", כתב הארכיטקט והתיאורטיקן אייל ויצמן, ועניינו הוא החיבור המפתיע והמרתיע בין תורות פוסטמודרניות של הוגים כמו דלז וגואטרי לבין תורת הלחימה של צה"ל. המאמר משובץ בראיונות שערך ויצמן עם תא"ל אביב כוכבי, שהיה מפקד חטיבת הצנחנים במרץ 2002. כוכבי פיקד על פשיטה למחנה הפליטים בלאטה, שבה יושמה לראשונה פילוסופיה צבאית שעוצבה ונוסחה בהשראת תפיסות פוסטמודניסטיות של מרחב והתנגדות. זה היה ניסוי הכלים שהגדיר את הלוחמה במבצע "חומת מגן", חודש לאחר מכן, בו עברו חיילי צה"ל מבית לבית באמצעות שבירת קירות פנימיים. המתווך הראשי של תפיסות אלה אל תורת הלחימה של צה"ל (ובהמשך, של צבאות מערביים אחרים) היה תא"ל שמעון נווה, מנהל המלת"מ (המכון לחקר תורת המערכה), שמאז נסגר. נווה הוא שילוב יוצא דופן של אינטלקטואל אמיתי עם יצר הרג בולדוגי, כפי שעולה מראיון שהעניק ל"הארץ" לפני כשנה. עוד אחזור למאמר של ויצמן.

לפני שהתעוררה הסערה סביב תוכן המאמר (וראוי שתתעורר), כבר התעוררה סערה אחרת סביב נסיבות פרסומו. מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות" פרס ביום שישי האחרון את עיקרי הפרשה. מאחר שיש לי עניין מיוחד במאמר של ויצמן, מצאתי לנכון להוסיף כמה דברים משלי.

הנה השתלשלות הפרשה. במרץ 2006 פירסם ויצמן את המאמר Walking Through Walls באנגלית, בכתב העת Radical Philosophy. פרופ' יהודה שנהב, עורך כתב העת הישראלי "תיאוריה וביקורת", קרא את המאמר והזמין את ויצמן לפרסם אותו גם בעברית ב"תיאוריה וביקורת". המאמר עבר שיפוט והערכה והיה כבר כשיר לפרסום, כאשר חל מהלך חריג בכל קנה מידה: יו"ר מועצת המערכת של "תיאוריה וביקורת", פרופ' גבריאל מוצקין, החליט לשלוח את המאמר לתא"ל אביב כוכבי, לקבלת תגובה.

ראוי להבהיר: מדובר בצעד חסר תקדים, ככל שהדברים אמורים בשיפוט אקדמי. למעשה, המדיניות המקובלת היא להימנע מלשלוח מאמרים לשיפוט בידי מישהו שיש יסוד להניח כי יש לו עניין אישי בנושא המאמר, לטוב או לרע. האתוס האקדמי מושתת על אי תלות – של הכותב בכתב העת, של השופטים בכתב העת, של השופטים בכותב וכדומה. מה שנהוג מסיבות מובנות בעיתונות (קבלת תגובה ממי שעלול להיפגע מתוכן הידיעה) – אין לו מקום בזירה האקדמית. פרופ' מוצקין לא רק חרג מתהליך השיפוט האקדמי המקובל – הוא גם עשה כן שלא בידיעת חברי המערכת של "תיאוריה וביקורת" (כך על פי הדיווח ב"ידיעות").

מה שאף אחד לא צפה היה שתא"ל כוכבי ישגר מכתב חריף למערכת ובו איום בתביעת דיבה, אם יפורסם המאמר. בשלב הזה הדיווח ב"ידיעות" לא לגמרי ברור. מערכת "תיאוריה וביקורת" לכאורה המשיכה לעמוד מאחורי המאמר, אך ביקשה מויצמן לערוך בו כמה שינויים. בסופו של דבר הוא החליט למשוך את המאמר ולהגישו ל"מטעם", לא בגלל השינויים אלא בגלל "ההתנהלות של מכון ון ליר" (המו"ל של "תיאוריה וביקורת"). עורך "מטעם", יצחק לאור, קנה את המאמר מ"תיאוריה וביקורת", ולאחר שוידא כי כל הכתוב בו מעוגן במסמכים, פירסם אותו.

לאור רואה בעצם שליחת המאמר לתגובת קצין בצה"ל עדות נוספת לשיתוף הפעולה בין האקדמיה הישראלית לצבא, שעליו בדיוק מסתמכים יוזמי החרם האקדמי על ישראל. אפילו כתב העת הביקורתי ביותר באקדמיה אינו נקי מן הנגע הזה. יהודה שנהב צירף לגיליון שממנו נעדר המאמר פתח דבר ארוך ומפותל, ההופך גם את הפרשה המבישה הזאת ל"טקסט" שיש לנתחו בכלים ביקורתיים (למשל, "התהליכים שהתרחשו ב"תיאוריה בביקורת" מחדדים את הצורך לנסות להבין את אופן התנהלותו של כתב עת המצוי במטריצות שונות של כוח: פוליטי, כלכלי, או משפטי-לגלי… המשבר מזמין דיון ביחס שבין כתב העת, הנתון בשגרה של אילוצים מוסדיים… לבין היכולת להתמיד בפיתוח חשיבה ושפה ביקורתית, שהתממשותן תלויה ביכולת להתמיד בפסיעה מעבר לגבולות השיח הלגיטימי". וכן הלאה וכן הלאה, אמירות מהוקצעות להפליא, מסך עשן אפולוגטי ומביך, שמכסה על אוזלת היד במישור המעשים באמצעות פעלתנות-יתר במישור המלים).

[מאמר מערכת של Radical Philosophy, מהחודש שעבר, מגולל אף הוא את הפרשה ומנתח את משמעותה, אך למרבה הצער מתוך אמפתיה עמוקה מדי לתסביכי הזהות של "תיאוריה וביקורת", לטעמי].

עד כאן הדיווח ב"ידיעות" ועמדת כתב העת. מה שאותי מקומם במיוחד בהתנהלות של "תיאוריה וביקורת" היא שגם לאחר הטעות הראשונית, הפטאלית של פרופ' מוצקין, לא עשו שם אחורה-פנה. יכלו להתעלם מן האיום בתביעת דיבה (הרי לפחות מחצית מן המאמרים שמתפרסמים ב"תיאוריה וביקורת" מוציאים את דיבתה הרעה של המדינה, ובצדק); יכלו לתקן בזריזות את העניינים העובדתיים הטעונים תיקון ולהמשיך בהליך הפרסום. ובעיקר, יכלו לעמוד ביתר תקיפות לצידו של מחבר המאמר, איל ויצמן, ולא להניח לו להרגיש בודד במערכה מול תא"ל כוכבי ועורכי הדין שלו. הרי עורך "תיאוריה וביקורת" בעצמו הזמין את המאמר מויצמן; וכולם, כולל פרופ' מוצקין (!) מודים שמדובר במאמר מצוין. מנין איפוא פיק הברכיים הזה, חולשת הדעת של מבצר הרדיקליזם האקדמי הישראלי – בעמידתו הרופסת מול נציגי הכוח והשררה? האם היו הדברים צריכים להגיע לידי כך שויצמן ימשוך את מאמרו ויגיש אותו ל"מטעם"?

למי שאינו בקי בדברים, נוסיף שיוקרתו של "תיאוריה וביקורת" עולה רבות על זו של "מטעם", בדיוק משום שהראשון הוא כתב עת אקדמי שמאמריו עוברים שיפוט (זאת מבלי לחוות דעה על עצם תוכנם של המאמרים המתפרסמים בשני כתבי העת). רוחות רעות מאד, כנראה, נשבו מצד מערכת "תיאוריה וביקורת" לכיוון ויצמן, אם הוא נדרש לצעד החריג הזה.

הרבה דברים אפשר ללמוד מן הפרשיונת הזאת. אחד, שרדיקליות פוליטית אינה בהכרח מלווה באומץ פוליטי. לעורכי "תיאוריה וביקורת" יפה הפתגם האנגלי – הם אינם מניחים את כספם איפה שפיהם נמצא, ובפרשה הנוכחית התגלתה ערוותם – הנתק בין התיאוריה לפרקטיקה, חרף היומרה לשלבם זה בזה. שניים, לאור צודק: הפרשה כולה מטילה צל כבד של משת"פיות על האקדמיה הישראלית. שלוש, הכוח והאיום בכוח הוא שפה אוניברסלית, המובנת היטב הן במחנות הצבא והן במערכות כתבי-עת אקדמיים.

כל זה היה רק מעין הקדמה, והיא לא היתה מוצדקת אלמלא מאמרו של ויצמן היה חשוב כל כך. למאמר התוודעתי כשהתפרסם באנגלית ב-2006. הוא הרעיש אותי כל כך שהחלטתי להפיץ אותו בין מיודעי ואף יזמתי פגישה עם כמה חברים לדון בו. די לומר שהרוחות סערו, והסכמה לא היתה. אין לי כוונה לסכם את המאמר כאן או להתפלמס עליו; לא על כל דבר אפשר להתפלמס במסגרת של של בלוג. למשל, אין לי חשק להתחיל להגיב לטוקבקים מצד מי שלא קרא את המאמר; זה לא רציני. דיון רציני במאמר יצריך תגובות של 500 מילה כל אחת. בקיצור, מדובר בנושא לסמינר, לא לבלוג.

ובכל זאת, אני חייב להסביר בכמה מלים מדוע מדובר במאמר חשוב כל כך, אולי פורץ דרך.

ראשית, עצם הסקופ: קציני צה"ל קוראים דרידה ודלז! לא סתם קוראים, אלא מתעמקים. ולא סתם קצינים, אלא קודקודים שמפקדים בפועל על מבצעים מסובכים. הציטוטים שרשם ויצמן מפיהם של נווה וכוכבי עולים על כל דמיון, ורק הם שווים פרסום כשלעצמם.

שנית, השוֹק. הייתכן חיבור מופרך מזה? מצד אחד, מיליטריזם ברוטלי, שאמור להיות גם חף מכל השכלה אינטלקטואלית וגם לאומני בהגדרתו; ומצד שני – כתבים סופר-מופשטים (דלז וגואטרי חתומים על כמה מהטקסטים הכי פחות נגישים בפילוסופיה המודרנית) שנבעו מפוליטיקה שמאלנית רדיקלית. היילכו שניים יחדיו?

שלישית, הניתוח. ויצמן מפליא לטוות את כל החוטים האלה יחדיו: גם לאתר את המקורות ההסטוריים של הפילוסופיה הצבאית החדישה, גם לזהות את היסודות האלימים בפוסטמודרניזם הרדיקלי, גם להמחיש באופן מצמית כיצד דמיון פוליטי מעצב את המרחב האורבני, ובתוך כך גם להעניק קול לקורבנות (משפחות הפלשתינים שהצבא עבר דרך קירות בתיהם באישון ליל). המאמר הוא מופת של חשיבה צלולה, גלוית מבט.

לבסוף, ההשלכות. אי אפשר לקרוא את המאמר מבלי לשקוע בהרהורים עצובים מאד על הזנייתה של הרוח באקדמיה, ובפרט, על ההשחתה המוסרית שהשיתו זרמים מסויימים בפוסטמודרניזם על מדעי הרוח והחברה. נכון, צבא לא זקוק להצדקות פילוסופיות כדי לפלוש לשכונות ולהחריב בתים פרטיים. ובכל זאת, ויצמן מראה כמה תועלת יכולה להפיק הפרקטיקה הצבאית כשהיא מגובה בצידוקים עיוניים. בתקופת פעילותו, המלת"מ של נווה פעל כראש חץ אוונגרדי בלב הממסד הצבאי, ושיגר את תלמידיו ה"מבריקים" אל שדה הקרב עם רעיונות יצירתיים במיוחד כיצד לשרת את הכיבוש מבלי לכבוש את הקרקע בפועל (נווה עצמו תומך בהיפרדות טריטוריאלית מהשטחים – תוך שמירת הזכות לפלוש אליהם בכוח בכל עת. במובן הזה, הוא מייצג נאמן של העבודה-מרצ).

חסידי התורות הפוסטמודרניות יכולים להפליג באפולוגטיקות משוכללות על "השימוש לרעה" בתורותיהם, אבל העובדה הפשוטה היא שדווקא תורות אלה, ולא אחרות, נתנו השראה לתא"ל נווה, מי שהגדיר את עצמו כ"אדם שנהנה להרוג". בדיוק לאותה עמדה אפולוגטית נקלעים חסידי ניטשה כשהם נזקקים להגן עליו מפני ההאשמה שנתן הכשר לנאציזם במושג "האדם העליון" שלו.

האופן שבו רעיונות מתגלגלים למעשה, האחריות המוטלת על אינטלקטואלים, הכוח של המלים, האופן שבו הן מתפרשות ועד כמה ניתן לייחס להן משמעות אינהרנטית – כל אלה הם נושאים מרתקים לדיון. מרתקים, קשים, וחשובים מאין כמוהם למי שרעיונות הם עיסוקו העיקרי, מלים הן המכשיר העיקרי שלו, והקשר בין כל אלה לבין גורלם של אנשים אמיתיים וחיים אינו נותן לו מנוח. אי-שם לפני יותר מ-10 שנים הייתי מעורב בדיון כזה (פולמוס "סטודיו"); אני מעז לומר שמאמרו של ויצמן מזרים דם חדש בדיון ההוא ומחדד את דחיפותו. כבר אמרתי שלא ניתן ללבן את העניינים האלה במסגרת של בלוג ותגובות. אבל לפחות אפשר להפנות את תשומת הלב למאמר של איל ויצמן. קיראו אותו, התעמתו איתו, התווכחו איתו. אל תניחו לו לחלוף לידכם.

הרחק מעיני המצלמות ומנאומי הבחירות של אובמה ומקיין, טובח צבא ארה"ב באזרחי אפגניסטן ופקיסטן. המערכה הבלתי-נגמרת נגד אל-קאעידה הולכת ומשילה מעליה שאריות אחרונות של ריסון מוסרי. הטרוריסטים מפעילים מתאבדים בלב שוקים הומי אדם, והאמריקאים מפגיזים כפרים, מסגדים, בתי ספר.

הלהיט האחרון הוא "מפציץ ללא טייס" (drone aircraft). השבוע קטלו מפציצים סטריליים כאלה 23 פקיסטנים באזור ואזיריסטן, על הגבול האפגאני, בהפצצה על בית ספר דתי. העילה: מייסד בית הספר ידוע בקשריו הטובים עם בן-לאדן. הוא אומנם היה בכלל במקום אחר, ובהפגזה נהרגו אשתו, אחותו, גיסתו, שתי אחייניותיו, שמונה נכדיו, ועוד קרוב משפחה. אבל מה זה חשוב; במלחמה נגד הטרור לא סופרים אזרחים (של האוייב).

ההתקפה הזאת מסמנת הסלמה נוספת באלימות האמריקאית באפגניסטן. בשבוע שעבר חדרו כוחות קומנדו אמריקניים לכפר בואזיריסטן וטבחו ביותר מ-20 אזרחים. ספק גדול אם האמריקאי הממוצע יודע בכלל מה עושים חיילי בוש בשם "הפצת הדמוקרטיה והחירות בעולם". ספק אם היה לו אכפת, לו ידע. כנהוג בזמן בחירות, המתמודדים מתכתשים בחימה שפוכה על זוטות, ועל העניינים החשובים באמת אינם אומרים מילה. האם אובמה ישנה במשהו את מדיניות החוץ של ארה"ב? האם ממשל דמוקרטי אמון יותר על שמירת זכויות אדם מאשר ממשל רפובליקני? הניסיון מלמד שלא. למי מצביע אותו טייס שנעדר מן המפציץ-ללא-טייס – לדמוקרטים או לרפובליקנים? הוּ גיבס א שיט.

ישראל, כידוע, היא אמריקה בקטן. לנו עוד אין מפציץ ללא טייס, אבל זה עניין של זמן. כבר קיים רובה-ללא-חייל, הקרוי בשם המוצלח "רואה-יורה", שעל יתרונותיו הרבים – ובראשם, סילוק המצפון מזירת הקרב המדממת – עמדתי במקום אחר. וקיים גזל קרקעות מתמשך, לא פוסק לרגע, בברכת כל מפלגות השלטון, כולל העבודה. וקיים המצור על עזה, שבין תוצאותיו המחרידות (לא, גם על זה לא תקראו בעיתונינו) הן מחלות מעיים והרעלות המוניות כתוצאה ממאגרי המים המזוהמים: המחסור בסולר ובחלפים, עקב המצור על עזה, השבית את משאבות המים ואת מערכות הביוב והניקוז (אפשר לקרוא כאן, כאן, כאן וכאן).

וכן, גם אצלנו אין שום דיון ציבורי בעניינים האלה, הרחוקים מן העין והלב. באמריקה אומנם נדרש ריחוק של אלפי קילומטרים כדי למזער את העניין הציבורי, בעוד שאצלנו מפרידים 60 קילומטר בדיוק בין סף המודעות הישראלי לבין הרי החושך. על פני השטח, לכאורה, מחלוקות נוקבות בעניינים מדיניים: מעמד השכונות במזרח ירושלים, חוק פינוי-פיצוי וכיוב'. כמה נוח להכביר מלים תקיפות, נחרצות, על תכניות סרק שאין לאיש כוונה ליישמן. שנה אחרי שנה, ממשלה אחרי ממשלה, ישראל ממשיכה לברבר עצמה לדעת, ומתעקשת להמשיך לברבר ("המשא ומתן יימשך!", מכריזה ציפי לבני) בעודה מכבידה את עול הכיבוש.

והתקשורת? זו תמיד תעדיף להתמקד בילדה מתה אחת, שהוטבעה במים מזוהמים, מאשר באלפי ילדים חיים, השותים מים מזוהמים, שעדיין ניתן להצילם.