מתוך היונה שעל הגג, פ. קפקא, עם עובד 2007.
1. [זו היתה אסיפה פוליטית]
"זו היתה אסיפה פוליטית. משונה הדבר שרוב האספות נערכות ברחבת האורוות, על גדת הנהר, שהקול האנושי כמעט אינו יכול לגבור על שאונו. אף על פי שישבתי על מעקה הרציף, קרוב אל הנואמים – הם דיברו על בסיס מרובע, עירום, של אבני גזית – לא הבנתי אלא מעט. אמנם ידעתי מראש במה מדובר, והכל ידעו זאת. והכל גם היו תמימי דעים, תמימות דעים שלמה מזו לא ראיתי מימי, וגם אני הסכמתי עמם הסכמה גמורה, העניין היה ברור מאין כמוהו וכבר דנו בו פעמים רבות, ועדיין היה בהיר כביום הראשון; שני הדברים, תמימות הדעים והבהירות, היו מפחידים, יכולת החשיבה שָבתה מרוב תמימות דעים ובהירות, לפעמים חפצת לשמוע רק את הנהר ושום דבר מלבדו".
2. [בעיר הזאת השעה תמיד]
"בעיר הזאת השעה תמיד שעה מוקדמת של שחר שכמעט לא עלה עדיין, המים גונם אפור אחיד שאינו מתבהר כמעט לעולם, הרחובות ריקים, נקיים ודוממים, היכן שהוא נעה לאטה כנף של חלון שלא הודקה, היכן שהוא מתנפנפים קצותיה של יריעת בד שנפרשה על מעקה מרפסת בקומה אחרונה, היכן שהוא מתבדר קלות וילון בחלון הפתוח, ומלבד כל זה אין כל תנועה".
3. [אלה חיים בין קלעים]
"אלה חיים בין קלעים. אור יום, בוקר תחת כיפת השמים, ומיד מחשיך, וכבר ערב. אין זו תרמית מסובכת, ובכל זאת עליך להסכין עמה כל זמן שאתה עומד על הקרשים. אתה יכול רק לברוח, אם יש לך הכוח, לפנות וללכת אל הירכתיים, לחתוך את יריעת הבד ולעבור בין קרעי השמים המצויירים, לצאת דרך כל מיני גרוטות ולהימלט אל הרחוב שבמציאות, הצר, החשוך והלח, שאמנם גם הוא עדיין קרוי רחוב התיאטרון, בגלל הקרבה אל התיאטרון, אבל הוא אמיתי ויש לו כל העומקים של האמת".
לא למות טיפש 