לא למות טיפש

במערכת מודולרית כמו מערכת הדקדוק, שכל חלקיה פועלים במשולב, מתעוררות באופן טבעי שאלות "ממשק"; כלומר, שאלות הנוגעות לתקשורת בין המודולים השונים. כיצד מתקשרים המורפולוגיה והתחביר, או הסמנטיקה והתחביר? שאלה מרכזית שמעסיקה בלשנים זה כמה עשורים, היא עד כמה "אוטונומי" התחביר. במלים אחרות, איזה חלק מן הכשירות התחבירית שלנו אינו תלוי ואינו מותנה בכשירויות לשוניות אחרות, לדוגמה, הכשירות הסמנטית. דרך אחרת לשאול זאת היא: לאילו תכונות סמנטיות, אם בכלל, התחביר רגיש? באיזה ידע סמנטי, אם בכלל, הוא משתמש?

ניתן לדמיין תשובות שונות לשאלה זו. תשובה אחת, שהיתה פופולרית מאד לפני כ-40 שנה, היתה שהתחביר אוטונומי לגמרי. תשובה אחרת, בעלת שורשים הסטוריים קדומים יותר, גורסת שכל התחביר "פרזיטי" על הסמנטיקה, ובעצם אין לו קיום עצמאי. בין שני הקטבים הללו פרוש מגוון של עמדות ביניים. תזת "האוטונומיה של התחביר" היתה עמדה רדיקלית מאד בזמנה, שעוררה התנגדות רבה, אך בפועל הוכיחה עצמה כעמדה פורייה: במאמץ לאשש או להפריך אותה, התגלו עובדות רבות ונוסחו עקרונות דקדוקיים שונים, שהראו שאכן התחביר, במידה לא מעטה, אינו תלוי בסמנטיקה. יחד עם זאת, במהרה הובן שאי אפשר להחזיק בגירסה הרדיקלית הראשונית, שכן קיים אוסף תכונות סמנטיות, מצומצם אבל אוניברסלי, שמשפיע ישירות על התחביר.

כיצד מגלים את אוסף התכונות הללו? איך מתחילים? אפשר אולי למנות את כל התכונות הסמנטיות שנראות לנו רלבנטיות. נחשוב על תכונות של שמות עצם, פעולות או טענות:
 
1. האם שם העצם מציין בעל חיים מבויית או לא?
2. האם שם העצם מציין חומר אורגאני או מלאכותי?
3. האם הפעולה מוסרית או לא?
4. האם הפעולה הכרחית או מיותרת?
5. האם הטענה אמיתית או שקרית?
6. האם הטענה משכנעת או לא?
 
התכונות ב-(6)-(1) כולן בעלות חשיבות קוגניטיבית ראשונה במעלה בחיי היומיום. כל בן אנוש חייב, מגיל צעיר מאד, לדעת להבחין בין בעלי חיים מבוייתים ופראיים, שכן לאבחנה זו יש השלכות מיידיות על התייחסותו אליהם. ודאי שחשוב לנו לדעת אם טענה ששמענו היא אמיתית או שקרית, האם פעולה שנדרשנו לבצע מוסרית או לא וכיוב'.

למרות שאין חולק על חשיבותן של תכונות אלה – מתברר שהן לחלוטין לא רלבנטיות לדקדוק. ככל הידוע לנו, אין שום כלל דקדוקי, בשום שפה שהיא, שמותנה באחת התכונות הללו. לא נמצא באף שפה כלל בנוסח "אם שם העצם שבעמדת הנושא מציין בעל-חיים מבויית, אז נטיית הפועל תהיה X, ואם הוא מציין בעל-חיים פראי, נטיית הפועל תהיה Y". לא נמצא גם כללים כמו "טענות אמיתיות יופיעו אחרי המילה X, טענות שקריות אחרי המילה Y". במלים אחרות – מבחינת הדקדוק האנושי, כל התכונות ב-(6)-(1) פשוט לא קיימות. הן לא מעניינות את הדקדוק, לא משתקפות בו ולא משפיעות עליו.

חשוב להבין שהעובדה הפשוטה הזאת בכלל איננה טריביאלית. קל להעלות על הדעת מציאות שונה, שבה תתקיים זיקה הדוקה יותר בין החשיבות הקוגניטיבית של תכונות סמנטיות לבין האפקט התחבירי שלהן. ככלות הכל, התכונות ב-(6)-(1) משפיעות גם משפיעות על הבטים אחרים של הקוגניציה וההתנהגות שלנו – אמונות, תגובות חברתיות וכד'. מדוע אינן משפיעות על הדקדוק?

התשובה העמוקה לשאלה הזאת תהיה חייבת לקחת בחשבון את כל הגורמים הפיזיים והביולוגיים שהשפיעו על עיצוב הדקדוק שלנו, תחום שמעט מאד ידוע עליו כיום. במקום להיכנס לספקולציות, ננסה להבחין, באופן אמפירי, אלו תכונות סמנטיות בכל זאת רלבנטיות לדקדוק. הפעם נעשה זאת מתוך התבוננות קרובה במה שעולה מתוך השפה עצמה.

במשפטים נעדרי פועל בעברית, ניתן להשתמש באוגד או להשמיט אותו:
 
7. גיל שוטר.
8. גיל הוא שוטר.
9. גיל שיכור.
10. גיל הוא שיכור.
 
שימו לב ש-(8)-(7) הם שווי-משמעות: השם "שוטר" הוא חד משמעי, ושני המשפטים פשוט טוענים שקבוצת השוטרים כוללת את גיל. לעומת זאת, (10)-(9) אינם בהכרח נרדפים. למעשה, (9) הוא דו-משמעי, ורק אחת ממשמעויותיו מתקיימת ב-(10). התכונה "שיכור" יכולה לציין מצב חולף, או תכונת אופי קבועה. בעוד שגם (9) וגם (10) מתיישבים עם הקריא "גיל הוא בעל התכונה הקבועה של היות שיכור", הרי שרק (9) מתיישב עם הקריא "גיל נמצא במצב שכרות חולף". במלים אחרות, נוכחות האוגד "הוא" מחייבת את קריא התכונה הקבועה ופוסלת את קריא המצב החולף.

מסקנה זו מתחזקת כאשר בוחנים שמות תואר שמעצם משמעותם יכולים לציין רק מצב חולף. במקרה כזה, תוספת האוגד פשוט תניב משפט בלתי אפשרי (המצויין בכוכבית):
 
11. גיל נגיש/נוכח.
12. * גיל הוא נגיש/נוכח.
           
באופן פשטני, ניתן לנסח את הכלל הבא:
 
13. במשפט לא פעלי, האוגד מתיישב רק עם נשוא שמציין תכונה קבועה.
 
שימו לב שהתיאור "מציין תכונה קבועה", כשלעצמו, הוא תכונה סמנטית; כאמור, זו התכונה הסמנטית שמבחינה בין "שוטר" ל"נגיש". (13) הוא כלל דקדוקי שמתייחס מפורשות לתכונה סמנטית, תכונה שחייבת להיות זמינה לתחביר. כמובן, אי אפשר לבסס מסקנה גורפת כל כך כל בסיס דוגמה אחת או שתיים. אבל מסתבר שבמקרה הנוכחי, האבחנה בין תכונה קבועה למצב חולף היא אכן אבחנה חשובה בשפות רבות. בספרדית, למשל, קיימים שני פעלי "היה"; אחד מופיע עם נשוא שמציין תכונה קבועה, השני עם נשוא שמציין מצב חולף.

נביט בדוגמאות נוספות. במשפטי זיקה בעברית, הבנויים על המושא הישיר, ניתן לחזור על מושא זה עם כינוי גוף או לא (קו תחתון מציין זהות רפרנציאלית):
 
14. הזקנה שיוסי מראיין קמה מהכיסא.
15. הזקנה שיוסי מראיין אותה קמה מהכיסא.
 
דומה שהבחירה בין הצורה הקצרה (14) לצורה הארוכה (15) היא עניין של העדפה תלויית-הקשר; הדקדוק עצמו מאפשר את שתיהן. אך למעשה, מתברר שיש הקשרים שמחייבים את הצורה הארוכה:
 
16. * הזקנה שמוסיקת רוק מעצבנת קמה מהכיסא.
17. הזקנה שמוסיקת רוק מעצבנת אותה קמה מהכיסא.
 
מדוע כינוי הגוף ניתן להשמטה ב-(14) אך לא ב-(16)? מהו "ההבדל שעושה הבדל" בין שתי דוגמאות אלה? שוב, כל מיני אפשרויות עולות על הדעת, ואי אפשר להחליט ביניהן בלי לבדוק בפועל מהי ההכללה הנכונה. מי שבודק לעומק, מגלה שהתכונה הרבלנטית מאד ספציפית: האם הפעולה במשפט הזיקה היא רצונית ומכוונת או לא. כאשר הנושא של משפט הזיקה הוא בן אנוש, כמו "יוסי" ב-(14), הוא מסוגל – אך לא מוכרח – לפעול באופן רצוני. אבל כמובן שנושא כמו "מוסיקת רוק" ב-(16) איננו מסוגל לפעולה רצונית. כינוי הגוף הכרחי רק כאשר הפעולה לא רצונית ומכוונת.

שימו לב שאין חשיבות לעצם היותו של הנושא בן-אנוש, אלא רק לשאלה האם הפעולה היא רצונית או לא. בהנחה שתינוק אינו בוכה באופן רצוני ומכוון, (18) אינו דקדוקי ללא "אותה" אחרי "מעצבן"; לעומת זאת, כיוון שהפעולה ב-(19) היא במפורש מכוונת, ניתן לוותר על "אותה".
 
18. * הזקנה שהתינוק הבוכה מעצבן קמה מהכיסא.  
19. הזקנה שהדייר החדש בכוונה מעצבן קמה מהכיסא.
 
הוכחה סופית להכללה שלנו באה מפעלים שיכולים לשנות את משמעותם כליל כאשר הם מציינים פעולה רצונית. הביטו בזוג הבא:
 
20. הזקנה שהבוס מעסיק קמה מהכיסא.
21. הזקנה שהבוס מעסיק אותה קמה מהכיסא.
 
הפועל "מעסיק" יכול לציין "מחזיק את X כמועסק/ת", או "ממקד את מחשבותיו של X". שימו לב שהמשמעות הראשונה כרוכה בפעולה רצונית מצד הנושא, והשנייה לא כן. ואומנם, (20) יכול להתפרש רק במשמעות הראשונה, ואילו (21) מאפשר את שתיהן.

נוכל לנסח כלל תיאורי כדלקמן:
 
20. במשפט זיקה הבנוי על מושא ישיר פנימי, כינוי גוף הכרחי בעמדת המושא אם הפעולה במשפט איננה רצונית ומכוונת.
 
כמובן ש-(20) טעון הסבר, דבר שלא נוכל לעשות כאן. יתירה מזאת, קוראים עירניים ישימו לב לכך ש-(20) תקף רק במידה שהפועל במשפט הזיקה מציין השפעה פסיכולוגית – עוד עובדה שנותיר ללא הסבר. לענייננו, חשובה העובדה ש-(20) מזהה תכונה סמנטית רלבנטית לתחביר, קרי, "האם הפעולה רצונית ומכוונת או לא". גם כאן, בדיקה השוואתית בשפות העולם מגלה שמדובר בתכונה חשובה מאד לתיאור תופעות תחביריות מגוונות.

גילינו, אם כן, שתי תכונות סמנטיות שהתחביר רגיש אליהן, במובן זה שיש כללים תחביריים המתייחסים אליהן ישירות: האם הנשוא מציין תכונה קבועה או מצב חולף, והאם הפועל מציין פעולה רצונית ומכוונת או לא. האם מוצדק לומר ששתי תכונות אלה הן בעלות חשיבות קוגניטיבית גדולה מזו של התכונות ב-(6)-(1)? ככל הנראה, לא. כל קביעה כזאת תהיה לא מבוססת. יחד עם זאת, החקירה הבלשנית יוצרת חיץ ברור בין שתי קבוצות התכונות, וקובעת שרק אחת מהן נגישה ורלבנטית לתחביר. כך בנוי הדקדוק המנטלי, וזהו אופיו של הממשק בין התחביר לסמנטיקה. יהיו מי שיצרו על כך שהממשק הזה איננו אינטואיטיבי באופן מיידי; אולם הבלשן צריך לברך על כך שעולם החקירה שלו איננו מובן מאליו, ורק התמודדות מקיפה עם עובדותיו מחלצת ממנו תובנות כלליות אודות השפה האנושית.

ברשימות הקודמות השתמשנו לא פעם במושג "נושא", "נושא תחבירי" או "נושא דקדוקי". במקום אחד טענו שהנושא התחבירי אינו חופף בהכרח לנושא הסמנטי; במקום אחר טענו שנושא תחבירי יכול להיות "ריק", כלומר, משולל קיום פונטי. בכל הדיונים הללו לא התעכבנו יותר מדי על הגדרת מושג הנושא, ופשוט הנחנו שקיימת הסכמה כלשהי לגביה. אך לאמיתו של דבר, המצוי בבלשנות המודרנית יודע עד כמה הדבר רחוק מן האמת. מושג "הנושא הדקדוקי" ניצב בעבר ובהווה במרכז החקירה הבלשנית, ומספר התיאוריות הכרוכות בו רק גדל והולך. מותר לומר בביטחון שאין כל הסכמה כללית כיום בקרב חוקרי הלשון בדבר הגדרה מדוייקת וחד-משמעית של "הנושא". יתירה מזאת, בלשנים לא מעטים מאמינים שלא בכדי הדבר, שכן מושג "הנושא" הוא פיקציה תיאורטית, צביר הטרוגני כל כך של תכונות ואפיונים עד שאין בו כל ערך הסברי.

על מנת להבין כיצד הגיעו הבלשנים למסקנה מוזרה זאת, בשעה שבתי הספר בכל העולם ממשיכים לשנן לתלמידים את האבחנה בין נושא-נשוא-מושא, צריך להכיר את השונות העצומה בין האלמנטים שמתוארים כ"נושאים" בשפות רבות בעולם. לא נוכל לעשות זאת כאן, כמובן. תחת זאת נתמקד במופעים השונים של נושא המשפט העברי, ונשאל– האם יש להם דבר מה משותף?

נוח לפתוח את הדיון באמצעות הצגתם של הקריטריונים העיקריים לזיהוי הנושא של המשפט. שימו לב שכל קריטריון מתמקד בהבט אחד של "הנושא", ואין כל קשר הכרחי ביניהם.
 
הנושא הוא…
1. הדבר שאודותיו נסוב המשפט.
2. מי שפועל, או מחולל את הפעולה במשפט.
3. בהכרח שם עצם.
4. שם העצם שקובע את נטיית ההתאם של הנשוא.   
 
הבעיה העיקרית עם קריטריונים אלה היא שאף אחד מהם איננו הכרחי, ואף לא מספיק, להיותו של אלמנט כלשהו "נושא". בנוסף, במקרים רבים הקריטריונים סותרים זה את זה, ולא ברור מי מהם עדיף.

הביטו ב-(1). אומנם נכון שבמקרים רבים, בהיעדר אינטונציה מיוחדת, הנושא הדקדוקי יהיה גם "נושא השיח", הדבר שאודותיו מדובר; לדוגמה, (6). אבל מה בדבר דוגמאות כמו (7)-(9)? (כוכבית מציינת משפט בלתי אפשרי).
 
6. האיש הגבוה הוביל את הילדה המתולתלת.
7. את הילדה המתולתלת, האיש הגבוה הוביל.
8. * את הילדה המתולתלת, האיש הגבוה הובילה.
9. זה טפשי שלא הדליקו את האור.
 
כל דובר ילידי שיישאל על כך, יגיד ש-(6) אולי נסוב על "האיש הגבוה", אבל (7) בפירוש נסוב על "הילדה המתולתלת". באופן כללי, יש להודות שקריטריון (1) די מעורפל, משום שסיטואציות שיח שונות יכולות בקלות להטות את החלטתנו על הדבר שאודותיו נסוב המשפט. אך האם נסכים לזיהוי "הילדה המתולתלת" כנושא ב-(7), בהסתמך על (1)? אם כן, כיצד ניישב זאת עם העובדה שדווקא "האיש הגבוה" הוא שם העצם שקובע את נטיית הפועל, כפי שמלמד הניגוד בין (7) ל-(8)? קריטריונים (1) ו-(4) "מתנגשים" בדוגמה (7). ומה בדבר משפטים כמו (9), המכילים "נושא סתמי"? ידוע שנושא סתמי, כשמו כן הוא – אלמנט נטול משמעות. האם ניתן לומר ש-(9) נסוב על "זה"? מה זה "זה"? איך יכול משפט להיות נסוב על אלמנט נטול משמעות?

קריטריון (2) לא מקדם אותנו הרבה:
 
10. הגדר הקיפה את המגרש.
11. מיכל בת 11.
12. האם למשפט הזה אין נושא?
 
משפטים כמו (12)-(10) ואינספור אחרים אינם מכילים שום נושא שפועל או מחולל פעולה; פשוט, לא מתחוללת בהם שום פעולה, גם אם הם מכילים פועל, כמו (10). האם נרצה להסיק מכך שמשפטים אלה אינם מכילים נושא? קרוב לוודאי שלא. הדוגמאות ב-(12)-(6) מראות דבר חשוב: קריטריונים סמנטיים או פרגמטיים כמו (2)-(1) – כלומר, קריטריונים מבוססי-משמעות – אינם יכולים לספק אפיון ממצה ומועיל של מושג הנושא הדקדוקי. הם מעורפלים מדי, כלליים מדי, ופשוט אינם חלים על נתח נכבד ממשפטי השפה הטבעית. בילדותי למדתי בבית-הספר שהנושא של "אסור לעשן" הוא "לעשן", וההסבר היה: כי זה כמו "העישון אסור". עד היום אני מצטער שלא שאלתי את המורה מה הנושא של "חבל לעשן". באמת, מה עושים כשאין אנלוגיה? (*"העישון חבל" אינו דקדוקי).

נכון, תמיד אפשר לאכוף בכוח קריטריונים כמו (2)-(1). יכול מישהו להכריז: כן, (7) נסוב על "האיש הגבוה"; ב-(10) דווקא יש פעולה, וכיוב/. אלו יהיו הכרזות, לא הסברים; הן יהיו מנותקות מן השיפוטים הטבעיים של דוברי השפה, ובתור שכאלה חסרות כל ערך, זולת אולי להציל תיאוריה שוקעת.

נשאלת השאלה – האם קריטריונים תחביריים, דוגמת (4)-(3), מוצלחים יותר? במובן מסויים, כן; אלו קריטריונים ברורים לגמרי, ולכן קל לבדוק את תקפותם. למרבה הצער, מתברר שגם הם יוצרים לא פחות בעיות משהם פותרים. ראשית, שימו לב שבמשפטים נעדרי פועל הנושא אינו חייב להיות שם עצם, בסתירה ל-(3): ב-(13) הנושא הוא צירוף יחס, וב-(14) הוא צירוף (שם) תואר.
 
13. מאחורי השידה זה מחבוא טוב.
14. אדום עם פסים זה לא מה שאני צריך עכשיו. (מצביע על חולצה)
 
גם כאן, יכול מישהו להכחיש שהעמדה לפני "זה" היא עמדת הנושא; אולם ברור שעמדה זאת קובעת את ההתאם במשפט, כנדרש מן הנושא על-פי קריטריון (4):
 
15. מיכל זאת הילדה שממול.
 
יחד עם זאת, גם קריטריון (4) בעייתי בפני עצמו. האם מקור ההתאם במשפט תמיד יהיה הנושא התחבירי? הביטו במשפט (16):
 
16. היו אמורים להגיע הרבה אוהדים לאצטדיון.
 
הפועל והתואר הראשיים, "היו" ו"אמורים", מתאימים עם "הרבה אוהדים". אבל שם העצם "הרבה אוהדים" נמצא בתוך פסוקית המקור ולא בפסוקית הראשית. במלים אחרות, המבנה של (16) הוא (17) ולא (18):
 
17. היו אמורים [להגיע הרבה אוהדים לאצטדיון].
18. היו אמורים [להגיע] הרבה אוהדים לאצטדיון.
 
הסיבה ש-(18) איננו מבנה אפשרי היא שהוא מפר כלל תחבירי בסיסי: מאייך של פועל חייב להימצא בפסוקית של הפועל. ב-(18) "לאצטדיון" מאייך את שם הפועל "להגיע", אך אינו כלול בפסוקית שלו. אבל אם המבנה של (16) הוא (17), "הרבה אוהדים" גם הוא כלול בפסוקית המקור. יחד עם זאת, הבחנו כבר שזהו שם העצם שקובע את ההתאם על הפועל ושם התואר הראשיים. אם קריטריון (4), שקושר "נושא" עם התאם, תמיד תקף, אנו נאלצים להסכין עם הפרדוקס הבא: הנושא של המשפט הראשי יכול להימצא בתוך פסוקית משועבדת. זו מסקנה אבסורדית, והיא מאלצת אותנו לדחות גם את (4) כקריטריון הכרחי להגדרת "נושא".

על פניו, נראה שהדיון שלנו מוליך למסקנות פסימיות. מושג "הנושא" עבר דקונסטרוקציה שיטתית, עד שלא נותרה בו תכונה מהותית אחת. כפי שציינתי, בלשנים רבים היום חיים בשלום עם המסקנה הזאת. במקום לחפש אחר "הגביע הקדוש" – אותה תכונה מסתורית שתגדיר, אחת ולתמיד, את כל הנושאים בכל השפות – הבלשנים נקטו בגישה מוכרת מתולדות המדע: הם פירקו את הבעיה הגדולה לבעיות קטנות יותר, ותקפו אותן בנפרד. כך, יש תיאוריה מסויימת, בתחום חקר השיח, שמאפיינת את "הדבר שעליו נסוב המשפט"; יש תיאוריה אחרת, בתחום הסמנטיקה הלכסיקלית, שמתארת כיצד פעולות ואירועים מיוצגים בשפה; ויש תיאוריה תחבירית שמטפלת ביחסי התאם בין שמות עצם לפעלים במשפט. התיאוריות הללו מודולריות, אך מקיימות אינטראקציה הדדית כמו גלגלי שיניים האחוזים זה בזה. מושג ה"נושא" איננו מושג יסודי עוד, ממש כפי שמושג ה"אלקטרון" איננו עוד מושג יסודי בפיסיקה.

האם זה אומר שבלשנים חדלו להשתמש במונח "נושא"? לא, ממש כפי שהפיסיקאים לא החליפו את מושג האלקטרון, בדיבורם היומיומי, ברשימה הטרוגנית של חלקיקים וגדלים יסודיים יותר. זה אומר פשוט שאלה גם אלה מודעים לכך שיש פער בין השפה שבה אנו מדברים על התופעות לבין התופעות עצמן. וגם כשהעולם מתפרק לנו מתחת למבט, השפה מפתה אותנו אל הסינתזה.

הלשון היא נחלת כולם – אין לה בעל בית יחיד, אזרחים מועדפים או ממשלה נבחרת. במובן מסויים, נגישות-לכל זו היא ברכה לבלשן, שצריך רק לצאת לרחוב ולהטות אוזן לעוברים ושבים על-מנת לאסוף חומרי-גלם לעבודתו. במובן אחר, זו קללה לבלשן, שכן הנגישות הטוטאלית הזאת מייצרת אינספור דעות קדומות ואמונות שווא. לכל אחד יש דעה משלו בענייני שפה; זה רגיש להיעלמות החיריק מבניין "הפעיל", האחר נזעק לגונן על העברית מפני "אינגלוז" יתר, וכולם כולם מתחבטים במשך דורות בשאלה האם "עט" זה זכר או נקבה.

קצת קשה לפלס דרך בסבך הרגישויות הללו, והבלשן מוצא עצמו מתקנא במומחים אזוטריים יותר. רבים מאיתנו מגדלים פרחים בעציצים וכולנו שוטפים ידיים בכיור; יחד עם זאת, אף אחד לא מעלה על דעתו שפעילויות אלה מקנות לו הבנה כלשהי בעקרונות המיון הבוטאני או בפיזיקה של התערבלות נוזלים. יתר על כן, אף אחד אינו מבלבל בין היכולת לראות לבין הבנה באופטיקה או במנגנון הראייה במוח. אבל משום מה, רבים מניחים שיכולתם לדבר בשפה כלשהי מקנה להם, אוטומטית, הבנה בלשנית. הכשל הזה כולו תרבותי, אין לו בסיס רציונלי, ואף על פי כן, הוא עובדה קיימת, מכשול קבע בפני הבלשן.

אחת הסיבות העיקריות לכשל המדובר היא ההנחה הרווחת שכללי השפה המדוברת נקבעים באופן נורמטיבי על-ידי רשות כלשהי (האקדמיה ללשון) או מורשת הסטורית (שפת המקרא והמשנה). אולם כל מי שבוחן ברצינות את עקרונות השפה המדוברת, מגלה מהר מאד שרובם המכריע אינם תלויים בשום הכתבה נורמטיבית, ולמעשה, לעתים קרובות חותרים נגד הכתבה כזאת. הלשון המדוברת משלמת מפעם לפעם מס שפתיים לנורמה, ובעשותה כן מולידה יצורים לשוניים שזרותם בולטת לכל אוזן (הרפיית בג"ד כפ"ת אחרי ו' החיבור – שבימינו שרדה רק בעברית של קריינים – היא דוגמה טיפוסית). מה שמעניין מבחינה בלשנית, ונעלם מעיני הציבור, הוא שהשפה המדוברת נשלטת על-ידי חוקיות ברורה וקשוחה לא פחות מן השפה "התקנית".

אמת רווחת בבלשנות גורסת, כי כל "טעות" (סטייה מהכלל התקני) של דובר ילידי חושפת למעשה כלל לא-מודע. בעצם, דוברים אף פעם אינם טועים באופן שרירותי וקפריזי; הם פשוט מצייתים לכללים המעוגנים היטב בדקדוק הספציפי שלהם בפרט, ובדקדוק האוניברסלי בכלל. נזכיר בקצרה שתי דוגמאות רווחות בעברית. האחת, הנטייה לבטל את הקוליות (הפעלת מיתרי הקול) של עיצור המופיע לפני עיצור לא-קולי: אנו אומרים "סכוכית" במקום "זכוכית", "ספתא" במקום "סבתא" וכדומה. ולהיפך, הקניית קוליות לעיצור המופיע לפני עיצור קולי: אנו אומרים "הזביר" במקום "הסביר", "מוגדם" במקום "מוקדם" וכדומה. מדובר בכלל פונולוגי מוכר, שפועל בשפות רבות, וגם בעברית המדוברת, וכל ניסיון לגבור עליו באופן תכתיבי נועד לכישלון. יחד עם זאת, הכלל המדובר פועל במצבים מסויימים בלבד; לא כל שני עיצורים סמוכים ישתוו בערך הקוליות שלהם: אנו אומרים "עכבר" ולא "עכפּר", "סביבה" ולא "זביבה". הבחירה בצורה "לא תקנית", אם כן, איננה שרירותית בכלל. עקרון כלשהו – שהוא הוא מוקד עניינו של הבלשן – קובע מתי יפעילו הדוברים את הכלל הלשוני ומתי לא. עקרון זה אינו מופיע בספרי הדקדוק התקני, וסביר להניח שגם הדובר הלהוט ביותר אחר דיוק לשוני כלל אינו ער לו.

דוגמה נוספת, שהפכה זה מכבר לקלישאה של תיקוני לשון, נוגעת לטעויות זכר ונקבה במערכת המספרים. זהו ה"עשר שקל" הידוע לשמצה, וחברו הפחות מוכר, "שלושה ילדות". גם כאן, הסיבה ל"טעות" מתחוורת מיד למי שבוחן את סימון המין במערכת השם בעברית. בעוד ש"_ה" (בקמץ) היא סיומת נקבה אופיינית של שמות עצם, בספרות 3 עד 10 היא דווקא סיומת הזכר. למה? ככה. מובן שאנומליה כזאת עומדת בסתירה לחוקים הטבעיים של השפה, ועל כן הדוברים "מתקנים" אותה, כך שסיומות הזכר והנקבה במערכות השם והמספר ישתוו. הקרב על הגייה "נכונה" של מספרים – ערך מקודש בעיני רבים – הוא קרב אבוד מראש. כפי שלא ניתן לדכא, באמצעות חינוך, את רפלכס המיצמוץ לנוכח עצם הקרב במפתיע לעין, כך לא ניתן לדכא את ההגייה הספונטנית של "עשר שקל". לבלשן לא נותר אלא להיאנח לנוכח כמויות האנרגיה ועוצמות הרגש הכרוכות במאבקי סרק כגון זה.

נסיים בדוגמה מוכרת פחות, אך מאירת עיניים במיוחד. במשפטים רבים בעברית, הנושא והפועל יכולים להחליף מקומות:
 
1. הדייסה נגמרה.
2. נגמרה הדייסה.
 
כרגיל, יש התאם בין הפועל לנושא; במקרה זה, נטיית הפועל היא בגוף שלישי יחיד נקבה. שימו לב כעת שבעברית מדוברת ההתאם בדוגמה (2) יכול להיות חלקי:
 
3. נגמר הדייסה.

משפט (3) הוא "לא תקני", ואף על פי כן, הוא ודומיו שגורים למדי. ההתאם ב-(3) מוגבל לגוף שלישי יחיד, בעוד שהמין אינו תואם: הנושא בנקבה, הפועל בזכר. לנוכח משפטים דוגמת (3), הבלשן יכול לנקוט שתי אסטרטגיות. האחת – לפסול אותם על הסף כלא-תקניים, ולכן, נטולי-עניין. השנייה – לנסות לחשוף את החוקיות שלהם. האסטרטגיה השנייה, כצפוי, מובילה לתגליות מעניינות.

גם כאן, מסתבר שה"טעות" ב-(3) איננה מקרית. התאם חלקי בעברית מוגבל בשני אופנים. ראשית, התכונה הלא תואמת יכולה להיות מין, כמו ב-(3), או מספר, כמו ב-(4), אבל לא גוף, כפי ש-(5) מראה (כוכבית מציינת משפט בלתי אפשרי):
 
4. נשאר ביסקוויטים.
5. * נשארתי/נשארת ביסקוויטים.
 
שנית, התאם חלקי אפשרי רק כאשר הפועל קודם לנושא, ולא כאשר הנושא קודם לפועל:
 
6. * הדייסה נגמר.
7. * ביסקוויטים נשאר.
 
(7)-(6) אפשריים (אם בכלל) רק בהגיית מיקוד מוטעמת, עם הפסק בין שתי המלים ("הדייסה – נגמר!"), אבל בוודאי שלא בהגייה הנייטרלית של (4)-(3). גילינו איפוא חלוקה מעניינת: בתוך קבוצת המשפטים ה"לא תקניים" (7)-(3), ישנם כאלה שהדובר הילידי יקבל ((4)-(3)) וכאלה שהוא ידחה ((7)-(5)). החלוקה נענית לתיאור שיטתי, ועל כן חייבת לנבוע מעקרונות כלליים. למעשה, עברית ושפות אחרות מספקות עדויות לרוב שאכן מדובר בעקרונות כלליים. נדגים זאת ביחס לתלות שמצאנו בין התאם חלקי לבין סדר המלים.

בעברית לא רק פעלים נושאים התאם, אלא גם כמתים (אין – אינו, אינה, אינם…; יש – ישנו, ישנה, ישנם…; כל – כולו, כולה, כולם…). שימו לב שקיים קשר הדוק בין הופעת ההתאם על הכמת לבין סדר המלים: התאם יכול וחייב להופיע רק כאשר שם העצם הקשור לכמת קודם לו (בדוגמאות להלן הצורה שלפני הקו הנטוי אפשרית, זו שאחריו איננה אפשרית):
 
8. כל/*כולם הילדים עזבו.
9. אין/*אינם ילדים בחצר.
10. הילדים כולם/*כל עזבו.
11. הילדים אינם/*אין בחצר.  
                         
לכאורה, העובדות ב-(11)-(8) אינן קשורות לעובדות ב-(4)-(3) ו-(7)-(6). אך למעשה, הכללה אחת חובקת את כולן: התאם חלקי על פועל או כמת אפשרי (או הכרחי) רק כאשר הוא מופיע לפני שם העצם הקשור אליו. בדיקה בשפות אחרות מראה שההכללה הזאת נכונה גם בהן, וחורגת מעבר לפעלים וכמתים: התאם חלקי תמיד יהיה "קדימה" (שם העצם מופיע אחרי האלמנט עם נטיית ההתאם), התאם מלא יהיה לאחור.

איך כל זה קשור לדיון על שפה תקנית, טעויות וכללים לא-מודעים? הקשר פשוט וטבעי. המחקר הבלשני חושף הכללה בעלת תוקף אוניברסלי (זו שנוסחה בפיסקה הקודמת). הכללה זו, מסתבר, חלה גם על עובדות "תקניות", כמו הניגוד ב-(8), וגם על עובדות "לא תקניות", כמו הניגוד בין (3) ל-(6). מובן שזה לא סוף הדרך – כעת צריך הבלשן לגזור את ההכללה מעקרונות כלליים כלשהם, דבר שלא נוכל לעשות כאן. יחד עם זאת, מצב העניינים הזה מראה בבהירות שהאבחנה בין "תקני" ל"לא תקני", במקרים רבים, היא משוללת כל ערך בלשני; אותם חוקים וכללים חלים על כל גילויי השפה המדוברת, תקניים או לא, ולעתים אף בכל השפות. מובן מאליו שהאבחנה בין "תקני" ל"לא תקני" יכולה לשמש, ואף עושה זאת בפועל, לצרכים אחרים; תיוג סוציו-אקונומי, זיהוי השתייכות אתנית, "אישוש" של דעות קדומות וכיוב'. כל אלה ראויים לחקירה סוציולוגית בפני עצמה. תפקידו של הבלשן הוא להתריע על כך שבמקרים רבים, הדיונים הללו מנותקים מכל בסיס בלשני, והניסיון לגרור את הבלשנות לתוכם כדי להעניק להם איצטלה מדעית הוא מהלך נפסד.

הטבע לא סובל בזבוז. אמת זו מתגלה שוב ושוב ככל שאנו מעמיקים להבין את החוקיות העומדת מאחורי תופעות פיזיקאליות או ביולוגיות. במקרים רבים אנו מגלים, שהטבע בוחר "לפתור" בעיה הנדסית מסויימת בדרך שכרוכה במינימום מאמץ. שתי דוגמאות לעקרונות מינימיזציה כאלה הם תצורות של בועות סבון והקיפול המרחבי של מולקולות חלבון.

כידוע, מסגרת מתכת תלת-ממדית שמשוקעת במי סבון יוצאת מן המים כשהיא אוחזת תצורה מרהיבה של משטחים מצטלבים. רק במאה ה-19 הסתבר שתצורה זו אינה מקרית, והיא מצייתת לחוקים מתמטיים קשיחים. המשטחים של מי-הסבון ערוכים כך ששטח הפנים הכולל שלהם הוא מינימלי – אין כל דרך אחרת לחבר את מסגרת המתכת במשטחים ששטח הפנים הכולל שלהם יהיה נמוך יותר.

מולקולת החלבון מורכבת משרשרת של חומצות-אמינו המקופלת במרחב. הקיפול המרחבי של כל מולקולת חלבון הוא "תעודת הזהות" שלה, וקובע רבות מתכונותיה. מסתבר שגם קיפול זה אינו מקרי, ומוכתב על-ידי שיקולי מינימיזציה. לכל קיפול יש רמת אנרגיה אופיינית, המבטאת את פוטנציאל האינטראקציה הכימית של חומצות-האמינו בחלבון עם סביבתן. חישוב האנרגיה הזאת הוא בעיה סבוכה עד מאד, אך באופן מופלא – החלבון פותר אותה באופן אוטומטי: הוא פשוט מסתדר במרחב באופן שבו רמת האנרגיה שלו היא מינימלית. גם כאן, הטבע בוחר באופצייה ה"זולה".

האם קיימים עקרונות מינימיזציה באירגון של השפה האנושית? על פניו, נראה שלא. שפה היא מערכת עצומה ורב-ממדית, שכוללת לא מעט כפילויות ואלמנטים חופפים. יחד עם זאת, במהלך 20 השנים האחרונות התגלו מספר עקרונות דקדוקיים שדומה כי הם מונחים על-ידי שיקולי מינימיזציה של "מאמץ". השאלה האם מדובר כאן בגילויים של עקרון-אב עמוק, חוצה-דיסציפלינות, או באנלוגיה שטחית גרידא, היא שאלה פתוחה, שלא נוכל לענות עליה כאן. במקום זאת נביט בעקרון אחד שכזה.

בבעיית בועות הסבון הממד שעובר מינימיזציה הוא שטח פנים; בבעיית קיפול החלבון זו אנרגיה תרמודינאמית. בבעייה הדקדוקית שלפנינו, הממד שעובר מינימיזציה הוא מרחק, וליתר דיוק מרחק תחבירי. באופן כללי, פעולות תחביריות מסויימות, היוצרות זיקה בין שתי עמדות במשפט, שואפות לצמצם את טווח הזיקה הזאת למינימום.

הביטו במשפטים הבאים:
 
1. בימי הביניים החקלאים היו מגדלים שני סוגי תירס בלבד.
2. בימי הביניים החקלאים מגדלים היו שני סוגי תירס בלבד.      
 
שני המשפטים נבדלים בסדר של הפועל העיקרי ("מגדלים") ופועל העזר ("היו"). כמו כן, (1) נשמע טבעי יותר מ-(2), המצלצל ארכאי משהו. הבדל זה מרמז, אם כי עדיין לא מוכיח, ש-(1) הוא מבנה בסיסי, ו-(2) גזור ממנו. גם מבט השוואתי על מבנים מקבילים בשפות אחרות מחזקת רושם זה. עדות נוספת היא העצמאות הפרוזודית של שני הפעלים ב-(1) לעומת צמידותם ב-(2). את הרצף "היו מגדלים" ניתן להגות עם הפסק בין שתי המלים, אך לא כך ברצף "מגדלים היו". אכן, מאייכים שונים של הפועל יכולים לשבור את הרצף הראשון ולא את השני (כוכבית מציינת משפט בלתי אפשרי):
 
3. בימי הביניים החקלאים היו לרוב מגדלים שני סוגי תירס בלבד.
4. * בימי הביניים החקלאים מגדלים לרוב היו שני סוגי תירס בלבד.         
 
מכאן ניתן להסיק, שהרצף "מגדלים היו" נגזר מן הרצף "היו מגדלים". כלומר, פעולה תחבירית מסויימת – תנועה תחבירית – מקדמת את "מגדלים" ומצמידה אותו ל"היו" מצידו הימני, הצמדה שמתבטאת גם בהפיכתם לרצף פרוזודי בלתי נתיק.

כעת, שימו לב שמשפטים כמו (1) ו-(2) נשמעים לא פחות טבעי בעברית כאשר הפועל והנושא מחליפים מקומות, כך שהפועל מופיע לפני הנושא. מאחר שיש לנו שני פעלים בכל משפט, ניתן להעביר כל אחד מהם, או את שניהם יחדיו, לעמדה שלפני הנושא. האפשרויות שמתקבלות הן כדלקמן:
 
5. בימי הביניים היו מגדלים החקלאים שני סוגי תירס בלבד.
6. בימי הביניים מגדלים היו החקלאים שני סוגי תירס בלבד.      
7. בימי הביניים היו החקלאים מגדלים שני סוגי תירס בלבד.
8. * בימי הביניים מגדלים החקלאים היו שני סוגי תירס בלבד.
 
נקרא לעמדה שאחרי הרכיב הראשון ("בימי הביניים") "העמדה השנייה". (5) נגזר מ-(1) באמצעות הזזת רצף שני הפעלים לעמדה השנייה, וכך גם (6) נגזר מ-(2). בשני המקרים התוצאה דקדוקית (שוב, (5) טבעי יותר מ-(6), אך שניהם אפשריים). מה שמעניין הוא שמ-(1) ניתן גם לגזור את (7), על-ידי הזזת "היו" בלבד לעמדה השנייה, אבל לא את (8), על-ידי הזזת "מגדלים". כזכור, (2) נגזר מ-(1) באמצעות הצמדה של "מגדלים" מימין ל"היו", היוצרת רצף פרוזודי בלתי נתיק. ניתן לטעון, איפוא, שאי אפשר לגזור את (8) מ-(2), משום שהדבר כרוך בשבירת הרצף הפרוזודי (בדומה ל-(4)). אבל שימו לב שעדיין נותרת השאלה: מדוע לא ניתן לגזור את (8) מ-(1), עוד לפני יצירת הרצף הבלתי נתיק? במלים אחרות, מה מונע את הזזת "מגדלים" מן העמדה שאחרי "היו" ישירות לעמדה השנייה?

האם "מגדלים" פשוט אינו יכול להופיע בעמדה השנייה? לא, משום שבזמן הווה, בהיעדר פועל עזר, הוא יכול:
 
9. בימינו מגדלים החקלאים עשרים סוגי תירס.
 
הבעיה ב-(8), כך נראה, היא שבתנועתו לעמדה השנייה, הפועל העיקרי מדלג מעל פועל העזר. זאת תנועה ארוכה, "יקרה" מדי, במצב שבו תנועה קצרה וזולה אפשרית – כמו ב-(7). במלים אחרות – בדיוק משום שקיימת אופציה דקדוקית למלא את העמדה השניה בפועל העזר הקרוב אליה, נפסלת האופציה למלא אותה בפועל העיקרי המרוחק ממנה. הפועל העיקרי יכול להגיע לעמדה השנייה רק כ"טרמפיסט" על פועל העזר, כמו ב-(6)-(5), או כאשר שום פועל עזר אינו עומד בדרכו, כמו ב-(9).

הנה, אם כן, עיקרון מינימיזציה דקדוקי: תנועה תחבירית קצרה עדיפה על תנועה ארוכה. ניסוח זה, כמובן, כללי מדי, שכן הוא אינו מפרט מתי בדיוק ניתן להשוות שתי תנועות (מתי הן שקולות" תחבירית), ואיך מודדים מרחק תחבירי (ספירת מלים, מסתבר, אינה מספקת). אך יש בכוחו להדגים את טיבן "ממזער המאמץ" של תנועות תחביריות.

נביט בתוצאה נוספת של אותו עיקרון. כיצד יוצרים שאלה בעברית? התהליך פשוט. ממירים את הרכיב התחבירי שמעוניינים לשאול אודותיו במילת שאלה מתאימה, ומקדמים אותה לתחילת המשפט. כך נגזרים (11) ו-(12) מ-(10), למשל:
 
10. גיל שיכנע את רינה לדבר על בלשנות.
11. את מי גיל שיכנע לדבר על בלשנות?
12. על מה גיל שיכנע את רינה לדבר?
 
מה קורה כאשר רוצים לשאול שאלה כפולה? האסטרטגיה בעברית ובשפות רבות אחרות היא להזיז מילת שאלה אחת לתחילת המשפט, ולהשאיר את השנייה במקומה המקורי. שימו לב כעת שהבחירה איזו מילת שאלה להזיז, ואיזו להשאיר, איננה חופשית:
 
13. את מי גיל שיכנע לדבר על מה?
14. * על מה גיל שיכנע את מי לדבר?
 
ננסה להבין איך (13) נגזר. ראשית, ממירים ב-(10) את "את רינה" ב"את מי" ואת "על בלשנות" ב"על מה", כך שמתקבל שלב הביניים (15):
 
15. גיל שכנע את מי לדבר על מה.
 
כעת מזיזים ב-(15) את "את מי" לתחילת המשפט, ומשאירים את "על מה" במקומו. התוצאה, כפי שרואים ב-(13), דקדוקית. מדוע (14) לא דקדוקי? בגזירה של (14), אחרי יצירת (15), מזיזים את "על מה" לתחילת המשפט, ומשאירים את "את מי" במקומו. שימו לב שהתנועה של "על מה" בגזירה זו מדלגת על פני "את מי", בעוד שהתנועה של "את מי" בגזירה של (13) לא מדלגת על פני "על מה". הסיבה היא שעמדת המושא הישיר של "שיכנע" קרובה יותר לתחילת המשפט מעמדת המושא העקיף של "לדבר".

במלים אחרות, התנועה התחבירית ב-(13) קצרה יותר מזו שב-(14). עקרון המינימיזציה של התנועה התחבירית קובע שהתנועה הקצרה עדיפה, ולכן הדרך היחידה ליצור שאלה כפולה היא להזיז את מילת השאלה הימנית ביותר לתחילת המשפט, ולהשאיר את השנייה במקומה. גם כאן, כמו ב-(8)-(7), המערכת נמנעת מ"בזבוז אנרגיה" מיותר במצב שבו ניתן להגיע לתוצאה שקולה בדרך זולה יותר. עובדות כאלה, שרק הדגמנו אותן בעברית, מאפיינות עקרונות דקדוקיים לא מעטים, שמתגלים שוב ושוב בשפות רבות. מסתבר שהדקדוק, כמו הטבע, שונא בזבוז.

האדם מסווג סיווגים, והמדע הופך אותם על פיהם. כולנו חשבנו, בהיותנו ילדים, שדולפין ולוויתן הם דגים, אבל מתברר, כך אומר לנו המדע, שהם בכלל יונקים. ואם חשבתם שפטריות שייכות לממלכת הצומח, טעות בידכם – הן ממלכה נפרדת, משהו בין החי לצומח. בתחום המיון הביולוגי, כמו בתחומים אחרים, המדע ממיר את הקריטריונים החיצוניים שאנו משתמשים בהם (צורה, צבע, התנהגות וכו'), במהויות נסתרות (מטבוליזם, מוצא גנטי וכו'). תהליך הדרגתי זה החל למעשה במהפכה המדעית של המאה ה-17; כבר גליליאו וניוטון הכירו בכך שהמושגים החדשים שאליהם נזקקו על מנת לנסח את התיאוריות שלהם – תנועה ללא חיכוך, כוח הפועל מרחוק – צועדים צעד משמעותי מעבר להשגה האינטואיטיבית שלנו.

הפער הזה בין תפיסת העולם האינטואיטיבית שלנו לבין המבנה האמיתי של המציאות, בעצם, לא צריך להפתיע אותנו. מה שקרוי "תפיסת עולם אינטואיטיבית" הוא למעשה אוסף של הטיות קוגניטיביות מולדות, שנטבעו במוח האנושי במהלך אלפי שנות אבולוציה. אין כל סיבה להניח שהן יהיו מותאמות באופן מיטבי, או בכלל, להבנה המדעית. בחיי היומיום, האדם הקדמון היה יכול, וגם אנחנו יכולים, להסתדר יפה מאד עם נוזלים, מבלי לדעת דבר על תנועה בראונית של מולקולות; השימוש בגרמי השמיים לניווט או לחישוב לוח השנה אינו מצריך הבנה במרחב המעוקם של תורת היחסות הכללית.

תהפוכות מושגיות, שבעקבותיהן קטגוריות אינטואיטיביות מפנות את מקומן לקטגוריות תיאורטיות, לא פסחו גם על הבלשנות המודרנית. אחת מהן היתה מרחיקת לכת ביותר, ועניינה הסיווג הדקדוקי של קבוצות פעלים. נבחן את הדוגמאות הבאות:
 
1. השעון התקלקל.
2. הכלב התרוצץ.
3. הילד פרץ את כל הדירות.
4. כל הדירות נפרצו.
 
הסיווג המסורתי של הפעלים ב-(4)-(1) – שעדיין נהוג בספרי הלימוד – הוא דו-שלבי. ראשית, מבחינים בין פעלים פעילים (3)-(1) לסבילים (4); קריטריון הסיווג כאן הוא צורני, או מורפולוגי (בניין הפועל). שנית, בתוך הפעלים הפעילים, מבחינים בין פעלים עומדים (2)-(1) (שאינם לוקחים מושא ישיר) לבין פעלים יוצאים (3) (שלוקחים מושא ישיר); קריטריון הסיווג כאן הוא מספרי (מספר המשתתפים באירוע, ובעגה הבלשנית – מספר הארגומנטים של הפועל).

כל כמה שהקריטריונים הללו אינטואיטיביים, ומקלים עלינו לסווג פעלים, מעולם לא ניתן נימוק משכנע שהם באמת מהותיים מבחינה בלשנית. ואכן, כשבודקים יותר לעומק, מתברר שקיימת חלוקה אחרת, פחות גלוייה לעין, אך בעלת תוקף הסברי מוצק יותר.

נתחיל במבדק פשוט – סדר מלים. שימו לב שהנושא והפועל יכולים להתחלף במקומותיהם ב-(1) וב-(4), אך לא ב-(3)-(2). ליתר דיוק, החילוף במקרה הראשון יוצר משפטים טבעיים, ראו דוגמאות (6)-(5). אך במקרה השני, מתקבלים משפטים בעלי צלצול מאד מליצי, שניתן לפגוש בהם רק בטקסטים (כמו סיפורי ילדים), לא בדיבור ספונטני. הדבר מתבלט מאד כאשר משלבים אותם בהקשר דיבורי מובהק, כמו "נראה לי ש…"; התוצאה פשוט אינה קבילה, ראו דוגמאות (8)-(7) (כוכבית מציינת משפט לא קביל):
 
5. נראה לי שהתקלקל השעון.
6. נראה לי שנפרצו כל הדירות.
7. * נראה לי שהתרוצץ הכלב.
8. * נראה לי שפרץ הילד את כל הדירות.
 
הנה, אם כן, קריטריון בלשני מובהק – היפוך סדר הנושא והפועל – ש"חותך" את העוגה ב-(4)-(1) לאורך קווים שונים מהחיתוך האינטואיטיבי: לא האבחנה בין פעיל וסביל, ולא האבחנה בין פועל עומד לפועל יוצא, מתארים נכונה את החלוקה בין (6)-(5) לבין (8)-(7). במקום זאת, נראה כי פעלים עומדים מסויימים (כמו "התקלקל") מתנהגים כמו פעלים סבילים ("נפרץ"), בעוד שפעלים עומדים אחרים ("התרוצץ") מתנהגים כמו פעלים יוצאים ("פרץ").

המבדק הבא מחדד את המסקנה הזאת. בעברית יש שתי דרכים בולטות לציין יחס שייכות במשפט פעלי. בדרך אחת, הבעלים מופיע לאחר מילת היחס "של", כחלק מן הצירוף הכולל את שם העצם המשוייך, כמו ב-(9). בדרך השנייה, הבעלים מופיע כמושא עקיף, עם הסמן "ל-", כמו ב-(10):
 
9. גיל שבר את המשקפיים של רינה.
10. גיל שבר לרינה את המשקפיים.
 
נכנה את שתי הדרכים הללו "שייכות ישירה", כמו ב-(9), ו"שייכות עקיפה", כמו ב-(10). (9) ו-(10) אינם שווי-משמעות, כמובן, אולם האיפיון המדוייק של הבדל המשמעות ביניהם אינו חשוב לענייננו. מה שחשוב הוא העובדה המפתיעה, שמבדק השייכות העקיפה מבחין בין הפעלים ב-(3)-(1) בדיוק כמו מבדק סדר המלים:
 
11. השעון של רינה התקלקל / השעון התקלקל לרינה.
12. הכלב של רינה התרוצץ / * הכלב התרוצץ לרינה.
13. כל הדירות של הקבלן נפרצו / כל הדירות נפרצו לקבלן.
 
שימו לב שכל הפעלים מאפשרים שייכות ישירה, אבל "התרוצץ", להבדיל מ"התקלקל" ו"נפרץ", אינו מאפשר שייכות עקיפה. (13)-(11) חושפים אותו דפוס שנחשף ב-(7)-(5): פועל עומד אחד ("התקלקל") מתנהג כמו פועל סביל ("נפרץ"), ופועל עומד שני ("התרוצץ") מתנהג אחרת.

הגבלה מעניינת מתגלה כשבודקים שייכות עקיפה עם פעלים יוצאים: התוצאה דקדוקית, אבל השם המשוייך חייב להיות המושא (להבדיל משייכות ישירה, שיכולה לחול הן על הנושא והן על המושא):
 
14. הילד של הקבלן פרץ את כל הדירות.
15. הילד פרץ את כל הדירות של הקבלן.
16. הילד פרץ לקבלן את כל הדירות.
 
שימו לב ש-(16) יכול להתפרש רק כמו (15), לא כמו (14). זהו גילוי לא טריביאלי, שכן על פניו, לא ברור מה מונע יצירת יחס שייכות (קרי, אבהות) בין הקבלן לילד ב-(16). המשמעות המבוקשת סבירה בהחלט, כפי ש-(14) מראה, וכבר ראינו ששייכות עקיפה יכולה לחול על הנושא, כמו ב-(11).

מ-(16)-(14) עולה שלא מספיק לסווג פעלים כמות שהם, אלא יש להבחין בין ארגומנט הנושא לארגומנט המושא. ואכן, ברגע שעושים כך, התמונה מתבהרת להפליא. בדיקה מקיפה מגלה חלוקה שיטתית של מערכת הפועל כולה: המושא הישיר של "פרץ" מייצג את כל המושאים הישירים; הנושא של "נפרץ" מייצג את כל הנושאים של פעלים סבילים. ואילו הפעלים העומדים נחלקים לשתי קבוצות – אלו דוגמת "התקלקל", שמתנהגים כמו הנושא הסביל, ואלו דוגמת "התרוצץ", שמתנהגים כמו הנושא הפעיל. הבלשנים מכנים את הפעלים העומדים בקבוצה הראשונה "אָנאָקוּזָטיבים", ואת אלה שבקבוצה ב' "אָנאֶרגָטיבים". את כל העובדות ב-(16)-(5) ניתן לתאר כך:
   
17. קבוצה א': מושא של פועל יוצא, נושא של פועל סביל, נושא של פועל אנאקוזטיבי.
      קבוצה ב': נושא של פועל יוצא, נושא של פועל אנארגטיבי.
 
18. הכללות:
א) אלמנט מקבוצה א' יכול להופיע אחרי הפועל, אלמנט מקבוצה ב' אינו יכול.
ב) אלמנט מקבוצה א' יכול להיות משוייך שייכות עקיפה, אלמנט מקבוצה ב' אינו יכול.
 
האנאקוזטיבים כוללים פעלים שהנושא שלהם עובר שינוי מצב (התקלקל, נרקב), שינוי מיקום (הגיע, נפל), פעלי קיום, הופעה והיעלמות (התקיים, אבד) ועוד. האנארגטיבים כוללים פעלים שהנושא שלהם יוזם פעילות (עבד, התרוצץ), חווה מצבים מנטליים (דאג, התלבט), פעילויות גוף (צחק, רעד) ועוד. הקורא יכול לוודא שאכן הפעלים הנ"ל מקיימים את ההכללות ב-(18).

למעשה, האבחנה בין שני סוגים אלה של פעלים עומדים היא מהתגליות החשובות של הבלשנות המודרנית, תגלית בת 25 שנה בסך הכל. מבחינה אמפירית, מדובר באחת האבחנות המוצקות ביותר שבידינו: בכל שפה שנבדקה, ישנם כמה וכמה מבדקים דקדוקיים ש"חוצים" את קבוצת הפעלים העומדים לאלה ששייכים לקבוצה א' ב-(17) ואלה ששייכים לקבוצה ב'. השאלה המסקרנת היא, כמובן, מהי התכונה המשותפת לכל הפעלים האנאקוזטיבים, ומהי עבור האנארגטיבים? למרות התחושה שיש תכונה סמנטית כזאת (משהו כמו "סבילות" לעומת "פעילות"), מתברר שקשה מאד להגדירה במדוייק. ניתן לומר שזיהוי התכונה האמורה היא שאלת "מליון הדולר" עבור בלשנים רבים.

מבלי להתחייב לפתרון החידה הסמנטית, אנו יכולים לפתח השערה סבירה בדבר ההבדל התחבירי בין קבוצות א' ו-ב', שתסביר את ההכללות ב-(18). נניח שפועל יכול להופיע לפני שם עצם רק אם שם העצם הוא מושא שלו (זו הנחה פשטנית מאד, אך נסתפק בה). ונניח גם ששייכות עקיפה מוגבלת למושאים בלבד. אזי מ-(18) מתברר, שהנושא של פעלים סבילים ("נפרץ") ואנאקוזטיבים ("התקלקל") הוא בעצם גם "מעין מושא". דבר זה מובן מאליו ביחס לפעלים הסבילים – הרי הנושא של הסביל הוא המושא של הפעיל. מה שלמדנו כעת הוא שיש פעלים שצורתם אינה סבילה (התקלקל, אבד וכו'), ואף על פי כן, ה"תחביר" שלהם סביל. כיצד יכול הנושא של פועל להיות גם "מעין מושא" שלו? למשל, אם הוא מתחיל את "חייו" כמושא ורק אז נע לעמדת הנושא.

החקירה הקטנה שלנו, שהתחילה בדוגמאות (4)-(1), הובילה אותנו די רחוק. הסיווג המיידי, האינטואיטיבי, של פעלים (יוצא לעומת עומד) התברר כשטחי מדי. הוא אומנם מועיל כאמצעי לתיאור העובדות, אך אינו מספיק לביאורן. לשם כך, יש לחדור מתחת לפני השטח ולבדוק כיצד מתנהגים הפעלים תחת מבדקים דקדוקיים שונים, ואף להשוות את תוצאות הבדיקה המתקבלות בשפות שונות. מי שנותן לחקירה להוביל אותו עד לסופה המסקני, עשוי לגלות שהקטגוריות הראשוניות שלו מתמוססות, ואת מקומן תופסות קטגוריות תיאורטיות חדשות, בלתי צפויות. העמקת התובנה המדעית, ללא ספק, מפצה גם כאן על התערערות הבסיס האינטואיטיבי.