[פוסט ארוך במיוחד. מומלץ לקרוא בחלקים, עם הפסקות קפה]
מעין הקדמה מתודולוגית
יש ידיעות שמסתובבות באינטרנט חודשים ושנים מבלי שמישהו יטרח להתעמק בהן. העובדות מדווחות פעם פה ופעם שם; אתה קולט אותן בחצי עין, לפעמים זוקף גבה, אבל אין לך פנאי, לא ברור לך מה הסיפור שם, אז אתה הודף אותן מעליך וממשיך הלאה.
יש פער עצום בין עובדות לסיפור. אף אחד לא מתעניין בעובדות סתם, מבודדות מהקשר ומשמעות. אף אחד גם לא יכול לזכור אותן. מידע שלא עובר סינתזה לידע, הולך לאיבוד – הן במערכת התפיסתית שלנו, והן באינטרנט.
הסיפור של שדות הגז מול חופי עזה הוא מין "לא-סיפור" שכזה. העיתונות הכלכלית בארץ התעסקה רבות בנפתוליה האינסופיים של עיסקת הגז בין מדינת ישראל לבעלת הזיכיון על הקידוחים, חברת בריטיש גז. ודאי שמעתם על זה. סביר להניח שכמוני, לא ממש התעמקתם. מסובך מדי; כמה מדינות בוחשות בעיסקה (ישראל, בריטניה, מצרים והרשות הפלסטינית), יש אולי בעלי מניות עלומים, העיסקה קמה ונופלת, כמעט נחתמת וברגע האחרון מתבטלת. כל זה מתערבל למין ענן של אבק מתיש ומבלבל, הרבה מעבר ליכולת העיבוד הנורמלית של צרכן החדשות הממוצע. אז הוא מסמן לעצמו מין הוראת הפעלה (מי לא מכיר אותה?): "בפעם הבאה שאני פוגש כותרת בנושא הזה, לדפדף הלאה מיד".
כך גם אני עשיתי. וגם הצלחתי להתעלם מן היתוש המציק שמדי פעם היה מגיח מן הענן הזה, של עיסקת הגז, ועוקץ אותי בעורפי, כמו מזכיר לי: הי, יש פה סיפור. סיפור ענק. הוא רק מחכה שמישהו יאסוף את השברים שלו מן הרצפה. שמישהו כבר יחבר את הנקודות.
המישהו הזה כבר עשה את העבודה לפני חצי שנה. קוראים לו מישל חוסודובסקי, ועוד נחזור אליו. גם אז לא התפניתי. זוכרים מה היה פה לפני חצי שנה?
נכון. ותראו כמה מוזר: מסתבר שיש קשר מעניין מאד בין "עופרת יצוקה" לעיסקת הגז. אז אולי בכל זאת אני אתאמץ? אולי גם אתם?
אני מתריע מראש שהדברים הבאים עשויים להיות בחזקת חדשות ישנות מאד עבור קוראים עירניים ממני. אין לי שום יומרה לגלות את אמריקה בנושא הזה. להשקפתי, סיפור חשוב הוא סיפור חשוב, גם אם מספרים אותו פעמיים ושלוש. הרי יש כל כך הרבה עובדות ישנות, ממש עתיקות, שאינן חודרות לתודעה שלנו. עדיף לטחון עובדות ישנות וחשובות מאשר לעוט על עובדות חדשות שאין בהן כל חשיבות (שוב קופצת לראש המימרה הנוקבת הזאת של אורוול: "כדי לראות את מה שמתחת לאף נדרש מאמץ מתמיד").
במקרה הנוכחי, אין לי ספק שאני לא לבד; יש עוד הרבה ישראלים שלא ראו את מה שמתחת לאף שלהם.
זאת ועוד, בתקופת "עופרת יצוקה" עשיתי מאמצים רבים לאסוף מידע רב על המתרחש, בניסיון להבין את המדיניות הישראלית. קצב האירועים היה כה קדחתני שלא היה לי ספק שאני מחמיץ דברים מסוימים. בדיעבד, סיפור הגז הוא אולי ההחמצה הגדולה ביותר שלי, בזמן אמת. וחשוב לי להשלים את התמונה, לי ולמי שמעוניין.
שהרי עוד קודם שהייתי מודע לסיפור הגז, ניקרה בי שאלה זמן רב. שאלת ה"למה"? למה פלשה ישראל לעזה? למה בכוח ובברוטליות כאלה? מה היא רצתה להשיג?
את התשובות השגרתיות, שדקלמו הפוליטיקאים והעיתונאים, לא היה קשה להפריך. הפסקת ירי הטילים, הפסקת הברחות הנשק – מי שעיניו בראשו ראה שמדובר בסיפורי בדים. לא אחזור כאן על מסכת ההוכחות והראיות – המעוניינים ייכנסו לארכיון ויעיינו בפוסטים מן החודשים ינואר-פברואר 2009.
כך שלמרות שידעתי היטב מה לא היו מטרות המבצע, לא היה לי ברור (ועדיין לא ברור לגמרי) מה היו מטרותיו האמיתיות. כרגיל, הדילמה היתה: רישעות או איוולת? תיכנון מוקדם, עם מניעים מוגדרים אך מוסתרים היטב מן הציבור, או שמא מצעד איוולת שבו טעות אחת מתגלגלת לטעות שניה עד הכישלון הקולוסאלי?
(תזכורת: "עופרת יצוקה" היה כשלון טוטאלי. את השגיו – מניעת ירי טילים על ישובי הדרום – היה ניתן להשיג על-ידי הארכת הסכם המעברים. וזאת מבלי לשפוך טיפת דם אחת. כאמור, התיעוד קיים בארכיון).
בכל מה שקשור למדיניות הישראלית כלפי הפלסטינים, אני נוטה תמיד לקבל הסברים מעורבים. כן, היו מטרות זדוניות מראש, אבל הן לא היו מוגדרות לגמרי, ודרכי השגתן לא עובדו עד הסוף. אליהן הצטרף השילוב הישראלי המוכר של קוצר ראייה, טיפשות ויהירות.
סיפור הגז, אני חושב, יוצק תוכן ממשי למרכיב התכנון מראש. כלומר, הוא חושף מטרות כלכליות רבות עוצמה שעמדו מאחורי המבצע. שוב, זה לא מסביר את רמת המיקרו – למה חיילי צה"ל ירו על תושבים שהניפו דגלים לבנים, למה הופגזו מחסנים רפואיים וכיוב'. אבל זה בהחלט מעניק פשר מסוים ברמת המקרו, להילולת ההרס הכה בלתי מובנת שהתפרצה אל חיינו, ובעיקר אל חיי הפלסטינים, ב-27 לדצמבר 2008.
ומכאן לסיפור.
מדינת ישראל והגז של עזה
מי שסוף סוף חיבר את הנקודות לקו רציף הוא מישל חוסודובסקי, פרופסור לכלכלה מאוניברסיטת אוטאווה, ומבקר חריף של הגלובליזציה. ב-8 לינואר השנה הוא פירסם מאמר באתר "גלובל ריסרץ'" תחת הכותרת: "מלחמה וגז טבעי: הפלישה הישראלית ושדות הגז שלחוף עזה".
למיטב ידיעתי, המאמר המרתק הזה לא אוזכר בשום דיון אינטרנטי עברי (על כלי התקשורת אין מה לדבר), למעט שלושה מקומות: מאמר של תמר גו'זנסקי, פוסט של יוסי וולפסון ופוסט של מתי שמואלוף.
חוסודובסקי פורש באופן בהיר את השתלשלות העניינים. בשורות הבאות אני משחזר אותה על בסיס שלד המאמר שלו, מעבה את התיאור העובדתי עם קישורים לדיווחים התקופתיים בעיתונות הישראלית, ומרחיב בכמה עניינים שהוא משמיט. בסוף הדברים אני מחדד את הפרשנות של חוסודובסקי ומציע לה השלמות.
בזמן שאתם צוללים אל תוך הפרשה, נסו במקביל לשים לב גם להבט המתודולוגי שפתחתי בו; האבחנה בין "עובדה" ל"סיפור"; האופי המבודד והמפורק של הדיווחים בעיתונות הכלכלית; היעדר מבט העל; היעדר הפן הפוליטי מן הדיווחים העסקיים; ההתעלמות המופגנת (להוציא מאמרו של חוסודובסקי) מיחסי הגומלין בין הפעילות הצבאית בעזה לבין עיסקת הגז.
[רקע: על רקע משבר הנפט העולמי, הולך וגדל חלקו של הגז הטבעי במשק האנרגיה של מדינות המערב. בהחלטה אסטרטגית משנת 2000 הכירה מדינת ישראל בצורך לקדם באופן משמעותי את הייבוא והניצול של גז טבעי בישראל].
נובמבר 1999: בריטיש גז מקבלת מידי יו"ר הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת, זיכיון לחיפוש, קידוח ושיווק של גז טבעי מול חופי עזה. הזכויות ברווחים מתחלקות כדלקמן: 60% לבריטיש גז, 30% לחברת CCC (בבעלות לבנונית) ו-10% לרשות הפלסטינית.
ראש הממשלה אהוד ברק נתן את הסכמתו, וסביב ההסכמה הזאת התפתחו כל מיני תיאוריות קונספירציה; כביכול "ויתר" ברק, מטעמים מפוקפקים וללא דיון מסודר, על נכס אסטרטגי ישראלי, ומסר אותו לידי הפלסטינים.
חוסודובסקי מבהיר בפשטות: ישראל לא "ויתרה", משום שאין לה זכויות בשדות הגז שמול עזה. מבחינת החוק הבינלאומי, הגז שייך לפלסטינים. שימו לב: מי שהעניק את הזיכיון היה ערפאת, לא ברק. לישראל אין כל חזקה חוקית על חופי עזה.
למעשה, בתגובה לתחקיר של בן כספית, המעלה חשדות דומים, ברק אישר את הדברים: "ישראל לא איבדה 'נכס רב ערך', כאמור בפנייתכם, משום שלא היה 'נכס' והוא לא היה ברשות ישראל. מדובר באזור נטול שיפוט, שאינו בריבונות ישראלית, מול חופי עזה, שברור שבסופו של דבר יהיה בידי הפלסטינים (גם לשיטת ממשלת שרון). פרויקטים מסוג זה הם פרויקטים לעשר שנים ויותר, ולכן לא עמדה בפני ישראל כל אפשרות להפיק מהנכס הכנסות או רווחים."
מה שברק לא אמר בתגובה ההיא (בהיותו אדם פיקח) הוא שניתן להבטיח את השליטה האפקטיבית של ישראל בגז גם ללא חזקה משפטית. בכך מילא את תפקידו בהצגה המוכרת של "הימין צורח שהשמאל מוכר אותנו לפלסטינים בה בשעה שהשמאל מגשים את מאוויי הימין".
מתנגדי העסקה בארץ, שעתרו לבג"ץ, גייסו לשורותיהם חוות דעת של פרופ' יורם דינשטיין, מומחה למשפט בינלאומי. חוות הדעת שניתנה בנובמבר 2000 קובעת: "לישראל יש את מלוא הזכויות במדף היבשתי הסמוך לחופי רצועת עזה. לכן, רק בידיה נמצאת הזכות להעניק זיכיונות לחיפושי גז ונפט מול חופי עזה. למועצה הפלסטינית אין בשלב זה סמכויות מסוג זה… ישראל רכשה את הזכות לחפש ולנצל את המשאבים הטבעיים, מכוח 'החזקתה הלוחמתית' ברצועת עזה. זכות זו, מקבלת משנה תוקף במשטר של 'פוסט החזקה לוחמתית' השורר היום ברצועה."
טוב, אני לא מומחה למשפט בינלאומי, אבל זה נשמע לי כמו התחכמות קולוניאלית קלאסית. בכל מה שנוגע לחובות, ישראל מתעקשת שהרשות הפלסטינית נחשבת למדינה לכל דבר (אכיפת חוק, מניעת טרור, מנהל תקין וכיוב'). כשמגיעים לזכויות (כמו ניצול משאבים טבעיים) – לפתע ה"מדינתיות" מתמוססת לה, ומדובר בסך הכל בטריטוריה, לא במערכת שלטונית, שנמצאת במשטר של 'פוסט החזקה לוחמתית' (מה זה?), ואין מנוס מלנהל אותה מבחוץ. כך או כך, חוות הדעת הזאת לא עוררה כאן שום עניין. אולי כעת ירים את הכפפה איזה משפטן ויפרק אותה לחתיכות?
התזה שרווחה בחוגי הימין בדבר ה"ויתור" התמוה של ברק על שדות הגז יכולה היתה לבוא לעולם רק מתוך האקסיומה של הלאומנות הישראלית, לפיה כל מה שנמצא בטריטוריה הפלסטינית, מעליה ומתחתיה, שייך לישראל. השורש המנטלי של התפיסה הזאת נעוץ ב"פיחות" האנושי של האדם הפלסטיני לעומת אדם רגיל. אחד הממדים הבסיסיים של הקיום האנושי הוא מימד הבעלות והקניין. להיות אדם, מאז ומתמיד, ובעיקר בימינו, זה להיות בעל קניין; לעמוד ביחסי קניין עם חפצים, נכסים או זכויות. הפלסטיני, בתפיסה הישראלית, איננו מגיע למדרגה האנושית שמאפשרת יחסי קניין. ולכן, הוא אינו יכול להיות באמת הבעלים של האדמה שעליה הוא יושב, של עצי הזית שהוא מגדל, של הזמן שהוא מבזבז במחסומים, או של כל זכות אחרת שנשללת ממנו באופן שרירותי. הפלסטיני הוא אורח ארעי בארץ ישראל, שאינו מסוגל לקשור יחסי קניין עם אוצרותיה.
באותה גרגרנות שאינה יודעת שובע, כידוע, נוהגת ישראל במאגרי מי התהום שבשטחים: שואבת לפי צרכיה ומונעת גישה למים מן הבעלים הטבעיים, הפלסטינים. יש לא מעט דמיון בין חמסנות המים לחמסנות הגז והאופן שהן מסבירות (בדרכים סמויות מן העין) את הקושי הישראלי להיפרד מטריטוריה פלסטינית, עתירת משאבים. רק שבמקרה הגז מדובר בסכומים הרבה יותר גבוהים.
למעשה, המושחת האמיתי בפרשת הזכיונות של בריטיש גז הוא ערפאת, שויתר על 90% מערכו של נכס פלסטיני לאומי ומסר את הרווחים העתידיים ממנו לידיים זרות. בכך נהג כמנהיגי עולם שלישי רבים אחרים, שמכרו את נכסי ארצותיהם לתאגידים זרים, בתמורה להון פרטי שביצר אותם ואת קרוביהם בשלטון. דפוס קולוניאלי מוכר, שהגלובליזציה רק עידכנה אך לא ביטלה (המנשלים המודרניים הם תאגידים, לא מדינות).
לאחר מותו של ערפאת והכאוס שהשתרר בשטחים, החליטה ישראל, דה-פקטו, ששדות הגז שייכים לה. להחלטה זו היו השפעות מרחיקות לכת.
אוקטובר 2000: בשני קידוחים, גזה מארין 1 וגזה מארין 2, מגלה בריטיש גז מאגרי גז טבעי מול חופי עזה. על פי ההערכה, שווי הגז במאגרים – 4 מיליארד דולר.
הנה ראיון עם מומחה שמסביר את המשמעות הדרמטית של הגילוי. מבחינה כלכלית, רווחי הגז – אם יגיעו לבעליהם החוקיים, הפלסטינים – יכולים להפוך את הכלכלה הפלסטינית ל"דובאי" שניה. חסל סדר תרומות ונחשלות.
חלומות בצד, נחזור למציאות. מרגע שהתגלה הגז החל ריקוד חיזור-דחייה עקלקל, הנמשך למעשה עד היום, בין ישראל לבריטיש גז, סביב העיסקה.
אוגוסט 2003: ראש הממשלה שרון מטיל וטו על רכישת גז מבריטיש גז. הנימוק הרשמי הוא שישראל איננה מעוניינת שהכסף שהיא משלמת עבור הגז יממן טרור (שימו לב: זה עדיין 3 שנים לפני עליית החמאס לשלטון). בפועל, שרון רומז ששדות הגז בעצם שייכים לישראל.
פברואר 2006: ישראל מחדשת את המגעים עם בריטיש גז. ynet מדווח: "זמן קצר לפני אשפוזו של שרון הוא שינה את דעתו והחליט לחדש את המשא ומתן עם בריטיש גז, בשל השיפור ביחסים עם הפלסטינים מאז מותו של יו"ר הרשות יאסר ערפאת. למרות ניצחון החמאס בבחירות ברשות הפלסטינית החליט, כאמור, אולמרט להמשיך בשיחות עם בריטיש גז."
שימו לב למילת המפתח: "למרות". הייתכן שראוי להחליפה ב"בגלל"? האם אולמרט הבין שהזמן דוחק ויש להבטיח את האינטרסים הישראלים בשדות הגז של עזה דווקא עכשיו, ימים ספורים לאחר נצחון החמאס בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית?
יוני 2006: ראש הממשלה אולמרט מבקש מר"מ בריטניה, טוני בלייר, ללחוץ על בריטיש גז להמשיך את המו"מ עם ישראל ולא לפנות לשוק המצרי. ואכן, בלייר מתערב לטובת ישראל.
נובמבר 2006: המדינה עומדת לחתום על חוזה עם בריטיש גז.
פברואר 2007: מבקר המדינה יבדוק את התנהלות המדינה במו"מ עם בריטיש גז, לבקשת ח"כ גלעד ארדן.
אפריל 2007: ממשלת אולמרט מאשרת את העיסקה.
אפריל-מאי 2007: מתנגדי העיסקה טוענים ששיקוליו של ברק (שיורשו שרון לבסוף אימץ) היו פסולים ונגועים בשחיתות. יוסי מימן, השותף בחברת EMG המתחרה בבריטיש גז על החוזה עם חברת החשמל, מנסה לטרפד את העיסקה, ע"י חשיפת שותפים סמויים בבריטיש גז, ביניהם מרטין שלאף ומוחמד ראשיד.
מאי 2007: התקדמות במגעים מול בריטיש גז. החברה שוקלת להקים באשקלון, בשטחה של קצא"א (צינור נפט אילת-אשקלון), את מתקן הקבלה והטיפול בגז הטבעי שיוזרם מעזה. על פי מקורות בריטיים, העיסקה צפויה להניב לפלסטינים רווח של מיליארד דולר. גורמי ביטחון ישראליים עומדים על כך שהתמורה לפלסטינים תשולם בסחורות ושירותים ולא במזומן.
חוסודובסקי מתרגם: ישראל ניסתה לרוקן מתוכנו את החוזה שנחתם ב-1999 בין ערפאת לבריטיש גז. היא חתרה להשיג שליטה מלאה בגז העזתי.
אוקטובר 2007: בוגי יעלון מתריע במאמר – רכישת גז מבריטיש גז תממן גורמי טרור בעזה.
דצמבר 2007: העיסקה נופלת, ככל הנראה (כך לפי המאמר של יעלון) עקב התנגדות ראש המוסד, מאיר דגן, שטען כי הכסף הישראלי יממן טרור פלסטיני.
ינואר 2008: בריטיש גז סוגרת את משרדיה בישראל בעקבות כשלון המו"מ.
יולי 2008: בריטיש גז מודיעה כי בעקבות פניות של משרדי האוצר והתשתיות בחודש החולף, היא מחדשת את המגעים עם ממשלת ישראל.
מה עוד התרחש ביוני-יולי 2008?
חוסודובסקי מזכיר: ברק מנחה את צה"ל להכין תכניות פעולה למבצע "עופרת יצוקה" – 6 חודשים לפני הפלישה.
כותב חוסודובסקי: "ההחלטה להאיץ את המגעים עם בריטיש גז התקבלה, כרונולוגית, בו זמנית עם תכנון הפלישה לעזה, בחודש יוני. נראה שישראל היתה להוטה להגיע להסכם עם בריטיש גז לפני הפלישה, שכבר הגיעה לשלבי תכנון מתקדמים."
האבחנה הזאת בדבר התלכדות הזמנים היא הגילוי הדרמטי ביותר במאמר של חוסודובסקי, ועוד אשוב אליה. עם זאת, הציטוט לעיל יכול להשתמע כאילו הפלישה לעזה עלולה היתה לסכן את סיכויי השליטה של ישראל בגז, ולכן היא לחצה לסגור את העסקה מוקדם ככל האפשר. לא לגמרי ברור לי אם חוסדובסקי התכוון לכך, אבל אם כן, זו פרשנות מוטעית, לדעתי. שהרי ניתן לראות גם את ההתלכדות הזאת באופן הפוך. לא רק שהפלישה לא סיכנה את השליטה בגז, היא היתה אמורה לבצר אותה. גם לנקודה הזאת אשוב.
במחצית השניה של 2008, במקביל לתכנונים המדוקדקים של המבצע, מתקדם המו"מ עם בריטיש גז.
נובמבר 2008: משרדי האוצר והתשתיות הורו רשמית לחברת החשמל לפתוח במו"מ עם בריטיש גז לרכישת הגז הטבעי מעזה, בהתאם למתווה עליו החליטה הממשלה.
ינואר 2009: שוב קשיים במו"מ. גילוי גז בחיפה מקטין את הסיכוי לשיווק הגז מעזה לישראל.
קצוות פתוחים
המאמר של חוסודובסקי מסתיים כאן, ומותיר שתי שאלות מרכזיות פתוחות.
1. מה בעצם רצתה ישראל להשיג בפלישה לעזה, בהקשר לעסקת הגז? מה היה החזון האסטרטגי שקשר את שני הקטבים הללו של המדיניות הישראלית?
2. מה השתנה במדיניות הישראלית ביחס לגז כאשר החמאס עלה לשלטון?
קצת סדר, סוף סוף
כפי שהשתלשלות האירועים לעיל מלמדת, הזיגזוג של מדיניות ישראל בעיסקת הגז נבע מכך שהיא נקרעה בין שני אינטרסים סותרים.
1. אינטרס כלכלי: משק האנרגיה הישראלי חייב לעבור בהדרגה לגז, והמאגר מול חופי עזה הוא האופציה הזולה והמועדפת. אין מנוס מעסקה עם בריטיש גז.
2. אינטרס מדיני: מדינת ישראל לא השלימה עם שלטון החמאס בעזה והציבה לעצמה מטרה להפילו. ודאי שתזרים מזומנים של מיליארד דולר לעזה לא יסייע במטרה זאת. (מדובר באינטרס מדיני, ולא בטחוני, שהרי את בטחון תושבי הדרום היה ניתן להשיג גם ללא הפלת החמאס).
כל עוד שלט הפת"ח בגדה ובעזה, היתה יכולה ישראל לסמוך על שיתוף הפעולה הכנוע של מנהיגיו. ערפאת, שמכר את זכויות הגז לבריטים, ואבו-מאזן יורשו, שליט הבובה הישראלי, לא היו מסכנים את האספקה השוטפת של הגז לישראל. בסך הכל מדובר במנהיגים שהכשירו אלפי שוטרים פלסטינים (בהדרכת הסי-אי-איי) להגן על תושבי ישראל מפני הטרור. מנהיגי הפת"ח היו ממשיכים לגזור את הקופון שלהם, והגז העזתי היה זורם לאשקלון בלי הפרעה.
במלים אחרות: לו הפת"ח היה ממשיך למשול בשטחים, העסקה היתה נסגרת מזמן. האינטרס המדיני (מספר 2) לא היה בא לעולם, ולא היה עומד כנגד האינטרס הכלכלי הדוחק. וחשוב להבין את האי-הפיכות של העסקה: מרגע שהגז זורם לישראל והופך למרכיב חיוני במשק האנרגיה שלה, לא ניתן לחזור לאחור; יותר מדי מוטל על הכף.
אבל אז, מעשה שטן, קצו הפלסטינים בשלטון הפת"ח המושחת, והעלו את החמאס לשלטון. ראשית, בינואר 2006, בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית, ושנית, ביוני 2007, בהשתלטות החמאס על השלטון בעזה.
בנקודה זאת התחולל במדיניות הישראלית פיצול אישיות. האגף הימני-ניצי (ארדן, יעלון, ליברמן) שלל על הסף את עיסקת הגז, מחשש שתחזק את החמאס. האגף הימני-מתון (שרון, אולמרט, ברק) החליט לקדם את העסקה בכל זאת.
האם שני ראשי ממשלה ושר ביטחון (בעלי רקע בטחוני עשיר) לא הבינו שהעסקה תחזק את חמאס? האם הם הפקירו את בטחון אזרחי ישראל (כפי שטענו מבקרי העסקה מימין)?
לא סביר בעליל.
הגיוני יותר ששרון-אולמרט-ברק הבינו שיש דרך אחרת, טובה יותר, לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. אפשר גם לסגור את העסקה ולהבטיח את עתידו של משק האנרגיה הישראלי, וגם לוודא שהיא לא תחזק את שלטון החמאס ותממן טרור פלסטיני.
איך? פשוט מאד. נפיל את שלטון החמאס.
אם אין בעזה ממשלת בובות שניתן לקנות בשוחד, נדאג לכך שלא תהיה שם ממשלה עצמאית מדי, שמחוייבת לאינטרסים של העם הפלסטיני, ועלולה לאיים על השליטה הישראלית בגז הפלסטיני. הכסף הישראלי לא יזרום לידיים של החמאס כי ביום שבו יתחיל הגז לזרום מעזה לאשקלון כבר לא יהיו ידיים של חמאס בשלטון.
הנה כך גוברת עורמתו של הפוליטיקאי המשופשף על דאגתו הנאיבית של הטירון. בעוד שיעלון סבר שישראל נמנעת מפלישה צבאית לעזה כדי להבטיח את עיסקת הגז – כבר באותה עת התבשל הרעיון המבריק להוציא לפועל פלישה צבאית לעזה כדי להבטיח את העסקה.
הדאגה הישראלית מסיכון ההשקעה שלה במאגרי הגז העזתיים כתוצאה מעליית החמאס לשלטון היתה בהחלט מבוססת. במאי 2007 הודיע החמאס כי יסכל את העסקה. שר האוצר מטעם החמאס, זיאד תאתה, הצהיר: "קבוצת BG היא בושה לעם הפלסטיני. כשחברה מוכרת גז פלסטיני לכיבוש הישראלי, הדבר דומה לגניבה שהישראלים מבצעים כל יום באדמותינו."
כיצד יכול היה חמאס לסכל את העסקה? קשה לדעת, אבל אפשר להעלות השערות. בתרחיש עתידי אחד, שבו הרשות הפלסטינית כולה נופלת לידיו, החמאס יכול פשוט להתנער מההסכמים שהיא חתמה עליהם. גם אם שליטת החמאס תמשיך להיות מוגבלת לעזה, יש בכוחו לשבש את הפעילות הרציפה של מתקני הקידוח (כזכור, ישראל ניסתה במהלך המו"מ להעתיק את כל הטיפול בגז לאשקלון, באמצעות צינור תת-מימי). מה פשוט יותר מלשלוח סירות חמושות לאתר הקידוח? עובדי בריטיש גז הם אזרחים; מטול נ.ט. אחד יבריח אותם במהירות למולדתם.
אין חולק שהדאגה הישראלית היתה מוצדקת (אף משקיע אינו רוצה לראות את כספו שוקע בים, תרתי משמע). השאלה היא האם היא אפילו מתקרבת לכלל הצדקה מוסרית להרוג אלף אזרחים חפים מפשע ולהפוך מאה אלף לחסרי בית. זאת השאלה העקרונית בכל הסיפור הזה, ואף אחד לא שאל אותה. מן הידיעות הכלכליות מצטייר הרושם שהכל היה "ביזנס".
בזהירות בזהירות, מותר להסתכן בהשערה שהנוכחות המסיבית והבלתי פוסקת של חיל הים הישראלי מול חופי עזה לא נועדה רק למטרת אכיפת הסגר. מעבר לצורך הבטחוני הדוחק לירות בדייגים עזתיים חסרי-כל ולמנוע את כניסתן של ספינות סיוע בינלאומיות, אפשר שחיל הים נמצא שם כדי לגונן על מתקני הקידוח. נקודה למחשבה.
עיקרה של הפרשנות הזאת, אם כך, הוא זה. מניע עיקרי, או אחד המניעים העיקריים, לפלישת ישראל לעזה בדצמבר 2008 היה להבטיח שליטה מוחלטת, ארוכת-טווח, במאגרי הגז שמול חופי עזה וניתובם השוטף לישראל. לצורך כך היה צריך לסלק את האיום המרכזי על שליטה זאת – שלטון החמאס בעזה. אם לצטט את הניסוח הבוטה של יוסי וולפסון: במלחמת עיראק כפתה ארה"ב עסקת "דם תמורת נפט" על העם העיראקי; ב"עופרת יצוקה" כפתה ישראל עסקת "דם תמורת גז" על העם הפלסטיני.
על מה נשענת הפרשנות הזאת?
על ארבע רגליים:
1. רגל ראשונה: לאקונה אסטרטגית בהתנהלות ישראל. כפי שכבר אמרתי, המטרה האופרטיבית של הפלישה לעזה היתה הפלת שלטון החמאס. בכירים בהנהגה הישראלית הכריזו על כך שוב ושוב לפני הפלישה, פרשנים בכירים כמו אלכס פישמן אישרו זאת, ומעל הכל – בחירת המטרות שהופצצו במבצע (מבני שלטון, משרדי ממשלה, תשתיות ציבוריות) מוכיחות זאת מעל כל ספק. גם לאחר המלחמה, זו המטרה האסטרטגית של ישראל בעזה, והיא אף עוגנה בהסכם הקואליציוני עם "ישראל ביתנו".
הדברים האלה היו ברורים, לי לפחות, כבר ביום השלישי למבצע.
מה שלא היה ברור לי, זה למה. למה ממשלת ישראל חפצה למוטט את שלטון החמאס? (בפעם האחרונה: השיקול לא היה בטחוני, כמוסבר בלינק השלישי בסעיף זה). הרי כל מי שעיניו בראשו (וזכרונו לא קהה) יכול היה לצפות שהפלת שלטון החמאס עלולה להוביל לשני תרחישים קטסטרופליים עוד יותר מהישארותו בשלטון: או שיעלו במקומו קיצונים יותר (הג'יהאד האיסלמי, תאי אל-קעידה), או שישתרר בעזה כאוס מוחלט, איש הישר בעיניו יעשה ויירה, מצב שרק יסכן עוד יותר את ישובי הדרום.
זאת הלאקונה האסטרטגית. המטרה האופרטיבית ברורה (הפלת החמאס), אבל המטרה האסטרטגית שאותה היא אמורה לשרת – עלומה. אני מודה שעד היום היא עלומה בעיני. כלומר, אם מתגברים על הפיתוי לייחס את כל הפיאסקו המדמם הזה לכסילות טהורה של כל המנהיגים – מראש הממשלה ועד אחרון האוגדונרים – נותרים עם סימן שאלה גדול באוויר.
עיסקת הגז והאינטרסים שאפפו אותה מספקת רציונל, ולו חלקי, להתנהלות הישראלית. אני לא מכיר הסבר טוב יותר. היא כמובן לא מבטלת את מרכיב הכסילות, שהתמצה באשליה שאכן נצליח למוטט את החמאס (במסגרת האסטרטגיה שיעילותה הוכחה שוב ושוב – הכה את העם וצפה כיצד הוא קם על מנהיגיו).
גם מי שכל המהלך הפרשני הזה נראה לו מופרך, חייב תשובה לעצמו: האם באמת כולם טפשים? או שרק אני טיפש?
2. רגל שניה: התלכדות זמנים שחוסודובסקי עלה עליה.
במשך שנתיים וחצי (מאוגוסט 2003 ועד פברואר 2006) היה נתק גמור במגעים בין ישראל לבריטיש גז. בסוף ינואר 2006 נוחל החמאס נצחון מוחץ בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית. ימים ספורים לאחר מכן, מנחה אולמרט את אנשי האוצר והתשתיות לחדש את המו"מ עם בריטיש גז.
צירוף מקרים?
3. רגל שלישית: עוד התלכדות זמנים שחוסודובסקי עלה עליה.
אחרי חצי שנה של נתק במגעים (מדצמבר 2007 עד יוני 2008), פונים נציגי הממשלה לבריטיש גז, אפשר לומר בבהילות כלשהי, לחדש את המו"מ. בדיוק באותו חודש, יוני 2008, מתחיל צה"ל להכין את תכניות הפלישה לעזה.
עוד צירוף מקרים?
4. רגל רביעית: ההתעקשות של ההנהגה (ברק-שרון-אולמרט) על העיסקה חרף ההתנגדות של גורמי הבטחון.
לכל אורך הדרך היה ברור שיש סכנה ממשית שתשלומי ישראל עבור הגז יזלגו לידי גורמי טרור. זו למעשה הסיבה שהעסקה שוב ושוב נפלה רגע לפני החתימה. ובכל זאת, חברי ההנהגה – לא בדיוק אנשים שבטחון אזרחי ישראל זניח בעיניהם – התעקשו לממש אותה, ויזמו שוב ושוב חידוש מגעים עם בריטיש גז. היו מי שחשדו, בימין הקיצוני, שהסיבות להתעקשות הללו קשורות בשחיתות אישית (מיד אשוב לכך). הבעיה העיקרית עם ההסבר הזה הוא שאין ביכולתו להסביר מדוע העסקה, בסופו של דבר, לא נחתמה.
אני סבור שהיא לא נחתמה כי חברי ההנהגה היו מוטרדים: גם מן הסכנות הבטחוניות שגלומות בעסקה, אבל לא פחות מכך – מן האי-ודאות ביחס לכוונותיו של החמאס לסכל את הזרמת הגז לישראל. ויחד עם זאת, הם חתרו למימוש העסקה משום שבערוץ מקביל במוחם (עם או בלי תקשורת עם ערוץ העסקה) הם גם תיכננו להפיל את שלטון החמאס בעזה. אלמלא הידיעה-ציפייה ששלטון החמאס זמני, ועל כן האיום על האינטרס הישראלי בשדות הגז זמני גם הוא, קשה להבין את ההתעקשות הזאת, לאורך 10 שנים תמימות.
לא חסר תיאוריות קונספירציה…
נכון, וכבר רמזתי שברשת מסתובבת תיאוריה מבין היוצר של הימין הקיצוני, פייגלין ושות' (לא במפתיע, הקישורים מובילים בדרך כלל לאתר nrg). על פי התיאוריה הזאת, הכל אישי. שרון ואולמרט קשורים בעבותות של שחיתות ושוחד ליזמים מפוקפקים (בעיקר מרטין שלאף) שמחזיקים במניות באתר הקידוח של בריטיש גז. זו הסיבה ששניהם סירבו בתוקף לשקול עיסקה עם ספקי גז אחרים ואף נמנעו מפעולה צבאית בעזה תקופה כה ארוכה.
נו, התיאוריה הזאת קרסה ב-27 בדצמבר 2008. גם לפני זה, ניתן לומר בעדינות, הניבויים האמפיריים שלה לא בדיוק הרקיעו שחקים. עובדה שהעיסקה התנדנדה זמן כה רב, ובעצם, לא נחתמה מעולם. אם שרון ואולמרט היו כל כך לחוצים להשיב טובה על טובה למיטיביהם, מה מנע מהם לדחוף לסגירת העיסקה עוד בראשית שנות ה-2000? כידוע, מדובר בשני תותחי שחיתות לא קטנים. כשהם רצו לסגור עסקאות אחרות, לא היתה להם בעיה.
בעצם, אין לי כוונה להתעמת עם התיאוריה הזאת. המגרעת העיקרית שלה, בעיני, היא העיוורון המוסרי. שהרי פייגלין ויעלון וארדן חולקים את אותה הנחת יסוד עם ה"מושחתים" שעליהם יצא קצפם: הגז של עזה שייך בעצם לישראל. אלה זועמים על "הקרבת הבטחון" למען גריפת רווחים אישיים פסולים, ואלה מפעילים את הצבא כדי להבטיח שליטה אפקטיבית בשדות הגז. כולם מסכימים שלפלסטינים אין שום נגיעה לעניין, או זכויות בגז. מדובר בויכוח בתוך המשפחה של הימין הישראלי. אין לי חלק בו.
נו, ותיאורית הקונספירציה שלך עדיפה?
קודם כל, אני לא בטוח שהיא עונה להגדרה של תיאורית קונספירציה. תיכף נגיע לזה. אבל צריך לומר באופן ברור, ובלי למצמץ, כנגד ההטחה האוטומטית הזאת, "נו, עוד תיאורית קונספירציה…". חברים: לעתים קרובות, תיאוריות קונספירציה מתגלות כנכונות. מלחמת לבנון הראשונה היתה קונספירציה (מבצע "אורנים גדול"). האינתיפאדה השניה היתה קונספירציה ("מליון קליעים באוקטובר"). פיקצית "המאחזים הבלתי חוקיים" היא קונספירציה. "הריבוי הטבעי" הוא קונספירציה.
מה זה קונספירציה? יושבים להם כמה קודקודים בהנהגה, ומגיעים להחלטה. כשלעצמם, הם בטוחים שזאת ההחלטה הכי אינטיליגנטית ביקום. הבעיה הפעוטה היא שהציבור (והעולם כולו) עלולים להתנגד לה, מטעמים מטופשים או קטנוניים. לכן אין ברירה, תופרים להחלטה "חליפה מכובדת", חזות ציבורית שלא תעורר מחאה מיותרת.
מה זה אם לא ההגדרה של שלטון, כל שלטון? תיאורית קונספירציה רק לוקחת את ההגיון הזה כמה צעדים קדימה. המבחן שלה, כמו כל תיאוריה אחרת, הוא המבחן ההסברי: האם היא אכן מסבירה מקסימום עובדות בעזרת מינימום הנחות? להתנגד לתיאוריה רק בגלל יש לה ריח קונספירטיבי זה, לכל היותר, לנקוט עמדה אסתטית ביחס לשאלות עובדתיות. כל עוד אין לך תיאוריה חלופית, גם עם תיאוריה קונספירטיבית צריך להתמודד.
במקרה הנוכחי, אני לא בטוח שחייבים להניח קונספירטיביות לכל אורך הדרך. ניתן לדמיין שההנהגה הרלבנטית – שרון-אולמרט-ברק, וצמרת משרדי האוצר והתשתיות – פעלה מתוך הדחף האינסטינקטיבי, הטבעי לחלוטין, לשמר אינטרסים חשובים. המעבר למשק גז הוא אינטרס לאומי עליון, שכולם מודעים לו. מקבלי החלטות מסוגלים לכוון את צעדיהם ומדיניותם – גם את מדיניותם הצבאית – באופן שיבטיח את מימוש האינטרס הזה, מבלי שהם נותנים לעצמם דין וחשבון כל רגע ורגע על תכלית פעולתם. כבר עמדתי על ההגיון הזה בניתוח של פרשת שליט, שגם בה מסתמנת מטרה אסטרטגית סמויה, מנוגדת להצהרות, שאולי משקפת תכנון מוקדם ומדוקדק, אבל אולי גם לא.
לכן, השאלה אם ההנהגה שלנו פעלה בידיעה והבנה מלאה לכל אורך עסקת הגז – איננה חשובה כל כך בעיני. חשובה המטרה המצטיירת מתוך המעשים עצמם.
שתי שאלות ותשובות זריזות
למה בכלל טרחת על כל זה?
קודם כל, בגלל הסיפור עצמו. אני חוזר להתחלה. העובדות היו מול העיניים, והצטברו עוד ועוד, ובכל זאת, מעטים מאד "ראו" אותן. קשה להעלות על הדעת, כיצד אף אחד לא תוהה על הקשר בין מיזם כלכלי כל כך חשוב לעתיד המשק, המתנהל מול חופי עזה, לבין הפעילות הצבאית בעזה. המוספים הכלכליים עוסקים בבריטיש גז, עמודי החדשות עוסקים בהפצצות על עזה – ואף אחד לא חושב שאולי יש קשר. נניח שהקשר שונה לגמרי ממה שחוסודובסקי ואני חושדים; האם זו סיבה להתעלם מכל העניין?
בכל מקרה, עצם ההתעלמות מן המשמעויות הפוליטיות של עסקת בריטיש גז היא מצב תקשורתי בלתי נסבל. רק לשם הצפת העניין מחדש, היה שווה לטרוח על זה.
האם אתה בטוח בפרשנות שלך לאירועים?
לא, אני לא בטוח. כל פרשנות נושאת על מצחה את חותם הספק. אני חושב שזאת פרשנות סבירה, לא מטורפת בכלל. יש עניינים אחרים שאני בטוח יותר לגביהם. נניח, הפרשנות שלפיה המטרה האופרטיבית (לא האסטרטגית) של הפלישה לעזה היתה מיטוט החמאס נראית לי מעל לכל ספק סביר. לא כך בפרשת בריטיש גז. יותר מכך: העבר אינו מלמד על העתיד. יתכן שכל פרשת בריטיש גז תשקע במצולות הים, אם אכן גילוי הגז האחרון מול חיפה ישחרר את ישראל מן התלות שלה במאגרי הגז של עזה.
ובכל זאת, ביחס להתרחשויות בשנתיים האחרונות, רמת האמון שלי בפרשנות הזאת היא מספיק גבוהה כדי להרהר בה, להתעמת איתה, לנסות לאתגר אותה או לחזק אותה. אני חוזר: נכון להיום, אין לי תיאוריה טובה יותר למה שהתרחש בעזה בינואר-פברואר השנה.
וכמה הרהורים נוגים לסיום
כל הסיפור הזה מתנהל, כמובן, בשני מישורים. מישור המציאות, שבו פועלים צה"ל ובריטיש גז ופקידי ממשלה ואנשי חמאס; ומישור התיווך התקשורתי, שבו הדברים משתקפים, או לא משתקפים, נשזרים לחוט אחד, או נותרים מבודדים זה מזה.
הבט מתסכל במיוחד בפרשת הגז הוא העיוורון הציבורי כלפיה, ובכך אני כמובן כולל את עצמי. כבר עשר שנים העסקה הזאת מלווה את חיינו, אבל לבד מהופעות תדירות במועדונים סגורים (קרי, העיתונות הכלכלית) היא לא הצליחה לפרוץ אל קהל האצטדיונים. נחוץ פרופסור מקנדה כדי שנפקח את עינינו למה שמתרחש מתחת לאף שלנו. קצת מביש.
הכשל כאן הוא כולו של התקשורת, ואולי של האליטה בכלל. ושווה להרהר בסיבותיו. אחת החולשות העיקריות של הפרשנים שלנו היא באינטגרציה של חומר רב מתוך תפיסה פוליטית מגובשת. שהרי בהיעדר תפיסה כזאת, לא ניתן לראות שום "תבנית" באוסף העצום והרועש של העובדות שנוחתות על שולחננו מדי יום ביומו.
קשה במיוחד לעשות את הסינתזה בין התחום הכלכלי לתחום הפוליטי – בדיוק משום ההפרדה המלאכותית ביניהם (כולל ההפרדה במוספים). רבים קוראים חדשות כלליות מבלי להציץ במוסף הכלכלי; ולהיפך, רבים קונים את העיתון רק בשביל המוסף הכלכלי.
כל השיח הציבורי והאקדמי סביב סוגיות כלכליות הוא שיח "מקצועני", שיוצר את הרושם כאילו מדובר בדיסציפלינה א-פוליטית. כאילו עניינים כמו הנפקות לציבור, רפורמת מס או רכישה של זכיונות גז אינם חלק אינטגרלי מן האידאולוגיה הפוליטית השלטת.
ולהיפך, כל השיח סביב סוגיות "מדיניות" מעוקר לגמרי מאינטרסים כלכליים. כאילו מאחורי האחיזה הישראלית בשטחים, תכנית ההתנתקות או התכניות ל"ייהוד" הגליל והנגב אין אינטרסנטים כלכליים, במגזר הפרטי וגם הציבורי. כאילו "אידאולוגיה" מתקיימת בספירה נפרדת לחלוטין מן הספירה של החמדנות ורדיפת הבצע האנושית.
זאת כמובן תפיסה מופרכת. אין כמעט הבט בחיינו שאינו תלוי בגורמים כלכליים, אישיים או לאומיים. ובכל זאת, קשה להתנגד להפרדה המלאכותית הזאת, ורובנו מתמסרים לה.
הנה כאן בדיוק תפקידו של הפרשן: להעמיד את הקורא על המשמעויות הפוליטיות של מהלכים כלכליים כבירים שמתרחשים ממש מול עיניו, כדוגמת עסקת בריטיש גז. ולהיפך, לחשוף את האינטרסים הכלכליים מאחורי מהלכים מדיניים או צבאיים. כלומר, לעשות פוליטיזציה של הכלכלה וכלכליזציה של הפוליטיקה.
יותר מכך, נחוצים לנו מבקרים בעלי "דיסקט" מרקסיסטי, כאלה שמסוגלים להבין את ההוויה שעיצבה את התודעה. אחת הרעות החולות של הפרשנים בארץ היא החשיבות העצומה שהם מייחסים ל"הצהרות", "רעיונות", "אידאולוגיות" ו"חזון" (ראה הפארסה סביב הביטוי "שתי מדינות לשני עמים"). בתוך כך נשכח הרובד הריאלי, המאד לא-רעיוני, שבו כל ההפשטות הללו מתפוגגות כאד קל. כך הופכת הפרשנות לסוג של מיסטיקה זולה, קרקס אוורירי של בלוני לא-כלום.
תחת זאת, יש לטפח פרשנות מטריאלית, שמביטה טוב טוב לחריצי המציאות המלוכלכים, ודולה משם את תובנותיה. פרשנות שמתייחסת בשוויון נפש למה שפוליטיקאים אומרים, ומנתחת לעומק את מה שהם עושים. שלפני הכל שואלת – מי ירוויח מהעניין שעל הפרק. והכוונה היא – ירוויח כסף. ויש כל כך הרבה דוגמאות – הושט היד וגע בן: מי מרוויח מבניית חומת ההפרדה, מי מרוויח מהסגר על עזה, מי מרוויח מניסוי כלי נשק חדשים על אוכלוסיות אזרחיות. מי מפסיד כולנו יודעים. מי מרוויח – את זה צריך לחקור.
זה לא מקרה שמי שעלתה על המאמר של חוסודובסקי היא תמר גוז'נסקי. צריך הכשרה מסוימת כדי לראות דברים באופן הזה. לא עולה בדעתי שום פרשן כיום שמסוגל להתמודד עם האתגרים האלה. היה כאן פעם אחד כזה. קראו לו אריה כספי. עכשיו כבר אין. מפעם לפעם אתה נתקל בניתוחים אינטגרטיביים מן הסוג הזה, שממש פותחים לך את המוח באור חזק, שלא ראית קודם. דוגמה מופתית לכך היא המאמר "מטריקס בבילעין" של גדי אלגזי, מלפני 5 שנים. אבל זאת באמת דוגמה חריגה. חשיבה כזאת פשוט נעדרת לגמרי מן השיח הציבורי בארץ.
יש כאן הרבה חומר למחשבה. לא חייבים להגיב מיד. אני לקחתי את הזמן שלי, תקחו את שלכם.
לא למות טיפש 