[שימו לב – עלתה גרסה מוקלטת של הפוסט כאן ועלתה גרסה מתורגמת לאנגלית כאן]
הביטו בשתי התמונות האלה. הן צולמו באותו יום, ה-21 באוקטובר 2024. מימין רואים שיירת עקורים, למעשה נשים וילדים, שצולמה במחנה ג'בליה ההרוס. הגברים (מעל גיל 16) בנפרד, מרימים דגל לבן ואת תעודות הזהות שלהם. הם בדרך החוצה. משמאל רואים את מחנה הסוכות שהקימה תנועת "נחלה" סמוך לקיבוץ בארי, כהכנה להתיישבות יהודית בעזה, אירוע שהתכבד ב-21 שרים וח"כים מן הימין. הם בדרך פנימה.
התמונות האלה מספרות חלק גדול מן הסיפור, בעיקר את סופו המסתמן והולך. סדרת אירועים מהירה מאד בשלושת השבועות האחרונים, שעדיין נמצאת בעיצומה ופרטיה מאיימים כבר להישכח, אם בכלל חדרו לתודעה, הובילה אל הנקודה המפחידה הזאת. את הסיפור אפשר להתחיל בכל נקודה לאורך ההיסטוריה, בנכבה, בנכסה, ב"אזור הסייג" בנגב – הרי הן כל כך דומות. עקורים פלסטינים עם מיטלטליהם, רעבים ופצועים ותשושים, ולמולם – מתיישבים יהודים צוהלים, מתקדשים אל האדמה החדשה ששוטחה ופונתה עבורם. מתחטאים.
אני אתחיל אותו מן ההיסטוריה הקרובה מאד, מתכנית האלופים.
תכנית האלופים, טייק 1
תכנית האלופים פשוטה מאד. מטרתה – ניקוי צפון רצועת עזה, מציר נצרים ועד לגבול, מכל האוכלוסיה הפלסטינית שבו. על פי הערכת התכנית, מדובר בכ-300 אלף תושבים, אף כי בתקשורת העולמית דובר על מספר שיכול להגיע ל-400 אלף תושבים. שלב א' של התכנית: צה"ל מודיע לכל תושבי המובלעת שיש להם שבוע להתפנות דרומה, דרך שני צירים "הומניטריים". שלב ב': בתום שבוע, צה"ל מכריז על המובלעת שטח צבאי סגור. כל מי שעדיין נמצא בה נחשב מחבל חמאס, שיכול לבחור בין כניעה למוות. מצור מוחלט מוטל על המובלעת, במטרה ליצור לחץ של רעב ומשבר בריאותי שהנצורים לא יוכלו לעמוד בו לאורך זמן. "הרעבה או השמדה", הסביר ראש מרכז משה דיין באוניברסיטת תל אביב, פרופ' עוזי רבי.
התכנית מדגישה כי מתן התראה מראש לאוכלוסיה להתפנות מבטיח עמידה בדרישות המשפט ההומניטרי הבינלאומי. זהו השקר הראשון (שהתקשורת כמובן לא ניסתה אפילו להפריך, בהיותה שבויה של מערכת הביטחון). ראשית, מתן התרעה מוקדמת לא מבטל את מעמדם המוגן של אזרחים בלתי מעורבים ואיננו בגדר היתר לכוחות הלוחמים לפגוע בהם (הפרוטוקול הראשון של אמנת ג'נבה, סעיף 57). שנית, מצור צבאי אינו מבטל את החובה להעביר סיוע הומניטרי לאזרחים מוגנים (סעיף 70).
השקר השני בתכנית היה מובלע בזהות היוזם שלה – גיורא איילנד. מתחת לאנינות הצידוקים המשפטיים, שמבחינים בין הרעבה מוצדקת של כוחות לוחמים לבין דאגה לאזרחים בלתי מעורבים, ביעבע אותו גנרל צמא-דם, שמתחילת המלחמה תבע מעל כל במה אפשרית להעניש קולקטיבית את כל אוכלוסיית עזה, לנהוג בה כמו בגרמניה הנאצית, ואם אפשר, גם לעודד שם מגפות. כך הוא טירטר במשך 10 חודשים, עד שבאוגוסט 2024 הבין שנקרתה לפניו הזדמנות – לערוך פיילוט של תכנית ההשמדה בצפון עזה. בעצה אחת עם כמה יועצי צללים (נשוב אליהם בסוף הפוסט) נעטפה התכנית בגלימת כזבים של "המשפט הבינלאומי", שוגרה למערכת הפוליטית ולתקשורת – והשאר הוא ג'נוסייד, כמו שאומרים.
התקשורת והפוליטיקאים עשו מה שהם עושים תמיד: ריכזו מאמצים בהסחת דעת. "חלקים מן התכנית כבר מיושמים", סיפרו גורמים בטחוניים עלומי שם לאתר "פוליטיקו". שר הביטחון גלנט מיהר להכחיש: אנחנו לא מרעיבים את צפון עזה, התכנית לא מיושמת. אבל חיילים בשטח חשפו את הבלוף: "המפקדים אומרים בגלוי שתוכנית איילנד מקודמת על ידי צה"ל… המטרה היא לתת דד־ליין לתושבים שגרים מצפון לאזור נצרים לעבור לדרום הרצועה. אחרי התאריך, כל מי שיהיה בצפון ייחשב לאויב וייהרג."
המציאות מפחידה עוד יותר. כפי שנראה מיד, האירועים שמתרחשים בצפון רצועת עזה מתחילת אוקטובר אינם תואמים את מתווה תכנית האלופים אלא גרסה אפלה וברוטלית יותר. אפשר כמעט לומר שהתכנית והעיסוק האינטנסיבי בה מאפשרים לכל הצדדים שלא להיחשף ולא להתייחס למה שבפועל קורה כאילו "במסגרת" התכנית, אבל בפועל, מחוץ לגבולותיה, וזאת בשני הבטים. ההיבט החשוב, המיידי, הוא פרימת הרסן ההומניטרי המינימלי שהיה קבוע בתכנית (שבוע החסד לפינוי האוכלוסיה). ההיבט השני, בטווח הרחוק יותר, הוא מטרתו האמיתית של פינוי צפון הרצועה, שהוסוותה כהכרח בטחוני, אך בפועל פיעמה בה מן הרגע הראשון רוח הטרנספר-לצורך-התנחלות. על כך בסוף הפוסט.
האסון בצפון הרצועה
ב-17 באוקטובר, ב-5 אחר הצהריים, שיגר מסעב אבו תוהה קריאה לעזרה ל-30 אלף עוקביו בטוויטר. "הטנקים והחיילים צרים על ביתם של קרובי משפחתי. הם יורים על קומת הקרקע. יש שם יותר מ-30 נפשות. אנא עזרו".
למחרת בבוקר, קריאה שניה. "הצבא הפציץ אותם. יש פצועים מתחת להריסות, הם מדברים עם צוותי ההצלה בטלפון. אנא עזרו, אף אחד לא עוזר להם."
ב-18 באוקטובר ב-5 אחר הצהריים, 24 שעות אחרי הקריאה הראשונה, הגיעה ההודעה המרה: הצבא הרג את כולם. ילדים, נשים, קשישים. "אף אחד לא עשה כלום להציל אותם".
חוסר האונים הזה הידהד אצלי מאד חזק את חוסר האונים של הנצורים במיגוניות ב-7 באוקטובר, ששיוועו לעזרה, וזו לא באה. אין אימה גדולה מן הידיעה שגורלך נחרץ ואין מושיע, ועכשיו זה עניין של דקות או שעות עד שתפרח נשמתך, בירי או בחנק.
אבו תוהה ודאי נקרע עוד יותר בגלל הריחוק. הוא משורר עזתי, שנמלט בעור שיניו מן התופת בעזה בנובמבר 2023, הודות לקשריו במערב. שוב ושוב, כמו העיתונאים הפלסטינים שמדווחים מעזה, הוא קם בבוקר ומתחיל להיאבק נגד אדישות העולם, נגד המצפון הקהוי והעיניים היגעות של צופי החדשות במערב. "העולם ויתר עלינו", כתב לאחר מכן. האם מישהו שומע בכלל את הזעקה?
האם הדברים מתרחשים? קחו לדוגמה את התקרית המסוימת הזאת. לפחות 32 בני משפחתו המורחבת של אבו תוהה נהרגו בהפצצה הזאת של חיל האוויר בג'בליה. היא לא גירדה אפילו את תשומת הלב של התקשורת הישראלית. האירוע לא דווח אפילו כ"חיסול מחבלים". לא קרה. כפי שתראו מיד, היו עוד הרבה אירועים כאלה.
צריך לדבר על מה שקורה בצפון עזה, ולדבר בדחיפות, כי האסון שם מתגלגל בקצב מאד מהיר, וצירוף הנסיבות של הזמן הנוכחי מסמן שהנורא מכל, השמדה של אלפי בני אדם שנצורים במובלעת הזאת, כבר איננה מן הנמנע. לקרוא לזה "תכנית האלופים" זאת הטעיה, מסיבות שאעמוד עליהן בהמשך. לפני הכל, יש מחסור במידע אמין, אבל גם המידע הלא רב שקיים מושתק. מעט מאד ממה שתקראו כאן חילחל לחדשות בישראל.
מה קורה בצפון הרצועה?
הנתונים הבאים לוקטו ממקורות שונים – כלי תקשורת מערביים, ארגונים הומניטריים, סוכנויות האו"ם, ומעט העיתונאים שעדיין פעילים בצפון הרצועה (אחרי שניים במיוחד אני ממליץ לעקוב – אנאס אל-שריף וחוסאם שאבת). שום דבר כאן לא מגיע מן החמאס, מדוברי החמאס או מכלי תקשורת שמסונף לחמאס. אשר לנתוני ההרוגים שמגיעים ממשרד הבריאות בשליטת החמאס – אמינותם אושרה שוב ושוב בידי גורמים נייטרלים, חוקרים וכלי תקשורת רציניים. המחקר האחרון והמפורט ביותר, של airwars, מגיע למסקנה דומה. בספטמבר פירסם משרד הבריאות הפלסטיני רשימה של 34 אלף הרוגים מזוהים לפי גיל, מין ומספר זהות. יותר מ-8,000 הרוגים עדיין אינם מזוהים ורבים אחרים עדיין קבורים בהריסות. מכחישי המספרים מבקשים להסיח את דעתנו מן הזוועות, שאינן תלויות בדיוק מספרי אבסולוטי; אין סיבה לשתף איתם פעולה. אני גם יודע שרוב הישראלים מעדיפים את "החדשות" שלהם ארוזות יפה עם חותמת דו"צ עליהן. מעט מאד אוזניים ועיניים בישראל עדיין פנויות להקשיב ולראות מה באמת מחולל צה"ל בצפון הרצועה ("אלה שקרים. אה, זאת האמת? היא לא מעניינת"). יהי כך.
ב-5 באוקטובר החלה מתקפה עזה על צפון הרצועה – חיל האוויר, ארטילריה, ובהמשך, כניסה קרקעית של כוחות אוגדה 162. תושבי בית חאנון, בית להיה וג'בליה הצטוו לעקור דרומה, לאזור המואסי, דרך שני צירים "הומניטריים". על פי ההערכות (שאינן מדוייקות, כיוון שברצועה יש כל הזמן ניוד אוכלוסין), בצפון הרצועה שוהים בין 250 ל-400 אלף איש. ישראל הציגה את המהלך כפירוק מחודש של תשתיות החמאס שהתמקמו שוב באזור, והכנה לאפשרות שישראל תיקח על עצמה את האחריות לרכישת הסיוע ההומניטרי, שינועו וחלוקתו ברצועה (במילים אחרות, חזרת המנהל האזרחי). העילה הראשונה היתה חלקית בלבד, והשניה שימשה כמסך עשן, כפי שעוד נראה.
מן הצד הפלסטיני, הכל נראה שונה מאד. מן היום הראשון למבצע, דווח על עשרות פצועים והרוגים מקרב העקורים, בעיקר באזור ג'בליה. ובהדרגה נחשפו הזוועות (הנה דיווח נרחב של אל-ג'זירה, מן ה-13 לאוקטובר). צה"ל פיזר חביות נפץ ושיטח מאות בתים; חיילים תיעדו את עצמים מעלים באש בניינים שלמים.
תוך ימים ספורים ג'בליה נראתה כמו חיזיון אפוקליפטי של סוף העולם.
שקר הפינוי ההומניטרי
בניגוד למצג שצה"ל יצר, כאילו תושבי צפון הרצועה חופשיים לנוע דרומה ולצאת מאזור הסכנה, עדויות התושבים ציירו תמונה מבהילה – מי שמנסה להתפנות, מי שרק יוצא מביתו – נורה בידי צלפים או רחפנים של צה"ל, כפי שאישר צוות "רופאים ללא גבולות" בג'בליה. יותר מכך, צוותי חילוץ שניסו להציל אנשים שנורו בידי צלפים – נורו גם הם. ב-9 באוקטובר צלפי צה"ל כיוונו ופגעו בילדה הזאת, רחפני צה"ל כיוונו ופגע והרגו גם נושאי דגל לבן. "רחפני קוודקופטר טסים נמוך מעל הרחובות, ויורים על כל מה שזז", העיד תושב ג'בליה, "צלפים מוצבים על הגגות, ומכוונים על כל מי שמנסה לצאת. בו בזמן, חיילים וטנקים נכנסו לתוך המחנה, כשהם משמידים בתים ומשטחים כבישים ושדות". סרטון מחריד במיוחד שהופץ ב-19 באוקטובר מראה ילד בצפון הרצועה שנפצע מירי צלפים, שוכב ומנופף לעזרה. לאט לאט קרבים אליו צעירים, אף אחד מהם לא חמוש, כדי לבדוק את מצבו. כשמתקבצים שם בערך 12 איש, פוגע בחבורה טיל.
זאת המציאות שבתוכה נדרשו תושבי הרצועה, מותשים ומורעבים, לפסוע אל "האזור ההומניטרי".
כיוון שהמדיניות של צה"ל היתה בפועל ברוטלית הרבה יותר מכפי שאפשר להציג בפומבי, התגייסה מערכת התעמולה בשלל נימוקים מדוע תושבי צפון הרצועה נמנעים מלהתפנות. בתוך כך נקלעה לסתירות עצמיות מגוחכות, כשהופצה הידיעה כאילו החמאס "מכה במקלות" את מי שמנסה להתפנות. אם אכן החמאס מנע מן התושבים להתפנות, איך אפשר להמשיך לטעון ש"מי שבוחר לא להתפנות הוא מחבל שדינו מיתה"? מי שהקשיב לתושבים (לכך נדרש מאמץ עוקף-תקשורת ישראלית) שמעו שוב ושוב את אותה קריאה נואשת: אנחנו לא יכולים להתפנות, צה"ל יורה עלינו. ב-20 באוקטובר פירסם צה"ל תמונה של שיירת עקורים תחת כותרת שנוסחה כמו תחזית מזג אוויר מפוהקת: "נמשכת תנועת התושבים הפלסטינים מאזור ג'בליה שבצפון הרצועה. עד כה התפנו מהאזור יותר מ-5,000 פלסטינים." נמשכת, התפנו, שפה סבילה ומאלחשת. חדי-העין הבחינו שכל הראשים בשיירה עטופים: זאת שיירת נשים וילדים. איפה הגברים? נלקחו, אין לדעת לאן. אולי עוד נשמע על קורותיהם במתקני המעצר הישראלים עוד כמה חודשים. הנשים והילדים פשוט גורשו בכוח, לא "התפנו".
כזכור, בתכנית האלופים הוקצב לאוכלוסיה האזרחית שבוע להתפנות לפני שהאזור יוכרז שטח צבאי סגור. בפועל, לא היה שבוע כזה. מן הרגע הראשון צה"ל התייחס לצפון הרצועה כשטח צבאי שכל תנועה בו גוררת אש קטלנית. זהו ההיבט הראשון שבו תכנית האלופים משמשת כליא-ברק שמסיט את המבט והביקורת ממציאות הרבה יותר ברוטלית ממה שמוצע בה.
הרעבה מן היום הראשון
הכיתור של צפון הרצועה לווה בחסימה מוחלטת של כניסת מזון ותרופות, והסתמן כמדיניות הרעבה מכוונת. על פי תכנית המזון של האו"ם, ההרעבה למעשה החלה ב-1 באוקטובר, כלומר 5 ימים לפני המבצע הצבאי. הדברים קיבלו אישור רשמי, במשתמע, מן הדרישה האמריקאית מישראל, ב-15 באוקטובר, להתיר כניסת סיוע לצפון הרצועה בתוך 30 יום, או שמשלוחי הנשק לישראל ייעצרו. משמע, לא נכנס סיוע לפני כן. תקופת החסד של 30 יום בדרישה הזאת עוררה גיחוך; שר החוץ של האיחוד האירופי הזכיר שבתוך 30 יום אלפי אנשים עלולים למות מרעב. חשיפה של "פוליטיקו" חיזקה את הרושם (הלא-מפתיע) שכמו "איומים" קודמים בעבר, גם האיום הנוכחי של וושינגטון הוא מחווה טקסית חלולה לצרכי הרגעת המצפון של ליברלים מאותגרי-עובדות: עוד באוגוסט, בפגישה פנימית בין נציגת הממשל לבין ארגוני סיוע, הבהירה הנציגה שארה"ב לא תעצור משלוחי נשק לישראל כאמצעי ללחוץ עליה בעניין ההומינטרי. לעניין הפרת המשפט ההומניטרי הבינלאומי, סיפקה הנציגה את התשובה החותכת: "הכללים לא חלים על ישראל". It takes one to know one.
ב-10 באוקטובר הפגיזה ישראל את מחסן הקמח היחידי בצפון עזה. לא דווח לפני או אחרי שבין כיכרות הלחם הסתתרו טרוריסטים של חמאס. הפגזת מחסן קמח היא דוגמת בית ספר לפשע מלחמה ונדבך משמעותי בקייס נגד ישראל לרצח עם. ב-14 באוקטובר צה"ל הפגיז מרכז חלוקת מזון של האו"ם בג'בליה, והרג 10 אנשים. ב-19 באוקטובר ישראל חיסלה ארבעה מהנדסים ועובדים של אוקספאם שהיו בדרכם לתיקון תשתיות מים בכפר חוזעה (בדרום מזרח הרצועה, ועדיין רלוונטי למדיניות ההרעבה והצמאה).
כל סוכנויות הסיוע מזהירות במילים החריפות ביותר מפני האסון המתגלגל, מתריעות כי אין ביכולתן למלא את תפקידן הבסיסי בתנאים הבלתי אפשריים שישראל יצרה בצפון עזה. דו"ח חדש של ה-IPC על מצב הרעב בעזה חוזה "תוצאות קטסטרופליות" לתת-התזונה החמורה, במיוחד בצפון הרצועה.
ב-16 באוקטובר דווח בתקשורת הישראלית שבעקבות הלחץ האמריקאי הוכנסו 100 משאיות סיוע לצפון עזה. אנאס אל-שריף וחוסאם שאבת דיווחו שניהם: שקרים. המשאיות הועברו לדרום. ב-19 באוקטובר סוכנויות האו"ם עדיין דיווחו ש"אין סימנים לכך שישראל מנסה להגדיל משמעותית את הסיוע לאזור". שימו לב – אנחנו כבר מדברים על מצור של מזון למשך כמעט שלושה שבועות. בימים האחרונים נראה שנכנסות משאיות, אבל קשה מאד לדעת כמה, כשאין שום הוכחות מצולמות (תמונות של משאיות עומדות בתור במחסום ארז אינן מוכיחות כלום; הן עומדות שם שבועות ארוכים). ההסברה הישראלית חוגגת על דיווחים שהחמאס "משתלט" על משאיות הסיוע (מה לעשות, החמאס עדיין שולט בשרידי המנגנונים האזרחיים) ועל חמולות ש"בוזזות" סיוע – כאילו לישראל אין יד ורגל באנרכיה שהשתררה בעזה המושמדת; כאילו שרעב קיצוני לא מוביל בהכרח לביזה ושוד; את זה שאנשים יעשו הכל בשביל אוכל אנחנו כבר יודעים מן הספרים של פרימו לוי. ישראל פשוט לא תופסת שבקצה כל טענת הסברה שלה נמצא וו מעוקל שמחזיר חלק נכבד מהאשמה אליה.
הרס שיטתי של שרידי מערכת הבריאות
מאות ההרוגים והפצועים במהלך השבועיים האחרונים זורמים לשלושת בתי החולים היחידים בצפון רצועת עזה: האינדונזי (בית להיה), אל-עוודה (ג'בליה) וכמאל עדואן (בית להיה). למעשה, בתי החולים כבר לא מסוגלים לספק טיפול רפואי לכמויות הנפגעים האלה, ומאכלסים כעת עשרות בודדות של פצועים במצב קשה. דיווחים של "רופאים ללא גבולות" (שצה"ל הרג את אחד מעובדיהם) ושל האו"ם מגדירים את המצב כ"מסכן-חיים" באופן מיידי.
כבר בימים הראשונים של המבצע, צה"ל הורה לשלושת בתי החולים להתפנות בתוך 24 שעות, אחרת כל מי שבתוכם ייתפס או ימות. לא בדיוק "שבוע החסד" שתכנית האלופים מעניקה. ביה"ח כמאל עדואן וסביבתו הופגזו בידי צה"ל כבר בתחילת המבצע וגם בהמשכו. אספקת הדלק נקטעה, מה שגורם להפסקות חשמל ומעמיד בסיכון מיידי חולי טיפול נמרץ ותינוקות באינקובטורים. מעדותו המפורטת של מנהל בית החולים עולה מחוייבות בלתי ניתנת לשבירה לחייהם של החולים האנושים, שאין שום יכולת לפנותם. הוא והצוות יישארו איתם עד הרגע האחרון.
ב-18 באוקטובר, צה"ל הפציץ את ביה"ח האינדונזי ואת בי"ח אל-עוודה. כתוצאה מנפילת החשמל בביה"ח האינדונזי, שני חולים מתו. למחרת, ביה"ח האינדונזי פסק מלתפקד. בדיווחים דובר על 40 מאושפזים בסך הכל, מה שנותן מושג על הפער העצום בין הצרכים ליכולת של מערכת הבריאות בצפון עזה. זו הסיבה שפציעות קלות מסתיימות לא פעם במוות (בייסורים), שכן אין לצוותים הרפואיים משאבים לטפל בהן.
ישראל כמובן מפלילה כל בית וסמטה בעזה – הכל רוחש ושורץ טרוריסטים, הכל מטרה לגיטימית. ומה יהיה התירוץ לכך שנאסרה כניסתם של שישה ארגוני סיוע רפואי, שעובדים עם ארגון הבריאות העולמי, לתוך עזה? סברה שנתקלתי בה, ונראית לי הגיונית לחלוטין, היא שמדובר בצעד ענישה נקמני נגד אותם ארגונים שמטעמם הגיעו הרופאים המערביים לעזה, שלאחר מכן פירסמו מכתבים ועדויות על ירי צלפים בילדים. הנקמנות הזאת כלפי השליח שבסך הכל מוסר עדות אופיינית מאד למערכת הביטחון הישראלית. זכורה עוד ההכרזה המגוחכת של שר הביטחון גנץ על 6 ארגוני זכויות אדם פלסטינים כ"ארגוני טרור", הכרזה שלא נשענה על שום ראיה משכנעת ועילתה האמיתית היתה הבושה שעושים לישראל הדו"חות שמפיקים אותם ארגונים. ואכן המדינות האירופאיות התורמות להן ביקשו ראיות, לא קיבלו, ובסוף לא השתכנעו מן העמדה הישראלית. הגיון הכיבוש פועל כך תמיד: הענש את מי שחושף את פשעיך במקום את הפושעים. הקורבנות תמיד יהיו הפלסטינים.
על פי ארגון הבריאות העולמי, בשבועיים הראשונים של אוקטובר ישראל התירה את כניסתה של משלחת יחידה לצפון הרצועה מתוך 54 משלחות שביקשו להיכנס, ופנייתן נדחתה, עוכבה או הוכשלה. איך קוראים למדיניות כזאת, של מניעה כמעט גורפת של סיוע רפואי לאוכלוסיה תחת תנאי רעב ומלחמה איומים? ועדת האו"ם שהגישה את הדו"ח שלה ב-10 באוקטובר סיכמה זאת כך: "ישראל נקטה במדיניות מתואמת להריסת מערכת הבריאות בעזה כחלק ממתקפה רחבה יותר על עזה, ותוך כדי ביצוע פשעי מלחמה ופשע נגד האנושות של השמדה באמצעות מתקפות בלתי פוסקות ומכוונות על צוותים ומתקנים רפואיים."
מעשי טבח מדי יום ביומו
ליתר דיוק, מדי לילה. חיל האוויר מפציץ בלילה. הקורבנות ישנים, קשה יותר לפנות פצועים, הבלאגן מטורף.
בשבוע החולף בלבד, כמעט מדי לילה, קטל חיל האוויר הישראלי משפחות שלמות בבתיהן. הנה האירועים המרכזיים, וככל הנראה היו גם אחרים שנשמטו מן הרשימה הזאת.
14 באוקטובר: צה"ל חיסל משפחה בת 11 נפשות באזור אל-פלוג'ה במחנה ג'בליה ואת הרופא שהגיע לטפל בה.
17 באוקטובר: צה"ל חיסל 22 איש במחנה עקורים בבית הספר אבו חוסיין במחנה ג'בליה.
19 באוקטובר: צה"ל חיסל 33 איש בשלושה בתים, בהם 21 נשים, במחנה ג'בליה.
20 באוקטובר – צה"ל חיסל 87 איש (לפחות) בשיטוח של כמה בנייני מגורים בבית להיה.
האירועים האלה כמעט שאינם מדווחים בתקשורת הישראלית, ודאי לא בהיקף הראוי או מתוך ניסיון להבין את ההיגיון המבצעי שמאחורי הרג כל כך מסיבי. אבל גם התקשורת הזרה מתקשה לסקר אותם, והסיבה מובנת. ישראל אינה מאפשרת לעיתונאים זרים להיכנס לעזה. אלה שישנם שם הולכים ואוזלים, פשוטו כמשמעו: 123 נהרגו בידי צה"ל מאז ה-7 באוקטובר לפי נתוני "הוועד להגנה על עיתונאים", נתון שיא ב-32 שנות פעילות הארגון. במהלך המבצע הנוכחי בצפון עזה, מל"ט של צה"ל הרג צלם ופצע עיתונאי של רשת "אל-אקצא" בשעה שסיקרו את המצור על ג'בליה, ורחפן צה"לי ירה באיש מצלמה של אל-ג'זירה, שכתוצאה מכך שותק בכל גופו ונכנס לתרדמת. צה"ל גם דאג לדלל את הדיווחים מאזורי ההשמדה באמצעות השבתת שירותי תקשורת ואינטרנט, כפי שפלסטינים דיווחו ב-18 באוקטובר.
את מי משרת האיפול התקשורתי ההדוק הזה? מי מרוויח ממנו, מי שאוכף אותו או מי שמנסה לפרוץ אותו? התשובה ברורה. מה יש לישראל להפסיד מפתיחת הגבולות לעיתונות העולמית? שוב, התשובה ברורה. היא תפסיד את השליטה הבלעדית שלה בנרטיב. והנרטיב של ההסברה הישראלית, מן הרגע הראשון, היה פימפום של חוסר אמון מוחלט בכל דיווח שמגיע ממקור לא צה"לי בעזה. הנרטיב הוא שאין אמת. משסולקו נציגי הניו יורק טיימס והוושינגטון פוסט והבי-בי-סי מן הרצועה, משנותרו שם רק נציגי אל-ג'זירה ורשתות ערביות ועיתונאים פלסטינים מקומיים – קל להסברה לטעון שהדיווחים "מוטים", שהם תעמולה של החמאס וכו'. ההסברה הישראלית היא כמו אב משפחה חמום-מוח שצורח על כל מי שמעז לחלוק עליו, ואז הוא מתיישב לארוחה ורוטן "למה כולם שותקים?".
הציבור הישראלי מוגן ומבודד שבעתיים מן הזוועות שמתרחשות בשמו. במהלך השנה האחרונה פורסמו לא מעט תחקירים בעולם על פשעי מלחמה חמורים שכוחות צה"ל ביצעו ברחבי עזה. השטף האדיר של ההרוגים כמו מחק אותם מן התודעה. האירועים האלה קדמו להשמדה הנוכחית בצפון הרצועה, ואני מזכיר אותם כאן משתי סיבות. ראשית, מי שנחשף להם וקרא את הפרטים לא יכול להיות מופתע מן המתרחש כעת בג'בליה ובבית להיה. שנית, הם מלמדים דבר או שניים על הניתוק המוחלט של התקשורת והציבור הישראלי ממה שחיילינו הטובים עשו ועושים וימשיכו לעשות שם, כל עוד לא ייעצרו.
פברואר: תחקיר אינטרספט על הוצאה להורג של "שליח" של צה"ל בשיפא.
פברואר: תחקיר סקיי ניוז על חיסול של זוג הורים מול עיני ילדיהם.
פברואר: תחקיר סי-אן-אן על השמדת משפחה בפצצה של טון, ללא כל מטרה צבאית באזור.
מרץ: תחקיר וושינגטון פוסט על חיסול שני עיתונאים כיוון שתיעדו ברחפן הפצצה של צה"ל.
אפריל: תחקיר HRW על הפצצת בניין מגורים שקטלה 106 תושבים, מחציתם ילדים.
אפריל: תחקיר בלינגקאט על מסע ההרס של גדוד הנדסה קרבית 8219 ברחבי הרצועה.
מאי: אוסף עדויות ודיווחים שהעליתי בבלוג על הוצאות להורג של אזרחים לא חמושים בידי רחפנים.
יוני: תחקיר הניישן על הוצאה להורג של 11 גברים לעיני משפחותיהם.
ספטמבר: תחקיר הניו-יורק טיימס על חיסול משפחה בת 7 נפשות בידי צלפים, בזה אחר זה.
אוקטובר: תחקיר העיתונאי העצמאי יונס טיראווי על יחידת הצלפים "רפאים", שתיעדה את עצמה מוציאה להורג אזרחים לא חמושים, כולל קשישים וילדים.
אוקטובר: תחקיר הניו-יורק טיימס על השימוש השגרתי של כוחות צה"ל בעצירים פלסטינים כמגן אנושי במשימות מסכנות חיים.
אוקטובר: תחקיר דרופסייט על מסע ההרס של גדוד הנדסה קרבית 749 ברחבי הרצועה.
על כל אלה אפשר להוסיף את מצבור העדויות של רופאים וצוותי סיוע רפואי, מיד ראשונה, על פגיעות ראש וחזה של ילדים מירי צלפים:
אפריל: תחקיר הגרדיאן על בסיס עדויותיהם של 9 רופאים.
יולי: מכתב 45 רופאים לנשיא ביידן.
אוקטובר: עדויות 65 רופאים מהניו-יורק טיימס.
אני עוצר כאן, כי נושא הפוסט הוא לא פשעי המלחמה כולה, אלא הפשעים שמתרחשים בשבועיים האחרונים בצפון הרצועה והסכנה האיומה שמסתמנת בחודשים הקרובים.
מאחורי ואחרי "תכנית האלופים"
מן הרגע הראשון, העילה המבצעית לתכנית דרסטית כל כך היתה מפוקפקת. איילנד דיבר על "5,000 מחבלים" שמסתתרים בצפון הרצועה. אבל מי שעוקב אחרי המהלכים, מגלה שלא היו כמעט היתקלויות עם אנשי חמאס. צה"ל מתפאר שחיסל "מאות מחבלים" – כרגיל ללא פרטים, ללא שמות או זיהוי אתרים. רק יניב קובוביץ' העז לבטא את הפיקפוק: "מפקדים בשטח ששוחחו עם "הארץ" מספרים כי ההחלטה לעבור לפעול בצפון הרצועה התקבלה בלא דיון מעמיק, ונראה שהמהלך נועד בעיקר כדי ללחוץ על אוכלוסיית עזה… אוגדה 162, שהושארה בדרום הרצועה, התבקשה להתכונן לפשיטה נרחבת בג'באליה שבצפונה – למרות שלא היה מידע מודיעיני שהצדיק זאת… בנוסף, בין בכירי מערכת הביטחון לא היתה תמימות דעים בנוגע לנחיצות המהלך, ובצה"ל ובשב"כ היו מי שחשבו שהוא עשוי לסכן חיי חטופים. מקורות ששוחחו עם "הארץ" העידו כי החיילים שנכנסו לג'באליה לא נתקלו במחבלים פנים אל פנים."
ובכן, מה המוטיבציה האמיתית מאחורי התכנית? אתם כבר יכולים לנחש. בשעה שאני כותב את המילים האלה, הקימו מאות ישראלים "עיר סוכות" סמוך לקיבוצים רעים ובארי, תחת הקריאה "נערכים להתיישבות בעזה". 21 שרים וחברי כנסת מן הליכוד ומן הציונות הדתית מכבדים את האירוע בנוכחותם, והחזון מדבר על "הקמתה מחדש של העיר עזה כעיר עברית, טכנולוגית, ירוקה ומאחדת את כל חלקי החברה הישראלית." (מה שנכון – מאז ומעולם ישראלים התאחדו סביב גירוש ועקירה של פלסטינים). זהו המשך ישיר לאירוע החגיגי בבנייני האומה בינואר השנה ("כובשים ומיישבים את חבל עזה)", בהשתתפות אלפים, שבו נכחו לא פחות מ-27 חברי קואליציה. פרופורציונלית לתמיכה ציבורית, משמעות הדבר שכמעט כל ישראלי אחד מארבעה תומך ב"ניקוי" הרצועה מפלסטינים ויישובה ביהודים.
תנועת "נחלה" של דניאלה וייס כבר ערוכה עם התכניות, שישה גרעיני התיישבות, 700 משפחות מחכות בתור, וכל מה שחסר זו שעת כושר. רגע אחד של הסטת תשומת הלב הלאומית (לצפון, לגדה, לאיראן, לא חסר), רגע אחד של נחישות, של "הכרעה" סמוטריצ'ית, והיתד ייתקע מעבר לגבול. יקראו לו "מאחז צבאי" או "חווה חקלאית", יקרצו ימינה ויתפתלו שמאלה, כל אלה פרטים מוכרים ויגעים, הצבא הרי לא יפקיר אותם, אלה טובי בנינו, הצבא הרי בשר מבשרם. והשיבה היה תהיה.
חדי העין ידעו זאת מן השבוע הראשון למלחמה: בשעה שרוב הישראלים עדיין עיכלו את גודל השבר, הציונות הדתית פרשה מפות ותקעה בהן סיכות התיישבות. הפצע של "ההתנתקות" הרי עדיין היה פתוח, זהו פצע פתוח במכוון, הרי לא נתנו לו להגליד אף פעם, טראומה שנחייתה ולובתה והונחלה מחדש שנה אחרי שנה, שפיעפעה את רעליה אל פורום קהלת ואל שורה שלמה של פוליטיקאים חדורי-שנאה ותאוות-נקם בלתי נדלית בימין. היה זה גילגול מחודש של תבנית יסוד ישראלית – ליבוי במקום ריפוי, מעגל תאוצה של סבל וזעם – שהתממשה לפני הכל בתעשיית השואה, הקורבנות שלא יכולים עוד לחטוא כי קורבנותם הקדושה מציבה אותם מעבר לטוב ולרע, והם קורבנות תמיד, מ"גבולות אושוויץ" של אבא אבן, דרך הדמוניזציה הנאצית של ערפאת בנאומי בגין, "שואה בחדר האטום", ועד למה שנעמי קליין כינתה "הפיכת הטראומה של ה-7 באוקטובר לכלי נשק".
ואורית סטרוק, כמובן, ידעה זאת לפני כולם, כשחזתה, במאי 2023: "על עזה – אני לא חושבת שעם ישראל נמצא שם כרגע מבחינה תודעתית, ולכן זה לא יקרה לא היום ולא מחר בבוקר. בהסתכלות ארוכת טווח – אני מניחה שלא תהיה ברירה אלא לעשות את זה. זה יקרה כשעם ישראל יבשיל את זה, ולדאבוני הרב זה יעלה לנו במחיר דמים." עד כמה זה היה "לדאבונה" קשה לדעת, שכן אותה סטרוק, בעיצומה של המלחמה, התמוגגה מן הגאות בהתנחלויות בגדה (שהיתה קשורה הדוקות למה שמתרחש בעזה) ותיארה אותה כ"תקופה של נס".
מה הקשר בין קדירת המשיחיות הגדושה הזאת לתכנית האלופים? הנה הקשר. השבוע חשף עמרי מניב שהאלופים שקידמו את התכנית הם בעיקר "פרזנטורים", ושהרוח החיה מאחוריה הוא ארגון הימין "צו 9". למי שלא זוכר, מדובר בארגון מציתי המשאיות שהתחרפן מעצם הרעיון שהחוק הבינלאומי מחייב את ישראל לאפשר מעבר של סיוע הומניטרי לעזה; חיבור טבעי לגיורא איילנד. מייסד הארגון, שלמה שריד, זכה בעקבות כך שארה"ב תטיל עליו סנקציות אישיות. על פי החשיפה של מניב, שריד הוא שיצר את הקשר בין איילנד ל"פורום המפקדים במילואים", שהתייצב מאחורי התכנית. בין מייסדי הפורום גם אלוף (מיל.) גבי סיבוני, ממכון משגב. מכון משגב קם על חורבות "המכון לאסטרטגיה ציונית", שמאחוריו עומד – הופה, מי היה יכול לראות את זה בא? – פורום קהלת.
בקהלת שיכללו במשך שנים את היכולת להשפיע דרמטית על סדר היום הציבורי בישראל דרך זרועות ותת-שלוחות שפועלות תחת שמות תמימים למראה, לפעמים תוך שחוקריו מכחישים כל קשר אליו. שלמה שריד ממש מצטט את ספר ההפעלה של הפורום כשהוא מסביר בשיחת זום פנימית של חברי "צו 9": "פיצחנו פה איזושהי אסטרטגיה, לקחת נושא ליבה, שנוי במחלוקת, ודווקא כשגופים אזרחיים באים ומציעים את הפיתרון ומגיעים לתוך הממשלה מצדדים שונים. הגענו מימין והגענו משמאל." איילנד היה מודע לכך ששריד ושחברים בפורום המפקדים במילואים חותרים לחידוש ההתנחלות בעזה, אבל הוא מכחיש שהתכנית שלו נועדה להכשרתה; כך נשמעת הכחשה של אידיוט שימושי. כמו כל מפקד טוב בפיקוד המרכז, ששולחים אותו לאבטח הילולת מתנחלים בקבר יוסף או לחסום את היציאות מכפר קדום וכפר ביתא, הוא ימשיך לטעון שהפתרונות שלו הם "בטחוניים" ואין בהם ולו שמץ של תמיכה בסדר היום המתנחלי. "זה לא פוליטי", מסבירים לנו שוב ושוב כל אותם חמורים של המשיח, והוא בינתיים צוהל על גבם ומדי פעם מזיל דמעה על "מחיר הדמים".
הגענו לקצה שכבות התרמית של תכנית האלופים. ואלו הן:
– התכנית כלשונה היא כבר פשע מלחמה, בניגוד למוצהר
– צה"ל לא סיפק מרווח זמן "הומניטרי" לפינוי בלתי מעורבים
– אין פרופורציה בין ההצדקה הצבאית המפוקפקת לבין התכנית הדרסטית
– אופק התוצאות של התכנית אינו צבאי אלא מדיני – חידוש ההתנחלות בעזה
מבט קדימה
מה ייצא מן הקדירה המבעבעת הזאת? שימו לב מה יש בה כבר:
– מצור הרמטי על מאות אלפי תושבים
– הצדקה צבאית מפוקפקת
– ירי מכוון על מי שמנסה להימלט
– טבח יומיומי מן האוויר במשפחות שלמות
– הרעבה והצמאה
– הרס תשתיות הבריאות והוצאת בתי חולים מכלל פעולה
– מניעת כניסה של סיוע רפואי
– שיטוח שכונות מגורים שלמות
– איפול תקשורתי
– תכניות מפורשות ליישוב מחדש
איך קוראים לזה? בצפון עזה קוראים למה שעובר עליהם "השמדה". מבחינתם זה לא כל כך משנה אם ההשמדה היא יעד בפני עצמו או שלב בדרך לתפיסת אדמותיהם בידי יהודים. לפני כחודש תהה מירון רפופורט איך תתגלגל תכנית האלופים: האם באמת נחזה בהשמדה המונית של מאות אלפי עזתים, גופותיהם מתגוללות ברחובות באין אוסף, או שמא הם ימותו לאיטם, ברעב ומחלות? האם ארה"ב, או בתי הדין בהאג, יעצרו את צה"ל לפני ביצוע הפשע המחריד? רפופורט כבר הבין שהפלסטינים לא יתפנו "בתוך שבוע". אם כך, מה יעלה בגורלם?
אני רוצה להוסיף היבט קודר לתמונה. ארה"ב הולכת לבחירות בעוד שבועיים. בתנאי התיקו הצמוד בין טראמפ להאריס, הדיון הציבורי על פשעי ישראל בעזה מסורס עוד יותר מן הרגיל. אם טראמפ הולך לנצח, ההנהגה הישראלית יכולה לנשום לרווחה לחלוטין. הבריון עם הפרעת הקשב לא יעצור את ישראל משום תכנית, ברוטלית ככל שתהיה, ולו רק משום שלא ברור לו עד הסוף מה ההבדל בין עזה לישראל. האריס, מצידה, לא תסתכן בישורת האחרונה בשום הצהרה חריפה, לצד זה או אחר; לבטח לא תסכן את הקול היהודי הדמוקרטי בהצבת אולטימטום אמיתי לישראל, ולמעשה היא כבר אמרה זאת. הכלל הבדוק אומר שככל שמועד הבחירות קרב, כך אמירות המועמדים נעשות חלולות יותר. ואחרי הבחירות? שום דבר לא בוער. הנשיא/ה החדש/ה לומד/ת את המצב. "אנחנו עוקבים מקרוב" אחרי המתרחש בעזה ו"עובדים עם בעלי בריתנו" לקראת פיתרון של המצב "הטראגי" הזה.
לאירופה אין מנופי השפעה לטווח מיידי על ישראל, וממילא הסתירות הפנימיות בתוך האיחוד האירופי – בראש ובראשונה, התמיכה הנחרצת של גרמניה בישראל – מסכלות כל צעד דרסטי בכיוון הרצוי. בהאג כמו בהאג, טחנות הצדק טוחנות לאט. רק מוושינגטון תצמח הישועה, אבל וושינגטון מיום ליום עסוקה יותר בהתבטאות השערורייתית האחרונה של טראמפ. מכונת הרעל של הימין האמריקאי (בתגבור אילון מאסק) כבר נכנסת להילוך גבוה בייצור דיסאינפורמציה וחדשות סרק והתוצאה הבלתי נמנעת תהיה ששוב, לאף אחד לא יהיה אכפת מפלסטינים שנקברים בערימות.
כל זה מעניק לישראל "חלון הזדמנויות" של חודש-חודשיים, שבמהלכם תוכל אף להעצים את מבצע ההשמדה בצפון עזה. ככל שאני רואה – שום דבר לא יעצור אותה בתקופה הזאת (וספק אם גם אחרי). זאת ועוד, האש בצפון ובלבנון גם היא פועלת כמסך עשן ביחס לעזה ולגדה המערבית. כמה פלסטינים ישראל תשמיד בתקופה הזאת בצפון עזה?
נכון ל-22 באוקטובר, ישראל הרגה במובלעת צפון עזה כ-640 פלסטינים מתחילת המבצע – ממוצע של כ-45 איש כל יום. זה לא נשמע הרבה ביחס למספרים שהכרנו במהלך השנה הזאת אבל צריך לזכור שבמובלעת חיה רק חמישית מאוכלוסיית הרצועה. פרופורציונלית, אם כן, הדבר שקול להרג של 225 עזתים ביום. אלה כבר מספרי השיא שנרשמו בחודשיים הראשונים של המלחמה, כשחיל האוויר הישראלי קטל בהפצצות מסיביות 250 איש כל יום. אין פלא אפוא שתושבי צפון עזה אומרים שהשבועות האחרונים היו הקשים ביותר מתחילת המלחמה. ביממה האחרונה לפני שהפוסט הזה פורסם, צה"ל הרג כ-70 איש בצפון הרצועה.
ובכל זאת, קשה להאמין שבקצב של 45 ביום, אפילו 100 ביום, ישראל תתקדם בשיטתיות להשמדת כל 400 אלף התושבים שבצפון הרצועה; זה ייקח יותר מ-10 שנים. אם נהדוף מעלינו את אפשרות הקצה, של השמדה המונית באמצעים שלא ראינו עד כה, הכיוון שאליו הולכת ישראל מסתמן כדרך ביניים בין השמדה לטרנספר. הרושם הזה מתחזק בימים האחרונים ממש, כשצה"ל החל לפרסם צילומים של שיירות עקורים שעושות דרכן דרומה. כאן שוב המציאות והנרטיב הישראלי התפצלו מהר מאד, ולכן חשוב לומר את האמת.
האמת היא שצה"ל החל לפנות בכוח כמה מקלטי עקורים ולאלץ אותם, תחת איומי רובים, לעקור דרומה. ערוץ התעמולה "כאן" פירסם צילומי רחפן של השיירה תחת הכותרת "עזתים עוזבים את ג'בליה". הם "עוזבים" כמו שתושבי ליד ואל-מג'דל ומנשייה "עזבו" ב-1948. התושבים עצמם מעידים: "מי שלא מיישם את ההוראות, יורים בו". ככה, נשים וילדים בשיירה אחת, גברים מעל גיל 16 בהרמת תעודות זהות, עקירה כפויה שמצלמות הצד העוקר לעתים נדירות בלבד מתעדות באופן ישיר. שנים אחר יכתבו בספרי ההיסטוריה: הם עזבו מרצונם.
ממש באותן שעות שהטלוויזיה הישראלית שידרה תמונות של "העזיבה" הרגועה הזאת, עיתונאי דיווח על הפצצה נוספת של מקלט עקורים, באותו מחנה ג'בליה, שממנה נהרגו 10 אנשים ונפצעו 30. עדות של פרמדיקית ששהתה במקום חושפת את הזוועה: מל"ט כרז מן האוויר לשוכני המתחם לעזוב אותו, ואחרי 10 דקות בלבד, בטרם הספיקו האנשים לצאת, המקום הופגז. במקביל, ומיד לאחר יציאת העקורים מבתי הספר/מקלטים, צה"ל מעלה את המבנים האלה באש.
התמונה מתחילה להתבהר. תכנית האלופים היא לא רק תרמית אלא גם פלופ מבצעי. האוכלוסיה שקיבלה איומים, מעשה שטן, לא נאותה להתפנות מרצונה אל פגזים וקליעים מתעופפים. גם על סף מוות, אדם יעדיף את הסבל המוכר על פני האימה הלא מוכרת (רק מי בצה"ל מסוגל לדמיין את מחשבתו של פלסטיני כ"אדם"?). הרמזים לא חיכו שבוע, אלא החלו לנחות מן הרגע הראשון. ההשמדה היתה שלב ההפחדה, שלב הטרור, הדרך של צה"ל לשכנע את תושבי צפון הרצועה להתפנות "מרצון". רק שגם זה לא הספיק. או-אז נשלחו כוחות רגליים אל מקלטי העקורים והכריחו אותם, בקנים שלופים, לצאת החוצה ולהתחיל לצעוד דרומה (אחרי שהגברים הופרדו ונלקחו לחקירה או מעצר).
כל הסימנים מראים שישראל לא מתכננת לתת לעקורים לחזור. במובן הזה, ההשמדה בצפון עזה שונה מכל מה שראינו קודם לכן. צה"ל באמת דואג לשרוף ולהרוס ולשטח כל מבנה אחרי יציאת הפלסטינים – ולפעמים גם על ראשם. בימים האחרונים פורסם (על כורחי עלה בי חיוך מר כשקראתי את הכותרת) ש"בארה"ב ובאירופה חושדים שישראל פועלת לדחיקת הפלסטינים מצפון הרצועה". חושדים. פה חשדתי. מעניין מתי ייפול האסימון.
כמה זמן זה ייקח? קשה לנבא היכן בדיוק תתמקם נקודת הממוצע בין כוח העמידה של הצפון-עזתים, מכסת ההרוגים היומית המירבית שצה"ל מקציב לעצמו משיקוליו הוא והתגובה הבינלאומית. דיווח מן היממה האחרונה לפני פרסם הפוסט מציין שהעקורים אינם מתמקמים מדרום לציר נצרים אלא בפאתי העיר עזה; הם חוששים כי אם ייצאו את תחומי המובלעת, כבר לא יוכלו לשוב אליה. אם צה"ל יגרש אותם גם משם, זו תהיה ראייה נוספת לכך שלא שיקולים מבצעיים מנחים את מבצע הטיהור של צפון עזה.
בקצב הנוכחי, מכל מקום, ההשמדה והטרנספר יכולים להימשך, זה לצד זה, עוד שבועות רבים.
מה נותר לנו לעשות?
לא הרבה. ואנחנו בעצמנו לא הרבה. אבל את המעט שאפשר, צריך.
נתחיל במה שאין צורך או טעם לעשות. חידלו להתייחס לקריאות מן היציע, לרעש הרקע הבלתי פוסק של הסחת הדעת הפנים-ציונית: "אבל אמנת החמאס!", "אבל איראן!", "אבל הם ברברים!". דבר מזה לא רלוונטי לנוכח רצח עם (המילים אינם נזרקות בחופזה, הנה לכם ארבעה היסטוריונים ישראלים שהגיעו למסקנה הזאת, והם מומחים גדולים ממני). איך בדיוק טבח ה-7 באוקטובר מצדיק שריפת בתי ספר ומאפיות? מה הקשר בין אמנת החמאס למניעת כניסה של ציוד רפואי שמתגלגלת למוות סיטוני של פצועים? הדיון נגמר לפני שהוא התחיל. הלאה.
התעלמו מן הקריקטורה הנקראת "אופוזיציה". ה"אלטרנטיבה" שהיא מציעה משתרעת בין "היפרדות" שמשאירה לישראל חופש פעולה ביטחוני מוחלט בשטחים והחייאה של "האופציה הירדנית" (יאיר גולן) לבין "כיבוש אסטרטגי" בעזה ובלבנון (רונן צור). עד כאן הבדיחה שנקראת "אלטרנטיבה מדינית לימין" בפוליטיקה הישראלית. ושוב: הקשקוש הבלתי פוסק על הסדרים מדיניים משוכללים, רב מפלסיים ומולטי-לטרליים, משרת מטרה עיקרית אחת: בריחה מן המציאות המדממת. סירוב להתמודד עם מעשינו שלנו והשלכותיהם על המציאות הזאת, סירוב לקחת אחריות על האסון, שגם אם החמאס תרם לו נכבדות, עדיין תרומתנו כבדה יותר. ובעיקר, סירוב לראות בפלסטינים בני אדם ממש כמונו ולא פסולת אדם. בשעות הרבות שביליתי בקריאת עדויות מעזה, אחת התופעות שזיעזעה אותי אישית יותר מכל, אף כי תוצאותיה לא תמיד היו מחרידות כמו פשעים אחרים, היתה האופן שבו חיילי צה"ל מעיזים (מלשון איסוף העיזים בעדר) את הפלסטינים מנקודה לנקודה. כמו עדר חיות, הצלפים והרחפנים מזנבים בהם, יורים אש חיה במי שממאן לזוז או מתעכב, או משגרים התראת פינוי ומייד מפציצים את האנשים שלא הספיקו לברוח. דה-הומניזציה כזאת היא טריגר שואתי מוכר מסצינות של "העמסת יהודים" על קרונות בקר.
דרגת הדה-הומניזציה של האדם הפלסטיני במרחב השיח הישראלי הגיעה לידי כך שכמעט אין לנו שותפי שיח בתוכו. את זה צריך להבין, להפנים, ולהוציא מסקנות. לבטח אין טעם לקונן על כך בלי סוף או לנסות להתדפק על דלתות אטומות כמו לב.
לנו נותר לסרב למלחמת ההשמדה ולשתף פעולה עם כל ארגון או תנועה בעולם שמבקשים לעצור אותה.
שקר עשיתי בנפשי, וחסד איתכם הקוראים, כשכתבתי שוב ושוב "ישראל חיסלה" או "צה"ל הפציץ" . הייתי צריך לכתוב "בן דוד שלך חיסל", "החבר שלך מהתיכון הפציץ", "הקולגה שלך כיוון וצלף". וכך הלאה. מסכת הפשעים שנפרשה כאן איננה ערטילאית כל כך, חלק עצום מן הציבור הישראלי נוטל בה חלק, וכידוע לנו החל מן הימים הראשונים, מאות ואלפים מהם גם מתעדים את עצמם תוך כדי מעשה, ורבים אחרים קוראים להשמדה בגלוי. אבל הרוב לא זחוח ומפורש כל כך; הרוב פשוט מתגייס למאות ימי מילואים "כי צריך להגן על המדינה", הולך ומבצע פשעים מבלי דעת, מחצי דעת, מדעת מושתקת ורמוסה. ויש עוד אלף סיבות ותירוצים, אבל שוב, כל הסיבות והתירוצים מתפוררים מול 16 אלף ילדים מתים, מתוכם יותר מ-3,000 בני פחות מ-5, מזוהים בשמם ובמספרי הזהות שלהם. והם מתפוררים מול ההשמדה של כל התשתיות האזרחיות, שאין ולא יכולה להיות לה תכלית צבאית טהורה.
כך שכולנו נושאים באחריות, מי יותר ומי פחות. תנועת הסירוב כבר כאן, היא נעורה מאוחר מדי ולאט מדי, ועדיין, היא זקוקה לכל עידוד ותמיכה והגברה שאפשר לתת לה. הקונצנזוס סביב מלחמת ההשמדה מרעיל את החברה הישראלית ומשחיר את עתידה כל כך, שגם כיסים קטנים של התנגדות יכולים להפיץ כוח עמידה ותקווה במי שלא נסחף בטירוף.
ונוכל גם לחפש שותפי מאבק בחו"ל. מנוף הלחץ הקריטי, כפי שכבר הזכרתי, הוא צינור אספקת הנשק האמריקאי. במלחמה הזאת הצינור הזה פעל בקצב חסר תקדים והיה מעורב בפשעי מלחמה רבים מאד (הנה תחקיר מאד יסודי בעניין). אבל עוד משהו היה חסר תקדים: לראשונה הצינור קצת התכווץ, ולו באופן זמני, כשמשלוח של 1,800 פצצות טון הושהה לפני הכניסה לרפיח. זו טיפה בים, אבל זו טיפה מעוררת תקווה, והיא לא היתה באה לעולם לולא לחץ מתמשך של גופי חברה אזרחית על נציגיהם בממסד הדמוקרטי, לחץ שבסופו של דבר פיעפע אל הבית הלבן. עצומות, מכתבים לחברי קונגרס, פרסום עדויות, מפגשים עם קולגות בארה"ב שבהם תספרו להם על האמת בעזה ובישראל – כל דרך להטות את דעת הקהל נגד התמיכה האוטומטית בישראל מבורכת. הזירה הזאת שורצת כרישים – אנטישמים מצד אחד, ו"מהנדסי אנטישמיות" מטעם ההסברה הציונית מצד שני – אבל מי שעיניו בראשו יידע להישמר מאלה כמו מאלה.
המאבק לעצירת מלחמת ההשמדה והטרנספר בעזה ובמיוחד בצפון הרצועה הוא קודם כל מאבק אנושי, למען החיים, הן של העזתים והן של הישראלים, ולמען אפשרות עקרונית להצמיח חיים מתישהו באדמה הזאת, הספוגה דם ואיבה לדורות קדימה. אין פטריוטי ממנו.
לא למות טיפש 