תגית: פשעי מלחמה

בסוף השבוע הסביר אסא (קולון®) כשר למה זה היה לגמרי מוסרי ולגמרי בסדר להרוג מאות אזרחים בעזה כדי לא לסכן חיילים. זאת במסגרת "תפיסת מידתיות" חדשה, שקולון® כשר גיבש לפני 6 שנים כדי להצדיק את הסיכולים הממוקדים. אלה, כזכור, מעולם לא היו כל כך ממוקדים, אבל לעומת הממוקדות של הפגזות צה"ל בחודש האחרון – לניתוחים כירורגיים ייחשבו. קולון® כשר לא פירט האם זרחן שפוגע בעור ואז מחלחל פנימה ואוכל את הכליות והכבד של הקורבן גם הוא בגדר "המידתיות החדשה", או מחיקת משפחות שלמות (עם או בלי אזהרה מראש, מה ההבדל).

בכל מקרה, אסא (קולון®) כשר מזמן איננו איש מוסר או אינטלקטואל ביקורתי. הוא אזרח עובד צה"ל, במשכורת, שמדריך את הצבא לא פחות מאשר הוא מדברר אותו. האם שמעתם ממנו מילת ביקורת אחת על הצבא או הממשלה ב-10 השנים האחרונות? אחת? אסא (קולון®) כשר הוא אבקת כביסה (אמנם עם מלבין), ועם אבקות כביסה לא מתווכחים.

משפט אחד שלו צד את עיני – "מה שאנחנו עושים הופך להיות החוק". לאוזניים שלי זה נשמע כמו משהו שאוגוסטו פינושה או פול פוט היו חותמים עליו. המשפט הזה בעצם אומר הכל, וגם מבהיר למה אין טעם בוויכוח. מי שבכל זאת מתעקש להבין עד כמה חלולה הארגומנטציה האתית של קולון® כשר מוזמן לעיין במסה הביקורתית של ענת מטר, "מה מאפשר את אסא כשר" ("מטעם" 6, יוני 2006).    

לאור זאת אני מעלה מחדש רשימה שפירסמתי לפני 5 שנים, כשקולון® כשר גיבש את "הקוד האתי" לסיכולים הממוקדים. בחלוף 5 שנים, אני קצת מתבייש בנאיביות של הרשימה הזאת, שנראית לי חלבית לנוכח מה שצה"ל חולל בעזה. בעצם, זאת סיבה מספיק טובה להעלות את הטקסט הזה שוב – לגלות כמה היינו נאיביים רק לפני 5 שנים. כמה מהיר היה הסחף למטה.

זוכרים שהיו פעם ויכוחים סביב המושג המעורפל הזה, "פצצה מתקתקת"? זוכרים שצה"ל לפחות ניסה לטעון (גם אם לא בהצלחה) שכל סיכול ממוקד מעוגן במבחן הזה? מי בכלל נזקק להצדקה הזאת היום? 1.4 מיליון תושבים יש בעזה – וכולם פצצות מתקתקות בעיני פילוסוף (הו, מי יגול עפר מעיניך, סוקרטס) הבית של צה"ל. עד שאני אכתוב את הסאטירה על תפקידו של קולון® כשר ב"עופרת יצוקה", הוא כבר ינסח את הקוד האתי הבא, שיצדיק את השמדת כל אוכלוסית עזה בהפצצות שטיח. אין לי סיכוי מולו.

—————————————————————————————————————

הפרופסור והילד שבצריף

(יום שלישי, 1:50 בצהריים, רשת הקשר של טייסת מסוקים XXX)

טייס: רגע, יש לנו בעיה.
בור פיקוד: מה הבעיה, גרזן?
טייס: אני רואה צריף בחצר האחורית של הבית.
בור פיקוד: נו?
טייס: לא אמרו לנו כלום על צריף. בתצלומי אוויר לא היה צריף.
בור פיקוד: אז יש צריף, מה זה חשוב. אתה נעול על המטרה?
טייס: מהחלון של הצריף מציץ ראש של ילד. בן שבע-שמונה.
בור פיקוד: אה, אני מבין.
טייס: אם אני מרים את הבית, הצריף הולך איתו. אתם מאשרים את זה?
בור פיקוד: המממ… חכה רגע, גרזן.
(שתיקה. התייעצות קדחתנית בבור)
בור פיקוד: תשמע, צריך להתקשר לפרופסור. אתה תמשיך לחוג למעלה, אוקיי?
טייס: טוב, רק תתקשר מהר, הוא תיכף נכנס להרצאה.
בור פיקוד: מאיפה אתה יודע?
טייס: "מהאנוי לג'נין: הבטים אתיים בחישוף פרברים". כל יום שלישי בשתיים בצהריים. למדתי אצלו.
בור פיקוד: אה, יופי. אז בטח יש לך את הקוד האתי.
טייס: לא זז בלעדיו. אבל חיפשתי, לא כתוב כלום על ילד בצריף לא מזוהה. כתוב רק שצה"ל מקפיד על כבודם של הפלסטינים ואינו פוגע שלא לצורך במי ש…
בור פיקוד: טוב, טוב, הנה הוא על הקו.
פרופסור: הלו?
בור פיקוד: שלום פרופסור, כאן הבור. יש לנו גיחה מעל חאן-יונס, סיכול ממוקד, הטייס אתי בקשר עכשיו. המטרה זה וואליד אבו-רנין, שהוא שכן של הגזבר של התא הצפוני של גדודי אל-קסם, ופעם אפילו ראו אותו מנשק תמונה של אל-אקצה. בקיצור, פצצה מתקתקת.
פרופסור: ברור.
בור פיקוד: הבעיה של הטייס שלנו היא שהוא זיהה צריף ליד הבית, ובתוכו יש בלתי מעורבים.
פרופסור: איך הוא יודע שהם בלתי מעורבים?
בור פיקוד: גרזן, איך אתה יודע שהם בלתי מעורבים?
טייס: הילד יצא מהצריף. הוא אוכל עכשיו תפוח ובועט באבן.
פרופסור: איזה סוג של אבן? אבן תמימה או אבן עם פוטנציאל חבלני?
טייס: לא יודע. נמאס לו מהאבן. הוא מתיישב עכשיו ונשען על הקיר של הצריף.
פרופסור: שומעים תקתוק?
טייס: מה?
פרופסור: אני שואל אם שומעים שהילד מתקתק. כמו פצצה מתקתקת, אתה יודע.
טייס: פרופסור, כל מה שאני שומע כאן זה הטירטור של המסוק שלי.
בור פיקוד: מה המרחק של הילד מהמטרה?
טייס: בערך 15-20 מטר.
בור פיקוד: פרופסור, 15-20 מטר, זה בגבולות הסיכול הממוקד?
פרופסור: חכה שנייה, אני פותח את הטבלאות שלי.
(רעשים לא מזוהים בטלפון)
פרופסור: טייס, תגיד לי, הילד נראה לך רעב?
טייס: חזור שנית?
פרופסור: אני מנסה לדעת האם הוא אכל עכשיו בחברת המסוכל או לא. אם הם אכלו ביחד, הילד בוודאי סייע לו בדרכים שונות ומגוונות: מזג לו שתייה, העביר לו את הפיתות וכיוצא בזה. ואז כמובן, בתור סייען, הוא חלק ממעגל הטרור. אבל אם הוא לא אכל איתו… בעיה. דרוש נימוק טוב מאד כדי להרוג ילד רעב.
טייס: לא יודע אם הוא רעב או לא. הוא גמר את התפוח עד הסוף. זה עוזר?
פרופסור: נו באמת, אני מנסה לפתח כאן טיעון שיטתי, שמושתת על אדני ההיגיון והמוסר, ואתה מקשקש לי על תפוחים.
בור פיקוד: פרופסור, מותר להרוג ילדים?
פרופסור: לא, לא אמרתי שמותר. אמרתי שזה כשר.
בור פיקוד: אבל קצת מסריח, לא?
פרופסור: כשר, כשר.
טייס: הדלק שלי עומד להיגמר.
בור פיקוד: תמשיך לנוע במעגלים. בענייני מוסר אנחנו לא מתפשרים. לא זזים בלי פתק מהפרופסור.
פרופסור: תודה, תודה. תשמע, טייס, זה לא נראה לי טוב. ועוד דקה אני חייב להיכנס להרצאה.
טייס: "מהאנוי לג'נין"?
פרופסור: לא, זה קורס חדש. "הפצצה תמיד צודקת: הבטים אתיים באידוי אזרחים". מה אמרתם על המסוכל?
בור פיקוד: שכן של גזבר של…
פרופסור: כן, כן.
טייס: הילד קלט אותי. הוא עוקב אחרי בעינים שלו.  
פרופסור: טוב, אני קובע, מתוקף היותי אתיקן ולוגיקן, שאין לך סמכות מוסרית להטיל את הפצצה.
בור פיקוד: מה? למה?
פרופסור: זה באמת ייקח לי יותר מדי זמן להסביר לכם. אני מצטער, לא הכל מופיע בקוד האתי. יש חלקים חסויים.
טייס: יש מוסר חסוי?
פרופסור: מי שצריך לדעת יודע. מי שצריך לחיות, חי. ומי שלא, לא.
בור פיקוד: טוב, גרזן, אתה מתקפל. אחורה פנה.
טייס: תשמעו, בדיוק יצאה קבוצת אנשים מהצריף, שמונה אנשים. שלוש נשים, זקן אחד, שני ילדים, ושני צעירים. הצעירים נושאים מרגמת קסאם.
פרופסור: דפוק את כולם. אני חייב לטוס לשיעור.

בבוקר יום שני, ה-4 לינואר, הרג צה"ל בשכונה 48 אזרחים – יותר מכל תקרית אש בודדת אחרת במהלך המתקפה. איך ולמה זה קרה? צה"ל שומר על שתיקה

כבר במהלך המתקפה על עזה היה ברור שהציבור הישראלי אינו מקבל תמונת מצב אמיתית של המתרחש. כלי התקשורת הישראליים יישרו קו עם האיסור להיכנס לעזה – ואפילו לא טרחו להיעזר בעיתונאים ובמקורות מידע שכבר נמצאו בעומק השטח. וכך קרה שבשעה שכל העולם נחשף בזמן אמיתי לאירועים קשים ואף מחרידים, צף לו הישראלי הממוצע בענן של בורות פסטורלית.

והנה, לאחר הפסקת האש, הותר סוף סוף לעיתונאים הישראליים לחזור לעזה. אלא שעכשיו כבר אין מי שיקשיב להם. הסיפור האמיתי הפך להיות מערכת הבחירות; עזה כבר תוייקה כסיפור (הצלחה!) ששמנו מאחורינו. ושוב לא נדע מה לעזאזל קרה שם, בשלושת השבועות שבמהלכם המטיר צה"ל כמות בלתי נתפסת של פגזים על עזה.

אחד האירועים הקיצוניים ביותר במתקפה התרחש עם תחילת המבצע הקרקעי, בשכונת זיתון. קרוב ל-50 אזרחים נקטלו שם בין ה-3 ל-4 לינואר, בידי חטיבת גבעתי, ועשרות רבות עוד נפצעו וגססו למוות – כולם בני משפחה מורחבת אחת. האירועים בזיתון זכו לסיקור נרחב בתקשורת הבינלאומית, ועוררו גל של מחאה וזעזוע. בארץ הם כמעט ולא נודעו – למעט סיקור שטחי למדי ב-ynet, וכמה איזכורים חולפים פה ושם – שום כלי תקשורת מרכזי לא דיווח עליהם (אשמח להיווכח שאני טועה, ושהחמצתי דיווח כלשהו). הנה כך זה קורה: מרחק 3 שעות נסיעה מאיתנו, הרג צה"ל נשים וילדים, ואנחנו אפילו לא ידענו.

כמובן שנשאלת גם השאלה – ולו היינו יודעים, מה היינו עושים? שאלה טובה, אבל לא הפעם. הפעם אני רק רוצה שיידעו. שלפחות יידעו מה קרה שם.

את השתלשלות האירועים שתובא להלן ליקטתי מכמה מקורות שונים (כולם מובאים בסוף הפוסט). אין לי ספק שהם מציירים תמונה לא שלמה, ואולי אפילו מוטֵית לפרקים, של מה שבאמת קרה. ויחד עם זאת, אין לי ספק שגם כך, גרעין האמת שבהם מזעזע כל כך, שהדעת לא סובלת את השתיקה סביבם. מן הדין שהאמת על זיתון תצא לאוויר העולם ותטלטל את מי שעוד אפשר לטלטל.

השתלשלות האירועים

שכונת זיתון נמצאת בפאתיה הדרומיים של עזה. ביום שבת, ה-3 לינואר, החל צה"ל להפגיז את השכונה, ובמקביל כיתר אותה ומנע יציאת תושבים. בלב השכונה התגוררה משפחת סמוני המורחבת במספר בתים סמוכים, כמה מאות נפשות, שהתפרנסו בעיקר מחקלאות. במהלך יום ראשון, ה-4 בינואר, החל צה"ל להוציא תושבים מבתיהם ולרכז אותם בבתים בודדים, כמה עשרות נפשות בכל בית.

בביתו של עטיה סמוני (47) התכנסו 19 איש להעביר את הלילה ביחד. ביום ראשון ב-7:20 בבוקר נשמעו דפיקות של חיילים על הדלת. עטיה ירד לפתוח להם, עם תעודת זהות בידיים מורמות. כשפתח את הדלת, נורה למוות. בנו, פרג', ראה את זה מחלון הקומה השניה.

החיילים פרצו לבית, עלו לקומה השניה, וירו לתוך החדר שפרג' שהה בו. מן הירי נפצעו כמה אנשים, ונהרג אחיו החורג של פראג', אחמד בן ה-4, שהיה בזרועותיו. גם אמו של אחמד נהרגה.

גם בביתה של פטימה סמוני (37) שהו אנשים רבים ביום ראשון. בעקבות אזהרות הצבא שלא יישארו בביתם, יצאו אחדים מהם ביום שני בבוקר לרחוב סאלח א-דין. הם נופפו לעבר טנק ישראלי בפיסות בד לבנות. מיד נפתחה עליהם אש כבדה. בעלה של פטימה ואחיו נהרגו במקום והיא נפצעה. הם נסו לבית שכן, אבל גם הוא הופגז. שני בניה של פטימה, בני 15 ו-17, נהרגו. ילדיה הצעירים יותר נפצעו.

רוב בני המשפחה רוכזו במחסן בטון גדול של ואיל סמוני (40). ביום ראשון בבוקר כבר היו שם הרבה מאד נפשות – 70 איש לפי עדות אחת, 100 איש לפי עדות אחרת. האנשים רוכזו בחופזה, כך שלא היו להם מזון או מים במחסן. גם התינוקות נותרו ללא מזון. מה שאירע בשעות הקרובות תואר בידי עדים שונים לגופים ועיתונאים בלתי תלויים.

ביום שני ב-6 בבוקר, החליטו כמה גברים ללכת להביא אל המחסן בני משפחה מבית סמוך. זאת מתוך הנחה שצה"ל מודע לכך שבית ואיל סמוני הפך למקלט האזרחים הגדול בשכונה ולכן לא יפגע בו. שלושה גברים ניגשו לדלת ויצאו החוצה. מטח ירי מיידי של צה"ל הרג אחד מהם במקום, ופצע את שני האחרים. מיד לאחר מכן נשמע פיצוץ אדיר – פגז או טיל פגע בתקרת המחסן. בשוך הרעש והאבק, היו פזורות במחסן קרוב ל-30 גופות. ילדים, נשים וזקנים. בתוך שניות המקום הפך לגיהנום. עשרות פצועים נותרו שם, בלי יכולת לזוז. רק קבוצה קטנה של אנשים הצליחה לברוח לבית סמוך, שם שמרו כ-40 חיילים על 30 תושבים. עיני הגברים היו מכוסות בבד.

מייסא סמוני (19) היתה בין הניצולים מההפגזה והגיעה אל הבית שבו שהו החיילים, יחד עם התינוקת שלה, בת 9 חודשים, ששלוש מאצבעותיה נקטעו בפיצוץ, ועם מוסא, הגיס שלה (בעלה נהרג בפיצוץ). החיילים ששמרו על הבית נתנו לה עזרה ראשונה וצירפו את מוסא אל יתר הגברים. ידיו נקשרו ועיניו כוסו. החיילים שיחררו את מייסא עם התינוקת ואמרו לה שהם שומרים על הגברים למקרה שיגיעו אנשי חמאס. מייסא הבינה שהם משתמשים בגברים כ"מגן אנושי". היא יצאה אל הכביש יחד עם תושבים אחרים והם נלקחו בידי אמבולנסים פלסטיניים לבי"ח שיפא.

הם היו בני מזל. רוב הפצועים שכבו יומיים בין ההריסות, גוססים לאיטם. במרחק של מטרים ספורים מאיתם – בבתים סמוכים וברחוב סלאח א-דין – שהו עשרות חיילים של צה"ל. הם ידעו על קיומם של עשרות פצועים במחסן של ואיל סמוני, כי הגיעו אליהם כמה ניצולים מן ההפגזה. למרות זאת, החיילים לא עשו דבר, ואף מנעו מצוותי ההצלה של הסהר האדום והצלב האדום להיכנס למתחם.

רק ביום רביעי, ה-7 לינואר, אחר הצהריים, הורשו צוותי ההצלה להיכנס. לעיניהם התגלה מחזה מחריד. בחדר אחד התגלו 16 גופות: 7 נשים, 6 ילדים ו-3 גברים. 4 ילדים, עדיין חיים אבל באפיסת כוחות, נמצאו צמודים לגופות אימותיהם. אנשי הצלב האדום (שאינם פלסטינים) ושליח האו"ם הגדירו את האירוע כ"מזעזע לחלוטין".

פרמדיק של הצלב האדום העיד כי צה"ל לא התיר לצוותי ההצלה להכניס למתחם מצלמות, מכשירי רדיו או טלפונים סלולריים, ציוד שהם נושאים איתם דרך שגרה במשימות כאלה.

ביום חמישי חולצו עוד 103 ניצולים מן המתחם, תשושים מרעב וצמא. ביום ראשון, ה-11 בינואר, חולצו עוד 12 גופות של בני משפחת סמוני. סך ההרוגים ממשפחת סמוני: 48.

תגובות דובר צה"ל

תגובה אחת: "צה"ל מצוי בעיצומם של התחקירים שלאחר מבצע "עופרת יצוקה". עם סיומם יגובשו מסקנות והמלצות ויטופלו בהתאם".

תגובה שניה: "הצבא הוכיח את נכונותו להימנע מפעולות על מנת להציל חיי אזרחים, ולהסתכן בפגיעה בחיילים בכדי לסייע לאזרחים חפים מפשע. כל האשמה רצינית נגד התנהלות הצבא תיבדק בהתאם, אם תתקבל תלונה רשמית".

תגובה שלישית: "הצבא חוקר את מה שקרה בזיתון. אין זה נכון שחיילים הורו לתושבים להתכנס בבית אחד. חיילי צה"ל אינם פוגעים באזרחים במתכוון. אתם חושבים שאנחנו אומרים לאנשים להיכנס לבית ואחר כך הורגים אותם בכוונה? החמאס מחביא את אנשיו בקרב אוכלוסיה אזרחית, ליד בתי ספר ובתי חולים, ומחייב את חיילי צה"ל לפעמים לפתוח באש הגנתית, שלעתים הורגת אזרחים. אנו נוטים לשכוח שבשנת 2000 היו לנו פיגועי התאבדות בישראל, ברחובות בבתי קפה ובאוטובוסים, ו-50 אחוז מהמתאבדים היו מן החמאס".  

11 שאלות

1. האם יש עדות כלשהי על אש שנורתה לעבר צה"ל מאחד מבתי משפחת סמוני?

2. האם נמצאו אמצעי לחימה כלשהם באחד מבתי משפחת סמוני?

3. זיתון ממוקמת בפאתי עזה. ההפגזה עליה פתחה את המבצע הקרקעי. צה"ל הקיף את השכונה במכשולים פיזיים. האם ייתכן שצה"ל פשוט תיכנן להפוך את זיתון למחנה זמני לכוחות גבעתי? האם ייתכן שהשכונה "טוהרה" לא מפני שנורו ממנה רקטות אלא לצרכים לוגיסטיים בלבד?

4. האם חיילי צה"ל פתחו באש על אזרחים שנופפו בבד לבן, כפי שכבר עולה מעדויות של אזרחים בשכונות אחרות? אם כן, למה?

5. האם חיילי צה"ל פתחו באש על אזרחים שיצאו מפתח ביתם, מבלי לבדוק אם הם חמושים? אם כן, למה?

6. האם חייל צה"ל ירה בילד בן 4 בעודו בזרועות אחיו?

7. מדוע ירה צה"ל פגז (מסיבי, בלי ספק) על המחסן של ואיל סמוני, למרות שחיילים ריכזו שם עשרות תושבים במהלך היממה הקודמת? מיהו המפקד שהורה להפגיז את המחסן?

8. לשם מה כפתו חיילי צה"ל וקשרו את עיניהם של גברים ממשפחת סמוני בבית הסמוך למחסן של ואיל? האם חיילי צה"ל השתמשו בגברי המשפחה כ"מגן אנושי"? כלומר, האם נקטו בשיטה ה"מפלצתית" שצה"ל מייחס לחמאס?

9. מדוע לא הגישו חיילי צה"ל עזרה ראשונה לעשרות הפצועים שבבית המופגז, במשך 48 שעות?

10. מדוע לא התיר צה"ל לצוותי הצלה להיכנס למתחם במשך 4 ימים? מדוע לא התיר להם לפחות להיכנס בין יום שני ליום רביעי, 48 שעות שבמהלכן כנראה לא נורתה עוד אש בקרבת הבתים?

11. מדוע נאסר על צוותי ההצלה לצלם את זירת האירוע? האם צה"ל ניסה להסתיר או לסלק ראיות?

כתובות על הקיר

העיתונות הישראלית לא יצאה מגידרה לחקור את טבח זיתון. למעשה, היא בקושי דיווחה עליו. לעומת זאת, כולם הזדעזעו מן הכתובות והנאצות שהשאירו אחריהם חיילי גבעתי על קירות הבתים של משפחת סמוני. ציור של מצבה ועליו הכתובת: "ערבים: 1948-2009"; "1 הלך, 999,999 נשארו"; "עשו מלחמה ולא שלום"; וכמובן, "מוות לערבים", הישן והטוב.

"חבל שאירועים בודדים מטילים כתם על הצבא", אמר גורם צבאי, "ככלל, החיילים שפעלו במבצע הבינו היטב מה מותר ומה אסור וביצעו את ההנחיות באופן מלא. רבים מהם אף הקפידו לשמור על הסדר בבתים שבהם שהו, העניקו עזרה לאוכלוסיה פלסטינית ואף סייעו לבעלי חיים שנותרו קשורים ורעבים".

בתגובה לגילוי כתובות הנאצה, נמסר מדובר צה"ל כי "צה"ל רואה בחומרה כל פגיעה ברכוש מסוג זה והדבר סותר את ההנחיות שקיבלו החיילים ממפקדיהם ערב המבצע". ועוד נמסר: "לא לכך מחונכים חיילי צה"ל. זה נוגד את הקוד האתי של צה"ל – העניין נמצא בחקירה והאחראים ייענשו במלוא החומרה".

יפה שחיילי צה"ל מסייעים לבעלי חיים רעבים. יפה גם שמענישים במלוא החומרה על "פגיעה ברכוש". וטוב שיש קוד אתי. השאלה שעדיין מנקרת היא מה הקשר בין כל הפעלתנות הקוסמטית הזאת לבין הטבח בזיתון. האם מישהו ייתן את הדין על מה שקרה שם? האם חיילי צה"ל מונחים לסייע לבעלי חיים רעבים אבל לא לפלסטינים גוססים? האם הם נענשים במלוא החומרה על שרבוטים גזעניים אבל לא על ירי, מטווח קצר, על ילדים ונשים?

סיכום

אני לא עיתונאי מקצועי ולא משפטן. את המלאכה שעשיתי כאן – איסוף דיווחים ועדויות, הצגת שאלות מתבקשות – יכול לעשות כל אזרח חושב (עם מעט רצון וסבלנות). כמות הדיווחים, אופיים, ומקדם האמינות הגבוה של המקורות, הגיעו (כבר מזמן) למסה קריטית שאין הדעת סובלת אותה. לצערי, מי שהיו אמורים לעשות את המלאכה הזאת בזמן אמת, כשהשטח עוד "טרי" – העיתונות הישראלית ורשויות החוק – מעלו בתפקידם. אולי הפוסט הזה יזיז משהו.

מאחורי העדויות והדיווחים עומדים ניצולים, פרמדיקים, עיתונאים מכמה עיתונים רציניים בעולם, ופעילי זכויות אדם. כולם יחדיו רוקמים נראטיב מפורט ולכיד על האירועים שהתרחשו בשכונת זיתון בין ה-3 ל-7 לינואר. זהו נראטיב מעורר חלחלה, מזעזע, שהשכל והדמיון מנסים שוב ושוב להדוף מעליהם, אך לשווא.

צה"ל עדיין לא סיפק ולו הסבר מינימלי לאירועים. להבדיל מההפגזה על בית הספר של אונר"א בג'באליה, במקרה של זיתון צה"ל אפילו לא טען שנורתה לעברו אש מן הבתים של משפחת סמוני (כזכור, גם במקרה של אונר"א, צה"ל חזר בו, עובדה שמרבית הישראלים אינם יודעים, או מסרבים לדעת). בחלל הריק הזה נותרו תלויות שאלות קשות מאד, וספקות קודרים. מדובר בתקרית שמאפילה בחומרתה על הטלת פצצת הטון על ביתו של סלאח שחאדה, שכבר נחקרת בחו"ל; הן מבחינת היקף הנפגעים, הן מבחינת הספק הגדול שבכלל נורתה אש מכיוון בתי משפחת סמוני, והן מבחינת כמות המפקדים והחיילים שהיו מעורבים, במעשה או במחדל, באירועי זיתון.

אין לי ספק שצה"ל ימצא ויעניש את מי ששירבט את הכתובות הגזעניות על קירות הבתים בזיתון; הם מצטלמות לא טוב בעולם. השאלה היא האם גם כאן, כמו במקומות אחרים, נחזה שוב בגמביט המוכר של "והיה מחננו טהור". ואם כך, אולי באמת אין מנוס מהפקדת החקירה של אירועי זיתון בידיים חיצוניות, בזירה הבינלאומית?

מקורות

הגארדיאן
וושינגטון פוסט
לוס-אנג'לס טיימס
ניוזוויק
ניו-יורק טיימס
בצלם: עדויותיהם של מייסא, פרג' ופאהד סמוני
ynet
אל-ג'זירה

אוי, מחמם את הלב, באמת מחמם, לראות את תהלוכת הגברים-גברים האלה, שבימים כתיקונם משגרים 20 פקודות חיסול לפני ארוחת הבוקר, ואחרי הגרעפץ של הקרואסון עוד מבטיחים לדפוק טוב-טוב את הערבים בבית השימוש – לראות אותם מקרקרים בבהלה, מביטים אנה ואנה מנין יבוא עזרם, מתדפקים נואשות על שערי החוק, נמלטים אל מתחת לחצאית הרחבה של "המדינה", שתגן עליהם מהדוד הרע, הדוד פרננדו אנדראו מספרד.

מרוטי נוצות, מצווחים ככרוכיות.

כן, זה עושה לי טוב, ומחמם לי את הלב בימים הקרים האלה, אחרי 3 שבועות שהם יצקו עופרת על ראשי מאות אלפי אנשים חפים מפשע, לראות שיוצקים גם להם על הראש. לא עופרת, בסך הכל כמה טיפות צוננות של accountabilty, ובכל זאת יש בטיפות הספורות האלה כדי לשבש שם, במוחות של הגברים-גברים האלה, את הסדר הטוב. להעמיד אותם לשניונת חולפת באור האמיתי של מעשיהם: פושעים. לא טובים מאחרון הטרוריסטים.

ואני יודע שלא ייצא מזה הרבה, אולמרט ולבני כבר על הטלפונים לראש ממשלת ספרד, במיטב מסורת הפאסיב-אגרסיב של הדיפלומטיה הישראלית, מאיימים מתוך תחינה נואשת, ומישהו שם יתעשת, במדריד, וימצא סעיף נשכח בחוק שיסכל את החקירה הזאת הרבה לפני שהיא תתגבש לכתבי אישום. כן, כל זה ידוע מראש, ובכל זאת, נורא קשה לי לחנוק את ביעבוע השמחה הזה בתוכי, סוף סוף לראות אותם, את אדוני המלחמות שלנו, קצת מבוישים ומבוהלים. קוראים לזה שמחה לאיד. שמחתם של נטולי הכוח בנפול סוכני הכוח.

ביתם לא חרב. זרחן לא חרך את עורם. ילדיהם לא נקרעו בפגזי פלאשט. לא לא, אסון כבד יותר ניחת על ראשם: אין טיולים לאירופה בעתיד הקרוב.

נו, דיכטר, באמת איך תעמוד בזה? אם אתה לא תטוס לאירופה, מי יסביר לאירופאים למה מגיע לך להמשיך לטוס לאירופה? וכמה נוגע ללב פואד, שהגדיר את ההחלטה בספרד "הזויה". אני לתומי חשבתי שעצם העובדה שהאנשים האלה ממשיכים להתקבל בכבוד מלכים בבירות העולם – היא היא הזויה. כיוון שהבושה לא קברה אותם בארץ, אולי הפחד יעשה זאת.

[לנקות את השולחן, ומהר, מטיעוני סרק מגוחכים: אף אחד לא כפר בזכותה של ישראל להעניש את סלאח שחאדה. מכך לא נובע שיש לישראל זכות להוריד איתו לקבר עוד 14 אזרחים חפים מפשע, בהם 9 ילדים. ואין שום "צביעות" בהחלטת השופט הספרדי. הוא לא יזם את התביעה, אלא רק שקל את הבסיס החוקי שלה. אם למישהו מ"מזועזעי הצביעות" מפריע שהספרדים לא חוקרים את פשעי המלחמה של אמריקה ורוסיה – אדרבא; תתכבדו נא ותטרחו להגיש כתבי תביעה, מפורטים ומנומקים, לבית הדין הספרדי. אם לכם לא אכפת מפשעי המלחמה של רוסיה בצ'צ'ניה, למה אתם מצפים של"מרכז הפלסטיני לזכויות אדם", שהגיש את התביעה בספרד, יהיה אכפת מהם?]

אתמול התברר שצה"ל הצטרף לשורה ארוכה של עוכרי ישראל – התקשורת המערבית, אירגוני זכויות אדם, וכותב בלוג זה, העני ממעש – ומפיץ את השמועה הזדונית שצה"ל השתמש בפצצות זרחן בעזה. כפי שחזרו והטעימו כבר אלפי פרשנים וטוקבקיסטים, מדובר בעלילת שווא שרקמו פלסטינים ורופאים בעזה שמשתעשעים להם בפיברוק כוויות זרחן. העובדה שצה"ל משתף פעולה עם העלילה הזאת היא חמורה ביותר.

צה"ל עוד הרחיק לכת יותר מכותב בלוג זה, שסבר לתומו כי הפלסטינים נפגעו מפגזי זרחן לבן, שנורו לצורך מיסוך עשן, ורק משום שצה"ל, כפי שאומרים בלעז, לא נותן חרא על הפלסטינים, הוא לא הקפיד לירות אותם מחוץ לריכוזי אוכלוסיה.

לא ולא; כעת צה"ל מכריז במפורש שחייליו ירו 200 פגזי מרגמה זרחניים בתוך שטח מיושב. אין זאת כי אף צה"ל, אחרון מגיננו ועטרת ראשנו, הצטרף לשורת האנטישמים והמשמיצים. יידעו קברניטי המדינה – מתחת למדים מסתתר גיס חמישי: צבא שלם שחותר תחת קיומנו ומסייע לגרועים באויבינו. יושם צה"ל מאחורי סורג ובריח! יירקב לו שם עם אדיב ופחימה ווענונו ויחשוב טוב טוב על מה שהוא עשה! יתבייש לו צה"ל!

הגמביט

למען האמת, אין מה להתרגש מהודעת צה"ל; היא היתה בלתי נמנעת. הרשת כבר מוצפת בעדויות לשימוש בפצצות זרחן נגד פלסטינים – שאריות בוערות ברחובות, ריח חריף, כוויות לא שגרתיות, נסיונות כיבוי כושלים. מישהו שם למעלה הבין שאי אפשר לעצום עיניים מול כמות כזאת של עדויות פיזיות. זה לא בהכרח יום שמח לשוחרי שלטון החוק בישראל; זה יום עצוב. הסיבה היחידה שצה"ל נסוג מהכחשתו המקורית היתה שהוא לא רצה לצאת אדיוט, ולא, חס וחלילה, הכרה אמיתית בכך שחייליו ביצעו פשע חמור שהמיט סבל נוראי על נפגעי הזרחן.

המתקפה על עזה ידעה עוד עשרות תקריות לא פחות מזעזעות, ואולי יותר (במונחי הרוגים, פצועים וגוססים) שהוסתרו לחלוטין מקוראי העברית (הנה אחת בולטת, שראויה לפוסט נפרד). עד כה, צה"ל לא ראה צורך "לחקור" אותן. מדוע? ברוב התקריות האלה, עיקר הראיות הן עדויות של נפגעים ושל כוחות הצלה – רובם פלסטינים מטבע הדברים. צה"ל שותף בהנחה השקטה של הציבור הישראלי, לפיה הפלסטינים תמיד משקרים. לכן אין צורך לבדוק את עדויותיהם, גם כשמדובר בטבח של עשרות תושבים מהפגזות "קונבנציונאליות".

זוהי דוגמה מאלפת למהלך שאני קורא לו גמביט "והיה מחננו טהור". במהלך כזה, ניצבת המערכת מול אשמה רחבה ועמוקה. על מנת להימנע מחשבון נפש אמיתי, שיגבה מחיר כבד מבכירי המערכת (עד כדי הדחה), המערכת מבודדת פינה אחת בתוכה, מצומצמת מאד – ומטילה עליה את כל האשמה. במרץ רב ניגשים "לבער את הנגע"; המשפטנים של המערכת מנסחים כתבי אישום, המנהלים/מפקדים מגנים בחריפות, ולבסוף אכן מורשע איזה ש.ג. אומלל בביצוע פשעים, שיש להדגיש, "לא הם דרכנו", ונבעט ביעילות לפינה חשוכה.

האפקט המבוקש, שאכן מושג על פי רוב, הוא היטהרות פומבית. התוכחה הציבורית מנוקזת כולה כלפי השעיר לעזאזל, ומתוך כך נשכחים ואף נמחלים החטאים הכבדים הרבה יותר של בכירי המערכת. הנגע בוער, הגידול הוסר, עכשיו הגוף שוב בריא ונקי; והיה מחננו טהור.

ישראל נקטה בגמביט הזה כאשר המציאה את המונח "מאחזים בלתי חוקיים", שממנו השתמע כאילו יתר ההתנחלויות הן חוקיות. בשצף קצף ניגשו משרדי הביטחון והמשפטים להיאבק במאחזים, מאבק שזכה, למרבה הצער, לתמיכת מפלגות השמאל. בסופו של דבר, רק קומץ מאחזים בכלל פונה, ושאר ההתנחלויות (ש-40% משטחן מצויים על קרקעות פרטיות של פלסטינים, כלומר, נגזלו בכוח) קנו לעצמן מכובדות חוקית. הגמביט הצליח.

פרשת פצצות הזרחן מפעילה את גמביט "והיה מחננו טהור" בשני שלבים. בשלב הראשון, מניחים שכל מה שקרה במלחמה ולא היה קשור לזרחן – הוא כשר. פצצות טונה על בית מגורים – כשר. הפגזה של בית ספר – כשר. השמדת מזון וציוד רפואי – כשר. רק הזרחן טמא.

בשלב השני, גם הטומאה הזאת מצומצמת לנקודה זעירה אחת. מתוך 200 פצצות המרגמה הזרחניות שנורו, צה"ל בעצם מוטרד ולכן חוקר רק 20 מהן – אלה שנורו לשטח בנוי. יתר 180 הפצצות, שנורו לעבר חוליות ירי בפרדסים, עוברות טיהור מיידי. אומנם מדובר בקשקוש בּלבּוש: המבחן הרלבנטי, מבחינת דיני המלחמה, הוא לא טיבו של השטח (בנוי או חקלאי) אלא האם ירי הזרחן סיכן אזרחים, מאחר שמדובר בחומר הנישא בקלות ברוח. אבל שוב, הלהט המוסרני-משפטני שבו מסתער צה"ל על קומץ החיילים שירו את 20 הפגזים לשטח הבנוי משכיח עד מהרה את הממדים האמיתיים של ירי מרגמות הזרחן, וירי פגזי העשן ("זרחן לבן"), ופשעי המתקפה בכללותם.

עוד כמה שבועות נתבשר שהאחראים ננזפו, הפקודות רועננו, הנהלים הוחמרו, וכולנו נוכל להתרווח לאחור ולמחוק את הכתם הזעיר, הבוער הזה, שאיים על מוסריות המתקפה על עזה. ושוב היה מחננו טהור.

שמעון לוי, מראשי הקהילה היהודית במרוקו, מגנה את "התוקפנות הישראלית" בעזה. "אנו מזועזעים מן הטבח שלא ניתן להצדיקו, שהרג קרוב ל-1,000 בני אדם בעזה", אמר לוי.

ריצ'רד גורדון, נשיא הקונגרס היהודי האמריקני, תומך ב"פעולות המגננה" של ישראל ברצועת עזה. "ההתקפות נגד הנהגת חמאס, מתקנים, אתרי שיגור רקטות ומנהרות הברחת נשק היו מדויקות ואפקטיביות", אמר גורדון. 

                                                    5 3 3   י ל ד י ם

                                      עזה, 6.1.2009         "גטי אימאג'ס"

Broken Bones / Matt Elliott

 

We as beasts of burden take the fall
Though they'll break our backs won't share the spoils
Time to put some backs against the wall
Best to stand & die than live & crawl
Though they'll break our bones they'll break our bones
Though they'll smash our homes they'll smash our homes
There's a special place in hell reserved for them
We as beasts of burden take the fall
Though they'll break our backs won't share the spoils
Time to put some backs against the wall
Best to stand & die than live & crawl
Our hands are forced against the hordes
Who hoard, is this all that we're put here for, just to hoard, just to hoard

 

"שקר שחוזרים עליו שוב ושוב, הופך לאמת. אמת שחוזרים עליה שוב ושוב, נשכחת"

1. זאת מלחמה.

לא, זו מתקפה חד-צדדית של צבא אדיר כנגד כוח חמוש בעליבות.

מצד אחד צה"ל: עשרות אלפי חיילים, מאות מטוסי קרב משוכללים, פצצות חכמות חודרות בונקרים, גדודי טנקים, סוללות ארטילריה, מערך מודיעין אלקטרוני (לווינים, מזל"טים, אמצעי האזנה), יחידות הנדסה קרבית מצויידות באלפי טונות של חומר נפץ, ספינות טילים חמושות, מערך סיוע ואספקה נדיב (לבוש, תחמושת, מזון), עורף ממוגן וערוך לשעת חירום.

ופגזי זרחן לבן, כמובן.

מצד שני הפלסטינים: כמה אלפי חמושים עם טילי גראד, צינורות נפץ חלולים (קסאם) ומטעני צד. בלי מיגון ועם תשתית רפואית קורסת. זה מאזן הכוחות האמיתי; תזכורת לכל הישראלים המתבשמים מן "הניצחון הסוחף" שלנו.

2. ישראל פתחה במתקפה כי הדרום היה נתון תחת מטחי טילים.

לא, ישראל הפרה את הרגיעה, ורק אז החלו מטחי הטילים. ב-4 לנובמבר הרג צה"ל 6 לוחמי חמאס בפעולת פיצוץ מנהרה. זה, ושום דבר אחר, היה הניצוץ שהצית את הבעירה. שטיפת המוח בצד שלנו היתה מאד אפקטיבית – מן הרגע הראשון התקבע הדימוי השקרי, כאילו אנחנו היינו הצד המותקף, הסביל. על השקר הזה חזרו מאות פעמים – פוליטיקאים, פרשנים, טוקבקיסטים – עד שהתקרש למעמד אמת קדושה. אולי ננסה שיטה דומה.
ישראל הפרה את הרגיעה.
ישראל הפרה את הרגיעה.
ישראל הפרה את הרגיעה.

3. החמאס מעוניין בהמשך הלחימה וסירב להפסקת אש.

לא, מיד עם תום הסכם הרגיעה, הכריז מחמוד א-זהאר שחמאס מעוניין להאריך את ההסכם בחצי שנה אם ישראל תקיים את הבטחותיה מיוני 2008 (פתיחת מעברים וסוף להתקפות על עזה), ובתמורה יפסיק את ירי הטילים. בישראל השיבו שלא מדברים עם החמאס על רגיעה. שבוע אחרי, פירסם חאלד משעל הצהרה דומה. שוב – בצד הישראלי התעלמו. לו היה שלומם של תושבי הדרום באמת בעדיפות עליונה אצל מנהיגי ישראל, היו מסכימים מיד על חידוש הרגיעה, לפחות לעוד 6 חודשים.

4. מאות האזרחים הפלסטינים נהרגו באשמת החמאס, שמשתמש בהם כמגן אנושי.

לא, רובם נהרגו בפעולות שבהן לא הסתתר כל כוח חמוש של החמאס מאחורי האזרחים.

שלושה מעשי טבח גדולים ביצעה ישראל במתקפה הזאת. הטבח הראשון היה במכה האווירית שפתחה את המתקפה ב-27 לדצמבר. לפחות 70 אזרחים נהרגו בה, מתוכם כ-40 צוערים של משטרה כחולה (משטרת תנועה) שעמדו בטקס סיום. כיוון שהיתה זו מתקפת פתע, שהחמאס לא הספיק להתכונן אליה, אין שחר לטענה שכבר אז התחבאו לוחמיו מאחורי האזרחים שנקטלו.

הטבח השני היה בבית משפחת א-סמוני בשכונת זייתון, שם נהרגו כ-30 אזרחים ב-5 לינואר. יום קודם פינה צה"ל את האזרחים אל הבית, ובבוקר למחרת הפגיז אותם. על הטבח הזה ידוע מעט מאד, למעט עדות מזעזעת של אחת הניצולות.

הטבח השלישי היה בבית ספר של אונר"א במחנה הפליטים ג'באליה ב-6 לינואר, שם נהרגו לפחות 30 אזרחים, שנמלטו מבתיהם מאימת הקרבות. צה"ל טען בתחילה שחמושים ירו פצצות מרגמה מחצר בית הספר, אבל אחר כך חזר בו והודה בטעות (הודאה שכמעט ולא דווחה).

לפחות במקרים האלה, האזרחים הפלסטינים שנהרגו לא שימשו מגן אנושי. כלומר, בהערכה זהירה, קרוב ל-150 אזרחים בלתי מעורבים נהרגו מאש צה"ל מבלי שהסתתרו בקרבם לוחמי חמאס (יש עוד מקרים שלא פירטתי כאן).

בכל זה אין כדי למחול על הריגת אזרחים שכביכול כן שימשו "מגן אנושי" (בדרך כלל, ללא ידיעתם). התפיסה הישראלית שכל אזרח בקירבת לוחם חמאס הוא בן-מוות היא תפיסה טרוריסטית לכל דבר. ובכל זאת, חשוב להתעמת גם עם התפיסה המעוותת הזאת על בסיס עובדתי, כדי להוכיח את המובן מאליו של המתקפה הישראלית: לא סופרים אזרחים, נקודה.

5. ישראל מקפידה על עזרה הומניטרית ורפואית לאזרחי עזה.

לא, ישראל תוקפת מתקנים וצוותים רפואיים בלי הרף. היא הפגיזה מחסן תרופות מרכזי בתחילת המתקפה, הרגה שבעה אנשי רפואה בזמן שעסקו בחילוץ פצועים, הפגיזה שלושה בתי חולים וארבע מרפאות, בהן מרפאת ילדים שאף סומנה בצלבים אדומים מראש, בתקווה למנוע את תקיפתה (כמדווח כאן). היא גם מעכבת פינוי פצועים במשך ימים ארוכים.

כל מערכה צבאית מלווה בשקרים ודיסאינפורמציה. אין לי ספק שגם החמאס עוסק בכך במרץ. מה שראוי לציון הוא האפקטיביות של תעמולת השקר גם בחברה דמוקרטית, הנהנית לכאורה מחופש דיבור, תקשורת פתוחה ורב-ערוצית, ודעת קהל ביקורתית. המתקפה הישראלית זוכה לתמיכה גורפת בציבור, ותמיכה זו נשענת על מערכת השקרים שנסקרה והופרכה כאן.

למרות שמרבית העובדות ניתנות לאיתור אחרי מאמץ סביר, התקשורת הישראלית מעדיפה לשמש שופר לדובר צה"ל ולמשרד החוץ. הציבור, שיודע יפה מאד לפקפק באמינות הדיווחים בנושאים אחרים – מדיניות כלכלית, המאבק בפשיעה, שחיתות שלטונית וכיוב' – מתמסר בכניעה ל"אמת הרשמית" בכל מה שקשור לזירה הבטחונית. כאשר הוא נקרא לדגל, הוא משאיר את הביקורת בבית. יותר מכך: הוא מסתער בזעם על כל מי שמתעקש לא לוותר על הספק והביקורת גם כשהתותחים רועמים. צה"ל מפזר מעלינו פליירים מלאים כזבים, ואנחנו קוראים בהם בשקיקה עיוורת.

לא מעט מהמתנגדים למתקפה הצה"לית סבורים שהדיון בהצדקות שלה מיותר. לדעתם, מרבית הישראלים אינם מטרידים את עצמם בשאלות כאלה. מרגע שמופעל הכוח הברוטלי – הוא הוא הצדקת עצמו. מבחני האמת והצדק הם דקדוקי עניות בשעה כזו.

זה אולי נכון לפלח אוכלוסיה מסוים, אבל ודאי שלא לרוב האוכלוסיה. עובדה מוזרה היא, ובכל זאת, עובדה עם בסיס פסיכולוגי מוצק: רוב האנשים רוצים להרגיש טוב עם עצמם. רוב האנשים משקיעים מאמץ רב בביסוס הצדקות למעשיהם ודעותיהם. על כן תעמולת השקר של השלטון והתקשורת משרתת צורך פסיכולוגי עמוק, המחריף ב"שעת חירום".

אלמלא היה הקונצנזוס מתעקש על הצדקות – לא היה טורח לחזור מאות פעמים על מנטרות השקר שמלוות את המתקפה ("הם הפרו את הרגיעה", "הם מקריבים את האזרחים שלהם", "אנחנו פועלים באופן הגנתי", "לנו אין כלום נגד האוכלוסיה האזרחית בעזה"). אלמלא היה הקונצנזוס חרד כל כך לשלום ההצדקות שלו, לא היה תוקף באלימות כזאת את מי שמערער עליהן.

קשה מאד, אולי בלתי אפשרי, לסדוק את תמונת המציאות המעוותת של הקונצנזוס הישראלי. מבפנים, היא מתפקדת כגלעין של זהות קולקטיבית מדומיינת – קורבן נצחי של אלימות ערבית, הפועל בלית ברירה, תחת אילוצים מוסריים עילאיים, להגנה עצמית בלבד. מבחוץ, היא מתפקדת כשמיכת חורף חמימה, המגינה עלינו מפני צינת המציאות האמיתית. נותר רק לעמוד מולה עם מראה.

[הערה: התקפות אישיות, עלי או על מגיבים אחרים, יימחקו. ביקורת שאינה מגובה בתיעוד וקישורים המשתווים לאלה שהובאו כאן – לא תיענה. כנ"ל גם ביקורת לא עניינית].

ראשית, השפה: בג'באליה היה טבח. לא "הסתבכות", לא "שקיעה בבוץ" ולא "שגגה". טבח. טבח ג'באליה. רק שנתיים וקצת חלפו מאז הטבח הקודם ברצועה, טבח בית חאנון, שבו הפגיז צה"ל שכונת מגורים והרג 19 אזרחים פלסטינים.

זה היה צפוי. מתקפה שמתחילה בטבח, יכולה רק להידרדר. 4 הדקות הראשונות של המתקפה, לפני 12 יום, הגדירו את אופייה: 150 צוערים של משטרה כחולה (קרי, לא כוח צבאי) נקטלו מן האוויר בפעולה שדייקנותה קצרה שבחים מקיר לקיר. גם זה היה טבח, אף כי עשו הכל לטשטש את משמעותו. אני מודה שגם לי לקח יומיים להבין מה קרה ומה עתיד לקרות. בינתיים טבח רודף טבח – 13 בני משפחה (בהם 7 ילדים) נהרגו מפגז שצה"ל ירה על ביתם בשכונת זייתון. ועוד ועוד.

הדגל השחור התנוסס מעל המתקפה של צה"ל מן הדקה הראשונה.

העניין הזה נלעס לעייפה בויכוחים על המבצע, אבל ראוי להזכירו שוב ושוב: לצורך קביעת האחריות – המוסרית והמשפטית – אין שום משקל לטענה הישראלית שמדובר בטעויות, נטולות כוונת זדון. המבחן הוא הידיעה מראש – ידיעת הסיכוי, הקרוב לודאי, שייפגעו המוני אזרחים. צה"ל ודאי יודע זאת, במיוחד אחרי הירי השגוי על כוחותינו. בתנאים האורבניים של עזה, אין שום דרך מבצעית לבודד את לוחמי החמאס. לכן משַטחים רחובות שלמים וזורעים חורבן בקנה מידה חסר תקדים.

אכן מדובר במתקפה חסרת תקדים בברוטליות שלה. בעשרים השנים האחרונות, שבהם הופעלו צבאות מודרניים נגד אוכלוסיה אזרחית חסרת מגן, אין כמעט מקרים דומים באכזריותם, למעט שניים: הטבח שביצעה ארה"ב באוכלוסיה העיראקית וזה שביצעה רוסיה בצ'צ'ניה.

בית הספר בג'באליה שימש מקלט פליטים – אותם פליטים שצייתו להמלצת צה"ל (נוהל "הקש בגג") להתפנות מבתיהם. גם כאן אין כל חידוש, למעט קנה המידה. כבר במלחמת לבנון השניה דחקה ישראל בתושבי הכפרים לנטוש את בתיהם, ואז הפגיזה לא אחת את שיירות הפליטים מן האוויר.

הפלסטינים בעזה סופרים כבר כ-700 הרוגים, ובהערכה מאד זהירה, לפחות 150 מתוכם הם נשים וילדים.

כשהייתי ילד היה לנו משחק כזה: כולם נשכבים אחד על השני על הקרקע, וצועקים: ערימת ילדים, ערימת ילדים. הילד שנקלע לתחתית הערימה תמיד היה יוצא בפנים כחולים.

כמה ילדים עוד צריכים להצטרף לערימת הילדים המתים בעזה, כדי שישראלים מן השורה – לאו דווקא פעילים פוליטיים – יאמרו די?

זאת לא שאלה היפותטית. המתקפה בעזה נכנסת כרגע לשלב "השעון המתקתק". הפסקת האש תגיע בעוד כמה ימים, בלחץ בינלאומי. ישראל רחוקה מהשגת היעדים הטקטיים שלה (חיסול תשתית הרקטות), שלא לדבר על היעד האסטרטגי (הפלת שלטון החמאס). בלי ספק, עד הפסקת האש ילחץ צה"ל עוד ועוד על הדוושה. עוד הרבה ילדים יתווספו לערימה. במהלך הפסקת האש, יתגבש לחץ פוליטי וצבאי לחזור ללחימה מה שיותר מהר, כדי להשלים את המלאכה. עוד ילדים לערימה.

אם כך: כמה ילדים נחוצים? 300? 500? 1,000? 5,000?

האם ישנו בכלל מספר הרוגים פלסטינים שיחצה איזשהו סף סיבולת בציבוריות הישראלית? האם יש סף סיבולת כזה? לעת עתה נדמה כאילו הפקידו הישראלים את ענייני המוסר בידי אומות העולם. שהם יגידו לנו די, שהם יגידו לנו מתי עברנו את הגבול. כי אנחנו לא יודעים. בעצם, אין לנו מושג כבר מה מותר ומה אסור.

תחושת חוסר האונים הזאת איננה לחלוטין מוצדקת. ישראלי מן השורה יכול לעשות לא מעט לעצור את הטירוף. "אומץ לסרב" התעוררו מהתרדמת ופירסמו היום מודעה גדולה הקוראת לסרבנות. עוד מודעת מחאה של "האשמים הרגילים" מן השמאל התפרסמה. מוטב מאוחר מאשר אף פעם. בטורי הפרשנים כבר מבצבצים, כצפוי, סימני השאלה והפקפוק. שוב מאוחר, 700 הרוגים מאוחר מדי, ובכל זאת, מוטב מאשר המשך שתיקת הכבשים.

מותר גם להתחרט ולומר: טעינו. בשמאל הישראלי נפוצה תופעה מגונה של "סכינאות היום שאחרי": התחשבנות חסרת-רחמים זה עם זה – מי התריע קודם, מי מחה ראשון. עד היום יש מי שמסתובב עם פנקס מרוט מ-1982 ומפנה אצבעות מאשימות. כל העניין הזה מיותר. אצבעות מאשימות יש להפנות כלפי סוכני האלימות – הממשלה והצבא. בזמנים מטורפים כאלה, אזרחים חפצי-חיים צריכים להתאחד נגד מי שמאיים על שלומם ולא אחד נגד השני (בין אם הם בני אותו עם או לא). ישראלי שיעצור עכשיו ויגיד: טעיתי בתמיכתי הלא מסוייגת בצבא, טעיתי כשחשבתי שהפעם זה יהיה נקי ויעיל ולא כל כך מכוער – ישראלי כזה עושה מעשה גדול. הוא בעל תשובה. 

מן התשובה מתחייבת פעולה. מה יעשה מי שלא נקרא לצבא ולא כותב בעיתונים או ברשת? יפעיל לחץ ככל שניתן על מקבלי ההחלטות. יפגין, ישלח אי-מיילים, ימשוך תשומת לב תקשורתית, יסרב לשתף פעולה עם חינגת הדם וההרג הזאת. איפה כל הנשים? אלה ששולחות את בניהן ובעליהן לשדה הקרב, למה לא שומעים אותן? הלא הנשים תמיד היו חוט השדרה של מחנה השלום הישראלי, הראשונות להבין את גודל הכזב והאיוולת של פולחן הכוח.

לחץ ציבורי פועל בישראל. למעשה, הפוליטיקאים שלנו משותקים מפחד לנוכח סקרים המראים על אי פופולריות. מי שיפעיל כעת לחץ לסיום הלחימה, ולא משנה איך, העיקר שיהיה סיום סופי בהחלט – עושה מצווה גדולה. התנגדות לטבח שהיה ולטבח שיהיה היא בפשטות פעולה מצילת חיים.

וביום הבוחר, מתי שיבוא, אולי ננסה פעם אחת להיפרע מן המנהיגים שסיחררו אותנו ואת שכנינו, שוב, למחול הדמים המוכר.

צחוק בחדרים, שריקה
דממה.
על כתפינו, יונה צחורה.

                                                          עזה, 5.1.2009                                    "רויטרס"