החרם האקדמי: פירכות וססמאות

הקדמה

סוגית החרם האקדמי על ישראל שבה לכותרות במחזוריות קבועה, ועל פי כל הסימנים, תלווה אותנו עוד זמן רב. אני מעלה כאן מאמר בנושא החרם האקדמי שפירסמתי לפני כשנתיים וחצי, שנה לפני פתיחת הבלוג. המאמר מבטא גם את עמדתי כיום. השורה התחתונה שלו היא זו: אין טיעון מוסרי משכנע נגד החרם האקדמי, אבל אולי יש טיעונים פרקטיים. אני משאיר את זה כ"אולי".

בכל אופן, רציתי להקדים הערת אזהרה: העיסוק בחרם האקדמי הוא שולי ולא חשוב מבחינת האזרח הישראלי. החרם הוא, בראש ובראשונה, שאלה שניצבת לפיתחם של שוחרי חופש ושלום מחוץ לישראל, ולא בתוך ישראל. ההתלבטות אם להחרים או לא להחרים את האוניברסיטאות בישראל היא התלבטות של אקדמאים בחו"ל, לא של אקדמאים בארץ, ובוודאי לא של אזרחים שאינם קשורים לאקדמיה. אומנם כן, תמיכה פנימית בחרם, מצד אקדמאים ישראליים, עושה כותרות בעיתון, אבל אין לה כמעט השלכות מעשיות. אקדמאים ישראלים לא חולשים על קרנות מחקר אירופאיות; לא מזמינים את עצמם לכנסים בחו"ל; ולא יכולים לתפקד כשופטים מחו"ל של עבודות דוקטורט או הצעות מחקר.

במלים אחרות, הסנקציות המעשיות שנשקלות במסגרת החרם – סנקציות שהשפעתן על האקדמיה בישראל עלולה להיות מכאיבה ומשפילה – אינן נתונות בידי ישראלים. ולכן ההתלבטות הישראלית בעניין החרם האקדמי היא, איך לומר, "אקדמית"; התלבטות ללא תוצאות מעשיות. מעבר לנקודה מסוימת, היא מתחילה להלאות וגם להרגיז, משום שבאופן צפוי, היא מסיטה את תשומת הלב מפעולות פוליטיות שאזרחים ואקדמאים ישראליים כן יכולים לנקוט במאבקם נגד הכיבוש/אפרטהייד בשטחים. באווירה שבה המרץ המוסרי של הישראלים מתרכז בבחינה מדוקדקת של מה הגויים אומרים על מה שאנחנו עושים, במקום להתרכז בבחינה אמיתית של מה שאנחנו באמת עושים – העיסוק המקומי בחרם האקדמי הוא אסקפיזם נוח, "אקטיביזם של כורסא".

אקטיביזם פוליטי הוא תמיד חיבור של עמדה מוסרית צודקת ופעולה אפקטיבית. ככל שזה נוגע לפרספקטיבה הישראלית על החרם האקדמי, הזיווג הזה חסר את הפעולה האפקטיבית, מה שמעקר את ה"אקטיביזם". נותרה העמדה המוסרית לבדה, והשאלה האם החרם צודק או לא. אוקיי, יש עניין מסוים בשאלה הזאת, אבל אדם פוליטי נבון לא ייתקע בה יותר מדי; ממש כשם שיש עניין מסויים (ואף אספקטים מוסריים לא מבוטלים) בשאלה האם החקלאים ביוטה צריכים לגדל תירס מהונדס גנטית או לא. בסופו של דבר, זאת החלטה שלהם, לא שלנו בישראל.

אומנם כן, אם החרם ייצא לפועל, לא מעט ישראלים ייפגעו ממנו – אקדמאים באופן ישיר, ואחרים באופן עקיף (שהרי יש נהנים רבים בחברה ממחקר אקדמי יישומי). אם כך, השאלה הפוליטית האמיתית עבור ישראלים שחוששים מן החרם היא – איך נשפיע על המציאות כך שסכנת החרם תחלוף. יש כאלה שחושבים שהרצת מכתבי מחאה לכל קצוות העולם זאת פעולה פוליטית אפקטיבית. ויש כאלה שחושבים שחיסול משטר ההפרדה האכזרי של ישראל בשטחים הוא הוא הדרך להסיר את סכנת החרם.

במלים אחרות, יש ישראלים שהפוליטיקה לדידם מתמצית בתיקון הראש של שאר העולם, ויש ישראלים שהפוליטיקה לדידם מתמצית בתיקון הידיים שלהם עצמם.

אחרי ההקדמה המבטלת הזאת, יש אולי מקום לתמוה למה בכל זאת כתבתי מאמר כה נרחב על החרם. אז קודם כל, כתבתי אותו לפני שנתיים וחצי. סוגיית החרם התעוררה אז במלוא עוזה, והחלל הציבורי הישראלי התמלא בשטויות שהוציאו אותי מדעתי. שנית, בזמן שעבר מאז, התחדדה אצלי (גם הודות לבלוג) ההבנה במה ראוי להתמקד ובמה לא. שלישית, גם אם העניין עצמו שולי למדי, יש ערך מנטלי-תרפויטי בפירוק דמגוגיה לגורמיה השקריים, ערך שניתן ליישמו גם כשיעלו עניינים מהותיים יותר על הפרק.

על רקע הדברים האלה, אני מביא את המאמר ככתובו, אבל כשלעצמי אצמצם למינימום את מעורבותי בתגובות שישתרשרו מתחתיו. כאמור, הדברים לא חדשים, וגם לא נורא חשובים.

החרם האקדמי: פירכות וססמאות

הרבה טיעונים מוזרים הופרחו לחלל האוויר הציבורי בעניין החרם האקדמי על ישראל שיזם אירגון המרצים הבריטי. לא כולם ראויים להתייחסות. למשל, הטענה הנשלפת אוטומטית, בפי אקדמאים ופוליטיקאים כאחד, בדבר המניעים האנטישמיים לכאורה שמאחורי החרם, איננה רצינית ואיננה ראויה לתגובה רצינית. מי שמתעקש לאתר מניעים אנטישמיים מאחורי כל ביקורת על ישראל ממילא ימצא תמיד את מה שהוא מחפש. מי שחושב שגוף המאגד בתוכו 120 אלף מרצים מתנהל כמו מפלגת שוליים ניאו-נאצית, שיבושם לו. כידוע, צידוקים עצמיים אינם יודעים גבול. במקום אחד קראתי שהעילה הסמויה לחרם היא, תאמינו או לא, הקנאה היוקדת של הגויים בגניוס היהודי, שאותו הם מנסים כעת לבלום. כאמור, לא עם כל אחד צריך להתווכח.

הטיעונים, כצפוי, מגיעים כולם מן הצד השולל את החרם. אחדות הדעים הגורפת הזאת מונעת דיון ענייני בשיקולים העקרוניים שעומדים, או יכולים לעמוד, לצד חרם שכזה. הדברים הבאים מנסים לבחון באופן מאוזן יותר את סוגיית החרם. אקדים את המאוחר ואצהיר כבר כאן: לא תמכתי ואיני תומך בחרם האקדמי. יחד עם זאת, אני מוצא שיש משהו בלתי נסבל בשטחיות ובצביעות שאופפות את הדיון בחרם, בעיקר מפי דוברים המעידים על עצמם כי הם "דווקא מתנגדים לכיבוש". ובכן, מי שמתנגד לכיבוש, בארץ או מחוצה לה, ראוי לשמוע דברים רציניים יותר מן הטיעונים המצוטטים שוב ושוב לעייפה. שלושה טיעונים כאלה נגד החרם יידונו כאן, ויופרכו אחד לאחד.

לפני הכל, הנה הנחת מוצא בסיסית: חרם אקדמי איננו פעולה פסולה אבסולוטית. יש סיטואציות הסטוריות, מדיניות או צבאיות, שמצדיקות שימוש בסנקציות כלפי מדינה בפרט, וכלפי הממסד האקדמי שלה בכלל. אצלנו נהוג להטיל טאבו על דוגמאות קצה, אבל חשיבה מוסרית רצינית תמיד מתקדמת מדוגמאות הקצה אל מקרים מורכבים יותר. אם כן, אני מניח, מבלי לנסות לשכנע בכך, שמוסכם על רוב האנשים כי חרם אקדמי על האוניברסיטאות בגרמניה הנאצית היה מוצדק. ואני מניח גם שמוסכם על הרבה אנשים, גם אם לא על רובם, שחרם אקדמי על האוניברסיטאות בדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד היה מוצדק. וניתן עוד להכביר דוגמאות קרובות ורחוקות, מכל משטר שדיכא אוכלוסיות שלמות תוך הסכמה, ואולי שיתוף פעולה אקטיבי, של הממסד האקדמי בתוכו.

מכאן, ששאלת הלגיטימיות העקרונית, הא-פריורית, של חרם אקדמי, כלל אינה עומדת לדיון. החרם לגיטימי במידה שמעשי השלטון המוחרם מספיק מחרידים וקיצוניים. השאלה היחידה שמתעוררת, בכל מקרה ומקרה, היא האם החרם מוצדק בסיטואציה קונקרטית כלשהי. האם מוצו דרכי המאבק האחרות? האם השלטון רגיש או קשוב לדעת קהל מקומית או עולמית? האם הסבל (הבלתי נמנע) שנגרם לנפגעי החרם החפים מפשע מתגמד בהשוואה לסבל הכבד הרבה יותר שהחרם עשוי למנוע? בקצרה, שאלת החרם האקדמי, כמו כל שאלה מוסרית אמיתית, היא שאלה פוליטית, לא מטאפיזית.

* * *

1. "יש לשמור על האקדמיה נקייה מפוליטיקה. החרם האקדמי סותר את הערך הבסיסי שעליו אמונות האוניברסיטאות – החופש האקדמי".

שני הבלים בהבל פה אחד. ראשית, הפוליטיקה והאקדמיה בישראל מאז ומעולם אהבו להתפלש זו בזו. בניגוד לחרם, העירוב הלא קדוש בין פוליטיקה לאקדמיה הוא עניין מוסדי מוכר, בשר מבשרן של האוניברסיטאות הישראליות. מכונים אסטרטגיים עתירי תקציבים, המייצרים אינסוף ניירות עמדה על "סכסוכים איזוריים", "עימותים בעצימות נמוכה", "מדיניות הגרעין הישראלית" וכיוב'; תכניות לימודים ייעודיות (ומזורזות) לקציני צבא; השתתפות פעילה של פרופסורים מכל הדיסציפלינות (כולל אתיקה) בפורומים של משרד הביטחון והמטכ"ל;  ועוד ועוד.

לא אחת מספקת האכסניה האקדמית איטצלה של מכובדות לקווי מדיניות רשמיים. באופן סמוי יותר, האידאולוגיה הממסדית טובעת חותם ברור על חלוקת תקציבי המחקר. לא בכדי תמיד נמצא כסף לחפירות ארכיאולוגיות, מחקרי ארץ ישראל ולימודי יהדות; אבל אסטרונומיה או ספרות לא עברית (כמו הסטוריה לא יהודית, בלשנות לא עברית, ופילוסופיה לא יהודית) לעולם יתנדנדו על סף התת-תיקצוב. בדרכים אלו ובדרכים סמויות יותר, רבות מספור, קובעת הפוליטיקה את פני האקדמיה. הזועקים נגד עירוב הפוליטיקה באקדמיה, בפולמוס החרם כמו בכל עניין אחר, בעצם זועקים על עירוב פוליטיקה שאינה רצויה בעיניהם באקדמיה. זה הכל.

מוזרה עוד יותר היא ההיתלות הנאצלת ב"חופש האקדמי". שאלה לי לכל החרדים לאותו חופש אקדמי: איפה הייתם כשצה"ל סגר את אוניברסיטת חברון והאוניברסיטה הפוליטכנית בחברון למשך 8 חודשים ב-2003, ובכך השבית מכל פעילות אקדמית אלפי סטודנטים ומאות מרצים? איפה הייתם כשצה"ל השתלט באורח קבע על בתי ספר פלסטיניים, והפך אותם למוצבי שליטה ומתקני חקירה לשב"כ? איפה הייתם כשמערכת הביטחון החליטה למנוע באופן גורף מסטודנטים בעזה להגיע ללימודים בגדה המערבית? איפה הייתם כשאוניברסיטת אל-קודס הוקפה בחומה בגובה 8 מטרים? איפה הייתם כשכוח צה"ל פלש לבית ספר בחאן יונס ב-7 לספטמבר, 2004, וירה ברגדה עדנאן אל-עסר, בת ה-10, שישבה אל שולחנה (וימים ספורים לאחר מכן, מתה מפצעיה)? או שמא הזכות לא להירצח בכיתה בה אתה לומד איננה חלק מהחופש האקדמי?

במבחן המציאות, אם כן, זו משמעותו של "החופש האקדמי" שמגלגלים מתנגדי החרם על לשונם. חופש לישראלים, לא לפלסטינים. חופש לנו להשתתף בכנסים בחו"ל, אבל לא חופש להם להגיע בשלום לאוניברסיטה המרוחקת 2 ק"מ מביתם. חופש לנו ליהנות מקרנות מחקר אירופיות, אבל לא חופש להם להשלים תואר ראשון.

הצביעות מסמרת שיער בממדיה, ומגמדת את הצביעות של הבריטים שאינם מחרימים את האקדמיה הסינית או האיראנית (עוד נגיע לזה). שהרי כאן הגזלן עצמו זועק "גזלוני!". כל עוד ישראל ממשיכה לרמוס ולהרוס, ממש פיזית, את מערכת ההשכלה הגבוהה הפלסטינית, וכל עוד האקדמיה הישראלית ממשיכה לשתוק ולהפנות את גבה למתחולל בקמפוסים בגדה וברצועה – מוטב לאקדמאים ישראלים שיניחו למושג "החופש האקדמי" לנפשו, ולא יבזו אותו. לכל הפחות, שלא יצפו מאקדמאים בחו"ל לעצום עיניים לנוכח מה שהם עצמם מעדיפים לא לראות.

2. "ישראל היא לא מדינת אפרטהייד. יש לנו שופטים ערבים, רופאים ערבים, אפילו יש לנו שר ערבי!".

אם הטיעון הקודם, בדבר החופש האקדמי, הניח שהעולם עיוור, הטיעון הזה מניח שהוא מטומטם. הרי האשמת האפרטהייד מבוססת על המשטר שהשליטה ישראל בשטחים הכבושים ולא בתחומי הקו הירוק. הדברים מוכרים לעייפה – הפקעת האדמות, הקצאת המים, הפרדת הכבישים, מגבלות התנועה, הטרנספר השקט בחברון – וכבר אין כוח לחזור עליהם. למעשה אין צורך: רק לפני שבועות ספורים אישר נציג רשמי של מדינת ישראל (יועץ שר הבטחון לענייני "מרקם חיים", חגי אלון), בראיון ל"הארץ", כי צה"ל "מבצע בשטחים מדיניות אפרטהייד". לא שלא ידענו, אבל טוב לשמוע ממקור רשמי.

האם אלה שמתנערים מקלון האפרטהייד באמצעות צמצום הדיון לתחומי הקו הירוק מודים, במובלע, כי מעבר לקו הירוק אכן שורר משטר הפרדה גזעני? ואולי חלקם הפנים כל כך עמוק את ההדחקה של הכיבוש ואת הגיון ה"הפרדה" עד כי אינם מסוגלים עוד לתפוס שישראל שולטת בפועל ב-3 מיליון פלסטינים, בלי או עם נוכחות צבאית בקרבם?

נכון, בתחומי הקו הירוק לא שורר אפרטהייד, אבל גם זה אולי עניין של זמן. ובכלל, כמה עלוב הוא ניפוח החזה הזה – "אצלנו אין אפרטהייד!". כאילו שממדי האפליה הקיימת כנגד ערבים ישראלים, פלסטינים או בדואים, הם עניין להתגאות בו. גם כאן השכיל המחוקק להסוות את שלל האמצעים המאפשרים להנציח את אי השוויון בהקצאת קרקעות ובפיתוח עירוני. ואת מה שהמחוקק עוד משתדל להסוות, נציגי הרשות המבצעת כבר מזמן אומרים בגלוי. לו היו הדברים תלויים באביגדור ליברמן, ישראל חסון ויובל דיסקין, האפרטהייד היה כבר כאן, בין חדרה לאום אל-פאחם.

3. "איזה צבועים הבריטים האלה! למה הם לא מחרימים את האקדמיה בסוריה, או בסין, או באיראן, מדינות שהמשטרים בהן אכזריים הרבה יותר מישראל?"

ייאמר מיד – טיעון תמוה ומפוקפק. מה בין הכיבוש הסיני בטיבט לכיבוש הישראלי בשטחים? האם הראשון מצדיק את השני? האם רדיפת מתנגדי משטר בסין מצדיקה ירי של צה"ל לתוך הפגנה אזרחית נגד הגדר בבילעין? האם עוול בקצה אחד של העולם מכפר על עוול בקצה השני?

בפני כל מי שזכויות אדם יקרות לליבו, בישראל ומחוצה לה, עומדות שאלות אחרות, דוחקות הרבה יותר. האם ישראל מבצעת פשעי מלחמה בשטחים, כן או לא? האם הפגיעה הנרחבת באזרחים ובתשתיות אזרחיות מוצדקת במסגרת "המלחמה בטרור", כן או לא? אם מכלול העובדות מלמד שאכן ישראל מבצעת פשעים חמורים בשטחים – עם או בלי קסאמים, עם או בלי קשר לפיגועי טרור – מתעוררת השאלה הבאה: כיצד אני, באופן אישי, יכול לתרום למאבק נגד הפשעים הללו? ולבסוף: האם הדרכים המקובלות (עצומות, הפגנות, הסברה וכיוב') מיצו את עצמן, אחרי 40 שנות כיבוש שרק הולך ומסתבך, כן או לא? ואולי הגיע הזמן לצעדים חריפים יותר – כמו, למשל, חרם אקדמי?

זהו מסלול המחשבה שכל פעיל (או סביל) זכויות אדם חייב לצעוד בו באופן פרטי. יכריע בו כל אחד לפי צו ליבו ומצפונו. אבל דבר אחד ברור: בשום שלב במסלול הזה לא נכנסת השאלה מה איראן עושה לכופרים בתחומה ומה סין עושה לטיבטים. בפשטות, זה לא רלבנטי. זה אולי מעניין, במסגרת מחקר השוואתי על דיכוי פוליטי בתחילת המאה ה-21, אבל לא רלבנטי להערכת החומרה המוסרית של מעשי ישראל בשטחים, ולא להחלטה הפרקטית כיצד יש להגיב אליהם.

עניין נוסף החותר תחת טיעון הצביעות הוא היומרה שישראלים רבים מחזיקים בה להשתייך לעולם המערבי המפותח. למעשה, בכל עניין ודבר שאיננו דיכוי פוליטי, הישראלים נושאים עיניהם לאירופה ואמריקה, וסולדים מעצם ההשוואה למדינות "נחשלות" בעולם השלישי. לא תשמע ישראלי מכריז בגאווה "ההיי-טק שלנו משאיר מאחור את ההיי-טק בסודאן ובבורמה!", אבל כשצריך להליץ יושר על הכיבוש, מיד קופצות להן המדינות המפוקפקות האלה לראש התור. האמת העגומה היא שהישראלים חושבים שאפשר לקיים כלכלה מודרנית ותרבות מערבית ליברלית בצמוד למשטר כיבוש אכזרי, ועדיין להתגדר ב"צבא הכי מוסרי בעולם" ושאר מליצות ריקות, שכל צלם חובב בשטחים מפריך מדי יום ביומו.

בעולם חושבים אחרת. בעולם חושבים שדמוקרטיה ליברלית איננה יכולה להתקיים בין תל אביב לירושלים ולהתאיין כך פתאום בין ירושלים לבית-לחם. ובאירופה במיוחד חושבים שכל מי שמתדפק על דלתות האיחוד האירופי, כמו ישראל למשל, חייב לעמוד בכמה דרישות סף, הנוגעות לשמירה על זכויות אדם. לפחות בעניין אחד יוזמי החרם האקדמי לא היו צבועים: הם מציינים במפורש שעמידתו של האיחוד האירופי על קיום האמנות הבינלאומיות של דיני המלחמה וזכויות האדם מחייבות אותו להפסיק לתמוך בתכניות מחקר ישראליות. כל עוד סין ואיראן אינן נהנות מן המעמד המיוחד שיש לישראל באיחוד האירופי, הן פטורות מסנקציות כאלה, גם אם לא מסנקציות אחרות.

יחד עם זאת, יש גרעין של אמת בטענת הצביעות, גם אם אין לה שום השלכות ממשיות על עצם הלגיטימיות של החרם. ביחס לאקדמאים בריטיים לפחות, יש מקום לשאול האם הם דואגים לנקות את אורוותיהם שלהם לפני שהם מנקים אורוות אחרים. האם תומכי החרם בבריטניה פעלו בנחרצות דומה ביחס למעשים החמורים שמבצעת ממשלתם – לא ממשלת סין ולא ממשלת איראן – בתחומי עיראק, למשל? (להבדיל ממתנגדי החרם, אגב, אני לא מתיימר לדעת את התשובה לשאלה הזאת). מחוייבותו הבסיסית של אדם בכלל, ואינטלקטואל בפרט, היא קודם כל כלפי הקהילה שבה הוא חי: אליה הוא מדבר, בה יטיח את חרונו, ובאופן טבעי, "זכות העמידה" שלו ביחס לחטאיה היא הגדולה ביותר.

ועדיין – כל אלה הן שאלות שאינן מעניינו של הציבור הישראלי. יבררו להם הבריטים, בינם לבין עצמם, האם התמיכה של האקדמאים שלהם בחרם על ישראל עולה בקנה אחד עם עמדותיהם הכלליות ביחס להפרות זכויות אדם של ממשלת בריטניה. זו שאלה פנים-בריטית מובהקת. להבדיל – מעשי ישראל בשטחים אינם שאלה פנים-ישראלית. צביעות, ולו גם בגוון בריטי, איננה פשע מלחמה ואיננה פוגעת באף אחת מזכויות האדם. ירי על אוכלוסיה אזרחית, חומת ההפרדה והפגזות מהאוויר עושים זאת מדי יום ביומו.

* * *

לא תמכתי ואיני תומך בחרם האקדמי על ישראל. אלא שבשלב זה צריך להיות ברור, שטעמי ההתנגדות שלי שונים בתכלית מן הטעמים השגורים בפיהם של מתנגדי החרם. אם להיות כן, איני מוצא כל פסול מוסרי, ברמה העקרונית, בחרם האקדמי. בויכוחים האינסופיים שמתנהלים באקדמיה (בארץ ובעולם) בעניין החרם, מעולם לא הייתי מסוגל לגייס זעם מוסרי נגד החרם. הטיעונים שלי היו פרקטיים, מהוססים, לא לגמרי בטוחים בעצמם. הם עדיין כאלה.

ראשית, לא ברור לי במה "זכתה" האקדמיה הישראלית לחרם ישיר עליה. עם כל שותפותה למערכת ההיקפית שמתחזקת את הכיבוש הישראלי, אין ספק שיש אשמים ודאיים יותר, ישירים יותר. לפני הכל – תעשיות הנשק, בארץ ובעולם, שמחמשות את צה"ל; קבלני העפר והבניין, שאינם חדלים לרגע מבניית התנחלויות והקמת חומת ההפרדה; כל מפעל או עסק ישראלי הממוקם בגדה המערבית, ונהנה ממערך הנישול וההפקעה שמאפשר את המשך קיומו; ועוד ועוד. בתוך סבך הזיקות המגונות שקושרות את הישראלים לעוולות המתרחשות בשטחים, לאקדמיה נועד מקום שולי לכל היותר; בעיקר מקום של שתיקה סבילה, לא מקום של פעולה אלימה. גם אם הפעלת חרם ייחודי עליה איננה מפירה עקרונות מוסר בסיסיים, היא עדיין נגועה באבק של חוסר הגינות.

מכך כמובן לא נגזרת מחילה אוטומטית לאקדמיה, אלא רק תהייה על בידודה המלאכותי משאר מגזרי החברה הישראלית השקועים עד צווארם בתחזוקת הכיבוש. האם חרם על האקדמיה הישראלית באמת ישפיע בדרך המיוחלת על מדיניות ממשלת ישראל בשטחים? יש מקום לספקנות, גם אם לא לפסימיות מוחלטת. יחד עם זאת, אני יכול להבין את התסכול של פעיל זכויות אדם (אפילו בריטי) שאין לו כל דרך להשפיע על תעשיות הנשק או על רווחיות המפעלים הישראלים בשטחים. כל מה שיש לאל ידו לעשות הוא לתמוך בחרם אקדמי על ישראל. אז הוא עושה את זה. אולי זה צבוע, אולי רק פעולה למירוק המצפון ותו לא. דברים דומים ניתן לומר על כל הפגנה שגרתית של השמאל בכיכר רבין "נגד הכיבוש". כאמור, העיסוק בשאלות הללו הוא בגדר רכילות, לא דיון פוליטי-מוסרי. דיון כזה צריך להתרכז בשתי שאלות בלבד: הלגיטימיות של פעולת המחאה, והאפקטיביות שלה.

גם בעניין האפקטיביות ניתן לחלוק על המצדדים בחרם האקדמי. אחד השיקולים החשובים הוא האם החרם איננו פועל כחרב-פיפיות, בכך שהוא יוצר עוינות וניכור בקרב אותם אקדמאים ישראלים המתנגדים גם הם לכיבוש, ואף משתתפים אקטיבית במחאה נגדו, ובכל זאת שוללים את הלגיטימיות של החרם האקדמי. בין אם הם צודקים או טועים, עצם העובדה שהפעלת החרם תוקעת טריז בינם לבין שותפי מאבק פוטנציאליים מחוץ לישראל כבר בה יש להטיל צל של ספק בדבר היעילות של חרם אקדמי.

לחרם האקדמי יש עוד הבטים פרקטיים רבים, שניתן להתווכח על כל אחד ואחד מהם. אני אעצור כאן, מהסיבה הפשוטה שמטרתי היתה רק זאת: להראות שבעיניו של איש שמאל ישראלי, שכבר מכיר בגודל האסון שמדינתו ממיטה על מיליוני פלסטינים, ומחוייב למאבק עיקש בכיבוש, אך גם מבין כי זה היכה שורשים עמוקים מדי בנפש הישראלית מכדי שתהיה מסוגלת להתנער ממנו בכוחות עצמה – סוגית החרם האקדמי על ישראל מעלה לכל היותר שאלות פרקטיות. לאחר שמקלפים את שכבות העלבון, הזעם הקורבני ותרגילי הסחת הדעת השגורים, לא נותר בדברי המתנגדים לחרם טיעון עקרוני אחד, המערער על תוקפה המוסרי של סנקציית החרם האקדמי נגד מדינת ישראל ומשטר האפרטהייד שהיא הנהיגה בשטחים.

נכנס יין, יצא שוד (תמיהה טריטוריאלית ושסע נפשי)

הרשימה הזאת מתחילה ביין, ושלא כמו הפתגם, סופה לצער לבב אנוש. היא מתחילה במשהו קטן מאד, שולי לכאורה, ויוצאת ממנו אל דבר כללי ועמוק מאד בחיינו. היא משקפת, ואולי גם מבססת, את הרעיון שהאמת הלא-צפויה תמיד חבויה במובן מאליו, בפרטים הטריביאליים, כה טריביאליים שהם חומקים מן העין ומן השכל.

דקארט צדק: אין תחליף לספק.

הנה למשל טקסט נטול ספקות, שהופיע ב-ynet לפני כחודש.

"הפעם אני בגוש עציון, וכדי להיות פייר עם כל מי שהולך לתקוע כאן טוקבק שלא קשור ליין, אומר כבר מראש שחבל לו על הזמן. שיקח ספר היסטוריה לכתה ז', איפה שמדובר בו על מלחמות השחרור והעצמאות, וילמד. אם נשים את הקלפים על השולחן אז נכון שלא חסרות צרות שמגיעות מכל מיני בנות עין, אבל יש ויש, ובזאת תם החלק ההסטורי-מדיני של שיחתנו להיום."

הכותב הוא שגיא קופר, וכך נפתחת כתבתו על יינות גוש עציון. כדרכו של קופר, הכתבה יסודית, מעמיקה ומשעשעת. למי שלא יודע, קופר הוא ידען גבינות ויין מופלג, שידיעותיו נפרשות החל מן המבנה המולקולרי של גבינת הצ'דר, דרך הסטורית גידול הלתת שממנה מיוצרת הבירה הבלגית וכלה בהרכב הקרקע האידאלי לגידול כרמים ליין בורדו. הוא גם עורך אתר היין והאלכוהול "בקבוק".

במלים אחרות: שגיא קופר מבין במה שהוא כותב. לא צריך לקרוא יותר משלוש רשימות שלו כדי להתרשם: הבנאדם שולט בעובדות.

העובדות של היין, כלומר. נחזור לציטוט בעניין גוש עציון. למעשה, מדובר בטקסט רומזני וסתום. נחוצה עבודה פרשנית. אני מניח שלו היינו מטריחים את קופר לפרש את דבריו, היה אומר בערך כך: תראו, בשנות ה-40' היתה התיישבות יהודית בגוש עציון. במלחמת העצמאות נפלו יישובי הגוש בידי הלגיון הירדני לאחר קרב גיבורים שהסתיים בטבח. בעקבות מלחמת ששת הימים, חודשה ההתיישבות היהודית בגוש. חזרנו לשטחים שהיו שלנו. לא כיבוש ולא נישול.

ואת כל זה, מזכיר לנו קופר, תוכלו לקרוא בספר הסטוריה לכתה ז'.

כאן מתעוררות שתי שאלות. האחת, ספר הסטוריה ישראלי או פלסטיני? ובניסוח אחר, מה הקשר בין מה שכתוב בספר הסטוריה לכתה ז' להסטוריה האמיתית? שאלה שניה: למה חשוב כל כך לקופר להבטיח לקורא שגוש עציון "שייך לנו"?

נתחיל בשאלה השניה. מבין השורות עולה העמדה המתגוננת-מצטדקת הבאה. אני, שגיא קופר, בעיקרון נגד נישול פלסטינים מאדמותיהם. לו היה לי ספק שיקבי גוש עציון הוקמו על אדמה שנגזלה בכוח – לא הייתי מעלה על דעתי לכתוב עליהם. כלומר, אני מניח לשיקולים מוסריים להשפיע על החלטותי המקצועיות. אני לא עיוור למחיר האנושי שכלכלת ההתנחלויות גובה מן הצד הפלסטיני.

אבל כאמור, ביררתי (בספר הסטוריה לכתה ז') וגיליתי שאין מה לדאוג. השטח שלנו.

אלמלא היה זה הלך המחשבה של קופר, קשה להבין מדוע בחר לפתוח את הרשימה בציטוט שהובא לעיל. מה אכפת לקורא מההסטוריה של גוש עציון? הקורא נכנס לכתבה כדי להתבשם מן היינות של הגוש, לא מן הריחות הרעים שנודפים מן ההסטוריה שלו.

כנראה שלקופר כן אכפת. עובדה שהוא מסביר ומצטדק.

בשלב זה, אומנם, מתעורר ספק קל לגבי אמינותו של ההסבר, בהתחשב בכך שרק חודשיים לפני כן קופר לא בחל בכתיבת ביקורת דומה על יינות ברקן. הביקורת ההיא אפילו לא נדרשה לפתיח המצטדק; וכי מה ניתן כבר לומר – נא עיינו בספרי ההסטוריה של כתה ד', שלפיהם היתה מושבה יהודית בברקן בשנות ה-30'?

ועוד ניתן לשאול: אם זכותם ההסטורית של תושבי הגוש הצדיקה את החזרה אליו – מה לגבי זכותם ההסטורית של תושבי מנשייה וטלביה? האם קופר דוגל בזכות שיבה אוניברסלית?

נניח לכל זה ונחזור לשאלה הראשונה: מה הקשר בין מה שכתוב בספר הסטוריה לכתה ז' להסטוריה האמיתית?

אין קשר. הדברים ידועים (למי שחפץ לדעת), ולפני שבועיים אף סוכמו באופן מאיר עיניים בכתבה של עקיבא אלדר ב"הארץ". כיוון שמדובר במיתוס של ממש (המצור על גוש עציון, שיירת הל"ה, הלוחמים שמסרו את נפשם, השבויים), כדאי להתוודע אל העובדות – שניה לפני שלוגמים מן היין העציוני.

ארבעה יישובים היו בגוש ההסטורי: כפר עציון, משואות יצחק, עין צורים ורבדים. שטחם הכולל היה כ-10,000 דונם. שטחו של גוש עציון כיום הוא כ-70,000 דונם. סך האדמות השייכות למועצה האזורית גוש עציון הוא 280,000 דונם.

כלומר: שטח הגוש כיום הוא פי 7 משטחו ההסטורי, ושטחו המתוכנן הוא כמעט פי 30 מן הגוש ההסטורי. הערים אפרת ובית"ר עלית, מן היישובים הגדולים בגדה, מצויות לחלוטין מחוץ לשטח ההסטורי של הגוש.

על זה היה ביבי משיב: נו, ריבוי טבעי.

הבעיה היא שהריבוי תופס רק לגבי השטח של היהודים (וככה השיטה עובדת). שהרי שטחי המחיה של הפלסטינים – תושבי האזור עוד לפני 1948 – רק הצטמצמו מאז. ומכל מקום, הטענה שלפיה זכויות מקרקעין יכולות לצמוח להן כך, פי 30, במהלך השנים, היא טענה מופרכת, ממש כמו הטענה שאם קניתי 3 חולצות בחנות הלבשה, תוך שנה מוקנית לי בעלות על כל המדף.

מה שמעניין הוא שאת הטענה המופרכת הזאת אף אחד בעצם לא טען. כלומר, לא קופר ולא תושבי הגוש יאמרו באופן מפורש שזכויות הקרקע מ-1948 צמחו באופן חוקי פי 30. זאת קדם הנחה, לא טענה; קדם הנחות אינן פתוחות לדיון ועל כן אי אפשר לסתור אותן.

מה שכן נאמר, בפועל, הוא זה: היינו בגוש, חזרנו אליו, והוא שלנו. ככה זה, ולעזאזל העובדות.

ובכל זאת, למי שמתעקש, ע"ע ספר הסטוריה לכתה ז', שם שם.

מה שאותי מעניין בכל הסיפור הזה הוא היכולת המעוררת השתאות של שגיא קופר להיות בו-זמנית שני אנשים שונים לחלוטין. בכל הקשור ליין ואוכל – לקטן עובדות קפדני, בעל השכלה מהממת ממש; ובכל הקשור לשטחים – הבה נאמר בעדינות, נבער מדעת.

איך זה יכול להיות? עובדה, יכול. כאן המקום להבהיר ששגיא קופר הוא רק דוגמה, כמובן, ואין לי דבר אישי נגדו. למעשה, הנה גילוי נאות: בילדותי הרחוקה שגיא ואני גרנו באותו רחוב. לא היינו חברים, כי הוא גדול ממני בכמה שנים, אבל יש לי רק זכרונות טובים ממנו (הוא היה שחקן פינג פונג מצוין). מאז חלפו יותר מ-25 שנה, שבהן לא התראינו אפילו פעם אחת. מן הכתיבה שלו אני למד שהוא אדם לבבי וחריף. הביקורת הנוכחית רק משתמשת בו כדוגמה מייצגת.

מייצגת מה? מייצגת סוג של סכיזופרניה אפיסטמית בשמאל הישראלי. אתה פוגש את האנשים האלה מכל עבר. רחבי השכלה, סקרנים, יודעים הרבה מעבר לממוצע בתחומים שמעניינים אותם, יודעים דבר או שניים על הפער בין מיתוס למציאות, לא מקבלים כמובן מאליו את דבר השררה, יודעים לחשוב בעצמם.

עד שזה מגיע לשטחים. ושם – כל התועפות הללו נגוזות, ובמקומן צץ תועמלן שלטוני שהוא ההיפך הגמור מכל מה שהם: שטחי, לא מברר עובדות, מדקלם ססמאות, מנפנף ספקות, יודע הכל מראש ואין דרך לחדש לו דבר.

שתי נפשות סותרות, חיות בכפיפה אחת. פלא קליני.

דמו בנפשכם שהייתי שולח לשגיא קופר עלון פרסומי ובו הייתי מצהיר שהיקב שלי הוא היחידי בעולם שמייצר את היין ששתו הפיניקים לפני 3,000 שנה. אבל בדיוק אותו יין. סביר להניח שקופר היה מגחך ומשליך את העלון שלי לזבל.

אבל את ספר ההסטוריה מכתה ז' והקשקושים שלו על גוש עציון הוא לא משליך לזבל, אלא מצטט ביראת קודש. הנה הסכיזופרניה.

באיזשהו מקום אתה חושד שהיחס האגבי, הלא-מתעניין בעליל בעובדות הכיבוש, שאופייני לחלקים נרחבים בשמאל, אינו שונה מהותית מן היחס של הימין. קלף את שכבתו החיצונית, ואתה מגיע אל הליבה האדנותית שלו, מעבר לכל העמדות הפנים.

זה הולך בערך ככה.

אני יודע את העובדות, והן לצידנו.
לא לא, העובדות לצידנו, זה בדוק.
טוב, אולי העובדות הן קצת אחרות, אבל מה זה חשוב?
אוקיי, העובדות הפוכות. אבל הארץ שלנו, לא?
תפסיק כבר לבלבל לי את המוח עם העובדות, טוב?
אנחנו כבר יושבים כאן, ואין לנו כוונה להתפנות.
עובדה.

עכשיו, המטרה של התרגיל הנוכחי היא לא להפוך את לוגמי היין העציוני למחרימי התנחלויות קנאים. המטרה שלי צנועה הרבה יותר: להכניס בהירות ומעט כנות לכאוס האידאולוגי שמסתחרר בראשו של השמאלן המצוי.

הייתי רוצה לשמוע, באופן גלוי, מאנשים כמו קופר, שאין להם בעיה לרכוש יין מגוש עציון ובכך לחזק את מפעל ההתנחלויות. כלומר, הייתי רוצה לשמוע את זה מהם אחרי שהם כבר הפנימו שגוש עציון (ולפחות 85% ממנו) הוא התנחלות. שלא יספרו לעצמם ולי סיפורים. שיגידו גלויות: כן, זה כיבוש, ואני שלם עם המחיר שלו. שווה לי לנשל פלסטינים מאדמתם בשביל לספק את צרכי הארומה והעפיצות השוטפים שלי.

קחו דוגמה מעוזי ארד, היועץ לביטחון לאומי, שעל השאלה מדוע יש להשאיר את הגולן (שטח כבוש, כזכור) בידינו, משיב בפשטות: "מצורכי מים, נוף ויין". צריך להוריד את הכובע בפני אדם כזה, שפיו וליבו שווים. אני אומר את זה בלי שמץ ציניות; נחוצים לנו עוד עוזי ארדים בשמאל. אנשים שמבינים עד הסוף את מחיר העמדות הפוליטיות שלהם.

כי זאת אחת המחלות הכרוניות של השמאל – הנתק בין האידאולוגיה למעשה, בין ההבנה השכלית לבין ההתנהגות היומיומית. בעוד שהימני הממוצע מבין היטב שבשביל למנוע פינוי התנחלויות צריך להתעמת עם המשטרה, ולשתול משת"פים בצמרת צה"ל, ולהציב שלושה קרוואנים על כל אחד שמפונה – השמאלני הממוצע לא מבין שהמינימום שהוא נדרש לעשות כדי להתנגד להתנחלויות הוא להפסיק לממן אותן מתקציב הפנאי שלו. עד כדי כך מגעת הבוסריות הפוליטית שלו.

ואם השמאל לא מסוגל להתנתק, פיננסית ומקצועית, מההתנחלויות – איזו הצדקה יש לו לצפות מהשלטון לעשות זאת? אם אתה ממשיך לרכוש ירקות שגדלים בשטחים, וקונה מוצרי אלקטרוניקה שמיוצרים בשטחים, וסוחר עם קבלנים שבונים בשטחים – מה אתה מלין על ממשלתך?

אפילו שרי אריסון הבינה: הכיבוש מתחיל בתוכנו.

אבל מה כבר יועיל החרם הפרטי שלי, אתה תוהה. ומה מועיל הקול הבודד שלך בקלפי? ומה מועילה ההצטרפות הבודדת שלך להפגנה "למען השלום"? מה מועילה כל פעולה פוליטית של אדם בודד?

אולי אתה לא בודד? עלה בדעתך פעם ש-50 אלף אזרחים שמחרימים את ההתנחלויות יתרמו לשלום יותר מ-500 אלף אזרחים שהצביעו "קדימה"?

אוקיי, נניח שחשבת על כל זה, ועדיין הגעת למסקנה שפשוט לא מתאים לך להחרים את ההתנחלויות וכל מה שקשור בהן. יותר מדי טרחה, יותר מדי שיבושים לאורח החיים שאליו התרגלת.

זכותך המלאה. בקשתי היחידה היא שמרגע זה תכיר בכך שאתה דוגל במדינה דו-לאומית.

כי ככה זה. אי אפשר להמשיך לתמוך בהתנחלויות באונה אחת של המוח ובאונה השניה לפנטז על שתי מדינות לשני עמים. כי כבר אין טריטוריה למדינה הפלסטינית, ואין טריטוריה כי ההתנחלויות כל הזמן מתרחבות ומתחזקות, והן מתרחבות ומתחזקות גם בגללך.

וכבר היום אנו נמצאים רגעים מועטים לפני שהמסך יורד על האופציה של שתי מדינות לשני עמים. אולי הוא כבר ירד. עם 300,000 מתנחלים ושום גורם פוליטי באופק שמסוגל להניע מהלך לאומי של נסיגה והתכנסות לקו הירוק – בהחלט יכול להיות שכבר איחרנו את הרכבת.

והתחנה הבאה היא מדינה דו-לאומית.

אה, שכחתי שאפשר לעצור בתחנה צדדית ולהיתקע בה: מיסוד האפרטהייד. לא יוצאים מהשטחים, וממשיכים להחזיק 3 מיליון פלסטינים ללא זכויות אזרח בסיסיות. בלי הגבלה. עד ההתפרצות הבאה. ובעצם, גם אחריה.

אז תמשיך לשתות את היין שלך, באמת, אני לא רוצה להפריע. אתה תתלבט לך בין "תשבי" ל"ברקן" ל"גוש עציון", ובינתיים יתלבטו תושבי קרואת בני-זיד בגדה המערבית אם להזמין מכלית מים, להביא ג'ריקנים על חמור, או פשוט להסתפק בטיפות הארעיות שמטפטפות אחת ל-10 ימים מברזיהם החרבים. ישראל מצמיאה את הפלסטינים, שמעת על זה? הבה נדייק: רשות המים ו"מקורות" מצמיאות אותם: שואבים את המים שנאגרו בשטחי הגדה ומזרימים אותם להתנחלויות. לשם מה? למשל, להשקיית כרמים. הרבה מים צריך כדי לייצר יין.

אז תשתהה קצת על הרגע המענג הזה, שבו מתגלגלת לגימת היין על לשונך, ותחשוב על הדרך שהיא עשתה, ועל השורה הארוכה של האנשים, המובסים מצד אחד והמנצחים מצד שני, שהעבירו אותה מיד ליד עד שנחתה על שולחנך, ממש צמוד לספר ההסטוריה לכיתה ז', שעדיין מונח שם, ושבו אתה מעלעל מפעם לפעם.

קבלני השטחים והפוליטיקה האישית שלי ושלך

עמדתה של בריטניה ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני עוברת בשנים האחרונות שינויים מרתקים. עד לא מזמן דיברו הממשלה הבריטית והציבור הבריטי בקול אחד – הקול הפרו-ישראלי. הסיבה העיקרית היתה, כמובן, מטריצת הכוחות הבינלאומית. בריטניה היא בעלת הברית הקרובה ביותר של ארה"ב (אחרי קנדה) ולעולם לא התירה לעצמה לחרוג מקווי המדיניות של וושינגטון. וארה"ב וישראל, כידוע, אינן מתירות לעצמן להיגרר למחלוקות אמיתיות בנוגע לשטחים וההתנחלויות (אם נתעלם מרטוריקת הגינויים חסרת הכיסוי). הציבור הבריטי, מצידו, כמו כל ציבור במדינה אחרת, לא נטה לחלוק על מדיניות החוץ של ממשלתו.

התמונה הזאת השתנתה בשני ממדים חשובים. ראשית, התפתח בבריטניה שמאל רדיקלי אמיתי, שקונה לו השפעה גדלה והולכת בפוליטיקה המקומית (ראשי ערים שמאלניים) ובתקשורת (בי-בי-סי, גרדיאן). שנית, התפתחה בבריטניה קהילה מוסלמית, ובפרט פלסטינית, שיש בה חלק ניכר לאינטלקטואלים ועיתונאים. כך יוצא שהעמדה הרשמית של הממלכה המאוחדת ביחס לישראל כבר אינה משקפת את הלכי הרוח בציבור הבריטי. המתח הזה הולך וגובר כל הזמן; באנגליה מחריפים הקולות הקוראים להטיל סנקציות על ישראל, ולהפסיק לתת לה יד חופשית בניהול הכיבוש (יוזמות החרם האקדמי, הניסיון להעמיד לדין את אלוף דורון אלמוג וכיוב'). עד כה הצליחה ממשלת בריטניה לרסן את המרדנות המבעבעת של השמאל בארצה, אבל בשבוע האחרון נרשם ניצחון ראשון לשמאל על ממשלתו. ניצחון מרשים, שאפשר ללמוד ממנו לא מעט על הכוח שיש לפוליטיקה לא מפלגתית, אם רק תדע להגדיר לעצמה מטרות ממוקדות וצודקות.

שגרירות בריטניה בישראל תיכננה להעביר את משכנה למגדלי הקריה בתל-אביב. כמה חבר'ה חרוצים בבריטניה ביררו ומצאו שהבניין נמצא בבעלות "אפריקה-ישראל" (מנכסי לב לבייב), שבונה בהיקפים גדולים בגדה המערבית. התעוררה מחאה, פורסמו עצומות בתקשורת הבריטית, כולל תחקירים על הבנייה בשטחים. הגיון המחאה היה פשוט להפליא. ממשלת בריטניה חוזרת ומדגישה שהבנייה בשטחים מנוגדת לחוק הבינלאומי והיא מתנגדת לה בתוקף. כיצד אם כן היא מממנת מכיסה חברות בנייה שפועלות בניגוד ישיר למדיניותה הרשמית?

לא ייאמן. ההגיון והלחץ עבדו, הפרלמנט הבריטי קיים ישיבה מיוחדת בעניין, והתקבלה החלטה: לא תועבר השגרירות למגדלי הקריה או לכל אתר אחר שנבנה בידי חברות שבונות בשטחים.

אני אומר "לא ייאמן", כי זהו אירוע נדיר מסוגו, שבו הצהרות ומעשים נפגשים בדיפלומטיה של המזרח התיכון. ממשלת בריטניה החליטה, סוף סוף, לשים את כספה היכן שנמצא פיה (בתרגום מאנגלית). לכאורה, היינו מצפים שכל ממשלה תפעל כך. בפועל, השקר המוסכם הנהוג בקהיליה הבינלאומית ביחס לישראל, כבר 42 שנה, הוא זה: מגנים ומתנגדים בתוקף לבנייה הלא חוקית בשטחים, ולא עושים דבר כדי לעצור אותה. אפילו דבר מינימלי כמו הימנעות ממימון גורמים שבונים בשטחים. קמה ממשלת בריטניה והראתה שזה לא מסובך בכלל לחבר את ההצהרות למעשים.

טוב, היא לא קמה. הקימו אותה. זאת הנקודה המעניינת השניה. מסתבר שלחץ ציבורי מתמשך וממוקד, שמזהה נקודת תורפה אמיתית, יכול להביא לשינוי דרסטי. אחרי שההחלטה הבריטית התקבלה, מן הסתם, כולם טפחו שם על המצח ואמרו: נו, ברור, אם אנחנו מתנגדים לבניה בשטחים, למה לא טרחנו בעצמנו (לפני שהופעל עלינו לחץ) לוודא שאנחנו לא תורמים לה במיטב הסטרלינגים שלנו?

ככה. זה בדיוק העניין עם מדיניות "רשמית": היא לא מחוייבת למעשים. ועל כן גם לא למחשבה וערעור. עד שבא מי שבא ומצביע על הכשל, ומיד זה ברור: לא תומכים בהתנחלויות, נקודה.

ומה איתנו, חברים? איתנו בשמאל, אני מתכוון. מתי לאחרונה אתם שמתם את כספכם, או יותר נכון, נמנעתם לשים את כספכם, במקום שאתם מתנגדים לו בתוקף?

תחשבו על זה רגע. בכל רגע ורגע מתקיימות בשטחים פעולות בנייה רחבות היקף. ממש בימים אלה מתוכננת בניה של 73 אלף יחידות דיור חדשות. הכל לא חוקי (לישראל אין ריבונות בשטחים, רק שלטון צבאי), והרוב המכריע של הקרקעות נגזל בכוח מידיים פלסטיניות פרטיות. מי עומד מאחורי הבנייה הזאת? ממשלות ישראל לדורותיהן, כמובן. אבל מי מוציא אותה אל הפועל? מאות אדריכלים, אלפי מהנדסים, קבלנים, ספקים, קבלני משנה, חברות כוח אדם ועוד ועוד.

מי הם האנשים האלה? קנאים שמרקדים על גבעות השומרון? לא ולא. בעלי הון ואנשי מקצוע שגם בונים בתוך הקו הירוק. אולי למשל הם בנו את הבית שלכם. אולי הם בנו את בניין המשרדים המפואר שבו שכרתם לאחרונה משרד. אולי הם תיכננו את הטיילת העירונית שלכם, את היכל הספורט העירוני. מבחינתם אין הבדל: בשטחים או בתוך הקו הירוק, בטון הוא בטון.

אבל מבחינת החבר'ה בבריטניה דווקא היה הבדל. להם זה מאד שינה אם הקבלן בונה בשטחים או לא. למה לנו זה לא משנה? אולי נלמד מהם פרק בהילכות אקטיביזם? אולי נחליט גם אנחנו: לא מזמינים עבודות מקבלן שבונה בשטחים?

שלושה כיווני כיבוש: אנחנו הקבלנים, אתם הקונים, המצפון נקי, והמפרט יוקרתי.

בזמנו השיק "גוש שלום" את החרם על מוצרי ההתנחלויות. נראה לי שחרם על מי שבונה בשטחים ממוקד יותר במי שבפועל מסכל את סיום הסכסוך ולכן יש לחרם כזה סיכוי טוב יותר למצוא אוזן קשבת. למיטב ידיעתי, זה לא נוסה מעולם: להחרים את קבלני השטחים. בהיותי חדל-אישים נטול משאבים, ברור לי שאני לא יכול להפיק כזה דבר בעצמי. צריך לאסוף מסד נתונים (השלטים בכניסה לאתרי בנייה הם נקודת התחלה מצויינת, וגם מכרזים ומודעות בעיתונים), להנגיש אותו בלחיצת מקלדת לכל אזרח מתעניין, לרכז תשומת לב תקשורתית, לנסח את המסר ולהסביר מדוע הוא מתחייב מכל הסדר של פיוס (שתי מדינות, או מה שנראה יותר ויותר סביר, מדינה דו לאומית).

מישהו מרים את הכפפה?

אם יש הסכמה עקרונית, אפשר להתחיל לדון בלבטים פרקטיים. ככלל, תמיד נכון יותר לכוון למעלה מאשר למטה. להחרים את לבייב, ולא את הטיַח או הצבעי הבודד. להחרים חברות בנייה גדולות ולא שיפוצניקים שמגרדים פרנסה פה ושם. צריך גם לחשוב על מי שמחרים. לא כולנו נהנים מאותו מרחב בחירה. בואו נתחיל מראש הפירמידה. נניח, חברה עתירת הון שמחפשת משרדים חדשים בגוש דן. אם בהנהלה יושבים כמה שמאלנים, למה שלא יכניסו למערכת השיקולים (לצד המיקום, הנוף, הקירבה לסושייה וכיוב') את השיקול – עדיפות נמוכה בלבד לקבלני שטחים? מה יקרה?

גם סתם אנשים מן היישוב יכולים לשקלל את זה. לדוגמה, זוג צעיר שמתלבט בין שתי שכונות באותה העיר. אולי הקבלן האחד בונה בשטחים והשני לא? אולי זה יהיה השיקול המכריע נגד קבלן השטחים? כמובן, צריך להודיע לו על כך, באדיבות.

לא תמיד הבחירה אפשרית. מי שחייב למצוא דירה באזור מאד מוגדר, ורק קבלן שטחים בונה שם – אין לו ברירה. לא צריך לאבד את הצפון עם חרמות; אין הצדקה מוסרית לתבוע מאדם לשבש באופן חמור את חייו (או להיכנס להוצאות לא סבירות) רק בשם סיום הכיבוש. החיים לא עובדים ככה. אבל לא פעם ולא פעמיים בחיים אנחנו ניצבים בפני צומת של אפשרויות, ומרצוננו אנחנו מרחיבים את מערכת השיקולים שלנו. פעם לא היה אכפת לנו אם מוצרים קוסמטיים נבדקו על בעלי חיים או לא. היום (לחלקנו) זה אכפת. פעם שיקולים סביבתיים וירוקים לא עניינו אותנו. היום אנחנו קוראים את האותיות הקטנות.

והיצרנים יודעים את זה. הם מתחרים זה בזה מי יותר ירוק, מוסרי, נאור. לא שאכפת להם המוסר, כמובן; אצלם מדבר הכיס. אבל ככה בדיוק פוליטיקה של מוסר מעצבת את השוק בחברות הצריכה: היא מאלצת את היצרנים לקחת בחשבון פקטורים שלולא הלחץ הציבורי לא היה בהם שום ערך כלכלי (ההיפך, רק עלויות היו בהם).

גם "לא בונה בשטחים" יכול להפוך למותג כזה, לא פחות מאשר "לא נוסה על בעלי חיים", "לא מכיל חומרי הדברה" או "אריזה ממוחזרת". אם חרם כזה יתגלגל לממדים בעלי משמעות כלכלית (או אפילו תדמיתית), הקבלנים מיד יזהו את פוטנציאל הסכנה שבו. ואז יתרחש הדבר הבא: חלק מן הקבלנים יחליטו שהם לא נכנעים ללחץ כזה, וימשיכו לבנות איפה שבא להם. חלק אחר ידיר רגליו מן השטחים. וחלק שלישי ימשיך לבנות בשטחים – אבל יתבייש בזה ויסתיר את זה (ממש כמו שמדינת ישראל בימינו מתביישת במוצרים שמקורם בהתנחלויות ולכן מתחכמת ולא מסמנת אותם עבור האיחוד האירופי, כנדרש ממנה). ואם הבושה תהיה מספיק ממושכת וכואבת, אולי היא גם תתחלף בהחלטה (כועסת, חשוקת-שיניים) להימנע מבנייה בשטחים.

ב-1917 העניקה לנו בריטניה את הלגיטימציה להקים כאן בית לאומי ליהודים. אולי עכשיו, כשמתקרבת שנת המאה להצהרת בלפור, תעניק לנו בריטניה, בחרם על קבלני השטחים, את הדוגמה והמופת כיצד להבטיח את קיומו של הבית הלאומי הזה בגבולות מוכרים ומוסריים?

שׂחקו שׂחקו על החלומות זוּ אני החולם שׂח. אולי הכל פנטזיה נאיבית. מצד שני, דרוש כל כך מעט מאמץ כדי להתניע אותה, והתועלת הפוליטית כל כך ברורה ומושכת, שקשה להימנע מהמחשבה: למה לא?