אומה שלמה סופקת כפיים לנוכח כשלון עסקת שליט. יש גם מי שיודע שישראל לא עשתה מספיק. אף אחד לא מעז לומר במפורש מדוע ישראל לא עשתה מספיק. מסע דקדקני אל לבו האפל של השלטון.
העובדות
ב-25 ביוני 2006 נחטף גלעד שליט במחסום כרם שלום על גבול עזה. החוטפים השתייכו לשלושה ארגונים: גדודי עז א-דין אל-קסאם של החמאס, ועדות ההתנגדות העממית וצבא האיסלאם. יממה לאחר חטיפתו הציעו החוטפים מידע אודותיו תמורת שחרור כל האסירים והאסירות מתחת גיל 18. לאחר 6 ימים, ב-1 ליולי, פירסמו החוטפים את הנוסחה הראשונה של חילופי האסירים: 1,000 אסירים פלסטינים תמורת גלעד שליט, בנוסף על הקטינים והנשים. בתוך חודשיים התגבשה העמדה הרשמית של החמאס, שעמדה כצוק איתן במשך שנתיים ו-9 חודשים: 1,400 אסירים תמורת שליט.
בתגובה לדרישה, חזרה ישראל על עמדתה, לפיה לא תשחרר אף אסיר ולא תכנע לסחטנות של ארגוני הטרור. "ראש הממשלה, אהוד אולמרט, שב ומבהיר כי לא תהיה כל עסקה", מסר דובר משרד החוץ, "החייל גלעד שליט ישוחרר או שניאלץ לפעול כדי להביא לשחרורו".
נתוני הפתיחה הללו לא השתנו במהלך שנתיים ו-9 חודשים ואינספור מהלכי תיווך מצריים וצרפתיים. לקח לישראל יותר משנתיים להסכים ל-450 אסירים, אבל הפלסטינים המשיכו להתעקש על הנוסחה המקורית, 1,400 אסירים. ישראל ניסתה כל דרך התחמקות אפשרית. לפסול אסירים עם דם על הידיים (נכשל), לקשור את עסקת חילופי השבויים לפתיחת המעברים (נכשל, ובצדק נכשל; הרי ישראל סגרה את המעברים גם לפני החטיפה; הסכם המעברים התנה את פתיחתם בהפסקת ירי הטילים).
השורה התחתונה: כמעט 3 שנים, 1,450 הרוגים ועשרות אלפי בתים הרוסים אחרי החטיפה – החמאס לא זז מילימטר מעמדתו הראשונית. הפלישה לעזה, שאמורה היתה למוטט את החמאס, או לפחות להפיל אותו על ברכיו, לא הזיזה דבר בעניין שליט. למעשה, סיכויי שחרורו כעת, לאחר פרסום שמות המחבלים שישראל לא תשחרר בשום אופן, קרובים לאפס.
החודשיים האחרונים
לפי הערכות הפרשנים, בחודשיים האחרונים נתקעה העסקה בשל מאבקים פוליטיים בצמרת השלטון הישראלי. המתיחות בין ברק לאולמרט הגיעה לשיאה; אולמרט לא סבל את המחשבה שברק, ושליחו עמוס גלעד, יקצרו את כל התהילה על שחרור שליט. כך התגלגל הספין של "השעיית" עמוס גלעד והחזרתו, ניטרולו, העברת המו"מ לידי שליח ראש הממשלה, עופר דקל, ובשבועות האחרונים, מבול של הדלפות סותרות בעניין הפערים בין הצדדים, עד לסגירה הסופית של העסקה.
בפרספקטיבה של 1,000 ימי השבי, החודשיים האחרונים, אם כן, היו סרח עודף. לא הסיפור המרכזי. הסיבה המוצהרת לעיכוב הזה – ההתעקשות הפתאומית של אולמרט להתנות את פתיחת המעברים בשחרור שליט – היתה תרגיל הסחה: מהלך שלא הביא להורדת המחיר, אלא לביצור דימויו של אולמרט כ"גואל שבויים", רחום וקשוח כאחד. היטיב לזהות את הבלוף הזה צבי בראל, ב-23 לפברואר:
"לא חשוב איך נגדיר את מה שאולמרט אומר, התנאי "החדש" שלו, הנותן לכאורה לשחרור שליט קדימות על פני פתיחת המעברים – הוא בלוף. לחמאס אין ולא היתה שום בעיה לסכם, וליישם, תחילה את שחרור שליט ואחר כך את הסכם הפסקת האש. הסכמה כזאת איננה נוגדת את העיקרון שקבע, שיש להפריד בין התהדיאה לשחרור שליט. אם ישראל רוצה לשחרר את שליט קודם, כך יהיה, כשהמחיר ידוע. כך היה מיד אחרי ששליט נחטף, בתקופת התהדיאה הראשונה, וגם אחרי המלחמה בעזה. ישראל, שהטילה את המצור על עזה בגלל חטיפת שליט, לא הפנימה את תנאי החמאס, שפעל כל הזמן בשני מסלולים: הסרת המצור ויישום התהדיאה ללא קשר לשליט, ושחרור אסירים ללא קשר למצור."
לשאלה אם ישראל לא הפנימה את תנאי החמאס, או רק העמידה פנים שכך, נחזור בהמשך. בכל מקרה, יש להניח בצד את הסחרחורת הנלעגת של החודשיים האחרונים, ולהפנות את המבט, שוב, לשנתיים וחצי שקדמו להן. מה קרה במהלכן? מה לא קרה במהלכן, ולמה?
בהדרגה מתברר שהרבה ממה שיכול היה לקרות, לא קרה. יותר מחצי שנה לאחר החטיפה, צה"ל לא הקצה משאבים מתאימים לאיתור שליט. המו"מ עצמו, על כל פיתוליו הענפים – ערוצים בינלאומיים, לחץ פסיכולוגי, דיסאינפורמציה וכו' – היה בעיקר מעטפת ללא תוכן. פרשן "ידיעות אחרונות", אלכס פישמן, אומר את הדברים בדרכו הגלויה (אתמול, 18.3.09):
"רק אתמול, בממשלה, ישבו כל השותפים הישראלים למו"מ לשיחת סיכום וגילו את הסוד הנורא: לא היה מו"מ. ישראל ניהלה מו"מ חד-צדדי עם עצמה. שיחקנו בנדמה לי. החמאס קבע תנאים לפני שנתיים ולא זז מהם בפסיק. תוצאת כל התרגילים, התמרונים וההתחכמויות שלנו היתה אחת: כרסום מתמיד בעמדה הישראלית, בעקרונות ובקווים האדומים. אנחנו תימרנו את החמאס וכירסמנו בעצמנו. באנו עם 70 שמות – החמאס זרק. באנו עם 120 שמות – החמאס זרק. באנו עם 220, החמאס זרק. באנו עם 320 – החמאס זרק. אז מה השתנה בכל הזמן הזה?"
כלום לא השתנה. עכשיו כולם מתחילים לשאול שאלות. נשאל גם אנחנו.
השאלות הקשות
למה בעצם לא חלה שום התקדמות במו"מ לשחרור שליט מן הרגע הראשון?
למה נכנס המו"מ לשלב האינטנסיבי שלו רק בחודשיים האחרונים, עם סיום "עופרת יצוקה"?
לשם מה ירדו לטמיון כמעט 3 שנים מחייו של שליט?
מה מונע כיום את סגירת העסקה?
שני הסברים אפשריים
על השאלות הקשות האלה יש תשובות "רשמיות". ההסבר הרשמי, נקרא לו הסבר 1, הולך בערך כך.
הסבר 1: דרישות החוטפים היו מוגזמות. ישראל לא היתה יכולה להסכים לשחרור רוצחים מסוכנים. 3 שנות משא ומתן נועדו להוזיל את מחירו של שליט. לצערנו, לא הצלחנו. שחרור הארכי-מחבלים שדרש החמאס היה מחולל גל פיגועים חדש בישראל.
הרבה ישראלים, אני מניח, מאמינים בהסבר 1. אבל הסבר, כזכור, צריך להסביר עובדות. ועל מנת להעריך את הצלחתו ההסברית, צריך למדוד אותו כנגד הסברים חלופיים. הנה הסבר חלופי לשאלות הקשות, נקרא לו הסבר 2.
הסבר 2: לישראל יש יעדים אסטרטגיים בעזה, ולשמם היא יצאה למבצע "עופרת יצוקה". שחרור מוקדם של שליט היה פוגע בהשגת יעדים אלה. לרוע המזל, מתקפת "עופרת יצוקה" לא השיגה אף אחד מן היעדים האלה. השארת שליט בשבי מאפשרת להחזיק את חשבון הדמים עם החמאס פתוח, עד הפלישה הבאה.
הסבר 1
מי שמאמין בהסבר 1, שנתו טובה בלילות. הסבר 2, לעומתו, מדיר שינה. אני מניח שהתגובה הראשונית של רוב הישראלים כלפיו תהיה זעם ואי אמון. יהיו מי שיפטרו אותו כהזייה קונספירטיבית, אף כי הוא אינו מניח בהכרח תכנון קונספירטיבי מראש (עוד על כך בהמשך).
ובכל זאת, מי שחפץ שבטחונו בהסבר 1 יישען על היותו הסבר, ולא רק דוֹגמה שלטונית, חייב לשאול את עצמו שאלה פשוטה: האם הסבר 1 באמת מסביר את התנהלותה של ישראל בפרשת שליט, מיום חטיפתו ועד יום שחרורו?
בוא נראה. על פי הסבר 1, המו"מ הממושך היה פועל יוצא של נחישות הדדית. ישראל ביקשה להוזיל את המחיר, החמאס לא נעתר.
מה בדיוק עשתה ישראל – אני מדגיש, עשתה, לא הכריזה – כדי להוזיל את המחיר? מה עושים במשא ומתן, או בהתמקחות, כדי לשכנע את הצד השני להוזיל את המחיר? יש שיטות מגוונות. לכולן משותף רעיון בסיסי אחד: מנסים לשכנע את הצד השני שגם הוא ייצא נשכר מהוזלת המחיר של הנכס שברשותו. מתמקח רציונלי לעולם לא ינקוט צעדים שיגרמו לצד השני להתבצר בעמדתו, או להעלות את המחיר. האם ישראל פעלה כמתמקח רציונלי? שאלה מעניינת, שכמובן תלויה בהיפותזה שאנו מאמצים (הסבר 1 או 2).
איך ניסתה ישראל לשכנע את החמאס שכדאי לו להוריד את מספר האסירים שהוא דורש לשחרר בתמורה לגלעד שליט? בואו ניזכר.
ישראל החריפה את המצור על עזה, עד כדי דירדור פלסטינים רבים לתת-תזונה.
לא התירה כניסת חלקי חילוף חיוניים למשאבות מים ומתקני סינון.
ירתה על דייגים פלסטינים ואף הרגה בהם כשניסו לצאת לים.
ביצעה טבח בבית-חאנון בנובמבר 2006 (19 אזרחים הרוגים, עשרות פצועים).
הכריזה מלחמה כללית על הרשת האזרחית של החמאס בגדה (סגרה חנויות, החרימה נכסים, סגרה בתי תמחוי ויתומים, אגודות בריאות וצדקה ועוד).
וגולת הכותרת: פלשה בעזה ב-27 בדצמבר 2008, ובמשך 3 שבועות הרגה 960 אזרחים, נשים וילדים; הפכה קרוב ל-100,000 איש לחסרי בית; הסבה נזקים במיליארדי דולר לתשתיות, כולל בתי חולים ושטחים חקלאיים שהושמדו עד היסוד.
ואיך היא ממשיכה בנסיונות השכנוע, אחרי כשלון השיחות השבוע? מחליטה להרע את תנאי המאסר של אסירים בטחוניים השייכים לחמאס ולג'יהאד האיסלמי.
לא בדיוק צעדים בוני אמון. עכשיו תבוא התגובה הישראלית הרשמית: כל צעדי העונשין האלה באו בתגובה לתוקפנות החמאס, שירה ויורה טילים על ישובי הדרום. גם הטענה הזאת מופרכת, אבל לא ניכנס לכך עכשיו. מה שישראל טוענת, בעצם, זה שאין שום קשר בין המדיניות הברוטלית שהיא ניהלה בעזה החל מן היום הראשון לעליית החמאס לשלטון, לבין המו"מ לשחרור שליט. אין קשר.
הבעיה היא שזה לא ממש משכנע את הצד הפלסטיני. הוא היה אמור להוזיל את "המחיר המופרז" שנתבע תמורת שליט, בלי קשר להפגזות שהוא סובל, לרעב ולמחסור בתרופות – שכולם תוצאה של המצור הישראלי. למה הדבר דומה? נניח שאתה מנסה למכור לי רכב במחיר שנראה לי מופקע. אני מנסה לשכנע אותך לרדת במחיר, ובינתיים, "בלי קשר" למשא ומתן בינינו, אני שולח למשפחה שלך מכתבי איום, הופך לך פח זבל בכניסה לבית, שובר לך את צנרת המים בבניין, ולקינוח, משגר טיל לאו לסלון שלך.
אולי אין קשר בין איך שאני מתנהג לבין המשא ומתן בינינו, אבל בכל זאת, איך לומר בעדינות, לא ממש קידמתי אותו.
אבל בוא נניח שבאמת אין קשר, וכל הצעדים הללו היו הכרחיים מבחינת הבטחון הלאומי הישראלי. עדיין נשאלת השאלה: מה ישראל כן עשתה על מנת להוזיל את מחיר שחרורו של שליט? נזכיר שוב, שתחת הסבר 1, תקופת המו"מ התארכה כל כך כי במהלכה ניסתה ישראל להגיע לעסקה טובה יותר מבחינתה מאשר הדרישות הראשוניות של החוטפים (1,000 אסירים). מה עשתה ישראל כדי לקדם מטרה זאת? כיצד היא פעלה, במסגרת ההתמקחות הרציונלית, לשכנע את החמאס שהוא ייצא נשכר מהורדת המחיר?
שום דבר. אלא אם כן בדיוק ישנתי והחמצתי את ההצעה הדרמטית.
בוא נתקדם צעד אחד קדימה. ישראל לא פעלה כמתמקח רציונלי, כשמניחים את הסבר 1. האם היה מקום להניח שהחמאס ייסוג מיוזמתו מן המחיר הראשוני שנקבע עבור שליט? לא, כמו כל מתמקח רציונלי, החמאס לא נסוג מן המחיר הראשוני משום שלא היה לו שום תמריץ חיובי לכך. תמריצים שליליים להתעקש עליו היו גם היו – כל מה שישראל חוללה בעזה בשנים האחרונות.
הדברים הללו לא דורשים ניתוח מעמיק מדי או ידיעות מופלגות בתחום המודיעין. כל מי שעיניו בראשו ידע שהחמאס לא ייסוג מדרישותיו בעסקת שליט. ישראל תמיד שילמה מחיר "כבד" בעסקות שבויים, גם תמורת גופות. אנחנו יודעים את זה והחמאס יודע את זה. מה שמדהים זה שממשלת ישראל הצליחה לשכנע את הציבור שהיא "הופכת כל אבן" כדי להחזיר את שליט, בעוד שבפועל כל התנהלותה מול החמאס רק הרחיקה את יום שחרורו.
ישראל ידעה שהמחיר לא יוזל; לא עשתה דבר שיגרום לחמאס להוזיל אותו; ועשתה הרבה מאד לגרום לחמאס לדבוק במחיר, אם לא להעלותו. וזה עוד לפני שבוחנים את הדרך העקלקלה והעקיפה של המו"מ (מתווכים ממצרים, מצרפת ומטורקיה, נסיעות חובקות עולם, מאבקי כוח בין ראש הממשלה לשר הביטחון), שביזבזה הרבה מאד זמן יקר.
במלים אחרות, אם הסבר 1 אמנם נכון, אין זאת אלא שישראל נהגה כמתמקח לא רציונלי באופן קיצוני. שדרת פיקוד שלמה – החל מאלוף פיקוד הדרום, יואב גלנט, דרך עפר דקל, הממונה על הטיפול בחטופים, עמוס גלעד, המתווך עם מצרים, ועד אהוד ברק ואהוד אולמרט – נהגה בטיפשות קולוסאלית וקוצר ראייה משווע, שסיכלו את האינטרסים שלה עצמה. מפגן מרהיב של מצעד האיוולת.
ניתוח פוליטי חייב לקחת בחשבון את האפשרות הזאת – מקבלי ההחלטות טפשים. אין ספק שיש דוגמאות הסטוריות לא מעטות שתומכות בה. גם יש דוגמאות משלנו. למשל, ההנחה שאם נפגיז אזרחים ערבים, נחולל הרג המוני בקרבם ונחריב את התשתיות בארצם, הם מיד ישתכנעו להעביר את השלטון לידי גורמים שאוהדים את ישראל. האיוולת הזאת הדריכה את יוזמי מבצע "ענבי זעם" ב-1996, כמו גם את שתי הפלישות הצבאיות שישראל יזמה ב-3 השנים האחרונות, ללבנון ולעזה.
אבל במקרה הספציפי של התנהלות ישראל בפרשת שליט, נדמה לי שמדובר בהשערה לא סבירה. יותר מדי אנשים, במשך יותר מדי זמן, פועלים בעקביות נגד האינטרס של עצמם ושל הציבור הישראלי (שחרור מוקדם של שליט) – והכל בגלל טפשות?
גם ברק בטפשים? לא מבין מה הוא עושה? לא מבין שכל החלטה שיצאה מתחת ידיו בשנים האחרונות רק הרחיקה את סיכויי השחרור של שליט?
הנימוק הבטחוני – הסכנה שנשקפת משחרורם של ארכי-מחבלים – הוא קלוש ביותר. במהלך 3 שבועות "עופרת יצוקה" העמיד צה"ל בעזה קאדרים של מחבלים עתידיים, מסוכנים לישראל פי כמה ממחבלים שהדם על ידיהם יבש לפני שנים. כנגד דיסקין רואה השחורות ניצבים ראשי השב"כ לשעבר, שתמכו בסגירת העסקה לפי דרישות החמאס. אין שום סיבה להניח שישיבתם בכלא של מחבלים שהפכו לגיבורים נערצים בציבור הפלסטיני מזינה את אש הטרור פחות מאשר שיחרורם. דומה שהנימוק הבטחוני, כאן כמו בהזדמנויות אחרות, נתפר לאחר מעשה. קודם הוגדרו היעדים האסטרטגיים, אחר כך נרקח "הצורך הבטחוני".
נשארה הפסיכולוגיה בגרוש. גם אם נניח שייצר הכבוד הבלתי נשלט של חבורת הגברים-גברים הזאת, הוא שהנחה את מעשיהם. הרצון "להראות לחמאס" שלא ניכנע; הרצון להוכיח שאנחנו האדונים; הרצון להשפיל אותם. אוקיי, אף אחד לא מכחיש שמאז ומעולם זה היה עקרון מרכזי בתהליך קבלת ההחלטות הישראלי. ועדיין – גם מוטרפי-הכבוד מסוגלים לחשוב בהגיון ולהכיר בתוצאות הצפויות של החלטותיהם. ואם הכירו בכך, ובכל זאת לא עשו דבר לקדם את עסקת שליט – מה זה אומר?
הנה מה שזה אומר. להזכירכם, שני ההסברים.
הסבר 1: דרישות החוטפים היו מוגזמות. ישראל לא היתה יכולה להסכים לשחרור רוצחים מסוכנים. 3 שנות משא ומתן נועדו להוזיל את מחירו של שליט. לצערנו, לא הצלחנו. שחרור הארכי-מחבלים שדרש החמאס היה מחולל גל פיגועים חדש בישראל.
הסבר 2: לישראל יש יעדים אסטרטגיים בעזה, ולשמם היא יצאה למבצע "עופרת יצוקה". שחרור מוקדם של שליט היה פוגע בהשגת יעדים אלה. לרוע המזל, מתקפת "עופרת יצוקה" לא השיגה אף אחד מן היעדים האלה. השארת שליט בשבי מאפשרת להחזיק את חשבון הדמים עם החמאס פתוח, עד הפלישה הבאה.
הגענו למסקנה שהסבר 1 אולי נשמע, על פניו, הגיוני ומשכנע. אבל הוא מחייב אותנו להנחת עזר קיצונית: ההנהגה הישראלית מורכבת מחבורת מטומטמים לא רציונליים. ההנחה הזאת, אולי, נכונה עבור חלק ממנהיגינו, בחלק מתקופת המשא ומתן, אבל לוקה באי סבירות קיצונית בבואה להסביר את התנהגותם של כל מנהיגינו, בכל תקופת המשא ומתן. אי סבירותה במקרה הנוכחי היא כה קיצונית עד שהיא שומטת את הקרקע מתחת להסבר 1. הסבר "תום הלב" קורס. מה שנותר הוא הסבר 2.
הסבר 2
לפי הסבר 2, היעד האסטרטגי של ישראל בעזה, מאז יוני 2007, היה למוטט את השלטון שנבחר באופן דמוקרטי בעזה, שלטון החמאס. הדברים ידועים והוכרזו שוב ושוב. הם נתמכים באופן מוחץ בבחירת המטרות שהותקפו ב"עופרת יצוקה": מבני שלטון, תחנות משטרה, בתי חולים, וגם בבחירת היעדים לחיסול (שר הפנים של החמאס וכד'). פרשנים בכירים גם אישרו את הדברים, והמו"מ הקואליציוני הוציא אותם לאוויר העולם סוף סוף: הסכם נתניהו-ליברמן קובע כי הממשלה תהיה מחויבת להפלת שלטון החמאס. כרגיל, הימין מכריז בריש גלי על המדיניות שהשמאל מבצע בסתר.
כמובן, ברמה ההצהרתית, יעדי המתקפה בעזה הוגדרו באופן שיגייס תמיכה פנימית ולא יעורר מחאה חיצונית: הסרת איום הטילים, הפסקת הברחות הנשק, וכדומה. אלא שהפעולות בשטח הוכיחו מעל כל ספק שאלו היו הצהרות תעמולתיות. גם תוצאות המתקפה, שלא השיגו דבר מן היעדים המוצהרים, מוכיחות את זה.
התמיכה הציבורית במתקפה היתה גורפת. אי אפשר להתעלם מן המקום המרכזי שתפסה בה הכמיהה לשחרור שליט. צה"ל אומנם לא הגדיר את שחרור שליט כמטרה רשמית של המתקפה, אבל בפועל הדברים נתפסו אחרת. כפי שכתבתי כאן לא מזמן: החיילים הפשוטים בדרגי השדה הרגישו שהם יוצאים "לשחרר את שליט", ושאבו הרבה מוטיבציה מהתקווה הנאיבית הזאת. מישהו דאג לתדלק ולפמפם את התקווה הזאת, חרף הידיעה שמדובר במניפולציה. במקביל, העורף עסק בכך בקדחתנות: הפגנות, מאמרים, לחץ בלתי פוסק על מקבלי ההחלטות להכליל את העסקה בכל הסדר הפסקת אש, וכיוצא בזה.
חלק ניכר מן האיבה שרחשו הישראלים לחמאס בשנים האחרונות, איבה שתורגמה לתאוות נקם אשר מצאה פורקן ב"עופרת יצוקה" – נבע ישירות מההזדהות הקולקטיבית העמוקה עם סבלם של שליט ושל משפחתו. הרגשות האלה היו אותנטיים לגמרי, אבל צריך להיות עיוור ואטום לגמרי כדי לא להבין את הפוטנציאל הפוליטי שלהם. אולמרט, ברק ואשכנזי ידעו היטב שהעם מאחוריהם כשנתנו אור ירוק לצבא ב-27 בדצמבר. והם ידעו שהעם מאחוריהם כי הוא רוצה כבר לראות את שליט בבית. הצער, האיבה ותאוות הנקם היו לנכס פוליטי-תעמולתי: גב תומך בנחרצות במתקפה על עזה.
לו היה שליט משוחרר לפני ה-27 בדצמבר, ספק אם היתה לציבור הישראלי סובלנות כה גבוהה למתקפה הזאת; אולי כן, אבל למה להסתכן? פוליטיקאים אינם מוותרים על משאבים פוליטיים מרצונם. פוליטיקאים ישראלים במיוחד חרדים מאובדן, ולו רגעי, של תמיכה ציבורית; הם הולכים לישון עם סקר אחד וקמים עם סקר אחר.
ועל כן, מי ששם לו ליעד אסטרטגי את הפלת שלטון החמאס, והחליט על הדרך הצבאית לעשות זאת – היה זקוק לכל בדל של תמיכה ציבורית בהחלטתו זו (פעם שנייה בקדנציה ממשלתית אחת). שחרור מוקדם מדי של שליט היה עלול לכרסם בתמיכה כזאת. העובדה ששליט עדיין היה בידי החמאס בשעה שמטוסי חיל האוויר הפגיזו את עזה הבטיחה, לפחות בזירה הפנימית, תמיכה גורפת במבצע. כך פועלת תעמולה אפקטיבית: ממירה רגשות פרטיים למנופים פוליטיים.
עם תום המתקפה, הוברר מעל כל ספק היתרון הפוליטי העצום שיש בהנצחת המצב הקיים: מצור בעוצמות משתנות, הפגזות אוויריות מדי יום או יומיים, והעיקר – חייל ישראלי שבוי בעזה. תזכורת מתמדת למצב הלוחמה המתמיד בינינו לבין הפלסטינים. עצם בגרונו של כל ניסיון רציני להגיע להסדר ארוך-טווח בעזה. תעודת ביטוח נגד האיום הגדול מכולם: פיוס.
כאן מתלכדים האינטרסים של הנהגת ישראל והנהגת החמאס. בשנתיים שיצאו מאז שעלה החמאס לשלטון בעזה, מבלי שניהלו אף פעם שיחות ישירות, הגיעו איסמעיל הנייה ואהוד אולמרט להסכמות דה-פקטו מרחיקות לכת. שניהם עשו ככל יכולתם להרחיק את סיכויי הפיוס והשלום באזור, והצליחו מעל למשוער. בלון הסכסוך הנצחי, ה"בלתי פתיר", בינינו לבין הפלסטינים תפח ותפח, ובלע את כולנו בתוכו.
אז מה? אחרי כל העבודה המאומצת הזאת, נשחרר את שליט? נתקע סיכה של אמון הדדי בבלון האיבה? ומה יהא על ההתלקחות הבאה? מי יערוב לנו שהציבור היהודי והציבור הפלסטיני ימשיכו להזיל ריר לוחמני זה כנגד זה, כשתופי המלחמה שוב יקראו אותם לדגל? לא, הסיכון גדול מדי. עוד לא גמרנו את העבודה שם. שליט צריך להישאר שם, בינתיים. לא בוער כלום.
ואם נותר עוד ספק, הוא נמחה לחלוטין לנוכח ההחלטה הישראלית לפרסם שמות של 10 מחבלים ש"אין לשחררם בשום אופן". בכך הסיר אולמרט את האיפול המוחלט שהטילו ישראל והחמאס מאז תחילת המגעים על שמות האסירים שמועמדים לשחרור. מהלך דרמטי, בלתי הפיך, שתוצאתו המיידית היא סינדול דו-כיווני. כעת אין סיכוי שהחמאס ימשוך את השמות האלה מן הרשימה – הלחץ של משפחות האסירים והציבור הפלסטיני לא יאפשר זאת (אף כי הסיכוי לכך היה נמוך מלכתחילה; אבל מי שמעוניין בעסקה לא אמור להתנקש בשום סיכוי, דל ככל שיהיה). מצד שני, קשה מאד לראות את נתניהו, המחושק מימין, מסכים לשחרר ארכי-מחבלים שאולמרט סרב, ולהצטייר כוותרן ממנו.
במלים אחרות: אולמרט נעל את תא השבי של גלעד שליט לעוד תקופה בלתי מוגבלת, וזרק את המפתח לים.
שוב טיפשות? שוב קוצר ראייה? לי לקח שתיים וחצי דקות להבין את התוצאות הבלתי נמנעות האלה. אז אולמרט וגדודי האסטרטגים שמקיפים אותו לא תופסים את זה?
תחשבו שנית.
רוע לב או קור לב?
זו תמציתו של הסבר 2. וכעת יש שתי דרכים לפרש אותו: כמהלך מתוכנן לפרטי פרטיו מראש, כולל כוונות, או כמהלך "מתגלגל", שבו הכוונות התנסחו במעומעם תוך כדי השתלשלות האירועים. נקרא לכך "הסבר רוע הלב" ו"הסבר קור הלב", בהתאמה.
הסבר רוע הלב הוא בעיקרו הסבר קונספירטיבי. הוא גורס שמקבלי ההחלטות בצד הישראלי נמנעים במודע (הבה נאמר במזיד) מלנקוט כל צעד שיביא לשחרורו של שליט קודם להשגת היעד האסטרטגי בעזה. הם השתמשו בשליט כמכשיר פוליטי אחד מבין רבים. בעודם מוכרים לציבור את האשליה שהמתקפה בעזה תאפשר את שחרורו המהיר, בעצם השתמשו באי-שחרורו כדי לקדם את המתקפה. וכך, אולי, גם תוכשר המתקפה הבאה.
שוב, כמו הסברי איוולת קיצוניים, גם הסברי קונספירציה קיצוניים מתאמתים לפעמים. דוגמאות רלבנטיות מן ההסטוריה הישראלית: מלחמת קדש, שהוצגה לציבור כמהלך תגובתי לחדירות הפדאיון, ובפועל היתה תוצר של קונספירציה בין ישראל, צרפת ובריטניה שמטרתה היתה שחרור תעלת סואץ מידי נאצר; מלחמת לבנון הראשונה, שנהגתה במוחו הקודח של אריאל שרון כחלק מתכנית גיאו-פוליטית מרחיקת לכת (הפלת השלטון בלבנוןן, הכתרת באשיר ג'ומאייל המארוני, גירוש הפליטים הפלסטינים לירדן); והאיניתיפאדה השניה, שהתלקחה לעימות אלים כחלק מקמפיין ה"אין פרטנר" של ברק בקמפ-דייויד, עם יוזמה צבאית ברורה להסלמה מול הפלסטינים (ראה הסרט "מיליון קליעים באוקטובר").
הבעיה המרכזית בהסברי הקונספירציה היא איך להוכיח את קיומן של כוונות מראש; כיצד יצדיק הפרשן את הקפיצה מן המעשים, הגלויים לעין כל, אל הכוונות, הנסתרות בתוך ראשיהם של המנהיגים. כל שניתן (למי שאינו ניזון מהדלפות מחדרי חדרים) הוא להסתמך על טיעוני סבירות.
אבל הסבר 2 אינו חייב להתפרש באופן קונספירטיבי, כתוצר של רוע לב. הוא יכול גם להתפרש באופן נייטרלי יותר, שמעיד על קור הלב של ההנהגה הישראלית. פוליטיקאים, כמו אנשים רגילים, פועלים לפי אינטרסים גם אם אין הם נותנים לעצמם דין וחשבון על האינטרסים האלה. לעתים קרובות האינטרסים מנחים את הפעולה מתחת לסף המודעות. זה בדיוק ההבדל בין המפקד העליון, שפועל מתוך תכנון ומודעות מראש, לבין "רוח המפקד", ששורה על כל פקודיו, ומכוונת את ידיהם ורגליהם בלי שהם נותנים לעצמם דין וחשבון עליה (מה שלא פוטר אותם מאחריות; אדם אינו רובוט).
הנה דוגמה פשוטה מחיי היומיום. אדם מסוים מעיק עלינו בנוכחותו. שכן שתמיד תובע אוזן קשבת לתלונותיו, חבר לעבודה שתמיד מחפש איך "לגייס" אותך למשימות שהוטלו עליו, וכדומה. באופן טבעי, נימנע מלהיקלע לסביבתו. ההימנעות הזאת איננה תמיד מודעת. אולי נרגיל את עצמנו להיכנס לדירה מהכניסה הצדדית ולא הראשית, אולי נצא מהמשרד בשעות שהטרדן כבר לא בסביבה. הגוף שלנו כבר ימצא דרכים כדי להקל על הנפש. הוא יפעל בשירות האינטרסים שלה, גם אם לא קיבל פקודה מפורשת.
כך גם פוליטיקאים. במקרה הנוכחי, אין ספק שההנהגה הישראלית הבינה, ברמה אינטואיטיבית, את הכוח העצום שמונח לרגליה – ההתלכדות הציבורית סביב משפחת שליט. די היה בהבנה הזאת לבדה כדי לקדם מסלולי פעולה שניצלו את הכוח הזה, ולהימנע ממסלולי פעולה שהיו עלולים לבזבז אותו לריק. כך התנהלה קבלת ההחלטות: כמו כדור שלג שצובר תאוצה במדרון, מנווט את עצמו לנתיב חופשי ממכשולים, ובתוך כך הולך ותופח, עד להתנגשות הבלתי נמנעת.
מה מקומו של גלעד שליט עצמו, האדם הפרטי, במודל ה"מתגלגל" הזה? זניח לחלוטין. בהסבר קור הלב, להבדיל מהסבר רוע הלב, ההנהגה הישראלית איננה מפקירה במודע את שליט להירקב בשבי. היא פשוט מנווטת את עצמה למסלול אסטרטגי שבו חייו הפרטיים של שליט אינם נלקחים בחשבון. אם יש משהו שהוכח בקדנציה של הממשלה הנוכחית, זה שהיא מייחסת משקל זניח בלבד לחיי אזרחים ישראלים (אלמלא המחאה הציבורית בעקבות הפקרת העורף במלחמת לבנון השניה, גם העורף ב"עופרת יצוקה" היה מופקר), ולא מייחסת שום משקל לחיי אזרחים פלסטיניים. עלות האפס של חיי הפלסטינים היא זו שאיפשרה הרג מאסיבי כל כך של חפים מפשע, והחרבת רחובות שלמים, לפעמים מסיבות טקטיות גרידא, כמו סילוק בית מ"קו הראייה" של המפקד. היא גם עולה מעדויות ישירות של חיילים לפשעי מלחמה, שיוצאות סוף סוף לתקשורת.
אין צורך להכריע בין רוע הלב לבין קור הלב. שניהם נופלים תחת הסבר 2, שהשלכותיו רעות דיין. בשניהם, היה ניתן לשחרר את שליט תמורת 1,400 אסירים שבוע לאחר חטיפתו. הסיבות שזה לא נעשה היו פוליטיות בלבד. לא מן הנמנע שכמה לבבות היו רעים וכמה היו קרים. אולי חלק מן המנהיגים הישראלים שהופקדו על המו"מ לשחרור שליט "מיסמסו" אותו באופן מודע כדי ליהנות מן הדיבידנדים הפוליטיים של חטיפתו, ואחרים לא בדיוק דחפו לזרז את העסקה משום שפעלו במסגרת אינטרס אסטרטגי שנשען על הישארות שליט בשבי. מודעים או לא, קונספירטיביים או לא – חברו יחדיו כל מקבלי ההחלטות שלנו להחלטה לא לשחרר את שליט.
הסבר 2 מסביר את מהלך האירועים; הסבר 1 לא מסביר (אלא אם כן כולם טפשים). אבל להסבר 1 יש יתרון עצום על גבי הסבר 2 ברמה הרגשית: הוא מנחם ולא מקומם. נעשה הכל כדי להימנע מלמצוא במנהיגינו דופי מוסרי. נגיד "טיפשות" אלף פעמים, נגיד "חובבנות" אלפיים פעמים, ונמאן לקרוא את הכתובת שעל הקיר.
היחס של ישראלים רבים אל הנהגתם דומה מאד ליחס של ילד להוריו. הנחת המוצא של הילד היא שהוריו הם אנשים טובי לב וכנים, שכל רצונם הוא לעשות לו טוב. אם הילד נחשף לעדויות סותרות לכך (האבא בוגד באמא, האמא מזניחה את התינוק) הוא מדחיק ולא מתמודד איתן. חלק מתהליך ההתבגרות הוא ההכרה בכך שהורינו הם אנשים נבדלים הפועלים לפי אינטרסים עצמיים שלהם – לפעמים מנוגדים לאינטרסים שלנו.
האזרח הישראלי חייב להבין שההנהגה שלו אינה שוקלת את צעדיה על פי האינטרסים שלו, ולעתים קרובות, פועלת במישרין נגד האינטרס הקיומי שלו. בפרשת שליט, כל העדויות מלמדות שהחבורה שטיפלה בפרשה מיומה הראשון לא עשתה את מה שמתבקש כדי לשחרר את החייל החטוף. הרשימה הזאת הציעה רציונאל אלטרנטיבי לפעולות שכן ננקטו ולאלו שלא ננקטו. אף אחד לא חייב להעדיף את הסיפור שלי על פני הסיפור הרשמי. אבל גם מי שאינו מסוגל לקבל את הסיפור שהצעתי כאן חייב לעצמו תשובות על השאלות הקשות. והפעם, תשובות משכנעות.
למה בעצם לא חלה שום התקדמות במו"מ לשחרור שליט מן הרגע הראשון?
למה נכנס המו"מ לשלב האינטנסיבי שלו רק בחודשיים האחרונים, עם סיום "עופרת יצוקה"?
לשם מה ירדו לטמיון כמעט 3 שנים מחייו של שליט?
מה מונע כיום את סגירת העסקה?
"
לא למות טיפש 