חייל יקר,
אולי עדיין לא קיבלת צו 8; אולי הוא בדרך. אולי כבר התקשרו אליך מהיחידה, ואתה כעת אורז תרמיל. ואולי אתה כבר בשטחי הכינוס, מחמם מנועים בטנק. איפה שלא תהיה, אתה כנראה משוכנע שאתה עושה את הדבר הנכון בזמן הנכון. אתה מסכים עם האמירה "ככה זה לא יכול להימשך", ואתה חושב שאחרי המלחמה הזאת, והאבידות הכבדות שיספגו הפלסטינים, זה באמת יפסיק.
תחשוב שנית.
בשורות הבאות אנסה לשכנע אותך שאתה טועה. לא במזיד, בתום לב, ובכל זאת טועה. הרבה מלים כבר נשפכו, ובכל זאת אנסה להשמיע לך דברים חדשים. להגיב באופן ענייני לטיעונים שמושמעים בלי הרף במערכת הביטחון ובתקשורת. מערכת צפופה מאד של שקרים וחצאי אמיתות, ססמאות בלי כיסוי, הבטחות ריקות, והימורים פרועים על חיי אדם.
כשתראה איך כל המערכת הזאת מתפוררת לאבק, ותבחין במציאות שניבטת דרכו, אולי תהסס קצת לפני שאתה חוצה את הגדר לתוך עזה. אולי תגיד – עד כאן.
עובדה ראשונה: המלחמה הנוכחית לא נועדה להסיר את איום הטילים מתושבי הדרום. היא נועדה למוטט את שלטון החמאס. אני קורא לזה עובדה, כי הדברים מתועדים, והוצהרו בידי המנהיגים הבכירים ביותר שלנו שוב ושוב (כבר בפברואר 2006, וגם בשבוע הנוכחי). גם הפצצת המשטרה הכחולה ומשרדי הממשלה של החמאס מעידים שמדובר במאמץ לרסק את מנגנוני השלטון ברצועה, בדומה לריסוק מנגנוני הרשות הפלסטינית בתחילת האינתיפאדה השניה (שסלל את הדרך, כמה אירוני, לעליית החמאס). ולמה הפציצו את מחסן התרופות המרכזי בעזה? סתם רישעות, כנראה.
למה חשוב להכיר בעובדה הזאת? משום שהפלת שלטון החמאס, לפי כל המומחים, לא תסיר את איום הטילים. או שתיווצר ברצועה אנרכיה, שבה כל דאלים גבר, וכל פנאט עם משגר קסאמים יוכל לירות על ישובי הדרום; או, גרוע הרבה יותר, לשלטון יעלו הגורמים הקיצוניים ביותר ברצועה, איסלאמיסטיים קיצוניים ותאי אל-קאעידה.
כלומר, הממשלה והצבא שלנו חותרים למטרה מדינית שאין בינה ובין הגנת אזרחי ישראל מאומה. להיפך, במהלך הנוכחי הם מהמרים על חיינו עכשיו ובעתיד, עם שוך אבק הקרבות.
נניח שהסכמת אתי על העובדה הראשונה, אבל אתה תומך ברעיון הזה – להפיל את ממשלת החמאס באמצעות פלישה צבאית. האם חשבת לרגע אם מדובר בכלל במטרה ריאלית? האם הצליחה ישראל אי פעם להחליף שלטון ערבי שלא נשא חן בעיניה?
אולי נשאל זאת כך. אם היו מפציצים את ביתך, שכונתך, בית החולים שליד ביתך, וכל זאת בנוסף למצור וחנק כלכלי מתמשך – האם היית זורק את הממשלה שלך לכל הרוחות? ממשלה שחרתה על דגלה את המאבק והמרד באויב? לא, סביר יותר שהיית עושה מה שעושים עכשיו תשעים אחוז מהישראלים: מתלכדים סביב הממשלה הנבחרת שלהם ומאיצים בה להסלים את המלחמה, להרוג באויב עוד ועוד.
אם אתה מתייצב כך לדגל שלך, למה אתה חושב שהפלסטיני לא יתייצב כך לדגל שלו? ואם כך, התוצאה הבלתי נמנעת של המלחמה הנוכחית תהיה חיזוק וביצור שלטון החמאס, בניגוד גמור למטרה המוצהרת שלה. מזכיר לך משהו מלבנון, מחיזבאללה, מקיץ 2006?
בקיצור: איום הטילים לא יוסר, כי לא זאת מטרת המלחמה; ושלטון החמאס רק יתחזק, על אף ולמרות מטרת המלחמה. עכשיו תשאל את עצמך אם אתה רוצה ליטול חלק בהונאה המדממת הזאת.
עובדה שניה: המלחמה הנוכחית מסכנת באופן ממשי את חיי גלעד שליט. מדובר בעובדה לא נעימה, שהשלטון כמובן לא יעז לדון בה; והאי נעימות רק גוברת כשחושבים על כך שמשפחת שליט הצטרפה לקריאות הקרב ערב המלחמה. ובכן, גם אם פצצות הטון של צה"ל המוטלות על בסיסי החמאס לא יהרגו בטעות את גלעד שליט, יש לשוביו את כל הסיבות בעולם לעשות זאת כעת. אין עוד מקח וממכר, אין משא ומתן על שחרור אסירים. מה שיש זה רק מעגל נקמה מקצין והולך. גלעד שליט איבד את ערך המיקוח שלו ברגע שחיל האוויר קטל 150 פלסטינים ב-4 דקות. בימים הקרובים צה"ל ילחץ אל הקיר עוד ועוד את מי שמחזיק בשליט. הסיכוי שייצא בחיים הוא קלוש ביותר.
כלומר, אותה ממשלה ששלחה את שליט להגן על יישובי הדרום (ומבחינת הפלסטינים, לאכוף את המצור), אותה ממשלה שהפקירה אותו 3 שנים, כעת גוזרת את דינו למות.
ובשולי העניין הזה: מה איתך, מילואימניק? עכשיו אתה נכנס לעזה. ומה יקרה אם חס וחלילה תיתפס בשבי? האם יש לך סיבה להאמין שחייך מספיק שווים בעיני ממשלת ישראל כדי שהיא תתאמץ להחזירך? האם הממשלה שמפקירה שבויים, שמפקירה אזרחים בקו העימות, שמפקירה כל איש ואישה שנקלעו למצוקה ועוני – האם היא תנקוף למענך אצבע? ואם לא – למה אתה מטיל את חייך מנגד?
להגן על אזרחינו? אתה חושב שהמלחמה הזאת תפסיק את ירי הקסאמים? חזור שוב לעובדה הראשונה.
עובדה שלישית: המנהרות לא יושמדו, נקודה. חרף התשבחות העצמיות של צה"ל, אין שחר לדיבור על השמדת המנהרות. גם אם פגעו ב-40, יש יותר מ-800 מנהרות פעילות. גם אם יפגעו ברובן, או בכולן, הן ישתקמו מהר מכפי שאתה חושב. הן משתקמות ברגעים אלה ממש. תבין: מדובר בעורק החיים של עזה. משם נכנס כמעט הכל, כי ישראל סגרה את המעברים. המנהרות הן תעשייה עצומה, עם רישום משטרתי, מערכת שינוע, שיווק, מערך מסועף של בעלי עניין, מעסיקים ומועסקים. אומרים לנו שעוברת בהן תחמושת, אבל האמת היא שעובר בהן הכל – ממקררים ועד עפרונות. מדובר במגזר הכלכלי היחידי ברצועה שפורח (כפי שאפשר לקרוא כאן). שום פצצות מן האוויר לא יבלמו אותו.
פעולה אחת ויחידה יכולה לחנוק את המנהרות: פתיחת המעברים. כלכלת המנהרות מבוססת על עלויות שינוע עצומות, ולא תוכל להתחרות בכלכלה יבשתית רגילה, אם זו תורשה להתפתח. אבל ישראל לא תעשה כן, ולכן הרשה לי להתחייב לך בלשון חגיגית: אם יש משהו בטוח, זה שהמנהרות רק ישגשגו ביתר שאת אחרי המלחמה הזאת. מילה שלי.
עובדה רביעית: חמאס מעוניין בהמשך הרגיעה ובהפסקת אש. ישראל אינה מעוניינת. מיד עם תום הסכם הרגיעה, לפני שבוע, הכריז מחמוד א-זהאר שחמאס מעוניין להאריך את ההסכם בחצי שנה אם ישראל תקיים את הבטחותיה מיוני 2008 (סוף לקסאמים, פתיחת מעברים וסוף להתקפות על עזה). בישראל השיבו שלא מדברים עם החמאס על רגיעה. אתמול, שבוע אחרי, פירסם חאלד משעל הצהרה דומה. שוב – בצד הישראלי אין עם מי לדבר.
כלומר, אומרים לך שאנחנו רוצים שקט ושלום, אבל כשהצד השני מציע שקט, אנחנו לא נותנים לו להפריע לנו בחגיגה. כמובן, יש תמיד תירוצים ("מילה שלהם זה לא מילה", "הם בכלל לא מכירים בנו", "זה רק זמני אצלם"), אבל העובדה הפשוטה היא זו: שלום לא עושים בזבנג, אלא במנות קטנות. מי שלא מוכן לנצור אש ולו באופן זמני, חלקי, כנראה שאינו יוצא למלחמה בתום לב. הרושם הוא שהרגיעה היתה המנוף למימוש המלחמה, ולא להיפך. נכון, החמאס התחמש באותה תקופה מעל שיניו. אבל מה בדיוק צה"ל עשה? כיתת חרבותיו לאתים?
עובדה חמישית: המלחמה הזאת כבר הרגה אזרחים בשני הצדדים, בעיקר בצד הפלסטיני, שם נהרגו לפחות שלושים ילדים (בהם חמש אחיות בגילאים 4 עד 17). אין ספק שמניין האזרחים ההרוגים ינסוק מיום ליום. אולי אתה חושב שבמלחמה אין סייגים מוסריים, וכולם על הכוונת – נשים זקנים וטף. אם כך, דלג הלאה, אין לנו מצע משותף. אבל אם אתה חושב שיש סייגים מסויימים, שאל את עצמך כיצד זה קורה, שוב ושוב, שצה"ל הורג כמויות כאלה של אזרחים בלתי מעורבים.
הפצצות לא מדויקות? הפלסטינים חיים צפוף מדי? הקירות של הבתים שלהם דקים מדי? ואולי הכל נכון, ובמיוחד זה: חיי אזרחים פלסטינים אינם שיקול מבצעי מהותי. נכון, גם חיי ישראלים אינם שיקול מבצעי של החמאס. אבל אני מדבר עלינו עכשיו. אם אתה חושב שלא צריך להיות הבדל בינינו לבין ארגון טרור, שוב, דלג הלאה. אחרי המטוסים, יבואו הטנקים. זוכר את ג'נין? זוכר איך נראה רחוב שעבר בו טנק? כל חזיתות הבתים מתקלפות. שכונות שלמות מתפוררות. רוצה להיות בתוך טנק כזה, למחוץ כל מה שבדרכך?
אתה רואה תמונות הרס וחורבן מעזה. מראים לך בלוקים שבורים. לא מראים לך אנשים שבורים. אנשים שבורים יש רק אצלנו.
האם התמונות האלה מזיזות לך? אם לא, דלג הלאה. אולי הן מעצבנות אותך. אולי זה נראה לך לא מאוזן, לדבר על הסבל הפלסטיני בלי לדבר על הסבל הישראלי. אבל זאת כמובן טעות אופטית: על הסבל הישראלי מדברים כולם, ואת נפגעי הקסאמים מצלמים מסביב לשעון – "ידיעות" ו"הארץ" ו"מעריב" וערוץ 2 ומי לא. ותודה שהם לא בדיוק מקפידים על איזון. אז שתיים וחצי דקות מאל-ג'אזירה, מול שיטפון הצילומים והראיונות מיישובי הדרום – זה מה שיפר את האיזון? טיפה בים ראית עכשיו, לא יותר.
לא, אתה מתעצבן מסיבה אחרת. אולי אתה חושב שאנשים כמוני מזדהים רק עם הסבל הפלסטיני ולא עם הסבל הישראלי. אתה טועה. באמת. כל אזרח שחוטף טיל על הבית שלו סובל, בשדרות או בעזה. פליט הוא פליט, הרוג הוא הרוג. אני גם חושב שהאזרחים בשני הצדדים הם קורבנות של הנהגות פנאטיות, מתלהמות, קצרות-רואי. אם יש סבל שמעורר את הזדהותי, זהו סבל מיותר, סבלם של התמימים.
אבל חשוב גם להיות אמינים ומדוייקים – אפילו בענייני סבל. מי שסובל יותר הם הפלסטינים. על כל מאה הרוגים שלהם, יש לנו הרוג אחד. על כל בית הרוס שלנו, שכונה שלמה נהרסת שם. להם הפציצו בית חולים, לנו לא. הסבל הפרטי בשני הצדדים הוא זהה, אבל הסבל הקולקטיבי בצד שלהם כבד הרבה יותר.
לא, גם זה לא מעניין אותך. אולי התמונות מאל-ג'אזירה מעצבנות אותך כי הן לא ראויות לצפיה בצד שלנו. לא עכשיו. במלחמה כל צד צריך להתרכז בהשגים שלו ובסבל שלו – לא בהשגים של היריב ובסבל של היריב. להציץ בסבל האנושי של ילד פלסטיני זה לערער על המשוואה הפשוטה הזאת. לשבש את הפיתרון המבוקש. מי שמתעקש להציג את הסבל של הצד השני, ולהעמידו על מישור אחד עם הסבל שלנו, מערער באופן יסודי על צידקתנו.
זה נכון. אני מערער. אבל בכל זאת – למה זה מעצבן אותך? אם אתה שלם עם ההתקפה הישראלית, ועם המחיר שהיא גובה מהפלסטינים – למה מציק לך לראות את המחיר הזה מול העיניים? מה הוא כבר ישנה לך? יכול להיות שאתה חושש שחשיפה מוגזמת לסבל הפלסטיני תערער את הביטחון שלך, הביטחון הפרטי שלך, במוסריות שלנו? בתבונה של ההנהגה שלנו? ואולי הכעס הוא פשוט תגובת מגננה – המוח מסרב לקלוט מידע שעלול להזיז אותו מן העמדה הנוחה שכבר התחפר בה?
עובדה שישית: עכשיו יבואו התגובות. הקללות, הנאצות, השנאה בעיניים. שמת לב לעניין הזה? הביקורת של השמאל על הימין תמיד פחות אלימה וברוטלית מן הביקורת של הימין על השמאל. בעיקר בימי מלחמה. השמאל אומר דברים חריפים – אבל לא משתלח בנציגים של הימין. לא סותם פיות ולא ממליץ לאנשים לעבור לעזה או לחו"ל. מעולם לא עלה על דעתי לערער על הלגיטימיות של בני השיח שלי, על היותם לא פחות ישראלים ממני, על כך שהעמדות שלהם ניזונות מדאגה אמיתית לגורל המדינה. משום מה – כל אלה מוטלים בספק, אם לא מוכחשים, בביקורת של הימין על השמאל. הרבה דה-לגיטימציה, מעט מאד ויכוח ענייני.
לא ענייני להגיד: "אם היית חי בשדרות (ולא בבועת האספרסו התל-אביבית) – היית מדבר אחרת". אם הייתי חי בשדרות הייתי חושב בדיוק אותו דבר; רק הייתי פוחד יותר. אבל עזוב אותי: הנה, לפחות 500 אנשים שכן גרים בשדרות חושבים כמוני, והשמיעו קול אחר; ביחד עם שותפים בצד הפלסטיני הם קוראים לעצירת שפיכות הדמים. אז מה איתם? מה הם, רובוטים שנשלטים מרחוק על-ידי אורי אבנרי וגדעון לוי? אולי הם פשוט אנשים שרואים את אותן העובדות ששכניהם רואים, אבל גם את מה שמתרחש בצד השני – ומוציאים מסקנות הפוכות? אולי הם מבינים שהאינטרס העצמי שלהם מכתיב הידברות ופיוס, ולא מלחמה?
עובדה שביעית: למה להתנגד למלחמה: כי היא לא מוסרית או כי היא לא אפקטיבית? אולי אתה חושב שמי שמתרכז בצד המוסרי הוא בהכרח מן השמאל, ומי שמתרכז באפקטיביות הוא ימין או מרכז. אבל זאת אבחנה שגויה.
פתרונות הכוח הישראליים שהיו לא מוסריים בעליל, עד כדי הפרת החוק הבינלאומי (חומת ההפרדה, הפגזות האזרחים בלבנון, והמלחמה הנוכחית) היו תמיד אפקטיביים בטווח הקצר. הם הרחיקו איום מיידי, ובו בזמן גם שיחררו קיטור לאומני בצד שלנו. בטווח הארוך – כולם התגלו או יתגלו ככשלונות קולוסאליים. וזאת מן הטעם המוסרי. כשכל כך הרבה אנשים סובלים כל כך הרבה במשך זמן כה רב מן הענישה הישראלית – סופם להתקומם. וכל התקוממות שוברת את שיאי האלימות של קודמתה. זהו מעגל האלימות שאנו לכודים בו. שני הצדדים נוהגים במופקרות נפשעת, ועדיין, אשמתנו כבדה יותר, משום שמכותינו אלימות הרבה יותר, וממילא רוב מפתחות ההסדר נמצאים בידינו (טריטוריה, אסירים, חופש תנועה, מים).
וכך יוצא שהשיקול המוסרי והשיקול האפקטיבי, לטווח הארוך – מתלכדים. לא מוסרי להפגיז שכונות מגורים, בלי להבחין בין אזרחים ללוחמים, וודאי שלא אפקטיבי. במלחמה הזאת ישראל זורעת את זרעי ההתקוממות הבאה, שתהיה הרבה יותר כואבת. בהתקוממות הבאה הטילים יגיעו עד תל אביב. כן, עד האספרסו שלי. תתפלא, גם אז אעמוד על דעתי שהכל היה בר-מניעה. שאפשר גם אחרת.
אם כן, על מה אתה יוצא להילחם? על עתיד בטוח יותר או על נקמה? ובמי אתה נוקם, בטרוריסטים או בנשים וילדים? נראה לך הוגן שהממשלה והצבא מטילים על כתפיך הצנועות הכרעות כאלה? נראה לך שמישהו ירוויח מהמלחמה הזאת, חוץ מהפוליטיקאים שכבר לא יהיו בשלטון כשהיא תסתיים, ותיחקר, אחרי ההפגנות הסוערות בכיכר, ומסקנות ועדת החקירה יפורסמו ברעש גדול, ואחר כך ייגנזו, ויעלו אבק, ויישכחו מלב?
עד המלחמה הבאה. שתבוא במהרה, בלי ספק. ממשלת אולמרט כבר שברה שיא אחד – שתי מלחמות בקדנציה אחת. מי יעצור את יורשיה?
אולי אתה? אולי תגיד עכשיו, כשאתה ניצב על סיפה של עזה – עד כאן?
שלך,
עידן לנדו, אזרח וסרן מיל'
לא למות טיפש 