תגית: החסות האמריקאית

אחרי דמעות ההתרגשות האמיתיות, אחרי הכותרות המופרכות ("מעבדות לנשיאות!"), מותר לשאול, בשקט בשקט, מה בעצם איכפת לישראלים מי מנהיג את אמריקה.

אם מדובר בהתעניינות לגמרי לא-אישית, ובהתפעמות לגמרי לא אינטרסנטית – רגשות שיש להתייחס אליהם בספקנות, אצל ישראלים – עוד אפשר להבין. בחירתו של אובאמה לנשיאות היא אכן תמורה משמעותית ביותר – עבור אמריקה. עם ההסטוריה שלה, והגזענות, והויכוח הפנימי על מעורבות הממשלה הפדרלית במשק ובשירותי הרווחה. אף כי עדיין לא הוכח שאובמה יסטה באופן משמעותי מן האידאולוגיה הניאו-שמרנית של קודמיו, אולי ראוי לתת לו ליהנות מן הספק. ישראלים כמוני, לפחות, שאינם שולטים ברזי הפוליטיקה האמריקנית, רשאים לפרגן לעצמם קצת נאיביות בעניין הזה.
yes, we can: אולי אובאמה באמת מבשר שחר של יום חדש לאמריקנים.

אבל לנו? במזרח התיכון המדמם? כאן, לצערי, מסתיים הרישיון לנאיביות פוחזת. אין שום סיבה להניח, לא על בסיס הניסיון הדיפלומטי של 40 שנות מעורבות אמריקנית בסכסוך הישראלי-ערבי, ולא על בסיס ההצהרות המימיות של אובאמה, שהולך להיות כאן איזשהו מהפך אמיתי בגישת המתווך הלא-הוגן בעליל, הדוד סאם. דמוקרטים או רפובליקנים, נצים או יונים, וכן, שחורים או לבנים: המדיניות האמריקנית נשארת בעינה. ובמידה רבה, היא גם אחראית לשמור על להבות הסכסוך בגובה הרצוי – כואב, אבל לא מדי.

ואלה עיקרי המדיניות: 1) תמיכה בלתי מסויגת, מראש ובאופן גורף, בכל מה שממשלות ישראל יחליטו עליו – מבצע צבאי, התנחלות, ירי על אזרחים וכד'; 2) הפעלת מערך "גינויים" ו"הסתייגויות" מסועף, באמצעות מחלקת המדינה והקונסוליות, שמאפשרת לשמור על מראית עין של מתווך הוגן ושל דאגה כנה לזכויות אדם; 3) מענקים שנתיים לישראל בגובה של מיליארדי דולרים, שברובם ניתן לעשות רק שימוש מורשה אחד – רכישת נשק מתעשיות אמריקניות; 4) מסעות דילוגים, פגישות באוריינט-האוס, ייצור אינסוף ניירות עמדה, שיגור שליחים, בקיצור – תיחזוק שוטף של "תעשיית השלום"; 5) אימון וחימוש של כל כוח שיטור צבאי, ישראלי או פלסטיני, שנשבע אמונים לדיכוי ומחיקת כל אופוזיציה לשלטון הקיים.

מאחורי המדיניות הזאת עומדים, בקומה זקופה, רוב-רובם של יהודי אמריקה. אותם יהודים שנתנו 78% מקולותיהם לאובאמה. אותם יהודים שמפעילים את איפא"ק, הלובי הפוליטי האפקטיבי ביותר בארה"ב, אחרי לובי הנשק.

בנקודת ההצטלבת של כל הוקטורים האלה – הלחץ היהודי, תעשיות הנשק, הצורך לשמור על עליונות ישראלית במזה"ת, ותאוות הנפט שאינה יודעת שובע – אין לשום נשיא אמריקני, שחור או לבן, כמעט שום מרחב תמרון. המקסימום שהוא יכול לעשות, ואת זה כנראה אובאמה יעשה טוב יותר מקודמו, הוא להיות מנומס יותר למי שהוא בז לזכויותיו. הכתובת בעצם כבר על הקיר: מרגע שהוטבעה על אובאמה חותמת הכשרות האולטימטיבית – "ידיד טוב לישראל" – ידעתי שטוב לא יצא מזה. מנסיוני, ידיד טוב לישראל הוא ידיד רע מאד בשבילי. כזה שאומר הן אחרי כל איוולת ורשעות של הממשלה שלי. עוד ידיד כזה ואבדנו.

הממשל של אובאמה לא ילחץ על ישראל להיפרד מהשטחים, לפנות התנחלויות או להידבר עם סוריה. ודאי וודאי שלא יפעיל מנופי לחץ כלכליים למען יעדים כאלה. מה, הוא משוגע? מה ייצא לו מסחיטת מדינת ישראל? רק כאב ראש. על כן יניח לנו להמשיך בדרכנו מטה, אל התהום, ובעוד 5-10 שנים, כשמשטר האפרטהייד בשטחים יתבסס סופית, עוד נראה "פקידים בכירים" בוושינגטון, שחורים לא פחות ממרטין לותר קינג ונלסון מנדלה, נדים בראשם אל הקריזה התורנית של המדינה המופרעת הזאת במזה"ת, ופולטים את המסר המוכר: "ארה"ב תמיד היתה סבורה שמעשים מעין אלו אינם מקדמים את השלום".