יוסי דר, גַדפָן דה לה שמאטע

דברי הבלע של יוסי דר נגדי לא באמת ראויים לתגובה. שהרי ברור לעין כל שמטרת המאמר שלו היתה לבצע בי רצח אופי – סיכול ממוקד של האישיות שלי. על העובדות והטיעונים שהעליתי – אין לו מה לומר. "לא נתייגע כאן בניתוח ארכני של תוכן הדברים", הוא כותב, ובעצם – לא מתעכב על התוכן בכלל. עם פגיון בין השיניים הוא מסתער במטרה אחת: להכפיש את שמי.

אמרתי שהדברים לא ראויים לתגובה. אבל אולי הבהרה. מחצית מכתב הפלסתר המתפלץ של יוסי דר מוקדשת ל"חשיפה" כביכול של מקורות ההשפעה שלי – נועם חומסקי וטניה ריינהרט. אכן זכיתי להיות תלמידם. דר "חושף" לקוראים התמימים עובדות מזוויעות – הידעתם שחומסקי תמך במאבק החיזבאללה?! הידעתם שהוא הגן על חופש הדיבור של מכחיש שואה?!

האמת, ידענו. דר מגלה כאן את אמריקה. השפלות היא ברמיזה הזאת – צא ולמד באיזו חברה מסתופף הלנדו הזה. דר ודאי מדמיין את חומסקי רוכן מעלי עם מזרק אימתני ומזריק לי לתוך המוח שנאת ישראל. כן, כזה אני: זומבי נטול מחשבה עצמית, כלי שרת של השמאל הרדיקלי העולמי, שכידוע שולט בכל מרכזי הכוח הפיננסיים והצבאיים בעולם.

אם אינך יכול להתמודד עם אדם – הכפש את שמו הטוב. יוסי דר מצטרף כאן למסורת מפוארת של אנשים קטנים מאד.

האמת היא שמעולם לא דיברתי עם חומסקי על פוליטיקה יותר מ-10 דקות. זמנו היה יקר כל כך שהעדפתי לנצל אותו לדבר על בלשנות. אבל מה אני מצטדק? ברור שאני שליח אופל, הרי שהיתי באותו חדר איתו. ופעם אפילו איתו ועם טניה!

הנה עוד חשיפה. יש לי חבר גרמני שאבא שלו היה קצין באס.אס.. אני מאזין למוסיקה של ואגנר. יש לי חבר שמכיר חבר שהיה במצפן, אני מכיר מישהי שמתכתבת עם טלי פחימה, ואני מחפש נואשות בפייסבוק חברים מאיראן. כולי זוהמה מוסרית.

אני גאה בקריאה שלי לסרב. אני גאה למחות את הרוק המצחין של יוסי דר מפני. בזמן שהוא היה עסוק ברצח האופי שלי, אני עסקתי בניסיון למנוע רצח של אזרחים ישראלים ופלסטינים. כמו הרוק שלו, יוסי דר ינזל ויישכח.

"זה לא עניין של מוסר, אלא של מקצועיות"

מתוך "מבט על", מונולוג של טייס קרב במיל', "ידיעות אחרונות", 2.1.2009, המוסף לשבת, עמ' 14.
[מהדורה מוּערת]

"אתה ממוקד בביצוע מדויק. מחשבות על מי שייפגע, תחושות כמו הזדהות או חמלה, שאלות על צדקת הפעולה – כל אלו אינן שייכות לכאן.[1] בשלב זה הכל מסתכם באמת ב"רעד קל בכנף".[2] וטוב שכך. זה לא עניין של מוסר, אלא של מקצועיות.[3] מרגע ההמראה ועד לנחיתה ניצבות לפניך, המבצע, "מטרות",[4] שכשרותן אינה נבחנת על ידך,[5] אלא אם תופתע. עליך למקד את הצלב על המטרות, ולא לסטות ולא להרפות עד השמדתן. מחשבה אחרת איננה רק סיכון המשימה, היא גם סכנת
נפשות[6] … פוטנציאל התקלות גדול. חוק מרפי קיים ובועט. מה שלא סביר שיקרה – קורה, והרבה.[7] מנוע שכבה, מערכת הידראולית שכשלה,[8] אלה רק דוגמאות למגוון התקלות במערכות המתוחכמות של המטוסים המתקדמים…[9] כשאתה טייס קרב, זו שאלה של הישרדות".[10]

רצועת בונוס: נומו נומו (מאת יונתן שפירא)


[1]  ע"ע פקודת מטכ"ל 774/ג, התשנ"ג: "בכל תרחיש מבצעי, לא ירגיש טייס הזדהות או חמלה. במידה והרגיש טרם ההמראה – יבקש החלפה. הרגיש אחרי ההמראה – יעביר הפיקוד לטייס המשנה. הרגיש אחרי הנחיתה – יקורקע לאלתר ויופנה לטיפול פסיכיאטרי".
[2]  © כל הזכויות שמורות לדן חלוץ, מורה הדור ונבוכיו.
[3]  רוצה לומר: המקצועיות שלנו היא ביכולת להיות א-מוסריים. מעל העננים, מעל ההרוגים, מעל המוסר.
[4]  "מטרות" = לשעבר, יצורי אנוש (ומרגע הטלת הפצצה, יצורי אנוש לשעבר).
[5]  אלא על ידי אנשים אחרים שהתמקצעו בניטרול המוסר (ע"ע כשרות, משגיח; כשר, אסא).
[6]  לך, כמובן, לא למטרה. שכן המטרה היא היא סיכון נפשות של המטרה, כלומר סיכול נפשות של ערבים כלשהם.
[7]  נגיד, 25% מההרוגים – אזרחים. סתם סתם, לא דוגמה טובה.
[8]  ילד בן 4 שמתעקש לגור בשכנוּת למפקד בחמאס. תקלה של הילד, כמובן.
[9]  שלא לדבר על התקלה החמורה מכל – התפרצות של כשל מוסרי נרכש (ראה הערת שוליים 1).
[10]  שלך, לא של ה"מטרות". ההישרדות שלהן היא לא שאלה, היא בעיה שצריך לפתור. תקלה.

קווי מתאר לדיון מקדמי על הסרבנות

המאמר שלי שקרא לסרב להתגייס למלחמת עזה עורר הרבה תגובות. חלק ניכר מן התגובות היו חשובות, ואיפשרו לי להמשיך ולחדד את הנקודות שהועלו במאמר. הן גם היו כנות – כלומר, נבעו מסקרנות וספקנות אמיתיות, ולא מקנטרנות לשמה.

מקצת התגובות היו הפרובוקציות הרגילות. אנשים שבאו להכפיש, בלי שום מאמץ לגבות את טענותיהם (אם היו כאלה) בעובדות – מאמץ שאני בהחלט השקעתי במאמר שלי. ביחס אליהן אני מרגיש פטור מהצורך להגיב, ואם כבר אני מגיב, פטור מהצורך להיות יותר אדיב מן המגיב-מכפיש.

אבל היו גם תגובות מזן אחר – כאלה שקראו תיגר על עצם הלגיטימיות של הסרבנות. עליהן לא ממש עניתי, רק רמזתי שלא זה היה נושא המאמר. פה ושם אני מניח שנשארו אנשים ממורמרים. לכן אני חש צורך להסביר למה התכוונתי בדיוק.

למען הסר ספק: גם בפוסט הזה לא אכנס לעובי הקורה של הסרבנות. הסיבות מיד יובהרו. אבל אנסה לשרטט את ההקשר הרחב יותר של הדיון.

לכל דיון על אקט סרבנות ספציפי, יש שני רבדים. הרובד העקרוני והרובד הספציפי. ברובד העקרוני נשאלת השאלה: האם סרבנות היא בכלל לגיטימית במדינה דמוקרטית? האם אי ציות אזרחי הוא ערוץ מחאה הפתוח בפני האזרח? אם כן, מהם התנאים (החריגים, בלי ספק) שמתירים שימוש בסרבנות?

ברובד הספציפי נשאלת השאלה: האם במקרה שעל הפרק – בפלישה הזאת לעזה, באינתיפאדה וכיוב' – מתקיימים התנאים החריגים שמצדיקים סרבנות? אם כן – צריך להראות זאת באמצעות תיעוד וטיעון.

מכאן מובן, שמי שמראש עונה בשלילה על השאלה העקרונית, פטור מלהתמודד עם השאלה הספציפית. אם סרבנות פסולה מעיקרה, בכל מצב ובכל תקופה, הדיון מסתיים בזאת. לעומת זאת, מי שמקבל שישנם מצבים חריגים שבהם הסרבנות מוצדקת, אינו יכול להתחמק מן השאלה – האם בסיטואציה שבה אתה נמצא כעת מוצדקת הסרבנות?

המאמר שלי ("הגיעה עת סירוב") הניח מראש שהתשובה לשאלה העקרונית היא חיובית. הוא התמקד רק בנסיבות הספציפיות של מלחמת עזה הנוכחית, וניסה להראות שמתקיימים בה התנאים שמצדיקים סרבנות.

על בסיס מה הנחתי מראש שסרבנות איננה פסולה באופן מוחלט? על בסיס תהליך חשיבה ארוך וממושך, שהחל לפני יותר מ-15 שנה. אי אפשר לסכם תהליך כזה בפוסט אחד או שניים או אפילו עשרה. יתירה מזאת – הדיון על הסרבנות בישראל אינו חדש. הוא פרץ במלוא עוזו מיד לאחר מלחמת לבנון הראשונה, ביוזמת "יש גבול". נכתבו ספרים, מאמרים, נערכו ימי עיון ועוד. אנשים טובים, משני צדי המתרס, הקדישו את מיטב מאמציהם השכליים והמוסריים כדי להגיע להכרעה בעניין הזה.

זה יהיה מגוחך מצדי לפתוח דיון בשאלה "סרבנות – כן או לא?" במסגרת בלוג. עם כל הכבוד לבלוגים, יש לא מעט נושאים שהם מחוץ לטווח הקשב וההעמקה שלהם. מי שמכיר את הבלוג שלי יודע שאני לא בדיוק חומק מויכוחים. אני כן מסתייג מפופוליטיקה של נושאים מורכבים.

מה שכן אפשר לעשות, ואעשה בקצרה, זה להפנות את המעוניינים לטקסטים הרלבנטיים. כאמור, הטקסטים נכתבו לאורך כמעט 30 שנה, בצמוד לאירועים פוליטיים משתנים. אבל מתנהל בהם דיון עקרוני בשאלת הסרבנות שיפה לכל זמן וכל מקום. לא רק תומכים יש שם – גם מתנגדים.

הנה חלק מן הנושאים שנדונים בהם (ושוב – אני כאן בגדר מראה מקום, לא פותח דיון משל עצמי): שלטון החוק מול צו המוסר, דמוקרטיה פורמלית לעומת דמוקרטיה מהותית, ההבדלים בין סרבנות מצפון לפציפיזם, הסרבנות בראי שיקולי ביטחון / לכידות חברתית / ההלכה היהודית, הענישה הראויה לסרבנים, ההבדל בין סרבנות הימין לסרבנות השמאל. ועוד ועוד.

עכשיו אני אומר שני דברים קצת מפתיעים. דבר ראשון: חשיבותם של הטקסטים האלה זניחה. הסרבנות היא קודם כל אקט, מעשה במרחב הפוליטי. רק אחר כך היא דיבורים ומחשבות. את כוחה הפוליטי היא שואבת מן הניראוּת של העירעור על צידקת המדינה והחוק, ולא מתזות חריפות ומנומקות היטב. סרבנים רבים לא הטריחו עצמם בקריאת הטקסטים האלה; הדבר לא גורע כהוא זה מעוצמת מעשיהם. יש אנשים שפועלים מתוך דחף מוסרי עמוק, שאינו נדרש לרפלכסיה; אחרים מחפשים לעצמם עוגנים אינטלקטואליים. אלה גם אלה שותפים שווי זכויות בבחירה שעשו. ספק אם הטקסטים שאמליץ עליהם מיד ישכנעו מתנגדים לסרבנות שעמדתם שגויה. מטרתם אחרת: לאפשר למי שבחר בסרבנות להבין טוב יותר את האקט של עצמו; את המסורת הפוליטית שבתוכה הוא פועל, את הטיעונים נגדו וטיעוני הנגד, את שלל ההשלכות האתיות והחברתיות של הסרבנות. כל זה מעניין מאד, אבל שוב, משני לעצם האקט.

ואת הדבר המפתיע השני אומר אחרי הרשימה.

ספרים

על הפטריוטיות, ל.נ. טולסטוי, נהר ספרים, 2008.

אי ציות אזרחי, הנרי דייויד ת'ורו, רסלינג, 2006.

כיבוש וסירוב, ישי מנוחין (עורך), ספרי נובמבר, 2006.

משפטי הסרבנים, דב חנין, מיכאל ספרד ושרון רוטברד (עורכים), בבל 2004.

בין מחאה למרי אזרחי, סמפוזיון, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2004.

אי ציות ודמוקרטיה, יהושע ויינשטיין (עורך), הוצאת שלם, 1998.

מרי אזרחי, חמי בן נון (עורך), הוצאת יער, 1992.

על דמוקרטיה וציות, ישי מנוחין (עורך), הוצאת יש גבול, 1990.

גבול הציות, דינה וישי מנוחין (עורכים), הוצאת יש גבול, 1985.

מאמרים

ימין ושמאל: אי ציות אידאולוגי בישראל, חיים גנז, אלפיים 27, 2004.

ציות אזרחי וסרבנות מצפוני, אבי שגיא ורון שפירא, אלפיים 27, 2004.

אל העומד על סף הסירוב, עידן לנדו, "העיר", 2002.

אוסף מאמרים באתר "אומץ לסרב"

ובכן, דבר שני. יש נושא אחד שכמעט כל הטקסטים האלה עוברים עליו בשתיקה, והוא קריטי להבנת הסרבנות (ומדוע היקפה מוגבל כל כך). מעבר לכל הטיעונים והעובדות, מסתבר שאנשים פועלים מתוך מניעים רגשיים חזקים מאד, ומסוגלים לעשות כך אפילו נגד כל מה שתבונתם ומוסריותם מורים להם. המכשול העיקרי שניצב בפני מי ששוקל לסרב הוא לא מוסרי ולא פוליטי: הוא רגשי.

מדובר באחוות הלוחמים – אותה ברית איתנה שקשר הלוחם עם חבריו ליחידה, שגובשה ונצרפה במשך שנים, ועומדת מעל לכל דיון ושיקול אחר. הסרבן נקלע לדילמה קשה מנשוא: באקט הסירוב הוא בוגד בחבריו הטובים ביותר, וגוזר על עצמו (ברוב המקרים) נידוי מקבוצת ההזדהות המשמעותית ביותר שלו. כפי שכבר ידוע ממחקרים לא מעטים, גם לוחמים שמסכנים את חייהם בסיטואציות קרב עושים זאת לא מנימוקים "פטריוטיים" אלא מתוך תחושת חובה כלפי עמיתיהם; עריקה מקו החזית מלווה בבושה עמוקה (שאינה פוסחת גם על הלומי קרב).

זהו מחיר רגשי כבד, שלא כל אחד מוכן לשלם. כדי להימנע מלהגיע למקום הזה, אותם אנשים בונים לעצמם "טיעונים" רציונליים נגד הסרבנות. שימו לב – אני לא מדבר על מי שבאמת ובתמים מתנגד לסרבנות מטעמים אידאולוגיים. אני מדבר על פלח אוכלוסיה לא זניח, שנמצא באיזור דמדומים תודעתי: מסתקרן מהסרבנות אבל נרתע ממנה, מתחיל לחשוב על הטיעונים בעדה אבל חדל באמצע, ובדרך כלל מעדיף להישאר מעורפל.

עבור אנשים כאלה – יש טעם בדיונים ובטקסטים שהוזכרו קודם. אותו חייל שסולד מוסרית ממה שהצבא עושה, אך עדיין קיימת בו התנגדות עיקשת לאקט הסירוב, יוכל לבצע בדק בית יסודי בעזרת הטקסטים האלה. אבן אחר אבן הוא יהפוך, עד שאולי, בסוף הדרך, ימצא עצמו מול מראה אכזרית. ובמראה הוא יווכח, שלא נותרו באמתחתו שום "טיעונים" נגד הסרבנות – רק התנגדות רגשית עיקשת. או שלא. אבל את תהליך הבירור הוא יהיה חייב לעשות.

ואז הוא יידע בדיוק למה הוא מסרב לסרב. או למה הוא כבר לא יכול יותר להימנע מהסירוב.

הפוסט הזה הוא בעצם הזמנה לבירור עצמי שכזה. אני מודיע מראש – הוא לא הזמנה לויכוח בעד או נגד הסרבנות. נדמה לי שמי שבאמת רוצה לעבור את תהליך הבירור העצמי ויתחיל לקרוא, יבין עד מהרה שתגובות בבלוג אינן המדיום הנכון לעבור בו את התהליך.

הגיעה עת סירוב

חייל יקר,

אולי עדיין לא קיבלת צו 8; אולי הוא בדרך. אולי כבר התקשרו אליך מהיחידה, ואתה כעת אורז תרמיל. ואולי אתה כבר בשטחי הכינוס, מחמם מנועים בטנק. איפה שלא תהיה, אתה כנראה משוכנע שאתה עושה את הדבר הנכון בזמן הנכון. אתה מסכים עם האמירה "ככה זה לא יכול להימשך", ואתה חושב שאחרי המלחמה הזאת, והאבידות הכבדות שיספגו הפלסטינים, זה באמת יפסיק.

תחשוב שנית.

בשורות הבאות אנסה לשכנע אותך שאתה טועה. לא במזיד, בתום לב, ובכל זאת טועה. הרבה מלים כבר נשפכו, ובכל זאת אנסה להשמיע לך דברים חדשים. להגיב באופן ענייני לטיעונים שמושמעים בלי הרף במערכת הביטחון ובתקשורת. מערכת צפופה מאד של שקרים וחצאי אמיתות, ססמאות בלי כיסוי, הבטחות ריקות, והימורים פרועים על חיי אדם.

כשתראה איך כל המערכת הזאת מתפוררת לאבק, ותבחין במציאות שניבטת דרכו, אולי תהסס קצת לפני שאתה חוצה את הגדר לתוך עזה. אולי תגיד – עד כאן.

עובדה ראשונה: המלחמה הנוכחית לא נועדה להסיר את איום הטילים מתושבי הדרום. היא נועדה למוטט את שלטון החמאס. אני קורא לזה עובדה, כי הדברים מתועדים, והוצהרו בידי המנהיגים הבכירים ביותר שלנו שוב ושוב (כבר בפברואר 2006, וגם בשבוע הנוכחי). גם הפצצת המשטרה הכחולה ומשרדי הממשלה של החמאס מעידים שמדובר במאמץ לרסק את מנגנוני השלטון ברצועה, בדומה לריסוק מנגנוני הרשות הפלסטינית בתחילת האינתיפאדה השניה (שסלל את הדרך, כמה אירוני, לעליית החמאס). ולמה הפציצו את מחסן התרופות המרכזי בעזה? סתם רישעות, כנראה.

למה חשוב להכיר בעובדה הזאת? משום שהפלת שלטון החמאס, לפי כל המומחים, לא תסיר את איום הטילים. או שתיווצר ברצועה אנרכיה, שבה כל דאלים גבר, וכל פנאט עם משגר קסאמים יוכל לירות על ישובי הדרום; או, גרוע הרבה יותר, לשלטון יעלו הגורמים הקיצוניים ביותר ברצועה, איסלאמיסטיים קיצוניים ותאי אל-קאעידה.

כלומר, הממשלה והצבא שלנו חותרים למטרה מדינית שאין בינה ובין הגנת אזרחי ישראל מאומה. להיפך, במהלך הנוכחי הם מהמרים על חיינו עכשיו ובעתיד, עם שוך אבק הקרבות.

נניח שהסכמת אתי על העובדה הראשונה, אבל אתה תומך ברעיון הזה – להפיל את ממשלת החמאס באמצעות פלישה צבאית. האם חשבת לרגע אם מדובר בכלל במטרה ריאלית? האם הצליחה ישראל אי פעם להחליף שלטון ערבי שלא נשא חן בעיניה?

אולי נשאל זאת כך. אם היו מפציצים את ביתך, שכונתך, בית החולים שליד ביתך, וכל זאת בנוסף למצור וחנק כלכלי מתמשך – האם היית זורק את הממשלה שלך לכל הרוחות? ממשלה שחרתה על דגלה את המאבק והמרד באויב? לא, סביר יותר שהיית עושה מה שעושים עכשיו תשעים אחוז מהישראלים: מתלכדים סביב הממשלה הנבחרת שלהם ומאיצים בה להסלים את המלחמה, להרוג באויב עוד ועוד.

אם אתה מתייצב כך לדגל שלך, למה אתה חושב שהפלסטיני לא יתייצב כך לדגל שלו? ואם כך, התוצאה הבלתי נמנעת של המלחמה הנוכחית תהיה חיזוק וביצור שלטון החמאס, בניגוד גמור למטרה המוצהרת שלה. מזכיר לך משהו מלבנון, מחיזבאללה, מקיץ 2006?

בקיצור: איום הטילים לא יוסר, כי לא זאת מטרת המלחמה; ושלטון החמאס רק יתחזק, על אף ולמרות מטרת המלחמה. עכשיו תשאל את עצמך אם אתה רוצה ליטול חלק בהונאה המדממת הזאת.

עובדה שניה: המלחמה הנוכחית מסכנת באופן ממשי את חיי גלעד שליט. מדובר בעובדה לא נעימה, שהשלטון כמובן לא יעז לדון בה; והאי נעימות רק גוברת כשחושבים על כך שמשפחת שליט הצטרפה לקריאות הקרב ערב המלחמה. ובכן, גם אם פצצות הטון של צה"ל המוטלות על בסיסי החמאס לא יהרגו בטעות את גלעד שליט, יש לשוביו את כל הסיבות בעולם לעשות זאת כעת. אין עוד מקח וממכר, אין משא ומתן על שחרור אסירים. מה שיש זה רק מעגל נקמה מקצין והולך. גלעד שליט איבד את ערך המיקוח שלו ברגע שחיל האוויר קטל 150 פלסטינים ב-4 דקות. בימים הקרובים צה"ל ילחץ אל הקיר עוד ועוד את מי שמחזיק בשליט. הסיכוי שייצא בחיים הוא קלוש ביותר.

כלומר, אותה ממשלה ששלחה את שליט להגן על יישובי הדרום (ומבחינת הפלסטינים, לאכוף את המצור), אותה ממשלה שהפקירה אותו 3 שנים, כעת גוזרת את דינו למות.

ובשולי העניין הזה: מה איתך, מילואימניק? עכשיו אתה נכנס לעזה. ומה יקרה אם חס וחלילה תיתפס בשבי? האם יש לך סיבה להאמין שחייך מספיק שווים בעיני ממשלת ישראל כדי שהיא תתאמץ להחזירך? האם הממשלה שמפקירה שבויים, שמפקירה אזרחים בקו העימות, שמפקירה כל איש ואישה שנקלעו למצוקה ועוני – האם היא תנקוף למענך אצבע? ואם לא – למה אתה מטיל את חייך מנגד?

להגן על אזרחינו? אתה חושב שהמלחמה הזאת תפסיק את ירי הקסאמים? חזור שוב לעובדה הראשונה.

עובדה שלישית: המנהרות לא יושמדו, נקודה. חרף התשבחות העצמיות של צה"ל, אין שחר לדיבור על השמדת המנהרות. גם אם פגעו ב-40, יש יותר מ-800 מנהרות פעילות. גם אם יפגעו ברובן, או בכולן, הן ישתקמו מהר מכפי שאתה חושב. הן משתקמות ברגעים אלה ממש. תבין: מדובר בעורק החיים של עזה. משם נכנס כמעט הכל, כי ישראל סגרה את המעברים. המנהרות הן תעשייה עצומה, עם רישום משטרתי, מערכת שינוע, שיווק, מערך מסועף של בעלי עניין, מעסיקים ומועסקים. אומרים לנו שעוברת בהן תחמושת, אבל האמת היא שעובר בהן הכל – ממקררים ועד עפרונות. מדובר במגזר הכלכלי היחידי ברצועה שפורח (כפי שאפשר לקרוא כאן). שום פצצות מן האוויר לא יבלמו אותו.

פעולה אחת ויחידה יכולה לחנוק את המנהרות: פתיחת המעברים. כלכלת המנהרות מבוססת על עלויות שינוע עצומות, ולא תוכל להתחרות בכלכלה יבשתית רגילה, אם זו תורשה להתפתח. אבל ישראל לא תעשה כן, ולכן הרשה לי להתחייב לך בלשון חגיגית: אם יש משהו בטוח, זה  שהמנהרות רק ישגשגו ביתר שאת אחרי המלחמה הזאת. מילה שלי.

עובדה רביעית: חמאס מעוניין בהמשך הרגיעה ובהפסקת אש. ישראל אינה מעוניינת. מיד עם תום הסכם הרגיעה, לפני שבוע, הכריז מחמוד א-זהאר שחמאס מעוניין להאריך את ההסכם בחצי שנה אם ישראל תקיים את הבטחותיה מיוני 2008 (סוף לקסאמים, פתיחת מעברים וסוף להתקפות על עזה). בישראל השיבו שלא מדברים עם החמאס על רגיעה. אתמול, שבוע אחרי, פירסם חאלד משעל הצהרה דומה. שוב – בצד הישראלי אין עם מי לדבר.

כלומר, אומרים לך שאנחנו רוצים שקט ושלום, אבל כשהצד השני מציע שקט, אנחנו לא נותנים לו להפריע לנו בחגיגה. כמובן, יש תמיד תירוצים ("מילה שלהם זה לא מילה", "הם בכלל לא מכירים בנו", "זה רק זמני אצלם"), אבל העובדה הפשוטה היא זו: שלום לא עושים בזבנג, אלא במנות קטנות. מי שלא מוכן לנצור אש ולו באופן זמני, חלקי, כנראה שאינו יוצא למלחמה בתום לב. הרושם הוא שהרגיעה היתה המנוף למימוש המלחמה, ולא להיפך. נכון, החמאס התחמש באותה תקופה מעל שיניו. אבל מה בדיוק צה"ל עשה? כיתת חרבותיו לאתים?

עובדה חמישית: המלחמה הזאת כבר הרגה אזרחים בשני הצדדים, בעיקר בצד הפלסטיני, שם נהרגו לפחות שלושים ילדים (בהם חמש אחיות בגילאים 4 עד 17). אין ספק שמניין האזרחים ההרוגים ינסוק מיום ליום. אולי אתה חושב שבמלחמה אין סייגים מוסריים, וכולם על הכוונת – נשים זקנים וטף. אם כך, דלג הלאה, אין לנו מצע משותף. אבל אם אתה חושב שיש סייגים מסויימים, שאל את עצמך כיצד זה קורה, שוב ושוב, שצה"ל הורג כמויות כאלה של אזרחים בלתי מעורבים.

הפצצות לא מדויקות? הפלסטינים חיים צפוף מדי? הקירות של הבתים שלהם דקים מדי? ואולי הכל נכון, ובמיוחד זה: חיי אזרחים פלסטינים אינם שיקול מבצעי מהותי. נכון, גם חיי ישראלים אינם שיקול מבצעי של החמאס. אבל אני מדבר עלינו עכשיו. אם אתה חושב שלא צריך להיות הבדל בינינו לבין ארגון טרור, שוב, דלג הלאה. אחרי המטוסים, יבואו הטנקים. זוכר את ג'נין? זוכר איך נראה רחוב שעבר בו טנק? כל חזיתות הבתים מתקלפות. שכונות שלמות מתפוררות. רוצה להיות בתוך טנק כזה, למחוץ כל מה שבדרכך?

אתה רואה תמונות הרס וחורבן מעזה. מראים לך בלוקים שבורים. לא מראים לך אנשים שבורים. אנשים שבורים יש רק אצלנו.

האם התמונות האלה מזיזות לך? אם לא, דלג הלאה. אולי הן מעצבנות אותך. אולי זה נראה לך לא מאוזן, לדבר על הסבל הפלסטיני בלי לדבר על הסבל הישראלי. אבל זאת כמובן טעות אופטית: על הסבל הישראלי מדברים כולם, ואת נפגעי הקסאמים מצלמים מסביב לשעון – "ידיעות" ו"הארץ" ו"מעריב" וערוץ 2 ומי לא. ותודה שהם לא בדיוק מקפידים על איזון. אז שתיים וחצי דקות מאל-ג'אזירה, מול שיטפון הצילומים והראיונות מיישובי הדרום – זה מה שיפר את האיזון? טיפה בים ראית עכשיו, לא יותר.

לא, אתה מתעצבן מסיבה אחרת. אולי אתה חושב שאנשים כמוני מזדהים רק עם הסבל הפלסטיני ולא עם הסבל הישראלי. אתה טועה. באמת. כל אזרח שחוטף טיל על הבית שלו סובל, בשדרות או בעזה. פליט הוא פליט, הרוג הוא הרוג. אני גם חושב שהאזרחים בשני הצדדים הם קורבנות של הנהגות פנאטיות, מתלהמות, קצרות-רואי. אם יש סבל שמעורר את הזדהותי, זהו סבל מיותר, סבלם של התמימים.

אבל חשוב גם להיות אמינים ומדוייקים – אפילו בענייני סבל. מי שסובל יותר הם הפלסטינים. על כל מאה הרוגים שלהם, יש לנו הרוג אחד. על כל בית הרוס שלנו, שכונה שלמה נהרסת שם. להם הפציצו בית חולים, לנו לא. הסבל הפרטי בשני הצדדים הוא זהה, אבל הסבל הקולקטיבי בצד שלהם כבד הרבה יותר.

לא, גם זה לא מעניין אותך. אולי התמונות מאל-ג'אזירה מעצבנות אותך כי הן לא ראויות לצפיה בצד שלנו. לא עכשיו. במלחמה כל צד צריך להתרכז בהשגים שלו ובסבל שלו – לא בהשגים של היריב ובסבל של היריב. להציץ בסבל האנושי של ילד פלסטיני זה לערער על המשוואה הפשוטה הזאת. לשבש את הפיתרון המבוקש. מי שמתעקש להציג את הסבל של הצד השני, ולהעמידו על מישור אחד עם הסבל שלנו, מערער באופן יסודי על צידקתנו.

זה נכון. אני מערער. אבל בכל זאת – למה זה מעצבן אותך? אם אתה שלם עם ההתקפה הישראלית, ועם המחיר שהיא גובה מהפלסטינים – למה מציק לך לראות את המחיר הזה מול העיניים? מה הוא כבר ישנה לך? יכול להיות שאתה חושש שחשיפה מוגזמת לסבל הפלסטיני תערער את הביטחון שלך, הביטחון הפרטי שלך, במוסריות שלנו? בתבונה של ההנהגה שלנו? ואולי הכעס הוא פשוט תגובת מגננה – המוח מסרב לקלוט מידע שעלול להזיז אותו מן העמדה הנוחה שכבר התחפר בה?

עובדה שישית: עכשיו יבואו התגובות. הקללות, הנאצות, השנאה בעיניים. שמת לב לעניין הזה? הביקורת של השמאל על הימין תמיד פחות אלימה וברוטלית מן הביקורת של הימין על השמאל. בעיקר בימי מלחמה. השמאל אומר דברים חריפים – אבל לא משתלח בנציגים של הימין. לא סותם פיות ולא ממליץ לאנשים לעבור לעזה או לחו"ל. מעולם לא עלה על דעתי לערער על הלגיטימיות של בני השיח שלי, על היותם לא פחות ישראלים ממני, על כך שהעמדות שלהם ניזונות מדאגה אמיתית לגורל המדינה. משום מה – כל אלה מוטלים בספק, אם לא מוכחשים, בביקורת של הימין על השמאל. הרבה דה-לגיטימציה, מעט מאד ויכוח ענייני.

לא ענייני להגיד: "אם היית חי בשדרות (ולא בבועת האספרסו התל-אביבית) – היית מדבר אחרת". אם הייתי חי בשדרות הייתי חושב בדיוק אותו דבר; רק הייתי פוחד יותר. אבל עזוב אותי: הנה, לפחות 500 אנשים שכן גרים בשדרות חושבים כמוני, והשמיעו קול אחר; ביחד עם שותפים בצד הפלסטיני הם קוראים לעצירת שפיכות הדמים. אז מה איתם? מה הם, רובוטים שנשלטים מרחוק על-ידי אורי אבנרי וגדעון לוי? אולי הם פשוט אנשים שרואים את אותן העובדות ששכניהם רואים, אבל גם את מה שמתרחש בצד השני – ומוציאים מסקנות הפוכות? אולי הם מבינים שהאינטרס העצמי שלהם מכתיב הידברות ופיוס, ולא מלחמה?

עובדה שביעית: למה להתנגד למלחמה: כי היא לא מוסרית או כי היא לא אפקטיבית? אולי אתה חושב שמי שמתרכז בצד המוסרי הוא בהכרח מן השמאל, ומי שמתרכז באפקטיביות הוא ימין או מרכז. אבל זאת אבחנה שגויה.

פתרונות הכוח הישראליים שהיו לא מוסריים בעליל, עד כדי הפרת החוק הבינלאומי (חומת ההפרדה, הפגזות האזרחים בלבנון, והמלחמה הנוכחית) היו תמיד אפקטיביים בטווח הקצר. הם הרחיקו איום מיידי, ובו בזמן גם שיחררו קיטור לאומני בצד שלנו. בטווח הארוך – כולם התגלו או יתגלו ככשלונות קולוסאליים. וזאת מן הטעם המוסרי. כשכל כך הרבה אנשים סובלים כל כך הרבה במשך זמן כה רב מן הענישה הישראלית – סופם להתקומם. וכל התקוממות שוברת את שיאי האלימות של קודמתה. זהו מעגל האלימות שאנו לכודים בו. שני הצדדים נוהגים במופקרות נפשעת, ועדיין, אשמתנו כבדה יותר, משום שמכותינו אלימות הרבה יותר, וממילא רוב מפתחות ההסדר נמצאים בידינו (טריטוריה, אסירים, חופש תנועה, מים).

וכך יוצא שהשיקול המוסרי והשיקול האפקטיבי, לטווח הארוך – מתלכדים. לא מוסרי להפגיז שכונות מגורים, בלי להבחין בין אזרחים ללוחמים, וודאי שלא אפקטיבי. במלחמה הזאת ישראל זורעת את זרעי ההתקוממות הבאה, שתהיה הרבה יותר כואבת. בהתקוממות הבאה הטילים יגיעו עד תל אביב. כן, עד האספרסו שלי. תתפלא, גם אז אעמוד על דעתי שהכל היה בר-מניעה. שאפשר גם אחרת.

אם כן, על מה אתה יוצא להילחם? על עתיד בטוח יותר או על נקמה? ובמי אתה נוקם, בטרוריסטים או בנשים וילדים? נראה לך הוגן שהממשלה והצבא מטילים על כתפיך הצנועות הכרעות כאלה? נראה לך שמישהו ירוויח מהמלחמה הזאת, חוץ מהפוליטיקאים שכבר לא יהיו בשלטון כשהיא תסתיים, ותיחקר, אחרי ההפגנות הסוערות בכיכר, ומסקנות ועדת החקירה יפורסמו ברעש גדול, ואחר כך ייגנזו, ויעלו אבק, ויישכחו מלב?

עד המלחמה הבאה. שתבוא במהרה, בלי ספק. ממשלת אולמרט כבר שברה שיא אחד – שתי מלחמות בקדנציה אחת. מי יעצור את יורשיה?

אולי אתה? אולי תגיד עכשיו, כשאתה ניצב על סיפה של עזה – עד כאן?

שלך,
עידן לנדו, אזרח וסרן מיל'

זוועתון מעופרת יצוקה

אמי עשתה הפגזה לי
הפגזה חמה מן השאול
הפגזה חמה מן השאול
יודעים אתם, לכבוד מה
יודעים אתם, לכבוד מה
יודעים אתם, לכבוד מה

לכבוד הטבח והשכול.


                                                                                                                                                                                                                         רפיח

אבי הבעיר שכונות לי
ופגז לו אבוקה
ופגז לו אבוקה
יודעים אתם, על ראש מי
יודעים אתם, על ראש מי
יודעים אתם, על ראש מי

ראשי שלי המבוּקע.

מושב תקומה
  מושב תקומה

דודי שיחרר אלף טון לי
אלף טון של אבק שריפה
אלף טון של אבק שריפה
יודעים אתם, בשביל מה
יודעים אתם, בשביל מה
יודעים אתם, בשביל מה

בשביל כלום.


     עזה

הקולקטיב הישראלי והעונג הנרקיסי

מיהו הקולקטיב הישראלי? איך הוא מגדיר את עצמו ואת זולתו? אילו חיבוטי זהות מעסיקים אותו? מהם גבולות עולמו? אל השאלות האלה ניתן לגשת בשתי דרכים שונות. האחת – לבחון את הקולקטיב הזה בעיני המחקר האקדמי. לאסוף נתוני עלייה והגירה, פילוחים סטטיסטיים לפי עדות וקהילות, לראיין ישראלים, לנתח את מה שהם אומרים וקוראים, להוריק אותם לתוך מודלים תיאורטיים מתוחכמים. ואז: לפרסם מאמרים, לכתוב ספרים, לערוך ימי עיון, כנסים, להציע פרסים, לייסד קתדרות, תכניות לימודים ועוד ועוד.

הדרך השניה: לבחון את המודעות לכנסים ולפרסים.

כלומר, לא פחות ממה שהקולקטיב הישראלי חושף את עצמו בלשונו ומנהגיו ותרבותו, הוא חושף את עצמו במחקרים שנעשים עליו. שהרי גם החוקרים אותו, מה לעשות, הם חלק אורגני מהקולקטיב הישראלי. השאלות שהם שואלים, השאלות שאינם שואלים – כולן משקפות את תפיסת העולם של הקולקטיב הזה.

כפי שכבר התוודיתי פעם, יש לי תחביב מגונה: אני קורא בשקדנות את מודעות הכנסים והפרסים שמתפרסמות בימי שישי ב"הארץ". מתוכן אני למד הרבה על הקולקטיב הישראלי, האקדמיה שחוקרת אותו, ובעלי ההון שמממנים את המחקרים האלה, ובמיוחד את המודעות.

אחד הדברים שבולטים לעין לא משוחדת הוא הריכוז העצום של התעסקות בנושאי זהות ותרבות יהודיים ו/או ישראליים. הנה דגימה מן העיתון שהתפרסם היום:

– כנס במכון ון ליר: העברית כשפת תרבות (בין ההרצאות: הרהורים בשולי עברה ועתידה של העברית, העברית שלנו – הצלחה או כישלון?, על דלות הלשון ועל צרות הדעת – מה החינוך הלשוני יכול לעשות).

– כנס במכון מנדל ובמכללת אורנים: ריבוי זהויות בחינוך היהודי (בין ההרצאות: האם יש זהות ישראלית?, מושב על זהות יהודית ומחשבה דתית, זהות יהודית ויחסי ישראל-תפוצות).

– מודעה: הודעה לציבור בדבר הצעת מועמדים לפרס יגאל אלון למעשה מופת חלוצי ("ובאחרונה", מדגישה המודעה, "לחיזוק העמידה באתגרים הבטחוניים שהציבור נקרא לעמוד בהם").

– כנס קק"ל על מדיניות קרקעית (בין ההרצאות: מפעל המצפים כנקודת מפנה בשיח התכנוני בישראל, תמורות במושבי שפלת החוף, מדיניות קרקעית וביטחון לאומי).

– סדנה במכון ון ליר: זהויות יהודיות, חברה ופוליטיקה (בין ההרצאות: הישיבות – מליטא לישראל, דימוי ומציאות, המשכיות ושינוי, יהודים אוניברסליים, יהודים פרטיקולריים: היהודי כקטגוריה של זיכרון באנדרטת השואה בברלין).

– יום עיון באוניברסיטה הפתוחה: תמורות תרבותיות אצל יוצאי תימן בישראל.

כך, כאמור, כל יום שישי. מה לא תמצאו? למשל, לא תמצאו מודעות כגון אלה:

– כנס על תרבות המאיה: גילויים ארכיאולוגיים חדשים.
– כנס על פסיכולוגיה קוגניטיבית של יונקים חברתיים (זאבים וצבועים).
– כנס ספרותי על יוזף קונרד / ולדימיר נבוקוב / ז'ורז' פרק / רוברט ואלזר
– כנס על ההסטוריה של הרפואה הפולשנית
– כנס על פסוקיות זיקה בשפות העולם

מה משותף למודעות האלה, שלא רואים כמותן? המשותף הוא החסר: אין בהן נקודה יהודית או ישראלית. נושאי מחקר שעניינם תרבויות זרות, או האדם באשר הוא (יהודי או גוי, ישראלי או זר), או סתם הטבע הלא אנושי – מקומם לא יכירם. נון אישיוז.

נכון, מדי פעם מבליחה מודעה בסגנון הזה, אבל אין ספק שמדובר באירוע נדיר, בהשוואה לתדירות השבועית של כנסים בענייני יהדות וישראל. למה לא רואים מודעות כאלה בעיתונים? כנראה צירוף של כמה סיבות. ראשית, האקדמיה הישראלית (ובפרט מדעי הרוח והחברה) מתעניינת הרבה יותר במצב היהודים והישראלים מאשר במצב שבטי המאיה או פסוקיות הזיקה. שנית, כשהיא כבר מתעניינת בנושאים ה"אזוטריים" האלה (עוד נחזור לפשר המרכאות הללו), אין כמעט מי שיתמוך במחקרים הללו: הממשלה והנדבנים רוצים את הזווית היהודית/ישראלית. איזה שר חינוך או מיליונר היה מתכבד בהשקת מרכז חדש לחקר ספרות האוונגרד?

שלישית, גם אם כבר מצליחים לגייס את הכסף הדרוש למימון הכנסים, מי יטרח לפרסם אותם בעיתון? יושב לו איש יחסי הציבור של האוניברסיטה ומעיין בתכניות הכנסים השונים שנערכים במוסדו. קל לדמיין אותו מעקם חוטם מול כל אחד מהנושאים ה"אזוטריים“ הנ"ל, אך עט בשמחה על כל בדל של נבירה חוזרת ונשנית בשאלת הזהות היהודית. את זה הקהל אוהב, חושב היחצ"ן, לזה אנשים יבואו. וגם אם לא יבואו, ינודו בראשם ויאמרו: יפה יפה, כך ראוי לאוניברסיטה, שתחקור את קהילות היהודים והישראלים ותרבה את חוכמתם על פני תבל.

אל נא תקלו ראש ביחצ"ן: מחשבותיו הן הד למחשבות "הציבור הרחב". הוא מתפרנס מן היכולת לנחש מה הציבור רוצה עוד לפני שהציבור יודע זאת.

וכך, גם אם במשרדיהם באוניברסיטה ספונים להם פה ושם חוקרים שבאמת ובתמים מעזים להציץ מעבר לביצה המקומית, מעבר להתעסקות הבלתי פוסקת בפופיק של עצמנו, הרי שמערכת שלמה של הטיות וציפיות – נוכל לקרוא להן בשמן, "רוח הקולקטיב" – גוזרת עליהם אלמוניות גמורה, ונידחות גמורה מעין הציבור.

ואכן, כשיוצאים קצת לעולם הגדול, נתקפים מבוכה גדולה לנוכח הפרובינציאליות הזאת. אניברסיטאות בעלות שם בארה"ב ובאנגליה לא רואות לעצמן פחיתות כבוד (לאומית?) לערוך כנסים בנושאים חובקי-עולם. ולצד העיסוק המובן בתרבות המקומית, יש עניין עצום בתרבויות זרות, וגם בתופעות שאינן מגדירות עצמן על פי קווי לאום או דת. מלונדון, שיקגו, ברלין או רומא, העיסוק האובססיבי בזהות היהודית (או ריבוי הזהויות, או מה מבדיל אותן מזהויות אתניות, או מה חלקן בזהות הישראלית, וכו' וכו' לעייפה) נראה לא פחות אזוטרי מכנס על פסוקיות זיקה בשפות העולם. דברים שרואים משם.

שהרי זהו בסופו של דבר, האתוס האמיתי של האינטלקטואל: הרחבת האופקים, שבירת הגבולות המקובלים של הראייה והמחשבה. כך שבאופן העמוק ביותר, אינטלקטואל אמיתי חייב לחוש רתיעה אינסטינקטיבית מכל נושא או תזה שמגדרים את עצמם מפני העולם, שמחוקקים לעצמם מערכת חוקים משלהם, שמסרבים להיפתח אל הדעת האינסופית (ואל הספק הנלווה אליה) שבה חפץ האינטלקטואל לקחת חלק. ועל כן, גם אם יש מקום לחקור את היהודים ואת הישראלים, יש לא פחות מקום לשאול מה נותר מחוץ לחקירה כזאת, וכמה זמן אפשר עוד להתרכז רק בשתי הזהויות האלה, והאם כלי החקירה שלנו הם אותם כלים שבהם היינו חוקרים את הבלגים, נניח, או את אוכלוסית הפינגווינים בקוטב. ומי שמגחך עכשיו רק חושף את בורותו: יש הרבה מה ללמוד על חברת האדם מן הארגון החברתי של חברות בעלי חיים. אבל בשביל זה צריך קודם כל להכיר בעובדה המצערת שבעלי חיים אינם מניחים תפילין.

צרות האופקים הזאת כמובן איננה ייחודית לאקדמיה. התבנית היודוצנטרית והישראלוצנטרית מאפיינות מעגלי חיים רבים. התרמילאים הישראלים, הנוחתים בחבורות ענק במזרח הרחוק ובדרום אמריקה, מדברים רק עברית ורק עם ישראלים, אוכלים מזון ישראלי במסעדות עם תפריט ישראלי, ומגלים בורות מדהימה ביחס לתרבות האופפת אותם; המקום השולי שתופסות חדשות חוץ בעיתונים ובטלוויזיה, תכופות על תקן "קוריוזים מן העולם" ללא כל הקשר או העמקה; הנפח העצום שמוקדש ללימודי הסטוריה יהודית וציונית לעומת הסטוריה כללית בבית הספר; ההיעדר המוחלט של חשיפה לעיקרי הנצרות או האיסלאם בתכניות הלימודים; ההתעקשות למצוא זווית יהודית בכל עניין ועניין – החל מצונאמי בתאילנד וכלה בצוות הבית הלבן; השתלטות השיח האתנוצנטרי בפוליטיקה (המנהיג פונה ליהודים – בין באיומים, בין בהבטחות, בין בקדם-הנחות כגון "לא נשלים עם כך שיהודים אינם יכולים לנוע בבטחה…") על חשבון השיח האזרחי; ועוד ועוד.

ובכן זהו הקולקטיב הישראלי וזהו מייצגו. מגלה סקרנות עצומה – רק כלפי מי שדומה לו; וככל שהדמיון גדול יותר, כך גדלה הסקרנות (אין ספק שהישראלי הכי מרותק מעצמו). חובב נלהב של הסטוריה – של עמו בלבד; תומך מסור במחקר – של הקולקטיב שלו בלבד; אוהב תרבות, שפה ויצירה – שמתארים אותו ואת עולמו לפרטי פרטים. טועה מי שטוען שהישראלים אינם יודעים ליהנות מהחיים. שהרי לא רק שמחה יש בהם, אלא גם עונג, מן הזן המספק ביותר – העונג הנרקיסי.

על התוצאות הפוליטיות של כל זה – מיותר להכביר מלים.

התחילה הספירה לאחור (פעם שניה)

את הטקסט הזה פירסמתי לפני חצי שנה, ב-11 ביוני 2008. הנה הוא שוב, לא צריך אפילו לנער מאבק. וכך אמשיך לפרסם אותו, עד זרא, עד שהגועל אולי יציל את הנפש.


עכשיו זה כבר ברור: שוב נכנסים לעזה. שוב נכנסים בעזה. זה יקח אולי שבועות, ימים, אולי רק כמה שעות, אבל העניין כבר סגור; הפור נפל. תיכף ייפלו גם האזרחים.

היכנסו למקלטים, תושבי ניר עוז. נוסו על נפשותיכם, תושבי עזה. הכינו את האלונקות, התחבושות, האינפוזיות, הפרוטזות, התכריכים. מלאו היטב את שק הדמעות שלכם. היפרדו מאנשים יקרים. עשו סקס בפעם האחרונה. הביטו שוב אל חוף הים התיכון הנפלא, המבוזבז, הרובץ לרגליכם. הקדישו עוד דקה אחת של מחשבה, מיותרת לחלוטין, לחיים שעברו והחיים שיעברו עליכם בצל ההפגזות, ועוד חצי דקה של מחשבה לסיכוי הלא מבוטל בכלל שזאת תהיה מחשבתכם האחרונה.

ובשכוך זעקות הפצועים ואבק הבתים המנותצים, עימדו מול מנהיגיכם ודירשו שוב, בפעם האלף, את הדבר היחידי שידעתם לדרוש: עוד פגזים, עוד הרס, עוד מוות בבקשה.

מערבבת המלים הסדרתית

"לפעמים אני מרגישה כמו ינשוף בשדה בוּר, ואין לי נחמה", היא אומרת, ממהרת להבליע את הדימוי הסתום בשטף של מלים, כביכול מסמנת לך שהוא נשר כך מן השרוול, ספונטני ולא מחושב, אף שעמלה על צירופו שלושה ימים תמימים, וכעת היא מצדדת אליך מבט כמו-אגבי, בוחנת את תגובתך למפלץ הלשוני המזדהר הזה.

מערבבת המלים הסדרתית מקדישה את עיתותיה להפתיע את הבריות בצירופי מלים משונים, בלתי צפויים ונועזים – ובכלל זה את עצמה. כזיקית עיוורת היא ניצבת בצד הדרך, מניעה את ראשה אנה ואנה; אך תשמע מילה מיוחדת, יקרת ערך, תשרבב לשון זריזה ותלכוד אותה במעופה, ומיד תאפסן אותה בירכתי מוחה; עוד יימצא לה שימוש.

לא פואטיקה, כי אם תפיסת עולם: גם בשיחה הסתמית ביותר, עם שכן העולה במדרגות, תשחיל לפחות צירוף מדהים ומתעתע, ומיד תמשיך בדרכה, אפופת מסתורין קל, מבינה את עצמה עוד פחות ממה שמבינים אותה. היא צועדת במרחבי הגרנולה ההלומה, נפגשת עם צדפיות גרומות-בצע, מאזינה לפכפוך המריונטות העקובות מדם. כך זורמים חייה, ממפל משמעות אחד לשלולית אבסורד שניה וחוזר חלילה.

מערבבת המלים הסדרתית צופה לעצמה עתיד מזהיר בתחום התובנות המעמיקות והנדירות של המין האנושי. היא משוכנעת שצירופי המלים שלה, שאין כדוגמתם, עוד יולידו רעיונות כבירים. כל מה שצריך זה התמדה, היא משננת לעצמה; להמשיך לערבב ולבחוש את קדירת המלים שלה, עד שיווצר בה הרעיון הסוחף, העמוק מכולם. אין לדעת מתי זה יקרה, מדובר באלכימיה של הנפש. אך בינתיים מותר ואף כדאי להימנע ממלאכת החשיבה עצמה, המעיקה כל כך, ולתת למלים לחשוב במקומה.

הצורך וצודק

"אבל איך יכולת לקנות את הטוסטר הזה בלי לבדוק קודם", הוא מזדעק למראה רכישתך האחרונה. "זה ידוע שהחברה הזאת לא מספקת שירות חלפים אמין, וכבר פורסם שהמפעל שלהם בקוריאה עומד לפני סגירה. וגם אם קונים מהחברה הזאת, הלא הדגמים מן השנה שעברה הרבה יותר מוצלחים. יש להם פונקציה נוספת של "קלייה מקרצפת", הם תופסים פחות מקום והכי חשוב – זולים ב-15 שקל ממה שקנית!". עיניו בורקות, הוא מתנשף; אין ספק, שוב חטאת לאתיקה הצרכנית של הצורך וצודק.

מדי יום הוא סורק את כל מדורי הצרכנות בעיתונים ואתרי המציאות באינטרנט. בקי בכל מוצר, בכל שנת ייצור, בכל מבצע הנחות עונתי; הצורך וצודק מוכיח שוב ושוב את צדקתו באמצעות צריכה נבונה ומושכלת. העולם לדידו נחלק לאלה שרוכשים מוצרים קלוקלים במחירים מופקעים, ואלה שמשכילים להוציא פחות כסף על אכות משובחת. ממרומי שבתו בפיסגת הפירמידה של הצריכה, הוא משקיף בתדהמה אל המוני הצרכנים הנבערים מדעת מתחתיו. רק נבערים, או שמא גם חוטאים?

שהרי הצריכה הנבונה איננה רק עצה פרקטית – היא אתיקה קיומית עבורו. אין הוא יכול לתפוס כיצד מתיר לעצמו אדם לקנות משהו בלי לערוך תחקיר מקיף קודם לכן על כל האופציות הקיימות. זה מרתיח אותו, הרישול הזה, כמו הזנחה פושעת של מורסה מוגלתית.

הצורך וצודק קונה בלי סוף – אבל בשכל. הצריכה עבורו היא פעולה מוסרית בעולם – דרכו העיקשת לאזן את חוסר הצדק המשווע של הפקעת המחירים. הוא כבר יראה להם, לחזירים החמדניים האלה, הוא כבר ימצא את אותו דבר בחצי כסף, ועוד יקבל אחריות לכל החיים. צריך רק קצת סבלנות, בסוף מוצאים מה שמחפשים. גם מה שלא מחפשים מוצאים, זה נכון, ואם זה מציאה, אז נו, צריך לקנות. העיקר שבשכל, בצדק.

שיחה על המיצ"ב

הממוצע הארצי בבחינות מיצ"ב במתמטיקה לכיתה ח': 44.1.
הממוצע הארצי בבחינות מיצ"ב במדע וטכנולוגיה לכיתה ח': 56.5.
הממוצע הארצי בבחינות מיצ"ב באנגלית לכיתה ח': 58.4.
הממוצע הארצי בבחינות מיצ"ב בעברית לכיתה ח': 67.9.

שיחה עם תלמיד כיתה ח' על תוצאות הבחינות

– איך אתה מסביר את התוצאות המחפירות האלה?
– איזה מחברות? אסור היה להביא מחברות.
– מחפירות, לא מחברות.
– לא היו חפירות. חוץ מהבחינה במדע. חפירה רצינית.
– למה רמת הידיעות במדע כל כך ירודה?
– ככה זה בחורף. אין שמש, אין פוטוסינתזה, הראש לא עובד.
– הראש של הצמחים?
– וגם בגלל החור באוזן.
– באוזון, אתה מתכוון.
– וואטאבר. אט ליסט אוור אינגליש איז א פיטי און יור טיים.
– כן, שומעים. בכל זאת, הציונים מאכזבים.
– ככה זה כשעושים ממוצע, אח שלי. הציונים יורדים. מתמטיקה פשוטה.