קטגוריה: שוטף

"אם שואלים באמת היכן הניצחון המוסרי היום והיכן התבוסה המוסרית – בקבלת הפנים לרוצח שפל מאין כמוהו או בנרות נשמה לזיכרון יקירינו – התשובה ברורה" (שמעון פרס, אתמול).

הא לכם, חיזבאללונים עלובים, תבוסה מוסרית שכזאת: גם החזרתם שבויים בחיים, וגם לא זכיתם להדליק נרות נשמה. ואצלנו – ארונות עם דגלים! נרות נשמה! דמעות! זהו מוסר הנביאים. אנחנו בוכים לאור הנרות ואתם נתקעתם עם עוד פיות להאכיל.

"אנו מתמודדים מול אויב מר, נתעב וציני. אויב הרואה חיי אדם כאילו היו מטבע עובר לסוחר. אל מול השפלות המוסרית הזאת, חיי אדם כערך עליון והצער העמוק שאנו חשים נוכח כל אובדן הם מקור העוצמה והחוסן שלנו" (אהוד ברק, אתמול).

אנו מתמודדים מול הנהגה מרה, נתעבת וצינית. הנהגה הרואה חיי אדם כאילו היו מטבע עובר לסוחר. הצער העמוק שאנו חשים נוכח כל אובדן שיכולנו למנוע הוא מקור השפלות המוסרית שלנו (אזרח ישראלי, היום).

פורסם ב-YNET ב-7.8.2006, השבוע הרביעי למלחמת לבנון השנייה. מובא ללא שינויים.

היום שאחרי המלחמה יהיה יום בהיר וצובט לב ביופיו. אנשים ייצאו לרחובות וישאו עיניים למרומים: תכלת צחה תיפרש מעליהם, ללא צל ענן, ללא קטיושות ומסוקים. מתוך ערימות האפר והאבק תעלה שלווה גדולה ותרחץ את השנאה והפחד מהפנים. אנשים יתקבצו בקבוצות קטנות וידברו על תכניותיהם לעתיד, מביטים בחיבה בילדים המתרוצצים ברחוב. מלים פשוטות כמו בית, חיים וחופש יקבלו משמעות חדשה. אחר הצהריים, עת רוח קלה מתחילה לנשוב בין הבתים, יישבו האנשים במרפסות ובבתי הקפה, ויתחילו לדבר על המלחמה שהיתה. ויתחילו לשאול שאלות.

ביום שאחרי המלחמה נביט כולנו בסעיפיו של ההסכם שהתגבש בין ישראל, לבנון וסוריה, בחסות האו"ם, ונראה שם את כל המרכיבים הצפויים והידועים מראש: עסקה כוללת לשחרור כל השבויים הישראלים והלבנונים; נסיגה ישראלית מחוות שבעא ומסירתה לבוררות בינלאומית; פירוק החיזבאללה מנשקו; פריסת צבא דרום לבנון בתגבור כוחות או"ם חמושים על הגבול; התחייבות ישראלית לחדול מכל פעילות, קרקעית או אווירית, בשטח לבנון. נביט בכל המרכיבים האלה, שידענו שאליהם תתכנס המלחמה כבר ביומה הראשון, ונביט מנגד על מאות ההרוגים ואלפי הפצועים, בלבנון ובישראל. נביט ונשאל – האם הזוועה הזאת היתה הכרחית על מנת להשיג את ההסדר הבלתי נמנע הזה? האם היה צריך להישפך כל כך הרבה דם תמימים כדי להתניע את המהלך המדיני?

ביום שאחרי המלחמה עדיין לא נבין את הלקח מלבנון, נכשיל כל פרטנר פלסטיני ונמשיך במדיניות החד-צדדית בגדה המערבית.

ביום שאחרי המלחמה, עם שוך ססמאות הקרב המתלהמות, ניתן יהיה לבחון בעין צוננת את היגררותו הנרצעת של הדרג המדיני אחרי היוזמות הלוחמניות של הדרג הצבאי. נוכל לשאול היכן היה יצחק ברמן של המלחמה הזאת (אותו ברמן שהתפטר מממשלת בגין במחאה על ההסתבכות במלחמת לבנון הראשונה); כיצד זה קרה ש"יונים מובהקות" כמו עמיר פרץ ואופיר פינס הפכו בן לילה לנצים טורפים; כיצד נכבשו מרקעי הטלוויזיה בגדודים של גנרלים במיל' ולא נשמע אף קול אזרחי אחד שפוי; כיצד חדר הצבא לנשמות של כולנו, עד כי לא הבחנו בין מטרותיו לבין מה שטוב לנו.

ביום שאחרי המלחמה אולי יגידו לנו, סוף סוף, איך קוראים לה.

ביום שאחרי המלחמה עדיין לא נשמע את אנחתם השקטה של הפצועים. עשרות קטועי גפיים, עשרות משותקים, עשרות שרופים ומרוסקים ייבלעו במחלקות השיקום של בתי החולים, ואנו לא נדע. עוד פחות מזה נדע על כל פגועי הנפש, איזה סיוטים רצים להם בראש לילה לילה. עוד דור של "בוגרי לבנון" יתווסף לשורותינו, וגם אם רובו ייחשב בריא נפשית, במובנים רבים הוא כבר דור אבוד. אחדים ממנו יחכו חמש או עשר או עשרים שנים לפני שיפתחו את הפצעים. הם יתנו ראיונות לעיתונים, יכתבו ספרים מצליחים ויביימו סרטים על אירועי קיץ 2006. הם יכו על חטא, יסבירו לדור הצעיר שהם היו בדיוק כמוהו, צעירים ששים אלי קרב, עמוסי טסטוסטרון, ושרק בשדה הקרב, כשראו את חבריהם הטובים מרוטשים לגזרים, נחתה עליהם הבומבה; פתאום הבינו את גודל הבזבוז והאיוולת שבמלחמה. אבל הדור הצעיר לא יקשיב להם (כפי שהם עצמם לא הקשיבו לבוגרי לבנון 1982); הוא יהיה עסוק בשיפצור ואיבזור וזיווד וחתירה למגע ואחוות לוחמים וכל מה שאנשים צעירים אוהבים כל כך במלחמות.

ביום שאחרי המלחמה ייתלו מן הגגות, כפגרים מדולדלים אין חפץ בם, כל מיני ביטויים מוזרים: "איום אסטרטגי", "הפצצה כירורגית", "לחשוק שיניים", "מביע את צערו", "מסדרון הומניטרי", "גבורת העורף", "הצבא הכי מוסרי".

ביום שאחרי המלחמה לא נבין איך הפך העורף לחזית עוד לפני שאפילו קמה חזית צבאית. לא נבין איך מנהיגים סיממו אותנו בלהג אודות "חוסנו של העורף" בשעה שישובי הצפון הפכו לערי רפאים. לא נבין איך איפשרנו להם להמשיך להמטיר עלינו מחמאות חלולות בזמן שמקומות עבודה קרסו, משכורות לא שולמו, שירותי רווחה ובריאות לא תפקדו. איך נפלנו בפח הסחת הדעת הקולוסאלית הזאת, כך שמספיק היה לנופף בשם "נסראללה" שמונים פעם ביום כדי שנשכח את החובות הבסיסיות של השלטון לאזרחיו.

ביום שאחרי המלחמה עדיין לא נדע איפה זה חוות שבעא, מה לעזאזל מגדלים שם, ומה איבדנו שם שהיה לנו חשוב כל כך להחזיק בה.

ביום שאחרי המלחמה נשאל איך חצינו כל כך הרבה קווים אדומים בלי לעצור לרגע. איך הצלחנו לתרץ לעצמנו הרג מאסיבי של מאות אזרחים חפים מפשע רק כי הם נמצאים בקרבת חוליות חיזבאללה. פתאום נבין שאין הבדל בין התירוץ הזה לבין מטח רקטות על בנייני מגורים במרכז תל-אביב, רק בגלל סמיכותם לבסיס המטכ"ל בקריה. נבין שאדם יכול לבחור להישאר בביתו מסיבות שונות, וכולן תקפות: אולי נבצר ממנו לעזוב, אולי אין לו לאן ללכת, אולי הפליטות מאיימת עליו יותר מן הפצצות. בכלל, אדם לא עוזב את ביתו, אליו הוא קשור בעבותות של רגש והסטוריה, רק בגלל פליירים שצונחים לו בחצר. נבין שהתושבים שנשארו בכפר כנא והתושבים שנשארו בנהריה פעלו מתוך אותו דחף אנושי בסיסי. פתאום נראה שאלה גם אלה היו קורבנות של מנהיגות אדישה ואויב נטול מצפון.

ביום שאחרי המלחמה ניאלץ לחפש בקדחתנות אחר סיבות חדשות למה אין זמן או תקציב לטפל בבעיות הנצחיות של החברה הישראלית (בריאות, חינוך, רווחה).

ביום שאחרי המלחמה נכיר תודה לכל מי ששאל שאלות בזמן אמת, ועמד במריו לנוכח הנהמה הכמו-פאשיסטית – "שקט, יורים". נראה שתואנת הדמורליזציה, כמו תמיד, שימשה לסתימת פיות ומניעת דיון ביקורתי. ונשמח לפחות על כך שבעידן המודרני כבר לא ניתן לנהל מלחמות בחצר האחורית, ושממלחמה למלחמה גדל חלקו של הציבור שאינו מוכן להפקיד החלטות חורצות חיים בידי מנהיגים ש"יודעים יותר טוב". כי אם אתם הולכים להקריב את חיינו, זכותנו המלאה לדעת את זה עוד כשאנחנו צועדים על פני האדמה, ולא רק כאשר אנו שוכבים מתחתיה.

וביום שאחרי היום שאחרי המלחמה, תיפול עלינו תרדמת שכחה גדולה ומיטיבה. וכשנקיץ משינה ארוכה, נטולי זיכרון וצחים כתינוקות, נחלץ אברינו ונביט בחיוך רענן אל סף דלתנו, שם ממתינה בסבלנות, שוב לא צפויה, כלומר הכרחית וצפויה, המלחמה הבאה.

חכמי הביטחון שלנו דואגים תמיד לפרנס את אש הסיכסוך. אבל מה לעזאזל אפשר לעשות בזמן הרגיעה? לירות בלי חשבון כבר אי אפשר. לסגור את המעברים – סגרנו. איך, איך דואגים להזכיר לציבור הישראלי והפלשתיני שהסכסוך חי וקיים, שלהבות השנאה עודן מפזזות בעליצות?

אהה. בוא ניכנס במערכת האזרחית של החמאס. לא שנמנענו מזה קודם לכן. אבל עכשיו סוף סוף הורחבו האישורים המשפטיים (עוד נחזור למשפטנים העלומים האלה), וניתן להכריז מלחמה רחבת היקף על כל המערך האזרחי של החמאס: חנויות, אגודות צדקה, חברות אוטובוסים, מתפרות, בתי ספר ועוד. בצבא טוענים ש"סגירת המוסדות הללו שוללת מחמאס מקור הכנסה חיוני של כספים המיועדים לטרור… המאמץ נועד להקשות על החמאס את הגדלת השפעתו בגדה המערבית".

הנה היהירות והעיוורון הישראלים, מוגשים יחדיו באריזה קומפקטית של רֶשע נקי מחיבוטי מצפון. התפיסה היא אותה תפיסה מקדמת דנא: כל הערבים אותו דבר. טרוריסטים, פקידי עירייה, מורות ותלמידים. כולם חוליות בשרשרת אחת, שרשרת הטרור, שמטרתה היחידה היא למחות אותנו מעל האדמה. ועל כן מותר לשבור את מטה לחמם של אלפים, אולי עשרות אלפים, ולשלול את לימודיהם של אלפי ילדים, ובאופן כללי לדרוך על כל מרכיב ומרכיב בחברה האזרחית הפלשתינית, כי הרי הכל שם מתנקז ל"תמיכה בטרור".

הביטול הא-פריורי הזה של כל הבדל בין טרוריסטים לאזרחים, בין מי שנושא נשק למי שאינו, הוא כמובן אבן היסוד של החשיבה ה… נכון, הטרוריסטית. ישראל בעניין הזה מזמן השתוותה עם אויביה, והיא ממיתה (או פוצעת, או מרעיבה) חף מפשע בחטאו של פושע. אלה כללי המשחק כאן: הקם להורגך, הרוג את שכניו.

לא מיותר להזכיר שגם בעניין התמיכה האזרחית במערך הלוחם, ישראל אינה מפגרת אחרי החמאס. ספק אם יש כאן בכלל "חברה אזרחית", שהרי הצבא וגרורותיו פולשים לכל מגזר שהוא. גם אם נתעלם מהתרומה הישירה של כל אזרח ישראלי לצבא (בדמות המס הנגבה ממנו והולך לתקציב הביטחון העצום), די להזכיר את המעורבות של צה"ל במערכת החינוך (פנימיות צבאיות, תוכניות לימודי תואר מזורז באוניברסיטאות), במערכת קליטת העלייה, ועוד לא התחלנו לדבר על הרווחים העצומים שגורפים גופים במשק הישראלי המספקים מזון וציוד לצה"ל (סולתם, אוסם, תנובה, כיתן ועוד…). ואחרון אחרון חביב: אותם משפטנים עלומים, המזנקים מן הפקולטות היוקרתיות שלנו היישר לזרועות הפרקליטות הצבאית, ועומלים יומם ולילה להכשיר כל שרץ שלטוני, כל השתוללות צה"לית שעולה במוחם הקודח של חכמי הביטחון.

ההגיון של "למוטט את הרשת האזרחית", אם כן, אמור להתיר לחמאס להפציץ מפעלים ומוסדות חינוך ואקדמיה בארץ, רק על שום זיקתם לצה"ל. ברור, ברור: מה אני משווה, מה אני משווה.

הרישעות אינה חדשה, וגם העיוורון איננו. המרוויח היחידי מאלפי המובטלים החדשים, והילדים שייפלטו אל הרחוב, יהיה כמובן החמאס, שאותו היינו אמורים להחליש. אותם גורמים צבאיים ש"מוטרדים" מהתחזקות החמאס בגדה (ואכן, השתלטות החמאס שם היא עניין של זמן) אינם מסוגלים לראות מעבר קצה אפם: במו הצווים המשפטיים החדשים שלהם, ההופכים את חייהם ורווחתם של מאות אלפי פלשתינים הפקר, הם מבטיחים את דורות הגיוס הבאים של החמאס.

כך נשמעים הקצינים המודאגים שלנו: "החמאס בנה בגדה בשנים האחרונות מערכת ארגונית שבמקרה הצורך ניתן יהיה להקים על בסיסה מדינה. זו פשוט 'מדינה של אגודות'. הם צוברים תמיכה עממית גדולה ונשענים על הזרמות כספים עצומות מחו"ל, בהיקף של מאות מיליוני דולרים בשנה, מגופים בסעודיה, במדינות המפרץ ומקהילות מוסלמיות באירופה, בארה"ב ובדרום אמריקה".

מזכיר לכם משהו? "המדינה שבדרך", כמובן. כך בדיוק עשו הציונים הראשונים, עוד טרם היתה להם מדינה רשמית: פרשו רשת אפקטיבית של אגודות, וגייסו תרומות מחו"ל. ככה בונים מדינה. דרוש טימטום עילאי כדי לחשוב שמהלך הסטורי כזה, שעם שלם נרתם אליו, ניתן לסיכול. כדרכה, ישראל במלחמתה מצמיחה אויבים מרים יותר ויותר: בלבנון, נלחמנו ב"אמל" וקיבלנו את חיזבאללה; וכיוון שהיה חלש מדי לטעמנו, גם נתנו לו מלחמה שהעלתה אותו למדרגת הנהגה לאומית ערבית. בשטחים, ריסקנו את פת"ח (כן, גם להם הפצצנו את משרדי הפנים והחינוך), קיבלנו את חמאס, שוב אנו מתנקמים באזרחים שהעלו אותו לשלטון, רק כדי לקבל מישהו קיצוני יותר. לפני שבוע קראתי על תאים קטנים של תומכי אל-קאעידה בעזה. בקרוב, באדיבות חכמי הביטחון שלנו, נתמודד מולם (וגם איתם נאלץ לדבר בסוף, לא לפני שיישפך הרבה דם מיותר).

"הארץ" ממשיך לדווח: "בין המוסדות שעליהם פשטו כוחות הביטחון בגדה אז היו אגודות חינוך, בריאות, צדקה ואפילו בתי תמחוי ובתי יתומים". אז זה הרעיון: למחוץ אותם כל כך שאפילו לא יגיעו לכדי הזדקקות לאגודות האלה. מוות יציל מצדקה.

הו, כמה הייתי רוצה להיכנס לראש של אותם פושטים נועזים על בתי יתומים. אולי רק להביט להם בעיניים (בלבן של העיניים, כמובן, הרי אין שם כלום זולת לבן) בשעה שהם מפנים אל הרחוב ילדים יתומים. לא לא, בעצם רק זה: להקשיב לשיחה שלהם בג'יפ כשהם חוזרים לבסיס.

לא היו הפתעות אתמול בכנסת. כמדי שנה בקיץ, הוארך בשנה תוקפה של הוראת השעה המונעת מפלסטינים שגילם פחות מ-36 ופלסטיניות שגילן פחות מ-26 להתאחד עם בני זוגם בישראל.

שמונה פעמים כבר מבצעת הכנסת את התעלול הזה בחוק ה"זמני", מבלי להעבירו בחקיקה קבועה, ממורא בג"ץ.

הכנסת והתקשורת מכנות את התועבה הזאת בשם "חוק האזרחות", אך ראוי לקרוא לגזענות בשמה – "החוק לשמירת הרוב היהודי ודחיקת המיעוט הערבי החוצה". החרדה הדמוגרפית-גזענית מתנוססת על מצחו של החוק הזה באופן גלוי לחלוטין, וכבר נכתב על כך לא מעט. האיצטלה הבטחונית שבה מתכסה התועבה היא תעמולת שקר נלעגת – הרי הפקודה למניעת טרור כבר מאפשרת למשרד הפנים למנוע כניסה לארץ מכל מי שיש נגדו חשדות בטחוניים מבוססים. להבדיל, החוק לשמירת הרוב היהודי אינו מטיל על המדינה שום חובת הוכחה פרטנית: אתה פלסטיני – אתה טרוריסט. ואם נקלף את השקר: אתה לא שייך לגזע הנכון. והיה מחננו טהור.

זהו חוק שעומד בכבוד במחיצתם של חוקי נירנברג. ויקפצו לי כל שומרי החותם של השואה ("אסור להשוות! אסור להשוות!"). לא, לא נובע מכך שאנחנו נאצים. נובע בדיוק מה שכתוב כאן: זהו חוק נירנברג בהגיונו, באכיפתו. לאן זה יוביל – אין לדעת.

אבל על כל זה דיברו וכתבו, אז אני מבקש להקדיש שניה של מחשבה לפרט השולי לכאורה הבא. בהצבעה אתמול בכנסת נכחו 30 ח"כים. 21 הצביעו בעד, 9 נגד.

בעודך פוסע ברחוב, או אולי יושב בבית-קפה, או נחפז לסדר משהו בעירייה, או מכין ארוחת ערב בבית: מה יותר כואב לך, יותר דוקר אותך – העובדה שחוק כזה קיים בישראל, או העובדה ש-3 מכל 4 ח"כים לא טרחו להגיע להצבעה?

האם 3 מכל 4 ח"כים פשוט אדישים לעניין? יתחתנו הערבים, לא יתחתנו, יגורו כאן או בירדן, למי אכפת? ובהשלכה, האם 3 מכל 4 ישראלים לא מקדישים בדל מחשבה לאלפי אזרחי המדינה שאינם יכולים להקים משפחה בארצם?

מה יותר מסוכן לדמוקרטיה: גזענות פעילה או גזענות סבילה? מיעוט מתסיס או רוב נגרר? האם הרוב יודע מה הוא רוצה? האם הוא בכלל רוצה משהו, מלבד שיכינו לו תה?

לא נעים למתוח ביקורת על נשים בכלל ועל אימהות בפרט, וודאי שלא נעים לעשות כך כאשר הן מפגינות תחת הקריאה "תנו לשמש של גלעד לזרוח". אבל במקרה הזה מדובר בהפגנה שפוגעת הן בכבוד השבוי והן בכבוד האשה. ולכן צריך לומר את הדברים.

 

יוזמת ההתארגנות, ישראלה שידלוב, מדגישה כי מדובר באמהות לחיילים, ולא בהתארגנות פוליטית. "אין לנו שום קשר לשום גוף, זה בא מנקודת מוצא של אמהות והורות, אנחנו פועלות מהבטן האימהית שלנו… "המסר שלי הוא גיוס מלא וקרבי, זה הבית שלי, זה החינוך שאנחנו מעבירות לילדינו אבל אנחנו רוצות להאמין שיש לנו גב ותמיכה שבמידה וייפלו בשבי המדינה תפעל להחזרתם. אין מחיר לילדינו… גלעד הוא הילד של כולנו, אנחנו אמהות לחיילים בעבר, בהווה ובעתיד ואנחנו חייבות להמשיך ולהתמיד כדי שכולנו נוכל לקבל אותו בפרחים" (תמרורי האזהרה האדומים הם שלי, ע"ל).

 

הנה עיוותי המחשבה והמוסר, אדום אחרי אדום.

 

"לא בהתארגנות פוליטית" – ודאי שמדובר בהתארגנות פוליטית; אין עניין יותר פוליטי היום מעיסקת השבויים. ומה פשר ה"ניגוד" הזה בין אמהות לחיילים לבין התארגנות פוליטית? האם אין מקום לאמהות בפוליטיקה? האם אין מקום לתודעת האמהוּת בשיקולים פוליטיים? מדוע לעזאזל דווקא נשים מאמצות את ההנחות השוביניסטיות האלה? מדוע נשים שכבר טורחות להפגין ו"להתלכלך" בפוליטיקה ממהרות לעקר את פעולתן ממשמעותה?

 

"מהבטן האימהית שלנו" – הו, ביטוי אומלל. הנה הן שוב הנשים "שחושבות מהבטן" (מגחך לו הגנרל הכרסתן המצוי). טוב שהזכרתן לנו מה מניע את האשה. הכי עצוב, כמובן, שהנשים האלה אינן מבינות כי ההידרשות ל"בטן האמהית" מעידה על חולשה ולא על חוזק; על ויתור מראש להיכנס לזירת הטיעונים הפוליטיים. והרי יש טיעונים מצויינים, אומנם מ"הראש האבהי" (לא עלינו), לשחרור מיידי של גלעד שליט. וחשוב מכך: יש טיעונים מוסריים מוחצים, הנוגעים לא רק לחייו שלו אלא לחיי כל האזרחים שהפכו בני ערובה למנהיגים צמאי דם, משני עברי הגדר של עזה. לא בראש ולא בבטן שוכן המוסר, אלא בנקודה שלישית, שוות-מרחק מהם, נגישה במדה שווה לכל אדם, אם רק ירצה בכך.

 

"גיוס מלא וקרבי" – כמובן, אחרת מי יקשיב לנו? הבטן האמהית שקוראת לשחרור שליט היא אותה בטן שממשיכה לנפק חיילים קרביים. וברצון, במסירות! ואנחנו לא רואות כל קשר בין החינוך הזה לבין המדיניות שהובילה למצור על עזה, מצור שגלעד שליט, שלא בבחירתו, השתתף באכיפתו, ועל כן נלקח בשבי. אנחנו מסרבות לראות את הקשר, כי זה כבר עניין לראש, ואנחנו, כאמור, פועלות מהבטן.

 

"החינוך" – נדרוש מבנינו להתגייס (רק לקרבי!), "זה הבית שלי" (ואיזה בית זה אם לא נהרגים עליו?), ונמשיך להיות מופתעות, מוכות תדהמה, כשהם ייפצעו, ייהרגו או יישבו, והמדינה לא תנקוף אצבע למענם.

 

"להמשיך ולהתמיד" – במה? בחינוך לקרבי? בתמיכה ללא סייג בממשלה? בהפגנות מהבטן?

 

עכשיו יקומו כמה מליצי או מליצות יושר ויגידו שזאת חוכמה מאד קטנה לתקוף את הנשים האלה, שבסך הכל הן קורבנות של שטיפת מוח אדירת ממדים. וזה נכון, במידה מסויימת, כפי שזה נכון לכל אזרח כאן. אבל זאת יש להיזהר באפולוגטיקה מסוג כזה, שמוחלת מראש לאזרח על כל עיוורונותיו וחטאיו, ומגלגלת אותם אוטומטית על "השלטון", ה"שיטה", "מבנה העל" וכיוב'. ונדמה לי שההגנה הזאת פוקעת מרגע שמחליט האזרח, כפי שהחליטו הנשים הללו, לקום ולעשות מעשה – פוליטי בהכרח, גם אם בהכחשה. מרגע שהטיל את עצמו אל הזירה הפוליטית, חלה על האזרח הזה אחריות נוספת, ולפחות זאת: האחריות לעמוד בפני ביקורת.

 

הדברים חשובים שבעתיים כשמדובר בנשים ובאמהות, שעדיין תופסות נפח קטן מדי בפוליטיקה הישראלית. מי שרוצה להשפיע חייבת לדעת את חוקי המשחק, וחייבת לקחת ברצינות את דרישתה שקולה וערכה יהיו שווים לקולו וערכו של כל גבר. עם הזכויות באות החובות. והחובה הראשונה היא לא להפוך את נשיותך לבדיחה, לא לבזות את הדגל שבשמו את נושאת את קולך.

עכשיו זה כבר ברור: שוב נכנסים לעזה. שוב נכנסים בעזה. זה יקח אולי שבועות, ימים, אולי רק כמה שעות, אבל העניין כבר סגור; הפור נפל. תיכף ייפלו גם האזרחים.

היכנסו למקלטים, תושבי ניר עוז. נוסו על נפשותיכם, תושבי עזה. הכינו את האלונקות, התחבושות, האינפוזיות, הפרוטזות, התכריכים. מלאו היטב את שק הדמעות שלכם. היפרדו מאנשים יקרים. עשו סקס בפעם האחרונה. הביטו שוב אל חוף הים התיכון הנפלא, המבוזבז, הרובץ לרגליכם. הקדישו עוד דקה אחת של מחשבה, מיותרת לחלוטין, לחיים שעברו והחיים שיעברו עליכם בצל ההפגזות, ועוד חצי דקה של מחשבה לסיכוי הלא מבוטל בכלל שזאת תהיה מחשבתכם האחרונה.

ובשכוך זעקות הפצועים ואבק הבתים המנותצים, עימדו מול מנהיגיכם ודירשו שוב, בפעם האלף, את הדבר היחידי שידעתם לדרוש: עוד פגזים, עוד הרס, עוד מוות בבקשה.

זה שהמצב בזבל – כולם יודעים. זה שהסכסוך האלים עם שכנינו רק מחריף והולך – כולם יודעים. זה שלישראל יש חלק נכבד בליבוי האש – הרבה יודעים. זה שגם בצד השני נמצאים אנשים שרוצים להפסיק להרוג וליהרג ולחיות בשלום – מעט יודעים. מה שבטוח, הגורמים הרשמיים בישראל דואגים כל הזמן שגם המיעוט הזה יתפוגג. שם, בחדריהם הסמויים מן העין, יושבים פקידים חמורי סבר, ושוקדים על מלאכת קודשם: להסתיר מאזרחי מדינת ישראל את העובדה הפשוטה ש"האויב" שמולם מורכב גם הוא מאנשים, בשר ודם, שרוצים לחיות בשקט. הגילוי הזה הוא כה מזעזע, כה בלתי נתפס, עד שאין לחסוך מאמצים כדי לבלום אותו בפתחי הכניסה לישראל; שלא יחדור חס וחלילה למרחב הציבורי שלנו ויטע ספק בלבבות הנתינים.

הדוגמאות מתרבות מיום ליום. מנהל המרפאות של ארגון "רופאים לזכויות אדם", סאלח חאג' יחיא, נחקר על ידי השב"כ והוכרז "מנוע בטחונית" להיכנס לרצועת עזה, לא לפני שפוזרו לעברו גם רמזי הפחדה מגונים. במסגרת תפקידו, חאג' יחיא נפגש עם גורמים שונים ברצועה, ובשב"כ כנראה לא מבסוטים מהחופש הזה שנטל לעצמו נציג הארגון (לא במקרה הם נטפלו לערבי); רופאים צריכים לתת זריקות, לא להקשיב, חלילה, לתלונות של הפציינטים.

פרופ' נורמן פינקלשטיין, יהודי אמריקאי ומבקר חריף של מדינת ישראל, נעצר בנתב"ג וכניסתו לארץ נאסרה, בעילה המגוחכת שנפגש עם אנשי חיזבאללה בלבנון (והמתווכים הגרמניים בעסקת השבויים לא נפגשו איתם?). הנה אדם שמדבר בפועל עם אויבינו, ואולי אף מסוגל להעביר כמה מסרים מהם שלא עברו צנזורה קפדנית; קישטא, לא רוצים לשמוע.

קצת לפני כן, סירבה ישראל להתיר את כניסתו של הארכיבישוף הדרום-אפריקני, דזמונד טוטו, שסייר ברצועת עזה ונפגש עם איסמעאיל הנייה. הסירוב הזה רק מגמד את המדינה שלנו, לא את טוטו – זוכה פרס נובל לשלום ומופת אנושי של מאבק לזכויות אדם. עוד זוכה פרס נובל לשלום, ג'ימי קרטר, זכה כאן לכתף צוננת מאד, רק משום שהעביר מסרים פרגמטיים מנשיא סוריה.

בחודש האחרון מתקשטים להם הפרשנים שוב ושוב בשורותיה של רחל המשוררת: "אך אני לא אובה בשורת גאולה אם מפי מצורע היא תבוא". ה"מצורע" הוא אולמרט וה"בשורה", כביכול, היא חידוש שיחות השלום עם סוריה. והלא שקר אוחז שקר כאן. אולמרט איננו מצורע (בוודאי לא בקרב מצביעי השמאל), ולבטח אין לו כל בשורת שלום בכיסו, לכל היותר חופן ספינים חבוטים.

האמת המרה היא שהצרעת ושאר התירוצים (טרור, פריימריס, משבר המים) נועדו להרחיק עובדה בסיסית אחת מתודעת האזרחים: אנחנו לא נאבה בשורות שלום, נקודה.

וכך, במסגרת מדיניות סתימת האוזניים, יש להבין את האיסורים הנקמניים שהושתו על מרדכי וענונו וטלי פחימה: אל תדברו עם האויב עלינו ואל תדברו איתנו על האויב. וכך יש להבין את האיסור השערורייתי על כניסת עיתונאים לרצועת עזה, שכל כולו נועד למנוע מעינינו ואוזנינו לראות ולחוש מה המצור וההפגזות מחוללים שם; וכך יש להבין את הירי הקבוע, מדי שבוע, על מפגיני בילעין, ישראלים ופלשתינים ואזרחים זרים שמתעקשים לדבר למרות חומת ההפרדה.

לא יעזור להם. לאמת יש תכונה בלתי ניתנת להכחדה: היא מחלחלת דרך כל המחיצות, היא מאירה את כל הפינות החשוכות. בסוף כולם מכירים בה. השב"כ ומשרד הפנים יודעים זאת, ובכל זאת, מתנחמים בטווח הקצר: הם ימשיכו לסתום לנו את האוזניים ולהחשיך לנו את העיניים, ובינתיים תיזָרע ותפרח כאן שנאת חינם לתפארת, בורות ופרנויה להמונים.

צריך היה להתאמץ, ממש להתאמץ, כדי לגלות שצה"ל הרג שני אזרחים פלשתיניים אתמול (הארץ ו-nrg עוד הזכירו את העניין הפעוט הזה, שמדובר באזרחים; ynet הסתפק ב"נהרגו שני פלשתינים", שהרי מה כבר ההבדל, חמושים או אזרחים. כלומר, מה כבר ההבדל אצלם). הידיעות האלה הוחבאו עמוק עמוק בעמודי החדשות, כדי שלא יקלקלו את תמונת היום הרשמית: הפלשתינים יורים טילים על אזרחים תמימים בקניון באשקלון, סתם כך.

האם תקיפת צה"ל באה כתגובה על הירי על אשקלון? לא, היא התרחשה לפני כן. האם יש קשר סיבתי בין העובדה שהפלשתינים יורים על אזרחים ישראלים אחרי שצה"ל הורג אזרחים פלשתינים? אולי כן, אולי לא. מה שבטוח, לישראלי הממוצע אין כל דרך לדעת, או אפילו להתמודד עם השאלה הזאת, שכן המידע הבסיסי נמנע ממנו.

2 פלשתינים הרוגים ועוד הרבה פצועים; 4 ישראלים פצועים קשה ועוד הרבה פצועים קל ובינוני. אלה היו הידיעות החשובות אמש, אך רק אחת מהן הגיעה לידיעת הישראלי הממוצע (שאינו נובר בעקשנות בשולי החדשות). הטרור הפלשתיני מוצג, שוב ושוב, כתופעה שרירותית ועיוורת, נטולת הקשר. הטרור הישראלי מוצג כפעולות מגננה הכרחיות. "הם" רוצים לפגוע באזרחים, "אנחנו" רק רוצים לפגוע בטרוריסטים. אבל איכשהו תמיד מניין האזרחים הפלשתינים שנהרגים "בשוגג" עולה בהרבה על מניין האזרחים הישראלים שנהרגים "בכוונה".

מוטב להתנער כבר מן ההבל הזה, ש"כוונה" או "אי-כוונה" משנות כאן משהו. צה"ל יורה על ריכוזי אוכלוסין בידיעה ברורה שיפגעו חפים מפשע. ההצהרות כאילו נעשה כל מאמץ למנוע זאת הן הצהרות ריקות; בפועל, הפלשתינים קוברים יום יום אזרחים תמימים. "שיפסיקו לירות עלינו מתוך שכונות מגורים", אומר לעצמו הישראלי הזחוח, כאילו היה מקבל את ההגיון הזה בחייו הפרטיים (עבריין יורה על עבריין אחר מתוך ביתו ופוצע עוברי אורח תמימים; מותר למשטרה להפציץ את ביתו של היורה?).

עוד תגובה שגורה: טוב, תפסיק לרחם על הפלשתינים, תתחיל לרחם על יהודים. אבל אין כאן שאלה של רחמים (או שכולם ראויים לרחמים, או שאף אחד אינו ראוי). השאלה הרבה יותר בסיסית: האם אנחנו בכלל רואים את מה שאנחנו עושים? האם אנחנו בכלל מבינים את הסיבות לטבח ההדדי הזה? מנוולים הטרוריסטים שיורים על אזרחים ישראלים, מנוולים החיילים הישראלים שיורים על אזרחים פלשתינים. והמנוולים הגדולים ביותר הם אלה שיושבים בלישכותיהם הממוזגות ומשחקים בחיי כולנו להנאתם.

ובתווך, מנוולים קטנים שיושבים בכלי התקשורת, יודעים הרבה וחושפים מעט, מגדילים פה ומקטינים שם, מדגישים או מצניעים לפי צו השעה, כלבי השמירה הנאמנים של "צידקת דרכנו".

1. רוב הזמן אני שותק. אין לי מה לומר. על רוב הנושאים אין לי מה לומר. לרוב האנשים, על רוב הנושאים, אין מה לומר. כשאין מה לומר, עדיף לשתוק. אבל הבלוג מעניק, לכאורה, רשיון בלתי מוגבל לפטפט, להגג, לקשקש. המרחק בין המחשבה הלא-מעובדת אל הדיבור המוקלד – מתכווץ. מתאפס. צץ בראשי דבר הבל – הנה הוא כבר ברשת, נחלת הכלל.
 
2. דברי הבל אינם חדלים להיות דברי הבל רק משום שהם מרצדים בפונט מוקפד על מסך נעים לעין. הפרהסיה האינטרנטית לא השביחה את איכות החשיבה האנושית – היא רק גזלה ממנה את הפרטיות. שטויות בצוותא אולי נהנות ממחילה קולקטיבית ("ברשת הכל מותר"), אך הן עדיין שטויות. האם אני מקריב איכות תמורת פומביות?
 
3. היומרנות, הניפנוף האגבי בידע, בהיפרלינקים, ההשפרצה של האני לכל קצוות הרשת.
 
4. הצורך התינוקי להישמע; החשש הילדותי מביקורת; הפתיחות הבוגרת לדעות של אחרים; המיאוס הזקן מטוקבקים מרושעים.
 
5. הבלוגר, מטיבו, הוא יצור תגובתי; מחפש עילות להגיב בכתיבה. אט אט הוא משתעבד למציאות החיצונית, הופך להיות תמונת ראי שלה (כמו שני סלילי די.אן.איי הרתוקים זה לזה). המציאות קובעת את סדר יומו, במה יעסוק ובמה לא יבחין. במקום ליצור, הוא נוצר.
 
6. איך אתנער מן השיגיון המתוק-רעיל הזה, בן-לוויתה הקבוע של הכתיבה – כי המלים הן חזות הכל? איך אסיר מעלי את המגלומניה הארורה הזו של השפה, השחץ האינסופי של לשון שבטוחה ביכולתה להגיד הכל, לבטא הכל? (האם צבעים יכולים להגיד ריחות? האם יש בפולנית מילה לתחושה מתחת לעפעפיים ביום סתיו אביך?).
 
7. חרדת ההתרוקנות: מה יקרה כשייגמרו לי הרעיונות? האם הבלוג ימשיך להתקיים במנותק ממני? האם עידן לנדו (האדם) יהיה פרק חולף בקריירה של "עידן לנדו" (הבלוג)?
 
8. כל השעות האלה מול המחשב. העיניים, פרקי האצבעות, העורף, הו העורף.
 
9. הציפיות של הקוראים (לשבור אותן); הציפיות של עצמי (לזכור ולשכוח, לזכור ולשכוח); הציפיות של המילים (אימת הניסוח המדוייק).
 
10. הנימוק המכריע נגד פתיחת בלוג: אני חפץ בזה.