"המלחמה הקרה כבר לא היתה בשיאה אבל עדיין היה חשש. ופה אתה מוקף באנשים הכי אינטליגנטים ועושה את העבודה הכי דרמטית שיש. אתה עוסק באסטרטגיה גבוהה שאינה מופשטת, אינה מנותקת מהמציאות. הרמן קאהן דיבר על Wargazm. על הריגוש המצמרר לשמוע רעם של טילים מזנקים מסילון. אני לא חשתי כך. אבל היתה איזו קרביות אינטלקטואלית. בווייטנאם היתה מלחמה ללא גלורי ואילו בעבודה שלנו היה גלורי. אנשים בחולצות לבנות ישבו בחדרים ממוזגים ודיברו על Megadeath. היה בזה סוג מסוים של גבריות. היתה תחושה שאתה בחזית של האסטרטגיה והאינטליגנציה של המאה ה-20."
"מה הכי צרם לך במבצע הזה?
צרם לי? היו הרבה דברים. קודם כל ההרס, הירי הזה, באנשים חפים מפשע. השוק הזה של, עם מי אני משרת. חברים שלי, באמת, וככה הם מתנהגים. זה פשוט מדהים, לא נתפס. מחיר ההשתמטות. יש לך את כל השמאל הקיצוני שלא מתגייס, מסיבות כאלה ואחרות, או משרת קרוב לבית, וככה הפלוגות הלוחמות שלך נראות. מה איכזב אותך מהחבר'ה שהיו איתך? הם עדיין חברים.
הם חברים שלי, כי אין מה לעשות, אני חייב להיות חבר שלהם, אין לי הרבה ברירה. אני חי איתם. אבל השנאה וההנאה מהריגה, לא.. הרגתי מחבל, פה, שם, הורדנו לו את הראש… אז האווירה הייתה מאוד נינוחה, לא לחץ, לא הסתייגויות? לא היה איזה משהו שירסן את האנשים שם?
כשהמ"פ והמג"ד שלך אומרים לך "יאללה, תירה," אז החיילים לא ירסנו את עצמם. הם מחכים ליום הזה. הכיף הזה של לירות ולהרגיש את העוצמה בידיים שלך. מרגישים?
כמו שאתה מרגיש עם היד על ההדק, ובלחיצה אתה יכול להוריד חצי בית. אז אתה מרגיש. אז מה, אתה יוצא מאוכזב מהפעולה?
מאוד. אבל לא ציפיתי ליותר מזה. אני לא משלה את עצמי ולא… זה הצבא שלך. בסופו של דבר זה 60 ילדים בני 20 ו-19 שוולגריות ואלימות זה חלק מהאורח חיים, זה לא… אין לך שום דבר שירסן אותך. לא הפתיע אותי יותר מדי."
[פוסט ארוך במיוחד. מומלץ לקרוא בחלקים, עם הפסקות קפה]
מעין הקדמה מתודולוגית
יש ידיעות שמסתובבות באינטרנט חודשים ושנים מבלי שמישהו יטרח להתעמק בהן. העובדות מדווחות פעם פה ופעם שם; אתה קולט אותן בחצי עין, לפעמים זוקף גבה, אבל אין לך פנאי, לא ברור לך מה הסיפור שם, אז אתה הודף אותן מעליך וממשיך הלאה.
יש פער עצום בין עובדות לסיפור. אף אחד לא מתעניין בעובדות סתם, מבודדות מהקשר ומשמעות. אף אחד גם לא יכול לזכור אותן. מידע שלא עובר סינתזה לידע, הולך לאיבוד – הן במערכת התפיסתית שלנו, והן באינטרנט.
הסיפור של שדות הגז מול חופי עזה הוא מין "לא-סיפור" שכזה. העיתונות הכלכלית בארץ התעסקה רבות בנפתוליה האינסופיים של עיסקת הגז בין מדינת ישראל לבעלת הזיכיון על הקידוחים, חברת בריטיש גז. ודאי שמעתם על זה. סביר להניח שכמוני, לא ממש התעמקתם. מסובך מדי; כמה מדינות בוחשות בעיסקה (ישראל, בריטניה, מצרים והרשות הפלסטינית), יש אולי בעלי מניות עלומים, העיסקה קמה ונופלת, כמעט נחתמת וברגע האחרון מתבטלת. כל זה מתערבל למין ענן של אבק מתיש ומבלבל, הרבה מעבר ליכולת העיבוד הנורמלית של צרכן החדשות הממוצע. אז הוא מסמן לעצמו מין הוראת הפעלה (מי לא מכיר אותה?): "בפעם הבאה שאני פוגש כותרת בנושא הזה, לדפדף הלאה מיד".
כך גם אני עשיתי. וגם הצלחתי להתעלם מן היתוש המציק שמדי פעם היה מגיח מן הענן הזה, של עיסקת הגז, ועוקץ אותי בעורפי, כמו מזכיר לי: הי, יש פה סיפור. סיפור ענק. הוא רק מחכה שמישהו יאסוף את השברים שלו מן הרצפה. שמישהו כבר יחבר את הנקודות.
המישהו הזה כבר עשה את העבודה לפני חצי שנה. קוראים לו מישל חוסודובסקי, ועוד נחזור אליו. גם אז לא התפניתי. זוכרים מה היה פה לפני חצי שנה?
נכון. ותראו כמה מוזר: מסתבר שיש קשר מעניין מאד בין "עופרת יצוקה" לעיסקת הגז. אז אולי בכל זאת אני אתאמץ? אולי גם אתם?
אני מתריע מראש שהדברים הבאים עשויים להיות בחזקת חדשות ישנות מאד עבור קוראים עירניים ממני. אין לי שום יומרה לגלות את אמריקה בנושא הזה. להשקפתי, סיפור חשוב הוא סיפור חשוב, גם אם מספרים אותו פעמיים ושלוש. הרי יש כל כך הרבה עובדות ישנות, ממש עתיקות, שאינן חודרות לתודעה שלנו. עדיף לטחון עובדות ישנות וחשובות מאשר לעוט על עובדות חדשות שאין בהן כל חשיבות (שוב קופצת לראש המימרה הנוקבת הזאת של אורוול: "כדי לראות את מה שמתחת לאף נדרש מאמץ מתמיד").
במקרה הנוכחי, אין לי ספק שאני לא לבד; יש עוד הרבה ישראלים שלא ראו את מה שמתחת לאף שלהם.
זאת ועוד, בתקופת "עופרת יצוקה" עשיתי מאמצים רבים לאסוף מידע רב על המתרחש, בניסיון להבין את המדיניות הישראלית. קצב האירועים היה כה קדחתני שלא היה לי ספק שאני מחמיץ דברים מסוימים. בדיעבד, סיפור הגז הוא אולי ההחמצה הגדולה ביותר שלי, בזמן אמת. וחשוב לי להשלים את התמונה, לי ולמי שמעוניין.
שהרי עוד קודם שהייתי מודע לסיפור הגז, ניקרה בי שאלה זמן רב. שאלת ה"למה"? למה פלשה ישראל לעזה? למה בכוח ובברוטליות כאלה? מה היא רצתה להשיג?
את התשובות השגרתיות, שדקלמו הפוליטיקאים והעיתונאים, לא היה קשה להפריך. הפסקת ירי הטילים, הפסקת הברחות הנשק – מי שעיניו בראשו ראה שמדובר בסיפורי בדים. לא אחזור כאן על מסכת ההוכחות והראיות – המעוניינים ייכנסו לארכיון ויעיינו בפוסטים מן החודשים ינואר-פברואר 2009.
כך שלמרות שידעתי היטב מה לא היו מטרות המבצע, לא היה לי ברור (ועדיין לא ברור לגמרי) מה היו מטרותיו האמיתיות. כרגיל, הדילמה היתה: רישעות או איוולת? תיכנון מוקדם, עם מניעים מוגדרים אך מוסתרים היטב מן הציבור, או שמא מצעד איוולת שבו טעות אחת מתגלגלת לטעות שניה עד הכישלון הקולוסאלי?
(תזכורת: "עופרת יצוקה" היה כשלון טוטאלי. את השגיו – מניעת ירי טילים על ישובי הדרום – היה ניתן להשיג על-ידי הארכת הסכם המעברים. וזאת מבלי לשפוך טיפת דם אחת. כאמור, התיעוד קיים בארכיון).
בכל מה שקשור למדיניות הישראלית כלפי הפלסטינים, אני נוטה תמיד לקבל הסברים מעורבים. כן, היו מטרות זדוניות מראש, אבל הן לא היו מוגדרות לגמרי, ודרכי השגתן לא עובדו עד הסוף. אליהן הצטרף השילוב הישראלי המוכר של קוצר ראייה, טיפשות ויהירות.
סיפור הגז, אני חושב, יוצק תוכן ממשי למרכיב התכנון מראש. כלומר, הוא חושף מטרות כלכליות רבות עוצמה שעמדו מאחורי המבצע. שוב, זה לא מסביר את רמת המיקרו – למה חיילי צה"ל ירו על תושבים שהניפו דגלים לבנים, למה הופגזו מחסנים רפואיים וכיוב'. אבל זה בהחלט מעניק פשר מסוים ברמת המקרו, להילולת ההרס הכה בלתי מובנת שהתפרצה אל חיינו, ובעיקר אל חיי הפלסטינים, ב-27 לדצמבר 2008.
ומכאן לסיפור.
מדינת ישראל והגז של עזה
מי שסוף סוף חיבר את הנקודות לקו רציף הוא מישל חוסודובסקי, פרופסור לכלכלה מאוניברסיטת אוטאווה, ומבקר חריף של הגלובליזציה. ב-8 לינואר השנה הוא פירסם מאמר באתר "גלובל ריסרץ'" תחת הכותרת: "מלחמה וגז טבעי: הפלישה הישראלית ושדות הגז שלחוף עזה".
למיטב ידיעתי, המאמר המרתק הזה לא אוזכר בשום דיון אינטרנטי עברי (על כלי התקשורת אין מה לדבר), למעט שלושה מקומות: מאמר של תמר גו'זנסקי, פוסט של יוסי וולפסון ופוסט של מתי שמואלוף.
חוסודובסקי פורש באופן בהיר את השתלשלות העניינים. בשורות הבאות אני משחזר אותה על בסיס שלד המאמר שלו, מעבה את התיאור העובדתי עם קישורים לדיווחים התקופתיים בעיתונות הישראלית, ומרחיב בכמה עניינים שהוא משמיט. בסוף הדברים אני מחדד את הפרשנות של חוסודובסקי ומציע לה השלמות.
בזמן שאתם צוללים אל תוך הפרשה, נסו במקביל לשים לב גם להבט המתודולוגי שפתחתי בו; האבחנה בין "עובדה" ל"סיפור"; האופי המבודד והמפורק של הדיווחים בעיתונות הכלכלית; היעדר מבט העל; היעדר הפן הפוליטי מן הדיווחים העסקיים; ההתעלמות המופגנת (להוציא מאמרו של חוסודובסקי) מיחסי הגומלין בין הפעילות הצבאית בעזה לבין עיסקת הגז.
[רקע: על רקע משבר הנפט העולמי, הולך וגדל חלקו של הגז הטבעי במשק האנרגיה של מדינות המערב. בהחלטה אסטרטגית משנת 2000 הכירה מדינת ישראל בצורך לקדם באופן משמעותי את הייבוא והניצול של גז טבעי בישראל].
נובמבר 1999: בריטיש גז מקבלת מידי יו"ר הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת, זיכיון לחיפוש, קידוח ושיווק של גז טבעי מול חופי עזה. הזכויות ברווחים מתחלקות כדלקמן: 60% לבריטיש גז, 30% לחברת CCC (בבעלות לבנונית) ו-10% לרשות הפלסטינית.
ראש הממשלה אהוד ברק נתן את הסכמתו, וסביב ההסכמה הזאת התפתחו כל מיני תיאוריות קונספירציה; כביכול "ויתר" ברק, מטעמים מפוקפקים וללא דיון מסודר, על נכס אסטרטגי ישראלי, ומסר אותו לידי הפלסטינים.
חוסודובסקי מבהיר בפשטות: ישראל לא "ויתרה", משום שאין לה זכויות בשדות הגז שמול עזה. מבחינת החוק הבינלאומי, הגז שייך לפלסטינים. שימו לב: מי שהעניק את הזיכיון היה ערפאת, לא ברק. לישראל אין כל חזקה חוקית על חופי עזה.
למעשה, בתגובה לתחקיר של בן כספית, המעלה חשדות דומים, ברק אישר את הדברים: "ישראל לא איבדה 'נכס רב ערך', כאמור בפנייתכם, משום שלא היה 'נכס' והוא לא היה ברשות ישראל. מדובר באזור נטול שיפוט, שאינו בריבונות ישראלית, מול חופי עזה, שברור שבסופו של דבר יהיה בידי הפלסטינים (גם לשיטת ממשלת שרון). פרויקטים מסוג זה הם פרויקטים לעשר שנים ויותר, ולכן לא עמדה בפני ישראל כל אפשרות להפיק מהנכס הכנסות או רווחים."
מה שברק לא אמר בתגובה ההיא (בהיותו אדם פיקח) הוא שניתן להבטיח את השליטה האפקטיבית של ישראל בגז גם ללא חזקה משפטית. בכך מילא את תפקידו בהצגה המוכרת של "הימין צורח שהשמאל מוכר אותנו לפלסטינים בה בשעה שהשמאל מגשים את מאוויי הימין".
מתנגדי העסקה בארץ, שעתרו לבג"ץ, גייסו לשורותיהם חוות דעת של פרופ' יורם דינשטיין, מומחה למשפט בינלאומי. חוות הדעת שניתנה בנובמבר 2000 קובעת: "לישראל יש את מלוא הזכויות במדף היבשתי הסמוך לחופי רצועת עזה. לכן, רק בידיה נמצאת הזכות להעניק זיכיונות לחיפושי גז ונפט מול חופי עזה. למועצה הפלסטינית אין בשלב זה סמכויות מסוג זה… ישראל רכשה את הזכות לחפש ולנצל את המשאבים הטבעיים, מכוח 'החזקתה הלוחמתית' ברצועת עזה. זכות זו, מקבלת משנה תוקף במשטר של 'פוסט החזקה לוחמתית' השורר היום ברצועה."
טוב, אני לא מומחה למשפט בינלאומי, אבל זה נשמע לי כמו התחכמות קולוניאלית קלאסית. בכל מה שנוגע לחובות, ישראל מתעקשת שהרשות הפלסטינית נחשבת למדינה לכל דבר (אכיפת חוק, מניעת טרור, מנהל תקין וכיוב'). כשמגיעים לזכויות (כמו ניצול משאבים טבעיים) – לפתע ה"מדינתיות" מתמוססת לה, ומדובר בסך הכל בטריטוריה, לא במערכת שלטונית, שנמצאת במשטר של 'פוסט החזקה לוחמתית' (מה זה?), ואין מנוס מלנהל אותה מבחוץ. כך או כך, חוות הדעת הזאת לא עוררה כאן שום עניין. אולי כעת ירים את הכפפה איזה משפטן ויפרק אותה לחתיכות?
התזה שרווחה בחוגי הימין בדבר ה"ויתור" התמוה של ברק על שדות הגז יכולה היתה לבוא לעולם רק מתוך האקסיומה של הלאומנות הישראלית, לפיה כל מה שנמצא בטריטוריה הפלסטינית, מעליה ומתחתיה, שייך לישראל. השורש המנטלי של התפיסה הזאת נעוץ ב"פיחות" האנושי של האדם הפלסטיני לעומת אדם רגיל. אחד הממדים הבסיסיים של הקיום האנושי הוא מימד הבעלות והקניין. להיות אדם, מאז ומתמיד, ובעיקר בימינו, זה להיות בעל קניין; לעמוד ביחסי קניין עם חפצים, נכסים או זכויות. הפלסטיני, בתפיסה הישראלית, איננו מגיע למדרגה האנושית שמאפשרת יחסי קניין. ולכן, הוא אינו יכול להיות באמת הבעלים של האדמה שעליה הוא יושב, של עצי הזית שהוא מגדל, של הזמן שהוא מבזבז במחסומים, או של כל זכות אחרת שנשללת ממנו באופן שרירותי. הפלסטיני הוא אורח ארעי בארץ ישראל, שאינו מסוגל לקשור יחסי קניין עם אוצרותיה.
באותה גרגרנות שאינה יודעת שובע, כידוע, נוהגת ישראל במאגרי מי התהום שבשטחים: שואבת לפי צרכיה ומונעת גישה למים מן הבעלים הטבעיים, הפלסטינים. יש לא מעט דמיון בין חמסנות המים לחמסנות הגז והאופן שהן מסבירות (בדרכים סמויות מן העין) את הקושי הישראלי להיפרד מטריטוריה פלסטינית, עתירת משאבים. רק שבמקרה הגז מדובר בסכומים הרבה יותר גבוהים.
למעשה, המושחת האמיתי בפרשת הזכיונות של בריטיש גז הוא ערפאת, שויתר על 90% מערכו של נכס פלסטיני לאומי ומסר את הרווחים העתידיים ממנו לידיים זרות. בכך נהג כמנהיגי עולם שלישי רבים אחרים, שמכרו את נכסי ארצותיהם לתאגידים זרים, בתמורה להון פרטי שביצר אותם ואת קרוביהם בשלטון. דפוס קולוניאלי מוכר, שהגלובליזציה רק עידכנה אך לא ביטלה (המנשלים המודרניים הם תאגידים, לא מדינות).
לאחר מותו של ערפאת והכאוס שהשתרר בשטחים, החליטה ישראל, דה-פקטו, ששדות הגז שייכים לה. להחלטה זו היו השפעות מרחיקות לכת.
אוקטובר 2000: בשני קידוחים, גזה מארין 1 וגזה מארין 2, מגלה בריטיש גז מאגרי גז טבעי מול חופי עזה. על פי ההערכה, שווי הגז במאגרים – 4 מיליארד דולר.
הנה ראיון עם מומחה שמסביר את המשמעות הדרמטית של הגילוי. מבחינה כלכלית, רווחי הגז – אם יגיעו לבעליהם החוקיים, הפלסטינים – יכולים להפוך את הכלכלה הפלסטינית ל"דובאי" שניה. חסל סדר תרומות ונחשלות.
חלומות בצד, נחזור למציאות. מרגע שהתגלה הגז החל ריקוד חיזור-דחייה עקלקל, הנמשך למעשה עד היום, בין ישראל לבריטיש גז, סביב העיסקה.
אוגוסט 2003: ראש הממשלה שרון מטיל וטו על רכישת גז מבריטיש גז. הנימוק הרשמי הוא שישראל איננה מעוניינת שהכסף שהיא משלמת עבור הגז יממן טרור (שימו לב: זה עדיין 3 שנים לפני עליית החמאס לשלטון). בפועל, שרון רומז ששדות הגז בעצם שייכים לישראל.
פברואר 2006: ישראל מחדשת את המגעים עם בריטיש גז. ynet מדווח: "זמן קצר לפני אשפוזו של שרון הוא שינה את דעתו והחליט לחדש את המשא ומתן עם בריטיש גז, בשל השיפור ביחסים עם הפלסטינים מאז מותו של יו"ר הרשות יאסר ערפאת. למרות ניצחון החמאס בבחירות ברשות הפלסטינית החליט, כאמור, אולמרט להמשיך בשיחות עם בריטיש גז."
שימו לב למילת המפתח: "למרות". הייתכן שראוי להחליפה ב"בגלל"? האם אולמרט הבין שהזמן דוחק ויש להבטיח את האינטרסים הישראלים בשדות הגז של עזה דווקא עכשיו, ימים ספורים לאחר נצחון החמאס בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית?
יוני 2006: ראש הממשלה אולמרט מבקש מר"מ בריטניה, טוני בלייר, ללחוץ על בריטיש גז להמשיך את המו"מ עם ישראל ולא לפנות לשוק המצרי. ואכן, בלייר מתערב לטובת ישראל.
נובמבר 2006: המדינה עומדת לחתום על חוזה עם בריטיש גז.
פברואר 2007: מבקר המדינה יבדוק את התנהלות המדינה במו"מ עם בריטיש גז, לבקשת ח"כ גלעד ארדן.
אפריל-מאי 2007: מתנגדי העיסקה טוענים ששיקוליו של ברק (שיורשו שרון לבסוף אימץ) היו פסולים ונגועים בשחיתות. יוסי מימן, השותף בחברת EMG המתחרה בבריטיש גז על החוזה עם חברת החשמל, מנסה לטרפד את העיסקה, ע"י חשיפת שותפים סמויים בבריטיש גז, ביניהם מרטין שלאף ומוחמד ראשיד.
מאי 2007: התקדמות במגעים מול בריטיש גז. החברה שוקלת להקים באשקלון, בשטחה של קצא"א (צינור נפט אילת-אשקלון), את מתקן הקבלה והטיפול בגז הטבעי שיוזרם מעזה. על פי מקורות בריטיים, העיסקה צפויה להניב לפלסטינים רווח של מיליארד דולר. גורמי ביטחון ישראליים עומדים על כך שהתמורה לפלסטינים תשולם בסחורות ושירותים ולא במזומן.
חוסודובסקי מתרגם: ישראל ניסתה לרוקן מתוכנו את החוזה שנחתם ב-1999 בין ערפאת לבריטיש גז. היא חתרה להשיג שליטה מלאה בגז העזתי.
אוקטובר 2007: בוגי יעלון מתריע במאמר – רכישת גז מבריטיש גז תממן גורמי טרור בעזה.
דצמבר 2007: העיסקה נופלת, ככל הנראה (כך לפי המאמר של יעלון) עקב התנגדות ראש המוסד, מאיר דגן, שטען כי הכסף הישראלי יממן טרור פלסטיני.
ינואר 2008: בריטיש גז סוגרת את משרדיה בישראל בעקבות כשלון המו"מ.
יולי 2008: בריטיש גז מודיעה כי בעקבות פניות של משרדי האוצר והתשתיות בחודש החולף, היא מחדשת את המגעים עם ממשלת ישראל.
מה עוד התרחש ביוני-יולי 2008?
חוסודובסקי מזכיר: ברק מנחה את צה"ל להכין תכניות פעולה למבצע "עופרת יצוקה" – 6 חודשים לפני הפלישה.
כותב חוסודובסקי: "ההחלטה להאיץ את המגעים עם בריטיש גז התקבלה, כרונולוגית, בו זמנית עם תכנון הפלישה לעזה, בחודש יוני. נראה שישראל היתה להוטה להגיע להסכם עם בריטיש גז לפני הפלישה, שכבר הגיעה לשלבי תכנון מתקדמים."
האבחנה הזאת בדבר התלכדות הזמנים היא הגילוי הדרמטי ביותר במאמר של חוסודובסקי, ועוד אשוב אליה. עם זאת, הציטוט לעיל יכול להשתמע כאילו הפלישה לעזה עלולה היתה לסכן את סיכויי השליטה של ישראל בגז, ולכן היא לחצה לסגור את העסקה מוקדם ככל האפשר. לא לגמרי ברור לי אם חוסדובסקי התכוון לכך, אבל אם כן, זו פרשנות מוטעית, לדעתי. שהרי ניתן לראות גם את ההתלכדות הזאת באופן הפוך. לא רק שהפלישה לא סיכנה את השליטה בגז, היא היתה אמורה לבצר אותה. גם לנקודה הזאת אשוב.
במחצית השניה של 2008, במקביל לתכנונים המדוקדקים של המבצע, מתקדם המו"מ עם בריטיש גז.
נובמבר 2008: משרדי האוצר והתשתיות הורו רשמית לחברת החשמל לפתוח במו"מ עם בריטיש גז לרכישת הגז הטבעי מעזה, בהתאם למתווה עליו החליטה הממשלה.
ינואר 2009: שוב קשיים במו"מ. גילוי גז בחיפה מקטין את הסיכוי לשיווק הגז מעזה לישראל.
קצוות פתוחים
המאמר של חוסודובסקי מסתיים כאן, ומותיר שתי שאלות מרכזיות פתוחות.
1. מה בעצם רצתה ישראל להשיג בפלישה לעזה, בהקשר לעסקת הגז? מה היה החזון האסטרטגי שקשר את שני הקטבים הללו של המדיניות הישראלית?
2. מה השתנה במדיניות הישראלית ביחס לגז כאשר החמאס עלה לשלטון?
קצת סדר, סוף סוף
כפי שהשתלשלות האירועים לעיל מלמדת, הזיגזוג של מדיניות ישראל בעיסקת הגז נבע מכך שהיא נקרעה בין שני אינטרסים סותרים.
1. אינטרס כלכלי: משק האנרגיה הישראלי חייב לעבור בהדרגה לגז, והמאגר מול חופי עזה הוא האופציה הזולה והמועדפת. אין מנוס מעסקה עם בריטיש גז.
2. אינטרס מדיני: מדינת ישראל לא השלימה עם שלטון החמאס בעזה והציבה לעצמה מטרה להפילו. ודאי שתזרים מזומנים של מיליארד דולר לעזה לא יסייע במטרה זאת. (מדובר באינטרס מדיני, ולא בטחוני, שהרי את בטחון תושבי הדרום היה ניתן להשיג גם ללא הפלת החמאס).
כל עוד שלט הפת"ח בגדה ובעזה, היתה יכולה ישראל לסמוך על שיתוף הפעולה הכנוע של מנהיגיו. ערפאת, שמכר את זכויות הגז לבריטים, ואבו-מאזן יורשו, שליט הבובה הישראלי, לא היו מסכנים את האספקה השוטפת של הגז לישראל. בסך הכל מדובר במנהיגים שהכשירו אלפי שוטרים פלסטינים (בהדרכת הסי-אי-איי) להגן על תושבי ישראל מפני הטרור. מנהיגי הפת"ח היו ממשיכים לגזור את הקופון שלהם, והגז העזתי היה זורם לאשקלון בלי הפרעה.
במלים אחרות: לו הפת"ח היה ממשיך למשול בשטחים, העסקה היתה נסגרת מזמן. האינטרס המדיני (מספר 2) לא היה בא לעולם, ולא היה עומד כנגד האינטרס הכלכלי הדוחק. וחשוב להבין את האי-הפיכות של העסקה: מרגע שהגז זורם לישראל והופך למרכיב חיוני במשק האנרגיה שלה, לא ניתן לחזור לאחור; יותר מדי מוטל על הכף.
אבל אז, מעשה שטן, קצו הפלסטינים בשלטון הפת"ח המושחת, והעלו את החמאס לשלטון. ראשית, בינואר 2006, בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית, ושנית, ביוני 2007, בהשתלטות החמאס על השלטון בעזה.
בנקודה זאת התחולל במדיניות הישראלית פיצול אישיות. האגף הימני-ניצי (ארדן, יעלון, ליברמן) שלל על הסף את עיסקת הגז, מחשש שתחזק את החמאס. האגף הימני-מתון (שרון, אולמרט, ברק) החליט לקדם את העסקה בכל זאת.
האם שני ראשי ממשלה ושר ביטחון (בעלי רקע בטחוני עשיר) לא הבינו שהעסקה תחזק את חמאס? האם הם הפקירו את בטחון אזרחי ישראל (כפי שטענו מבקרי העסקה מימין)?
לא סביר בעליל.
הגיוני יותר ששרון-אולמרט-ברק הבינו שיש דרך אחרת, טובה יותר, לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. אפשר גם לסגור את העסקה ולהבטיח את עתידו של משק האנרגיה הישראלי, וגם לוודא שהיא לא תחזק את שלטון החמאס ותממן טרור פלסטיני.
איך? פשוט מאד. נפיל את שלטון החמאס.
אם אין בעזה ממשלת בובות שניתן לקנות בשוחד, נדאג לכך שלא תהיה שם ממשלה עצמאית מדי, שמחוייבת לאינטרסים של העם הפלסטיני, ועלולה לאיים על השליטה הישראלית בגז הפלסטיני. הכסף הישראלי לא יזרום לידיים של החמאס כי ביום שבו יתחיל הגז לזרום מעזה לאשקלון כבר לא יהיו ידיים של חמאס בשלטון.
הנה כך גוברת עורמתו של הפוליטיקאי המשופשף על דאגתו הנאיבית של הטירון. בעוד שיעלון סבר שישראל נמנעת מפלישה צבאית לעזה כדי להבטיח את עיסקת הגז – כבר באותה עת התבשל הרעיון המבריק להוציא לפועל פלישה צבאית לעזה כדי להבטיח את העסקה.
הדאגה הישראלית מסיכון ההשקעה שלה במאגרי הגז העזתיים כתוצאה מעליית החמאס לשלטון היתה בהחלט מבוססת. במאי 2007 הודיע החמאס כי יסכל את העסקה. שר האוצר מטעם החמאס, זיאד תאתה, הצהיר: "קבוצת BG היא בושה לעם הפלסטיני. כשחברה מוכרת גז פלסטיני לכיבוש הישראלי, הדבר דומה לגניבה שהישראלים מבצעים כל יום באדמותינו."
כיצד יכול היה חמאס לסכל את העסקה? קשה לדעת, אבל אפשר להעלות השערות. בתרחיש עתידי אחד, שבו הרשות הפלסטינית כולה נופלת לידיו, החמאס יכול פשוט להתנער מההסכמים שהיא חתמה עליהם. גם אם שליטת החמאס תמשיך להיות מוגבלת לעזה, יש בכוחו לשבש את הפעילות הרציפה של מתקני הקידוח (כזכור, ישראל ניסתה במהלך המו"מ להעתיק את כל הטיפול בגז לאשקלון, באמצעות צינור תת-מימי). מה פשוט יותר מלשלוח סירות חמושות לאתר הקידוח? עובדי בריטיש גז הם אזרחים; מטול נ.ט. אחד יבריח אותם במהירות למולדתם.
אין חולק שהדאגה הישראלית היתה מוצדקת (אף משקיע אינו רוצה לראות את כספו שוקע בים, תרתי משמע). השאלה היא האם היא אפילו מתקרבת לכלל הצדקה מוסרית להרוג אלף אזרחים חפים מפשע ולהפוך מאה אלף לחסרי בית. זאת השאלה העקרונית בכל הסיפור הזה, ואף אחד לא שאל אותה. מן הידיעות הכלכליות מצטייר הרושם שהכל היה "ביזנס".
בזהירות בזהירות, מותר להסתכן בהשערה שהנוכחות המסיבית והבלתי פוסקת של חיל הים הישראלי מול חופי עזה לא נועדה רק למטרת אכיפת הסגר. מעבר לצורך הבטחוני הדוחק לירות בדייגים עזתיים חסרי-כל ולמנוע את כניסתן של ספינות סיוע בינלאומיות, אפשר שחיל הים נמצא שם כדי לגונן על מתקני הקידוח. נקודה למחשבה.
עיקרה של הפרשנות הזאת, אם כך, הוא זה. מניע עיקרי, או אחד המניעים העיקריים, לפלישת ישראל לעזה בדצמבר 2008 היה להבטיח שליטה מוחלטת, ארוכת-טווח, במאגרי הגז שמול חופי עזה וניתובם השוטף לישראל. לצורך כך היה צריך לסלק את האיום המרכזי על שליטה זאת – שלטון החמאס בעזה. אם לצטט את הניסוח הבוטה של יוסי וולפסון: במלחמת עיראק כפתה ארה"ב עסקת "דם תמורת נפט" על העם העיראקי; ב"עופרת יצוקה" כפתה ישראל עסקת "דם תמורת גז" על העם הפלסטיני.
על מה נשענת הפרשנות הזאת?
על ארבע רגליים:
1. רגל ראשונה: לאקונה אסטרטגית בהתנהלות ישראל. כפי שכבר אמרתי, המטרה האופרטיבית של הפלישה לעזה היתה הפלת שלטון החמאס. בכירים בהנהגה הישראלית הכריזו על כך שוב ושוב לפני הפלישה, פרשנים בכירים כמו אלכס פישמן אישרו זאת, ומעל הכל – בחירת המטרות שהופצצו במבצע (מבני שלטון, משרדי ממשלה, תשתיות ציבוריות) מוכיחות זאת מעל כל ספק. גם לאחר המלחמה, זו המטרה האסטרטגית של ישראל בעזה, והיא אף עוגנה בהסכם הקואליציוני עם "ישראל ביתנו".
הדברים האלה היו ברורים, לי לפחות, כבר ביום השלישי למבצע.
מה שלא היה ברור לי, זה למה. למה ממשלת ישראל חפצה למוטט את שלטון החמאס? (בפעם האחרונה: השיקול לא היה בטחוני, כמוסבר בלינק השלישי בסעיף זה). הרי כל מי שעיניו בראשו (וזכרונו לא קהה) יכול היה לצפות שהפלת שלטון החמאס עלולה להוביל לשני תרחישים קטסטרופליים עוד יותר מהישארותו בשלטון: או שיעלו במקומו קיצונים יותר (הג'יהאד האיסלמי, תאי אל-קעידה), או שישתרר בעזה כאוס מוחלט, איש הישר בעיניו יעשה ויירה, מצב שרק יסכן עוד יותר את ישובי הדרום.
זאת הלאקונה האסטרטגית. המטרה האופרטיבית ברורה (הפלת החמאס), אבל המטרה האסטרטגית שאותה היא אמורה לשרת – עלומה. אני מודה שעד היום היא עלומה בעיני. כלומר, אם מתגברים על הפיתוי לייחס את כל הפיאסקו המדמם הזה לכסילות טהורה של כל המנהיגים – מראש הממשלה ועד אחרון האוגדונרים – נותרים עם סימן שאלה גדול באוויר.
עיסקת הגז והאינטרסים שאפפו אותה מספקת רציונל, ולו חלקי, להתנהלות הישראלית. אני לא מכיר הסבר טוב יותר. היא כמובן לא מבטלת את מרכיב הכסילות, שהתמצה באשליה שאכן נצליח למוטט את החמאס (במסגרת האסטרטגיה שיעילותה הוכחה שוב ושוב – הכה את העם וצפה כיצד הוא קם על מנהיגיו).
גם מי שכל המהלך הפרשני הזה נראה לו מופרך, חייב תשובה לעצמו: האם באמת כולם טפשים? או שרק אני טיפש?
2. רגל שניה: התלכדות זמנים שחוסודובסקי עלה עליה.
במשך שנתיים וחצי (מאוגוסט 2003 ועד פברואר 2006) היה נתק גמור במגעים בין ישראל לבריטיש גז. בסוף ינואר 2006 נוחל החמאס נצחון מוחץ בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית. ימים ספורים לאחר מכן, מנחה אולמרט את אנשי האוצר והתשתיות לחדש את המו"מ עם בריטיש גז.
צירוף מקרים?
3. רגל שלישית: עוד התלכדות זמנים שחוסודובסקי עלה עליה.
אחרי חצי שנה של נתק במגעים (מדצמבר 2007 עד יוני 2008), פונים נציגי הממשלה לבריטיש גז, אפשר לומר בבהילות כלשהי, לחדש את המו"מ. בדיוק באותו חודש, יוני 2008, מתחיל צה"ל להכין את תכניות הפלישה לעזה.
עוד צירוף מקרים?
4. רגל רביעית: ההתעקשות של ההנהגה (ברק-שרון-אולמרט) על העיסקה חרף ההתנגדות של גורמי הבטחון.
לכל אורך הדרך היה ברור שיש סכנה ממשית שתשלומי ישראל עבור הגז יזלגו לידי גורמי טרור. זו למעשה הסיבה שהעסקה שוב ושוב נפלה רגע לפני החתימה. ובכל זאת, חברי ההנהגה – לא בדיוק אנשים שבטחון אזרחי ישראל זניח בעיניהם – התעקשו לממש אותה, ויזמו שוב ושוב חידוש מגעים עם בריטיש גז. היו מי שחשדו, בימין הקיצוני, שהסיבות להתעקשות הללו קשורות בשחיתות אישית (מיד אשוב לכך). הבעיה העיקרית עם ההסבר הזה הוא שאין ביכולתו להסביר מדוע העסקה, בסופו של דבר, לא נחתמה.
אני סבור שהיא לא נחתמה כי חברי ההנהגה היו מוטרדים: גם מן הסכנות הבטחוניות שגלומות בעסקה, אבל לא פחות מכך – מן האי-ודאות ביחס לכוונותיו של החמאס לסכל את הזרמת הגז לישראל. ויחד עם זאת, הם חתרו למימוש העסקה משום שבערוץ מקביל במוחם (עם או בלי תקשורת עם ערוץ העסקה) הם גם תיכננו להפיל את שלטון החמאס בעזה. אלמלא הידיעה-ציפייה ששלטון החמאס זמני, ועל כן האיום על האינטרס הישראלי בשדות הגז זמני גם הוא, קשה להבין את ההתעקשות הזאת, לאורך 10 שנים תמימות.
לא חסר תיאוריות קונספירציה…
נכון, וכבר רמזתי שברשת מסתובבת תיאוריה מבין היוצר של הימין הקיצוני, פייגלין ושות' (לא במפתיע, הקישורים מובילים בדרך כלל לאתר nrg). על פי התיאוריה הזאת, הכל אישי. שרון ואולמרט קשורים בעבותות של שחיתות ושוחד ליזמים מפוקפקים (בעיקר מרטין שלאף) שמחזיקים במניות באתר הקידוח של בריטיש גז. זו הסיבה ששניהם סירבו בתוקף לשקול עיסקה עם ספקי גז אחרים ואף נמנעו מפעולה צבאית בעזה תקופה כה ארוכה.
נו, התיאוריה הזאת קרסה ב-27 בדצמבר 2008. גם לפני זה, ניתן לומר בעדינות, הניבויים האמפיריים שלה לא בדיוק הרקיעו שחקים. עובדה שהעיסקה התנדנדה זמן כה רב, ובעצם, לא נחתמה מעולם. אם שרון ואולמרט היו כל כך לחוצים להשיב טובה על טובה למיטיביהם, מה מנע מהם לדחוף לסגירת העיסקה עוד בראשית שנות ה-2000? כידוע, מדובר בשני תותחי שחיתות לא קטנים. כשהם רצו לסגור עסקאות אחרות, לא היתה להם בעיה.
בעצם, אין לי כוונה להתעמת עם התיאוריה הזאת. המגרעת העיקרית שלה, בעיני, היא העיוורון המוסרי. שהרי פייגלין ויעלון וארדן חולקים את אותה הנחת יסוד עם ה"מושחתים" שעליהם יצא קצפם: הגז של עזה שייך בעצם לישראל. אלה זועמים על "הקרבת הבטחון" למען גריפת רווחים אישיים פסולים, ואלה מפעילים את הצבא כדי להבטיח שליטה אפקטיבית בשדות הגז. כולם מסכימים שלפלסטינים אין שום נגיעה לעניין, או זכויות בגז. מדובר בויכוח בתוך המשפחה של הימין הישראלי. אין לי חלק בו.
נו, ותיאורית הקונספירציה שלך עדיפה?
קודם כל, אני לא בטוח שהיא עונה להגדרה של תיאורית קונספירציה. תיכף נגיע לזה. אבל צריך לומר באופן ברור, ובלי למצמץ, כנגד ההטחה האוטומטית הזאת, "נו, עוד תיאורית קונספירציה…". חברים: לעתים קרובות, תיאוריות קונספירציה מתגלות כנכונות. מלחמת לבנון הראשונה היתה קונספירציה (מבצע "אורנים גדול"). האינתיפאדה השניה היתה קונספירציה ("מליון קליעים באוקטובר"). פיקצית "המאחזים הבלתי חוקיים" היא קונספירציה. "הריבוי הטבעי" הוא קונספירציה.
מה זה קונספירציה? יושבים להם כמה קודקודים בהנהגה, ומגיעים להחלטה. כשלעצמם, הם בטוחים שזאת ההחלטה הכי אינטיליגנטית ביקום. הבעיה הפעוטה היא שהציבור (והעולם כולו) עלולים להתנגד לה, מטעמים מטופשים או קטנוניים. לכן אין ברירה, תופרים להחלטה "חליפה מכובדת", חזות ציבורית שלא תעורר מחאה מיותרת.
מה זה אם לא ההגדרה של שלטון, כל שלטון? תיאורית קונספירציה רק לוקחת את ההגיון הזה כמה צעדים קדימה. המבחן שלה, כמו כל תיאוריה אחרת, הוא המבחן ההסברי: האם היא אכן מסבירה מקסימום עובדות בעזרת מינימום הנחות? להתנגד לתיאוריה רק בגלל יש לה ריח קונספירטיבי זה, לכל היותר, לנקוט עמדה אסתטית ביחס לשאלות עובדתיות. כל עוד אין לך תיאוריה חלופית, גם עם תיאוריה קונספירטיבית צריך להתמודד.
במקרה הנוכחי, אני לא בטוח שחייבים להניח קונספירטיביות לכל אורך הדרך. ניתן לדמיין שההנהגה הרלבנטית – שרון-אולמרט-ברק, וצמרת משרדי האוצר והתשתיות – פעלה מתוך הדחף האינסטינקטיבי, הטבעי לחלוטין, לשמר אינטרסים חשובים. המעבר למשק גז הוא אינטרס לאומי עליון, שכולם מודעים לו. מקבלי החלטות מסוגלים לכוון את צעדיהם ומדיניותם – גם את מדיניותם הצבאית – באופן שיבטיח את מימוש האינטרס הזה, מבלי שהם נותנים לעצמם דין וחשבון כל רגע ורגע על תכלית פעולתם. כבר עמדתי על ההגיון הזה בניתוח של פרשת שליט, שגם בה מסתמנת מטרה אסטרטגית סמויה, מנוגדת להצהרות, שאולי משקפת תכנון מוקדם ומדוקדק, אבל אולי גם לא.
לכן, השאלה אם ההנהגה שלנו פעלה בידיעה והבנה מלאה לכל אורך עסקת הגז – איננה חשובה כל כך בעיני. חשובה המטרה המצטיירת מתוך המעשים עצמם.
שתי שאלות ותשובות זריזות
למה בכלל טרחת על כל זה?
קודם כל, בגלל הסיפור עצמו. אני חוזר להתחלה. העובדות היו מול העיניים, והצטברו עוד ועוד, ובכל זאת, מעטים מאד "ראו" אותן. קשה להעלות על הדעת, כיצד אף אחד לא תוהה על הקשר בין מיזם כלכלי כל כך חשוב לעתיד המשק, המתנהל מול חופי עזה, לבין הפעילות הצבאית בעזה. המוספים הכלכליים עוסקים בבריטיש גז, עמודי החדשות עוסקים בהפצצות על עזה – ואף אחד לא חושב שאולי יש קשר. נניח שהקשר שונה לגמרי ממה שחוסודובסקי ואני חושדים; האם זו סיבה להתעלם מכל העניין?
בכל מקרה, עצם ההתעלמות מן המשמעויות הפוליטיות של עסקת בריטיש גז היא מצב תקשורתי בלתי נסבל. רק לשם הצפת העניין מחדש, היה שווה לטרוח על זה.
האם אתה בטוח בפרשנות שלך לאירועים?
לא, אני לא בטוח. כל פרשנות נושאת על מצחה את חותם הספק. אני חושב שזאת פרשנות סבירה, לא מטורפת בכלל. יש עניינים אחרים שאני בטוח יותר לגביהם. נניח, הפרשנות שלפיה המטרה האופרטיבית (לא האסטרטגית) של הפלישה לעזה היתה מיטוט החמאס נראית לי מעל לכל ספק סביר. לא כך בפרשת בריטיש גז. יותר מכך: העבר אינו מלמד על העתיד. יתכן שכל פרשת בריטיש גז תשקע במצולות הים, אם אכן גילוי הגז האחרון מול חיפה ישחרר את ישראל מן התלות שלה במאגרי הגז של עזה.
ובכל זאת, ביחס להתרחשויות בשנתיים האחרונות, רמת האמון שלי בפרשנות הזאת היא מספיק גבוהה כדי להרהר בה, להתעמת איתה, לנסות לאתגר אותה או לחזק אותה. אני חוזר: נכון להיום, אין לי תיאוריה טובה יותר למה שהתרחש בעזה בינואר-פברואר השנה.
וכמה הרהורים נוגים לסיום
כל הסיפור הזה מתנהל, כמובן, בשני מישורים. מישור המציאות, שבו פועלים צה"ל ובריטיש גז ופקידי ממשלה ואנשי חמאס; ומישור התיווך התקשורתי, שבו הדברים משתקפים, או לא משתקפים, נשזרים לחוט אחד, או נותרים מבודדים זה מזה.
הבט מתסכל במיוחד בפרשת הגז הוא העיוורון הציבורי כלפיה, ובכך אני כמובן כולל את עצמי. כבר עשר שנים העסקה הזאת מלווה את חיינו, אבל לבד מהופעות תדירות במועדונים סגורים (קרי, העיתונות הכלכלית) היא לא הצליחה לפרוץ אל קהל האצטדיונים. נחוץ פרופסור מקנדה כדי שנפקח את עינינו למה שמתרחש מתחת לאף שלנו. קצת מביש.
הכשל כאן הוא כולו של התקשורת, ואולי של האליטה בכלל. ושווה להרהר בסיבותיו. אחת החולשות העיקריות של הפרשנים שלנו היא באינטגרציה של חומר רב מתוך תפיסה פוליטית מגובשת. שהרי בהיעדר תפיסה כזאת, לא ניתן לראות שום "תבנית" באוסף העצום והרועש של העובדות שנוחתות על שולחננו מדי יום ביומו.
קשה במיוחד לעשות את הסינתזה בין התחום הכלכלי לתחום הפוליטי – בדיוק משום ההפרדה המלאכותית ביניהם (כולל ההפרדה במוספים). רבים קוראים חדשות כלליות מבלי להציץ במוסף הכלכלי; ולהיפך, רבים קונים את העיתון רק בשביל המוסף הכלכלי.
כל השיח הציבורי והאקדמי סביב סוגיות כלכליות הוא שיח "מקצועני", שיוצר את הרושם כאילו מדובר בדיסציפלינה א-פוליטית. כאילו עניינים כמו הנפקות לציבור, רפורמת מס או רכישה של זכיונות גז אינם חלק אינטגרלי מן האידאולוגיה הפוליטית השלטת.
ולהיפך, כל השיח סביב סוגיות "מדיניות" מעוקר לגמרי מאינטרסים כלכליים. כאילו מאחורי האחיזה הישראלית בשטחים, תכנית ההתנתקות או התכניות ל"ייהוד" הגליל והנגב אין אינטרסנטים כלכליים, במגזר הפרטי וגם הציבורי. כאילו "אידאולוגיה" מתקיימת בספירה נפרדת לחלוטין מן הספירה של החמדנות ורדיפת הבצע האנושית.
זאת כמובן תפיסה מופרכת. אין כמעט הבט בחיינו שאינו תלוי בגורמים כלכליים, אישיים או לאומיים. ובכל זאת, קשה להתנגד להפרדה המלאכותית הזאת, ורובנו מתמסרים לה.
הנה כאן בדיוק תפקידו של הפרשן: להעמיד את הקורא על המשמעויות הפוליטיות של מהלכים כלכליים כבירים שמתרחשים ממש מול עיניו, כדוגמת עסקת בריטיש גז. ולהיפך, לחשוף את האינטרסים הכלכליים מאחורי מהלכים מדיניים או צבאיים. כלומר, לעשות פוליטיזציה של הכלכלה וכלכליזציה של הפוליטיקה.
יותר מכך, נחוצים לנו מבקרים בעלי "דיסקט" מרקסיסטי, כאלה שמסוגלים להבין את ההוויה שעיצבה את התודעה. אחת הרעות החולות של הפרשנים בארץ היא החשיבות העצומה שהם מייחסים ל"הצהרות", "רעיונות", "אידאולוגיות" ו"חזון" (ראה הפארסה סביב הביטוי "שתי מדינות לשני עמים"). בתוך כך נשכח הרובד הריאלי, המאד לא-רעיוני, שבו כל ההפשטות הללו מתפוגגות כאד קל. כך הופכת הפרשנות לסוג של מיסטיקה זולה, קרקס אוורירי של בלוני לא-כלום.
תחת זאת, יש לטפח פרשנות מטריאלית, שמביטה טוב טוב לחריצי המציאות המלוכלכים, ודולה משם את תובנותיה. פרשנות שמתייחסת בשוויון נפש למה שפוליטיקאים אומרים, ומנתחת לעומק את מה שהם עושים. שלפני הכל שואלת – מי ירוויח מהעניין שעל הפרק. והכוונה היא – ירוויח כסף. ויש כל כך הרבה דוגמאות – הושט היד וגע בן: מי מרוויח מבניית חומת ההפרדה, מי מרוויח מהסגר על עזה, מי מרוויח מניסוי כלי נשק חדשים על אוכלוסיות אזרחיות. מי מפסיד כולנו יודעים. מי מרוויח – את זה צריך לחקור.
זה לא מקרה שמי שעלתה על המאמר של חוסודובסקי היא תמר גוז'נסקי. צריך הכשרה מסוימת כדי לראות דברים באופן הזה. לא עולה בדעתי שום פרשן כיום שמסוגל להתמודד עם האתגרים האלה. היה כאן פעם אחד כזה. קראו לו אריה כספי. עכשיו כבר אין. מפעם לפעם אתה נתקל בניתוחים אינטגרטיביים מן הסוג הזה, שממש פותחים לך את המוח באור חזק, שלא ראית קודם. דוגמה מופתית לכך היא המאמר "מטריקס בבילעין" של גדי אלגזי, מלפני 5 שנים. אבל זאת באמת דוגמה חריגה. חשיבה כזאת פשוט נעדרת לגמרי מן השיח הציבורי בארץ.
יש כאן הרבה חומר למחשבה. לא חייבים להגיב מיד. אני לקחתי את הזמן שלי, תקחו את שלכם.
הופגזה בזרחן לבן, נשרפה, שכלה חמישה בני משפחה, נמלטה על טרקטור, ירו עליה, אושפזה, נתנה עדות, גססה חודשיים וחצי, מתה. נא להכיר: ר'אדה אבו חלימה, לשעבר.
ר'אדה אבו חלימה, זמן קצר לפני מותה. תצלום: מוחמד סבאח, "בצלם"
ב-29.3.09, כחודשיים וחצי לאחר שמסרה את עדותה ל"בצלם", מתה ר'אדה אבו חלימה מבית לאהיה בבית חולים במצרים מפגיעת זרחן לבן. אינספור עדויות כאלה כבר נאספו בידי גורמים בינלאומיים, והתקשורת הישראלית (כמו גם מרבית הציבור) העלימה מהן עין. מסלול הייסורים המיוחד של העדה הנוכחית קרע צוהר קטנטן במסך ההכחשה, וגם ynet פירסם את העדות. הנה הדברים.
"גרתי עם בעלי, מוחמד, בן 24, ושתי התינוקות שלנו, פרח, בת 3 ואיה, בת 6 חודשים, באזור א-סיפא בבית לאהיה. בבית גרו גם ההורים של מוחמד, סעדאללה אבו חלימה, בן 44, וסבאח אבו חלימה, בת 44, ואחים ואחיות של מוחמד: עומר, בן 18, יוסף, בן 16, עבד א-רחים, בן 13, זיד, בן 11, חמזה, בן 10, עלי, בן 4, והתינוקת שאהד, בת שנה.
בבית שלנו היו שתי קומות. בקומה התחתונה היו מחסנים בגודל 250 מטר ובקומה העליונה גרנו כולנו. אנחנו חקלאים ויש לנו אדמות ליד הבית.
בשבת בערב, 3.1.09, מטוסים ישראליים פיזרו כרוזים שקוראים לתושבים באזור לעזוב את הבתים שלהם. גם בפלישות קודמות הצבא פיזר כרוזים כאלה ולא עזבנו את הבית, ולכן גם הפעם החלטנו שלא נעזוב.
ביום ראשון, 4.1.09, בסביבות השעה 16:00, בזמן שכל המשפחה הייתה בבית, התחילו להפגיז את האזור שלנו. אחרי כמה דקות כמה פגזים נחתו על הבית שלנו. האש התפשטה בבית וכמה מבני המשפחה נשרפו למוות: חמי, התינוקת שלו, שאהד, ושלושה מהבנים שלו, עבד א-רחים, זיד, וחמזה.
חמותי והבנים שלה יוסף, עומר ועלי נכוו מהאש. גם אני והתינוקת שלי, פרח, שהחזקתי בידיים, נכווינו מהאש, שהתפשטה לכל מקום בבית. הבגדים שלי עלו באש וחלקים מהעור של שתינו נשרפו. למזלי, איה לא נפגעה. קרעתי את הבגדים מעליי וצעקתי שאני נשרפת. הייתי ערומה מול כל האנשים בבית. הגוף שלי בער והרגשתי כאב נורא מהכוויות. הרחתי את הבשר שלי נשרף. הייתי במצב קשה מאוד. חיפשתי משהו להתכסות בו וכל הזמן צעקתי. אחיו של בעלי הוריד את המכנסיים שלו ונתן לי ללבוש אותם. החלק העליון של הגוף שלי נשאר ערום עד שבעלי בא וכיסה אותי במעיל שלו.
אחר כך הוא רץ לכביש להזעיק אמבולנס או למצוא אנשים שיעזרו לו לחלץ את הפצועים וההרוגים. הוא לא הצליח למצוא אמבולנס או ניידת כיבוי אש. בני דודים שלו שגרים על ידינו, מטר ומוחמד-חכמת אבו חלימה, באו לעזור. בעלי הרים אותי ונבילה, אשתו של הדוד של בעלי, הרימה את פרח. דודה אחרת של בעלי, שגם היא באה לעזור, לקחה את איה.
אני, בעלי, פרח, נבילה, הבן שלה עלי, עומר ומטר אבו חלימה עלינו על עגלה של טרקטור. מוחמד-חכמת נהג בטרקטור ולקח אותנו לבית החולים כמאל עדוואן. לקחנו גם את הגופה של התינוקת שאהד. השארנו בבית את ההרוגים ואת שאר בני המשפחה הפצועים.
במרחק של 300 מטר בערך מכיכר אל-עטאטרה, היו חיילים. מוחמד-חכמת עצר את הטרקטור ופתאום החיילים פתחו עלינו באש. מטר ומוחמד-חכמת נהרגו. עלי נפצע מהירי וברח יחד עם אמא שלו, נבילה, ועם עומר.
החיילים אמרו לבעלי להתפשט והוא עשה זאת. אחר כך הוא התלבש והחיילים אמרו לנו ללכת ברגל. השארנו מאחור את ההרוגים שאהד, מוחמד-חכמת ומטר. אני, בעלי ופרח הלכנו לכיוון כיכר אל-עטאטרה ועלינו על מכונית של אחד התושבים שעבר שם. הוא הסיע אותנו לבית החולים א-שיפא. הגענו לבית החולים בסביבות השעה 18:00.
אני עדיין מאושפזת. כל הגוף שלי שרוף וגם הפנים שלי. פרח גם סובלת מכוויות, בדרגה 3. בעלי לא נפגע.
בבית החולים הפנו אותי ואת ופרח להמשך טיפול במצרים וניסו לקחת אותנו לרפיח באמבולנס, אבל בדרך הצבא ירה עלינו. הנהג של האמבולנס נפצע קל בפנים ונסע בחזרה לבית החולים. עכשיו אנחנו מחכות שיתאמו את היציאה שלנו למצרים."
תגובת ראש הממשלה / שר הביטחון / דובר צה"ל (צבא הצתה לישראל?) / ישראליקו
סליחה, מי זאת? היא היתה שם? היא ראתה במו עיניה? עדות שמיעה איננה קבילה. גם עדות כווייה איננה קבילה. היו שלושה עדים בלתי תלויים? היו שלושה עדים בלתי צלויים? אמרו להם ללכת, למה הם לא הלכו? היא בכלל צילמה את הפגז? מישהו אסף שיירים בשטח וביצע בהם ניתוח מעבדה כימי שהוכיח מעל כל ספק שמדובר בזרחן לבן? אולי מדובר בליצן קטן? צה"ל לא ירה על אוכלוסיה אזרחית. לצערנו, החמאס עושה שימוש מפלצתי באזרחים. תיק החקירה נסגר. הפצ"ר קבע שאין ממש בעדויות. יש לנו את הצבא הכי מוסרי בעולם. מי זה בכלל "בצלם"? הרי פיזרנו כרוזים. למה הם מולידים כל כך הרבה תינוקות? לא היה שימוש בזרחן, מדובר בעלילת דם. דם, ועור חרוך, ובשר שרוף. הכי מוסרי בעולם. הסתתר בתוך אוכלוסיה אזרחית. עם כל הכאב, ואין כאב, אין מנוס מפגיעה בחפים מפשע. בוצעו תחקירים ערכיים. ההנחיות היו ברורות מאד. מגן אנושי. הכי מוסרי בעולם. הפלסטינים לא תמיד מדייקים. דמיון ערבי, נו. עכשיו אני שואל אותך: איפה העדה הזאת? מתה, הם אומרים. כמה צפוי. אז איך בדיוק נתחקר אותה? התיק נסגר. הכי מוסרי בעולם.
"בהתחלה ההגדרה היתה להיכנס לתוך בית. היינו אמורים להיכנס עם רכב משוריין שנקרא 'אכזרית', לפרוץ לתוך הדלת התחתונה, להתחיל לירות בפנים, ואז… אני קורא לזה לרצוח… בעצם היינו צריכים לעלות קומה-קומה וכל בן אדם שאנחנו מזהים, לירות בו."
"זה מה שיפה בעזה כביכול – אתה רואה בן אדם על ציר, עובר על שביל, לא חייב להיות עם נשק, אתה לא חייב לזהות אותו עם משהו, אתה יכול פשוט לירות בו. אצלנו זו היתה אשה מבוגרת שלא זיהיתי עליה נשק. הפקודה היתה להוריד את הבן אדם, את האשה הזאת, ברגע שאתה רואה".
גירסה מצונזרת ("הארץ"): "אני מ"כ בפלוגת מסלול של חטיבת גבעתי. נכנסנו לדרום העיר עזה. בסך הכל, זו חוויה מיוחדת. כל המסלול אתה מחכה ליום שתיכנס לעזה, ובסוף זה לא באמת כמו שמספרים. זה יותר כמו: אתה בא, תופס בית, מעיפים את הדיירים משם ונכנסים לבית. ישבנו בתוך בית משהו כמו שבוע."
הגירסה המקורית (עלון "בריזה", ההשמטות מודגשות): "בסך הכל, זו חוויה מיוחדת, אתה כל המסלול מחכה ליום בו תיכנס לעזה, מספרים לך כל כך הרבה סיפורים מה יש שם, בסוף זה לא באמת כמו שמספרים. אתה לא רץ, מסתער על בתים, רוצח 4 ילדים קטנים וממשיך קדימה. זה יותר כמו: אתה בא, תופס בית, מעיפים את הדיירים משם ונכנסים לבית. ישבנו בתוך בית משהו כמו שבוע."
"אני לא חושב שהוא הרגיש יותר מדי רע עם זה, כי בסך הכל הוא מבחינתו עשה את העבודה שלו לפי הפקודות שנתנו לו. והאווירה באופן כללי היתה… לא יודע איך להגדיר את זה… החיים של הפלסטינים זה, בואו נגיד, דבר הרבה-הרבה פחות חשוב מהחיים של החיילים שלנו. אז מבחינתם הם מצדיקים את זה ככה".
"הגישה היא מאוד פשוטה: לא נעים להגיד את זה, אבל אם זה לא מזיז לאף אחד, אנחנו לא מתחקרים את זה. זה מה שקורה בלחימה וזה מה שקורה בבט"ש".
גירסה מצונזרת ("הארץ"): "יוסי: אני סמל מחלקה בפלוגה מבצעית של חי"ר."
הגירסה המקורית (עלון "בריזה", ההשמטות מודגשות): "יוסי: אני ממחזור ח' – היה שימוש גדול בזרחן. אני סמל מחלקה בפלוגה מבצעית בגדוד (-) בחטיבת הצנחנים."
ושלושה בונוסים לסיום.
1. חיילים מגיבים בביטול על העדויות: "למרות שהיו מולנו צלחות ענקיות של בקלאוות, אחרי יומיים שלא אכלנו כמו שצריך, לא נגענו בכלום… השארנו את הבתים שהגענו עליהם יותר נקיים מאשר היו. אפילו ניקינו איזה מקרר אחד שממש הסריח… פעם אחת מישהו לקח קופסת שימורים מחנות וכולם צעקו עליו. הוא מיד החזיר אותה."
2. שמו של בית הדפוס לטקסטיל שבו הודפסו החולצות: "אדיב".
3. על שער עלון "בריזה" שמתוכו נלקחו הציטוטים, מופיע שיר אהבה לעזה. ביתו הראשון:
אומה שלמה סופקת כפיים לנוכח כשלון עסקת שליט. יש גם מי שיודע שישראל לא עשתה מספיק. אף אחד לא מעז לומר במפורש מדוע ישראל לא עשתה מספיק. מסע דקדקני אל לבו האפל של השלטון.
העובדות
ב-25 ביוני 2006 נחטף גלעד שליט במחסום כרם שלום על גבול עזה. החוטפים השתייכו לשלושה ארגונים: גדודי עז א-דין אל-קסאם של החמאס, ועדות ההתנגדות העממית וצבא האיסלאם. יממה לאחר חטיפתו הציעו החוטפים מידע אודותיו תמורת שחרור כל האסירים והאסירות מתחת גיל 18. לאחר 6 ימים, ב-1 ליולי, פירסמו החוטפים את הנוסחה הראשונה של חילופי האסירים: 1,000 אסירים פלסטינים תמורת גלעד שליט, בנוסף על הקטינים והנשים. בתוך חודשיים התגבשההעמדה הרשמית של החמאס, שעמדה כצוק איתן במשך שנתיים ו-9 חודשים: 1,400 אסירים תמורת שליט.
בתגובה לדרישה, חזרה ישראל על עמדתה, לפיה לא תשחרר אף אסיר ולא תכנע לסחטנות של ארגוני הטרור. "ראש הממשלה, אהוד אולמרט, שב ומבהיר כי לא תהיה כל עסקה", מסר דובר משרד החוץ, "החייל גלעד שליט ישוחרר או שניאלץ לפעול כדי להביא לשחרורו".
נתוני הפתיחה הללו לא השתנו במהלך שנתיים ו-9 חודשים ואינספור מהלכי תיווך מצריים וצרפתיים. לקח לישראל יותר משנתיים להסכים ל-450 אסירים, אבל הפלסטינים המשיכו להתעקש על הנוסחה המקורית, 1,400 אסירים. ישראל ניסתה כל דרך התחמקות אפשרית. לפסול אסירים עם דם על הידיים (נכשל), לקשור את עסקת חילופי השבויים לפתיחת המעברים (נכשל, ובצדק נכשל; הרי ישראל סגרה את המעברים גם לפני החטיפה; הסכם המעברים התנה את פתיחתם בהפסקת ירי הטילים).
השורה התחתונה: כמעט 3 שנים, 1,450 הרוגים ועשרות אלפי בתים הרוסים אחרי החטיפה – החמאס לא זז מילימטר מעמדתו הראשונית. הפלישה לעזה, שאמורה היתה למוטט את החמאס, או לפחות להפיל אותו על ברכיו, לא הזיזה דבר בעניין שליט. למעשה, סיכויי שחרורו כעת, לאחר פרסום שמות המחבלים שישראל לא תשחרר בשום אופן, קרובים לאפס.
החודשיים האחרונים
לפי הערכות הפרשנים, בחודשיים האחרונים נתקעה העסקה בשל מאבקים פוליטיים בצמרת השלטון הישראלי. המתיחות בין ברק לאולמרט הגיעה לשיאה; אולמרט לא סבל את המחשבה שברק, ושליחו עמוס גלעד, יקצרו את כל התהילה על שחרור שליט. כך התגלגל הספין של "השעיית" עמוס גלעד והחזרתו, ניטרולו, העברת המו"מ לידי שליח ראש הממשלה, עופר דקל, ובשבועות האחרונים, מבול של הדלפות סותרות בעניין הפערים בין הצדדים, עד לסגירה הסופית של העסקה.
בפרספקטיבה של 1,000 ימי השבי, החודשיים האחרונים, אם כן, היו סרח עודף. לא הסיפור המרכזי. הסיבה המוצהרת לעיכוב הזה – ההתעקשות הפתאומית של אולמרט להתנות את פתיחת המעברים בשחרור שליט – היתה תרגיל הסחה: מהלך שלא הביא להורדת המחיר, אלא לביצור דימויו של אולמרט כ"גואל שבויים", רחום וקשוח כאחד. היטיב לזהות את הבלוף הזה צבי בראל, ב-23 לפברואר:
"לא חשוב איך נגדיר את מה שאולמרט אומר, התנאי "החדש" שלו, הנותן לכאורה לשחרור שליט קדימות על פני פתיחת המעברים – הוא בלוף. לחמאס אין ולא היתה שום בעיה לסכם, וליישם, תחילה את שחרור שליט ואחר כך את הסכם הפסקת האש. הסכמה כזאת איננה נוגדת את העיקרון שקבע, שיש להפריד בין התהדיאה לשחרור שליט. אם ישראל רוצה לשחרר את שליט קודם, כך יהיה, כשהמחיר ידוע. כך היה מיד אחרי ששליט נחטף, בתקופת התהדיאה הראשונה, וגם אחרי המלחמה בעזה. ישראל, שהטילה את המצור על עזה בגלל חטיפת שליט, לא הפנימה את תנאי החמאס, שפעל כל הזמן בשני מסלולים: הסרת המצור ויישום התהדיאה ללא קשר לשליט, ושחרור אסירים ללא קשר למצור."
לשאלה אם ישראל לא הפנימה את תנאי החמאס, או רק העמידה פנים שכך, נחזור בהמשך. בכל מקרה, יש להניח בצד את הסחרחורת הנלעגת של החודשיים האחרונים, ולהפנות את המבט, שוב, לשנתיים וחצי שקדמו להן. מה קרה במהלכן? מה לא קרה במהלכן, ולמה?
בהדרגה מתברר שהרבה ממה שיכול היה לקרות, לא קרה. יותר מחצי שנה לאחר החטיפה, צה"ל לא הקצה משאבים מתאימים לאיתור שליט. המו"מ עצמו, על כל פיתוליו הענפים – ערוצים בינלאומיים, לחץ פסיכולוגי, דיסאינפורמציה וכו' – היה בעיקר מעטפת ללא תוכן. פרשן "ידיעות אחרונות", אלכס פישמן, אומר את הדברים בדרכו הגלויה (אתמול, 18.3.09):
"רק אתמול, בממשלה, ישבו כל השותפים הישראלים למו"מ לשיחת סיכום וגילו את הסוד הנורא: לא היה מו"מ. ישראל ניהלה מו"מ חד-צדדי עם עצמה. שיחקנו בנדמה לי. החמאס קבע תנאים לפני שנתיים ולא זז מהם בפסיק. תוצאת כל התרגילים, התמרונים וההתחכמויות שלנו היתה אחת: כרסום מתמיד בעמדה הישראלית, בעקרונות ובקווים האדומים. אנחנו תימרנו את החמאס וכירסמנו בעצמנו. באנו עם 70 שמות – החמאס זרק. באנו עם 120 שמות – החמאס זרק. באנו עם 220, החמאס זרק. באנו עם 320 – החמאס זרק. אז מה השתנה בכל הזמן הזה?"
כלום לא השתנה. עכשיו כולם מתחילים לשאול שאלות. נשאל גם אנחנו.
השאלות הקשות
למה בעצם לא חלה שום התקדמות במו"מ לשחרור שליט מן הרגע הראשון?
למה נכנס המו"מ לשלב האינטנסיבי שלו רק בחודשיים האחרונים, עם סיום "עופרת יצוקה"?
לשם מה ירדו לטמיון כמעט 3 שנים מחייו של שליט?
מה מונע כיום את סגירת העסקה?
שני הסברים אפשריים
על השאלות הקשות האלה יש תשובות "רשמיות". ההסבר הרשמי, נקרא לו הסבר 1, הולך בערך כך.
הסבר 1: דרישות החוטפים היו מוגזמות. ישראל לא היתה יכולה להסכים לשחרור רוצחים מסוכנים. 3 שנות משא ומתן נועדו להוזיל את מחירו של שליט. לצערנו, לא הצלחנו. שחרור הארכי-מחבלים שדרש החמאס היה מחולל גל פיגועים חדש בישראל.
הרבה ישראלים, אני מניח, מאמינים בהסבר 1. אבל הסבר, כזכור, צריך להסביר עובדות. ועל מנת להעריך את הצלחתו ההסברית, צריך למדוד אותו כנגד הסברים חלופיים. הנה הסבר חלופי לשאלות הקשות, נקרא לו הסבר 2.
הסבר 2: לישראל יש יעדים אסטרטגיים בעזה, ולשמם היא יצאה למבצע "עופרת יצוקה". שחרור מוקדם של שליט היה פוגע בהשגת יעדים אלה. לרוע המזל, מתקפת "עופרת יצוקה" לא השיגה אף אחד מן היעדים האלה. השארת שליט בשבי מאפשרת להחזיק את חשבון הדמים עם החמאס פתוח, עד הפלישה הבאה.
הסבר 1
מי שמאמין בהסבר 1, שנתו טובה בלילות. הסבר 2, לעומתו, מדיר שינה. אני מניח שהתגובה הראשונית של רוב הישראלים כלפיו תהיה זעם ואי אמון. יהיו מי שיפטרו אותו כהזייה קונספירטיבית, אף כי הוא אינו מניח בהכרח תכנון קונספירטיבי מראש (עוד על כך בהמשך).
ובכל זאת, מי שחפץ שבטחונו בהסבר 1 יישען על היותו הסבר, ולא רק דוֹגמה שלטונית, חייב לשאול את עצמו שאלה פשוטה: האם הסבר 1 באמת מסביר את התנהלותה של ישראל בפרשת שליט, מיום חטיפתו ועד יום שחרורו?
בוא נראה. על פי הסבר 1, המו"מ הממושך היה פועל יוצא של נחישות הדדית. ישראל ביקשה להוזיל את המחיר, החמאס לא נעתר.
מה בדיוק עשתה ישראל – אני מדגיש, עשתה, לא הכריזה – כדי להוזיל את המחיר? מה עושים במשא ומתן, או בהתמקחות, כדי לשכנע את הצד השני להוזיל את המחיר? יש שיטות מגוונות. לכולן משותף רעיון בסיסי אחד: מנסים לשכנע את הצד השני שגם הוא ייצא נשכר מהוזלת המחיר של הנכס שברשותו. מתמקח רציונלי לעולם לא ינקוט צעדים שיגרמו לצד השני להתבצר בעמדתו, או להעלות את המחיר. האם ישראל פעלה כמתמקח רציונלי? שאלה מעניינת, שכמובן תלויה בהיפותזה שאנו מאמצים (הסבר 1 או 2).
איך ניסתה ישראל לשכנע את החמאס שכדאי לו להוריד את מספר האסירים שהוא דורש לשחרר בתמורה לגלעד שליט? בואו ניזכר.
וגולת הכותרת: פלשה בעזה ב-27 בדצמבר 2008, ובמשך 3 שבועות הרגה 960 אזרחים, נשים וילדים; הפכה קרוב ל-100,000 איש לחסרי בית; הסבה נזקים במיליארדי דולר לתשתיות, כולל בתי חולים ושטחים חקלאיים שהושמדו עד היסוד.
ואיך היא ממשיכה בנסיונות השכנוע, אחרי כשלון השיחות השבוע? מחליטה להרע את תנאי המאסר של אסירים בטחוניים השייכים לחמאס ולג'יהאד האיסלמי.
לא בדיוק צעדים בוני אמון. עכשיו תבוא התגובה הישראלית הרשמית: כל צעדי העונשין האלה באו בתגובה לתוקפנות החמאס, שירה ויורה טילים על ישובי הדרום. גם הטענה הזאת מופרכת, אבל לא ניכנס לכך עכשיו. מה שישראל טוענת, בעצם, זה שאין שום קשר בין המדיניות הברוטלית שהיא ניהלה בעזה החל מן היום הראשון לעליית החמאס לשלטון, לבין המו"מ לשחרור שליט. אין קשר.
הבעיה היא שזה לא ממש משכנע את הצד הפלסטיני. הוא היה אמור להוזיל את "המחיר המופרז" שנתבע תמורת שליט, בלי קשר להפגזות שהוא סובל, לרעב ולמחסור בתרופות – שכולם תוצאה של המצור הישראלי. למה הדבר דומה? נניח שאתה מנסה למכור לי רכב במחיר שנראה לי מופקע. אני מנסה לשכנע אותך לרדת במחיר, ובינתיים, "בלי קשר" למשא ומתן בינינו, אני שולח למשפחה שלך מכתבי איום, הופך לך פח זבל בכניסה לבית, שובר לך את צנרת המים בבניין, ולקינוח, משגר טיל לאו לסלון שלך.
אולי אין קשר בין איך שאני מתנהג לבין המשא ומתן בינינו, אבל בכל זאת, איך לומר בעדינות, לא ממש קידמתי אותו.
אבל בוא נניח שבאמת אין קשר, וכל הצעדים הללו היו הכרחיים מבחינת הבטחון הלאומי הישראלי. עדיין נשאלת השאלה: מה ישראל כן עשתה על מנת להוזיל את מחיר שחרורו של שליט? נזכיר שוב, שתחת הסבר 1, תקופת המו"מ התארכה כל כך כי במהלכה ניסתה ישראל להגיע לעסקה טובה יותר מבחינתה מאשר הדרישות הראשוניות של החוטפים (1,000 אסירים). מה עשתה ישראל כדי לקדם מטרה זאת? כיצד היא פעלה, במסגרת ההתמקחות הרציונלית, לשכנע את החמאס שהוא ייצא נשכר מהורדת המחיר?
שום דבר. אלא אם כן בדיוק ישנתי והחמצתי את ההצעה הדרמטית.
בוא נתקדם צעד אחד קדימה. ישראל לא פעלה כמתמקח רציונלי, כשמניחים את הסבר 1. האם היה מקום להניח שהחמאס ייסוג מיוזמתו מן המחיר הראשוני שנקבע עבור שליט? לא, כמו כל מתמקח רציונלי, החמאס לא נסוג מן המחיר הראשוני משום שלא היה לו שום תמריץ חיובי לכך. תמריצים שליליים להתעקש עליו היו גם היו – כל מה שישראל חוללה בעזה בשנים האחרונות.
הדברים הללו לא דורשים ניתוח מעמיק מדי או ידיעות מופלגות בתחום המודיעין. כל מי שעיניו בראשו ידע שהחמאס לא ייסוג מדרישותיו בעסקת שליט. ישראל תמיד שילמה מחיר "כבד" בעסקות שבויים, גם תמורת גופות. אנחנו יודעים את זה והחמאס יודע את זה. מה שמדהים זה שממשלת ישראל הצליחה לשכנע את הציבור שהיא "הופכת כל אבן" כדי להחזיר את שליט, בעוד שבפועל כל התנהלותה מול החמאס רק הרחיקה את יום שחרורו.
ישראל ידעה שהמחיר לא יוזל; לא עשתה דבר שיגרום לחמאס להוזיל אותו; ועשתה הרבה מאד לגרום לחמאס לדבוק במחיר, אם לא להעלותו. וזה עוד לפני שבוחנים את הדרך העקלקלה והעקיפה של המו"מ (מתווכים ממצרים, מצרפת ומטורקיה, נסיעות חובקות עולם, מאבקי כוח בין ראש הממשלה לשר הביטחון), שביזבזה הרבה מאד זמן יקר.
במלים אחרות, אם הסבר 1 אמנם נכון, אין זאת אלא שישראל נהגה כמתמקח לא רציונלי באופן קיצוני. שדרת פיקוד שלמה – החל מאלוף פיקוד הדרום, יואב גלנט, דרך עפר דקל, הממונה על הטיפול בחטופים, עמוס גלעד, המתווך עם מצרים, ועד אהוד ברק ואהוד אולמרט – נהגה בטיפשות קולוסאלית וקוצר ראייה משווע, שסיכלו את האינטרסים שלה עצמה. מפגן מרהיב של מצעד האיוולת.
ניתוח פוליטי חייב לקחת בחשבון את האפשרות הזאת – מקבלי ההחלטות טפשים. אין ספק שיש דוגמאות הסטוריות לא מעטות שתומכות בה. גם יש דוגמאות משלנו. למשל, ההנחה שאם נפגיז אזרחים ערבים, נחולל הרג המוני בקרבם ונחריב את התשתיות בארצם, הם מיד ישתכנעו להעביר את השלטון לידי גורמים שאוהדים את ישראל. האיוולת הזאת הדריכה את יוזמי מבצע "ענבי זעם" ב-1996, כמו גם את שתי הפלישות הצבאיות שישראל יזמה ב-3 השנים האחרונות, ללבנון ולעזה.
אבל במקרה הספציפי של התנהלות ישראל בפרשת שליט, נדמה לי שמדובר בהשערה לא סבירה. יותר מדי אנשים, במשך יותר מדי זמן, פועלים בעקביות נגד האינטרס של עצמם ושל הציבור הישראלי (שחרור מוקדם של שליט) – והכל בגלל טפשות?
גם ברק בטפשים? לא מבין מה הוא עושה? לא מבין שכל החלטה שיצאה מתחת ידיו בשנים האחרונות רק הרחיקה את סיכויי השחרור של שליט?
הנימוק הבטחוני – הסכנה שנשקפת משחרורם של ארכי-מחבלים – הוא קלוש ביותר. במהלך 3 שבועות "עופרת יצוקה" העמיד צה"ל בעזה קאדרים של מחבלים עתידיים, מסוכנים לישראל פי כמה ממחבלים שהדם על ידיהם יבש לפני שנים. כנגד דיסקין רואה השחורות ניצבים ראשי השב"כ לשעבר, שתמכו בסגירת העסקה לפי דרישות החמאס. אין שום סיבה להניח שישיבתם בכלא של מחבלים שהפכו לגיבורים נערצים בציבור הפלסטיני מזינה את אש הטרור פחות מאשר שיחרורם. דומה שהנימוק הבטחוני, כאן כמו בהזדמנויות אחרות, נתפר לאחר מעשה. קודם הוגדרו היעדים האסטרטגיים, אחר כך נרקח "הצורך הבטחוני".
נשארה הפסיכולוגיה בגרוש. גם אם נניח שייצר הכבוד הבלתי נשלט של חבורת הגברים-גברים הזאת, הוא שהנחה את מעשיהם. הרצון "להראות לחמאס" שלא ניכנע; הרצון להוכיח שאנחנו האדונים; הרצון להשפיל אותם. אוקיי, אף אחד לא מכחיש שמאז ומעולם זה היה עקרון מרכזי בתהליך קבלת ההחלטות הישראלי. ועדיין – גם מוטרפי-הכבוד מסוגלים לחשוב בהגיון ולהכיר בתוצאות הצפויות של החלטותיהם. ואם הכירו בכך, ובכל זאת לא עשו דבר לקדם את עסקת שליט – מה זה אומר?
הנה מה שזה אומר. להזכירכם, שני ההסברים.
הסבר 1: דרישות החוטפים היו מוגזמות. ישראל לא היתה יכולה להסכים לשחרור רוצחים מסוכנים. 3 שנות משא ומתן נועדו להוזיל את מחירו של שליט. לצערנו, לא הצלחנו. שחרור הארכי-מחבלים שדרש החמאס היה מחולל גל פיגועים חדש בישראל.
הסבר 2: לישראל יש יעדים אסטרטגיים בעזה, ולשמם היא יצאה למבצע "עופרת יצוקה". שחרור מוקדם של שליט היה פוגע בהשגת יעדים אלה. לרוע המזל, מתקפת "עופרת יצוקה" לא השיגה אף אחד מן היעדים האלה. השארת שליט בשבי מאפשרת להחזיק את חשבון הדמים עם החמאס פתוח, עד הפלישה הבאה.
הגענו למסקנה שהסבר 1 אולי נשמע, על פניו, הגיוני ומשכנע. אבל הוא מחייב אותנו להנחת עזר קיצונית: ההנהגה הישראלית מורכבת מחבורת מטומטמים לא רציונליים. ההנחה הזאת, אולי, נכונה עבור חלק ממנהיגינו, בחלק מתקופת המשא ומתן, אבל לוקה באי סבירות קיצונית בבואה להסביר את התנהגותם של כל מנהיגינו, בכל תקופת המשא ומתן. אי סבירותה במקרה הנוכחי היא כה קיצונית עד שהיא שומטת את הקרקע מתחת להסבר 1. הסבר "תום הלב" קורס. מה שנותר הוא הסבר 2.
הסבר 2
לפי הסבר 2, היעד האסטרטגי של ישראל בעזה, מאז יוני 2007, היה למוטט את השלטון שנבחר באופן דמוקרטי בעזה, שלטון החמאס. הדברים ידועים והוכרזו שוב ושוב. הם נתמכים באופן מוחץ בבחירת המטרות שהותקפו ב"עופרת יצוקה": מבני שלטון, תחנות משטרה, בתי חולים, וגם בבחירת היעדים לחיסול (שר הפנים של החמאס וכד'). פרשנים בכירים גם אישרו את הדברים, והמו"מ הקואליציוני הוציא אותם לאוויר העולם סוף סוף: הסכם נתניהו-ליברמן קובע כי הממשלה תהיה מחויבת להפלת שלטון החמאס. כרגיל, הימין מכריז בריש גלי על המדיניות שהשמאל מבצע בסתר.
כמובן, ברמה ההצהרתית, יעדי המתקפה בעזה הוגדרו באופן שיגייס תמיכה פנימית ולא יעורר מחאה חיצונית: הסרת איום הטילים, הפסקת הברחות הנשק, וכדומה. אלא שהפעולות בשטח הוכיחו מעל כל ספק שאלו היו הצהרות תעמולתיות. גם תוצאות המתקפה, שלא השיגו דבר מן היעדים המוצהרים, מוכיחות את זה.
התמיכה הציבורית במתקפה היתה גורפת. אי אפשר להתעלם מן המקום המרכזי שתפסה בה הכמיהה לשחרור שליט. צה"ל אומנם לא הגדיר את שחרור שליט כמטרה רשמית של המתקפה, אבל בפועל הדברים נתפסו אחרת. כפי שכתבתי כאן לא מזמן: החיילים הפשוטים בדרגי השדה הרגישו שהם יוצאים "לשחרר את שליט", ושאבו הרבה מוטיבציה מהתקווה הנאיבית הזאת. מישהו דאג לתדלק ולפמפם את התקווה הזאת, חרף הידיעה שמדובר במניפולציה. במקביל, העורף עסק בכך בקדחתנות: הפגנות, מאמרים, לחץ בלתי פוסק על מקבלי ההחלטות להכליל את העסקה בכל הסדר הפסקת אש, וכיוצא בזה.
חלק ניכר מן האיבה שרחשו הישראלים לחמאס בשנים האחרונות, איבה שתורגמה לתאוות נקם אשר מצאה פורקן ב"עופרת יצוקה" – נבע ישירות מההזדהות הקולקטיבית העמוקה עם סבלם של שליט ושל משפחתו. הרגשות האלה היו אותנטיים לגמרי, אבל צריך להיות עיוור ואטום לגמרי כדי לא להבין את הפוטנציאל הפוליטי שלהם. אולמרט, ברק ואשכנזי ידעו היטב שהעם מאחוריהם כשנתנו אור ירוק לצבא ב-27 בדצמבר. והם ידעו שהעם מאחוריהם כי הוא רוצה כבר לראות את שליט בבית. הצער, האיבה ותאוות הנקם היו לנכס פוליטי-תעמולתי: גב תומך בנחרצות במתקפה על עזה.
לו היה שליט משוחרר לפני ה-27 בדצמבר, ספק אם היתה לציבור הישראלי סובלנות כה גבוהה למתקפה הזאת; אולי כן, אבל למה להסתכן? פוליטיקאים אינם מוותרים על משאבים פוליטיים מרצונם. פוליטיקאים ישראלים במיוחד חרדים מאובדן, ולו רגעי, של תמיכה ציבורית; הם הולכים לישון עם סקר אחד וקמים עם סקר אחר.
ועל כן, מי ששם לו ליעד אסטרטגי את הפלת שלטון החמאס, והחליט על הדרך הצבאית לעשות זאת – היה זקוק לכל בדל של תמיכה ציבורית בהחלטתו זו (פעם שנייה בקדנציה ממשלתית אחת). שחרור מוקדם מדי של שליט היה עלול לכרסם בתמיכה כזאת. העובדה ששליט עדיין היה בידי החמאס בשעה שמטוסי חיל האוויר הפגיזו את עזה הבטיחה, לפחות בזירה הפנימית, תמיכה גורפת במבצע. כך פועלת תעמולה אפקטיבית: ממירה רגשות פרטיים למנופים פוליטיים.
עם תום המתקפה, הוברר מעל כל ספק היתרון הפוליטי העצום שיש בהנצחת המצב הקיים: מצור בעוצמות משתנות, הפגזות אוויריות מדי יום או יומיים, והעיקר – חייל ישראלי שבוי בעזה. תזכורת מתמדת למצב הלוחמה המתמיד בינינו לבין הפלסטינים. עצם בגרונו של כל ניסיון רציני להגיע להסדר ארוך-טווח בעזה. תעודת ביטוח נגד האיום הגדול מכולם: פיוס.
כאן מתלכדים האינטרסים של הנהגת ישראל והנהגת החמאס. בשנתיים שיצאו מאז שעלה החמאס לשלטון בעזה, מבלי שניהלו אף פעם שיחות ישירות, הגיעו איסמעיל הנייה ואהוד אולמרט להסכמות דה-פקטו מרחיקות לכת. שניהם עשו ככל יכולתם להרחיק את סיכויי הפיוס והשלום באזור, והצליחו מעל למשוער. בלון הסכסוך הנצחי, ה"בלתי פתיר", בינינו לבין הפלסטינים תפח ותפח, ובלע את כולנו בתוכו.
אז מה? אחרי כל העבודה המאומצת הזאת, נשחרר את שליט? נתקע סיכה של אמון הדדי בבלון האיבה? ומה יהא על ההתלקחות הבאה? מי יערוב לנו שהציבור היהודי והציבור הפלסטיני ימשיכו להזיל ריר לוחמני זה כנגד זה, כשתופי המלחמה שוב יקראו אותם לדגל? לא, הסיכון גדול מדי. עוד לא גמרנו את העבודה שם. שליט צריך להישאר שם, בינתיים. לא בוער כלום.
ואם נותר עוד ספק, הוא נמחה לחלוטין לנוכח ההחלטה הישראלית לפרסם שמות של 10 מחבלים ש"אין לשחררם בשום אופן". בכך הסיר אולמרט את האיפול המוחלט שהטילו ישראל והחמאס מאז תחילת המגעים על שמות האסירים שמועמדים לשחרור. מהלך דרמטי, בלתי הפיך, שתוצאתו המיידית היא סינדול דו-כיווני. כעת אין סיכוי שהחמאס ימשוך את השמות האלה מן הרשימה – הלחץ של משפחות האסירים והציבור הפלסטיני לא יאפשר זאת (אף כי הסיכוי לכך היה נמוך מלכתחילה; אבל מי שמעוניין בעסקה לא אמור להתנקש בשום סיכוי, דל ככל שיהיה). מצד שני, קשה מאד לראות את נתניהו, המחושק מימין, מסכים לשחרר ארכי-מחבלים שאולמרט סרב, ולהצטייר כוותרן ממנו.
במלים אחרות: אולמרט נעל את תא השבי של גלעד שליט לעוד תקופה בלתי מוגבלת, וזרק את המפתח לים.
שוב טיפשות? שוב קוצר ראייה? לי לקח שתיים וחצי דקות להבין את התוצאות הבלתי נמנעות האלה. אז אולמרט וגדודי האסטרטגים שמקיפים אותו לא תופסים את זה?
תחשבו שנית.
רוע לב או קור לב?
זו תמציתו של הסבר 2. וכעת יש שתי דרכים לפרש אותו: כמהלך מתוכנן לפרטי פרטיו מראש, כולל כוונות, או כמהלך "מתגלגל", שבו הכוונות התנסחו במעומעם תוך כדי השתלשלות האירועים. נקרא לכך "הסבר רוע הלב" ו"הסבר קור הלב", בהתאמה.
הסבר רוע הלב הוא בעיקרו הסבר קונספירטיבי. הוא גורס שמקבלי ההחלטות בצד הישראלי נמנעים במודע (הבה נאמר במזיד) מלנקוט כל צעד שיביא לשחרורו של שליט קודם להשגת היעד האסטרטגי בעזה. הם השתמשו בשליט כמכשיר פוליטי אחד מבין רבים. בעודם מוכרים לציבור את האשליה שהמתקפה בעזה תאפשר את שחרורו המהיר, בעצם השתמשו באי-שחרורו כדי לקדם את המתקפה. וכך, אולי, גם תוכשר המתקפה הבאה.
שוב, כמו הסברי איוולת קיצוניים, גם הסברי קונספירציה קיצוניים מתאמתים לפעמים. דוגמאות רלבנטיות מן ההסטוריה הישראלית: מלחמת קדש, שהוצגה לציבור כמהלך תגובתי לחדירות הפדאיון, ובפועל היתה תוצר של קונספירציה בין ישראל, צרפת ובריטניה שמטרתה היתה שחרור תעלת סואץ מידי נאצר; מלחמת לבנון הראשונה, שנהגתה במוחו הקודח של אריאל שרון כחלק מתכנית גיאו-פוליטית מרחיקת לכת (הפלת השלטון בלבנוןן, הכתרת באשיר ג'ומאייל המארוני, גירוש הפליטים הפלסטינים לירדן); והאיניתיפאדה השניה, שהתלקחה לעימות אלים כחלק מקמפיין ה"אין פרטנר" של ברק בקמפ-דייויד, עם יוזמה צבאית ברורה להסלמה מול הפלסטינים (ראה הסרט "מיליון קליעים באוקטובר").
הבעיה המרכזית בהסברי הקונספירציה היא איך להוכיח את קיומן של כוונות מראש; כיצד יצדיק הפרשן את הקפיצה מן המעשים, הגלויים לעין כל, אל הכוונות, הנסתרות בתוך ראשיהם של המנהיגים. כל שניתן (למי שאינו ניזון מהדלפות מחדרי חדרים) הוא להסתמך על טיעוני סבירות.
אבל הסבר 2 אינו חייב להתפרש באופן קונספירטיבי, כתוצר של רוע לב. הוא יכול גם להתפרש באופן נייטרלי יותר, שמעיד על קור הלב של ההנהגה הישראלית. פוליטיקאים, כמו אנשים רגילים, פועלים לפי אינטרסים גם אם אין הם נותנים לעצמם דין וחשבון על האינטרסים האלה. לעתים קרובות האינטרסים מנחים את הפעולה מתחת לסף המודעות. זה בדיוק ההבדל בין המפקד העליון, שפועל מתוך תכנון ומודעות מראש, לבין "רוח המפקד", ששורה על כל פקודיו, ומכוונת את ידיהם ורגליהם בלי שהם נותנים לעצמם דין וחשבון עליה (מה שלא פוטר אותם מאחריות; אדם אינו רובוט).
הנה דוגמה פשוטה מחיי היומיום. אדם מסוים מעיק עלינו בנוכחותו. שכן שתמיד תובע אוזן קשבת לתלונותיו, חבר לעבודה שתמיד מחפש איך "לגייס" אותך למשימות שהוטלו עליו, וכדומה. באופן טבעי, נימנע מלהיקלע לסביבתו. ההימנעות הזאת איננה תמיד מודעת. אולי נרגיל את עצמנו להיכנס לדירה מהכניסה הצדדית ולא הראשית, אולי נצא מהמשרד בשעות שהטרדן כבר לא בסביבה. הגוף שלנו כבר ימצא דרכים כדי להקל על הנפש. הוא יפעל בשירות האינטרסים שלה, גם אם לא קיבל פקודה מפורשת.
כך גם פוליטיקאים. במקרה הנוכחי, אין ספק שההנהגה הישראלית הבינה, ברמה אינטואיטיבית, את הכוח העצום שמונח לרגליה – ההתלכדות הציבורית סביב משפחת שליט. די היה בהבנה הזאת לבדה כדי לקדם מסלולי פעולה שניצלו את הכוח הזה, ולהימנע ממסלולי פעולה שהיו עלולים לבזבז אותו לריק. כך התנהלה קבלת ההחלטות: כמו כדור שלג שצובר תאוצה במדרון, מנווט את עצמו לנתיב חופשי ממכשולים, ובתוך כך הולך ותופח, עד להתנגשות הבלתי נמנעת.
מה מקומו של גלעד שליט עצמו, האדם הפרטי, במודל ה"מתגלגל" הזה? זניח לחלוטין. בהסבר קור הלב, להבדיל מהסבר רוע הלב, ההנהגה הישראלית איננה מפקירה במודע את שליט להירקב בשבי. היא פשוט מנווטת את עצמה למסלול אסטרטגי שבו חייו הפרטיים של שליט אינם נלקחים בחשבון. אם יש משהו שהוכח בקדנציה של הממשלה הנוכחית, זה שהיא מייחסת משקל זניח בלבד לחיי אזרחים ישראלים (אלמלא המחאה הציבורית בעקבות הפקרת העורף במלחמת לבנון השניה, גם העורף ב"עופרת יצוקה" היה מופקר), ולא מייחסת שום משקל לחיי אזרחים פלסטיניים. עלות האפס של חיי הפלסטינים היא זו שאיפשרה הרג מאסיבי כל כך של חפים מפשע, והחרבת רחובות שלמים, לפעמים מסיבות טקטיות גרידא, כמו סילוק בית מ"קו הראייה" של המפקד. היא גם עולה מעדויות ישירות של חיילים לפשעי מלחמה, שיוצאות סוף סוף לתקשורת.
אין צורך להכריע בין רוע הלב לבין קור הלב. שניהם נופלים תחת הסבר 2, שהשלכותיו רעות דיין. בשניהם, היה ניתן לשחרר את שליט תמורת 1,400 אסירים שבוע לאחר חטיפתו. הסיבות שזה לא נעשה היו פוליטיות בלבד. לא מן הנמנע שכמה לבבות היו רעים וכמה היו קרים. אולי חלק מן המנהיגים הישראלים שהופקדו על המו"מ לשחרור שליט "מיסמסו" אותו באופן מודע כדי ליהנות מן הדיבידנדים הפוליטיים של חטיפתו, ואחרים לא בדיוק דחפו לזרז את העסקה משום שפעלו במסגרת אינטרס אסטרטגי שנשען על הישארות שליט בשבי. מודעים או לא, קונספירטיביים או לא – חברו יחדיו כל מקבלי ההחלטות שלנו להחלטה לא לשחרר את שליט.
הסבר 2 מסביר את מהלך האירועים; הסבר 1 לא מסביר (אלא אם כן כולם טפשים). אבל להסבר 1 יש יתרון עצום על גבי הסבר 2 ברמה הרגשית: הוא מנחם ולא מקומם. נעשה הכל כדי להימנע מלמצוא במנהיגינו דופי מוסרי. נגיד "טיפשות" אלף פעמים, נגיד "חובבנות" אלפיים פעמים, ונמאן לקרוא את הכתובת שעל הקיר.
היחס של ישראלים רבים אל הנהגתם דומה מאד ליחס של ילד להוריו. הנחת המוצא של הילד היא שהוריו הם אנשים טובי לב וכנים, שכל רצונם הוא לעשות לו טוב. אם הילד נחשף לעדויות סותרות לכך (האבא בוגד באמא, האמא מזניחה את התינוק) הוא מדחיק ולא מתמודד איתן. חלק מתהליך ההתבגרות הוא ההכרה בכך שהורינו הם אנשים נבדלים הפועלים לפי אינטרסים עצמיים שלהם – לפעמים מנוגדים לאינטרסים שלנו.
האזרח הישראלי חייב להבין שההנהגה שלו אינה שוקלת את צעדיה על פי האינטרסים שלו, ולעתים קרובות, פועלת במישרין נגד האינטרס הקיומי שלו. בפרשת שליט, כל העדויות מלמדות שהחבורה שטיפלה בפרשה מיומה הראשון לא עשתה את מה שמתבקש כדי לשחרר את החייל החטוף. הרשימה הזאת הציעה רציונאל אלטרנטיבי לפעולות שכן ננקטו ולאלו שלא ננקטו. אף אחד לא חייב להעדיף את הסיפור שלי על פני הסיפור הרשמי. אבל גם מי שאינו מסוגל לקבל את הסיפור שהצעתי כאן חייב לעצמו תשובות על השאלות הקשות. והפעם, תשובות משכנעות.
למה בעצם לא חלה שום התקדמות במו"מ לשחרור שליט מן הרגע הראשון?
למה נכנס המו"מ לשלב האינטנסיבי שלו רק בחודשיים האחרונים, עם סיום "עופרת יצוקה"?
בבוקר יום שני, ה-4 לינואר, הרג צה"ל בשכונה 48 אזרחים – יותר מכל תקרית אש בודדת אחרת במהלך המתקפה. איך ולמה זה קרה? צה"ל שומר על שתיקה
כבר במהלך המתקפה על עזה היה ברור שהציבור הישראלי אינו מקבל תמונת מצב אמיתית של המתרחש. כלי התקשורת הישראליים יישרו קו עם האיסור להיכנס לעזה – ואפילו לא טרחו להיעזר בעיתונאים ובמקורות מידע שכבר נמצאו בעומק השטח. וכך קרה שבשעה שכל העולם נחשף בזמן אמיתי לאירועים קשים ואף מחרידים, צף לו הישראלי הממוצע בענן של בורות פסטורלית.
והנה, לאחר הפסקת האש, הותר סוף סוף לעיתונאים הישראליים לחזור לעזה. אלא שעכשיו כבר אין מי שיקשיב להם. הסיפור האמיתי הפך להיות מערכת הבחירות; עזה כבר תוייקה כסיפור (הצלחה!) ששמנו מאחורינו. ושוב לא נדע מה לעזאזל קרה שם, בשלושת השבועות שבמהלכם המטיר צה"ל כמות בלתי נתפסת של פגזים על עזה.
אחד האירועים הקיצוניים ביותר במתקפה התרחש עם תחילת המבצע הקרקעי, בשכונת זיתון. קרוב ל-50 אזרחים נקטלו שם בין ה-3 ל-4 לינואר, בידי חטיבת גבעתי, ועשרות רבות עוד נפצעו וגססו למוות – כולם בני משפחה מורחבת אחת. האירועים בזיתון זכו לסיקור נרחב בתקשורת הבינלאומית, ועוררו גל של מחאה וזעזוע. בארץ הם כמעט ולא נודעו – למעט סיקור שטחי למדי ב-ynet, וכמה איזכורים חולפים פה ושם – שום כלי תקשורת מרכזי לא דיווח עליהם (אשמח להיווכח שאני טועה, ושהחמצתי דיווח כלשהו). הנה כך זה קורה: מרחק 3 שעות נסיעה מאיתנו, הרג צה"ל נשים וילדים, ואנחנו אפילו לא ידענו.
כמובן שנשאלת גם השאלה – ולו היינו יודעים, מה היינו עושים? שאלה טובה, אבל לא הפעם. הפעם אני רק רוצה שיידעו. שלפחות יידעו מה קרה שם.
את השתלשלות האירועים שתובא להלן ליקטתי מכמה מקורות שונים (כולם מובאים בסוף הפוסט). אין לי ספק שהם מציירים תמונה לא שלמה, ואולי אפילו מוטֵית לפרקים, של מה שבאמת קרה. ויחד עם זאת, אין לי ספק שגם כך, גרעין האמת שבהם מזעזע כל כך, שהדעת לא סובלת את השתיקה סביבם. מן הדין שהאמת על זיתון תצא לאוויר העולם ותטלטל את מי שעוד אפשר לטלטל.
השתלשלות האירועים
שכונת זיתון נמצאת בפאתיה הדרומיים של עזה. ביום שבת, ה-3 לינואר, החל צה"ל להפגיז את השכונה, ובמקביל כיתר אותה ומנע יציאת תושבים. בלב השכונה התגוררה משפחת סמוני המורחבת במספר בתים סמוכים, כמה מאות נפשות, שהתפרנסו בעיקר מחקלאות. במהלך יום ראשון, ה-4 בינואר, החל צה"ל להוציא תושבים מבתיהם ולרכז אותם בבתים בודדים, כמה עשרות נפשות בכל בית.
בביתו של עטיה סמוני (47) התכנסו 19 איש להעביר את הלילה ביחד. ביום ראשון ב-7:20 בבוקר נשמעו דפיקות של חיילים על הדלת. עטיה ירד לפתוח להם, עם תעודת זהות בידיים מורמות. כשפתח את הדלת, נורה למוות. בנו, פרג', ראה את זה מחלון הקומה השניה.
החיילים פרצו לבית, עלו לקומה השניה, וירו לתוך החדר שפרג' שהה בו. מן הירי נפצעו כמה אנשים, ונהרג אחיו החורג של פראג', אחמד בן ה-4, שהיה בזרועותיו. גם אמו של אחמד נהרגה.
גם בביתה של פטימה סמוני (37) שהו אנשים רבים ביום ראשון. בעקבות אזהרות הצבא שלא יישארו בביתם, יצאו אחדים מהם ביום שני בבוקר לרחוב סאלח א-דין. הם נופפו לעבר טנק ישראלי בפיסות בד לבנות. מיד נפתחה עליהם אש כבדה. בעלה של פטימה ואחיו נהרגו במקום והיא נפצעה. הם נסו לבית שכן, אבל גם הוא הופגז. שני בניה של פטימה, בני 15 ו-17, נהרגו. ילדיה הצעירים יותר נפצעו.
רוב בני המשפחה רוכזו במחסן בטון גדול של ואיל סמוני (40). ביום ראשון בבוקר כבר היו שם הרבה מאד נפשות – 70 איש לפי עדות אחת, 100 איש לפי עדות אחרת. האנשים רוכזו בחופזה, כך שלא היו להם מזון או מים במחסן. גם התינוקות נותרו ללא מזון. מה שאירע בשעות הקרובות תואר בידי עדים שונים לגופים ועיתונאים בלתי תלויים.
ביום שני ב-6 בבוקר, החליטו כמה גברים ללכת להביא אל המחסן בני משפחה מבית סמוך. זאת מתוך הנחה שצה"ל מודע לכך שבית ואיל סמוני הפך למקלט האזרחים הגדול בשכונה ולכן לא יפגע בו. שלושה גברים ניגשו לדלת ויצאו החוצה. מטח ירי מיידי של צה"ל הרג אחד מהם במקום, ופצע את שני האחרים. מיד לאחר מכן נשמע פיצוץ אדיר – פגז או טיל פגע בתקרת המחסן. בשוך הרעש והאבק, היו פזורות במחסן קרוב ל-30 גופות. ילדים, נשים וזקנים. בתוך שניות המקום הפך לגיהנום. עשרות פצועים נותרו שם, בלי יכולת לזוז. רק קבוצה קטנה של אנשים הצליחה לברוח לבית סמוך, שם שמרו כ-40 חיילים על 30 תושבים. עיני הגברים היו מכוסות בבד.
מייסא סמוני (19) היתה בין הניצולים מההפגזה והגיעה אל הבית שבו שהו החיילים, יחד עם התינוקת שלה, בת 9 חודשים, ששלוש מאצבעותיה נקטעו בפיצוץ, ועם מוסא, הגיס שלה (בעלה נהרג בפיצוץ). החיילים ששמרו על הבית נתנו לה עזרה ראשונה וצירפו את מוסא אל יתר הגברים. ידיו נקשרו ועיניו כוסו. החיילים שיחררו את מייסא עם התינוקת ואמרו לה שהם שומרים על הגברים למקרה שיגיעו אנשי חמאס. מייסא הבינה שהם משתמשים בגברים כ"מגן אנושי". היא יצאה אל הכביש יחד עם תושבים אחרים והם נלקחו בידי אמבולנסים פלסטיניים לבי"ח שיפא.
הם היו בני מזל. רוב הפצועים שכבו יומיים בין ההריסות, גוססים לאיטם. במרחק של מטרים ספורים מאיתם – בבתים סמוכים וברחוב סלאח א-דין – שהו עשרות חיילים של צה"ל. הם ידעו על קיומם של עשרות פצועים במחסן של ואיל סמוני, כי הגיעו אליהם כמה ניצולים מן ההפגזה. למרות זאת, החיילים לא עשו דבר, ואף מנעו מצוותי ההצלה של הסהר האדום והצלב האדום להיכנס למתחם.
רק ביום רביעי, ה-7 לינואר, אחר הצהריים, הורשו צוותי ההצלה להיכנס. לעיניהם התגלה מחזה מחריד. בחדר אחד התגלו 16 גופות: 7 נשים, 6 ילדים ו-3 גברים. 4 ילדים, עדיין חיים אבל באפיסת כוחות, נמצאו צמודים לגופות אימותיהם. אנשי הצלב האדום (שאינם פלסטינים) ושליח האו"ם הגדירו את האירוע כ"מזעזע לחלוטין".
פרמדיק של הצלב האדום העיד כי צה"ל לא התיר לצוותי ההצלה להכניס למתחם מצלמות, מכשירי רדיו או טלפונים סלולריים, ציוד שהם נושאים איתם דרך שגרה במשימות כאלה.
ביום חמישי חולצו עוד 103 ניצולים מן המתחם, תשושים מרעב וצמא. ביום ראשון, ה-11 בינואר, חולצו עוד 12 גופות של בני משפחת סמוני. סך ההרוגים ממשפחת סמוני: 48.
הלוויתם של הילדים אחמד, מוחמד ועיסא סמוני, עזה. תצלום: אי-פי
תגובות דובר צה"ל
תגובה אחת: "צה"ל מצוי בעיצומם של התחקירים שלאחר מבצע "עופרת יצוקה". עם סיומם יגובשו מסקנות והמלצות ויטופלו בהתאם".
תגובה שניה: "הצבא הוכיח את נכונותו להימנע מפעולות על מנת להציל חיי אזרחים, ולהסתכן בפגיעה בחיילים בכדי לסייע לאזרחים חפים מפשע. כל האשמה רצינית נגד התנהלות הצבא תיבדק בהתאם, אם תתקבל תלונה רשמית".
תגובה שלישית: "הצבא חוקר את מה שקרה בזיתון. אין זה נכון שחיילים הורו לתושבים להתכנס בבית אחד. חיילי צה"ל אינם פוגעים באזרחים במתכוון. אתם חושבים שאנחנו אומרים לאנשים להיכנס לבית ואחר כך הורגים אותם בכוונה? החמאס מחביא את אנשיו בקרב אוכלוסיה אזרחית, ליד בתי ספר ובתי חולים, ומחייב את חיילי צה"ל לפעמים לפתוח באש הגנתית, שלעתים הורגת אזרחים. אנו נוטים לשכוח שבשנת 2000 היו לנו פיגועי התאבדות בישראל, ברחובות בבתי קפה ובאוטובוסים, ו-50 אחוז מהמתאבדים היו מן החמאס".
11 שאלות
1. האם יש עדות כלשהי על אש שנורתה לעבר צה"ל מאחד מבתי משפחת סמוני?
2. האם נמצאו אמצעי לחימה כלשהם באחד מבתי משפחת סמוני?
3. זיתון ממוקמת בפאתי עזה. ההפגזה עליה פתחה את המבצע הקרקעי. צה"ל הקיף את השכונה במכשולים פיזיים. האם ייתכן שצה"ל פשוט תיכנן להפוך את זיתון למחנה זמני לכוחות גבעתי? האם ייתכן שהשכונה "טוהרה" לא מפני שנורו ממנה רקטות אלא לצרכים לוגיסטיים בלבד?
4. האם חיילי צה"ל פתחו באש על אזרחים שנופפו בבד לבן, כפי שכבר עולה מעדויות של אזרחים בשכונות אחרות? אם כן, למה?
5. האם חיילי צה"ל פתחו באש על אזרחים שיצאו מפתח ביתם, מבלי לבדוק אם הם חמושים? אם כן, למה?
6. האם חייל צה"ל ירה בילד בן 4 בעודו בזרועות אחיו?
7. מדוע ירה צה"ל פגז (מסיבי, בלי ספק) על המחסן של ואיל סמוני, למרות שחיילים ריכזו שם עשרות תושבים במהלך היממה הקודמת? מיהו המפקד שהורה להפגיז את המחסן?
8. לשם מה כפתו חיילי צה"ל וקשרו את עיניהם של גברים ממשפחת סמוני בבית הסמוך למחסן של ואיל? האם חיילי צה"ל השתמשו בגברי המשפחה כ"מגן אנושי"? כלומר, האם נקטו בשיטה ה"מפלצתית" שצה"ל מייחס לחמאס?
9. מדוע לא הגישו חיילי צה"ל עזרה ראשונה לעשרות הפצועים שבבית המופגז, במשך 48 שעות?
10. מדוע לא התיר צה"ל לצוותי הצלה להיכנס למתחם במשך 4 ימים? מדוע לא התיר להם לפחות להיכנס בין יום שני ליום רביעי, 48 שעות שבמהלכן כנראה לא נורתה עוד אש בקרבת הבתים?
11. מדוע נאסר על צוותי ההצלה לצלם את זירת האירוע? האם צה"ל ניסה להסתיר או לסלק ראיות?
כתובות על הקיר
העיתונות הישראלית לא יצאה מגידרה לחקור את טבח זיתון. למעשה, היא בקושי דיווחה עליו. לעומת זאת, כולם הזדעזעו מן הכתובות והנאצות שהשאירו אחריהם חיילי גבעתי על קירות הבתים של משפחת סמוני. ציור של מצבה ועליו הכתובת: "ערבים: 1948-2009"; "1 הלך, 999,999 נשארו"; "עשו מלחמה ולא שלום"; וכמובן, "מוות לערבים", הישן והטוב.
"חבל שאירועים בודדים מטילים כתם על הצבא", אמר גורם צבאי, "ככלל, החיילים שפעלו במבצע הבינו היטב מה מותר ומה אסור וביצעו את ההנחיות באופן מלא. רבים מהם אף הקפידו לשמור על הסדר בבתים שבהם שהו, העניקו עזרה לאוכלוסיה פלסטינית ואף סייעו לבעלי חיים שנותרו קשורים ורעבים".
בתגובה לגילוי כתובות הנאצה, נמסר מדובר צה"ל כי "צה"ל רואה בחומרה כל פגיעה ברכוש מסוג זה והדבר סותר את ההנחיות שקיבלו החיילים ממפקדיהם ערב המבצע". ועוד נמסר: "לא לכך מחונכים חיילי צה"ל. זה נוגד את הקוד האתי של צה"ל – העניין נמצא בחקירה והאחראים ייענשו במלוא החומרה".
יפה שחיילי צה"ל מסייעים לבעלי חיים רעבים. יפה גם שמענישים במלוא החומרה על "פגיעה ברכוש". וטוב שיש קוד אתי. השאלה שעדיין מנקרת היא מה הקשר בין כל הפעלתנות הקוסמטית הזאת לבין הטבח בזיתון. האם מישהו ייתן את הדין על מה שקרה שם? האם חיילי צה"ל מונחים לסייע לבעלי חיים רעבים אבל לא לפלסטינים גוססים? האם הם נענשים במלוא החומרה על שרבוטים גזעניים אבל לא על ירי, מטווח קצר, על ילדים ונשים?
סיכום
אני לא עיתונאי מקצועי ולא משפטן. את המלאכה שעשיתי כאן – איסוף דיווחים ועדויות, הצגת שאלות מתבקשות – יכול לעשות כל אזרח חושב (עם מעט רצון וסבלנות). כמות הדיווחים, אופיים, ומקדם האמינות הגבוה של המקורות, הגיעו (כבר מזמן) למסה קריטית שאין הדעת סובלת אותה. לצערי, מי שהיו אמורים לעשות את המלאכה הזאת בזמן אמת, כשהשטח עוד "טרי" – העיתונות הישראלית ורשויות החוק – מעלו בתפקידם. אולי הפוסט הזה יזיז משהו.
מאחורי העדויות והדיווחים עומדים ניצולים, פרמדיקים, עיתונאים מכמה עיתונים רציניים בעולם, ופעילי זכויות אדם. כולם יחדיו רוקמים נראטיב מפורט ולכיד על האירועים שהתרחשו בשכונת זיתון בין ה-3 ל-7 לינואר. זהו נראטיב מעורר חלחלה, מזעזע, שהשכל והדמיון מנסים שוב ושוב להדוף מעליהם, אך לשווא.
צה"ל עדיין לא סיפק ולו הסבר מינימלי לאירועים. להבדיל מההפגזה על בית הספר של אונר"א בג'באליה, במקרה של זיתון צה"ל אפילו לא טען שנורתה לעברו אש מן הבתים של משפחת סמוני (כזכור, גם במקרה של אונר"א, צה"ל חזר בו, עובדה שמרבית הישראלים אינם יודעים, או מסרבים לדעת). בחלל הריק הזה נותרו תלויות שאלות קשות מאד, וספקות קודרים. מדובר בתקרית שמאפילה בחומרתה על הטלת פצצת הטון על ביתו של סלאח שחאדה, שכבר נחקרת בחו"ל; הן מבחינת היקף הנפגעים, הן מבחינת הספק הגדול שבכלל נורתה אש מכיוון בתי משפחת סמוני, והן מבחינת כמות המפקדים והחיילים שהיו מעורבים, במעשה או במחדל, באירועי זיתון.
אין לי ספק שצה"ל ימצא ויעניש את מי ששירבט את הכתובות הגזעניות על קירות הבתים בזיתון; הם מצטלמות לא טוב בעולם. השאלה היא האם גם כאן, כמו במקומות אחרים, נחזה שוב בגמביט המוכר של "והיה מחננו טהור". ואם כך, אולי באמת אין מנוס מהפקדת החקירה של אירועי זיתון בידיים חיצוניות, בזירה הבינלאומית?
רגע לפני שתילעס ללא הכר בקמפיינים של הבחירות, הנה סיכום מפורט ומתועד של מתקפת "עופרת יצוקה", כפי שהיתה באמת
השגים
אפס.
כמה לוחמי חמאס נהרגו? תלוי את מי שואלים. ההערכות נעות בין 50 ל-500. המרכז הפלסטיני לזכויות אדם (לא שלוחה של החמאס) מדווח על 179 חמושים הרוגים. בכל מקרה, ביחס לכמות החמושים של החמאס (לפחות 20,000, נכון לאפריל 2008) – מדובר בפגיעה זניחה. מלאי הרקטות אומנם הידלדל, אבל כמות האנשים לא, וקרוב לודאי שלהפך: המתקפה הצה"לית רק חיזקה את המוטיבציה להתגייס לחמאס, שעמד בה בלי להרים דגל לבן.
הצד הישראלי משתעשע באשליות אופטיות. אומרים לנו, "שוקמה ההרתעה הישראלית, ולראיה – הופסק ירי הרקטות". קודם כל – הראיה הזאת עדיין טעונת הוכחה לטווח ארוך. ובכל מקרה, אין בכך שום רווח, שהרי לאותה תוצאה בדיוק ניתן היה להגיע בלי המתקפה הישראלית. מיד עם תום הרגיעה, הכריז החמאס, פעם ועוד פעם, שהוא מעוניין להאריך את ההסכם בחצי שנה אם ישראל תקיים את הבטחותיה מיוני 2008. בשבוע שעבר הסכים חמאס לרגיעה שתימשך שנה, עם אפשרות להארכה, תמורת פתיחת המעברים. התגובה הישראלית היתה הכרזה חד-צדדית על הפסקת אש, אף כי חמאס התריע מראש שההכרזה אינה כובלת אותו – ודאי כל עוד נמצאים כוחות כיבוש ישראליים בעזה.
כלומר, לו היתה מטרת המתקפה הפסקת ירי הרקטות – ניתן היה להשיגה ללא המחיר האנושי והכלכלי העצום שהיא גבתה. מה שמעלה את החשד המוצדק, שהפסקת ירי הרקטות לא היתה מטרתה האמיתית של המתקפה (אלכס פישמן, היום ב"ידיעות": "שני הפרקים האחרונים [של המבצע] אמורים היו למוטט את החמאס, לאפשר השתלטות על מערך ההברחה לעזה, וממילא לשנות שם את השלטון").
צאו וראו, אם כן, עד כמה מוכנה ממשלת ישראל להרחיק לכת כדי לשמור על העיקרון הקדוש של "לא מדברים עם החמאס". היא מוכנה להתעלם מהסכמה ברורה של החמאס להפסקת אש ארוכת טווח תמורת פתיחת המעברים (חלק מתנאי הרגיעה המקורית ממילא); היא חותמת על הסכמים עם כל מדינות המערב לסיכול הברחות הנשק, ורק לא עם מצרים, שמשטחה מוברח הנשק (כלומר, עוד ספין ליצירת הרושם של "השגים מדיניים"); היא מסכנת ביודעין את תושבי הדרום, שיספגו עוד ועוד רקטות ממי שלא היה בכלל צד ב"הפסקת האש"; ואחרי כל אלה היא מתחצפת להכריז על הצלחת המבצע.
ותזכורת קלה בעניין המעברים. למה ישראל מתעקשת להחזיק אותם סגורים (למעט עזרה "הומניטרית")? אני בטוח שישראלים רבים מקשרים, אולי לא במודע, בין המעברים לבין הברחות הנשק. כמובן שאין קשר. על המעברים לישראל, ישראל מפקחת. על מעבר רפיח מפקח האיחוד האירופי, וממילא לא ניתן להעביר בו ציוד וסחורות, רק אנשים.
המעברים הם, בפשטות, עורק החיים של עזה. כיוון שעזה המרוששת לא מסוגלת לייצר למליון וחצי פלסטינים מספיק מזון וצרכים חיוניים אחרים, היא תלויה לחלוטין בסחורות מבחוץ. עד היום מערכות המים והביוב של הרצועה אינן פועלות כסדרן משום שישראל לא התירה להכניס חלקי חילוף למשאבות. גם זה חלק מסיכול הטרור?
במלים אחרות, הפלסטינים נאבקים כאן על הקיום עצמו, בעוד שישראל נאבקת על שוט הכיבוש. אולמרט, לבני וברק לא מעוניינים לשמוט מידם את הכלי האכזרי הזה, שמזכיר לפלסטינים כל רגע ורגע מי האדון כאן. הפלסטינים נדרשים להפסיק את האש מבלי שישראל מבטיחה לפתוח את עורק החיים שלהם. לא צריך להיות טרוריסט כדי לסרב לעיסקה המבזה הזאת.
ההנהגה הישראלית יודעת זאת היטב, וגם מודעת לכך שבסירוב להגיע להסדר הוגן, בשיחות ישירות עם החמאס, היא זורעת את זרעי ההתלקחות הבאה, ושוב מפקירה את בטחונם של תושבי הדרום. ואת שלומו של גלעד שליט. בציניות מסמרת שיער, שתהפוך מן הסתם לעמוד התווך של מערכת הבחירות, מנהיגינו "מחבקים" את תושבי הדרום, מצטלמים איתם, מביאים לשם תורמים עשירים ומבטיחים שהסבל נגמר. ואם הוא לא נגמר, נו, זה בגלל שהחמאס לא מכבד הסכמים (וביחוד הסכמים שנחתמו בלעדיו).
נזקים
1. 1,360 הרוגים פלסטינים, 13 הרוגים ישראלים. 5,500 פצועים פלסטינים, 770 פצועים ישראלים. יותר מ-20,000 בתים ומבני ציבור נפגעו חלקית או כליל. קרוב ל-100,000 פלסטינים שנותרו ללא קורת גג. נזק כלכלי לרצועה בהקף של 2 מיליארד דולר.
היה אפשר להפסיק כאן. הנזק הזה לבדו מאפיל על כל ההשגים (שאין), ולו גם המדומים. על כל המוות הזה, השכול, הנכות והסיוטים בלילות – אין כפרה. באמת שאין. אלא שברור לי שיש לא מעט ישראלים השמחים בנפול אויבם, או בנפול פצצות של טון על אויבם, והם אולי רואים בכל העניין הזה רווח נקי. לכן נמשיך.
2. העמקת האיבה והניכור בין הציבור היהודי והערבי בארץ. בהפגנות מחאה ברחבי הארץ נעצרו יותר מ-700 ערבים (בין שליש למחצית מהם קטינים).
3. סיכון יהודים וישראלים בחו"ל – אל-קאעידה קורא למוסלמי העולם לתקוף יעדים ציוניים.
4. תידלוק האיבה האנטי-ישראלית בעולם המערבי – עליה חדה במקרי אנטישמיות באירופה בעקבות המבצע, ישראלים אינם רצויים.
5. שוב קטיושות בצפון, ושוב, אחרי שנתיים וחצי שקטות (שני פצועים קל בנהריה).
6. דחיפת המדינות הערביות המתונות לזרועות אויבי ישראל – טורקיה, ירדן, וסעודיה מצננות את היחסים עם ישראל. קטאר מנתקת אותם. גם ונצואלה ובוליביה מנתקות את הקשרים. שוב אנחנו עם לבדד ישכון; מצורעי העולם התרבותי.
7. פסגות חדשות בהזניית שלטון החוק בישראל – המחלקה לדין בינלאומי בפרקליטות הצבאית מתגלה כמכבסה של פשעי מלחמה (עוד על כך – בפוסט הבא בבלוג זה).
8. הנזק הגדול מכולם – ככל הנראה חיסלנו במו ידינו את שארית הפרטנר שעוד היה לנו בעזה, לשנים ארוכות. אותם פלסטינים שלא תמכו בחמאס, שקיללו אותו בשקט וייחלו להחלפתו בשלטון נאור יותר, שוחר שלום – הם כבר נואשו מאיתנו סופית. הילדים שהיו עדים לחורבן הנורא הזה יגדלו להיות עוד דור נטול תקווה, חדור שנאה לישראל – גם בלי הטפות החמאס. פיוס מתחיל באמון, והמתקפה הנוכחית על עזה ריסקה את האמון סופית. יעברו עוד שנים ארוכות עד שתושבי עזה ייאותו ללחוץ יד של ישראלי מבלי לחפש מאחוריה טנק או אף-16. ישראל, כדרכה, תעמיד פנים שעזה לא קיימת, ואולי תכרות הסכם שלום נפרד עם חבורת אבו-מאזן בגדה. גם האשליה הזאת תתפוצץ לנו בפנים.
ומה עם גלעד שליט?
אומרים לנו ששחרורו לא היה חלק ממטרות המתקפה. זה נכון רשמית אבל לא מעשית. בפועל, החיילים הפשוטים בדרגי השדה הרגישו שהם יוצאים "לשחרר את שליט", ושאבו הרבה מוטיבציה מהתקווה הנאיבית הזאת. מישהו דאג לתדלק ולפמפם את התקווה הזאת, חרף הידיעה שמדובר במניפולציה; מה לא עושים כדי לשכנע אנשים להטיל עצמם לשדה הקרב. האחווה והדאגה ללוחמים הם רגשות אותנטיים עזים – נכס ששום מערכת צבאית לא יכולה לתפקד בלעדיו. על כן היא רותמת אותם לצרכיה, לא פעם באופן ציני ודוחה (וראה פרשת המכתבים לחיילים שנזרקו לאשפה).
כעת מלחששים מסביבתו של אולמרט שפתאום יש נכונות לשחרר רוצחים רבים תמורת גלעד שליט. מקור בכיר אפילו הגדיר את זה כאחד מהשגי המבצע.
הבנתם את זה? לפני המבצע יכולנו לשחרר את שליט במחיר נמוך יחסית (בלי לשחרר רוצחים רבים). זה לא היה מספיק טוב, ועכשיו, בזכות המבצע, השגנו מחיר הרבה יותר טוב: גם נשחרר רוצחים רבים, וגם הרגנו עוד 400 ילדים על הדרך. הדברים אולי נשמעים קצת בדיוניים כרגע, אבל לאולמרט יש רקורד מוכח בתחום הספינולוגי. אם, הלוואי והלוואי, תתממש עסקת שליט לפני שאולמרט פורש, ולו גם במחיר שחרור 1,000 אסירים (אני הייתי משחרר הרבה יותר) – היא תוצג כהישג אישי של אולמרט, ואחד מהשגי המתקפה. אף אחד כבר לא יזכור שהיה ניתן לסגור את העסקה 3 שנים ומאות הרוגים קודם לכן.
הערות:
1. ביקורת שאינה מגובה בתיעוד וקישורים המשתווים למה שהובא פה – לא תיענה.
2. ביקורת לא עניינית – לא תיענה. למשל, תגובות בנוסח "למה אתה לא כותב על X", כאשר X הוא "הסבל של תושבי שדרות" / "אמנת החמאס" / "פרעות תרפ"ט" או כל X אחר שאין בו כדי להצדיק את החורבן האנושי והחומרי שישראל המיטה על עזה.
3. אז מה עושים? שלום עושים. יש מסמך האסירים, יש הסכם ז'נבה, יש היוזמה הערבית. ממש לא אכפת לי מה אתם בוחרים. רק תפסיקו כבר עם ה"אז מה יש לך להציע?".
אתמול התברר שצה"ל הצטרף לשורה ארוכה של עוכרי ישראל – התקשורת המערבית, אירגוני זכויות אדם, וכותב בלוג זה, העני ממעש – ומפיץ את השמועה הזדונית שצה"ל השתמש בפצצות זרחן בעזה. כפי שחזרו והטעימו כבר אלפי פרשנים וטוקבקיסטים, מדובר בעלילת שווא שרקמו פלסטינים ורופאים בעזה שמשתעשעים להם בפיברוק כוויות זרחן. העובדה שצה"ל משתף פעולה עם העלילה הזאת היא חמורה ביותר.
צה"ל עוד הרחיק לכת יותר מכותב בלוג זה, שסבר לתומו כי הפלסטינים נפגעו מפגזי זרחן לבן, שנורו לצורך מיסוך עשן, ורק משום שצה"ל, כפי שאומרים בלעז, לא נותן חרא על הפלסטינים, הוא לא הקפיד לירות אותם מחוץ לריכוזי אוכלוסיה.
לא ולא; כעת צה"ל מכריז במפורש שחייליו ירו 200 פגזי מרגמה זרחניים בתוך שטח מיושב. אין זאת כי אף צה"ל, אחרון מגיננו ועטרת ראשנו, הצטרף לשורת האנטישמים והמשמיצים. יידעו קברניטי המדינה – מתחת למדים מסתתר גיס חמישי: צבא שלם שחותר תחת קיומנו ומסייע לגרועים באויבינו. יושם צה"ל מאחורי סורג ובריח! יירקב לו שם עם אדיב ופחימה ווענונו ויחשוב טוב טוב על מה שהוא עשה! יתבייש לו צה"ל!
הגמביט
למען האמת, אין מה להתרגש מהודעת צה"ל; היא היתה בלתי נמנעת. הרשת כבר מוצפת בעדויות לשימוש בפצצות זרחן נגד פלסטינים – שאריות בוערות ברחובות, ריח חריף, כוויות לא שגרתיות, נסיונות כיבוי כושלים. מישהו שם למעלה הבין שאי אפשר לעצום עיניים מול כמות כזאת של עדויות פיזיות. זה לא בהכרח יום שמח לשוחרי שלטון החוק בישראל; זה יום עצוב. הסיבה היחידה שצה"ל נסוג מהכחשתו המקורית היתה שהוא לא רצה לצאת אדיוט, ולא, חס וחלילה, הכרה אמיתית בכך שחייליו ביצעו פשע חמור שהמיט סבל נוראי על נפגעי הזרחן.
המתקפה על עזה ידעה עוד עשרות תקריות לא פחות מזעזעות, ואולי יותר (במונחי הרוגים, פצועים וגוססים) שהוסתרו לחלוטין מקוראי העברית (הנה אחת בולטת, שראויה לפוסט נפרד). עד כה, צה"ל לא ראה צורך "לחקור" אותן. מדוע? ברוב התקריות האלה, עיקר הראיות הן עדויות של נפגעים ושל כוחות הצלה – רובם פלסטינים מטבע הדברים. צה"ל שותף בהנחה השקטה של הציבור הישראלי, לפיה הפלסטינים תמיד משקרים. לכן אין צורך לבדוק את עדויותיהם, גם כשמדובר בטבח של עשרות תושבים מהפגזות "קונבנציונאליות".
זוהי דוגמה מאלפת למהלך שאני קורא לו גמביט "והיה מחננו טהור". במהלך כזה, ניצבת המערכת מול אשמה רחבה ועמוקה. על מנת להימנע מחשבון נפש אמיתי, שיגבה מחיר כבד מבכירי המערכת (עד כדי הדחה), המערכת מבודדת פינה אחת בתוכה, מצומצמת מאד – ומטילה עליה את כל האשמה. במרץ רב ניגשים "לבער את הנגע"; המשפטנים של המערכת מנסחים כתבי אישום, המנהלים/מפקדים מגנים בחריפות, ולבסוף אכן מורשע איזה ש.ג. אומלל בביצוע פשעים, שיש להדגיש, "לא הם דרכנו", ונבעט ביעילות לפינה חשוכה.
האפקט המבוקש, שאכן מושג על פי רוב, הוא היטהרות פומבית. התוכחה הציבורית מנוקזת כולה כלפי השעיר לעזאזל, ומתוך כך נשכחים ואף נמחלים החטאים הכבדים הרבה יותר של בכירי המערכת. הנגע בוער, הגידול הוסר, עכשיו הגוף שוב בריא ונקי; והיה מחננו טהור.
ישראל נקטה בגמביט הזה כאשר המציאה את המונח "מאחזים בלתי חוקיים", שממנו השתמע כאילו יתר ההתנחלויות הן חוקיות. בשצף קצף ניגשו משרדי הביטחון והמשפטים להיאבק במאחזים, מאבק שזכה, למרבה הצער, לתמיכת מפלגות השמאל. בסופו של דבר, רק קומץ מאחזים בכלל פונה, ושאר ההתנחלויות (ש-40% משטחן מצויים על קרקעות פרטיות של פלסטינים, כלומר, נגזלו בכוח) קנו לעצמן מכובדות חוקית. הגמביט הצליח.
פרשת פצצות הזרחן מפעילה את גמביט "והיה מחננו טהור" בשני שלבים. בשלב הראשון, מניחים שכל מה שקרה במלחמה ולא היה קשור לזרחן – הוא כשר. פצצות טונה על בית מגורים – כשר. הפגזה של בית ספר – כשר. השמדת מזון וציוד רפואי – כשר. רק הזרחן טמא.
בשלב השני, גם הטומאה הזאת מצומצמת לנקודה זעירה אחת. מתוך 200 פצצות המרגמה הזרחניות שנורו, צה"ל בעצם מוטרד ולכן חוקר רק 20 מהן – אלה שנורו לשטח בנוי. יתר 180 הפצצות, שנורו לעבר חוליות ירי בפרדסים, עוברות טיהור מיידי. אומנם מדובר בקשקוש בּלבּוש: המבחן הרלבנטי, מבחינת דיני המלחמה, הוא לא טיבו של השטח (בנוי או חקלאי) אלא האם ירי הזרחן סיכן אזרחים, מאחר שמדובר בחומר הנישא בקלות ברוח. אבל שוב, הלהט המוסרני-משפטני שבו מסתער צה"ל על קומץ החיילים שירו את 20 הפגזים לשטח הבנוי משכיח עד מהרה את הממדים האמיתיים של ירי מרגמות הזרחן, וירי פגזי העשן ("זרחן לבן"), ופשעי המתקפה בכללותם.
עוד כמה שבועות נתבשר שהאחראים ננזפו, הפקודות רועננו, הנהלים הוחמרו, וכולנו נוכל להתרווח לאחור ולמחוק את הכתם הזעיר, הבוער הזה, שאיים על מוסריות המתקפה על עזה. ושוב היה מחננו טהור.
דוד גרוסמן יודע היטב את הנפש הישראלית, וכבר נבר בה לא מעט פעמים, בספרים ובמאמרים. גם במלחמת לבנון השניה וגם במתקפה על עזה, הוא נשא קולו להפסקת הפעולה לאחר השגת היעדים הראשוניים. מבין שלושת הטנורים של הספרות העברית (עוז-יהושע-גרוסמן), ניתן לומר שהוא הסמן השמאלי. להבדיל משני האחרים, גרוסמן יכול לזקוף לזכותו שני חיבורים בלתי נשכחים על אודות הסכסוך הישראלי-פלסטיני: "הזמן הצהוב" ו"נוכחים נפקדים". בהם הוכחה יכולתו הנדירה להקשיב, ולא רק להטיף לשכנינו.
ובכל זאת, גרוסמן הוא איש הנפש והמלים, לא איש הפוליטיקה. ולכן, כשהוא מתבטא בעניינים פוליטיים, אין חובה להניח מראש ששיקול דעתו בהם עמוק או מחייב יותר מזה של כל אזרח אחר. וזאת יש לומר על אף אותו ענן ידיעה מרה שמרחף מעל גרוסמן מאז אותו 12 באוגוסט הארור, לפני שנתיים וחצי; ענן שמלווה אותו בביתו ובצאתו ובכל הופעה ציבורית שלו, ושריחף גם מעל ראשו של העורך הראשי של "הארץ", מן הסתם, כאשר פינה לגרוסמן היום את אזור הכותרת הראשית בעיתון לשאת את דברו.
אני מניח שגרוסמן עצמו לא היה רוצה שכל מילה שיוצאת מפיו תישפט בפריזמת האסון הפרטי שלו, ממש כפי שלא היה רוצה שהתקבלות הרומן "אשה בורחת מבשורה" תהיה מושפעת מאותו אסון. לגבי הרומן, אין ספק שהמציאות גברה על הכל, ולא ניתן להפריד בין השניים. אבל האמירות הפוליטיות של גרוסמן, דווקא משום המשקל והמעמד המיוחד שהן זוכות לו בשנתיים וחצי האחרונות – אותן ניתן לבחון לגופן.
את המחלוקת שלי עם גרוסמן ניתן לסכם כבר בכותרת המאמר שלו: הסיפור שאנו כלואים בו. הנה הטעות, האשליה וההתפנקות במשפט אחד. לא, גרוסמן, הסיפור שלנו עם עזה והפלסטינים הוא בדיוק הפוך; הוא הסיפור שאנו כולאים בו.
בניתוח של גרוסמן, הישראלים והפלסטינים מצויים על אותו מישור של אחריות, או אולי, חוסר אחריות; שני ילדים רגשנים, משולחי רסן, שרק מכים ומכאיבים זה לזה, בלי לחשוב לרגע מה יקרה אחרי המהלומה הבאה. המאמר פותח בתיאור סימטרי של העימות: "כמו צמדי השועלים בסיפור התנ"כי של שמשון, הקשורים זה לזה בזנבם ובתווך לפיד בוער, כך אנו והפלסטינים גוררים איתנו זה את זה – על אף פערי הכוחות, וגם כשאנחנו מתאמצים מאד להינתק זה מזה".
ובכן, מה תפקידו של הסייג הזה – "על אף פערי הכוחות"? האם גרוסמן מבין אותו לאשורו? מיהו השמשון שקשר כאן את זנבות השועלים? אולי זהו אחד השועלים בעצמו? הרי גרוסמן עצמו כבר חידד את האנלוגיה בין שמשון המקראי לישראל המודרנית בחיבור אחר. ומה פירוש "מתאמצים מאד להינתק זה מזה"? כולי תקווה שגרוסמן לא מעד כאן לקלישאת "ההתנתקות מעזה", המוכיחה, לכאורה, את מאמצנו להינתק. שהרי כל מי שיודע קצת מעבר למה שמלעיטים אותנו הפוליטיקאים יודע שההתנתקות היתה מעבר מכיבוש ישיר לכיבוש עקיף, ובמידה רבה הרעה את מצב הפלסטינים, משום שהביאה לעולם את גזירת המצור. הסיפור שאנו כולאים בו. אותם.
גרוסמן צודק כשהוא אומר שאין לפטור את הפלסטינים מאחריות להסלמה האלימה בסכסוך. נכון, החמאס הורג אזרחים חפים מפשע. זהו טרור מתועב. אבל גם ממשלת ישראל הורגת אזרחים חפים מפשע. ליתר דיוק, בשתי המלחמות שיזמה, קבעה ממשלת אולמרט שיא של ברוטליות, והרגה כ-1,500 אזרחים חפים מפשע (בלבנון ובעזה). גם זה טרור מתועב, רק בקנה מידה הרבה יותר גדול ממה שממשלת החמאס חוללה. עובדות פשוטות כאלה הולכות לאיבוד בנפתולי ההרהור הגרוסמני על מדינה ש"היתה זקוקה עד מאד להאמין שעזה תרפא בה את מחלת לבנון", ועל "ההבנה שההרס שאנו יכולים לגרום זה לזה, כל עם בדרכו, הוא כה עצום ומשחית, וכה חסר תכלית, שאם ניכנע לו ולהגיונו, הוא ישמיד לבסוף את כולנו".
לא, גרוסמן; לבנון לא היתה מחלה אלא הפעלה מכוונת ושיטתית של מכונת מלחמה אדירה נגד תשתיות ואזרחים רק מפני שטרוריסטים שכנו בקרבתם. ולא, אין שום דמיון בין ההרס שישראל מסוגלת להשית על הפלסטינים לבין הנזק שהם מסוגלים להסב לה. מי שיכול להשמיד, פיסית, את השני, זה אנחנו אותם, לא הם אותנו. לא ניתן להשמיד עם, עיר או אפילו שכונה, עם טילי קסאם וגראד; אבל בהחלט ניתן למחוק שכונות וערים שלמות עם פצצות של טון וטורי טנקים. וזה גם נעשה בשבועות האחרונים. ולבסוף, אין אנו "נכנעים להרס ולהגיונו", אלא יוזמים אותו, משתבחים בו, מתכננים אותו לפרטי פרטים, שוקלים לכאן ולכאן, מוחקים באיקס אדום בלוק מגורים על מפה ואז נותנים פקודת "שגר!" למטוס, הופכים את ההרס לתעשיה ואת מחנות הפליטים לגלי חורבות.
לא שועלים שזנבם הובער, לא חולים תחת היפנוזה, לא כלואים בסיפור. אקטיבים, לא פסיבים; סוכנים של חורבן.
ולבסוף, גרוסמן מפציר בישראלים, שוב ושוב, "לדבר עם הפלסטינים". רק לדבר, לזנוח את דרך הכוח, "לנסח בתוך המציאות האטומה והחירשת את אפשרות הדיבור עצמה". כל זה נכון, כמובן, אבל נשמע קצת מיושן, כמו קריאה נרגשת בכנס ההקמה של "שלום עכשיו" אי שם בשנות ה-70'. אנחנו מדברים, גרוסמן, מדברים כבר קרוב ל-30 שנה. תחילה באופן מחתרתי, אחר כך בגלוי, משלחות ושרי חוץ, טקסים רבי רושם וחיוכים בוהקי שיניים למצלמות על דשא הבית הלבן, שיחות אישיות, גלויות או חסויות; נציגים רשמיים או חצי-רשמיים. מסמכי הבנות, מפות דרכים, הסכמי ביניים. תסתכל על ההסטוריה העכשווית של הסכסוך, גרוסמן, ותיווכח: כמעט לא היה בה דבר זולת דיבורים (על רקע היריות).
לא, הגיע הזמן לא רק לדבר, אלא בעיקר לוותר. לוותר על חזון הארץ השלמה, לוותר על היומרה לדעת מה טוב לפלסטינים יותר מהם, לוותר על הצורך לשלוט בהם ובמה שהם עושים, לוותר על עצות הגנרלים ומראש, ובעיקר לוותר על החד-צדדיות: של הדיבור, של הנסיגה, של תנאי השלום. לישראל יש עוד הרבה מה לוותר לפני שיהיה לה על מה לדבר. ואז, אולי, רק אז, לא יהיו כולאים וכלואים בסיפור הזה. וסוף סוף לא יהיה סיפור, לא שלנו ולא שלהם, יהיו רק חיים ראויים לחיותם.
"
לא למות טיפש 