מחבר עידן לנדו

הפוסט הזה הוא תרגיל באסוציאציות חופשיות. התקבצו בו כל מיני חומרים מעניינים שנתקלתי בהם בחודש האחרון ולא הספקתי לעכל אותם עד תום. בהדרגה החומרים התחילו לשלוח איתותים אחד לשני וליצור איזשהו "מעגל תהודה". במקום לשבת ולכתוב מסה מנומקת על כל אחד מהם, החלטתי פשוט להעלות אותם ביחד ולראות מה קורה (הא, איזה כיף שכתיבת בלוג לא דומה לכתיבת מאמר אקדמי).

במלים אחרות, הפוסט הזה נולד משילוב של סקרנות ועצלות.

אני משאיר לקוראים לעשות את החיבורים, או הניתוקים, בין החומרים השונים. כמו שאמרתי, אין כאן טיעון מסודר, רק אסוציאציות פרטיות שלי. בכל מקרה, כל אחד מהחומרים האלה מרתק בפני עצמו. לא תשתעממו.

1. לפני חודש התפרסם ב"כלכליסט" ראיון מעמיק עם פיליפ זימבארדו, פסיכולוג חברתי שקנה את תהילתו בניסוי הכלא המפורסם בסטנפורד (עוד על הניסוי והשלכותיו, כאן). הראיון הוא קריאת חובה לכל מי שמתעניין בפסיכולוגיה של הרוע. בהזדמנות זאת אמליץ בחום על כל סדרת "השראה" של "כלכליסט", שמשקמת את הכבוד האבוד של עיתונות המדע הפופולרי. הסדרה מתמקדת במדעי החברה והאדם, ולמרות הדגש המופרז על תחומים "כלכליים" כמו קבלת החלטות וחידושים טכנולוגיים, יש בה כמה פנינים אמיתיות, ראיונות עומק עם אנשים חכמים ולא שגרתיים. הראיון עם זימבארדו היה תחילת המסע האסוציאטיבי שלי.

2. לפני שבועיים הודלף לתקשורת העולמית סרטון וידאו שמתעד חיסול ממסוק בירי אוטומטי של יותר מ-12 איש באחד מרבעי בגדד. הסרטון צולם במסוק אפאצ'י אמריקאי ונשמעים בו בבירור חילופי הדברים בין צוות המסוק לבין המפקדה שמאשרת את הירי. בין התושבים שנהרגו היו שני עיתונאי "רויטרס"; אחד מהם שרד במטח הירי הראשון, וזחל בשארית כוחותיו על המדרכה עד שהגיע רכב חילוץ. בשלב זה חיסל מטח ירי שני מהמסוק אותו ואת מחלציו. ראו עוד פרטים כאן.

הסרטון שהודלף בידי "ויקיליקס" כבר עשה כותרות בכל העולם, וגם הוזכר בארץ (אף כי נדחק לשוליים; מה לנו ולחיסולים מהאוויר?). מי שהחמיץ אותו, מוזמן לצפות כאן. זהו אחד הקטעים המצמררים ביותר שראיתי מימי. לא רואים בו דם או גופות מבותרות: רק "אנשים על הכוונת", תק-תק-תק של ירי אוטומטי, והמלים שיוצאות מפיהם של הרוצחים. אין מלים לתאר את המלים.

3. "אזרחים על הכוונת" הוא גם שמו של סרטון שהפיק ארגון "עדאלה" לפני כחודש על אי-שוויון בין יהודים לערבים בישראל. בסרטון סוקרים מומחים את ההבטים המרכזיים של האי-שוויון הזה, באופן מרוכז ובהיר. בין לבין עורך צמד קומיקאים ערבים ראיונות אקראיים עם "היהודי שברחוב", וברקע גם נשמעת מוסיקת ראפ פוליטית. הסרטון מעולה (כלומר מדכא ברמות); אל תחמיצו את השניות האחרונות בחלק השני. ניתן לצפות בסרטון עם תרגום לעברית כאן.

4. והנה יוסי ואיתמר (שיש להם אתר חדש), גם הם בסאטירת רחוב נוסח "בוראט", על יחסם של הישראלים לפליטים מדארפור. כמו ששם צחקנו, לא בכינו שנים.

                             

[תזכורת: כבר עשית מנוי דוא"ל לבלוג במשכנו החדש? אם לא, ראה/י צד שמאל למעלה]

עוד מחשבות על פרשת קם-בלאו

 

1. "לאן נעלמה…"

הסיסמה הזאת עשתה יותר נזק מתועלת. קם לא נעלמה ולא הועלמה; היא ישבה בבית כל הזמן, מוקפת במשפחתה וחבריה. השימוש הפזרני באסוציאציות מתקופת החונטות בצ'ילה טישטש את הסקנדל האמיתי: קם הושתקה, וכמוה שאר העיתונאים. כשמפזרים רמיזות כל כך אפלות, ואז מתברר שהמציאות פחות אפלה מהן, אנשים נושמים לרווחה: נו, אז היא בכלל לא נעלמה. מה הסיפור כאן בכלל? שלא במזיד, סיסמת ה"היעלמות" גימדה את החומרה האמיתית של קשר השתיקה סביב פרשת קם.

 

2. מיסגור

 מי שפירסם פרטים מפרשת קם לפני הסרת צו איסור הפירסום נתקל בביקורת: מה החיפזון, למה לא לחכות שהמידע ייצא באופן מוסמך וגלוי? תשובה ראשונה על כך היא שעד לתחילת השבוע שעבר, בכלל לא היה ברור שצו איסור הפירסום יוסר בקרוב. שנית, כל הויכוח ניטש על משמעות המילה "מידע מוסמך".

חוקרי מדיה מרבים להשתמש במושג המיסגור, פריימינג. זהו האופן שבו מוצגות עובדות; ההקשר שבו הן נחשפות; מערכת ההנחות וההסברים שנלווים אליהן. לכל אלה יש חשיבות מכרעת באופן שבו נקלט, ולאחר מכן גם נחקק בזיכרון, אותו "מידע מוסמך".

מרגע שהתוודעתי לראשונה לפרשת קם, לא היה לי ספק מה יהיה טיבו של המיסגור שבו היא תוצג לציבור, עם הסרת צו איסור הפרסום: המסגרת תהיה עבירה בטחונית, ומעליה תתנוסס הכותרת בגידה. לא, השב"כ אינו מציג לציבור עובדות נייטרליות, אלא טווה עבורו נראטיב שלם, עם מניעים ("לשם פגיעה בבטחון המדינה") ותוצאות קטסטרופליות. וכמובן שהתקשורת ששה לשתף פעולה, וגם שופכת שמן משלה על המדורה (האם מי שהגדיר את קם "חיילת-מרגלת" סבור ש"הארץ" הוא בגדר סוכן זר שכל מגע עימו כמוהו כריגול?). כיוון שכך, אין לציבור כמעט יכולת לשפוט את העובדות במנותק מן ההקשר, או המסגרת המושגית, שבתוכם הן משובצות.

המטרה העיקרית (שלי לפחות) בחשיפת הפרטים עוד לפני ששופרות השב"כ החלו לטרטר מקצה הארץ ועד קצה היתה להציג את העובדות בתוך מסגרת מושגית אלטרנטיבית; מסגרת שבה העבירה של ענת קם היתה לכל היותר עבירת בטחון שדה, ולא היה בה כדי לסכן את בטחון המדינה. להיפך, טענתי שבמעשיה רק חיזקה את בטחונם האישי של אזרחי ישראל. זה היה קריטי לנצל את חלון הזמן המתקצר טרם שטיפת המוח הגדולה. לו הייתי כותב היום את הדברים שכתבתי על קם לפני שבוע, הם היו טובעים במלל הבטחוני, והאפקט שלהם היה אפסי (לא אשלה את עצמי שבפירסום המוקדם האפקט היה הרבה יותר גדול; אבל הוא עדיין היה חשוב, וממילא, השוליות היא חלק מתנאי העבודה של הבלוג הזה). זאת התשובה לשאלת הפירסום המוקדם.

 

3. הפקרת המקור

כעת כבר אפשר לומר שהתנהלות עיתון "הארץ" מרגע חשיפת הפרשה היא שערורייה בפני עצמה. מלכתחילה, חשיפתה של קם כמקור המסמכים של בלאו נבעה משתי טעויות פטאליות של העיתון. ראשית, צילומי מסמכים בסיווג "סודי ביותר", שהופיעו בכתבה, הובילו לפתיחת חקירה בדבר מקור ההדלפה, כפי שהיו יכולים לצפות מראש ב"הארץ". לטענת מקורבי קם, בפירסום הצילומים של המסמכים הפר בלאו את הסיכום איתה.

10 חודשים נמשכה החקירה, מנובמבר 2008 עד ספטמבר 2009, מבלי שהעלתה דבר. רק אז זומן בלאו לחקירה בשב"כ. בעקבות החקירה נחתם הסכם בין השב"כ ל"הארץ", לפיו יעביר בלאו לשב"כ את כל המסמכים הסודיים האופרטיביים, שחשיפתם עלולה לסכן את בטחון המדינה, ומנגד השב"כ לא יעמיד לדין אותו או את מקור ההדלפה.

אבל כפי שניתן בדיעבד להבין, אותם מסמכים שמסר בלאו לשב"כ הם שהובילו לחשיפתה של קם ולמעצרה 3 חודשים מאוחר יותר, בדצמבר 2009. על העניין הקריטי הזה כמעט ולא דיברו (הנה רביב דרוקר מזכיר זאת בחטף), ו"הארץ" רק רומז על כך במעורפל: קם נחשפה דרך המסמכים שהחזיר בלאו לשב"כ. אומנם בכך הפר השב"כ את התחייבותו, אבל סליחה, באיזה מדינה חיים דב אלפון ומיבי מוזר? הם לא יכלו לצפות מראש ששום הסכם לא יוכל לעמוד מול הקלף המנצח של "בטחון המדינה"? זאת היתה הטעות הפטאלית השניה של "הארץ", שגזרה את גורלה של קם.

לא, אני לא מייחס כוונת זדון למערכת "הארץ", רק רשלנות משוועת וחוסר אחריות מינימלי כלפי החיסיון של המקור. ולא מדובר רק בכתבה על הסיכולים הממוקדים. לטענת המדינה, בלאו הרוויח עוד כמה סקופים הודות למסמכים שגנבה קם; מה שמעצים את חוב האחריות של "הארץ" כלפי הגרון העמוק שלו.

וכיצד נוהג "הארץ" לאור האחריות שלו לגורלה של קם? בפשטות, זורק אותה היישר אל מלתעות השב"כ. כאן כבר לא מדובר ברשלנות, אלא באסטרטגיה משפטית. אני עוקב בקפדנות אחרי ההתבטאויות של העיתון בפרשה: ההודעה הרשמית לאחר הסרת צו איסור הפרסום, מאמר מערכת, ראיון של דב אלפון בערוץ 2: בכולם ננקט אותו קו, שעל ניסוחו שקדו בלי ספק מוזר ואלפון בלשכתו של שוקן: הגנה נחרצת על אורי בלאו, גינוי תקיף לשב"כ שהפר את ההסכם איתו – ואף מילה האחריות המלאה של העיתון למה שעובר על ענת קם כעת.

מן הרגע שהושמה קם במעצר, נקט "הארץ" במדיניות ניתוק מגע מן "הבוגדת", וריכז מאמץ בהצלת הכתב שלו. תהי קם כפרתו של בלאו.

"הארץ" אומנם טוען, במאמר הבהרה, שהסיבה העיקרית לכך שאורי בלאו לא שב לארץ היא, לא פחות, הרצון לשמור על חיסיון מקורותיו האחרים; וגם ש"שובו ארצה במצב זה עלול לחזק את התביעה נגד קם." אבל זאת טענה פנטסטית; למעשה יועץ התקשורת של קם, נסים דואק, קרא אתמול לאורי בלאו לשוב ארצה ולהחזיר את המסמכים לשב"כ (דיווח של רז שכניק ב"ידיעות אחרונות"). אז "הארץ" דואג לקם יותר מיועץ התקשורת שלה? אורי בלאו לא שב לארץ מחשש לגורלו של אורי בלאו. זה לגיטימי לגמרי (בלאו אינו אחראי על רשלנות מעסיקיו). מה שלא לגיטימי זה לעטוף את ההחלטה הזאת בדאגה מפוברקת לקם.

לו היה "הארץ" נוהג באחריות המתבקשת כלפי קם, לא היה טורח כל כך להפריד בין המקור לבין העיתונאי (שהרי הקשר שהיה ביניהם הוא בגדר עובדה). למעשה, "הארץ" היה צריך ליזום "איחוד הגנות", על קם ועל בלאו גם יחד, או לכל הפחות לממן את ההגנה המשפטית על קם. מי שסבור שמדובר ברעיון מטורף רק מוכיח עד כמה הופנמה אצלנו התפיסה העסקית-משפטנית של העיסוק העיתונאי, על חשבון תפיסת העיתונות כנאמנה של הציבור – ובכלל זה גם של ה-whistleblowers שבתוכו.

יידעו כל אזרח ואזרחית שבידיהם מידע רגיש: אם תביאו אותו לבניין ברחוב שוקן 21 בתל-אביב, עוד תצאו משם אזוקים ומכוסי עיניים למתקן השב"כ הקרוב.

 

4. תכניות "עופרת יצוקה"

כפי שפורסם, בין המסמכים שהשיג בלאו מקם היו גם תכניות "עופרת יצוקה". "הארץ" העביר ידיעה על כך לצנזורה, שבוע לפני המבצע, והידיעה אושרה. שעות ספורות אחר כך הצנזורה התחרטה, ו"הארץ" "אסף גיליונות" כדי למנוע עבירת צנזורה. מקהלת המרשיעים של קם מצביעה על האירוע הזה כעל הוכחה ניצחת ל"סיכון הבטחוני" שהיה בהדלפת המסמכים.

העניין הזה מעורר אצלי כמה תמיהות, שמשום מה אף אחד לא מדבר עליהן. שימו לב: קם השתחררה מצה"ל במאי 2007. פירוש הדבר שכבר אז היו לצה"ל תכניות מבצע אופרטיביות לפלישה מסיבית לעזה. ניתן להניח שתכניות כאלה לוקח להכין לפחות חצי שנה. כלומר, מבצע "עופרת יצוקה" היה בתכנון לפחות שנתיים לפני שיצא לפועל. בלהט פרשת קם אף אחד לא שם לב שיש כאן חתיכת סקופ. עד כה ידענו שהתכנונים למבצע החלו רק באמצע 2008. הפרסומים בעניין קם מגלים שבעצם ההכנות החלו הרבה קודם לכן – בסוף 2006 (בינואר 2006 זכה החמאס בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית; במרץ 2007 הוקמה ממשלת אחדות ברשות איסמעיל האנייה; ביוני 2007 השתלט החמאס על עזה).

התיארוך החדש הזה מחזק באופן משמעותי את התזה שמבצע "עופרת יצוקה" נהגה כמבצע להפלת שלטון החמאס בידי צה"ל. לא תגובה צבאית על ירי הקסאמים, אלא הפעלת צבא להפלת שלטון זר. עוד לפני שהחמאס שלט בפועל בעזה, כבר היו תכניות להפלתו. הפרשנות הזאת לאירועי "עופרת יצוקה" קיבלה ביסוס נרחב בבלוג הזה, וכעת היא מתחזקת אף יותר.

עכשיו לעצם הטענה שחשיפת תכניות "עופרת יצוקה" היוותה סיכון בטחוני. רבותי, אני מזכיר לכולם: "עופרת יצוקה" היתה כישלון מהדהד. מרחץ דמים אכזרי שגבה את חייהם של יותר מאלף אזרחים חפים מפשע, לא השיג אף מטרה אסטרטגית, אפילו לא הפחתה של איום הטילים.

שוו בנפשכם שכל הפיאסקו הזה היה נמנע. שוו בנפשכם שפירסום מוקדם של התכניות היה משבש את ההכנות למבצע באופן בלתי הפיך, כך שהוא היה מבוטל. הלב ממש רועד למחשבה הזאת.

יותר מ-1,400 איש, שהיום קבורים מתחת לאדמה, היו עדיין מהלכים עליה. אלפי בתי מגורים, שהפכו לאבק ואפר, היו עדיין עומדים על תילם. הפצועים, הנכים, הרעבים, החולים וחסרי הבית – כל אלה היו נמנעים. ואולי גם גלעד שליט היה חוזר הביתה.

"סיכון בטחוני", בלי ספק. מזל שתכניות המבצע לא דלפו ואפשר היה להמיט את כל הסבל המיותר הזה.

 

5. מה רוצים מאורי בלאו

קשה לי להאמין לסיפור הרשמי. 700 מסמכים סודיים שנותרו בידיו? הבחור טס עם בת זוגו לטיול תרמילאים בסין. נראה לכם שהוא הכניס לפאוץ' הצדדי של התרמיל דיסק עם כל המסמכים האלה? מאד מועיל, תכניות התחמשות של צה"ל, כשאתה מנסה להיכנס לפגודה בכפר סיני נידח.

עקיבא אלדר הזכיר ש"הכותרת "סודי ביותר" אינה הופכת מסמך לעניין בטחוני ואת הדלפתו למעשה ריגול או בגידה. במקרים רבים הסיווג הזה נועד להבטיח שתוכן המסמך לא יגיע לידיעת הציבור." יוסי מלמן תהה "מדוע לענת קם אסור מה שלבכיר המוסד מותר?" – ושעות אחדות לאחר מכן הוסרה, באופן מסתורי, הכתבה שלו מאתר "הארץ". לא, לא היה בה שום מידע שסיכן את בטחון הציבור, רק רמזים מאד ברורים לגבי הדלפת חומרים מסווגים של הדרגים הבכירים ביותר במערכת הבטחון. החבר'ה האלה הם לא כתבי ברנז'ה בני 23, אין להם זמן להתעסק עם כתבי אישום על ריגול ובגידה. הם פשוט מרימים טלפון לצנזור, או לשוקן, וסוגרים עניין.

אז מה רוצים מבלאו? אני מאמין שמחפשים בכליו מסמכים אחרים. כאלה שהובילו לשורת תחקירים מאד מביכים על עסקיהם המפוקפקים של בכירי מערכת הבטחון. אני מפנה את המעוניינים לשאלות מספר 8 ו-12 בפוסט של רועי צ'יקי ארד להשראה נוספת.

 

6. מֵניע-שמניע

 צעד קרייריסטי? חיפוש חומרים שיעידו על פעילות בלתי חוקית של צה"ל? רצון ש"האחראים לפשעים יגיעו להאג"? אין הרבה טעם להתעסק בספקולציות האלה כעת. מבחינה משפטית יש להן משקל משני בלבד, ומבחינה פוליטית – הן חסרות משמעות. לאורך כל התקופה הזאת חשוב לשנן דבר אחד (וזה קשה, כי הרכילות וההתעסקות באישיות של קם רק יתעצמו כל הזמן): המעשה שענת קם עשתה, ולא חשוב בכלל מה היו מניעיה, היה שירות נדיר בחשיבותו לאזרחי ישראל. היא איפשרה להם לראות את בכירי צה"ל כפי שהם: מפירי חוק. והיא מיקדה את תשומת הלב בעניין חשוב מאין כמוהו – מדיניות הרצח-בלי-משפט בשטחי הגדה המערבית, שהיו מעורבים בה מאות ואולי אלפים של חיילים, מפקדים ושופטים צבאיים. אסור לשכוח את זה, כנגד כל הקישקושים שהיו ועוד יהיו על נפתולי האישיות ו"הסטיות" האידאולוגיות של קם. ואסור לשכוח שענת קם לא היתה יכולה לבצע את השירות החיוני הזה לאזרחי ישראל מבלי להפר את החוק.  

ברוכים הבאים לפוסט הראשון של הבלוג "לא למות טיפש" באכסניה החדשה והעצמאית שלו.

בראשית היתה קטסטרופה.

העברת הבלוג מ”רשימות” לוורדפרס טבעה בתקלות טכניות. כל קבצי הוידאו לא עברו, וגם הרוב המכריע של התמונות לא עבר. זה מעבר לתקלות המינוריות שהיו ידועות מראש (כיתובי תמונה לא ממוקמים נכון, מסגרות טקסט שהתעוותו וכו’). מחקתי את הכל בוורדפרס, ושוב ביצעתי את ההעברה.

אותו דבר: טקסטים וקישורים עברו, וידאו ותמונות לא עברו.

אהה, אמרתי לעצמי, יש כאן שיטה. לא נותרה לי ברירה: התקשרתי לשב”כ.

 

– הלו?
– שלום, הגעתי לשירות הבטחון?
– הכללי או הפרטי?
– יש גם פרטי?
– אנחנו שואלים את השאלות כאן. את מי אתה צריך?
– תראו, נמחקו לי קבצים חשובים מן הבלוג, וחשבתי שאולי…
– איך קוראים לך?
– עידן לנדו.
– אה, אתה צריך את אגף “עוכרי ישראל”. חכה שניה, אני מעביר אותך.
– בעיניים מכוסות?
– מה?
– סתם, סתם. בדיחה סרת טעם.
– הלו?
– שלום, הגעתי ל”עוכרי ישראל”?
– כן.
– יופי. יש לי בעיה עם קבצים שנמחקו לי, ורציתי…
– רגע, רגע. איזה מחלקה אתה צריך?
– מה, יש גם מחלקות של עוכרים? איזה יש?
– עיתונאים, אקדמיה, מפגינים, פעילי שלום, זכויות אדם, אינטרנט, קרנות מימון, צלמים, משוררים, אנשי קולנוע, חיילות עם דיסק-און-קי, יהודים שונאי עצמם, ציפורים…
– ציפורים?
– הן עפות מעל בסיסים צבאיים ורואות הכל. לאיזה מחלקה אתה שייך?
– אני מניח שגם אקדמיה וגם אינטרנט.
– לנדו אמרת? הנה, מצאתי אותך. “לא למות טיפש”. לא רע, אני אציע את זה כסיסמה לרכזי השטח שלנו.
– בקיצור, נעלמו לי קבצים בהעברה של הבלוג לוורדפרס. חשבתי שאולי הם הגיעו אליכם.
– אתה עושה צחוק?
– סליחה, ברור שהם אצלכם. ברור שכל הבלוג אצלכם.
– בדיוק. כשמשעמם לי במשמרת אני נכנס. חומר מעניין. הומור מוזר. אפרופו, בעניין יאיר לפיד, אני חושב שהגזמת.
– מה, הפוסט ההוא? תגיד, לפיד עובד בשבילכם?
– נראה לך שהוא נגדנו?
– לא ממש.
– נו, אז מה נשאר? או שאתה איתנו או שאתה נגדנו. אין באמצע.
– טוב, מה לגבי הבלוג שלי? יש אפשרות שאני פשוט אעתיק לוורדפרס את הבלוג מהשרת שלכם? אני בטוח שהוא שמור אצלכם במצב טיפ-טופ.
– תראה, הייתי בכיף עוזר לך, באמת. אתה עושה לנו שירות מצויין. אנשים כמוך מוכיחים למה צריך את המחלקה שלנו, למעשה למה עוד צריך להגדיל לה את התקציב. אבל כרגע יש בעיה עם השרת.
– מה הבעיה?
– נו, השרת נפל ולא קם.
– לא קם?
– קם, קם.
– מה זה, מין חידון… אה, הבנתי אותך. קם. היא גנבה גם לכם את הקבצים?
– בדיוק.
– כלומר, אם אני רוצה למצוא את הבלוג שלי, אני צריך לחפש את אורי בלאו.
– כן. אתה ועוד 5 מיליון אזרחים.
– איך זה?
– העלמנו לכולם את הקבצים וסיפרנו להם שהם אצל בלאו. ככה מדינה שלמה תעזור לנו למצוא אותו.
– אה, הבנתי. תראה, במחשבה שניה, אולי אני אסתדר לבד.
– תחשוב על זה. שאני אעביר אותך אולי למחלקת “מלשינים ומוסרים” לייעוץ נוסף?

 

טוב, אז הסתדרתי לבד. חרשתי את הארכיון, ושיחזרתי את כל התמונות וסרטוני הוידאו שנמחקו. פוסט אחרי פוסט, 188 פוסטים, אבל מי סופר. מלאכה בזויה שאיני מאחל לגרועים באויביי. שלא לדבר על האפקט המצטבר של קריאה בכל הפוסטים האלה… איזה בנאדם מדכא אני. נפלא מבינתי למה מישהו יקרא אותי מרצונו החופשי. הבטחתי לעצמי לנצל את הדף החדש שנפתח כאן בחיי כדי להעלות את רמת המגניבות והקלילות שלי. עצמי ענה לי ב”פחחחח” מתמשך.

לפחות ניצלתי את המעבר לצרכים פרקטיים. הארכיון של הבלוג עכשיו מסודר ומצוחצח כמו מסדר נעליים פרוסי. ערכתי מחדש את הקטגוריות של הבלוג, הוספתי ענן מפלצתי של תגים (ראו צד שמאל למטה), וכך כל אוהביי וגם שונאיי יוכלו לאתר כהרף עין כל מה שחפצה נפשם מפרי עטי. הקוראים מוזמנים לנבור בארכיון ולעשות לי בקרת איכות – בלי ספק יש עוד טעויות עריכה ועיצוב שדורשות תיקון. אחד הדברים שלצערי הלכו לאיבוד במעבר הוא כותרות של תגובות (אין דבר כזה בוורדפרס). עבור מי שנהג להשתמש בכותרת התגובה כחלק מהותי ממנה (אני, למשל), התוצאה יכולה להיות פטאלית; תגובה כמו "שום דבר כאן לא" (כותרת) "נכון" (טקסט) קוצרה ל"נכון". לפעמים התוצאה היא קומית. באחת הרשימות שלי באגף "בלשנות ללא בלשנים", הגיב מישהו: "עוד מאמרים בבלשנות" (כותרת) "ללא בלשנים! בבקשה!" (טקסט). אחרי המעבר נותרה התגובה מקופדת-הראש: "ללא בלשנים! בבקשה!".

לרגל האירוע החלטתי גם להסביר לקוראים החדשים שהצטרפו לאחרונה לבלוג מה הולך פה, פחות או יותר, וגם לבצע "איפוס" מחדש של הממשק כותב-קוראים.

"לא למות טיפש" הוא בעיקרו – אני מודע לתדהמה שהדברים יעוררו – בלוג פוליטי. מבלי שספרתי במדויק, אני מעריך שבין 80 ל-90 אחוזים מהחומרים שפורסמו בו עוסקים בביקורת/תיעוד/ניתוח פוליטיים מצד שמאל של המפה. החומרים האלה יימצאו, רובם ככולם, תחת הקטגוריה שוטף. מאמרים ישנים יותר תוכלו למצוא תחת “מאמרים שלי ברשת”.

חלק מסויים מן הכתיבה הפוליטית בבלוג מתגלגלת לסאטירה. אני לא רואה הבדל מהותי בין כתיבה "רצינית" לכתיבה "לא רצינית" בעניינים פוליטיים; שתיהן מאד רציניות מבחינתי. מצד שני, אין נושא רציני מדי מכדי לצחוק עליו. למרות הגבולות הדיפוזיים האלה, ולנוחיות הקוראים, קיבצתי את הסאטירות בקטגוריה משלהן.

בין 10 ל-20 אחוזים מן החומרים של הבלוג אינם פוליטיים, או ליתר דיוק, אינם עוסקים בביקורת פוליטית. מדובר בערב-רב של נושאים וסגנונות כתיבה שאין להם הרבה מן המשותף, למעט העובדה שכולם התקבצו להם באישיותי הכאוטית.

בכך כלולים כמה טקסטים מדע-פופולריים על התחום המקצועי שלי, בלשנות עבור לא-בלשנים; מסות שפירסמתי בעיתונים או כתבי-עת שונים בנושאי ספרות, תרבות ומדע; סדרת דיוקנאות שממשיכה להתעדכן מפעם לפעם; פרגמנטים ספרותיים שמתעקשים להצטמצם ל-20 מילה בדיוק; כל מיני תופיני תרבות וספרות שתורמים לשאר רוח, ולצידם מיני זיבורית עגומים שמפעמת בהם רוח עיוועים; מדרשים קצרים על תמונות מדברות; ולבסוף, סתם שגיונות בלי סיבה ותירוץ.

הקוראים הותיקים של הבלוג כבר מכירים את אותי, את טעמיי, את נקודות האור ונקודות החושך שלי. הם גם יודעים שיש לי כללים ברורים מאד בניהול התגובות לבלוג. בכל זאת, העניין הזה אף פעם לא מתיישן, ותמיד יהיה מישהו שידרוש ממך לומר בפעם האלף דברים שכבר נקעה מהם נפשך.  לכן, באיחור של שנה וחצי, סיכמתי (לעצמי ולמגיבים) את ה"אני מאמין" שלי בנוגע לתגובות – קוד אתי לבלוג. לא קריאה מענגת במיוחד, אני מודה, אבל גלולה שצריך לבלוע ולהמשיך הלאה.

בטווח הרחוק, אני מאחל לעצמי ולכל הקוראים שהבלוג הזה יאבד את עילת קיומו. בטווח הקצר, אני מאחל שלפחות יהיה לנו מעניין בדרך למטה.

[תזכורת: קוראים שמעוניינים להמשיך לעקוב באופן רציף אחרי הפוסטים בבלוג, מוזמנים להירשם באחת משתי דרכים: עדכוני אי-מייל (מצד שמאל למעלה), או פידים ב-RSS (מצד שמאל למטה). שימו לב שניתן גם לקבל פידים ב-RSS על השתלשלות התגובות לפוסט מסוים].

הנה, ככה.

ותודה לסילברסטיין הממזר.

הנה הן מילות הקסם: "לשם שמירה על בטחון המדינה". והופ, השופטת חתמה. הדברים מאשרים את החשד המוקדם שלי שמערכת הביטחון שוקדת על "פחימיזציה" של תיק ענת קם; כלומר, הצגתה כבוגדת שסיכנה את בטחון המדינה. אם כך בצו איסור הפירסום, ודאי שכך יהיה בכתב האישום.

בואו נעמיד דברים על דיוקם. אם כל מה שקם עשתה הוא מה שפורסם עד כה – אני משאיר מקום לספק, כי אולי יתגלו עוד פרטים מרעישים שיהפכו את התמונה על פיה – הרי לא זאת בלבד שהיא לא סיכנה את בטחון המדינה, אלא היא תרמה לבטחון המדינה. וזאת משני טעמים. אחד, המעשה שעשתה הפנה את אור הזרקורים למדיניות החיסולים השנויה במחלוקת, שלא רק המיתה צדיק עם רשע (ללא משפט) אלא גם זרעה זרעי איבה ומשטמה בקרב דורות ההמשך של הטרור. שניים, המעשה שעשתה חשף את צמרת המטכ"ל כמי שרואה עצמה מעל החוק (שקבע בג"ץ), ולמעשה מנהלת את מדיניות הבטחון של ישראל ללא כל פיקוח אזרחי.

כל מעשה שגם מערער על מדיניות החיסולים וגם מכפיף (בכוח החֶרפּה הציבורית) את הצבא לחברה האזרחית הוא מעשה שתורם לבטחון אזרחי ישראל. לא מיותר להזכיר שלהפשטה הנקראת "מדינה" אין צורך בבטחון, זולת הבטחון של אזרחיה.

רשות הדיבור לכתבת ערוץ 2, רינה מצליח, ברגע צלול של כנות פוליטית במסגרת התכנית "ביקורטיווי" (תודה לבלוגר "בים"):

"יש כוונה מאחורי צו איסור הפירסום הזה, הכוונה היא להפוך את הפרשייה לבטחונית… בבסיס הפרשה הזאת יש פה רצון לנקום, מעבר להכל, ולכן הם מנסים להפוך את הפרשה הזאת לפרשה בטחונית. זה לא פרשה בטחונית, אנחנו לא צריכים לקרוא לה פרשה בטחונית. היא כן קשורה לחופש הביטוי והיא כן קשורה לחופש העיתונות. ועל המגרש הזה צריך לדבר עליה, ואסור להפוך אותה לפרשיה בטחונית, כמו שהיו רוצים גורמי הביטחון השונים."

והיא מוסיפה אמירה מהדהדת אחרונה כלפי מי שחותם על הצווים האלה באופן אוטומטי:

"החברה הישראלית נמנעה מלשפוט את השופטים שנים ארוכות, ארוכות מדי."

לאחר שיחה עם ענת קם, הסכמתי להוריד את הפוסט שכתבתי בעניינה לימים הקרובים. ענת טוענת שהפרסומים מזיקים להתנהלות שלה מול רשויות החוק. כיוון שאני בצד שלה, ולא נגדה, אל לי לחבל במאבק שלה. ממילא הפירסום הזה השיג את מטרתו העיקרית – שבירת השתיקה – כבר כעת. תוך 24 שעות, הוא נכנס לרשימת הפוסטים הנצפים ביותר בבלוג. תודה לכל הקוראים ולמי שהשתתף בדיון.  

אני מעריך שבשבוע הבא הפרשה סוף סוף תיחשף בעיתונות הישראלית. מי שמצפה לגילויים מסעירים חדשים, צפוי לאכזבה. העובדות העיקריות כבר ידועות – ולכן היתה עילה מוצדקת לפרסמן ברבים. המאבק יהיה על אופן הצגתם של האירועים ועל התדמית הציבורית של הנאשמים. אני מקווה שהבלוג הזה תרם זווית אחרת לדיון הסוער שעוד יבוא.

[אנא הזדרזו; כמו שזה נראה, או הפוסט הזה או אני ניעלם בזמן שאתם קוראים]

עדכון עיקרי הפרשה פורסמו הערב גם אצל סוכנות הידיעות "אי-פי". אבל ההתפתחות החשובה מדווחת שוב אצל ה"אינדיפנדנט": עיתונאי "הארץ" אורי בלאו אכן "מסתתר" בלונדון מחשש שייעצר בארץ בעקבות התחקיר המדובר (בכך מתאמתת סברתו של הבלוגר סילברסטיין שמצוטטת בתחתית הפוסט). עיתון "הארץ", על פי ה"אינדיפנדנט", מנהל מגעים עם הפרקליטות על תנאי חזרתו. ההתפתחות הזאת זורה אור חדש על הפרשה, ואולי מספקת לראשונה את ההסבר לצו איסור הפרסום הגורף. היא גם מסמנת שפל חסר תקדים במעמד העיתונות בישראל: עיתונאים נמלטים לחו"ל מאימת השב"כ. מי שחשב שרק במצרים עוצרים עיתונאים ישראלים, טעה. בשעות הקרובות לא אהיה ליד מחשב, ולכן התגובות ננעלות. הן ייפתחו שוב בשעה 19:00 (2 באפריל).

חרושת השמועות בעניינה של ענת קם הגיעה סוף סוף לקיצה: דיווח עיתונאי מכובד ומוסמך בעיתון "אינידיפנדנט" הבריטי שופך אור על הפרשה שכבר 3 חודשים מנסה לשווא להבקיע את חומת השתיקה העיתונאית. גם ה-JTA (ה-Jewish Telegraphic Agency) מוסיף פרטים. זה כבר הפך לעניין שבשגרה: מי שרוצה לדעת מה באמת קורה מאחורי הקלעים בסין (אופס, סליחה, בישראל), צריך לקרוא תקשורת זרה. הדיווחים האחרונים שמו קץ לתופעה המוזרה שכל מי שניסה לגגל "ענת קם" נתקל בה: אתרים חסומים, הודעות מערכת מסתוריות וכיוצא בזה. בחסות צו איסור הפרסום כולם משחקים בשוּשוּלנד, כפי שכתב יצחק טסלר, הצדיק היחיד בסדום. כל זה היה אולי מבדח אלמלא התחושה המנקרת שמרבית השחקנים ממש נהנים מהקטע השוּשוּאיסטי, כאילו השתתפו בערב הווי לסוכני מוסד בדימוס; במקום לנצל את חירות הביטוי שמאפשר האינטרנט, את החופש ממרות השלטון, הם מכפיפים את כתיבתם המתחכמת-עאלק לאותם מנגנוני חושך שעצרו את ענת קם.

עוד נחזור לחשבון הציבורי. אבל קודם, פרשת קם.

ובכן, כמו שאומרים, על פי מקורות זרים, ובזהירות המתבקשת, תמונת המצב היא זאת. בנובמבר 2008 פירסם כתב "הארץ" אורי בלאו כתבה מפורטת וממוסמכת, שהוכיחה, בשורה התחתונה, כי מפקדי צה"ל הפרו את הנחיות בג"ץ בדבר הסיכולים הממוקדים. מדובר ברמה הכי בכירה – אלוף פיקוד המרכז יאיר נווה והרמטכ"ל גבי אשכנזי. פסיקת בג"ץ מדצמבר 2006 קבעה, בין השאר, ש"אין להתנקש באדם אם ניתן לעצרו, לחקרו ולהעמידו לדין", וחריגים מותרים רק אם המעצר כרוך ב"סיכון חמור לחיי חיילים." הפסיקה ניתנה בעקבות עתירה לבג"ץ מטעם הועד הציבורי נגד עינויים וארגון Law.

התחקיר של בלאו העלה שב-20 ביוני 2007 (חצי שנה אחרי פסיקת בג"ץ) חוסלו שני פעילים של הג'יהאד האיסלאמי. אחד מהם, זיאד צובחי מחמד בלאישה, הוגדר מראש "יעד ליירוט" – מבלי לשקול מראש אפשרות מעצר מקדים. ההודעה הרשמית של דובר צה"ל טענה שהמבוקשים פתחו באש לעבר החיילים, אולם עדויות שגבה "בצלם" מעלות חשד שבוצע במבוקשים וידוא הריגה. כל זה לא היה בגדר חדשות מרעישות – מסוף שנת 2000 ועד סוף 2008 התנקש צה"ל ב-232 פעילי טרור, בפעולות שגבו גם את חייהם של 154 אזרחים חפים מפשע – אלמלא צירף בלאו לתחקיר שני תפוחי אדמה לוהטים: סיכומי ישיבות מלשכת אלוף פיקוד המרכז ומלשכת הרמטכ"ל שבהן נידונו הסיכולים וניתנו האישורים בניגוד להנחיית בג"ץ.

כאן נחצה הקו האדום. מן הידועות שקציני צה"ל מבליגים בנקל על האשמות מינוריות כגון אחריות לפשעי מלחמה והפקרת דמם ומטה לחמם של תושבים פלסטינים, אבל שקרנים? זה לא. לא בבית ספרנו.

על שני המסמכים הצה"ליים שהוצגו בכתבה התנוסס הסיווג "סודי ביותר". "הארץ" מפרסם מסמכים סודיים ביותר? איך הם הגיעו לידיו? כמו שכתב העורך לשעבר של העיתון, חנוך מרמרי, "פרסום המסמכים המצולמים היה טעות משוועת, שמשמעותה הראשונה והכמעט ודאית – חיסול ממוקד של המקור."

ואכן זה קרה. יותר משנה אחרי פירסום הכתבה, על פי דיווח ה"אינדיפנדנט", הוטל מעצר בית על כתבת "ואללה", ענת קם. על פי החשד קם צילמה את המסמכים כששירתה כחיילת בפיקוד המרכז, והעבירה אותם מאוחר יותר לבלאו. קם נמצאת כבר יותר משלושה חודשים במעצר. על פי ה"אינדיפנדנט", משפטה ייפתח באמצע אפריל.

שלא יהיו לכם ספקות: קם תלך לכלא, ולהרבה זמן. על פי דיווח ה-JTA, התביעה תדרוש 14 שנות מאסר. למי שאינם מורגלים בכגון אלה, הנה תסריט סביר. בקרוב יוסר צו איסור הפרסום על הפרשה, והיא תתפוצץ בענק בכל אמצעי התקשורת. "תתפוצץ בענק" פירושו – כולם יצטטו כל מילה שתצא מפיהם של "גורמים בטחוניים בכירים". ברגעים המכריעים של חשיפת הפרשה – רגעים שבהם נקבעת עמדתו הרגשית של הציבור, שכבר לא יטרח יותר לעדכן אותה, לא משנה איך יתפתחו הדברים – יקבל דובר צה"ל מיקרופון פתוח מסביב לשעון. ידברו על חשיפת סודות כמוסים, על סיכון בטחון המדינה, על אג'נדה אנטי-ציונית סמויה, יהיה הרבה קצף על השפתיים, ודם בעיניים (בן כספית ורוני דניאל כבר קודחים מזעם פטריוטי כבוש), ומעל כל ההילולה ירחף, גם אם לא ייאמר במפורש, אותו אות קין שאין לחמוק ממנו: בוגדת.

כלומר, קם תעבור תהליך מזורז של פחימיזציה. ואכן, לא קשה להבחין בקווי דמיון בין פרשת ענת קם לפרשת טלי פחימה. במוקד שתיהן ניצב מפגש קטלני בין בחורה צעירה, ספק תמימה ספק עוכרת-ישראל, לבין מסמך צה"לי מסווג. בשתי הפרשות מציץ מעבר לכתפה של הבחורה הגבר שבו בעצם מעוניינת מערכת הבטחון: זכריה זביידי המבוקש במקרה של פחימה, אורי בלאו הטראבלמייקר במקרה של קם (עוד על כך בהמשך). בשתי הפרשות, "הבוגדת" למעשה לא סיכנה במאומה את בטחון אזרחי ישראל. חטאה של פחימה, למי שלא זוכר, היה ש"תירגמה" לעברית, עבור פלסטינים דוברי עברית שוטפת, מסמך שצה"ל איבד ברשלנותו, ושממנו עלה, לתדהמת המבוקשים, כי מתנהל מצוד אחריהם, וגם צוינו בו מיקומיהם (למקרה ששכחו אותם). חטאה של קם, לפחות על פי הפרסומים עד כה, הוא שהדליפה מסמכים מסווגים, שמהם עלה, כי סיכולים ממוקדים שכבר יצאו לפועל אושרו בניגוד להנחיות בג"ץ. בכך חשפה את המנוח זיאד צובחי מחמד בלאישה למידע הסודי שהוא כבר מת יותר משנה.

בקצרה, בשתי הפרשות צה"ל מפשל, ומעניש על כך בחורה צעירה. ולא, זה לא מקרה שהקורבן לעולה הוא בחורה צעירה, כמו שלא מקרה הוא שהניזוק העיקרי ממעשיה הוא הזקפה הלאומית. תדע כל אשה עברייה כיצד יש לנהוג בזקפה הלאומית ובעיקר מה אסור לספר לחבר'ה.

כמובן, יש גם הבדלים. פעם האויבים היו מבוקשים בג'נין, היום הם עיתונאים ב"הארץ". פעם הבוגדים החזיקו בעמדות שמאל רדיקליות, היום זאת כבר לא דרישה. אומנם יואב יצחק הגדיר את ענת קם "שמאל קיצוני", אבל ספק אם היא ראויה לתואר; יצחק עצמו הוא נציג מובהק של "מרכז" קיצוני הרבה יותר. למעשה קם כבר הוכיחה שהיא ציונית למהדרין כשפירסמה מתקפה צדקנית נגד סרבנית המצפון סהר ורדי. לא, זה לא יעזור לה, אף כי הייתי ממליץ להגנה להשתמש בטקסט הזה בשלב הטיעונים לעונש. כשמדינה שלמה תתגולל על ענת קם ותבצע בה רצח אופי, היא אולי תלמד משהו על המקום הבודד של הסרבנות. האירוניה היא שבין הישראלים המועטים שיתגייסו להגנתה כשתהפוך לאויבת העם מספר אחת, יהיו לא מעט מאותם סרבנים משוקצים. ככה זה; גם טלי פחימה לא חלמה להיות מה שהיא היום. השלטון מייצר את אויביו, וגם את גיבורי ההתנגדות, מבלי להתייעץ איתם מראש.

בהיעדר מידע מוסמך, פרשת קם כבר החלה לייצר את הסבך המוכר של קונספירציות רשת. הסבירה שבהן עלתה בימים האחרונים בבלוג האמריקאי של ריצ'רד סילברסטיין. בשני פוסטים רצופים מעלה סילברסטיין את ההשערה שמי שבאמת נמצא על הכוונת של שירותי הביטחון הוא הכתב אורי בלאו; ענת קם היא "הדג הקטן" שנועד לסייע בלכידת "הדג הגדול". סילברסטיין מציין שבלאו עזב את הארץ מיד לאחר מעצרה של קם, מחשש שייעצר גם הוא. באשר לבלאו, אין ספק שמדובר בדג שמן: אין עיתונאי בארץ שהצליח להביך כל כך את צה"ל ומערכת הביטחון, פעם אחר פעם, באמצעות הדלפות ועדויות מבפנים. באשר לקם, סילברסטיין מפזר כל מיני רמזים כאילו לא רק חשיפת האמת ועשיית צדק עמדו לנגד עיניה. בין אם יש ממש בדברים או לא, בדבר אחד אין ספק: "פרשת ענת קם" תעסיק את טובי הפרשנים והמלומדים בהבט הצר של בטחון השדה ויחסי הצבא עם התקשורת; על כך יישפכו נהרות של דיו. שאלות היסוד – כמו הלגיטימיות של מדיניות הסיכולים, העובדה שאף פעם הם לא היו "ממוקדים", תרבות השקר בצה"ל, המשפטיזציה של מנגנוני הכיבוש, ולבסוף, הצורך הבוער של החברה הישראלית לסמן ולהוקיע "בוגדים" טריים מדי יום ביומו – כל אלה יידחקו לקרן זווית, כמו תמיד.

[כאמור, לקרוא ולהשמיד אחרי השימוש]

בטווח של שלושה-ארבעה ימים, ארבע ידיעות שנושאן אחד: הזילות הגמורה של הגוף הפלסטיני. קודם הידיעות, אחר כך הרהור או שניים.

1. המתנחלים עם אלות, החיילים מסתכלים מהצד

פעילי שמאל הוזעקו בידי חקלאים מכפר ג'ית, שבסמוך לחוות גלעד. שלושה מתנחלים חמושים באלות ובמוטות ברזל תקפו את הפעילים, גנבו להם מצלמה ושברו את ידו של אחד מהם. המתנחלים טוענים שהפעילים באו "לעשות פרובוקציה", אבל מן הדיווח ברור שפעילי השמאל לא הפעילו שום אלימות. כרגיל, האלות והחבטות מונפות מצד ימין לעבר צד שמאל.

2. דפוק (מכות) וזרוק בצד הדרך

מסעב רבעי (22) רעה את צאנו על אדמתו בקרבת חוות מעון. מתנחלים שהגיעו למקום הזעיקו כוח צה"ל, בפועל, הסתבר, כדי שיכניס לו מכות (לא תמיד המתנחלים מכים בעצמם, לפעמים הם מפעילים את צה"ל כקבלן המכות שלהם). החיילים העלו את מסעב לג'יפ, קשרו את ידיו ואת עיניו, ואז החלה ההתעללות. במשך נסיעה ארוכה – מכות, בעיטות, מכות עם קסדה, עם קת הרובה. הביאו אותו למחנה הצבאי סוסיה. ה"חקירה" נמשכה שם. ארבעה חיילים הגיעו והיכו אותו ברוביהם – "אולי שעה, אולי שעתיים".

בשעת ערב מאוחרת הובא לתחנת המשטרה בקריית ארבע. משם הוסע והושלך אי שם בדרך. חבול וכואב הלך בכביש החשוך, עד שהגיע למשפחתו.

3. הקצין שהיכה – פטור בלא עונש

לפני כשנה וחצי פיקד סגן אדם מלול (מחטיבת כפיר המהוללת) על תשאול פלסטינים בכפר קדום, שבמהלכו הוא ופקודיו היכו, טילטלו וחנקו מספר תושבים. בית הדין הצבאי קבע שחרף הרשעתו של מלול, ו"על אף שבמעשיו של הקצין שהורשע בתקיפה בנסיבות מחמירות היה פסול, ואף כשלון פיקודי, אסור להתעלם מהעובדה שלא מדובר באלימות חמורה, ומכך שמדובר בקצין שתרם חמש שנים לצה"ל." על כן הסתפקו פה אחד בתקופה בה היה במעצר (64 ימים במחבוש ו-32 ימים במעצר בית). שימו לב לשימוש המעניין במילה "תרם", לתיאור שירות צבאי שחלקו חובה וחלקו בתשלום שכר. ועוד מעניין ההיגיון החשבונאי: הקצין תרם לצה"ל, לכן החשבון עם הפלסטיני המוכה קוזז.

4. רופאים טיפלו בעציר שעבר התעללות – ושתקו

עציר פלסטיני בן 19, ג'האד ריאד עבד-אלכרים מוג'רבי, עבר התעללות קשה במתקן שב"כ, על רקע חשד למעורבות בפיגוע ירי (כלומר, ללא עילת "פצצה מתקתקת", הבעייתית כשלעצמה, החלה על אירועים עתידיים). כשהוא סובל מדימום וחתכים בראש, הובא העציר לבי"ח לניאדו בנתניה. סיפור הכיסוי היה: "הוא נפל במדרגות". החוקרים ביקשו מהרופאים להחזירו לחקירה, ואומנם, לאחר שעתיים בלבד הוא הוחזר לידי השב"כ. מכתב השחרור אינו אומר מאומה על נסיבות הפציעה, ושום דיווח לא הועבר הלאה – בניגוד להוראות ההסתדרות הרפואית ואמנות שהיא חתומה עליהן. מה נותר מהחשדות המקוריים? העציר "ניסה לשכנע פלסטיני אחר לגנוב ציוד לחימה ולבצע פיגוע ירי."

ההסתדרות הרפואית בישראל אישרה את "הצהרת טוקיו", האוסרת על רופאים להשתתף בחקירות ועינויים וקוראת לדווח במקרים של חשד לעינוי עצירים.

* * *

קודם כל צריך לומר – אין כאן שום דבר חדש. אין כיבוש בלא אכזריות, והכיבוש הישראלי אינו יוצא דופן. אין גם חידוש בכך שהאלימות מובנית בכל השכבות של המנגנון הכיבושי, ואיננה בגדר "גידול פרא" הפושה רק בקרב החיילים הפשוטים שנמצאים בחזית המגע עם העם הכבוש. יש שוטרים, ושופטים, ומסתבר שגם רופאים, שיודעים על הכל – ידיעה המגעת עד להתבוננות ישירה בגוף הפצוע והחבול של קורבן העינויים. במקרה הטוב הם שותקים, במקרה הרע גם הם נוטלים חלק בחגיגת האלימות. כפי שכבר נאמר מזמן, כדי שאדם אחד יוכל לענות אדם אחר, מאה אנשים נוספים צריכים להביט הצידה.

סדרת האירועים האלה רק מחדדת תובנה פסיכולוגית פשוטה ובסיסית, שלעתים קרובות נשכחת מרוב סיבוכים וקישקושים שמייצר הכיבוש, או מוטב לומר, משטר ההפרדה בשטחים: גופו של הפלסטיני הוא הפקר. כלומר, בכל שיג ושיח איתו, בכל עימות, בכל התחשבנות – הגוף הפלסטיני נמצא בתחתית השיקולים. עלות אפסית, זניחה לכל עניין ועניין.

הפקר הגוף מאפשר את המובן מאליו של ההתנהלות מול הפלסטינים. אלות, כמובן שאַלות, וגם מוטות ברזל. הגוף יסבול. וכשהוא כפות ומכווץ על ריצפת הגי'פ – מכות, עם קסדות וקתות רובה (איזו עליבות נפש זו – חייל חמוש חובט באדם כפות על הריצפה, כמו בשק סמרטוטים, שוב ושוב). ואם כבר היה משפט והיתה הרשעה – לא יהיה עונש. לא צריך להגזים, סוף סוף מדובר בנזק אפסי לנכס שעלותו אפסית (הגוף הפלסטיני). וכמובן שהאתיקה הרפואית אינה חלה על הגוף הזה, על כאבו, על מה שחולל לו, והיא יכולה לעבור עליו בשלווה צוננת, רגועה; אולי מדובר בכלל בפסולת אורגנית, לא בגוף אנושי.

האיוּן הזה של הגוף הפלסטיני בתודעה הישראלית מקרין גם לרמה הלאומית. כפי שאין זכויות לגוף הזה, אין זכויות לעם הזה. אם לא כואב לו כשמרביצים לו, לא כואב לו כששוברים את מטה לחמו, גוזלים את אדמתו ומחריבים את ביתו. ממילא הלא-אדם הזה, הלא-אומה הזאת, אינם צד אמיתי בסכסוך.

על רקע זה יש להבין את הפארסה הנוכחית סביב אישור הבנייה במזרח ירושלים: פארסה שכולה גינוני עלבון ו"אי-נעימות" חלולים (ומתוזמרים היטב) בין ישראל לארה"ב, ללא כל אפקט ממשי (הבנייה תקום ותהיה, כמו תמיד) – ושהקורבן העיקרי שלה, הפלסטינים שעל אדמתם יוקמו 1,500 הדירות הללו, נעדר ממנה לחלוטין. לא חשוב של מי הקרקע, לא חשוב הטרנספר הנדל"ני ב"מזרח ירושלים"; חשוב רק להימנע מבושות, לרכך את הטון הנוזפני של וושינגטון. כך גם כשישראל עושה כביכול מחווה הומניטרית לפלסטינים; בפועל מדובר בדיל ישיר עם מדינות המערב, שהצד הפלסטיני השתרבב אליו כמעט במקרה.

איך גורמים לישראלים להבין שלפלסטינים יש גוף, גוף שזורם בו דם (והדם נשפך בנקל), מלא רקמות רכות, מרושתות עצבים, ובהם יש קולטני כאב, שמשדרים אותות כאב למוח כל אימת שהם נמחצים תחת מהלומה של עצם קשה? איך נחזיר לתודעה (או אולי נלמדה בפעם הראשונה?) את קדושת הגוף, את שבירותו, את האוניברסליות של הכאב? איך נחזיר לגופני את העדיפות על פני המופשט?

שאלה קשה. אין לי תשובה.

נזכור רק שהפקר הגוף, מרגע שהפך לגיטימי בתרבות, איננו מתיישר לפי גבולות גזע, מגדר או גיל. שלל המופעים של ביזוי נשים, החל מפירסום חוצות, דרך הטרדה מינית ועד לאונס, מושתת על הפקר הגוף הנשי (בתודעה הגברית); הוא גם מסביר את התגובה השלווה של רבים (גם בהם, בלי ספק, יש שופטים ורופאים) לנוכח עדויות של נשים שנפלו קורבן לאלימות מינית; הפקר גופן מוחק אותן ממשוואת הכאב. על אחת כמה וכמה אם מדובר באשה שהיא גם עובדת זרה. וכמובן, ילדים, שתמיד מותר לחלל את גופם, לשבש אותו בלי תקנה, בשם מטרה "חינוכית" עלומה, שמאיינת את כאבם.

אולי נאחד כל הימים האלה – יום האשה הבינלאומי, יום זכויות הילד, יום הפליט הבינלאומי, שבוע האפרטהייד – ליום אחד: יום קדושת הגוף. ואחרי שנתרגל ליום אחד (בלי ספק יהיה קשה להיגמל מן ההתמכרות להפקר הגוף), אולי נהפוך אותו לשבוע, חודש, חיים שלמים.

הקדמה

הבלוג מארח מאמר של אסף אורון, סטטיסטיקאי בכיר במחלקה לבריאות סביבתית ותעסוקתית באוניברסיטת וושינגטון. המאמר מנסה לאתגר את ההתנגדות האוטומטית של השמאל הרדיקלי להסדרי ביניים – מתוך הנחות מוצא של אותו שמאל. מיותר לציין שהדעות המובעות במאמר הן של אסף ולא שלי. למרות שבנקודות מסויימות אני חלוק על הניתוח וההמלצות, אין לי ספק שבמסגרת השיח הפוליטי בישראל, הנוסחתי וקבעוני עד זרא, כל רעיון חדש, כל זווית רעננה, הם בגדר אוויר לנשימה.

אין לי כוונה לנהל כאן דיון בשמו של אסף, ולכן הפוסט סגור לתגובות. רק שתי מלים כנגד התקפת אד-הומינם שכבר נחזית כאן: "נו, עוד אחד שיושב באמריקה ומייעץ לנו איך לפתור את הסכסוך…". אז ראשית, אסף פועל למען השלום עם הפלסטינים יותר מרוב הישראלים שחיים בארץ; ושנית, ראינו כבר מה שוות התכניות של הפוליטיקאים שחיים כאן. מתחתית הבור שאליה נקלענו, נדמה לי שגם הצעות שיגיעו מכוכב מאדים ראויות לעיון רציני.

תגובות אפשר לשלוח לאסף ישירות: assaf.oron@gmail.com

                                                                * * *                                          

                                        הסדר ביניים – למה לא בעצם? / אסף אורון

בחודשים האחרונים אני מוצא עצמי בהסכמה עם שותפים בלתי צפויים: קודם היה זה אביגדור ליברמן, ועכשיו לפתע גם שאול מופז קפץ על העגלה שלי, עגלת הסדר הביניים. כמו אדונים נכבדים אלה ורבים אחרים, גם לדעתי ההתעסקות במתווה הסדר קבע ישראלי-פלסטיני הפכה מזמן לבריחה יצירתית מן המציאות ה"זמנית" הנקבעת בינתיים בשטח. שלא כמותם, אני חושב גם שהמציאות הנוכחית רחוקה מדי ממצב יציב או קביל לטווח ארוך. חוסר היציבות וחוסר הקבילות מייצרים משברים בתדירות הולכת וגוברת. המטרה הראשית של שני העמים צריכה להיות החלפת המציאות הנוכחית במצב ביניים, המנטרל במהרה את האלמנטים הנפיצים והרעילים ביותר של ההווה. לאחר כמה שנים של מציאות רגועה ואנושית יותר, יהיה קל יותר לדון בהסכם קבע.

שאלת השאלות היא מה יכלול הסדר הביניים. הטעות המרה בהסדר הביניים הקודם – הסכמי אוסלו – היתה שלמרות פריצת-הדרך הסמלית, המציאות בשטח השתנתה רק במעט והשליטה הישראלית ברוב תחומי החיים הפלסטינים נמשכה עד לקריסת התהליך. מכאן ברור שההסדר שמציע ליברמן, שפירושו בעצם קבלת חותמת הכשר בינלאומית למצב הקיים, הוא בדיחה גרועה שאינה מתקבלת על הדעת. מה שנחוץ הוא בדיוק ההיפך: עלינו לשאוף למצב ביניים בו אנחנו כבר לא שולטים בפלסטינים, ובו מערכת היחסים בין שני העמים עולה על מסלול של שיקום.

השינויים הדרושים אינם מוגבלים לנושא הנוכחות הצבאית או פינוי התנחלויות. עובדה: ב-2005 הוציאה ישראל את כל כוחותיה ומתנחליה מעזה. דוברי המרכז והימין הישראלי משתמשים בכשלון ה"התנתקות" כראייה שאסור לסמוך על הערבים; מן העבר השני רואים בסיפור זה הוכחה לכך שדווקא ישראל היא זו המכורה להמשך משטר הכיבוש בכל מחיר, כי אנחנו ממשיכים לשלוט בעזתים בעקיפין באמצעות המצור. שאר העולם פשוט מגרד את ראשו בתדהמה נוכח מצעד האיוולת הנמשך בישראל-פלסטין. אבל אם יש לקח אחד מן ה"התנתקות" שניתן אולי להסכים עליו, הרי הוא שהסדרים טריטוריאליים, הזזת חיילים ואזרחים ושרטוט קווים על מפות – התחביב האהוב על ממציאי הפתרונות למיניהם מאז 1967 – הם אולי רכיב בלתי-נמנע של כל הסדר אבל אינם המפתח העיקרי לשינוי המציאות בשטח.

כך למשל, מבחינה כלכלית ישראל מנהלת את השטחים כולל עזה כשוק שבוי, אשר נכפה עליו ייבוא סחורות דרך ישראל במחירים מופקעים ודרך ספקים מונופוליסטים, ואשר חייב לספק את רוב תוצרתו לישראל מתוך עמדת מיקוח נחותה. גם מבחינת תשתיות תלויים השטחים בישראל לחלוטין. כל הקשקושים על "שיקום הכלכלה הפלסטינית" הם חסרי שחר כל עוד היא נתונה במצב החנק הנוכחי. כלכלה נורמלית אינה יכולה להתפתח תחת תנאים כאלה.

הנה כמה דרכים לשיקום אמיתי של הכלכלה הפלסטינית בתקופת הביניים:

– פתיחה סופית ובלתי-הפיכה של גבולות הגדה והרצועה אל ירדן מצד אחד ומצרים מצד שני, למעבר אנשים וסחורות. כמו כן, פתיחת הנמל בעזה ושיקום נמל התעופה. ישראל תהיה רשאית להקים מחסומי מכס על מעבר הסחורות לשוק הישראלי, אבל לא יהיה כל פיקוח ישראלי, ישיר או עקיף, על המעברים בין השטחים לעולם החיצון. יהיה פיקוח בינלאומי, אך הוא לא יקבל הוראות מישראל. הסדר הביניים יכלול התחייבות הדדית להגבלת ההתחמשות, אך ניתן להניח שתיכנס לשטחים בחשאי כמות מסוימת של אמצעי לחימה. בוקר טוב: גם כיום משיגים הפלסטינים אמל"חים, בין אם דרך המנהרות ובין אם ברכישה ישירה מגורמים בעולם התחתון הישראלי. הברירה בידינו: אנחנו יכולים להמשיך לשחק עם הפלסטינים בשוטרים וגנבים כפי שאנו עושים כבר 42 שנה. אבל התוצר העיקרי של משחק זה הוא לא ביטחון לישראלים, אלא חנק הכלכלה והחברה הפלסטיניות ופתיחת מרחב אינסופי לשחיתות.

תאמינו או לא, אבל החנק הזה הוא דווקא אחד הגורמים העיקריים להיעדר ביטחון אצלנו, כי חוסר האפשרות לנהל חיים תקינים מספק תמיכה ומתנדבים לביצוע פעולות אלימות. אין עתיד נורמלי לארץ הזאת בלי חופש תנועה וכלכלה לפלסטינים. לכן עדיף להיגמל מקיבעון הפיקוח שלנו במכה אחת, מאשר להמשיך ולהיתפס לאשלייה של ביטחון דרך חנק. זה יסוד עיקרי של ההסדר כולו. באותה נימה, יחודש גם  ה"מעבר הבטוח" בין עזה לגדה, שיופעל באופן רציף בסיוע גורמים בינלאומיים. יחלו גם עבודות לקו רכבת ישיר בין שני השטחים.

– פרוייקט בינלאומי מזורז להקמת תשתיות עצמאיות לפלסטינים. במיוחד, ביסוס מערכת החשמל הפלסטינית על מקורות שמש-רוח מבוזרים. הטכנולוגיה לכך כבר קיימת ומיושמת בארצות מתועשות רבות. בשטחים הפלסטיניים יש שלושה יתרונות עצומים לאנרגיית שמש על פני ארצות אלה: קרינה חזקה בהרבה, צריכת חשמל צנועה בהרבה, והיעדר תחנות כוח קיימות המתחרות על משאבי תחזוקה. ניתן בהחלט לספק את כל צרכי החשמל של הפלסטינים בשטחים בעזרת מתקני שמש ורוח מבוזרים. הדילוג לתשתיות מתקדמות יעזור להזניק את הכלכלה והטכנולוגיה הפלסטינית למאה ה-21, ולחזק את יישום האנרגיה הנקייה בשטח גם בישראל. עוד יתרון נלווה: מערכת מבוזרת אי אפשר לשתק לחלוטין באמצעות הפצצות מן האוויר.

– באשר לתשתיות אותן אי אפשר לחלק לשניים או להקים יש מאין, תוקם רשות ניהול תשתיות משותפת לישראל ופלסטין. הרשויות הנפרדות של כל לאום יהיו כפופות לרשות זו. בתקופת המעבר ישתתפו בה גורמים בינלאומיים המוסכמים על שני הצדדים. במיוחד אמורים הדברים לגבי תשתיות המים, אשר ניהולן משני עברי הצד הירוק יהיה משותף.

בכוונה פתחתי בנושאים כלכליים, על מנת להמחיש את טבעו של השינוי הנדרש במציאות בשטח. אתם יכולים להשוות עם ה"שלום הכלכלי" של ביבי, שהוא בעצם כלכלת-חסות מושחתת של קומץ אנשי עסקים פלסטינים שהשלטון הישראלי חפץ ביקרם. וכעת לנושאים "כבדים" יותר.

– הסכם הפסקת אש הדדי, מקיף וארוך טווח הכולל גם את החמאס.

– פירוק המינהל האזרחי וביטול כל סמכות ישראלית על פלסטינים שאינם אזרחי ישראל, כל עוד הם אינם נכנסים לתחום ישראל. הפסקת כל הפקעות הקרקע לשימוש ישראלי, ופתיחה מחדש של אותן הפקעות אשר עדיין לא נעשה בהן שימוש. באשר למזרח ירושלים, ראו בהמשך.

– צמצום השב"כ והפיכתו לארגון שעיקרו פומבי וחשוף לביקורת הציבור הישראלי, ופירוק אגפי השב"כ המנסים כיום לנהל את חיי הפלסטינים. מכיוון שגדלנו לתוך מציאות של שב"כ, מוסד ושלל גופים חשאיים נוספים שאפילו שמם אינו ידוע לנו, איננו מבינים עד כמה מציאות זו חולנית, מושחתת ומסוכנת לנו עצמנו. לטובת עתיד שני העמים, על השב"כ להפוך ממשטרה חשאית העוסקת בעיקר בדיכוי פלסטינים – מוסד שאין לו שום מקום בדמוקרטיה – לבולשת ארצית דוגמת ה-FBI. ואכן, ה-FBI יכול לסייע לשב"כ לעבור את מהפכת השקיפות ולהיגמל ממחלת השליטה בפלסטינים. כמו כן, כל האסירים הפלסטינים שנשפטו בבתי משפט צבאיים יועברו לידיים פלסטיניות.

– הגדרת תחום גיאוגרפי הכולל את רוב הגדה המערבית, ממנו יתפנו תוך זמן קצוב (וקצר) כל כוחות צה"ל וכל ההתנחלויות. הפלסטינים יקבלו ריבונות מלאה על תחום זה, הן בקרקע והן באוויר. אם יבחרו בכך, יוכלו להצהיר על מדינה עצמאית. תחום זה יכלול כמעט את כל אזור גב ההר, וכן את כל אזור הבקעה וים המלח. צה"ל פשוט לא ייכנס יותר לשטח זה – לא על הקרקע ולא באוויר. לגבי ההתנחלויות, מבחינה ישראלית פנימית חשוב להראות שאין אפלייה בין מתנחלים לפי שיוכם החברתי: גם המתנחלים "המשוגעים" של התנחלויות ומאחזי גב ההר, וגם המתנחלים "המתונים" של הבקעה, ייאלצו להיפרד מבתיהם כבר בתחילת הסדר הביניים תמורת פיצויים. אין שמץ של סיכוי לעצמאות פלסטינית כלשהי – ולקבלת אמון מינימלי של הפלסטינים ושאר העולם ברצינות התהליך – בלי איזשהי פיסת שטח רצופה, המחוברת לעולם החיצון ואינה מוקפת בהתנחלויות מכל עבר. דרך אגב, התנחלות נוקדים של השר אביגדור ליברמן תפונה גם היא (אני מנחש שמתווה הסדר הביניים שלו אינו כולל פינוי כזה).

– באזורים אחרים יוקמו מנגנוני ניהול משותף על בסיס שוויוני, שהרשויות המקומיות של שני העמים יוכפפו אליהם. הריבונות על אזורים אלה לא תהיה ישראלית אלא משותפת. מדובר בירושלים רבתי ובגירסה מצומצמת של "גושי ההתנחלויות". ירושלים עצמה תנוהל במשותף כיחידה אחת, כולל ירושלים המערבית. אחרי 42 שנה של דיבורים שקריים על "ירושלים המאוחדת" תוך אפלייה בוטה של ערביי מזרח העיר, הגיע הזמן לנסות לאחד את העיר באמת על בסיס שוויוני. באשר ל"גושי ההתנחלויות": לאחרונה התפארו מנהיגים בהתנחלות אפרת כי לקחו פקחים מטעם הממשל האמריקני לסיור אצל שכנים פלסטינים והראו להם את מערכת היחסים הטובה. נהדר, גם אני בעד שכנות טובה. אבל מדוע שלא תהיה השכנות הזו מבוססת על שוויון ושיתוף בשליטה על המשאבים, במקום על אדנות נאורה?

באופן כללי, המשטרה הפלסטינית תטפל בפלסטינים והישראלית בישראלים (תוך מתן זכות מוגבלת למעצר בני העם השני במקרה של תפיסת עבריינים "על חם"). יחסי גומלין בין כוחות ביטחון יהיו על בסיס שוויוני. כמו ברשות ניהול התשתיות, ישתתפו במנגנוני הניהול (לפחות בשלב הראשון) גורמים בינלאומיים שישמשו כמנחים ויועצים לישראלים ולפלסטינים. באזורים בהם עובר כעת מכשול ההפרדה, ייפתח המכשול כך שפלסטינים ינועו בכל השטח בחופשיות. גם המעבר הבטוח בין הגדה לעזה ייחשב לאזור ניהול משותף, וכך גם קו הרכבת גדה-עזה.

– הגדרת המעטפת להסדר הקבע: הסדר הקבע יכלול פתרון מוסכם לבעיית הפליטים הפלסטינים. נושא הפליטים היהודים מעדות המזרח אשר שוב נחפזים לנופף בו אצלנו, הוא עניין בין ישראל לבין אותן מדינות שגירשו את הפליטים, לעתים מתוך תיאום מראש עם ממשלת ישראל. מכל מקום אין מה לתלות אותו כקולר על צוואר הסכסוך הישראלי-פלסטיני. לגבי שטחים והתנחלויות, יובהר כי תחת הסדר הקבע יוכלו הצדדים לבחור בין גבולות 1967 פלוס מינוס תיקונים מוסכמים ופינוי יתר המתנחלים משטחי המדינה הפלסטינית; מעבר הדרגתי לפדרציה שוויונית; או שילוב בין שני הפתרונות עם אזורי ריבונות משותפת על בסיס קבוע (כמו למשל ירושלים ומסלול הרכבת בין עזה לגדה).

תקופת הביניים תהיה תקופת מבחן לניהול המשותף של אותם חלקים של ישראל-פלסטין שאינם ניתנים לחלוקה קלה כעת. אם הנסיון ייכשל, לא יהיה מנוס מלחתוך: מתנחלי גוש עציון, מעלה אדומים ואריאל ייאלצו כנראה להיפרד לשלום מבתיהם. השליטה בירושלים תחולק וייתכן שיהיה צורך לפנות כמה מן השכונות-התנחלויות המרוחקות. מכאן שלמתנחלים שלא יפונו בשלב הביניים יהיה אינטרס מובהק לשתף פעולה עם ההסדר ולא לחבל בו. מתנחלים אלה יצטרכו להחליט: אם אכן הם אוהבים את ביתם, את הקשר ההיסטורי ואת הנוף הסובב – עליהם ללמוד לחיות בו תוך יחסי שוויון עם שכניהם אשר חיים בתוך הנוף הזה מדורי דורות, ולא תוך עליונות אנוכית הנשענת על כידוני צה"ל. אם הנסיון יצליח יוכלו רבים מן המתנחלים להישאר, וייתכן שתיסלל הדרך לפדרציה ישראלית-פלסטינית עם חופש מגורים בכל רחבי הארץ, במקום שתי מדינות עוינות-למחצה עד עוינות המשקיעות משאבים ומאמצים בהצרת צעדים הדדית.

גם מן הצד הפלסטיני יהיה אינטרס מובנה בהצלחת מודל הניהול המשותף. ככל שיהיה הניהול הרמוני יותר, כך תיפתח הדלת בפני הפלסטינים להשתתף בניהול לא רק של אותם 22% מן הארץ הנמצאים מעבר לקו הירוק, אלא של הארץ כולה, ולאחד את חלקי העם הפלסטיני הממודרים כיום במעמדות אזרחיים שונים, אשר כולם נחותים למעשה ממעמדם של אזרחי ישראל היהודים.

זה מתווה הביניים שאני מציע. מבחינת היקף השטח המפונה ניתן לחשוב שהוא דומה להצעה של מופז. אבל ההבדל הוא במהויות: מופז רואה לנגד עיניו יישות פלסטינית תלויה וחלשה, הנמצאת במצב מבחן מתמיד, בעוד אנו קונים לעצמנו חופש פעולה מוחלט והרחבת ריבונות המדינה תמורת פינוי אותן התנחלויות מבודדות אשר כמה וכמה ממשלות כבר הביעו נכונות לוותר עליהן. המוטיבציה של מופז – כמו של ביבי – היא לבצע את השינוי המינימלי בשטח אשר יספיק לדעתו לשפר את מצבנו הבינלאומי. ההסדר המוצע כאן מגיע ממקום אחר לגמרי: להעביר את ישראל-פלסטין מהמציאות המעוותת, האלימה והאנטי דמוקרטית של העשור האחרון למציאות בריאה, שוויונית ודמוקרטית בהקדם האפשרי. העקרון המנחה הוא סיום מהיר של השליטה הישראלית על הפלסטינים בשטחים, על כל רבדיה הגלויים והסמויים, והכרה בשוויון זכויות בין שני העמים.

                                                             * * *

נראה לי שניתן להשיג הסכמה פלסטינית להסדר מסוג זה. אחרי הכל, אפילו החמאס מציע הפסקת אש בלתי-מוגבלת תמורת סיום הכיבוש בשטחים. הבעייה העיקרית נמצאת ללא ספק בזירה הציבורית והפוליטית הישראלית. לכאורה, אין תשובה טובה לשאלה הישראלית הקלאסית "מה יוצא לי מזה?" למה שהישראלים יזיזו את התחת, תסלחו לי על המילה, יתחילו לפרק את מנגנוני השליטה ולפנות עשרות אלפי מתנחלים, כל עוד אף אחד לא מכריח אותנו?

על מנת להבין מה באמת יוצא לנו, צריך קודם כל להפנים שישראל-פלסטין 2009, ובעצם של תשע השנים האחרונות, אינה מציאות נורמטיבית אלא דווקא אנומליה. מציאות סוטה זו היא בעיקרה תוצר לוואי של תאונה היסטורית ששמה ג'ורג' W בוש, הנשיא הגרוע ביותר בתולדות האומה האמריקנית. מה שבוש עולל לארץ שלנו אינו שונה מהותית מבחינת אופי המדיניות וסוג הנזק, ממה שעולל לחלקים רבים של העולם ובראש ובראשונה לארצו שלו. כבן של נשיא, יורש עצר מפונק, שטחי ועצלן עם נטייה לפנאטיות וחושים פוליטיים חדים, בוש מבין היטב את המכנה המשותף הנמוך ביותר בין אזרחים בחברת השפע המערבית, ועל הבנה זו ביסס את הקריירה שלו.

בוש ידע שכל עוד תשרור בכלכלה האמריקנית אווירה של חגיגה ללא קשר למצב האמיתי, רוב הציבור האמריקני לא ישאל יותר מדי שאלות. הוא פתח את הברזים משלושה כיוונים: עידוד בועה פיננסית-נדל"נית באמצעים שונים, קיצוץ במיסים בעיקר לעשירים שהביא להשתוללות בכל ענפי צריכת היוקרה, והמלחמה בעיראק אשר מבחינה כלכלית היא פשוט הזרמה אדירה של כספי ציבור אל מגזר התעשיות הבטחוניות. התוצאה: לא סתם בועה, אלא "אם כל הבועות" שהלכה והתפשטה ברחבי העולם. שורה מכובדת למדי של מוכיחים בשער, ובראשם הכלכלן היהודי חתן פרס נובל פול קרוגמן, חזו די במדוייק את הנולד וניסו להזהיר את הציבור. אבל כל עוד החגיגה נמשכה, ואפילו כשהחלה להיסדק, העדיפו כולם לטמון את הראש בחול עד שהיה מאוחר מדי.

עכשיו נמשך המשבר כבר שנתיים וחצי ועדיין לא ברור אם הגענו לקרקעית – בין השאר משום שבשנה וחצי הראשונות של המשבר בהן היה בוש עדיין בשלטון, עסקו הממשל והתקשורת בטיוח ובדחיקת הקץ במקום בבעיות היסוד.

ומהמשל האמריקני אל הנמשל הישראלי: כמו בכלכלה האמריקנית, גם כאן הניע את בוש שילוב בין אידאולוגיה פנאטית ופשטנית לבין חשבונות פוליטיים קרים. ההתייצבות "לצד" ישראל ביססה את מעמדו כחביב הימין הנוצרי האמריקני, וכן איפשרה לו לנגוס בעוגה החשובה של הקול היהודי המצביע באופן מסורתי נגד מפלגתו. ואכן, עד היום מאמינים רבים בעולם היהודי שבוש היה "ידיד אמת", אולי חסר-תקדים בעוצמת מחויבותו. איך זכה בוש בתואר זה?

בעוד הפלסטינים שילמו בשנות בוש על כל חטא וכל טעות בריבית דריבית, קיבלה ישראל צ'ק פתוח לעשות כל העולה על רוחה מבלי לתת את הדין:  פירוק למעשה של האוטונומיה הפלסטינית ללא כל נטילת אחריות על האוכלוסיה; הקמת מכשול ההפרדה בתוך הגדה על תוואי בזבזני המוכתב באופן ברור משיקולי גזל אדמות; יציאה מעזה תוך אי-פתיחת גבולותיה והתעלמות מזלזלת מאבו-מאזן שאירגן לנו שקט תעשייתי במהלך הפינוי; ועוד כהנה וכהנה – הכל קיבל הכשר למהדרין מן הבית הלבן.

בדיוק כמו הציבור האמריקני בשנות בועת הנדל"ן, מעדיף הציבור הישראלי את גן-העדן של שוטים באדיבות בוש, על פני התמודדות עם המציאות הקשה. ל"גן-העדן" הזה היה מחיר יקר, שאנחנו עדיין מתעלמים ממנו. מי מקשר אצלנו בין ההזנחה המוחלטת מצד בוש בשנים 2001-2002 את תפקידה המסורתי של ארה"ב בהשכנת הפסקות אש, לבין התגברות גל הטרור הפלסטיני באותה תקופה למימדים שאיש לא חזה אפילו בגרועים שבסיוטים? כמה ישראלים מבינים שקו ישר מוביל ממצב העונשין התמידי אליו השלכנו את הפלסטינים, בתוספת הבחישה הגסה של בוש בפוליטיקה הפנימית הפלסטינית החל מ-2002, אל נצחונות החמאס בבחירות 2005 ו-2006? ואולי מדאיג מכל: האם אנו מוכנים להודות שהתחושה שהשתררה במסדרונות השלטון שלנו בתקופת בוש ש"הכל עובר" ואין דין ואין דיין, עודדה מאוד את היצר ההרפתקני בחוגי השלטון הישראלי? אין זה מקרה ששנות בוש הסתיימו בשתי המלחמות התכופות ביותר בתולדות המדינה, מלחמות מיותרות לחלוטין שנולדו במוחם הקודח של גאוני המטכ"ל והממשלה.

כעת אנחנו חוזרים, לאט מדי ומאוחר מדי, אל קרקע המציאות. אין מצב שישראל יכולה להמשיך להתנהג כמו בשנות בוש, בלי לחטוף חזק על הראש בזירה הבינלאומית. לנו אולי יש זיכרון סלקטיבי, אבל כל שאר העולם דווקא מבין מה קורה בארץ ורואה שלושה דברים: 1. אנחנו שולטים בכוח בעם אחר וגוזלים את אדמותיו ומחייתו; 2. התחייבנו באוסלו לסיים את המצב הזה; ו-3. אנחנו מנסים בדרכים עקלקלות ומתחכמות להתחמק ממילוי ההתחייבות. התרגיל שלנו עבד לא רע מ-2001 ועד עכשיו בעיקר בגלל בוש, אבל כנראה שהחגיגה נגמרה.

בכל מקרה, התגברות הלחץ הבינלאומי על ישראל אינו הבעייה אלא סימפטום שלה. הבעייה היא המציאות בישראל-פלסטין, מציאות שהיתה טעונה שיפור עוד לפני שנות בוש, אך הפכה כעת להזויה לחלוטין. אנא מכם, עצמו את העיניים ונסו להיזכר איך נראתה הארץ בסוף שנות ה-90 – ואיך היא נראית כיום. האם באמת כדאי לריב עם כל העולם למען המשך המצב הנוכחי?

בינתיים, בשמאל יכולים להמשיך בויכוח התיאורטי על מדינה אחת או שתיים. אבל בלי ניתוק חד ומהיר של הקשר החולני הנוכחי בין שני העמים, קשר הכיבוש, כל הסדר של שתי מדינות עלול להפוך לציפוי קוסמטי בלבד להמשך הכיבוש; זה בעצם מה שקרה לאוסלו. מצד שני, בלי ניסיון בשטח בניהול משותף ולו גם של מספר מצומצם של תחומים, קשה מאוד לשכנע מישהו שניהול משותף של הארץ כולה אפשרי בימינו. במרכז ובימין יכולים להמשיך "לשחק שחמט עם עצמנו" ולהציע רעיונות שאינם מתקרבים אפילו לפתרון הבעיות האמיתיות של הפלסטינים בשטחים ומחוצה להם.

אבל עם קצת יותר תעוזה אפשר למצוא פתרון זמני שתועלתו עבור שני העמים תורגש בשטח תוך זמן קצר. בימין הקיצוני אשר לרוע המזל כולל את ביבי ואת רוב הקואליציה שלו יכולים להמשיך להתגעגע לבוש, או לחילופין להאמין ש"הזמן פועל לטובתנו". להאמין שאפשר ורצוי להשתין על העולם מן המקפצה – ולצפות שכולם ימשיכו להגיד שזה גשם כמו בימי בוש העליזים; לספר לעולם שהפלסטינים פשוט מאושרים ואסירי תודה שנפלנו עליהם משמיים להתנחל על אדמותיהם (סליחה, על "הנחלה ההיסטורית של עם ישראל") ולנהל להם את החיים, ולצפות שמישהו יאמין לנו. גן עדן של שוטים כבר אמרנו?

בקיצור, כנראה שלא מן השלטון הנוכחי תבוא הישועה. אבל צריך להציב על שולחן שרטוט הפתרונות את שני עקרונות הברזל של כל הסדר, ביניים או קבע: 1. סיום מוחלט של השליטה הישראלית, ישירה או עקיפה, על פלסטינים שאינם אזרחי ישראל, ו-2. הכרה בכך שהארץ הזו, ללא קשר למספר הקווים והגדרות שנעביר עליה, היא דו-לאומית ולכן חייב להיות בה יסוד מסוים של ניהול משותף ושוויוני.

גורלנו בידינו. אפשר להמשיך ולחכות ולראות מה ילד יום, לשחק על זמן ולקוות ששוב נתחמק מאחריות. ואפשר גם לנסות סוף סוף לפתור את בעיות היסוד של הארץ. אם נתחיל לסמן מטרות ברורות, מעשיות והוגנות, במקום כאלה שעדיין שבויות בתפיסות המעוותות של הכיבוש ושל שנות בוש, או במקסם השווא של "הסדר הקבע המושלם" – תימצא בבוא העת הדרך להשיג אותן וגם האנשים שיעשו זאת.

התמונה הזאת מצדיקה ריענון של הפוסט הזה, שעלה לפני יומיים.

1,200 מפגינים באו לציין היום 5 שנים למאבק בבילעין, ופירקו קטעים מן הגדר. כן ירבו.

[פוסט ארוך]

כל תיאור הסטורי של המאבק הפלסטיני יהיה מוכרח להכיר בחשיבות העצומה של המאבק העממי שהתגבש סביב גדר ההפרדה בשנות האלפיים. כשהחל המאבק הזה, במחנה מסחה באפריל 2003, עוד לא ידעו יוזמיו לאן הוא יתגלגל; הם לא שיערו שמדי יום שישי יתייצבו עשרות ומאות מפגינים בבילעין ונעלין בחזה חשוף מול חיילים חמושים. הם גם לא יכלו לשער את השלב האחרון של העימות: רדיפה פוליטית של מנהיגי המחאה, בנוסח דיקטטורות מזרח אירופה ודרום אמריקה של שנות השבעים (זאת אחרי הרדיפה התרבותית, שמזמן כבר כאן).

אבל התשתית של המאבק ואופיו הונחו כבר אז, במסחה, והעקרונות תקפים עד היום: (1) פעילות סולידרית שמצליבה שלוש צלעות – תושבים פלסטיניים שאדמתם נגזלה; אקטיביסטים ישראליים (בעיקר מ"האנרכיסטים נגד הגדר") ופעילי שמאל בינלאומיים; (2) מחאה מקומית בניהול של ועדות עממיות, ללא התערבות חיצונית של חמאס או פת"ח; (3) הימנעות מהפעלת נשק חם, למרות שהצבא יורה והורג במפגינים.

מבלי להתיימר לכתוב את ההסטוריה לפני שהיא הסתיימה, אני מעז לנחש שפרק המחאה העממית סביב גדר ההפרדה – מסחה-בודרוס-ג'יוס-בידו-בית לקיא-עזון-בית סירא-בית אומר-ארטס-ואדי א-רשא- מעסרה-בילעין-נעלין – יהיה בין הפרקים המפוארים בתולדות המאבק הפלסטיני: הן מבחינת צידקתו הבולטת, הן מבחינת השיטות והדרכים שהוא נקט בהן, הן מבחינת התהודה והתמיכה שהוא גייס, ובחשבון האחרון, אני מאמין, גם מבחינת השגיו האובייקטיביים. החומה תיפול, באמת תיפול, בזכות המאבק הזה ולא בזכות הטרור.

המאבק הזה אינו יורד מהכותרות כבר שבע שנים. ההפגנות השבועיות, הנפגעים, ההרוגים (19 מפגינים עד כה), העתירות לבג"ץ. סיקור יש, גם אם הוא לוקה במחלה השכיחה של אימוץ אוטומטי של גרסת השלטונות בכל אירוע ואירוע. מה שהיה חסר, עד לאחרונה, זה ניתוח של הדינמיקה של המאבק ובמיוחד השינויים שחלו לאחרונה במדיניות הישראלית. השינויים האלה חושפים פן אפל וחדש של הכיבוש, שמבשר את העתיד לבוא, ובהם אני רוצה להתרכז.

השבוע נפל דבר: שלוש שנים אחרי פסיקת בג"ץ שחייבה את המדינה לפרק 1.7 ק"מ מן הגדר שמקיפה את התנחלות מודיעין עלית (קטע שהיה אמור להקיף שכונה שעוד לא הוקמה אז, "מתתיהו מזרח"), ושנה אחרי שבג"ץ נזף במדינה על העיכוב בביצוע – הוחל בפירוק הגדר בבילעין.

נו, יש שופטים בירושלים, נאנחים בהקלה קומץ הישראלים שעוד אכפת להם מהנושא. מדינת חוק או לא מדינת חוק?

אכן, יש שופטים בירושלים, אבל יש גם שופטים במחנה עופר ובמת"ק סאלם, בתי הדין הצבאיים. גם הם שופטים, וגם הם ישראלים. אבל שם נוהג הגיון משפטי אחר לגמרי.

או שמא לא אחר לגמרי.

נחזור קצת אחורה

פעולות המחאה מתקיימות כבר חמש שנים בבילעין ושנתיים בנעלין. הן התהוו באופן ספונטני, ביוזמתם של חקלאים שאדמתם הופקעה לצורך הקמת גדר ההפרדה או נותרה מעברה המערבי של הגדר; אף כי לא מדובר בהפקעת אדמות רשמית, משטר ההיתרים הדרקוני מונע מהחקלאים הפלסטינים את הגישה החיונית לעיבוד אדמתם. הגדר גזלה מבילעין 1,950 דונם, כמחצית משטחי הכפר וכ-70% משטחיו החקלאיים, ומנעלין היא גזלה 2,500 דונם, כרבע משטחי הכפר.

על כך כל המאבק. לא מאבק "נגד הכיבוש" ולא שעשועי סרק בהשלכת אבנים על חיילים. המאבק הוא על מטה לחמם של תושבי הארץ הזאת, שדורשים את הדבר הבסיסי מכל: לעבוד את אדמתם.

ונזכיר בפעם האלף: המאבק איננו נגד הלגיטימיות של עצם גדר ההפרדה, אלא נגד התוואי שלה. לאף אחד בבילעין או בלונדון לא אכפת אם ישראל מקיפה את עצמה בגדרות וחומות – על שטחה הריבוני. המחאה התעוררה כי ישראל השתמשה בחומה ככלי לסיפוח שטחים כבושים, תוך הפרת החוק הבינלאומי.

פסיקת בין הדין הבינלאומי לצדק בהאג, מיולי 2004, מאד ברורה כאן. בית הדין לא התעסק בכלל בקטעי הגדר שהוצבו על הקו הירוק, אלא רק בקטעים שממזרח לו. והוא קבע: "אין חולק שישראל חייבת להתמודד עם פעולות רבות של אלימות קטלנית ובלתי מובחנת כלפי האוכלוסיה האזרחית שלה. יש לה הזכות, ולמעשה החובה, להגיב כדי להגן על חיי אזרחיה. יחד עם זאת, האמצעים שננקטים חייבים להישאר במסגרת החוק הבינלאומי שבתוקף… על ישראל להפסיק מיידית את עבודות הבנייה של החומה המוקמת על טריטוריה פלסטינית כבושה, כולל במזרח ירושלים ומסביב לה, ולפרק את החומה שכבר נמצאת שם."

ועוד נזכיר, שבניגוד לתעמולה הרווחת שמפיצים הצבא ושופרות השלטון בעיתונות ובבלוגוספירה, הדחף העיקרי בבילעין הוא מקומי-עממי. לא מדובר בפלאחים נבערים שכל מיני שמאלנים מהארץ ומחו"ל מסיתים אותם לחטוף כדורי גומי וגז מדמיע בניגוד לאינטרס האמיתי שלהם. הנה כך תיאר מוחמד חטיב, מראשי הועדה העממית בבילעין, את צמיחת המאבק:

"מוחמד חטיב מספר כי עבודות הכנת הקרקע לבניית הגדר בבילעין החלו בסוף 2004. "הפעולות שלנו היו אז סמליות, בהיקף מצומצם. מדובר הרי בכפר קטן. ב-4 במאי 2005 היתה נקודת השינוי מבחינתנו. קשרנו את עצמנו לעצי זית. זה היה מסר חזק לישראל בעוד האמצעי היה בלתי אלים לחלוטין. ביקשנו אז לבנות משולש של פעילים, פלסטיני-ישראלי-בינלאומי. כל ישראלי שביקש לצאת נגד הכיבוש, קיבלנו אותו בברכה. אפילו חיילים באו להזדהות איתנו. כל אחד שפשט את מדיו, אהלן וסהלן. המטרה שלנו לא היתה החייל ששומר על הגדר, אלא הגדר. אין לנו כוונה להרוג את השומרים על הגדר ואין לנו שום בעיה עם הצבא."

תולדות המאבק הזה שזורות באלימות ורמייה של כוחות הביטחון שבאו במגע עם המפגינים, עוד מההתחלה. הדפוס היה קבוע: כוח מג"ב שמגיע לפזר את ההפגנה יורה גז מדמיע לתוך ההפגנה, חובט באלות במפגינים ועוצר אותם. בבית המשפט מתברר, לאור תיעוד מצולם, שלאלימות החיילים לא קדמה שום התגרות אלימה מצד המפגינים. כבר ב-2005 קבעו שופטים, שוב ושוב, שמג"ב טפל אשמות שווא על מפגינים בבילעין והפעיל כוח מופרז נגדם. מקרים רבים נוספים תועדו בדו"חות של פעילי זכויות אדם.

ההפגנות בבילעין היו לשדה ניסויים של כוחות הביטחון בהפעלת סוגי תחמושת "אל-הרג" חדישים, שהשפעתם לא ברורה, לפעמים בניגוד למגבלות התקניות: כדורי מתכת מצופים גומי, רובי "רוגר", כדורי 0.22 אינץ' ("טוטו"), כדורי פלפל, כדורי ספוג, כדורי שעועית, וה"בואש" הידוע לשמצה. בהיעדר תחמושת חיה, חיילי צה"ל משתמשים באופן יצירתי גם ברימוני גז, ויורים אותם בכינון ישיר לעבר מפגינים; כידוע, זה הורג.

"אל-הרג" או לא "אל-הרג", הירי של כוחות צה"ל גבה עד היום את חייהם של 19 מפגינים, בהם אחמד מוסא, ילד בן 10 מנעלין. מאות מפגינים נפצעו, חלקם אנושות, ועשרות רבות נלקחו למעצרים ממושכים.

שנה וחצי לאחר הריגתו של הילד (בכדור חי, כפי שהתברר), הודיע צה"ל במפתיע על הגשת כתב אישום נגד היורה, שוטר מג"ב. "במפתיע", משום שדרכן של חקירות כאלה, כידוע, היא להסתיים בלא כלום: לא אחריות, לא אשמה, לא תיק ולא הרשעה. רק שבועיים קודם לכן הודיע צה"ל שתיק החקירה נגד יורה רימון הגז שפגע בראשו של המפגין טריסטן אנדרסון וגרם לשיתוקו נסגר מ"חוסר אשמה פלילית".

ובכן, דמו של הילד אחמד מוסא כנראה זעק קצת חזק יותר, ולאחרונה הוחלט על הגשת כתב אישום, בכפוף לשימוע. על כך הגיב עורך דינו של השוטר הנאשם, דוד הלוי, במלים הבאות: "במקרה הנדון אין מקום להגשת כתב אישום כנגד מרשי ואני משוכנע כי בתום הליך השימוע, שמתקיים בימים אלו, תתקבל עמדתי בעניין זה. באירוע הנדון כלל לא ברור כי המנוח, ככל שקיים כזה, נהרג כתוצאה מירי."

מלים אלה ראויות להיחקק בכותל המזרח של הכיבוש, לצד מימרות נצחיות אחרות כגון זו של פליאה אלבק: "התובע רק הרוויח ממות המנוחה, שכן בחייה היה חייב לפרנס אותה ועתה איננו חייב בכך – לכן נזקו הוא לכל היותר אפס." 

השלכת אבנים זה "לא אלים"?

ההסבר הישראלי השגור לכמות הנפגעים הגדולה בהפגנות היא שהפלסטינים גוררים את כוחות הביטחון לפסים אלימים באמצעות השלכת אבנים על חיילים. אבנים שנורות מרוגטקה אכן פוצעות. השאלה היא אם בהקשר של אמצעי פיזור ההפגנות סביב הגדר נכון לקרוא להן "פעולות אלימות".

המפגינים טוענים בתוקף שהשלכת האבנים היא תגובה להתגרות של הצבא, בדרך כלל ירי גז מדמיע. הם גם מציגים סרטונים שתומכים בגרסה זו, אבל הציבור הישראלי, כרגיל, מאמין קודם כל לחיילים, לא לאזרחים. אולי יותר אנשים יאמינו לפרופ' למשפטים אוריאל פרוקצ'ה, שביקר בנעלין לפני 4 חודשים. היתה זו חשיפתו הראשונה להפגנות סביב הגדר, ולדבריו, הוא נסע לשם בדיוק כדי להתרשם מכלי ראשון מי מצית את האלימות. וכך הוא כותב (ההדגשות שלי):

"ביום שישי ב-10:00 בבוקר, הכפר נראה רגוע ושליו. סוחרים עומדים בפתח חנויותיהם הדלות, תושבים משוחחים ביניהם בסמטאות ועדרים קטנים של כבשים ועיזים מונהגים בידי נערים אל כרי מרעה שבסביבה.

בהמשך, נוצרת התקהלות של כ-200 בני אדם על גבעה רמה הצופה מרחוק על גדר ההפרדה, החוצצת בין הכפר מצד אחד, לבין מודיעין עלית וחשמונאים מצד שני. רוב המתקהלים הם בני הכפר, כולל נשים וילדים. מניתי כתריסר משתתפים שאינם מהכפר, מביעים תמיכה במאבק נגד הגדר. כבר בשעה זו נראים ג'יפים של משמר הגבול בתוך סבך עצי הזית, במרחק של קילומטר או שניים מהמתקהלים.

לאחר שעה קלה המתקהלים מסתדרים בשורות ליצירת תהלוכה. החיילים והשוטרים מתפרשים על פני השטח. כחמש דקות לאחר מכן, ללא כל סימן של אלימות מצד המתקהלים ועוד בטרם החלה התהלוכה לכיוון הגדר הרחוקה, החלו כוחות הביטחון לרסס את כל האיזור בגז מדמיע.

צעירי המתקהלים מגיבים ביידוי אבנים, אך רק לשעה קלה, כי הגז עושה את שלו. המשך השהייה בתוך ענן הגז איננה אפשרית. החומר מסמא את העיניים ושונק את דרכי הנשימה. הקהל, ואני בתוכו, נס אל תוך הבתים. בבית שאספו אותי לתוכו נאטמות מייד כל הדלתות והחלונות כדי שלא יישטף אף הוא בגז. כוחות הביטחון ממשיכים בצעידה מדודה ובוטחת אל תוך הכפר, ומתמקמים בכיכר המרכזית. משם הם ממשיכים לירות רימוני גז מדמיע לתוך הבתים. כל בתי הכפר נראים עתה אפופים בגז. גם במקום מחבואי הגז אופף את הבית מבחוץ, ובשל האטימה הבלתי מושלמת של החלונות והדלתות, כמות לא מבוטלת ממנו חודרת פנימה.

אני ומארחי האדיבים, אותם לא הכרתי קודם לכן, דומעים כמו המיסיסיפי, אך בהיותנו, כך מתברר, בריאים בגופנו, כולנו יוצאים בסופו של דבר ללא פגע. אני פחות בטוח באשר לגורלם של תינוקות רכים, ישישים וחולים בדרכי הנשימה.

בשלב זה אני מניח כי שיגרת יום ששי מיצתה את עצמה ואפשר לשוב לעסקים כרגיל. אך כוחות הביטחון סבורים אחרת. הירי נמשך ונמשך. כל בני הכפר ספונים בבתיהם. הכפר עודו שרוי בענן מבחיל של גז. השעה היא אחת וחצי, שתיים, שתיים וחצי, שלוש, והירי נמשך. מה קרה אחרי השעה שלוש אינני יודע אלא מפי השמועה, כי בעל הבית שדאג לשלומי מצא דרך להבריח אותי, בדרך כפרית צדדית העוקפת את מקורות הירי, לכביש ראשי."

כך נראים, אם כן, החיים בתוך גז מדמיע (ולא נשכח להזיל דמעה גם על מתנחלי חשמונאים). עכשיו אני אומר דבר פשוט: מי שמשליך אבנים על כוח כובש, שיורה ומחריב והורג, אינו נוקט ב"פעולה אלימה"; הוא מתגונן. על אחת כמה וכמה מי שמשליך אבנים על כוח שמטביע את ביתו וקרוביו וילדיו בענן של גז מדמיע.

בזאת תם הדיון על ה"אלימות" כביכול של המפגינים.

המפנה: מפיזור הפגנות לדיכוי פוליטי

אחרי שש שנות עימותים אלימים בין צה"ל למפגינים, החליט מישהו בחלונות הגבוהים על שינוי אסטרטגי: לא להסתפק עוד בירי גז מדמיע ושאר סוגי תחמושת אל המפגינים (ירי שעדיין נמשך), אלא לעצור את ראשי המאבק. לא רק פעילות שמוגבלת לשעת ההפגנה מול הגדר, אלא גם פשיטות ליליות על בתי הפעילים בבילעין ונעלין.

העיתונאי אבי יששכרוף שם את האצבע על יוני 2009 כנקודת המפנה:

"מלבד הפציעות וההרג, מתנהל מאז חודש יוני 2009 מבצע של ממש מצד צה"ל והשב"כ נגד מנהיגי המאבק. 31 מאנשי בילעין נעצרו בתקופה הזאת (חמישה אחוזים מהאוכלוסייה), 15 מהם עדיין במעצר, ובנעלין נעצרו 94 מהתושבים מאז מאי 2008 (שבעה אחוזים מהאוכלוסייה). נגד שלושה מחברי הוועדה העממית בבילעין הוגשו כתבי אישום, בעיקר בגין הסתה. כמעט בכל שבוע פעלו כוחות צה"ל בכפר."

העיתונאי יותם פלדמן מציין שבכל 4 השנים שקדמו ליוני 2009, נעצרו בבילעין 48 תושבים (בהשוואה ל-31 שנעצרו בחצי השנה האחרונה בלבד). הוא מוסיף:

"קצין בדרג הביניים שמשרת בגזרה זו ועוסק בהתנגדות להפגנות אמר לאחרונה, בשיחה סגורה, כי בצבא התקבלה החלטה להפסיק את ההפגנות. בין היתר, לדבריו, הוחלט לקיים בשלב זה מאבק משפטי נגד המארגנים והמשתתפים בהפגנות…

בחודשים האחרונים חשים תושבי בילעין ונעלין היטב את המדיניות החדשה. מאז חודש יוני, נכנסו כוחות צבאיים עשרות פעמים לשני הכפרים וחיפשו אחר משתתפים בהפגנות ובעיקר אחר חברי הוועדה העממית שמארגנים אותן. בדרך כלל נכנסים לכפר כמה ג'יפים (בכמה מהמקרים הגיעו החיילים רגלית), והחיילים נכנסים לבתי המפגינים שברצונם לעצור. אם אינם מוצאים אותם, הם משאירים לבני המשפחה זימון לחקירה עבורם."

וכרגיל, עמירה הס כבר לפני יותר מחודש קראה למדיניות החדשה בשמה:

"יש מסמך פנימי שלא הודלף, ואולי אפילו לא נכתב, אבל כל הכוחות פועלים בהשראתו: השב"כ, הצבא, משמר הגבול, המשטרה, שופטים אזרחיים וצבאיים. הם סימנו את האויב האמיתי שמסרב להיעלם: המאבק העממי נגד הכיבוש…

תכלית הדיכוי המתואם: להתיש את הפעילים ולהרתיע מצטרפים נוספים למאבק אזרחי, שהוכיח את יעילותו בארצות אחרות בתקופות אחרות. מה שמסוכן במאבק העממי הוא, שאי אפשר לכנותו טרור ולהשתמש בו כתירוץ לחיזוק משטר זכויות היתר, כפי שעשתה ישראל ב-20 השנים האחרונות."

הבה נסכם: מאז יוני 2009 עבר הטיפול במחאה נגד הגדר מפסים צבאיים-בטחוניים לפסים משפטיים-פוליטיים. בלשונו של הקצין עלום-השם, "הוחלט לקיים בשלב זה מאבק משפטי נגד המארגנים והמשתתפים". המטרה כעת היא לשבור את רוחם של המפגינים באמצעות כריתת הראש המארגן והיוזם של פעולות המחאה. השיטה היא השיטה המוכרת של דיכוי ורדיפות פוליטיות שהיתה רווחת בשנות -70' במשטרים רודניים כמו במזרח אירופה או דרום אמריקה: שליפה של "חשודים" באמצע הלילה ממיטתם, הטלאת כתב אישום מגוחך נגדם וניטרולם מהמשך המאבק. ומערכת המשפט היא חלק אינטגרלי מהשיטה.

ארבעה פעילים מרכזיים במאבק הלא-אלים נגד הגדר והכיבוש נעצרו בחודשים האחרונים.

1. מוחמד עות'מאן, פעיל בקמפיין ה-BDS, הקורא להפעיל סנקציות נגד ישראל, נעצר בספטמבר 2009 כשחזר מנורבגיה דרך גשר אלנבי. במשך חודשיים של מעצר לא הצליחה הפרקליטות הצבאית לגבש כתב אישום נגדו, עד שבית המשפט הצבאי לערעורים הורה לשחררו. יום לאחר מכן הוציא אלוף הפיקוד צו מעצר מנהלי נגד עות'מאן למשך שלושה חודשים. הנה כך פועלת מערכת הצווים המנהליים כ"עוקף משפט", זרוע ישירה של שלטון כיבוש שמעוניין לכלוא מתנגדים שלא עברו על שום חוק.

2. מוחמד חטיב, חבר הוועדה העממית של בילעין וממנהיגי המאבק הפלסטיני נגד הגדר, נעצר לפני כמה שבועות בחשד להסתה. המעצר אירע שעות ספורות לאחר ראיון שנתן חטיב ל-ynet ובו חזה שהמאבק העממי יהפוך במהרה לאינתיפאדה חדשה. באותו ראיון סיפר חטיב כיצד צה"ל עוצר עשרות פעילים בפשיטות ליליות על הכפרים בילעין ונעלין. על חטיב כתב עו"ד מיכאל ספרד ש"כל מי שחפץ בשלום ודו-קיום צריך לקוות שיום מן הימים יהיה אחד ממנהיגי פלסטין." (נו, מישהו רואה כאן מנהיג ישראלי שחפץ בזה?). וככה נראתה חקירתו של "הסיכון הבטחוני" הזה:

"נער בן 16 שנעצר אף הוא באישון לילה אמר ש"חברי הוועדה העממית אמרו לו לזרוק אבנים". חוקרי השב"כ שאלו אותו מי בדיוק, והוא השיב "חברי הוועדה". זה היה מספיק לצבא כדי לעצור את חטיב, שעל פי רשימותיהם הוא חבר ועדה, בחשד להסתה. הוא ישב כמעט שלושה שבועות במחנה עופר, ומדי פעם נפתחה דלת הברזל של תאו ואם הסוהר קרא בשמו, הוא היה צריך ללכת לחקירה. לא היכו אותו, לא עינו אותו. רק שאלו אותו שוב ושוב: "מיהם חברי הוועדה העממית?", "תודה שנתת הוראה לזרוק אבנים על כוחות הביטחון!", "מי עוד זרק אבנים?", "מי מממן את המחאה של בילעין?."

3. ג'מאל ג'ומעה, מראשי ארגון "Stop the wall", נעצר לפני כחודש ושוחרר כעת. עבדאללה אבו רחמה, ראש הוועדה העממית בבילעין, נעצר לפני כחודש ועדיין לא שוחרר. אמנסטי אינטרנשיונל "חושש" שמדובר ברדיפה פוליטית, ואשר על כן מדובר באסירי מצפון.

הנה תיעוד מצולם של פשיטה לילית בבילעין: קירות שבורים ומכות לפעילים (הפנים הנפוחים ממכות הם של מוחמד חטיב).

וכך נראות ה"חקירות"

אבי יששכרוף כותב על ה"חקירה" שהובילה למעצרו של עבדאללה אבו רחמה:

"ואכן, עיון בסיכום חקירתו של אותו ילד, שהגיע לידי "הארץ", מעלה גיחוך. עמודים על עמודים של "הודאה", ללא שאלות כמעט ופירוט של 68(!) שמות של אנשים שלכאורה השתתפו עמו ביידוי האבנים. הילד שוחרר בינתיים. עבדאללה אבו רחמה עדיין עצור."

יותם פלדמן כותב על אופי ה"חקירות" שמובילות למעצר הפעילים:

"תמלילי חקירות העצורים מראים כי יותר משהחוקרים התעניינו בפעילותו של העצור שחקרו, הם ניסו לגרום לו להפליל רבים ככל שניתן בכפר ביידוי אבנים, ואת חברי הוועדה העממית בארגון ההפגנות. במרבית החקירות, העצור מתאר באופן כללי ומקוצר את מעשיו בראשית החקירה, ואילו בחלק הארי שלה מבקשים ממנו החוקרים למנות את שמות המשתתפים בהפגנות, ושואלים אותו על תפקידם של חברי הוועדה העממית. חקירות אלה – בהן העצורים מספקים לחוקריהם שמות של עשרות אחרים – מובילות למעצרים ולכתבי אישום נוספים, שבהדרגה מנטרלים חלק ניכר מהמשתתפים הקבועים בהפגנות.

עצורים שהעידו במשפטו של חטיב טענו כי חוקריהם שמו בפיהם כמה מהשמות. חליל יאסין, נער מהכפר, טען שחוקריו שאלו אותו שאלות בסגנון "נכון שאדיב אבו רחמה הוא חבר בוועדת הגדר?" הם ביקשו ממנו לחתום על עדותו, למרות שאינו יודע קרוא וכתוב."

והנה תיאור מדוקדק ומזעזע, מאת עמירה הס, של תעשיית האישומים נגד פעילי הגדר, היורקת פעם אחר פעם על כל שלב ושלב בהליך המשפטי (גביית עדויות, חקירת עדים, חקירה נגדית, דיון בפני שופט). כולם נותנים יד אחת – השב"כ, הצבא, ובתי הדין הצבאיים.

"וזו השיטה: על סמך מידע והמלצות מהשב"כ, חיילי צה"ל נשלחים לתפוס "חוליה חלשה" בכפר: קטינים, שקל להפחידם בחקירה ראשונה, או אדם מעורער בנפשו. אחר כך מצרפים אליו עוד עצור או יותר, "לחיזוק". החקירה של "החוליות החלשות" מכוונת מראש להפללה המונית של אחרים – בייחוד של מי שמוגדרים כמארגני ההפגנות. המגמה – מלמדות שאלות החוקרים – היא לצבוע את המאבק העממי ומוביליו בגוון של "פח"ע" (פעילות חבלנית עוינת), כדי לשלול ממנו לגיטימיות."

תמצית הדברים: לפני כחצי שנה הכריזה מדינת ישראל – באופן לא רשמי – מלחמה פוליטית נגד מנהיגי המאבק העממי בגדר ההפרדה. למלחמה הפוליטית הזאת הוכפפו כל זרועות השלטון הישראלי בשטחים – שב"כ, צבא, ובתי המשפט. קודם המטרות – מנהיגי המאבק – סומנו בעיגול, אחר כך נמצאו הדרכים לעצור אותם. גדר ההפרדה הבלתי חוקית שעוברת בשטחים הולידה מערך דורסני של רדיפות ודיכוי שכל-כולו אי-חוקיות – אי-חוקיות שמטרתה היחידה היא לשמֵר את הגדר הלא חוקית.

ומה עוד חדש במערכת אכיפת החוק שלנו?

את הדברים האלה צריך לראות בהקשר הרחב יותר של הזניה מתמשכת ועקבית של מערכת המשפט בישראל, המתחייבת מן המתח הגובר והולך בין מציאות של דיכוי קיצוני ומראית עין עיקשת של מדינת חוק דמוקרטית. ולהקשר הזה יש שתי פנים.

הפן הראשון הוא הסלחנות של גורמי האכיפה כלפי עבירות שביצעו מתנחלים או חיילים נגד תושבים פלסטיניים. הנתונים הגלובליים ידועים, אבל כדאי להזכיר אותם, כי רק לאורם ניתן להבין את מה שקורה היום.

דו"ח "יש דין" מצא שבשנים 2000-2007 נפתחו 1,246 חקירות מצ"ח נגד חיילים בקשר לעבירות נגד תושבים פלסטינים. רק 76 חקירות – 6 אחוזים בלבד – היתרגמו לכתבי אישום. דו"ח נוסף מצא ש-90% מתיקי החקירה שנפתחים נגד מתנחלים בעבירות נגד תושבים פלסטינים נסגרים בעילות של "חוסר ראיות" ו"עבריין לא נודע".

בואו נבחן כמה מקרים מהתקופה האחרונה, שמבהירים יפה את פישרם של המושגים "חוסר ראיות" ו"עבריין לא נודע" מעבר לקו הירוק.

1. ביוני 2008 ירדו ארבעה מתנחלים מסוסיא עם אלות והפליאו את מכותיהם בזוג פלסטינים בני 70 ו-57 ובקרוב משפחתם בן ה-33. התקרית תועדה כולה במצלמות. עיון בתיק החקירה גילה מחדלים חמורים. התיק נסגר בעילת "עבריין לא נודע."

2. ביולי 2008 קיים ארגון "נוער למען ארץ ישראל" (בהנהגת דניאלה וייס) צעדה לאורך הגדה שכונתה "דרך ארץ גבעות". מצפון למעלה אדומים התקרבו כמה עשרות בני נוער ומאבטחים בוגרים לאוהל בדואי והחלו להשליך אבנים על יושביו, תוך כדי ירי באוויר. שוטרים שהושמו במארב תיעדו את התקרית ועצרו חלק מהפורעים. ארבעה אנשים עוכבו, אך התיק נסגר מ"חוסר ראיות".

3. בספטמר 2008 ביצעו עשרות מתושבי יצהר "פוגרום" (כפי שהגדיר זאת ראש הממשלה, אהוד אולמרט) בכפר עסירה אל-קיבליה בתגובה על דקירת ילד ביצהר. למרות שהפורעים זוהו בסרטון מצולם על ידי רכז של השב"כ, רק אחד הועמד לדין, ושום חקירה רצינית במקום לא נעשתה.

4. ובחזרה לגדר. במרץ 2009 ירה שוטר מג"ב בנעלין רימון גז לראשו של המפגין טריסטן אנדרסן, שכתוצאה מכך שותק ונכנס לתרדמת. השוטר שביצע את הירי לא נחקר, צוות החקירה לא ביקר בזירת הירי, והתיק נסגר מ"חוסר אשמה פלילית".

הפן השני של הזניית מערכת המשפט בישראל, שניכר כבר משני עברי הקו הירוק, הוא ההתנכלות הגוברת והולכת של גורמי האכיפה לפעילי שלום ושמאל מן העולם ולאחרונה גם ישראלים. כמו שהיה צפוי, היה זה רק עניין של זמן עד שהברוטליות כלפי "האויב שבחוץ" תופנה כלפי "האויב שבפנים". זאת פאזה בסיסית בכל תהליך פאשיזציה.

בחודשים האחרונים הופעלה יחידת "עוז" של משרד הפנים נגד אזרחים זרים השוהים בשטחים ומעורבים במאבק נגד הגדר. בדיון בבג"צ הודתה הפרקליטות שהמעצרים שביצעו פקחי "עוז" היו לא חוקיים. גם המפגינים בשיח ג'ראח נעצרו באופן לא חוקי.

וההתפתחות האחרונה: שוטרים סמויים עוקבים אחרי מפגינים ישראלים שיוצאים מתל-אביב לבילעין, מעבירים את מספרי הרכב שלהם למחסומי צה"ל, ושם נחסמת כניסתם לכפרים הפלסטיניים באמצעות "צו אלוף". כך חוברת המשטרה הכחולה לצה"ל במלחמת החורמה נגד "פורעי הסדר השמאלנים".

בין שיח ג'ראח לבילעין

על מיסודו המשפטי של הטיהור האתני בשיח ג'ראח כתבתי כאן בהרחבה. יש הרבה מאד דמיון בין אופי המחאה והעימות בשיח' ג'ראח ובבילעין, וכן במדיניות התגובה של השלטונות.

כמו בשיח ג'ראח, גם בבילעין המאבק הוא עממי, מחאה שצמחה ישירות מתוך תושבים פלסטינים שנעשקו בידי שלטונות ישראל.

כמו בשיח ג'ראח, גם בבילעין התושבים נאבקים על הבסיס הכי בסיסי – לחיות על אדמתם.

כמו בשיח ג'ראח, גם בבילעין המחאה גיבשה סולידריות תלת-צדדית מיידית – פלסטינים, ישראלים ובינלאומיים.

כמו בשיח ג'ראח, גם בבילעין המפגינים אינם נושאים נשק חם. מנהיגי הועדות העממיות מתנגדים להשלכת אבנים אך אינם יכולים למנוע אותה. בכל זאת הצליחו לעמוד מול חיילי צה"ל במשך 7 שנים מבלי לירות כדור אחד (מה שלא ניתן לומר על צה"ל).

כמו בשיח ג'ראח, גם בבילעין מתקיימת זיקה מערכתית הדוקה בין כל גורמי אכיפת החוק: מודיעין של השב"כ, ירי ואלימות פיזית כלפי מפגינים, "חקירות" משטרה שהן בדיחה, ושופטים שחותמים ביד קלה על המלצות המעצר של המשטרה.

כמו בשיח ג'ראח, גם בבילעין מטריית הלגיטימציה המשפטית היא כלי הנישול העיקרי; בלעדיה ההרג במפגינים ומעצרי הפעילים היו נותרים "ללא גב". אם ב-2005 שופטים נזפו במשטרה על מעצרי שווא בבילעין, ב-2010 הם מאשרים מעצרים המוניים, בפשיטות ליליות, על בסיס "עדויות" של ילדים ולוקים בשכלם שאינם יודעים קרוא וכתוב.

כמו בשיח ג'ראח, גם בבילעין מיהרה התקשורת למקד את תשומת הלב ב"הפרות הסדר" והעימותים עם המפגינים במקום לשאול את השאלה הבסיסית – עם מי כאן הצדק?

אז מה בעצם קורה פה?

מה שקורה הוא בסך הכל הבשלה של תהליכים איטיים שחילחלו לצבא, למשטרה ולמערכת המשפט בישראל במשך שנים ארוכות. כל ההבדל הוא שבחצי השנה האחרונה קווי המתאר של המדיניות הזאת התלכדו באופן בהיר במיוחד.

דיכוי ברוטלי של מחאה עממית.
סימון של "אוייבים פוליטיים" מבית ומחוץ.
תפירת תיקים מפוברקים.
מעצרים המוניים של מנהיגי המחאה.
הטלת אימה ופחד (פשיטות ליליות, הכאת מפגינים).

אם לסכם בשתי מלים, בבילעין ובשיח ג'ראח שלטונות ישראל גיבשו מנגנון כולל ושיטתי של רדיפה פוליטית. ומרגע שמנגנון כזה קיים, זו רק שאלה של זמן עד שהוא יופעל בזירות אחרות, כלפי מתנגדי שלטון אחרים. ההכשרה כבר קיימת – הן של השוטרים והן של השופטים. נותר רק לסמן את הקבוצה הבאה של האויבים, או הבוגדים.

מנגנון כזה של רדיפה פוליטית קשה יותר לפרק מאשר להקים. נטייתו הטבעית היא להתרבות ולהתפשט. זאת ועוד, מכיוון שהוא יונק את הלגיטימציה שלו מראש הפירמידה השלטונית, קשה לראות מה יכול לעצור אותו בשנים הקרובות. האם יש מפלגה או כוח פוליטי כלשהו בישראל שמסוגל להשיב את הגלגל לאחור? שמסוגל להפקיע באופן ברור את הכוח המופלג שנטלו לעצמם גורמי האכיפה בדיכוי המחאה נגד גזל הקרקעות הפלסטיניות? האם מישהו מסוגל להשיב לאזרחים שכל נשקם הוא מגאפון וגרון ניחר את הזכות הבסיסית לעמוד ולצעוק נגד עוולות השלטון? או שמא גם הזכות הזאת, כמו הזכות לקורת גג ולפת לחם, היא נחלת העבר?