תגית: מכונת התעמולה

החשד שבנימין נתניהו לוקה ב"תסמונת מחנות הריכוז" התעורר בי לראשונה לפני חודש וחצי, לאחר שראש הממשלה הטריח את עצמו עד לברלין כדי לקבל באופן אישי את תכניות ההקמה של מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו.

החשד התחזק לפני שלושה שבועות, כאשר נתניהו ניפנף קבל עם ועולם, בעצרת הכללית של האו"ם, בצעצוע החדש שלו ובפרוטוקול ועידת ואנזה.

אבל החשד הפך לדיאגנוזה באופן סופי רק שלשום, כשנודע שנתניהו קיבל "שי למזכרת" מבית לוחמי הגטאות – סידור עבודה יומי באושוויץ משנת 1944. בסידור העבודה נכתב, בין היתר, ש"לקרמטוריום 1-2 הוקצו 100 עובדי כפייה יהודים ומשגיח גרמני אחד, ולקרמטוריום 3-4 הוקצו 105 עובדי כפייה יהודים ומשגיח גרמני אחד."

אם כן, ראש הממשלה חולה. והוא זקוק לעזרה, של כל אחד מאיתנו. האיש מתרוצץ ואוסף בקדחתנות מסמכים על השואה, ולא סתם מסמכים על באבי-יאר או על גטו ורשה. לא, האיש הולך על ההארד-קור הכי מורבידי – הקרמטוריום של אושוויץ.

יכול להיות שמרוב שהוא מקשיב לנאומי אחמדינג'אד הוא מתחיל לפקפק? לא להכחיש שואה, רק לפקפק שואה. ואז הוא מסדר לעצמו תיק ראיות מוצק, להשתכנע מחדש שהכל באמת קרה? ומה השלב הבא? ביבי יבנה לעצמו בסלון דגם מוקטן של "בלוק 10" ויאכלס אותו בבובות של תאומים?

ואת מי הוא חיפש שם בסידור העבודה? את אחמדינג'אד (בין המשגיחים) או את עצמו (בין עובדי הכפייה)?

בידיעה נאמר עוד: "חבר לוחמי הגיטאות ועובד המוזיאון, בנימין אנוליק, סיפר לראש הממשלה על חוויותיו בתקופת השואה. בתום דבריו אמר נתניהו כי לו ידע על סיפורו של אנוליק קודם לכן, היה לוקח אותו איתו לנאומו באו"ם."

לוקח אותו איך? מגולגל בתוך תכניות ההקמה של אושוויץ? קרח ולבוש כתונת פסים?

האם נתניהו תלה את סידור העבודה באושוויץ מעל שולחן העבודה שלו? או בחדר השינה? יכול להיות שראש הממשלה הפך את סידור העבודה באושוויץ ליומן פגישות אישי? ("קרמטוריום 1-2: לנזוף בשטייניץ. קרמטוריום 3-4: להתראיין אצל רזי ולהכחיש"). במלים אחרות: יכול להיות שנתניהו מארגן את יום העבודה שלו לפי סידור העבודה באושוויץ?

לא, לא. האיש חולה.

כי איש בריא ושפוי לא היה נסחף בתשוקה כזאת לקרקס מעורר קבס של מזכרות מאושוויץ, שמוזיל את זכר השואה וקורבנותיה פי מאה ממה שכל מכחישי השואה מחוללים. איש בריא ושפוי היה מפסיק לדחוף את השואה לכל משפט שני שלו, עם גולדסטון או בלי גולדסטון, עם טרור או בלי טרור.

האיש חולה. רואים ברור בתמונה.

בין הסימפטומים של תסמונת מחנות הריכוז (KZ Syndrome): "סף חרדה ורגזנות נמוך; קהות רגשית וקשיי ריכוז; חשדנות וחוסר אמון בבני אדם; חוסר יכולת להגיע לסיפוק והנאה מהחיים; גישה פסימית ומיואשת לחיים; קידוש הסבל כהנצחת הקרובים שנרצחו."

זה ביבי או לא ביבי?

לא הייתי מודאג כל כך אלמלא נכתב באותה ידיעה על הביקור בלוחמי הגטאות שגם אבנר נתניהו, בנו של ראש הממשלה, הצטרף לביקור. לא כתבו עם מה הוא יצא, אבל לי באופן אישי אין תיאבון לגלות איזה מזכרת יכול ילד בן 15 לקבל מהשואה. מה שברור – המחלה מדבקת ותוקפת גם נערים תמימים. כולנו בסידור העבודה.

[פורסם ב"דקה", גיליון 5, קיץ 2009]

בהוקרה לעמוס קינן ז"ל, אבי הסאטירה העברית

– שלום לאורחנו, הסאטיריקן, ושלום למאזינים בבית.
– שלום שלום, ואין שלום.
– נהוג לפתוח ראיונות כאלה בשאלה "מהי לדעתך מידת ההשפעה של הסאטירה?", לקבל את התשובה השגרתית "אפסית", ולהמשיך מיד לשאלה הבאה: מהי התכונה החשובה ביותר אצל הסאטיריקן?
– סאטיריקן בלי תכונות עדיף על סאטיריקן עם תכונות.
– כלומר?
– תכונות מפריעות לראייה. עדיף להשיל אותן.
– מה הסאטיריקן רואה?
– פערים בין יומרות לביצועים.
– זה נכון גם למאמן כושר.
– נכון. בהבדל היחידי שמאמן הכושר שואף להעלות את הביצועים לרמת היומרות, בעוד שהסאטיריקן מערער על היומרות מלכתחילה.
– אבל אנשים זקוקים ליומרות. זה סוג של תמרור, כיוון דרך.
– אנשים גם זקוקים לסטירות בפנים. זה סוג של תמריץ, ריענון דרך. כיווּן שאינו ריענון סופו ניוון (אם ייסלח לי על הניגון).
– הסאטיריקן, אם תרשה לי, הוא אדם שאינו מסוגל לסלוח על חולשות אנוש.
– כן, ולכן נדיר למצוא סאטירה משובחת בכתביהם של כמרים ואחיות רחמניות. ובכל זאת, לא כל חולשה מוציאה את הסאטיריקן מכליו. רק חולשה שמחוללת נזק סביבתי.
– לדוגמה?
– לדוגמה, פלוני הולך לים עם חבריו, ומסרב להיכנס למים בתואנות שונות, רק כדי להסתיר את העובדה שאינו יודע לשחות. לעומתו, פלמוני שולח חיילים ליהרג במלחמה, רק משום שאין לו את האומץ לשלם את מחיר השלום – ויתור על אדמה, על כבוד, על צידקתו הטהורה. חולשתו של פלוני מעוררת חמלה; זו של פלמוני מעוררת לכל הפחות זעם.
– האם הסאטיריקן חייב להיות זועם כדי להיות אפקטיבי?
– האם המראיין חייב להיות בנאלי כדי להיות אפקטיבי?
– מה מרגיע את הסאטיריקן?
– להשתכשך באגם האמת.
– ישתכשך, איפוא.
– אי אפשר. האדם משקר לעצמו בלי הרף.
– ומה הבעיה עם זה?
– הבעיה מתחילה כשמתחילים לפרק את "האדם" הזה לחלקיו. ואז מסתבר שיש מי שמשקר ביודעין, ויש מי שמשקר שלא ביודעין, ויש מי שמשקרים לו והוא יודע זאת, ויש מי שמשקרים לו ואינו יודע זאת. וככל שיורדים בסולם האחריות והידיעה, כך השקרים כואבים יותר.
– מה אכפת לסאטיריקן שאנשים נהנים לסבול? שיניח להם.
– ומה איתו? מה אכפת לאנשים שהסאטיריקן נהנה לסבול מכתיבת סאטירה? שיניחו לו.
– כלומר, הסאטירה היא סוג של ריפוי עצמי, עוד טרם היותה תיקון לציבור.
– הייתי אומר שהיא סוג של קילקול עצמי, עוד טרם היותה ביזוי לציבור.
– מה רוצה הסאטיריקן?
– קצת צומי, זה הכל.
– ובכל זאת?
– לזקוף נופלים ולעורר ישנים.
– הזכות ליפול והזכות לישון הן זכויות יסוד של השלווה האנושית.
– אתה מתכוון זחיחות, לא שלווה. גם הזכות לצרוח והזכות להוקיע הן זכויות יסוד. והזחיחות – איזו מילה מגונה! – הסאטירה רואה אותה ומיד עולה לה הדם לראש.
– למה אדם שפוי יטריח עצמו להקשיב לסאטיריקן?
– כי בכל אדם שפוי מסתתר שדון קטנטן של אי שפיות. והסאטיריקן משדר את מסריו העל-שפיוניים היישר לאזניו של השדון הזה. זורע זרעי פורענות בלב הזחיחות.
– זה קצת יומרני.
– כבר ציינת שאנשים זקוקים ליומרות. גם הסאטיריקן, חרף מראית העין המטעה, הוא אדם.
– מדבריך עולה שאדם שפוי, אם הוא כבר מקשיב לסאטירה, עושה זאת נגד רצונו המודע.
– לסאטיריקן לא אכפת אם אנשים רוצים או לא רוצים להקשיב לו. גם לא חשוב לו כל כך שיסכימו איתו או שיבינו אותו. חשוב לו רק הצעד הראשון: העירעור, הוצאת הקהל משיווי משקלו.
– לכן הוא מטיח עלבונות?
– עלבונות הם מפלטו הזול של הבדחן. הסאטיריקן לעולם לא מחשיב את האישיות של מאזיניו מספיק כדי לעלוב בה.
– בכל זאת אנשים לעתים קרובות נעלבים מסאטירה.
– האמת מעליבה. כל ראי יגיד לך את זה.
– זה דימוי דמגוגי. הסאטירה איננה ראי, שהרי היא מושתתת על עיוות והקצנה.
– רק כדי לאזן את העיוות וההקצנה המובְנים עמוק כל כך במה שאתה מכנה "נורמליות".
– ועדיין, הסאטיריקן מתרכז בצדדים מסויימים של המציאות ומתעלם מאחרים.
– מי לא? בכל פעם שאתה פוקח עיניים בבוקר אתה מתחיל להיות סלקטיבי. השאלה היא מה ההצדקה לבחירות שלך לראות או לא לראות.
– ומה היא?
– מעל הכל – תקוף את השררה, את הכוח. סאטירה טובה תמיד תחמיר עם חזקים במקום שהיא סולחת לחלשים. היא תלעג להם לא בתור אנשים ספציפיים (עם מבטא או תסרוקת נלעגים) אלא בתור פונקציונרים של הכוח. סאטירה גרועה אינה מבחינה בין חלשים וחזקים. ואנטי-סאטירה, כלומר שלוחה נוספת של הכוח, לועגת רק לחלשים.
– איני יכול שלא להבחין באוצר המלים האלים שלך: סטירות בפנים, תקיפה, לעג. האם הסאטיריקן הוא אדם אלים?
– לא יותר מאחרים. האלימות משחררת. במקרה הזה, האלימות של הסאטיריקן משחררת את הקהל שלו.
– יהיו שיתהו האם אלימות היא הדרך הנכונה להניע ולהשפיע על אנשים.
– הרבה תוהים יש, וחלקם אלימים להחריד.
– מה פירוש?
– העמדה הזאת של המתלבט הנצחי, החותר תמיד אחר שביל הזהב, העמדה שמתאמצת כל הזמן להיות אמפתית במידה שווה לכל הצדדים בכל עימות שהוא – היא עמדה אלימה.
– אתה מדבר בפרדוקסים.
– בכלל לא. משום שהתביעה הזאת לחלק את הצדק באופן שוויוני בין כל הצדדים בהכרח תקפח את הצודקים יותר לטובת הצודקים פחות (ותמיד יש צד שצודק יותר). כך שהיא דורשת מהצודקים יותר (כלומר, המקופחים יותר) להבליג ולקבל בהכנעה הסדר לא הוגן, בשם איזשהו איזון קדוש ומופרך.
– לפעמים החיים מורכבים יותר מאשר שחור ולבן.
– המורכבות היא פריבילגיה של החופשיים והשבעים. מי שבטנו מקרקרת ומגף מסומר מונח על צווארו רואה את החיים בפשטות גמורה. הדרישה להיות מורכב, ועל כן לטייח את העוול הפשוט, המזדקר מאליו, היא דרישה אלימה – אלימה הרבה יותר מן האקט הסאטירי.
– לפחות היא מנוסחת במתינות. אנשים מעדיפים שידברו אליהם יפה.
– אנשים גם מעדיפים לאכול בייקון וגלידת שמנת ולבהות בשעשועוני טלוויזיה. הסאטיריקן לא עובד אצל "האנשים" ולא מקבל מהם משכורת.
– אבל הוא כן רוצה שיקשיבו לו, לא? הוא לא רוצה להבריח את הקהל.
– אם יחדור רעיון חדש לקודקודו הקשה של הקהל לפני שיברח, דיינו. הסאטיריקן אינו מבקש מן הקהל להישאר; להיפך, שהות ממושכת מדי במחיצתו רק תסב לסאטיריקן אי נעימות מעיקה.
– זה הדדי.
– מצויין. לרווחת כל הצדדים.
– לא נראה לי שמי מהקהל ירצה בכלל להישאר עם סאטיריקן כזה.
– ברור. שהרי גולת הכותרת של הסאטירה הנעלית ביותר היא כמובן זו: הרשעת הקורא.
– חשבתי שצריך להרשיע את החזקים.
– נכון, אך לא להשאיר את הקורא חף מפשע. הוא חייב לחוש, במקום כלשהו, שותף לעוול או לצביעות שאותה תוקף הסאטיריקן. כך מפעיל הסאטיריקן את הקורא נגד עצמו. אחרת אין שחר לדיבורים על "תיקון" – שהרי החזקים באמת, כמובן, אינם טורחים לקרוא את הסאטיריקן.
– מי שם את הסאטיריקן להרשיע בכלל?
– אותו קורא בדיוק. הסאטירה מרשיעה את הרע שבאדם בשמו של הטוב שבאדם – אותו אדם ממש. ואפילו הרע עצום והטוב זעיר – הסאטירה תמצא לה נקודה ארכימדית להניע את הראשון באמצעות השני.
– נדמה לפעמים שהסאטיריקן אינו מאמין שקיים טוב באדם.
– אתה מבלבל אותו עם הניהיליסט. אין סאטירה ניהיליסטית.
– על כל פנים הסאטיריקן נמשך לכיעור, ואף מתמוגג ממנו באופן חולני משהו.
– זה סוג של מרי בעריצות היופי.
– אולי די כבר עם ססמאות הזן האלה?
– זה אילוץ. רעל בולעים במנות קטנות ומרוכזות. בכל מקרה, הסאטיריקן חושד מראש באנשים בעלי רגישות אסתטית מופלגת. שהרי הפגיעוּת האסתטית ("הו, כמה גס ומכוער!") משמשת תכופות לבידוד העוקץ המוסרי, יצירת חיץ נייטרלי בין העוול לבין הצופה. הכיעור מספק תירוץ מושלם להפניית המבט הצידה. לכן הסאטירה מעלה על נס את הערך האופטי של הכיעור: להיישיר אליו מבט, לכונן איתו שותפות נגד הניכור.
– נשאלת השאלה מהו הערך המוסרי הנשגב כל כך בתחושת גועל.
– עניין של טעם. לא פחות מכך, נשאלת השאלה מהו הערך הלא-מוסרי בתחושת השגב האסתטי.
– אתה משחק במלים.
– הסאטיריקן מואס במשחקי מלים. בכלל, מלים לדעתו נהנות מיוקרה מופרזת. הוא היה מעדיף לראות אותן חוזרות לפרופורציה צנועה יותר.
– הכיצד? הרי מלים הן הנשק העיקרי שלו.
– מדיום גרידא, לא יותר או פחות טוב מכל מדיום אחר. אנשים מפתחים יחסים אינטימיים להחריד עם מלים – תשוקות, כעסים, סלידות. כל אלו הן מכשולים בפני הסאטיריקן, שמבקש לנער את הקורא מכבלי האסוציאציות הפרטיות שלו, ולפתוח אותו אל העולם. וישנם כמובן המקַצקְצים.
– מי?
– המתעקשים על קוצו של יוד. תמיד ימצאו דרך להתחמק מן המסר של הטקסט ולהתמקד בשימוש ה"נכון" או "לא נכון", "מדוייק" או "לא מדוייק", במילה מסויימת. אתה מדבר אליהם אתיקה, והם משיבים לך סמנטיקה. שום חייל שהפך לרוצח לא יעורר בהם את החרון שהם ממטירים על חיריק שהפך לסֶגול סורר. סוג של עיוורון רצוני נרכש, כמו האסתטציזם.
– אם כך, הסאטיריקן מקדיש את מרצו לקריעת המסכים החוצצים בין המצפון לבין המציאות.
– עכשיו אתה שוגה ביומרות. הסאטיריקן אינו יכול להניח שכל קוראיו ניחנו במצפון.
– אבל אם כך מלאכתו חסרת תוחלת! במהרה יחליק במדרון הניהיליזם.
– לא בהכרח. הסאטיריקן יכול להניח, באופן מינימלי, שקוראיו ניחנו בשכל ישר וברתיעה אינסטינקטיבית מסתירות. על כן יעמידם בפני הסתירות שהם מעדיפים לשכוח, ויאלצם לבחור.
– אבל אם אין מצפון, הרי…
– שאין ערובה שיבחרו בצדק ולא ברֶשע. נכון, ועדיין הסאטיריקן מעדיף בחירה מפורשת ברשע, הנעשית לאור יום, מאשר בחירה הנעשית במחשכים ומתכסה במתק שפתיים. קל יותר להיאבק ביריב גלוי וכן מאשר ביריב סמוי ומתעתע.
– שוב "יריב", "להיאבק". שוב הנפש המוקשחת והמרירה הזאת. הסאטיריקן נראה לי יצור בודד, קוצני ואומלל.
– המראיין נראה לי יצור סקרני ותאב דעת.
– שטויות. זאת עבודה כמו כל עבודה אחרת.
– בדיוק.
– עושים אותה אנשים רגילים, מהסיבות הרגילות. לא בשביל להשיג משהו.
– בדיוק.
– אני יודע אם מישהו קורא את זה? מבין? מגיב? לא. אין לי מושג. ובכל זאת אני ממשיך לראיין. כמה טפשי לחשוב שאנשים פועלים כדי להשיג מטרות. אנשים פועלים כדי לחיות. וחיים… לא כדי. לא בשביל. חיים בשביל לחיות. כן, כן – החיים! החיים הם הם העניין. כמה נורא.
– זהו, הבנת. אני יכול ללכת?

שקר "מזרח ירושלים"

ביבי לא מבין, ועם ישראל גם לא מבין: מה, כבר אסור לנו לבנות בתחומי עיר הבירה שלנו? הרי גם תושבי מזרח העיר חופשיים לרכוש דירות במערבה, היתמם לו ראש הממשלה (אופס, טעות, כלומר שקר גס. לא נורא, הציבור כבר אכל את זה והפנים).

ההנחה המובלעת כאן היא שירושלים היתה מאז ומעולם מרחב אורבני רציף והדוק, שרק הגויים הארורים רוצים לתקוע טריז באמצעו, בין מערב למזרח. משהו כמו ברלין שלפני נפילת החומה: שני צדדים של עיר אחת, שמייחלים להתאחד כימי קדם.

העמדה הזאת נשענת על בורות (אצל מי שלא יודע) ועל ציניות (אצל מי שיודע). שהרי "מזרח ירושלים" היא פיקציה – גיאוגרפית, משפטית ואורבנית. אין חיה כזאת. הנה הסבר קצר מתוך אתר "בצלם":

"מאז 1948 ועד יוני 1967 היתה ירושלים חצויה לשניים: העיר המערבית, שהשתרעה על כ-38,000 דונם והיתה בשליטת ישראל, והעיר המזרחית, שהשתרעה על כ-6,000 דונם והיתה בשליטת ירדן. ביוני 1967, לאחר מלחמת ששת-הימים, סיפחה ישראל כ-70,000 דונם לגבולות המוניציפליים של ירושלים המערבית והחילה עליהם את החוק הישראלי. השטחים שסופחו כללו לא רק את העיר המזרחית בגבולותיה תחת שלטון ירדן, אלא גם כ-64,000 דונם נוספים, שרובם היו בשטחם של 28 כפרים בגדה המערבית ומקצתם היו בשטח המוניציפלי של בית-לחם ובית-ג'אלה. בעקבות הסיפוח שולש שטחה של העיר המערבית, וירושלים הפכה לעיר הגדולה ביותר במדינת ישראל. עד 1967, אם כן, לא היווה רוב שטחה המוניציפלי של ירושלים, בגבולותיה היום, חלק מירושלים דאז (מערבית או מזרחית), אלא חלק מהגדה המערבית, שנכבשה במהלך המלחמה."

מה שפוליטיקאים ישראלים מכנים "מזרח ירושלים" הוא ברובו מרחב כפרי מבוזר, עצום בממדיו, שבינו לבין "עיר" אין דבר וחצי דבר.

התפקיד העיקרי של המותג "מזרח ירושלים", שהפך למטבע לשון כל כך שחוקה עד שאין מהרהרים בו יותר, היא לקבע את הדימוי הכוזב של "חצי עיר" המופרדת באופן מלאכותי מחצייה המערבי. במלים אחרות, מכבסת מלים: מצד אחד נכנסת מדיניות נישול והשתלטות על קרקעות פלסטיניות, מצד שני יוצא דימוי של סוגיה מוניציפלית "נייטרלית" ותמימה.

הפוליטיקאים (מימין ומשמאל) משננים את זה, התקשורת ממחזרת את זה, והציבור אוכל לתיאבון. רק העולם, עקשן שכמוהו, מתעקש לראות ב"מזרח ירושלים" את מה שהיא: שטח כבוש, שבו פלסטינים אינם רשאים לבנות, ואם יעזו לצאת ממנו – יאבדו את תושבותם.

ארבעה שקרים במחיר של אחד.

ראשית, כל הבניה בשטחי הגדה המערבית איננה חוקית על פי המשפט הבינלאומי.

שנית, חלק ניכר מן הבניה היהודית בשטחים נעשה על קרקע פלסטינית פרטית – כלומר, הוא בלתי חוקי גם על פי המשפט הישראלי.

שלישית, כל המאחזים (יותר מ-100) בלתי חוקיים, ולא רק אלה שהוקמו אחרי מרץ 2001, התאריך הקובע לפי מפת הדרכים.

רביעית, גם אם זה התאריך הקובע, הוקמו אחריו יותר מ-50 מאחזים ולא 26 בלבד, כטענת ישראל.

ובעצם, כמו שכל ילד יודע, הכל "חוקי". הכל קיבל אישורים, ישירות משר הביטחון או ממשרד המשפטים, שמקרקרים עכשיו בחומרה, "חייבים לפנות, חוק זה חוק". כלומר, הכל חוקי ולא חוקי בעת ובעונה אחת.

כך שפסטיבל המאחזים הבלתי נגמר, המלווה את חיינו קרוב לעשור שלם, חייב להותיר כל רודף שלום אמיתי אדיש. תרגילים בפינוי, אלפי חיילים ושוטרים, החזיונות ההיסטריים המוכרים של בני נוער נאחזים בצרחות בגג פח מתמוטט, נערות חסודות נגררות למעצר – כל זה הצגה טובה לחודשי הקיץ. רק מי שמוחו נמס לגמרי בחום הקיץ עשוי לראות במחזות האלה תפנית פוליטית משמעותית.

זאת המציאות: ספין מורכב ועצום, שבו יד מתנחלת לוחצת יד בטחונית לוחצת יד צבאית לוחצת יד משפטית לוחצת יד עיתונאית, וכולן מתחככות בהנאה מאחורי גבו של הפריץ האמריקאי. מפגן מעורר סלידה של כזב וצדקנות, שמטרתו היחידה היא זאת: לשמר את מפעל ההתנחלויות על כנו ולסכל כל סיכוי לחלוקת הארץ.

התרגיל הבא בקריאת חדשות ביקורתית יכול אולי לשפוך אור על הנסיבות שאיפשרו את הרצח בבילעין ואף יאפשרו את הרציחות הבאות. לגבי האירוע עצמו, שבו חייל צה"ל ירה רימון גז בכינון ישיר לעבר באסם אבו רחמה, אין לי מה להוסיף. מרגע ששוחרר סרט הוידאו לתקשורת, אי אפשר עוד היה להכחיש את מה שנעשה. כלי התקשורת המרכזיים הציגו את העניין בחומרה הראויה לו, מה שהוביל לפתיחת חקירה בצה"ל.

אותי מעניינת "המעטפת" – מארג ההנחות / קביעות / קדם-הנחות שבתוכו משובץ הדיווח ההגון, לכאורה. ההפרדה הזאת חשובה מאד. בכל סיקור חדשותי, נחוץ לשאול את השאלה הבסיסית: מה בחזית ומה ברקע? מהי הטענה (שעליה נסוב הדיון) ומהן קדם-ההנחות (שעליהן אין ויכוח). קדם ההנחות הן אותו חלק של הסיקור ש"מחזיק" את הטענה באוויר – כמו שלד של בניין, שבלעדיו הקירות יקרסו. כיוון שאין עליהן ויכוח, כל שימוש נוסף בהן רק משריש אותן עמוק יותר בדעת הקהל.

יתירה מזאת, להבדיל מהרובד הטענתי, שבו ניתן למצוא מחלוקות עמוקות ואף הבדלים ניכרים בין כלי תקשורת אחד למשנהו, קדם-ההנחות הן על פי רוב אחידות. לכן, מעניין יותר לבחון אותן בכלי תקשורת שלכאורה מייצג עמדות "לא-קונצנזואליות"; לדוגמה, "הארץ", שנתפס כשופרו של מיעוט שמאלני.

הדיווח היום על אירועי בילעין היה, על פניו, אוהד לצד הפלסטיני. העיתונאי (אנשיל פפר) אישר את הגירסה של המפגינים: כינון ישיר, מפגין לא אלים במרחק קצר מהחיילים, פגיעה ישירה בחזה. אמנם, האישור הזה נבע מכך שכבר בצה"ל אושרו עיקרי הדברים. אבל הרוח הכללית של הכתבה היא ללא ספק הרוח של "הארץ"; זעזוע מתון מהפרה גלויה של הוראות החוק (במקרה זה, הוראות הפתיחה באש).

עכשיו נקרא בין השורות.

"ההפגנות מול גדר ההפרדה באזור מודיעין עילית, יוצאות מדי יום שישי מהכפרים בילעין וניעלין – זה כבר ארבע שנים. בצה"ל אומרים שחלק גדול מהמוטיבציה להפגנות מגיע מפעילי שמאל ישראלים וזרים, השייכים ברובם לארגונים אנרכיסטיים, ומהווים בחלק מההפגנות מעל למחצית מהמשתתפים."

כאן נעשה שימוש במנגנון העיתונאי המוכר של "דברים בשם אומרם". בצה"ל אומרים ש. העיתונאי, לכאורה, שומר על נייטרליות. אך שימו לב – נייטרליות ביחס למה? ביחס לעניין עובדתי: הפרופורציה בין המפגינים הישראלים והזרים לבין המפגינים הפלסטיניים. האם נחוצה לנו עמדתו של צה"ל בעניין הזה? האם היא רלבנטית בכלל? לא, משום שהעיתונאי היה יכול לעשות את המובן מאליו: ללכת בעצמו ולהיווכח במו עיניו. ההפגנות כבר מתנהלות 4 שנים. אין שום בעיה להתלוות אליהן ולבדוק את ההרכב של המפגינים. העיתונאי מניח שלגרסתו של צה"ל כאן יש מעמד אוטומטי של עובדה (אחרת, מה הרבותא לצטט אותה?); בכך כמובן הוא מאשר/מחזק את קדם ההנחה הציבורית. שוו בנפשכם שהעיתונאי היה כותב: "בצה"ל אומרים שלתושבי בילעין יש צמר פלדה בבית השחי". הם אומרים ככה. אני, מה אני מבין, אני עיתונאי. רק מדווח על מה שאומרים.

עיתונאי שמתנער מחובתו הבסיסית – לבדוק עובדות שביכולתו לבדוק – מועל בתפקידו. קורא "הארץ" אינו מעוניין בדעה של צה"ל לגבי הרכב המפגינים בבילעין; אם בכלל, הוא מעוניין בהרכב עצמו.

לעצם השאלה – לי עצמי אין מושג מה הרכב המפגינים, אבל מהצילומים שראיתי אני מרשה לעצמי לפקפק בגרסה הצה"לית. מעבר לכך, אני לא רואה חשיבות גדולה בשאלה. גם אם יש יותר ישראלים וזרים מפלסטינים, זה לא הופך את גזל הקרקעות בבילעין למוסרי יותר. זהותם של המוחים אינה מעלה ואינה מורידה מבחינת הלגיטימיות של המחאה. אני יכול להבין פלסטינים חפצי חיים שמדירים רגליהם מההפגנות, וסביר גם להניח שחייל צה"ל מהסס יותר לכוון אל נשקו על מפגין ישראלי מאשר על פלסטיני.

בכל מקרה, ברור לחלוטין שהאמירה הצה"לית הזאת נועדה לקעקע את הלגיטימיות של המאבק בבילעין; המסר העומד מאחוריה היא שבעצם תושבי בילעין הפכו "בני ערובה" של כל מיני אנרכיסטים הזויים שנאבקים על עניין שהתושבים עצמם די אדישים לו. כל מי שעקב אחרי האירועים בבילעין בשנים האחרונות יודע שזה מופרך. גם כאן, העיתונאי מעדיף להציג את הגרסה הצה"לית מבלי לבדוק אם יש לה אחיזה במציאות.

נעבור לציטוט שני.

"עוד טוענים בצה"ל כי לאחר שבג"ץ נתן הוראה להזיז את הגדר בבילעין, ומנגד אישר את התוואי בסמוך לניעלין, המוטיבציה להמשיך בהפגנות היא כלכלית בעיקרה, זאת מכיוון שתשומת הלב הבינלאומית להפגנות המתמשכות, הביאה גם פרנסה לתושבים רבים בכפר, המשכירים בתים לפעילים ועיתונאים זרים, ואשר מוזמנים בעצמם לתת הרצאות בנושא בחו"ל."

שוב: תעמולה המתחזה לתיאור עובדתי. חמור מכך, חלקה הראשון של התעמולה הוא דמגוגיה שידועה היטב לעיתונאי. שהרי לצידה של הידיעה הגדולה, הוצגה ידיעה קטנה יותר (אף היא בחתימת אנשיל פפר), המזכירה נשכחות: "בבקשת ביזיון בית המשפט שהגיש ביוני 2008 עו"ד מיכאל ספרד, המייצג את התושבים, נטען כי מאז פסיקת בג"ץ לא הציגה המדינה תוואי חלופי לקטע הגדר, וכי במקביל ניכרת התקדמות בעבודות הבנייה בשטח שעלולה לסכל את מימוש פסק הדין. בתגובה, מתחה ביניש ביקורת על התעלמות המדינה מן ההחלטה וקבעה כי עליה להציג תוכנית לתוואי חלופי תוך כחודש ימים."

שימו לב: בידיעה הראשית צה"ל טוען כי לאחר שבג"ץ נתן הוראה להזיז את הגדר בבילעין, המוטיבציה להמשיך בהפגנות איננה עניינית, ונובעת מרצונם של תושבי הכפר לגרוף רווחי תיירות מן הפעילים שמשתכנים במקום. אך הידיעה הקטנה מבהירה שחרף הוראת בג"ץ – דבר לא נעשה בשטח! אפילו תוואי חלופי עדיין לא תוכנן. האם עלה על דעתו של העיתונאי ה"נייטרלי" שאולי זאת הסיבה להמשך ההפגנות? ומה ערך יש בטענה הצה"לית, שהעובדות מציגות אותה ככלי ריק? האם העיתונאי אינו זוכר אינספור מקרים שבהם ציבור ישראלי יצא להפגנות משום שהבטחות שניתנו לו על ידי השלטון (כמו תוספת שכר) לא קוימו? האם ביחס למפגינים ישראלים היה העיתונאי מצטט, בלי שמץ ביקורת, פקיד שלטוני שהיה מבטל אותם בתמיהה – "הרי כבר הבטחנו להם תוספת שכר, מה הם רוצים?".

ברור לגמרי שצה"ל מנסה לקעקע את הלגיטימיות של מאבק תושבי בילעין, גם במחיר הפרחת טענות מגוחכות. שיא הציניות באמת הוא הטענה שהמוטיבציה להמשיך בהפגנות היא כלכלית – כאילו תושבי בילעין עלו על פטנט חדש – תיירות הגדר האנרכיסטית. אף מילה על המוטיבציה הכלכלית האמיתית – גזל מאות דונמים מאדמות הכפר. גם כאן, בעצם, עניין עובדתי שאפשר לברר: כמה תושבים באמת מרוויחים מן התיירות הזאת, ואיפה זה עומד ביחס להפסדים שנגרמו בגין אובדן ההכנסה החקלאית. עובדות פשוטות, שכנראה נמצאות מחוץ להשג ידו של העיתונאי.

ציטוט שלישי ואחרון.

"הפלסטינים והפעילים התומכים בהם טוענים שמפעל גדר ההפרדה נטל מהם אלפי דונמים של שטחים חקלאיים וכן כי החיילים ושוטרי מג"ב המוצבים במקום נוהגים לירות בכינון ישיר אל המפגינים, רימוני גז ואש חיה מרובי "רוגר" בקוטר 0.22, שנודעים בפוטנציאל הקטלני שלהם."

כאן כבר הגענו ל"טענות" של הפלסטינים, שהרי העיתונאי הוא "מאוזן" – מביא גרסה מול גרסה. לפני הכל, המילה הזאת, שמזדקרת בכיעורה מול העין: "נטל". "מפעל גדר ההפרדה נטל מהם אלפי דונמים". המילה המעודנת הזאת, "נטל", כמו ב"נטל ידיים" או "נטל חירות לעצמו". כאן כבר מזהמת מכבסת המלים את "הגרסה" המקורית – הכובש משתיק את הנכבש ומדבר מגרונו; שהרי אף פלסטיני לא יגדיר את מה שגדר ההפרדה עושה כ"נטילה"; מדובר בגזל, עושק, משפח, ושאר המלים הנרדפות שניתן למצוא בספרי הנביאים בתנ"ך.

אבל מה שחמור הרבה יותר הוא הטיפול ההפוך שזוכים לו הפלסטינים בהשוואה לטיפול שזכה לו צה"ל. בעוד שגרסת צה"ל מוצגת כעובדה, ללא שום ראיה חיצונית, כאן מוצגות עובדות מוכחות כ"גרסה" פלסטינית, לא יותר. "הפלסטינים והפעילים התומכים בהם טוענים שמפעל גדר ההפרדה נטל מהם אלפי דונמים". נו, אז הם טוענים, אומר לעצמו הקורא, שאולי החמיץ את הידיעה הקטנה, שוב, באותו עמוד ממש, שבה נכתב, שחור על גבי לבן: "התוואי הנוכחי עובר על 260 דונמים מאדמות בילעין ו"כולא" עוד כ-1,600 דונמים בין הגדר לקו הירוק." על החתום: אנשיל פפר.

הנה כך הופכת עובדה שאין חולק עליה, ל"טענה פלסטינית". שהרי אין חולק על כך שתוואי הגדר הפריד כפרים שלמים מאדמותיהם החקלאיות; ואינספור דו"חות כבר הפריכו את טענת צה"ל כאילו משטר השערים ואישורי הכניסה מאפשר לפלסטינים גישה נוחה וחופשית לאדמותיהם שמעבר לגדר. לא, בפועל מדובר בניתוק ממושך, שהמיט אסון כלכלי על כפרים רבים בגדה המערבית.

לרוע מזלן של העובדות האלה, הן מושמעות מפיהם של פלסטינים; שעל כן הן הופכות, אוטומטית, ל"טענות", או גרסאות. העיתונאי יודע שהן עובדות, ובכל זאת מערער על מעמדן בהצגתן כ"טענות". מי שמציג עובדות כ"טענות" הוא תועמלן לא פחות ממי שמציג טענות כ"עובדות". והעובדה שהפרקטיקה הראשונה מוחלת תמיד על פלסטינים בעוד שהשניה היא פריבלגיה של צה"ל חושפת בבירור את הפיקציה של הסיקור ה"מאוזן", גם בעיתון השמאלני כביכול.

הבחירה שלי ב"הארץ" ובאנשיל פפר היתה שרירותית לגמרי. תרגיל כזה (מייגע בלי ספק) ניתן לעשות כמעט בכל פסקה של כל ידיעה תקשורתית שנוגעת לשטחים. כלומר: אלפי מלים ביום, לכאורה קשורות לעניינים שונים, אבל למעשה, מתחת לפני השטח, דומות באופן מדכדך. כל אחת מהן תורמת עוד לבנה לחומה, אותה חומה שמפרידה בין הישראלים למציאות החיים בשטחים, שאלמלא היתה גבוהה ועבה כל כך אולי לא היה מתאפשר הרצח בבילעין.

אומה שלמה סופקת כפיים לנוכח כשלון עסקת שליט. יש גם מי שיודע שישראל לא עשתה מספיק. אף אחד לא מעז לומר במפורש מדוע ישראל לא עשתה מספיק. מסע דקדקני אל לבו האפל של השלטון.

העובדות

ב-25 ביוני 2006 נחטף גלעד שליט במחסום כרם שלום על גבול עזה. החוטפים השתייכו לשלושה ארגונים: גדודי עז א-דין אל-קסאם של החמאס, ועדות ההתנגדות העממית וצבא האיסלאם. יממה לאחר חטיפתו הציעו החוטפים מידע אודותיו תמורת שחרור כל האסירים והאסירות מתחת גיל 18. לאחר 6 ימים, ב-1 ליולי, פירסמו החוטפים את הנוסחה הראשונה של חילופי האסירים: 1,000 אסירים פלסטינים תמורת גלעד שליט, בנוסף על הקטינים והנשים. בתוך חודשיים התגבשה העמדה הרשמית של החמאס, שעמדה כצוק איתן במשך שנתיים ו-9 חודשים: 1,400 אסירים תמורת שליט.

בתגובה לדרישה, חזרה ישראל על עמדתה, לפיה לא תשחרר אף אסיר ולא תכנע לסחטנות של ארגוני הטרור. "ראש הממשלה, אהוד אולמרט, שב ומבהיר כי לא תהיה כל עסקה", מסר דובר משרד החוץ, "החייל גלעד שליט ישוחרר או שניאלץ לפעול כדי להביא לשחרורו".

נתוני הפתיחה הללו לא השתנו במהלך שנתיים ו-9 חודשים ואינספור מהלכי תיווך מצריים וצרפתיים. לקח לישראל יותר משנתיים להסכים ל-450 אסירים, אבל הפלסטינים המשיכו להתעקש על הנוסחה המקורית, 1,400 אסירים. ישראל ניסתה כל דרך התחמקות אפשרית. לפסול אסירים עם דם על הידיים (נכשל), לקשור את עסקת חילופי השבויים לפתיחת המעברים (נכשל, ובצדק נכשל; הרי ישראל סגרה את המעברים גם לפני החטיפה; הסכם המעברים התנה את פתיחתם בהפסקת ירי הטילים).

השורה התחתונה: כמעט 3 שנים, 1,450 הרוגים ועשרות אלפי בתים הרוסים אחרי החטיפה – החמאס לא זז מילימטר מעמדתו הראשונית. הפלישה לעזה, שאמורה היתה למוטט את החמאס, או לפחות להפיל אותו על ברכיו, לא הזיזה דבר בעניין שליט. למעשה, סיכויי שחרורו כעת, לאחר פרסום שמות המחבלים שישראל לא תשחרר בשום אופן, קרובים לאפס.

החודשיים האחרונים

לפי הערכות הפרשנים, בחודשיים האחרונים נתקעה העסקה בשל מאבקים פוליטיים בצמרת השלטון הישראלי. המתיחות בין ברק לאולמרט הגיעה לשיאה; אולמרט לא סבל את המחשבה שברק, ושליחו עמוס גלעד, יקצרו את כל התהילה על שחרור שליט. כך התגלגל הספין של "השעיית" עמוס גלעד והחזרתו, ניטרולו, העברת המו"מ לידי שליח ראש הממשלה, עופר דקל, ובשבועות האחרונים, מבול של הדלפות סותרות בעניין הפערים בין הצדדים, עד לסגירה הסופית של העסקה.

בפרספקטיבה של 1,000 ימי השבי, החודשיים האחרונים, אם כן, היו סרח עודף. לא הסיפור המרכזי. הסיבה המוצהרת לעיכוב הזה – ההתעקשות הפתאומית של אולמרט להתנות את פתיחת המעברים בשחרור שליט – היתה תרגיל הסחה: מהלך שלא הביא להורדת המחיר, אלא לביצור דימויו של אולמרט כ"גואל שבויים", רחום וקשוח כאחד. היטיב לזהות את הבלוף הזה צבי בראל, ב-23 לפברואר:

"לא חשוב איך נגדיר את מה שאולמרט אומר, התנאי "החדש" שלו, הנותן לכאורה לשחרור שליט קדימות על פני פתיחת המעברים – הוא בלוף. לחמאס אין ולא היתה שום בעיה לסכם, וליישם, תחילה את שחרור שליט ואחר כך את הסכם הפסקת האש. הסכמה כזאת איננה נוגדת את העיקרון שקבע, שיש להפריד בין התהדיאה לשחרור שליט. אם ישראל רוצה לשחרר את שליט קודם, כך יהיה, כשהמחיר ידוע. כך היה מיד אחרי ששליט נחטף, בתקופת התהדיאה הראשונה, וגם אחרי המלחמה בעזה. ישראל, שהטילה את המצור על עזה בגלל חטיפת שליט, לא הפנימה את תנאי החמאס, שפעל כל הזמן בשני מסלולים: הסרת המצור ויישום התהדיאה ללא קשר לשליט, ושחרור אסירים ללא קשר למצור."

לשאלה אם ישראל לא הפנימה את תנאי החמאס, או רק העמידה פנים שכך, נחזור בהמשך. בכל מקרה, יש להניח בצד את הסחרחורת הנלעגת של החודשיים האחרונים, ולהפנות את המבט, שוב, לשנתיים וחצי שקדמו להן. מה קרה במהלכן? מה לא קרה במהלכן, ולמה?

בהדרגה מתברר שהרבה ממה שיכול היה לקרות, לא קרה. יותר מחצי שנה לאחר החטיפה, צה"ל לא הקצה משאבים מתאימים לאיתור שליט. המו"מ עצמו, על כל פיתוליו הענפים – ערוצים בינלאומיים, לחץ פסיכולוגי, דיסאינפורמציה וכו' – היה בעיקר מעטפת ללא תוכן. פרשן "ידיעות אחרונות", אלכס פישמן, אומר את הדברים בדרכו הגלויה (אתמול, 18.3.09):

"רק אתמול, בממשלה, ישבו כל השותפים הישראלים למו"מ לשיחת סיכום וגילו את הסוד הנורא: לא היה מו"מ. ישראל ניהלה מו"מ חד-צדדי עם עצמה. שיחקנו בנדמה לי. החמאס קבע תנאים לפני שנתיים ולא זז מהם בפסיק. תוצאת כל התרגילים, התמרונים וההתחכמויות שלנו היתה אחת: כרסום מתמיד בעמדה הישראלית, בעקרונות ובקווים האדומים. אנחנו תימרנו את החמאס וכירסמנו בעצמנו. באנו עם 70 שמות – החמאס זרק. באנו עם 120 שמות – החמאס זרק. באנו עם 220, החמאס זרק. באנו עם 320 – החמאס זרק. אז מה השתנה בכל הזמן הזה?"

כלום לא השתנה. עכשיו כולם מתחילים לשאול שאלות. נשאל גם אנחנו.

השאלות הקשות

למה בעצם לא חלה שום התקדמות במו"מ לשחרור שליט מן הרגע הראשון?

למה נכנס המו"מ לשלב האינטנסיבי שלו רק בחודשיים האחרונים, עם סיום "עופרת יצוקה"?

לשם מה ירדו לטמיון כמעט 3 שנים מחייו של שליט?

מה מונע כיום את סגירת העסקה?

שני הסברים אפשריים

על השאלות הקשות האלה יש תשובות "רשמיות". ההסבר הרשמי, נקרא לו הסבר 1, הולך בערך כך.

הסבר 1: דרישות החוטפים היו מוגזמות. ישראל לא היתה יכולה להסכים לשחרור רוצחים מסוכנים. 3 שנות משא ומתן נועדו להוזיל את מחירו של שליט. לצערנו, לא הצלחנו. שחרור הארכי-מחבלים שדרש החמאס היה מחולל גל פיגועים חדש בישראל.

הרבה ישראלים, אני מניח, מאמינים בהסבר 1. אבל הסבר, כזכור, צריך להסביר עובדות. ועל מנת להעריך את הצלחתו ההסברית, צריך למדוד אותו כנגד הסברים חלופיים. הנה הסבר חלופי לשאלות הקשות,  נקרא לו הסבר 2.

הסבר 2: לישראל יש יעדים אסטרטגיים בעזה, ולשמם היא יצאה למבצע "עופרת יצוקה". שחרור מוקדם של שליט היה פוגע בהשגת יעדים אלה. לרוע המזל, מתקפת "עופרת יצוקה" לא השיגה אף אחד מן היעדים האלה. השארת שליט בשבי מאפשרת להחזיק את חשבון הדמים עם החמאס פתוח, עד הפלישה הבאה.

הסבר 1

מי שמאמין בהסבר 1, שנתו טובה בלילות. הסבר 2, לעומתו, מדיר שינה. אני מניח שהתגובה הראשונית של רוב הישראלים כלפיו תהיה זעם ואי אמון. יהיו מי שיפטרו אותו כהזייה קונספירטיבית, אף כי הוא אינו מניח בהכרח תכנון קונספירטיבי מראש (עוד על כך בהמשך).

ובכל זאת, מי שחפץ שבטחונו בהסבר 1 יישען על היותו הסבר, ולא רק דוֹגמה שלטונית, חייב לשאול את עצמו שאלה פשוטה: האם הסבר 1 באמת מסביר את התנהלותה של ישראל בפרשת שליט, מיום חטיפתו ועד יום שחרורו?

בוא נראה. על פי הסבר 1, המו"מ הממושך היה פועל יוצא של נחישות הדדית. ישראל ביקשה להוזיל את המחיר, החמאס לא נעתר.

מה בדיוק עשתה ישראל – אני מדגיש, עשתה, לא הכריזה – כדי להוזיל את המחיר? מה עושים במשא ומתן, או בהתמקחות, כדי לשכנע את הצד השני להוזיל את המחיר? יש שיטות מגוונות. לכולן משותף רעיון בסיסי אחד: מנסים לשכנע את הצד השני שגם הוא ייצא נשכר מהוזלת המחיר של הנכס שברשותו. מתמקח רציונלי לעולם לא ינקוט צעדים שיגרמו לצד השני להתבצר בעמדתו, או להעלות את המחיר. האם ישראל פעלה כמתמקח רציונלי? שאלה מעניינת, שכמובן תלויה בהיפותזה שאנו מאמצים (הסבר 1 או 2).

איך ניסתה ישראל לשכנע את החמאס שכדאי לו להוריד את מספר האסירים שהוא דורש לשחרר בתמורה לגלעד שליט? בואו ניזכר.

ישראל החריפה את המצור על עזה, עד כדי דירדור פלסטינים רבים לתת-תזונה.
לא התירה כניסת חלקי חילוף חיוניים למשאבות מים ומתקני סינון.
ירתה על דייגים פלסטינים ואף הרגה בהם כשניסו לצאת לים.
ביצעה טבח בבית-חאנון בנובמבר 2006 (19 אזרחים הרוגים, עשרות פצועים).
הכריזה מלחמה כללית על הרשת האזרחית של החמאס בגדה (סגרה חנויות, החרימה נכסים, סגרה בתי תמחוי ויתומים, אגודות בריאות וצדקה ועוד).

וגולת הכותרת: פלשה בעזה ב-27 בדצמבר 2008, ובמשך 3 שבועות הרגה 960 אזרחים, נשים וילדים; הפכה קרוב ל-100,000 איש לחסרי בית; הסבה נזקים במיליארדי דולר לתשתיות, כולל בתי חולים ושטחים חקלאיים שהושמדו עד היסוד.

ואיך היא ממשיכה בנסיונות השכנוע, אחרי כשלון השיחות השבוע? מחליטה להרע את תנאי המאסר של אסירים בטחוניים השייכים לחמאס ולג'יהאד האיסלמי.

לא בדיוק צעדים בוני אמון. עכשיו תבוא התגובה הישראלית הרשמית: כל צעדי העונשין האלה באו בתגובה לתוקפנות החמאס, שירה ויורה טילים על ישובי הדרום. גם הטענה הזאת מופרכת, אבל לא ניכנס לכך עכשיו. מה שישראל טוענת, בעצם, זה שאין שום קשר בין המדיניות הברוטלית שהיא ניהלה בעזה החל מן היום הראשון לעליית החמאס לשלטון, לבין המו"מ לשחרור שליט. אין קשר.

הבעיה היא שזה לא ממש משכנע את הצד הפלסטיני. הוא היה אמור להוזיל את "המחיר המופרז" שנתבע תמורת שליט, בלי קשר להפגזות שהוא סובל, לרעב ולמחסור בתרופות – שכולם תוצאה של המצור הישראלי. למה הדבר דומה? נניח שאתה מנסה למכור לי רכב במחיר שנראה לי מופקע. אני מנסה לשכנע אותך לרדת במחיר, ובינתיים, "בלי קשר" למשא ומתן בינינו, אני שולח למשפחה שלך מכתבי איום, הופך לך פח זבל בכניסה לבית, שובר לך את צנרת המים בבניין, ולקינוח, משגר טיל לאו לסלון שלך.

אולי אין קשר בין איך שאני מתנהג לבין המשא ומתן בינינו, אבל בכל זאת, איך לומר בעדינות, לא ממש קידמתי אותו.

אבל בוא נניח שבאמת אין קשר, וכל הצעדים הללו היו הכרחיים מבחינת הבטחון הלאומי הישראלי. עדיין נשאלת השאלה: מה ישראל כן עשתה על מנת להוזיל את מחיר שחרורו של שליט? נזכיר שוב, שתחת הסבר 1, תקופת המו"מ התארכה כל כך כי במהלכה ניסתה ישראל להגיע לעסקה טובה יותר מבחינתה מאשר הדרישות הראשוניות של החוטפים (1,000 אסירים). מה עשתה ישראל כדי לקדם מטרה זאת? כיצד היא פעלה, במסגרת ההתמקחות הרציונלית, לשכנע את החמאס שהוא ייצא נשכר מהורדת המחיר?

שום דבר. אלא אם כן בדיוק ישנתי והחמצתי את ההצעה הדרמטית.

בוא נתקדם צעד אחד קדימה. ישראל לא פעלה כמתמקח רציונלי, כשמניחים את הסבר 1. האם היה מקום להניח שהחמאס ייסוג מיוזמתו מן המחיר הראשוני שנקבע עבור שליט? לא, כמו כל מתמקח רציונלי, החמאס לא נסוג מן המחיר הראשוני משום שלא היה לו שום תמריץ חיובי לכך. תמריצים שליליים להתעקש עליו היו גם היו – כל מה שישראל חוללה בעזה בשנים האחרונות.

הדברים הללו לא דורשים ניתוח מעמיק מדי או ידיעות מופלגות בתחום המודיעין. כל מי שעיניו בראשו ידע שהחמאס לא ייסוג מדרישותיו בעסקת שליט. ישראל תמיד שילמה מחיר "כבד" בעסקות שבויים, גם תמורת גופות. אנחנו יודעים את זה והחמאס יודע את זה. מה שמדהים זה שממשלת ישראל הצליחה לשכנע את הציבור שהיא "הופכת כל אבן" כדי להחזיר את שליט, בעוד שבפועל כל התנהלותה מול החמאס רק הרחיקה את יום שחרורו.

ישראל ידעה שהמחיר לא יוזל; לא עשתה דבר שיגרום לחמאס להוזיל אותו; ועשתה הרבה מאד לגרום לחמאס לדבוק במחיר, אם לא להעלותו. וזה עוד לפני שבוחנים את הדרך העקלקלה והעקיפה של המו"מ (מתווכים ממצרים, מצרפת ומטורקיה, נסיעות חובקות עולם, מאבקי כוח בין ראש הממשלה לשר הביטחון), שביזבזה הרבה מאד זמן יקר.

במלים אחרות, אם הסבר 1 אמנם נכון, אין זאת אלא שישראל נהגה כמתמקח לא רציונלי באופן קיצוני. שדרת פיקוד שלמה – החל מאלוף פיקוד הדרום, יואב גלנט, דרך עפר דקל, הממונה על הטיפול בחטופים, עמוס גלעד, המתווך עם מצרים, ועד אהוד ברק ואהוד אולמרט – נהגה בטיפשות קולוסאלית וקוצר ראייה משווע, שסיכלו את האינטרסים שלה עצמה. מפגן מרהיב של מצעד האיוולת.

ניתוח פוליטי חייב לקחת בחשבון את האפשרות הזאת – מקבלי ההחלטות טפשים. אין ספק שיש דוגמאות הסטוריות לא מעטות שתומכות בה. גם יש דוגמאות משלנו. למשל, ההנחה שאם נפגיז אזרחים ערבים, נחולל הרג המוני בקרבם ונחריב את התשתיות בארצם, הם מיד ישתכנעו להעביר את השלטון לידי גורמים שאוהדים את ישראל. האיוולת הזאת הדריכה את יוזמי מבצע "ענבי זעם" ב-1996, כמו גם את שתי הפלישות הצבאיות שישראל יזמה ב-3 השנים האחרונות, ללבנון ולעזה.

אבל במקרה הספציפי של התנהלות ישראל בפרשת שליט, נדמה לי שמדובר בהשערה לא סבירה. יותר מדי אנשים, במשך יותר מדי זמן, פועלים בעקביות נגד האינטרס של עצמם ושל הציבור הישראלי (שחרור מוקדם של שליט) – והכל בגלל טפשות?

גם ברק בטפשים? לא מבין מה הוא עושה? לא מבין שכל החלטה שיצאה מתחת ידיו בשנים האחרונות רק הרחיקה את סיכויי השחרור של שליט?

הנימוק הבטחוני – הסכנה שנשקפת משחרורם של ארכי-מחבלים – הוא קלוש ביותר. במהלך 3 שבועות "עופרת יצוקה" העמיד צה"ל בעזה קאדרים של מחבלים עתידיים, מסוכנים לישראל פי כמה ממחבלים שהדם על ידיהם יבש לפני שנים. כנגד דיסקין רואה השחורות ניצבים ראשי השב"כ לשעבר, שתמכו בסגירת העסקה לפי דרישות החמאס. אין שום סיבה להניח שישיבתם בכלא של מחבלים שהפכו לגיבורים נערצים בציבור הפלסטיני מזינה את אש הטרור פחות מאשר שיחרורם. דומה שהנימוק הבטחוני, כאן כמו בהזדמנויות אחרות, נתפר לאחר מעשה. קודם הוגדרו היעדים האסטרטגיים, אחר כך נרקח "הצורך הבטחוני".

נשארה הפסיכולוגיה בגרוש. גם אם נניח שייצר הכבוד הבלתי נשלט של חבורת הגברים-גברים הזאת, הוא שהנחה את מעשיהם. הרצון "להראות לחמאס" שלא ניכנע; הרצון להוכיח שאנחנו האדונים; הרצון להשפיל אותם. אוקיי, אף אחד לא מכחיש שמאז ומעולם זה היה עקרון מרכזי בתהליך קבלת ההחלטות הישראלי. ועדיין – גם מוטרפי-הכבוד מסוגלים לחשוב בהגיון ולהכיר בתוצאות הצפויות של החלטותיהם. ואם הכירו בכך, ובכל זאת לא עשו דבר לקדם את עסקת שליט – מה זה אומר?

הנה מה שזה אומר. להזכירכם, שני ההסברים.

הסבר 1: דרישות החוטפים היו מוגזמות. ישראל לא היתה יכולה להסכים לשחרור רוצחים מסוכנים. 3 שנות משא ומתן נועדו להוזיל את מחירו של שליט. לצערנו, לא הצלחנו. שחרור הארכי-מחבלים שדרש החמאס היה מחולל גל פיגועים חדש בישראל.

הסבר 2: לישראל יש יעדים אסטרטגיים בעזה, ולשמם היא יצאה למבצע "עופרת יצוקה". שחרור מוקדם של שליט היה פוגע בהשגת יעדים אלה. לרוע המזל, מתקפת "עופרת יצוקה" לא השיגה אף אחד מן היעדים האלה. השארת שליט בשבי מאפשרת להחזיק את חשבון הדמים עם החמאס פתוח, עד הפלישה הבאה.

הגענו למסקנה שהסבר 1 אולי נשמע, על פניו, הגיוני ומשכנע. אבל הוא מחייב אותנו להנחת עזר קיצונית: ההנהגה הישראלית מורכבת מחבורת מטומטמים לא רציונליים. ההנחה הזאת, אולי, נכונה עבור חלק ממנהיגינו, בחלק מתקופת המשא ומתן, אבל לוקה באי סבירות קיצונית בבואה להסביר את התנהגותם של כל מנהיגינו, בכל תקופת המשא ומתן. אי סבירותה במקרה הנוכחי היא כה קיצונית עד שהיא שומטת את הקרקע מתחת להסבר 1. הסבר "תום הלב" קורס. מה שנותר הוא הסבר 2.

הסבר 2

לפי הסבר 2, היעד האסטרטגי של ישראל בעזה, מאז יוני 2007, היה למוטט את השלטון שנבחר באופן דמוקרטי בעזה, שלטון החמאס. הדברים ידועים והוכרזו שוב ושוב. הם נתמכים באופן מוחץ בבחירת המטרות שהותקפו ב"עופרת יצוקה": מבני שלטון, תחנות משטרה, בתי חולים, וגם בבחירת היעדים לחיסול (שר הפנים של החמאס וכד'). פרשנים בכירים גם אישרו את הדברים, והמו"מ הקואליציוני הוציא אותם לאוויר העולם סוף סוף: הסכם נתניהו-ליברמן  קובע כי הממשלה תהיה מחויבת להפלת שלטון החמאס. כרגיל, הימין מכריז בריש גלי על המדיניות שהשמאל מבצע בסתר.

כמובן, ברמה ההצהרתית, יעדי המתקפה בעזה הוגדרו באופן שיגייס תמיכה פנימית ולא יעורר מחאה חיצונית: הסרת איום הטילים, הפסקת הברחות הנשק, וכדומה. אלא שהפעולות בשטח הוכיחו מעל כל ספק שאלו היו הצהרות תעמולתיות. גם תוצאות המתקפה, שלא השיגו דבר מן היעדים המוצהרים, מוכיחות את זה.

התמיכה הציבורית במתקפה היתה גורפת. אי אפשר להתעלם מן המקום המרכזי שתפסה בה הכמיהה לשחרור שליט. צה"ל אומנם לא הגדיר את שחרור שליט כמטרה רשמית של המתקפה, אבל בפועל הדברים נתפסו אחרת. כפי שכתבתי כאן לא מזמן: החיילים הפשוטים בדרגי השדה הרגישו שהם יוצאים "לשחרר את שליט", ושאבו הרבה מוטיבציה מהתקווה הנאיבית הזאת. מישהו דאג לתדלק ולפמפם את התקווה הזאת, חרף הידיעה שמדובר במניפולציה. במקביל, העורף עסק בכך בקדחתנות: הפגנות, מאמרים, לחץ בלתי פוסק על מקבלי ההחלטות להכליל את העסקה בכל הסדר הפסקת אש, וכיוצא בזה.

חלק ניכר מן האיבה שרחשו הישראלים לחמאס בשנים האחרונות, איבה שתורגמה לתאוות נקם אשר מצאה פורקן ב"עופרת יצוקה" – נבע ישירות מההזדהות הקולקטיבית העמוקה עם סבלם של שליט ושל משפחתו. הרגשות האלה היו אותנטיים לגמרי, אבל צריך להיות עיוור ואטום לגמרי כדי לא להבין את הפוטנציאל הפוליטי שלהם. אולמרט, ברק ואשכנזי ידעו היטב שהעם מאחוריהם כשנתנו אור ירוק לצבא ב-27 בדצמבר. והם ידעו שהעם מאחוריהם כי הוא רוצה כבר לראות את שליט בבית. הצער, האיבה ותאוות הנקם היו לנכס פוליטי-תעמולתי: גב תומך בנחרצות במתקפה על עזה.

לו היה שליט משוחרר לפני ה-27 בדצמבר, ספק אם היתה לציבור הישראלי סובלנות כה גבוהה למתקפה הזאת; אולי כן, אבל למה להסתכן? פוליטיקאים אינם מוותרים על משאבים פוליטיים מרצונם. פוליטיקאים ישראלים במיוחד חרדים מאובדן, ולו רגעי, של תמיכה ציבורית; הם הולכים לישון עם סקר אחד וקמים עם סקר אחר.

ועל כן, מי ששם לו ליעד אסטרטגי את הפלת שלטון החמאס, והחליט על הדרך הצבאית לעשות זאת – היה זקוק לכל בדל של תמיכה ציבורית בהחלטתו זו (פעם שנייה בקדנציה ממשלתית אחת). שחרור מוקדם מדי של שליט היה עלול לכרסם בתמיכה כזאת. העובדה ששליט עדיין היה בידי החמאס בשעה שמטוסי חיל האוויר הפגיזו את עזה הבטיחה, לפחות בזירה הפנימית, תמיכה גורפת במבצע. כך פועלת תעמולה אפקטיבית: ממירה רגשות פרטיים למנופים פוליטיים.

עם תום המתקפה, הוברר מעל כל ספק היתרון הפוליטי העצום שיש בהנצחת המצב הקיים: מצור בעוצמות משתנות, הפגזות אוויריות מדי יום או יומיים, והעיקר – חייל ישראלי שבוי בעזה. תזכורת מתמדת למצב הלוחמה המתמיד בינינו לבין הפלסטינים. עצם בגרונו של כל ניסיון רציני להגיע להסדר ארוך-טווח בעזה. תעודת ביטוח נגד האיום הגדול מכולם: פיוס.

כאן מתלכדים האינטרסים של הנהגת ישראל והנהגת החמאס. בשנתיים שיצאו מאז שעלה החמאס לשלטון בעזה, מבלי שניהלו אף פעם שיחות ישירות, הגיעו איסמעיל הנייה ואהוד אולמרט להסכמות דה-פקטו מרחיקות לכת. שניהם עשו ככל יכולתם להרחיק את סיכויי הפיוס והשלום באזור, והצליחו מעל למשוער. בלון הסכסוך הנצחי, ה"בלתי פתיר", בינינו לבין הפלסטינים תפח ותפח, ובלע את כולנו בתוכו.

אז מה? אחרי כל העבודה המאומצת הזאת, נשחרר את שליט? נתקע סיכה של אמון הדדי בבלון האיבה? ומה יהא על ההתלקחות הבאה? מי יערוב לנו שהציבור היהודי והציבור הפלסטיני ימשיכו להזיל ריר לוחמני זה כנגד זה, כשתופי המלחמה שוב יקראו אותם לדגל? לא, הסיכון גדול מדי. עוד לא גמרנו את העבודה שם. שליט צריך להישאר שם, בינתיים. לא בוער כלום.

ואם נותר עוד ספק, הוא נמחה לחלוטין לנוכח ההחלטה הישראלית לפרסם שמות של 10 מחבלים ש"אין לשחררם בשום אופן". בכך הסיר אולמרט את האיפול המוחלט שהטילו ישראל והחמאס מאז תחילת המגעים על שמות האסירים שמועמדים לשחרור. מהלך דרמטי, בלתי הפיך, שתוצאתו המיידית היא סינדול דו-כיווני. כעת אין סיכוי שהחמאס ימשוך את השמות האלה מן הרשימה – הלחץ של משפחות האסירים והציבור הפלסטיני לא יאפשר זאת (אף כי הסיכוי לכך היה נמוך מלכתחילה; אבל מי שמעוניין בעסקה לא אמור להתנקש בשום סיכוי, דל ככל שיהיה). מצד שני, קשה מאד לראות את נתניהו, המחושק מימין, מסכים לשחרר ארכי-מחבלים שאולמרט סרב, ולהצטייר כוותרן ממנו.

במלים אחרות: אולמרט נעל את תא השבי של גלעד שליט לעוד תקופה בלתי מוגבלת, וזרק את המפתח לים.

שוב טיפשות? שוב קוצר ראייה? לי לקח שתיים וחצי דקות להבין את התוצאות הבלתי נמנעות האלה. אז אולמרט וגדודי האסטרטגים שמקיפים אותו לא תופסים את זה?

תחשבו שנית. 

רוע לב או קור לב?

זו תמציתו של הסבר 2. וכעת יש שתי דרכים לפרש אותו: כמהלך מתוכנן לפרטי פרטיו מראש, כולל כוונות, או כמהלך "מתגלגל", שבו הכוונות התנסחו במעומעם תוך כדי השתלשלות האירועים. נקרא לכך "הסבר רוע הלב" ו"הסבר קור הלב", בהתאמה.

הסבר רוע הלב הוא בעיקרו הסבר קונספירטיבי. הוא גורס שמקבלי ההחלטות בצד הישראלי נמנעים במודע (הבה נאמר במזיד) מלנקוט כל צעד שיביא לשחרורו של שליט קודם להשגת היעד האסטרטגי בעזה. הם השתמשו בשליט כמכשיר פוליטי אחד מבין רבים. בעודם מוכרים לציבור את האשליה שהמתקפה בעזה תאפשר את שחרורו המהיר, בעצם השתמשו באי-שחרורו כדי לקדם את המתקפה. וכך, אולי, גם תוכשר המתקפה הבאה.

שוב, כמו הסברי איוולת קיצוניים, גם הסברי קונספירציה קיצוניים מתאמתים לפעמים. דוגמאות רלבנטיות מן ההסטוריה הישראלית: מלחמת קדש, שהוצגה לציבור כמהלך תגובתי לחדירות הפדאיון, ובפועל היתה תוצר של קונספירציה בין ישראל, צרפת ובריטניה שמטרתה היתה שחרור תעלת סואץ מידי נאצר; מלחמת לבנון הראשונה, שנהגתה במוחו הקודח של אריאל שרון כחלק מתכנית גיאו-פוליטית מרחיקת לכת (הפלת השלטון בלבנוןן, הכתרת באשיר ג'ומאייל המארוני, גירוש הפליטים הפלסטינים לירדן); והאיניתיפאדה השניה, שהתלקחה לעימות אלים כחלק מקמפיין ה"אין פרטנר" של ברק בקמפ-דייויד, עם יוזמה צבאית ברורה להסלמה מול הפלסטינים (ראה הסרט "מיליון קליעים באוקטובר").

הבעיה המרכזית בהסברי הקונספירציה היא איך להוכיח את קיומן של כוונות מראש; כיצד יצדיק הפרשן את הקפיצה מן המעשים, הגלויים לעין כל, אל הכוונות, הנסתרות בתוך ראשיהם של המנהיגים. כל שניתן (למי שאינו ניזון מהדלפות מחדרי חדרים) הוא להסתמך על טיעוני סבירות.

אבל הסבר 2 אינו חייב להתפרש באופן קונספירטיבי, כתוצר של רוע לב. הוא יכול גם להתפרש באופן נייטרלי יותר, שמעיד על קור הלב של ההנהגה הישראלית. פוליטיקאים, כמו אנשים רגילים, פועלים לפי אינטרסים גם אם אין הם נותנים לעצמם דין וחשבון על האינטרסים האלה. לעתים קרובות האינטרסים מנחים את הפעולה מתחת לסף המודעות. זה בדיוק ההבדל בין המפקד העליון, שפועל מתוך תכנון ומודעות מראש, לבין "רוח המפקד", ששורה על כל פקודיו, ומכוונת את ידיהם ורגליהם בלי שהם נותנים לעצמם דין וחשבון עליה (מה שלא פוטר אותם מאחריות; אדם אינו רובוט).

הנה דוגמה פשוטה מחיי היומיום. אדם מסוים מעיק עלינו בנוכחותו. שכן שתמיד תובע אוזן קשבת לתלונותיו, חבר לעבודה שתמיד מחפש איך "לגייס" אותך למשימות שהוטלו עליו, וכדומה. באופן טבעי, נימנע מלהיקלע לסביבתו. ההימנעות הזאת איננה תמיד מודעת. אולי נרגיל את עצמנו להיכנס לדירה מהכניסה הצדדית ולא הראשית, אולי נצא מהמשרד בשעות שהטרדן כבר לא בסביבה. הגוף שלנו כבר ימצא דרכים כדי להקל על הנפש. הוא יפעל בשירות האינטרסים שלה, גם אם לא קיבל פקודה מפורשת.

כך גם פוליטיקאים. במקרה הנוכחי, אין ספק שההנהגה הישראלית הבינה, ברמה אינטואיטיבית, את הכוח העצום שמונח לרגליה – ההתלכדות הציבורית סביב משפחת שליט. די היה בהבנה הזאת לבדה כדי לקדם מסלולי פעולה שניצלו את הכוח הזה, ולהימנע  ממסלולי פעולה שהיו עלולים לבזבז אותו לריק. כך התנהלה קבלת ההחלטות: כמו כדור שלג שצובר תאוצה במדרון, מנווט את עצמו לנתיב חופשי ממכשולים, ובתוך כך הולך ותופח, עד להתנגשות הבלתי נמנעת.

מה מקומו של גלעד שליט עצמו, האדם הפרטי, במודל ה"מתגלגל" הזה? זניח לחלוטין. בהסבר קור הלב, להבדיל מהסבר רוע הלב, ההנהגה הישראלית איננה מפקירה במודע את שליט להירקב בשבי. היא פשוט מנווטת את עצמה למסלול אסטרטגי שבו חייו הפרטיים של שליט אינם נלקחים בחשבון. אם יש משהו שהוכח בקדנציה של הממשלה הנוכחית, זה שהיא מייחסת משקל זניח בלבד לחיי אזרחים ישראלים (אלמלא המחאה הציבורית בעקבות הפקרת העורף במלחמת לבנון השניה, גם העורף ב"עופרת יצוקה" היה מופקר), ולא מייחסת שום משקל לחיי אזרחים פלסטיניים. עלות האפס של חיי הפלסטינים היא זו שאיפשרה הרג מאסיבי כל כך של חפים מפשע, והחרבת רחובות שלמים, לפעמים מסיבות טקטיות גרידא, כמו סילוק בית מ"קו הראייה" של המפקד. היא גם עולה מעדויות ישירות של חיילים לפשעי מלחמה, שיוצאות סוף סוף לתקשורת.

אין צורך להכריע בין רוע הלב לבין קור הלב. שניהם נופלים תחת הסבר 2, שהשלכותיו רעות דיין. בשניהם, היה ניתן לשחרר את שליט תמורת 1,400 אסירים שבוע לאחר חטיפתו. הסיבות שזה לא נעשה היו פוליטיות בלבד. לא מן הנמנע שכמה לבבות היו רעים וכמה היו קרים. אולי חלק מן המנהיגים הישראלים שהופקדו על המו"מ לשחרור שליט "מיסמסו" אותו באופן מודע כדי ליהנות מן הדיבידנדים הפוליטיים של חטיפתו, ואחרים לא בדיוק דחפו לזרז את העסקה משום שפעלו במסגרת אינטרס אסטרטגי שנשען על הישארות שליט בשבי. מודעים או לא, קונספירטיביים או לא – חברו יחדיו כל מקבלי ההחלטות שלנו להחלטה לא לשחרר את שליט.

הסבר 2 מסביר את מהלך האירועים; הסבר 1 לא מסביר (אלא אם כן כולם טפשים). אבל להסבר 1 יש יתרון עצום על גבי הסבר 2 ברמה הרגשית: הוא מנחם ולא מקומם. נעשה הכל כדי להימנע מלמצוא במנהיגינו דופי מוסרי. נגיד "טיפשות" אלף פעמים, נגיד "חובבנות" אלפיים פעמים, ונמאן לקרוא את הכתובת שעל הקיר.

היחס של ישראלים רבים אל הנהגתם דומה מאד ליחס של ילד להוריו. הנחת המוצא של הילד היא שהוריו הם אנשים טובי לב וכנים, שכל רצונם הוא לעשות לו טוב. אם הילד נחשף לעדויות סותרות לכך (האבא בוגד באמא, האמא מזניחה את התינוק) הוא מדחיק ולא מתמודד איתן. חלק מתהליך ההתבגרות הוא ההכרה בכך שהורינו הם אנשים נבדלים הפועלים לפי אינטרסים עצמיים שלהם – לפעמים מנוגדים לאינטרסים שלנו.

האזרח הישראלי חייב להבין שההנהגה שלו אינה שוקלת את צעדיה על פי האינטרסים שלו, ולעתים קרובות, פועלת במישרין נגד האינטרס הקיומי שלו. בפרשת שליט, כל העדויות מלמדות שהחבורה שטיפלה בפרשה מיומה הראשון לא עשתה את מה שמתבקש כדי לשחרר את החייל החטוף. הרשימה הזאת הציעה רציונאל אלטרנטיבי לפעולות שכן ננקטו ולאלו שלא ננקטו. אף אחד לא חייב להעדיף את הסיפור שלי על פני הסיפור הרשמי. אבל גם מי שאינו מסוגל לקבל את הסיפור שהצעתי כאן חייב לעצמו תשובות על השאלות הקשות. והפעם, תשובות משכנעות.

למה בעצם לא חלה שום התקדמות במו"מ לשחרור שליט מן הרגע הראשון?

למה נכנס המו"מ לשלב האינטנסיבי שלו רק בחודשיים האחרונים, עם סיום "עופרת יצוקה"?

לשם מה ירדו לטמיון כמעט 3 שנים מחייו של שליט?

מה מונע כיום את סגירת העסקה?

דוד גרוסמן יודע היטב את הנפש הישראלית, וכבר נבר בה לא מעט פעמים, בספרים ובמאמרים. גם במלחמת לבנון השניה וגם במתקפה על עזה, הוא נשא קולו להפסקת הפעולה לאחר השגת היעדים הראשוניים. מבין שלושת הטנורים של הספרות העברית (עוז-יהושע-גרוסמן), ניתן לומר שהוא הסמן השמאלי. להבדיל משני האחרים, גרוסמן יכול לזקוף לזכותו שני חיבורים בלתי נשכחים על אודות הסכסוך הישראלי-פלסטיני: "הזמן הצהוב" ו"נוכחים נפקדים". בהם הוכחה יכולתו הנדירה להקשיב, ולא רק להטיף לשכנינו.

ובכל זאת, גרוסמן הוא איש הנפש והמלים, לא איש הפוליטיקה. ולכן, כשהוא מתבטא בעניינים פוליטיים, אין חובה להניח מראש ששיקול דעתו בהם עמוק או מחייב יותר מזה של כל אזרח אחר. וזאת יש לומר על אף אותו ענן ידיעה מרה שמרחף מעל גרוסמן מאז אותו 12 באוגוסט הארור, לפני שנתיים וחצי; ענן שמלווה אותו בביתו ובצאתו ובכל הופעה ציבורית שלו, ושריחף גם מעל ראשו של העורך הראשי של "הארץ", מן הסתם, כאשר פינה לגרוסמן היום את אזור הכותרת הראשית בעיתון לשאת את דברו.

אני מניח שגרוסמן עצמו לא היה רוצה שכל מילה שיוצאת מפיו תישפט בפריזמת האסון הפרטי שלו, ממש כפי שלא היה רוצה שהתקבלות הרומן "אשה בורחת מבשורה" תהיה מושפעת מאותו אסון. לגבי הרומן, אין ספק שהמציאות גברה על הכל, ולא ניתן להפריד בין השניים. אבל האמירות הפוליטיות של גרוסמן, דווקא משום המשקל והמעמד המיוחד שהן זוכות לו בשנתיים וחצי האחרונות – אותן ניתן לבחון לגופן.

את המחלוקת שלי עם גרוסמן ניתן לסכם כבר בכותרת המאמר שלו: הסיפור שאנו כלואים בו. הנה הטעות, האשליה וההתפנקות במשפט אחד. לא, גרוסמן, הסיפור שלנו עם עזה והפלסטינים הוא בדיוק הפוך; הוא הסיפור שאנו כולאים בו.

בניתוח של גרוסמן, הישראלים והפלסטינים מצויים על אותו מישור של אחריות, או אולי, חוסר אחריות; שני ילדים רגשנים, משולחי רסן, שרק מכים ומכאיבים זה לזה, בלי לחשוב לרגע מה יקרה אחרי המהלומה הבאה. המאמר פותח בתיאור סימטרי של העימות: "כמו צמדי השועלים בסיפור התנ"כי של שמשון, הקשורים זה לזה בזנבם ובתווך לפיד בוער, כך אנו והפלסטינים גוררים איתנו זה את זה – על אף פערי הכוחות, וגם כשאנחנו מתאמצים מאד להינתק זה מזה".

ובכן, מה תפקידו של הסייג הזה – "על אף פערי הכוחות"? האם גרוסמן מבין אותו לאשורו? מיהו השמשון שקשר כאן את זנבות השועלים? אולי זהו אחד השועלים בעצמו? הרי גרוסמן עצמו כבר חידד את האנלוגיה בין שמשון המקראי לישראל המודרנית בחיבור אחר. ומה פירוש "מתאמצים מאד להינתק זה מזה"? כולי תקווה שגרוסמן לא מעד כאן לקלישאת "ההתנתקות מעזה", המוכיחה, לכאורה, את מאמצנו להינתק. שהרי כל מי שיודע קצת מעבר למה שמלעיטים אותנו הפוליטיקאים יודע שההתנתקות היתה מעבר מכיבוש ישיר לכיבוש עקיף, ובמידה רבה הרעה את מצב הפלסטינים, משום שהביאה לעולם את גזירת המצור. הסיפור שאנו כולאים בו. אותם.

גרוסמן צודק כשהוא אומר שאין לפטור את הפלסטינים מאחריות להסלמה האלימה בסכסוך. נכון, החמאס הורג אזרחים חפים מפשע. זהו טרור מתועב. אבל גם ממשלת ישראל הורגת אזרחים חפים מפשע. ליתר דיוק, בשתי המלחמות שיזמה, קבעה ממשלת אולמרט שיא של ברוטליות, והרגה כ-1,500 אזרחים חפים מפשע (בלבנון ובעזה). גם זה טרור מתועב, רק בקנה מידה הרבה יותר גדול ממה שממשלת החמאס חוללה. עובדות פשוטות כאלה הולכות לאיבוד בנפתולי ההרהור הגרוסמני על מדינה ש"היתה זקוקה עד מאד להאמין שעזה תרפא בה את מחלת לבנון", ועל "ההבנה שההרס שאנו יכולים לגרום זה לזה, כל עם בדרכו, הוא כה עצום ומשחית, וכה חסר תכלית, שאם ניכנע לו ולהגיונו, הוא ישמיד לבסוף את כולנו".

לא, גרוסמן; לבנון לא היתה מחלה אלא הפעלה מכוונת ושיטתית של מכונת מלחמה אדירה נגד תשתיות ואזרחים רק מפני שטרוריסטים שכנו בקרבתם. ולא, אין שום דמיון בין ההרס שישראל מסוגלת להשית על הפלסטינים לבין הנזק שהם מסוגלים להסב לה. מי שיכול להשמיד, פיסית, את השני, זה אנחנו אותם, לא הם אותנו. לא ניתן להשמיד עם, עיר או אפילו שכונה, עם טילי קסאם וגראד; אבל בהחלט ניתן למחוק שכונות וערים שלמות עם פצצות של טון וטורי טנקים. וזה גם נעשה בשבועות האחרונים. ולבסוף, אין אנו "נכנעים להרס ולהגיונו", אלא יוזמים אותו, משתבחים בו, מתכננים אותו לפרטי פרטים, שוקלים לכאן ולכאן, מוחקים באיקס אדום בלוק מגורים על מפה ואז נותנים פקודת "שגר!" למטוס, הופכים את ההרס לתעשיה ואת מחנות הפליטים לגלי חורבות.

לא שועלים שזנבם הובער, לא חולים תחת היפנוזה, לא כלואים בסיפור. אקטיבים, לא פסיבים; סוכנים של חורבן.

ולבסוף, גרוסמן מפציר בישראלים, שוב ושוב, "לדבר עם הפלסטינים". רק לדבר, לזנוח את דרך הכוח, "לנסח בתוך המציאות האטומה והחירשת את אפשרות הדיבור עצמה". כל זה נכון, כמובן, אבל נשמע קצת מיושן, כמו קריאה נרגשת בכנס ההקמה של "שלום עכשיו" אי שם בשנות ה-70'. אנחנו מדברים, גרוסמן, מדברים כבר קרוב ל-30 שנה. תחילה באופן מחתרתי, אחר כך בגלוי, משלחות ושרי חוץ, טקסים רבי רושם וחיוכים בוהקי שיניים למצלמות על דשא הבית הלבן, שיחות אישיות, גלויות או חסויות; נציגים רשמיים או חצי-רשמיים. מסמכי הבנות, מפות דרכים, הסכמי ביניים. תסתכל על ההסטוריה העכשווית של הסכסוך, גרוסמן, ותיווכח: כמעט לא היה בה דבר זולת דיבורים (על רקע היריות).

לא, הגיע הזמן לא רק לדבר, אלא בעיקר לוותר. לוותר על חזון הארץ השלמה, לוותר על היומרה לדעת מה טוב לפלסטינים יותר מהם, לוותר על הצורך לשלוט בהם ובמה שהם עושים, לוותר על עצות הגנרלים ומראש, ובעיקר לוותר על החד-צדדיות: של הדיבור, של הנסיגה, של תנאי השלום. לישראל יש עוד הרבה מה לוותר לפני שיהיה לה על מה לדבר. ואז, אולי, רק אז, לא יהיו כולאים וכלואים בסיפור הזה. וסוף סוף לא יהיה סיפור, לא שלנו ולא שלהם, יהיו רק חיים ראויים לחיותם.

תעשיית הספינים הבטחונית שלנו שוברת את השיאים של עצמה כל יום. פעם היה דרוש מרחק של כמה שבועות, אולי חודשים, מן העובדות לאשורן, כדי לטוות סיפור בדיוני שמעוות אותן לחלוטין. כיום לא חולפים ימים ספורים, לפעמים אפילו יממה בודדת, בין האירוע כפי שהיה, לבין השקר שמופץ בעקבותיו. מדהים להיווכח, שוב ושוב, איך שקרים שנלעסים בחריצות בידי כתבים ופרשנים, הופכים ל"אמת" הרשמית כה מהר.

5 חודשים החזיקה התהדיאה ("רגיעה") מעמד. אומנם היו הפרות קלות, משני הצדדים, אבל זו בהחלט היתה התקדמות אחרי הקטל ההדדי של תחילת השנה.

והנה כך התרסקה התהדיאה.

ב-4 לנובמבר חדר כוח צה"ל לעומק 250 מ' מהגדר, במטרה לפוצץ מנהרה שנחפרה, כך נראה, לצורך חטיפת חיילים. המנהרה הממולכדת התפוצצה, ובחילופי האש הרג הכוח 6 לוחמי חמאס (העיתונים קוראים להם "מחבלים"; אני קורא להם "לוחמים". מי שנלחם מול כוח צבאי הוא לוחם, לא מחבל ולא טרוריסט. אצלנו שומרים את הביטוי "לוחם" רק לחיילינו, בין אם הם תוקפים לוחמים או אזרחים פלשתינים).

מיד, ולא רגע לפני כן, קרסה הרגיעה השברירית בסיחרור המוכר: מטחי קסאמים וגראדים שפוגעים באזרחים ישראלים וברכוש, תקיפות של חיל האוויר, עוד הרוגים ופצועים, סגירת המעברים (כלי לחץ שהשימוש בו אינו תלוי בהתנהגות החמאס, כפי שמתואר כאן), החשכת עזה, בלימת הסיוע ההומניטארי, ויתר פתרונות הפלא של המוח האנליטי שעומד בראש מערכת הביטחון שלנו.

הביטחון והספין. שכן מיד לאחר ההפרה הישראלית הבוטה של הרגיעה התחילו לעבוד על "הסיפור הרשמי". מי שממש מתעמק בדברים האלה מגלה נסים ונפלאות. למשל, הסיפור הרשמי לא תמיד נקבע מראש; לפעמים הוא משתנה מיום ליום, בהתאם לתנודות דעת הקהל. עכשיו כולם "יודעים" שהחמאס בעצם שבר את הרגיעה. אבל בהתחלה עוד הודו בחצי פה שישראל בעצם עשתה זאת. אלא שמיד הוסיפו: "גם הפעולה שנעשה בשבוע שעבר כדי לפוצץ מנהרה נעשתה כדי לשמר את הרגיעה. היה ברור לישראל שהוצאת פיגוע דרך המנהרה, היתה מביאה להפסקת הרגיעה. למרות זאת, חמאס פעל לחדש את פעילות הטרור מרצועת עזה, תוך שהוא מפר לחלוטין את כל תנאי הרגיעה".

במלים פשוטות: הפרנו את הרגיעה כדי שהם לא יפרו אותה לפנינו. ברור שזה לא נחשב הפרה, בשיח הישראלי; אצלנו קוראים לזה "פעולה". אך העובדות היבשות מראות כי צה"ל חדר לשטח פלשתיני (זוכרים שעזה "שוחררה"? שהם אמורים להיות ריבונים בשטחם?) והרג שם 6 לוחמים. ממש כמו בלבנון, לפני המלחמה האחרונה, ישראל מתקשה להפנים את ההדדיות של מושג ה"גבול": הם לא נכנסים אלינו ואנחנו לא אליהם. לא לא, אצלנו הגבול הוא תמיד "בשבילם"; בשבילנו, הוא בגדר המלצה בלבד. ברצוננו נחצה אותו, נעשה מה שבא לנו בשטח האויב (כלומר, השטח שהפקדנו בידיו, בעירבון מוגבל), וכשהוא יתעורר לנקום בנו – ניילל לשמים: תראו אותם, שברו את כללי המשחק.

אם צה"ל לא מסוגל לשמור על הרגיעה – שיאמר זאת בפה מלא. ואז יידעו כולם, כולל תושבי שדרות ואשקלון, שחייהם ושלומם של אזרחי ישראל לא מספיק חשובים כדי לשמור על הפסקת האש. מה שמחליא כלך כך הוא הרטוריקה הפייסנית, השקרנית, שנלווית לתוקפנות הישראלית. והרי מדובר בדפוס חוזר ונשנה: בכל פעם שמפלס הדם יורד, והקרקע בשלה להסדרים מקיפים יותר, קופץ להם הפיוז, לגנרלים שלנו. שקט לא יהיה כאן.

מה הקפיץ אותו הפעם? הנה ניתוח חריף של צבי בראל מ"הארץ". בראל מזכיר שלפי ההסכם שהושג ביוני בתיווך המצרי, עוד חודש היתה ישראל אמורה להחיל את כללי הרגיעה גם בגדה המערבית. כלומר, להפסיק עם הפשיטות היומיומיות בחברון ובשכם ולתת לחמאס להשתלט שם על כוחותיו. בראל משער: "הדבר האחרון שישראל מתכוונת לו הוא להניח לחמאס להכתיב רגיעה גם שם". ריסוק התהדיאה, אם כן, על חשבון שלומם של תושבי הדרום, נועד להסיר מעל הפרק כל סיכוי שהחמאס ידחוק את רגלי חיל החסות של אבו-מאזן כגורם האחראי על ניהול הסכסוך מול ישראל.

אני מסכים, אבל יש עוד. כמו תמיד, המדיניות הישראלית היא תערובת של רישעות ואיוולת. בראל מצביע על הרישעות (הקרבת תושבי הדרום לטובת משחק פוליטי ציני), וסביר שזו אכן מנחה את חשיבתם של ה"אנליטים" במערכת. אבל ישנם תמיד גם חמומי המוח, מפקדי השדה, שמבעבעים "לחץ מבצעי" כלפי מעלה בתקופות רגיעה, וכשהוא מצטבר ומצטבר, אין לו מוצא אלא בפיצוץ. איוולת שטופת דם, לאו דווקא רישעות. וגם אין לי ספק שבצד הפלשתיני יש כאלה ויש כאלה, אלא שכמו תמיד, אני את חרפתנו אגיד, לא את חרפתם.

זה שהמצב בזבל – כולם יודעים. זה שהסכסוך האלים עם שכנינו רק מחריף והולך – כולם יודעים. זה שלישראל יש חלק נכבד בליבוי האש – הרבה יודעים. זה שגם בצד השני נמצאים אנשים שרוצים להפסיק להרוג וליהרג ולחיות בשלום – מעט יודעים. מה שבטוח, הגורמים הרשמיים בישראל דואגים כל הזמן שגם המיעוט הזה יתפוגג. שם, בחדריהם הסמויים מן העין, יושבים פקידים חמורי סבר, ושוקדים על מלאכת קודשם: להסתיר מאזרחי מדינת ישראל את העובדה הפשוטה ש"האויב" שמולם מורכב גם הוא מאנשים, בשר ודם, שרוצים לחיות בשקט. הגילוי הזה הוא כה מזעזע, כה בלתי נתפס, עד שאין לחסוך מאמצים כדי לבלום אותו בפתחי הכניסה לישראל; שלא יחדור חס וחלילה למרחב הציבורי שלנו ויטע ספק בלבבות הנתינים.

הדוגמאות מתרבות מיום ליום. מנהל המרפאות של ארגון "רופאים לזכויות אדם", סאלח חאג' יחיא, נחקר על ידי השב"כ והוכרז "מנוע בטחונית" להיכנס לרצועת עזה, לא לפני שפוזרו לעברו גם רמזי הפחדה מגונים. במסגרת תפקידו, חאג' יחיא נפגש עם גורמים שונים ברצועה, ובשב"כ כנראה לא מבסוטים מהחופש הזה שנטל לעצמו נציג הארגון (לא במקרה הם נטפלו לערבי); רופאים צריכים לתת זריקות, לא להקשיב, חלילה, לתלונות של הפציינטים.

פרופ' נורמן פינקלשטיין, יהודי אמריקאי ומבקר חריף של מדינת ישראל, נעצר בנתב"ג וכניסתו לארץ נאסרה, בעילה המגוחכת שנפגש עם אנשי חיזבאללה בלבנון (והמתווכים הגרמניים בעסקת השבויים לא נפגשו איתם?). הנה אדם שמדבר בפועל עם אויבינו, ואולי אף מסוגל להעביר כמה מסרים מהם שלא עברו צנזורה קפדנית; קישטא, לא רוצים לשמוע.

קצת לפני כן, סירבה ישראל להתיר את כניסתו של הארכיבישוף הדרום-אפריקני, דזמונד טוטו, שסייר ברצועת עזה ונפגש עם איסמעאיל הנייה. הסירוב הזה רק מגמד את המדינה שלנו, לא את טוטו – זוכה פרס נובל לשלום ומופת אנושי של מאבק לזכויות אדם. עוד זוכה פרס נובל לשלום, ג'ימי קרטר, זכה כאן לכתף צוננת מאד, רק משום שהעביר מסרים פרגמטיים מנשיא סוריה.

בחודש האחרון מתקשטים להם הפרשנים שוב ושוב בשורותיה של רחל המשוררת: "אך אני לא אובה בשורת גאולה אם מפי מצורע היא תבוא". ה"מצורע" הוא אולמרט וה"בשורה", כביכול, היא חידוש שיחות השלום עם סוריה. והלא שקר אוחז שקר כאן. אולמרט איננו מצורע (בוודאי לא בקרב מצביעי השמאל), ולבטח אין לו כל בשורת שלום בכיסו, לכל היותר חופן ספינים חבוטים.

האמת המרה היא שהצרעת ושאר התירוצים (טרור, פריימריס, משבר המים) נועדו להרחיק עובדה בסיסית אחת מתודעת האזרחים: אנחנו לא נאבה בשורות שלום, נקודה.

וכך, במסגרת מדיניות סתימת האוזניים, יש להבין את האיסורים הנקמניים שהושתו על מרדכי וענונו וטלי פחימה: אל תדברו עם האויב עלינו ואל תדברו איתנו על האויב. וכך יש להבין את האיסור השערורייתי על כניסת עיתונאים לרצועת עזה, שכל כולו נועד למנוע מעינינו ואוזנינו לראות ולחוש מה המצור וההפגזות מחוללים שם; וכך יש להבין את הירי הקבוע, מדי שבוע, על מפגיני בילעין, ישראלים ופלשתינים ואזרחים זרים שמתעקשים לדבר למרות חומת ההפרדה.

לא יעזור להם. לאמת יש תכונה בלתי ניתנת להכחדה: היא מחלחלת דרך כל המחיצות, היא מאירה את כל הפינות החשוכות. בסוף כולם מכירים בה. השב"כ ומשרד הפנים יודעים זאת, ובכל זאת, מתנחמים בטווח הקצר: הם ימשיכו לסתום לנו את האוזניים ולהחשיך לנו את העיניים, ובינתיים תיזָרע ותפרח כאן שנאת חינם לתפארת, בורות ופרנויה להמונים.

צריך היה להתאמץ, ממש להתאמץ, כדי לגלות שצה"ל הרג שני אזרחים פלשתיניים אתמול (הארץ ו-nrg עוד הזכירו את העניין הפעוט הזה, שמדובר באזרחים; ynet הסתפק ב"נהרגו שני פלשתינים", שהרי מה כבר ההבדל, חמושים או אזרחים. כלומר, מה כבר ההבדל אצלם). הידיעות האלה הוחבאו עמוק עמוק בעמודי החדשות, כדי שלא יקלקלו את תמונת היום הרשמית: הפלשתינים יורים טילים על אזרחים תמימים בקניון באשקלון, סתם כך.

האם תקיפת צה"ל באה כתגובה על הירי על אשקלון? לא, היא התרחשה לפני כן. האם יש קשר סיבתי בין העובדה שהפלשתינים יורים על אזרחים ישראלים אחרי שצה"ל הורג אזרחים פלשתינים? אולי כן, אולי לא. מה שבטוח, לישראלי הממוצע אין כל דרך לדעת, או אפילו להתמודד עם השאלה הזאת, שכן המידע הבסיסי נמנע ממנו.

2 פלשתינים הרוגים ועוד הרבה פצועים; 4 ישראלים פצועים קשה ועוד הרבה פצועים קל ובינוני. אלה היו הידיעות החשובות אמש, אך רק אחת מהן הגיעה לידיעת הישראלי הממוצע (שאינו נובר בעקשנות בשולי החדשות). הטרור הפלשתיני מוצג, שוב ושוב, כתופעה שרירותית ועיוורת, נטולת הקשר. הטרור הישראלי מוצג כפעולות מגננה הכרחיות. "הם" רוצים לפגוע באזרחים, "אנחנו" רק רוצים לפגוע בטרוריסטים. אבל איכשהו תמיד מניין האזרחים הפלשתינים שנהרגים "בשוגג" עולה בהרבה על מניין האזרחים הישראלים שנהרגים "בכוונה".

מוטב להתנער כבר מן ההבל הזה, ש"כוונה" או "אי-כוונה" משנות כאן משהו. צה"ל יורה על ריכוזי אוכלוסין בידיעה ברורה שיפגעו חפים מפשע. ההצהרות כאילו נעשה כל מאמץ למנוע זאת הן הצהרות ריקות; בפועל, הפלשתינים קוברים יום יום אזרחים תמימים. "שיפסיקו לירות עלינו מתוך שכונות מגורים", אומר לעצמו הישראלי הזחוח, כאילו היה מקבל את ההגיון הזה בחייו הפרטיים (עבריין יורה על עבריין אחר מתוך ביתו ופוצע עוברי אורח תמימים; מותר למשטרה להפציץ את ביתו של היורה?).

עוד תגובה שגורה: טוב, תפסיק לרחם על הפלשתינים, תתחיל לרחם על יהודים. אבל אין כאן שאלה של רחמים (או שכולם ראויים לרחמים, או שאף אחד אינו ראוי). השאלה הרבה יותר בסיסית: האם אנחנו בכלל רואים את מה שאנחנו עושים? האם אנחנו בכלל מבינים את הסיבות לטבח ההדדי הזה? מנוולים הטרוריסטים שיורים על אזרחים ישראלים, מנוולים החיילים הישראלים שיורים על אזרחים פלשתינים. והמנוולים הגדולים ביותר הם אלה שיושבים בלישכותיהם הממוזגות ומשחקים בחיי כולנו להנאתם.

ובתווך, מנוולים קטנים שיושבים בכלי התקשורת, יודעים הרבה וחושפים מעט, מגדילים פה ומקטינים שם, מדגישים או מצניעים לפי צו השעה, כלבי השמירה הנאמנים של "צידקת דרכנו".