יהודי: היה מרוקאי ולא אמריקאי! / והחול יכסה על הכל / עצמות שבורות (מאט אליוט)

שמעון לוי, מראשי הקהילה היהודית במרוקו, מגנה את "התוקפנות הישראלית" בעזה. "אנו מזועזעים מן הטבח שלא ניתן להצדיקו, שהרג קרוב ל-1,000 בני אדם בעזה", אמר לוי.

ריצ'רד גורדון, נשיא הקונגרס היהודי האמריקני, תומך ב"פעולות המגננה" של ישראל ברצועת עזה. "ההתקפות נגד הנהגת חמאס, מתקנים, אתרי שיגור רקטות ומנהרות הברחת נשק היו מדויקות ואפקטיביות", אמר גורדון. 

                                                    5 3 3   י ל ד י ם

                                      עזה, 6.1.2009         "גטי אימאג'ס"

 
 
 
 
 
 
 

Broken Bones / Matt Elliott

 

We as beasts of burden take the fall
Though they'll break our backs won't share the spoils
Time to put some backs against the wall
Best to stand & die than live & crawl
Though they'll break our bones they'll break our bones
Though they'll smash our homes they'll smash our homes
There's a special place in hell reserved for them
We as beasts of burden take the fall
Though they'll break our backs won't share the spoils
Time to put some backs against the wall
Best to stand & die than live & crawl
Our hands are forced against the hordes
Who hoard, is this all that we're put here for, just to hoard, just to hoard

 

על חמישה שקרים הקונצנזוס עומד

"שקר שחוזרים עליו שוב ושוב, הופך לאמת. אמת שחוזרים עליה שוב ושוב, נשכחת"

1. זאת מלחמה.

לא, זו מתקפה חד-צדדית של צבא אדיר כנגד כוח חמוש בעליבות.

מצד אחד צה"ל: עשרות אלפי חיילים, מאות מטוסי קרב משוכללים, פצצות חכמות חודרות בונקרים, גדודי טנקים, סוללות ארטילריה, מערך מודיעין אלקטרוני (לווינים, מזל"טים, אמצעי האזנה), יחידות הנדסה קרבית מצויידות באלפי טונות של חומר נפץ, ספינות טילים חמושות, מערך סיוע ואספקה נדיב (לבוש, תחמושת, מזון), עורף ממוגן וערוך לשעת חירום.

ופגזי זרחן לבן, כמובן.

מצד שני הפלסטינים: כמה אלפי חמושים עם טילי גראד, צינורות נפץ חלולים (קסאם) ומטעני צד. בלי מיגון ועם תשתית רפואית קורסת. זה מאזן הכוחות האמיתי; תזכורת לכל הישראלים המתבשמים מן "הניצחון הסוחף" שלנו.

2. ישראל פתחה במתקפה כי הדרום היה נתון תחת מטחי טילים.

לא, ישראל הפרה את הרגיעה, ורק אז החלו מטחי הטילים. ב-4 לנובמבר הרג צה"ל 6 לוחמי חמאס בפעולת פיצוץ מנהרה. זה, ושום דבר אחר, היה הניצוץ שהצית את הבעירה. שטיפת המוח בצד שלנו היתה מאד אפקטיבית – מן הרגע הראשון התקבע הדימוי השקרי, כאילו אנחנו היינו הצד המותקף, הסביל. על השקר הזה חזרו מאות פעמים – פוליטיקאים, פרשנים, טוקבקיסטים – עד שהתקרש למעמד אמת קדושה. אולי ננסה שיטה דומה.
ישראל הפרה את הרגיעה.
ישראל הפרה את הרגיעה.
ישראל הפרה את הרגיעה.

3. החמאס מעוניין בהמשך הלחימה וסירב להפסקת אש.

לא, מיד עם תום הסכם הרגיעה, הכריז מחמוד א-זהאר שחמאס מעוניין להאריך את ההסכם בחצי שנה אם ישראל תקיים את הבטחותיה מיוני 2008 (פתיחת מעברים וסוף להתקפות על עזה), ובתמורה יפסיק את ירי הטילים. בישראל השיבו שלא מדברים עם החמאס על רגיעה. שבוע אחרי, פירסם חאלד משעל הצהרה דומה. שוב – בצד הישראלי התעלמו. לו היה שלומם של תושבי הדרום באמת בעדיפות עליונה אצל מנהיגי ישראל, היו מסכימים מיד על חידוש הרגיעה, לפחות לעוד 6 חודשים.

4. מאות האזרחים הפלסטינים נהרגו באשמת החמאס, שמשתמש בהם כמגן אנושי.

לא, רובם נהרגו בפעולות שבהן לא הסתתר כל כוח חמוש של החמאס מאחורי האזרחים.

שלושה מעשי טבח גדולים ביצעה ישראל במתקפה הזאת. הטבח הראשון היה במכה האווירית שפתחה את המתקפה ב-27 לדצמבר. לפחות 70 אזרחים נהרגו בה, מתוכם כ-40 צוערים של משטרה כחולה (משטרת תנועה) שעמדו בטקס סיום. כיוון שהיתה זו מתקפת פתע, שהחמאס לא הספיק להתכונן אליה, אין שחר לטענה שכבר אז התחבאו לוחמיו מאחורי האזרחים שנקטלו.

הטבח השני היה בבית משפחת א-סמוני בשכונת זייתון, שם נהרגו כ-30 אזרחים ב-5 לינואר. יום קודם פינה צה"ל את האזרחים אל הבית, ובבוקר למחרת הפגיז אותם. על הטבח הזה ידוע מעט מאד, למעט עדות מזעזעת של אחת הניצולות.

הטבח השלישי היה בבית ספר של אונר"א במחנה הפליטים ג'באליה ב-6 לינואר, שם נהרגו לפחות 30 אזרחים, שנמלטו מבתיהם מאימת הקרבות. צה"ל טען בתחילה שחמושים ירו פצצות מרגמה מחצר בית הספר, אבל אחר כך חזר בו והודה בטעות (הודאה שכמעט ולא דווחה).

לפחות במקרים האלה, האזרחים הפלסטינים שנהרגו לא שימשו מגן אנושי. כלומר, בהערכה זהירה, קרוב ל-150 אזרחים בלתי מעורבים נהרגו מאש צה"ל מבלי שהסתתרו בקרבם לוחמי חמאס (יש עוד מקרים שלא פירטתי כאן).

בכל זה אין כדי למחול על הריגת אזרחים שכביכול כן שימשו "מגן אנושי" (בדרך כלל, ללא ידיעתם). התפיסה הישראלית שכל אזרח בקירבת לוחם חמאס הוא בן-מוות היא תפיסה טרוריסטית לכל דבר. ובכל זאת, חשוב להתעמת גם עם התפיסה המעוותת הזאת על בסיס עובדתי, כדי להוכיח את המובן מאליו של המתקפה הישראלית: לא סופרים אזרחים, נקודה.

5. ישראל מקפידה על עזרה הומניטרית ורפואית לאזרחי עזה.

לא, ישראל תוקפת מתקנים וצוותים רפואיים בלי הרף. היא הפגיזה מחסן תרופות מרכזי בתחילת המתקפה, הרגה שבעה אנשי רפואה בזמן שעסקו בחילוץ פצועים, הפגיזה שלושה בתי חולים וארבע מרפאות, בהן מרפאת ילדים שאף סומנה בצלבים אדומים מראש, בתקווה למנוע את תקיפתה (כמדווח כאן). היא גם מעכבת פינוי פצועים במשך ימים ארוכים.

כל מערכה צבאית מלווה בשקרים ודיסאינפורמציה. אין לי ספק שגם החמאס עוסק בכך במרץ. מה שראוי לציון הוא האפקטיביות של תעמולת השקר גם בחברה דמוקרטית, הנהנית לכאורה מחופש דיבור, תקשורת פתוחה ורב-ערוצית, ודעת קהל ביקורתית. המתקפה הישראלית זוכה לתמיכה גורפת בציבור, ותמיכה זו נשענת על מערכת השקרים שנסקרה והופרכה כאן.

למרות שמרבית העובדות ניתנות לאיתור אחרי מאמץ סביר, התקשורת הישראלית מעדיפה לשמש שופר לדובר צה"ל ולמשרד החוץ. הציבור, שיודע יפה מאד לפקפק באמינות הדיווחים בנושאים אחרים – מדיניות כלכלית, המאבק בפשיעה, שחיתות שלטונית וכיוב' – מתמסר בכניעה ל"אמת הרשמית" בכל מה שקשור לזירה הבטחונית. כאשר הוא נקרא לדגל, הוא משאיר את הביקורת בבית. יותר מכך: הוא מסתער בזעם על כל מי שמתעקש לא לוותר על הספק והביקורת גם כשהתותחים רועמים. צה"ל מפזר מעלינו פליירים מלאים כזבים, ואנחנו קוראים בהם בשקיקה עיוורת.

לא מעט מהמתנגדים למתקפה הצה"לית סבורים שהדיון בהצדקות שלה מיותר. לדעתם, מרבית הישראלים אינם מטרידים את עצמם בשאלות כאלה. מרגע שמופעל הכוח הברוטלי – הוא הוא הצדקת עצמו. מבחני האמת והצדק הם דקדוקי עניות בשעה כזו.

זה אולי נכון לפלח אוכלוסיה מסוים, אבל ודאי שלא לרוב האוכלוסיה. עובדה מוזרה היא, ובכל זאת, עובדה עם בסיס פסיכולוגי מוצק: רוב האנשים רוצים להרגיש טוב עם עצמם. רוב האנשים משקיעים מאמץ רב בביסוס הצדקות למעשיהם ודעותיהם. על כן תעמולת השקר של השלטון והתקשורת משרתת צורך פסיכולוגי עמוק, המחריף ב"שעת חירום".

אלמלא היה הקונצנזוס מתעקש על הצדקות – לא היה טורח לחזור מאות פעמים על מנטרות השקר שמלוות את המתקפה ("הם הפרו את הרגיעה", "הם מקריבים את האזרחים שלהם", "אנחנו פועלים באופן הגנתי", "לנו אין כלום נגד האוכלוסיה האזרחית בעזה"). אלמלא היה הקונצנזוס חרד כל כך לשלום ההצדקות שלו, לא היה תוקף באלימות כזאת את מי שמערער עליהן.

קשה מאד, אולי בלתי אפשרי, לסדוק את תמונת המציאות המעוותת של הקונצנזוס הישראלי. מבפנים, היא מתפקדת כגלעין של זהות קולקטיבית מדומיינת – קורבן נצחי של אלימות ערבית, הפועל בלית ברירה, תחת אילוצים מוסריים עילאיים, להגנה עצמית בלבד. מבחוץ, היא מתפקדת כשמיכת חורף חמימה, המגינה עלינו מפני צינת המציאות האמיתית. נותר רק לעמוד מולה עם מראה.

[הערה: התקפות אישיות, עלי או על מגיבים אחרים, יימחקו. ביקורת שאינה מגובה בתיעוד וקישורים המשתווים לאלה שהובאו כאן – לא תיענה. כנ"ל גם ביקורת לא עניינית].

וזרחן לו אבוקה

תרגיל במתמטיקה ותרגיל בפסיכולוגיה

תרגיל במתמטיקה

נכון לעכשיו (ערב יום ראשון, 11.1.2009), מספר הפלסטינים שנהרגו בידי צה"ל מאז ראשית המתקפה הוא 854. מתוכם כמעט מחצית אזרחים, ושליש ילדים. כלומר, קרוב ל-300 ילדים מתים.

המונה ממשיך לרוץ קדימה, בלי הפסקה, ולכן לא כדאי להתחייב על מספרים. מצד שני, 854 זה מספר מעצבן, לא זכיר. צריך משהו עגול יותר. בבורסת ההימורים הצה"לית, ניתן להעריך, כמעט בוודאות, שבמהרה נגיע לאלף הרוגים בעזה. לפי קצב הקטילה היומי, נחצה את קו האלף עוד השבוע.

אלף זה מספר יפה, עגול. חבל שלא יעצרו בו. תסמכו על צה"ל, אסתטיקה זה לא הצד החזק שלהם. המספר הסופי, מן הסתם, יהיה עוד רצף ספרות שרירותי: 1,376 או אולי 3,875.

בואו נסגור על אלף. אם לא עכשיו, עוד 3 ימים. הרי יש עוד עשרות גופות קבורות מתחת להריסות הבניינים, אנחנו הורגים יותר מהר ממה שהם קוברים.

מספר הפצועים בעזה, נכון לעכשיו, הוא 3,650. הכוונה לפצועי גוף. פגיעות נפשיות וטראומות בכלל לא נכנסות לסטטיסטיקה, כאן מדובר כבר על עשרות אלפים.

שוב, כדי לסגור את השבוע עם מספר עגול ויפה, בואו נעגל ל-4,000 פצועים.

1,000 הרוגים ו-4,000 פצועים.

עכשיו נעשה חשבון. למה זה שקול בצד הישראלי? יחס האוכלוסיות בין עזה למדינת ישראל הוא בערך 1 ל-5. כלומר, לו היינו סופגים את האבידות והפגיעות שעזה סופגת, באופן יחסי, היינו מדברים על 5,000 הרוגים ו-20,000 פצועים בצד הישראלי.

5,000 הרוגים ו-20,000 פצועים. תחשבו על זה. תקדישו למספרים האלה דקה מחשבה.

5,000 הרוגים ב-20 ימי לחימה, נניח, זה 250 הרוגים ליום. כל שעה – עשרה הרוגים. הרוג ב-6 דקות.
 
תרגיל בפסיכולוגיה

איך היה מגיב הציבור הישראלי אם מערכה צבאית כלשהי היתה גובה ממנו 5,000 הרוגים ב-20 יום? קשה להעלות על הדעת, כי אין תקדים. רק במלחמת השחרור נהרגו יותר ישראלים (כ-6,000 חללים), והיא נמשכה כמעט שנה וחצי. במלחמת יום הכיפורים, שנמשכה 19 יום, נפלו כ-2,600 חללים. ממלחמת לבנון הראשונה ב-1982 ועד נסיגת צה"ל מלבנון ב-2000 נהרגו שם כ-1,200 חיילים. במלחמת לבנון השניה, שנמשכה חודש ימים, נהרגו 121 חיילים ו-44 אזרחים.

מעולם לא התקרבה ישראל לקצב הקטילה הנוכחי בעזה.

אם כך, איך היה הציבור מגיב? בלי ספק, הוא לא היה בכלל מגיע למספרים כאלה. עוד הרבה לפני הוא היה מקים קול זעקה, ויוזם החלפת שלטון. המכה של מלחמת יום הכיפורים הביאה למהפך הפוליטי ב-1977, ביצת לבנון גם היא טילטלה את החברה הישראלית, ומלחמת לבנון השניה כבר חשפה עובדה בלתי ניתנת לערעור: נמאס לנו ליהרג. אפילו כמות "צנועה" של הרוגים (165) נתפסת כמיותרת, הרבה יותר מהנחוץ.

אז 5,000 הרוגים?? מישהו מעלה על דעתו שזה היה עובר כאן בשקט?

הנה חידה: למה הפלסטינים לא מזדעזעים מכמות ההרוגים השקולה אצלם? למה הם לא קמים על מנהיגיהם / תובעים להפסיק את האש / מעיפים את החמאס מהשלטון?

על כך ניתנות אצלנו 3 תשובות לא חכמות.

תשובה לא חכמה ראשונה: כי בחברה שלהם (ב"מנטליות" שלהם), חיי אדם לא כל כך חשובים. הם לא עושים עניין כמונו מהמוות. הם רגילים למות ולהרוג. התשובה הזאת מתגלית במלוא גיחוכה לכל מי שטורח לעקוב אחר התגובות בעזה לקטל הנוכחי; כל הסימנים מראים שמדובר ביצורי אנוש רגילים, שנופלים אפיים ארצה לנוכח המוות, שנקרעים לגזרים מכאב, שבוכים ממש כמונו. אומנם אחרי שנים ארוכות כל כך של דה-הומניזציה, קשה להתייחס באמון לגילויי האבל האלה; אם כך, הנה תרגיל למחשבה: האם אתה או את מסוגלים לדמיין מצב שבו הייתם "מתרגלים למוות"? אם לא, האם אתם באמת חושבים שהפלסטיני עשוי מחומר אחר (אולי מסיליקון גמיש) שמאפשר לו להתרגל לזה?

תשובה לא חכמה שניה: כל הפלסטינים הם מוסלמים קנאים שדבקים בג'יהאד ומוכנים למות מות גיבורים כדי להשליך אותנו לים. שוב, גם כאן מדובר במשאלת לב יותר מבמציאות. חברה של מיליון וחצי נפש – וכולם קנאים? ואם הם כל כך רוצים למות – למה הם נמלטים מההפגזות של צה"ל? למה הם נאחזים בחיים בכל כוחם, שורדים ימים תמימים בלי מים, מבעירים רהיטים כדי לבשל? ומה עם החילונים? הידעתם שיש אלפים רבים של פלסטינים שבכלל לא מנהלים אורח חיים מוסלמי?

תשובה לא חכמה שלישית: הם באמת סובלים מהקטל הזה, בדיוק כמונו, אבל הם פוחדים למחות נגד החמאס. נו, וזה הגיוני? אומנם החמאס שולט ביד ברזל ברצועה, אבל הוא עדיין לא הורג פלסטיני כל חצי שעה. כל הסכסוכים הפנימיים בין פת"ח לחמאס לא הסתכמו ביותר מכמה עשרות הרוגים. לומר שהפלסטיני הממוצע פוחד יותר מהרובה של החמאסניק השכונתי מאשר מפגזי הטונה של חיל האוויר הישראלי זה לא משכנע.

מה נשאר? הנה תשובה אפשרית: מליון וחצי פלסטינים בעזה לא טפשים ולא קנאים ולא קהים מרגש. הם פשוט מתבוננים במציאות באופן מפוכח. הם יודעים שבעצם אין להם מה להפסיד. הם לא חושבים שהחמאס דירדר אותם למצב הנוראי הזה; הם דווקא חושבים שישראל עשתה זאת. הם לא חושבים שהמצב היה הרבה יותר טוב עם שלטון הפת"ח המושחת. זה לא שאין להם ביקורת על החמאס; יש להם ועוד איך. אבל הביקורת הזאת לא נסובה על עצם ההתנגדות שלו לדיכוי והמצור שנוקטת כלפיהם ישראל. הפלסטיני הממוצע רואה את עצמו ואת הנהגתו תקועים באותה סירה – סירה עלובה ומתנדנדת, שרק יורים עליה כל הזמן מכל הכיוונים. והכי חשוב: הפלסטיני הממוצע באמת לא מבין איך הוא היה יכול למנוע את הקטל הזה שצה"ל מבצע בו כעת. הוא רואה בו חוליה אחרונה בשרשרת מקצינה והולכת של דיכוי, שנמתחת כבר 41 שנים. [ואיך אני יודע מה הפלסטיני הממוצע חושב? אני פשוט מקשיב לו. בראיונות, בבלוגים, בכל מקום שהוא מתבטא שלא דרך צינורות השלטון].

ולכן הם נותנים לכמות ההרוגים הנוראית הזאת לעבור. לא כי לא אכפת להם, אלא כי הם לא יודעים מציאות אחרת. וזאת הסיבה גם שכוח העמידה שלהם מאפיל על שלנו. הם ימשיכו לספוג אבידות – מי יודע, אולי יגיעו ל-2,000 הרוגים – ועדיין לא ימרדו בהנהגתם. לא משום שכל העזתים רוצים לזרוק אותנו לים (כמה נוח להאמין בכך); הרי הם יודעים שאין להם סיכוי נגדנו. אלא משום שהם לא מאמינים שהם באמת אדונים לגורלם; שיש להם ולהנהגתם איזושהי השפעה על המדיניות הישראלית כלפיהם. כל שיח המקל והגזר שלנו – יתנו יקבלו, לא יתנו לא יקבלו / יתנהגו יפה נפתח את המעברים / עכשו טבח ועכשו מסדרון הומניטרי – כל השיח הזה נשמע להם תלוש לגמרי. מה שהם רואים לנגד עיניהם, שעה שעה ויום אחר יום, הוא את מגף הכיבוש הישראלי בפרצופם. כל השאר – זוטות.

השלב האחרון בתרגיל הפסיכולוגי הוא זה: נסו לדמיין את עצמכם במצב המנטלי הזה. היכנסו לרגע לעורו של הפלסטיני הזה, למבט המפוכח שלו. ושאלו את עצמכם: האם ניתן לנצח אותי? מה בכלל משמעותו של ניצחון כזה? כיצד ניתן להביס אדם שאין לו מה להפסיד? כיצד ניתן לשלול התנגדות ממי שמעולם לא הרוויח דבר משיתוף פעולה?

הטֶבח ומה שאחריו

ראשית, השפה: בג'באליה היה טבח. לא "הסתבכות", לא "שקיעה בבוץ" ולא "שגגה". טבח. טבח ג'באליה. רק שנתיים וקצת חלפו מאז הטבח הקודם ברצועה, טבח בית חאנון, שבו הפגיז צה"ל שכונת מגורים והרג 19 אזרחים פלסטינים.

זה היה צפוי. מתקפה שמתחילה בטבח, יכולה רק להידרדר. 4 הדקות הראשונות של המתקפה, לפני 12 יום, הגדירו את אופייה: 150 צוערים של משטרה כחולה (קרי, לא כוח צבאי) נקטלו מן האוויר בפעולה שדייקנותה קצרה שבחים מקיר לקיר. גם זה היה טבח, אף כי עשו הכל לטשטש את משמעותו. אני מודה שגם לי לקח יומיים להבין מה קרה ומה עתיד לקרות. בינתיים טבח רודף טבח – 13 בני משפחה (בהם 7 ילדים) נהרגו מפגז שצה"ל ירה על ביתם בשכונת זייתון. ועוד ועוד.

הדגל השחור התנוסס מעל המתקפה של צה"ל מן הדקה הראשונה.

העניין הזה נלעס לעייפה בויכוחים על המבצע, אבל ראוי להזכירו שוב ושוב: לצורך קביעת האחריות – המוסרית והמשפטית – אין שום משקל לטענה הישראלית שמדובר בטעויות, נטולות כוונת זדון. המבחן הוא הידיעה מראש – ידיעת הסיכוי, הקרוב לודאי, שייפגעו המוני אזרחים. צה"ל ודאי יודע זאת, במיוחד אחרי הירי השגוי על כוחותינו. בתנאים האורבניים של עזה, אין שום דרך מבצעית לבודד את לוחמי החמאס. לכן משַטחים רחובות שלמים וזורעים חורבן בקנה מידה חסר תקדים.

אכן מדובר במתקפה חסרת תקדים בברוטליות שלה. בעשרים השנים האחרונות, שבהם הופעלו צבאות מודרניים נגד אוכלוסיה אזרחית חסרת מגן, אין כמעט מקרים דומים באכזריותם, למעט שניים: הטבח שביצעה ארה"ב באוכלוסיה העיראקית וזה שביצעה רוסיה בצ'צ'ניה.

בית הספר בג'באליה שימש מקלט פליטים – אותם פליטים שצייתו להמלצת צה"ל (נוהל "הקש בגג") להתפנות מבתיהם. גם כאן אין כל חידוש, למעט קנה המידה. כבר במלחמת לבנון השניה דחקה ישראל בתושבי הכפרים לנטוש את בתיהם, ואז הפגיזה לא אחת את שיירות הפליטים מן האוויר.

הפלסטינים בעזה סופרים כבר כ-700 הרוגים, ובהערכה מאד זהירה, לפחות 150 מתוכם הם נשים וילדים.

כשהייתי ילד היה לנו משחק כזה: כולם נשכבים אחד על השני על הקרקע, וצועקים: ערימת ילדים, ערימת ילדים. הילד שנקלע לתחתית הערימה תמיד היה יוצא בפנים כחולים.

כמה ילדים עוד צריכים להצטרף לערימת הילדים המתים בעזה, כדי שישראלים מן השורה – לאו דווקא פעילים פוליטיים – יאמרו די?

זאת לא שאלה היפותטית. המתקפה בעזה נכנסת כרגע לשלב "השעון המתקתק". הפסקת האש תגיע בעוד כמה ימים, בלחץ בינלאומי. ישראל רחוקה מהשגת היעדים הטקטיים שלה (חיסול תשתית הרקטות), שלא לדבר על היעד האסטרטגי (הפלת שלטון החמאס). בלי ספק, עד הפסקת האש ילחץ צה"ל עוד ועוד על הדוושה. עוד הרבה ילדים יתווספו לערימה. במהלך הפסקת האש, יתגבש לחץ פוליטי וצבאי לחזור ללחימה מה שיותר מהר, כדי להשלים את המלאכה. עוד ילדים לערימה.

אם כך: כמה ילדים נחוצים? 300? 500? 1,000? 5,000?

האם ישנו בכלל מספר הרוגים פלסטינים שיחצה איזשהו סף סיבולת בציבוריות הישראלית? האם יש סף סיבולת כזה? לעת עתה נדמה כאילו הפקידו הישראלים את ענייני המוסר בידי אומות העולם. שהם יגידו לנו די, שהם יגידו לנו מתי עברנו את הגבול. כי אנחנו לא יודעים. בעצם, אין לנו מושג כבר מה מותר ומה אסור.

תחושת חוסר האונים הזאת איננה לחלוטין מוצדקת. ישראלי מן השורה יכול לעשות לא מעט לעצור את הטירוף. "אומץ לסרב" התעוררו מהתרדמת ופירסמו היום מודעה גדולה הקוראת לסרבנות. עוד מודעת מחאה של "האשמים הרגילים" מן השמאל התפרסמה. מוטב מאוחר מאשר אף פעם. בטורי הפרשנים כבר מבצבצים, כצפוי, סימני השאלה והפקפוק. שוב מאוחר, 700 הרוגים מאוחר מדי, ובכל זאת, מוטב מאשר המשך שתיקת הכבשים.

מותר גם להתחרט ולומר: טעינו. בשמאל הישראלי נפוצה תופעה מגונה של "סכינאות היום שאחרי": התחשבנות חסרת-רחמים זה עם זה – מי התריע קודם, מי מחה ראשון. עד היום יש מי שמסתובב עם פנקס מרוט מ-1982 ומפנה אצבעות מאשימות. כל העניין הזה מיותר. אצבעות מאשימות יש להפנות כלפי סוכני האלימות – הממשלה והצבא. בזמנים מטורפים כאלה, אזרחים חפצי-חיים צריכים להתאחד נגד מי שמאיים על שלומם ולא אחד נגד השני (בין אם הם בני אותו עם או לא). ישראלי שיעצור עכשיו ויגיד: טעיתי בתמיכתי הלא מסוייגת בצבא, טעיתי כשחשבתי שהפעם זה יהיה נקי ויעיל ולא כל כך מכוער – ישראלי כזה עושה מעשה גדול. הוא בעל תשובה. 

מן התשובה מתחייבת פעולה. מה יעשה מי שלא נקרא לצבא ולא כותב בעיתונים או ברשת? יפעיל לחץ ככל שניתן על מקבלי ההחלטות. יפגין, ישלח אי-מיילים, ימשוך תשומת לב תקשורתית, יסרב לשתף פעולה עם חינגת הדם וההרג הזאת. איפה כל הנשים? אלה ששולחות את בניהן ובעליהן לשדה הקרב, למה לא שומעים אותן? הלא הנשים תמיד היו חוט השדרה של מחנה השלום הישראלי, הראשונות להבין את גודל הכזב והאיוולת של פולחן הכוח.

לחץ ציבורי פועל בישראל. למעשה, הפוליטיקאים שלנו משותקים מפחד לנוכח סקרים המראים על אי פופולריות. מי שיפעיל כעת לחץ לסיום הלחימה, ולא משנה איך, העיקר שיהיה סיום סופי בהחלט – עושה מצווה גדולה. התנגדות לטבח שהיה ולטבח שיהיה היא בפשטות פעולה מצילת חיים.

וביום הבוחר, מתי שיבוא, אולי ננסה פעם אחת להיפרע מן המנהיגים שסיחררו אותנו ואת שכנינו, שוב, למחול הדמים המוכר.

הגיעה עת סירוב

חייל יקר,

אולי עדיין לא קיבלת צו 8; אולי הוא בדרך. אולי כבר התקשרו אליך מהיחידה, ואתה כעת אורז תרמיל. ואולי אתה כבר בשטחי הכינוס, מחמם מנועים בטנק. איפה שלא תהיה, אתה כנראה משוכנע שאתה עושה את הדבר הנכון בזמן הנכון. אתה מסכים עם האמירה "ככה זה לא יכול להימשך", ואתה חושב שאחרי המלחמה הזאת, והאבידות הכבדות שיספגו הפלסטינים, זה באמת יפסיק.

תחשוב שנית.

בשורות הבאות אנסה לשכנע אותך שאתה טועה. לא במזיד, בתום לב, ובכל זאת טועה. הרבה מלים כבר נשפכו, ובכל זאת אנסה להשמיע לך דברים חדשים. להגיב באופן ענייני לטיעונים שמושמעים בלי הרף במערכת הביטחון ובתקשורת. מערכת צפופה מאד של שקרים וחצאי אמיתות, ססמאות בלי כיסוי, הבטחות ריקות, והימורים פרועים על חיי אדם.

כשתראה איך כל המערכת הזאת מתפוררת לאבק, ותבחין במציאות שניבטת דרכו, אולי תהסס קצת לפני שאתה חוצה את הגדר לתוך עזה. אולי תגיד – עד כאן.

עובדה ראשונה: המלחמה הנוכחית לא נועדה להסיר את איום הטילים מתושבי הדרום. היא נועדה למוטט את שלטון החמאס. אני קורא לזה עובדה, כי הדברים מתועדים, והוצהרו בידי המנהיגים הבכירים ביותר שלנו שוב ושוב (כבר בפברואר 2006, וגם בשבוע הנוכחי). גם הפצצת המשטרה הכחולה ומשרדי הממשלה של החמאס מעידים שמדובר במאמץ לרסק את מנגנוני השלטון ברצועה, בדומה לריסוק מנגנוני הרשות הפלסטינית בתחילת האינתיפאדה השניה (שסלל את הדרך, כמה אירוני, לעליית החמאס). ולמה הפציצו את מחסן התרופות המרכזי בעזה? סתם רישעות, כנראה.

למה חשוב להכיר בעובדה הזאת? משום שהפלת שלטון החמאס, לפי כל המומחים, לא תסיר את איום הטילים. או שתיווצר ברצועה אנרכיה, שבה כל דאלים גבר, וכל פנאט עם משגר קסאמים יוכל לירות על ישובי הדרום; או, גרוע הרבה יותר, לשלטון יעלו הגורמים הקיצוניים ביותר ברצועה, איסלאמיסטיים קיצוניים ותאי אל-קאעידה.

כלומר, הממשלה והצבא שלנו חותרים למטרה מדינית שאין בינה ובין הגנת אזרחי ישראל מאומה. להיפך, במהלך הנוכחי הם מהמרים על חיינו עכשיו ובעתיד, עם שוך אבק הקרבות.

נניח שהסכמת אתי על העובדה הראשונה, אבל אתה תומך ברעיון הזה – להפיל את ממשלת החמאס באמצעות פלישה צבאית. האם חשבת לרגע אם מדובר בכלל במטרה ריאלית? האם הצליחה ישראל אי פעם להחליף שלטון ערבי שלא נשא חן בעיניה?

אולי נשאל זאת כך. אם היו מפציצים את ביתך, שכונתך, בית החולים שליד ביתך, וכל זאת בנוסף למצור וחנק כלכלי מתמשך – האם היית זורק את הממשלה שלך לכל הרוחות? ממשלה שחרתה על דגלה את המאבק והמרד באויב? לא, סביר יותר שהיית עושה מה שעושים עכשיו תשעים אחוז מהישראלים: מתלכדים סביב הממשלה הנבחרת שלהם ומאיצים בה להסלים את המלחמה, להרוג באויב עוד ועוד.

אם אתה מתייצב כך לדגל שלך, למה אתה חושב שהפלסטיני לא יתייצב כך לדגל שלו? ואם כך, התוצאה הבלתי נמנעת של המלחמה הנוכחית תהיה חיזוק וביצור שלטון החמאס, בניגוד גמור למטרה המוצהרת שלה. מזכיר לך משהו מלבנון, מחיזבאללה, מקיץ 2006?

בקיצור: איום הטילים לא יוסר, כי לא זאת מטרת המלחמה; ושלטון החמאס רק יתחזק, על אף ולמרות מטרת המלחמה. עכשיו תשאל את עצמך אם אתה רוצה ליטול חלק בהונאה המדממת הזאת.

עובדה שניה: המלחמה הנוכחית מסכנת באופן ממשי את חיי גלעד שליט. מדובר בעובדה לא נעימה, שהשלטון כמובן לא יעז לדון בה; והאי נעימות רק גוברת כשחושבים על כך שמשפחת שליט הצטרפה לקריאות הקרב ערב המלחמה. ובכן, גם אם פצצות הטון של צה"ל המוטלות על בסיסי החמאס לא יהרגו בטעות את גלעד שליט, יש לשוביו את כל הסיבות בעולם לעשות זאת כעת. אין עוד מקח וממכר, אין משא ומתן על שחרור אסירים. מה שיש זה רק מעגל נקמה מקצין והולך. גלעד שליט איבד את ערך המיקוח שלו ברגע שחיל האוויר קטל 150 פלסטינים ב-4 דקות. בימים הקרובים צה"ל ילחץ אל הקיר עוד ועוד את מי שמחזיק בשליט. הסיכוי שייצא בחיים הוא קלוש ביותר.

כלומר, אותה ממשלה ששלחה את שליט להגן על יישובי הדרום (ומבחינת הפלסטינים, לאכוף את המצור), אותה ממשלה שהפקירה אותו 3 שנים, כעת גוזרת את דינו למות.

ובשולי העניין הזה: מה איתך, מילואימניק? עכשיו אתה נכנס לעזה. ומה יקרה אם חס וחלילה תיתפס בשבי? האם יש לך סיבה להאמין שחייך מספיק שווים בעיני ממשלת ישראל כדי שהיא תתאמץ להחזירך? האם הממשלה שמפקירה שבויים, שמפקירה אזרחים בקו העימות, שמפקירה כל איש ואישה שנקלעו למצוקה ועוני – האם היא תנקוף למענך אצבע? ואם לא – למה אתה מטיל את חייך מנגד?

להגן על אזרחינו? אתה חושב שהמלחמה הזאת תפסיק את ירי הקסאמים? חזור שוב לעובדה הראשונה.

עובדה שלישית: המנהרות לא יושמדו, נקודה. חרף התשבחות העצמיות של צה"ל, אין שחר לדיבור על השמדת המנהרות. גם אם פגעו ב-40, יש יותר מ-800 מנהרות פעילות. גם אם יפגעו ברובן, או בכולן, הן ישתקמו מהר מכפי שאתה חושב. הן משתקמות ברגעים אלה ממש. תבין: מדובר בעורק החיים של עזה. משם נכנס כמעט הכל, כי ישראל סגרה את המעברים. המנהרות הן תעשייה עצומה, עם רישום משטרתי, מערכת שינוע, שיווק, מערך מסועף של בעלי עניין, מעסיקים ומועסקים. אומרים לנו שעוברת בהן תחמושת, אבל האמת היא שעובר בהן הכל – ממקררים ועד עפרונות. מדובר במגזר הכלכלי היחידי ברצועה שפורח (כפי שאפשר לקרוא כאן). שום פצצות מן האוויר לא יבלמו אותו.

פעולה אחת ויחידה יכולה לחנוק את המנהרות: פתיחת המעברים. כלכלת המנהרות מבוססת על עלויות שינוע עצומות, ולא תוכל להתחרות בכלכלה יבשתית רגילה, אם זו תורשה להתפתח. אבל ישראל לא תעשה כן, ולכן הרשה לי להתחייב לך בלשון חגיגית: אם יש משהו בטוח, זה  שהמנהרות רק ישגשגו ביתר שאת אחרי המלחמה הזאת. מילה שלי.

עובדה רביעית: חמאס מעוניין בהמשך הרגיעה ובהפסקת אש. ישראל אינה מעוניינת. מיד עם תום הסכם הרגיעה, לפני שבוע, הכריז מחמוד א-זהאר שחמאס מעוניין להאריך את ההסכם בחצי שנה אם ישראל תקיים את הבטחותיה מיוני 2008 (סוף לקסאמים, פתיחת מעברים וסוף להתקפות על עזה). בישראל השיבו שלא מדברים עם החמאס על רגיעה. אתמול, שבוע אחרי, פירסם חאלד משעל הצהרה דומה. שוב – בצד הישראלי אין עם מי לדבר.

כלומר, אומרים לך שאנחנו רוצים שקט ושלום, אבל כשהצד השני מציע שקט, אנחנו לא נותנים לו להפריע לנו בחגיגה. כמובן, יש תמיד תירוצים ("מילה שלהם זה לא מילה", "הם בכלל לא מכירים בנו", "זה רק זמני אצלם"), אבל העובדה הפשוטה היא זו: שלום לא עושים בזבנג, אלא במנות קטנות. מי שלא מוכן לנצור אש ולו באופן זמני, חלקי, כנראה שאינו יוצא למלחמה בתום לב. הרושם הוא שהרגיעה היתה המנוף למימוש המלחמה, ולא להיפך. נכון, החמאס התחמש באותה תקופה מעל שיניו. אבל מה בדיוק צה"ל עשה? כיתת חרבותיו לאתים?

עובדה חמישית: המלחמה הזאת כבר הרגה אזרחים בשני הצדדים, בעיקר בצד הפלסטיני, שם נהרגו לפחות שלושים ילדים (בהם חמש אחיות בגילאים 4 עד 17). אין ספק שמניין האזרחים ההרוגים ינסוק מיום ליום. אולי אתה חושב שבמלחמה אין סייגים מוסריים, וכולם על הכוונת – נשים זקנים וטף. אם כך, דלג הלאה, אין לנו מצע משותף. אבל אם אתה חושב שיש סייגים מסויימים, שאל את עצמך כיצד זה קורה, שוב ושוב, שצה"ל הורג כמויות כאלה של אזרחים בלתי מעורבים.

הפצצות לא מדויקות? הפלסטינים חיים צפוף מדי? הקירות של הבתים שלהם דקים מדי? ואולי הכל נכון, ובמיוחד זה: חיי אזרחים פלסטינים אינם שיקול מבצעי מהותי. נכון, גם חיי ישראלים אינם שיקול מבצעי של החמאס. אבל אני מדבר עלינו עכשיו. אם אתה חושב שלא צריך להיות הבדל בינינו לבין ארגון טרור, שוב, דלג הלאה. אחרי המטוסים, יבואו הטנקים. זוכר את ג'נין? זוכר איך נראה רחוב שעבר בו טנק? כל חזיתות הבתים מתקלפות. שכונות שלמות מתפוררות. רוצה להיות בתוך טנק כזה, למחוץ כל מה שבדרכך?

אתה רואה תמונות הרס וחורבן מעזה. מראים לך בלוקים שבורים. לא מראים לך אנשים שבורים. אנשים שבורים יש רק אצלנו.

האם התמונות האלה מזיזות לך? אם לא, דלג הלאה. אולי הן מעצבנות אותך. אולי זה נראה לך לא מאוזן, לדבר על הסבל הפלסטיני בלי לדבר על הסבל הישראלי. אבל זאת כמובן טעות אופטית: על הסבל הישראלי מדברים כולם, ואת נפגעי הקסאמים מצלמים מסביב לשעון – "ידיעות" ו"הארץ" ו"מעריב" וערוץ 2 ומי לא. ותודה שהם לא בדיוק מקפידים על איזון. אז שתיים וחצי דקות מאל-ג'אזירה, מול שיטפון הצילומים והראיונות מיישובי הדרום – זה מה שיפר את האיזון? טיפה בים ראית עכשיו, לא יותר.

לא, אתה מתעצבן מסיבה אחרת. אולי אתה חושב שאנשים כמוני מזדהים רק עם הסבל הפלסטיני ולא עם הסבל הישראלי. אתה טועה. באמת. כל אזרח שחוטף טיל על הבית שלו סובל, בשדרות או בעזה. פליט הוא פליט, הרוג הוא הרוג. אני גם חושב שהאזרחים בשני הצדדים הם קורבנות של הנהגות פנאטיות, מתלהמות, קצרות-רואי. אם יש סבל שמעורר את הזדהותי, זהו סבל מיותר, סבלם של התמימים.

אבל חשוב גם להיות אמינים ומדוייקים – אפילו בענייני סבל. מי שסובל יותר הם הפלסטינים. על כל מאה הרוגים שלהם, יש לנו הרוג אחד. על כל בית הרוס שלנו, שכונה שלמה נהרסת שם. להם הפציצו בית חולים, לנו לא. הסבל הפרטי בשני הצדדים הוא זהה, אבל הסבל הקולקטיבי בצד שלהם כבד הרבה יותר.

לא, גם זה לא מעניין אותך. אולי התמונות מאל-ג'אזירה מעצבנות אותך כי הן לא ראויות לצפיה בצד שלנו. לא עכשיו. במלחמה כל צד צריך להתרכז בהשגים שלו ובסבל שלו – לא בהשגים של היריב ובסבל של היריב. להציץ בסבל האנושי של ילד פלסטיני זה לערער על המשוואה הפשוטה הזאת. לשבש את הפיתרון המבוקש. מי שמתעקש להציג את הסבל של הצד השני, ולהעמידו על מישור אחד עם הסבל שלנו, מערער באופן יסודי על צידקתנו.

זה נכון. אני מערער. אבל בכל זאת – למה זה מעצבן אותך? אם אתה שלם עם ההתקפה הישראלית, ועם המחיר שהיא גובה מהפלסטינים – למה מציק לך לראות את המחיר הזה מול העיניים? מה הוא כבר ישנה לך? יכול להיות שאתה חושש שחשיפה מוגזמת לסבל הפלסטיני תערער את הביטחון שלך, הביטחון הפרטי שלך, במוסריות שלנו? בתבונה של ההנהגה שלנו? ואולי הכעס הוא פשוט תגובת מגננה – המוח מסרב לקלוט מידע שעלול להזיז אותו מן העמדה הנוחה שכבר התחפר בה?

עובדה שישית: עכשיו יבואו התגובות. הקללות, הנאצות, השנאה בעיניים. שמת לב לעניין הזה? הביקורת של השמאל על הימין תמיד פחות אלימה וברוטלית מן הביקורת של הימין על השמאל. בעיקר בימי מלחמה. השמאל אומר דברים חריפים – אבל לא משתלח בנציגים של הימין. לא סותם פיות ולא ממליץ לאנשים לעבור לעזה או לחו"ל. מעולם לא עלה על דעתי לערער על הלגיטימיות של בני השיח שלי, על היותם לא פחות ישראלים ממני, על כך שהעמדות שלהם ניזונות מדאגה אמיתית לגורל המדינה. משום מה – כל אלה מוטלים בספק, אם לא מוכחשים, בביקורת של הימין על השמאל. הרבה דה-לגיטימציה, מעט מאד ויכוח ענייני.

לא ענייני להגיד: "אם היית חי בשדרות (ולא בבועת האספרסו התל-אביבית) – היית מדבר אחרת". אם הייתי חי בשדרות הייתי חושב בדיוק אותו דבר; רק הייתי פוחד יותר. אבל עזוב אותי: הנה, לפחות 500 אנשים שכן גרים בשדרות חושבים כמוני, והשמיעו קול אחר; ביחד עם שותפים בצד הפלסטיני הם קוראים לעצירת שפיכות הדמים. אז מה איתם? מה הם, רובוטים שנשלטים מרחוק על-ידי אורי אבנרי וגדעון לוי? אולי הם פשוט אנשים שרואים את אותן העובדות ששכניהם רואים, אבל גם את מה שמתרחש בצד השני – ומוציאים מסקנות הפוכות? אולי הם מבינים שהאינטרס העצמי שלהם מכתיב הידברות ופיוס, ולא מלחמה?

עובדה שביעית: למה להתנגד למלחמה: כי היא לא מוסרית או כי היא לא אפקטיבית? אולי אתה חושב שמי שמתרכז בצד המוסרי הוא בהכרח מן השמאל, ומי שמתרכז באפקטיביות הוא ימין או מרכז. אבל זאת אבחנה שגויה.

פתרונות הכוח הישראליים שהיו לא מוסריים בעליל, עד כדי הפרת החוק הבינלאומי (חומת ההפרדה, הפגזות האזרחים בלבנון, והמלחמה הנוכחית) היו תמיד אפקטיביים בטווח הקצר. הם הרחיקו איום מיידי, ובו בזמן גם שיחררו קיטור לאומני בצד שלנו. בטווח הארוך – כולם התגלו או יתגלו ככשלונות קולוסאליים. וזאת מן הטעם המוסרי. כשכל כך הרבה אנשים סובלים כל כך הרבה במשך זמן כה רב מן הענישה הישראלית – סופם להתקומם. וכל התקוממות שוברת את שיאי האלימות של קודמתה. זהו מעגל האלימות שאנו לכודים בו. שני הצדדים נוהגים במופקרות נפשעת, ועדיין, אשמתנו כבדה יותר, משום שמכותינו אלימות הרבה יותר, וממילא רוב מפתחות ההסדר נמצאים בידינו (טריטוריה, אסירים, חופש תנועה, מים).

וכך יוצא שהשיקול המוסרי והשיקול האפקטיבי, לטווח הארוך – מתלכדים. לא מוסרי להפגיז שכונות מגורים, בלי להבחין בין אזרחים ללוחמים, וודאי שלא אפקטיבי. במלחמה הזאת ישראל זורעת את זרעי ההתקוממות הבאה, שתהיה הרבה יותר כואבת. בהתקוממות הבאה הטילים יגיעו עד תל אביב. כן, עד האספרסו שלי. תתפלא, גם אז אעמוד על דעתי שהכל היה בר-מניעה. שאפשר גם אחרת.

אם כן, על מה אתה יוצא להילחם? על עתיד בטוח יותר או על נקמה? ובמי אתה נוקם, בטרוריסטים או בנשים וילדים? נראה לך הוגן שהממשלה והצבא מטילים על כתפיך הצנועות הכרעות כאלה? נראה לך שמישהו ירוויח מהמלחמה הזאת, חוץ מהפוליטיקאים שכבר לא יהיו בשלטון כשהיא תסתיים, ותיחקר, אחרי ההפגנות הסוערות בכיכר, ומסקנות ועדת החקירה יפורסמו ברעש גדול, ואחר כך ייגנזו, ויעלו אבק, ויישכחו מלב?

עד המלחמה הבאה. שתבוא במהרה, בלי ספק. ממשלת אולמרט כבר שברה שיא אחד – שתי מלחמות בקדנציה אחת. מי יעצור את יורשיה?

אולי אתה? אולי תגיד עכשיו, כשאתה ניצב על סיפה של עזה – עד כאן?

שלך,
עידן לנדו, אזרח וסרן מיל'

זוועתון מעופרת יצוקה

אמי עשתה הפגזה לי
הפגזה חמה מן השאול
הפגזה חמה מן השאול
יודעים אתם, לכבוד מה
יודעים אתם, לכבוד מה
יודעים אתם, לכבוד מה

לכבוד הטבח והשכול.


                                                                                                                                                                                                                         רפיח

אבי הבעיר שכונות לי
ופגז לו אבוקה
ופגז לו אבוקה
יודעים אתם, על ראש מי
יודעים אתם, על ראש מי
יודעים אתם, על ראש מי

ראשי שלי המבוּקע.

מושב תקומה
  מושב תקומה

דודי שיחרר אלף טון לי
אלף טון של אבק שריפה
אלף טון של אבק שריפה
יודעים אתם, בשביל מה
יודעים אתם, בשביל מה
יודעים אתם, בשביל מה

בשביל כלום.


     עזה

אש אש, רגיעה רגיעה, סוף

תעשיית הספינים הבטחונית שלנו שוברת את השיאים של עצמה כל יום. פעם היה דרוש מרחק של כמה שבועות, אולי חודשים, מן העובדות לאשורן, כדי לטוות סיפור בדיוני שמעוות אותן לחלוטין. כיום לא חולפים ימים ספורים, לפעמים אפילו יממה בודדת, בין האירוע כפי שהיה, לבין השקר שמופץ בעקבותיו. מדהים להיווכח, שוב ושוב, איך שקרים שנלעסים בחריצות בידי כתבים ופרשנים, הופכים ל"אמת" הרשמית כה מהר.

5 חודשים החזיקה התהדיאה ("רגיעה") מעמד. אומנם היו הפרות קלות, משני הצדדים, אבל זו בהחלט היתה התקדמות אחרי הקטל ההדדי של תחילת השנה.

והנה כך התרסקה התהדיאה.

ב-4 לנובמבר חדר כוח צה"ל לעומק 250 מ' מהגדר, במטרה לפוצץ מנהרה שנחפרה, כך נראה, לצורך חטיפת חיילים. המנהרה הממולכדת התפוצצה, ובחילופי האש הרג הכוח 6 לוחמי חמאס (העיתונים קוראים להם "מחבלים"; אני קורא להם "לוחמים". מי שנלחם מול כוח צבאי הוא לוחם, לא מחבל ולא טרוריסט. אצלנו שומרים את הביטוי "לוחם" רק לחיילינו, בין אם הם תוקפים לוחמים או אזרחים פלשתינים).

מיד, ולא רגע לפני כן, קרסה הרגיעה השברירית בסיחרור המוכר: מטחי קסאמים וגראדים שפוגעים באזרחים ישראלים וברכוש, תקיפות של חיל האוויר, עוד הרוגים ופצועים, סגירת המעברים (כלי לחץ שהשימוש בו אינו תלוי בהתנהגות החמאס, כפי שמתואר כאן), החשכת עזה, בלימת הסיוע ההומניטארי, ויתר פתרונות הפלא של המוח האנליטי שעומד בראש מערכת הביטחון שלנו.

הביטחון והספין. שכן מיד לאחר ההפרה הישראלית הבוטה של הרגיעה התחילו לעבוד על "הסיפור הרשמי". מי שממש מתעמק בדברים האלה מגלה נסים ונפלאות. למשל, הסיפור הרשמי לא תמיד נקבע מראש; לפעמים הוא משתנה מיום ליום, בהתאם לתנודות דעת הקהל. עכשיו כולם "יודעים" שהחמאס בעצם שבר את הרגיעה. אבל בהתחלה עוד הודו בחצי פה שישראל בעצם עשתה זאת. אלא שמיד הוסיפו: "גם הפעולה שנעשה בשבוע שעבר כדי לפוצץ מנהרה נעשתה כדי לשמר את הרגיעה. היה ברור לישראל שהוצאת פיגוע דרך המנהרה, היתה מביאה להפסקת הרגיעה. למרות זאת, חמאס פעל לחדש את פעילות הטרור מרצועת עזה, תוך שהוא מפר לחלוטין את כל תנאי הרגיעה".

במלים פשוטות: הפרנו את הרגיעה כדי שהם לא יפרו אותה לפנינו. ברור שזה לא נחשב הפרה, בשיח הישראלי; אצלנו קוראים לזה "פעולה". אך העובדות היבשות מראות כי צה"ל חדר לשטח פלשתיני (זוכרים שעזה "שוחררה"? שהם אמורים להיות ריבונים בשטחם?) והרג שם 6 לוחמים. ממש כמו בלבנון, לפני המלחמה האחרונה, ישראל מתקשה להפנים את ההדדיות של מושג ה"גבול": הם לא נכנסים אלינו ואנחנו לא אליהם. לא לא, אצלנו הגבול הוא תמיד "בשבילם"; בשבילנו, הוא בגדר המלצה בלבד. ברצוננו נחצה אותו, נעשה מה שבא לנו בשטח האויב (כלומר, השטח שהפקדנו בידיו, בעירבון מוגבל), וכשהוא יתעורר לנקום בנו – ניילל לשמים: תראו אותם, שברו את כללי המשחק.

אם צה"ל לא מסוגל לשמור על הרגיעה – שיאמר זאת בפה מלא. ואז יידעו כולם, כולל תושבי שדרות ואשקלון, שחייהם ושלומם של אזרחי ישראל לא מספיק חשובים כדי לשמור על הפסקת האש. מה שמחליא כלך כך הוא הרטוריקה הפייסנית, השקרנית, שנלווית לתוקפנות הישראלית. והרי מדובר בדפוס חוזר ונשנה: בכל פעם שמפלס הדם יורד, והקרקע בשלה להסדרים מקיפים יותר, קופץ להם הפיוז, לגנרלים שלנו. שקט לא יהיה כאן.

מה הקפיץ אותו הפעם? הנה ניתוח חריף של צבי בראל מ"הארץ". בראל מזכיר שלפי ההסכם שהושג ביוני בתיווך המצרי, עוד חודש היתה ישראל אמורה להחיל את כללי הרגיעה גם בגדה המערבית. כלומר, להפסיק עם הפשיטות היומיומיות בחברון ובשכם ולתת לחמאס להשתלט שם על כוחותיו. בראל משער: "הדבר האחרון שישראל מתכוונת לו הוא להניח לחמאס להכתיב רגיעה גם שם". ריסוק התהדיאה, אם כן, על חשבון שלומם של תושבי הדרום, נועד להסיר מעל הפרק כל סיכוי שהחמאס ידחוק את רגלי חיל החסות של אבו-מאזן כגורם האחראי על ניהול הסכסוך מול ישראל.

אני מסכים, אבל יש עוד. כמו תמיד, המדיניות הישראלית היא תערובת של רישעות ואיוולת. בראל מצביע על הרישעות (הקרבת תושבי הדרום לטובת משחק פוליטי ציני), וסביר שזו אכן מנחה את חשיבתם של ה"אנליטים" במערכת. אבל ישנם תמיד גם חמומי המוח, מפקדי השדה, שמבעבעים "לחץ מבצעי" כלפי מעלה בתקופות רגיעה, וכשהוא מצטבר ומצטבר, אין לו מוצא אלא בפיצוץ. איוולת שטופת דם, לאו דווקא רישעות. וגם אין לי ספק שבצד הפלשתיני יש כאלה ויש כאלה, אלא שכמו תמיד, אני את חרפתנו אגיד, לא את חרפתם.