קטגוריה: שוטף

שש וחצי שנים היא מונחת על השולחן. מעלה אבק, נשכחת מלב. גם כשבאה לאוויר העולם, מיהרו הישראלים לאטום את אוזניהם ולהסתכל לכיוון השני. העיתונים עזרו להם – היוזמה מעולם לא זכתה לדיון רציני בעמודי החדשות. 

אם לא בדיווח עיתונאי, אולי בתשלום, חשבו בליבם הפלשתינים התמימים. לכן מימנו מודעות עמוד בכל העיתונים, המפרטות את יוזמת השלום הערבית. זה כל המודעה – דיווח חדשותי לאזרח הישראלי. מה שהיה אמור להתפרס על פני עיתון שלם, לפני 6 וחצי שנים, ובחינם, מופיע עכשיו על פני עמוד אחד, ובתשלום.

  

ומה תעשה עם זה? מה תעשי עם זה?

רוצים שלום?

מישהו פה רוצה שלום?

רוצים שלום ?!?

אז אולי לעזאזל תעשו עם זה משהו? אולי פעם אחת תעמידו את זה כתנאי למפלגה שאתם מצביעים עבורה? אולי תגידו פשוט: "או שתאמצו את היוזמה הערבית, ומיד, או שתעופו לנו מהעיניים, לפני שאתם מחרחרים את המלחמה הבאה".

תקראו טוב. היוזמה לא מדברת על שיבת פליטים. היוזמה קוראת לפיתרון מוסכם לבעית הפליטים. היא לא קוראת לישום החלטה 194 (שיבת פליטים גורפת), אבל היא כן קוראת לישום החלטות 242 ו-338 (החזרת שטחים גורפת).

לא מספיק טוב לכם? רוצים להישאר בפינה שלכם ולזעוף ביחד עם בני בגין? לפנטז עם ביבי על "שלום כלכלי" ולזרוק לעבדים בעזה עוד כמה מקומות עבודה? לקשקש על "הסדר מדיני" עם ציפי לבני על כלות הימים? להמשיך לבנות בהתנחלויות עם אהוד ברק?

רוצים להיות צדקנים לנצח?

רוצים להמשיך לנסוע בדרך השלום, לחלוף על פני מגדלי השלום, בדרך אל מסעדת השלום, ולקוות שתגיעו בשלום? האם לא הגיע הזמן להחליף את גוזמת השלום הישראלית ביוזמת השלום הערבית?

אתם רוצים שלום או לא??? 

נוסח היוזמה המלא – כאן. פרשנות – כאן.

 

תעשיית הספינים הבטחונית שלנו שוברת את השיאים של עצמה כל יום. פעם היה דרוש מרחק של כמה שבועות, אולי חודשים, מן העובדות לאשורן, כדי לטוות סיפור בדיוני שמעוות אותן לחלוטין. כיום לא חולפים ימים ספורים, לפעמים אפילו יממה בודדת, בין האירוע כפי שהיה, לבין השקר שמופץ בעקבותיו. מדהים להיווכח, שוב ושוב, איך שקרים שנלעסים בחריצות בידי כתבים ופרשנים, הופכים ל"אמת" הרשמית כה מהר.

5 חודשים החזיקה התהדיאה ("רגיעה") מעמד. אומנם היו הפרות קלות, משני הצדדים, אבל זו בהחלט היתה התקדמות אחרי הקטל ההדדי של תחילת השנה.

והנה כך התרסקה התהדיאה.

ב-4 לנובמבר חדר כוח צה"ל לעומק 250 מ' מהגדר, במטרה לפוצץ מנהרה שנחפרה, כך נראה, לצורך חטיפת חיילים. המנהרה הממולכדת התפוצצה, ובחילופי האש הרג הכוח 6 לוחמי חמאס (העיתונים קוראים להם "מחבלים"; אני קורא להם "לוחמים". מי שנלחם מול כוח צבאי הוא לוחם, לא מחבל ולא טרוריסט. אצלנו שומרים את הביטוי "לוחם" רק לחיילינו, בין אם הם תוקפים לוחמים או אזרחים פלשתינים).

מיד, ולא רגע לפני כן, קרסה הרגיעה השברירית בסיחרור המוכר: מטחי קסאמים וגראדים שפוגעים באזרחים ישראלים וברכוש, תקיפות של חיל האוויר, עוד הרוגים ופצועים, סגירת המעברים (כלי לחץ שהשימוש בו אינו תלוי בהתנהגות החמאס, כפי שמתואר כאן), החשכת עזה, בלימת הסיוע ההומניטארי, ויתר פתרונות הפלא של המוח האנליטי שעומד בראש מערכת הביטחון שלנו.

הביטחון והספין. שכן מיד לאחר ההפרה הישראלית הבוטה של הרגיעה התחילו לעבוד על "הסיפור הרשמי". מי שממש מתעמק בדברים האלה מגלה נסים ונפלאות. למשל, הסיפור הרשמי לא תמיד נקבע מראש; לפעמים הוא משתנה מיום ליום, בהתאם לתנודות דעת הקהל. עכשיו כולם "יודעים" שהחמאס בעצם שבר את הרגיעה. אבל בהתחלה עוד הודו בחצי פה שישראל בעצם עשתה זאת. אלא שמיד הוסיפו: "גם הפעולה שנעשה בשבוע שעבר כדי לפוצץ מנהרה נעשתה כדי לשמר את הרגיעה. היה ברור לישראל שהוצאת פיגוע דרך המנהרה, היתה מביאה להפסקת הרגיעה. למרות זאת, חמאס פעל לחדש את פעילות הטרור מרצועת עזה, תוך שהוא מפר לחלוטין את כל תנאי הרגיעה".

במלים פשוטות: הפרנו את הרגיעה כדי שהם לא יפרו אותה לפנינו. ברור שזה לא נחשב הפרה, בשיח הישראלי; אצלנו קוראים לזה "פעולה". אך העובדות היבשות מראות כי צה"ל חדר לשטח פלשתיני (זוכרים שעזה "שוחררה"? שהם אמורים להיות ריבונים בשטחם?) והרג שם 6 לוחמים. ממש כמו בלבנון, לפני המלחמה האחרונה, ישראל מתקשה להפנים את ההדדיות של מושג ה"גבול": הם לא נכנסים אלינו ואנחנו לא אליהם. לא לא, אצלנו הגבול הוא תמיד "בשבילם"; בשבילנו, הוא בגדר המלצה בלבד. ברצוננו נחצה אותו, נעשה מה שבא לנו בשטח האויב (כלומר, השטח שהפקדנו בידיו, בעירבון מוגבל), וכשהוא יתעורר לנקום בנו – ניילל לשמים: תראו אותם, שברו את כללי המשחק.

אם צה"ל לא מסוגל לשמור על הרגיעה – שיאמר זאת בפה מלא. ואז יידעו כולם, כולל תושבי שדרות ואשקלון, שחייהם ושלומם של אזרחי ישראל לא מספיק חשובים כדי לשמור על הפסקת האש. מה שמחליא כלך כך הוא הרטוריקה הפייסנית, השקרנית, שנלווית לתוקפנות הישראלית. והרי מדובר בדפוס חוזר ונשנה: בכל פעם שמפלס הדם יורד, והקרקע בשלה להסדרים מקיפים יותר, קופץ להם הפיוז, לגנרלים שלנו. שקט לא יהיה כאן.

מה הקפיץ אותו הפעם? הנה ניתוח חריף של צבי בראל מ"הארץ". בראל מזכיר שלפי ההסכם שהושג ביוני בתיווך המצרי, עוד חודש היתה ישראל אמורה להחיל את כללי הרגיעה גם בגדה המערבית. כלומר, להפסיק עם הפשיטות היומיומיות בחברון ובשכם ולתת לחמאס להשתלט שם על כוחותיו. בראל משער: "הדבר האחרון שישראל מתכוונת לו הוא להניח לחמאס להכתיב רגיעה גם שם". ריסוק התהדיאה, אם כן, על חשבון שלומם של תושבי הדרום, נועד להסיר מעל הפרק כל סיכוי שהחמאס ידחוק את רגלי חיל החסות של אבו-מאזן כגורם האחראי על ניהול הסכסוך מול ישראל.

אני מסכים, אבל יש עוד. כמו תמיד, המדיניות הישראלית היא תערובת של רישעות ואיוולת. בראל מצביע על הרישעות (הקרבת תושבי הדרום לטובת משחק פוליטי ציני), וסביר שזו אכן מנחה את חשיבתם של ה"אנליטים" במערכת. אבל ישנם תמיד גם חמומי המוח, מפקדי השדה, שמבעבעים "לחץ מבצעי" כלפי מעלה בתקופות רגיעה, וכשהוא מצטבר ומצטבר, אין לו מוצא אלא בפיצוץ. איוולת שטופת דם, לאו דווקא רישעות. וגם אין לי ספק שבצד הפלשתיני יש כאלה ויש כאלה, אלא שכמו תמיד, אני את חרפתנו אגיד, לא את חרפתם.

תושבת נהריה מתוסכלת: המדינה הבטיחה לפתח את הצפון, ולא קיימה. הבטיחו תקציבים, שיפור בשירותים המוניציפליים, הבטיחו חינוך ותרבות ומה לא – ושום דבר מזה לא קוים.

למה? היא קובעת: "המדינה עדיין איננה מעוניינת בפתרון היחיד שיכול לחלק מחדש את נכסי הציבור ואת תשומת הלב הציבורית באופן שוויוני יותר ונכון יותר לכל אזרחי ישראל, צפוניים כמרכזיים כדרומיים".

הנהרייתית יודעת שכוונות טובות לא חסר. מה שחסר הוא "פרוייקטור רציני ברמה הלאומית". ומי זה? הנה התשובה, בסוף דבריה: "יש איש אחד כזה במגרש הפוליטי. שמו אביגדור ליברמן, ועד כמה שדעותיו מרתיעות חלק מן הציבור – מדובר בבולדוזר. הצפון (והדרום) זקוקים לאחד כזה. רצוי מיד".

איך לא חשבנו על זה קודם. מי שירים את הצפון מהקרשים הוא אותו אחד שיזרוק לעזאזל את כל תושביו הערבים. מי שהפך את "האיום הדמוגרפי" בצפון לעיקר משנתו המדינית; מי שמצעו מכריז בפשטות: "200 אלף ערבים במשולש ובואדי ערה יעברו לריבונות הרשות הפלסטינית". בזמנכם החופשי, היפכו במילה הזאת – "יעברו". מה אתם רואים בתוכה? תופים ומחולות? משאיות? ערימות של תעודות זהות כחולות?

כמה נוגעת ללב הכמיהה של הנהרייתית – " לחלק מחדש את נכסי הציבור ואת תשומת הלב הציבורית באופן שוויוני יותר ונכון יותר לכל אזרחי ישראל". אנא הטעימו את המילה לכל. יש לקרוא אותה: למיעוט. שהרי היהודים הם מיעוט דמוגרפי בגליל, בעוד שהערבים הם מיעוט גיאוגרפי. האם מי שמייחל לליברמן, שיחלק מחדש באופן "שיוויוני" את נכסי הציבור "לכל" אזרחי ישראל, יכול ליהנות מספק הנאיביות? אולי, ברגע של פיזור דעת, הוא לא שם לב לפרדוקס הזועק? לא, לא עם ליברמן, ולא הנהרייתית.

יש רק הסבר אחד: אותו אדם פשוט הפנים לגמרי את "אי-ספירת" הערבים בשקלול הלאומי. עד כדי כך שהוא בטוח שרק איש אחד יכול לפתור את בעיית היהודים בגליל: אותו האיש שיפתור את בעית הערבים (ו"רצוי מיד").

הנהרייתית לא תומכת בטרנספר. הו לא. יש לה רקורד מוכח של ליברליות. אבל כאן מדובר בעניין מקומי, בעיה מוניציפלית שיש לפתור לאלתר. מה בכלל הקשר לאידאולוגיה, לגזענות, לדמוגרפיה? תשאלו את כל מי שהצביע ללה-פן ולהיידר. בסך הכל רצו שמישהו ינקה להם את שכונות העוני. בולדוזר.

ובולדוזרים, כידוע, נוסעים על דלק שהופק מרכיכות.

אחרי דמעות ההתרגשות האמיתיות, אחרי הכותרות המופרכות ("מעבדות לנשיאות!"), מותר לשאול, בשקט בשקט, מה בעצם איכפת לישראלים מי מנהיג את אמריקה.

אם מדובר בהתעניינות לגמרי לא-אישית, ובהתפעמות לגמרי לא אינטרסנטית – רגשות שיש להתייחס אליהם בספקנות, אצל ישראלים – עוד אפשר להבין. בחירתו של אובאמה לנשיאות היא אכן תמורה משמעותית ביותר – עבור אמריקה. עם ההסטוריה שלה, והגזענות, והויכוח הפנימי על מעורבות הממשלה הפדרלית במשק ובשירותי הרווחה. אף כי עדיין לא הוכח שאובמה יסטה באופן משמעותי מן האידאולוגיה הניאו-שמרנית של קודמיו, אולי ראוי לתת לו ליהנות מן הספק. ישראלים כמוני, לפחות, שאינם שולטים ברזי הפוליטיקה האמריקנית, רשאים לפרגן לעצמם קצת נאיביות בעניין הזה.
yes, we can: אולי אובאמה באמת מבשר שחר של יום חדש לאמריקנים.

אבל לנו? במזרח התיכון המדמם? כאן, לצערי, מסתיים הרישיון לנאיביות פוחזת. אין שום סיבה להניח, לא על בסיס הניסיון הדיפלומטי של 40 שנות מעורבות אמריקנית בסכסוך הישראלי-ערבי, ולא על בסיס ההצהרות המימיות של אובאמה, שהולך להיות כאן איזשהו מהפך אמיתי בגישת המתווך הלא-הוגן בעליל, הדוד סאם. דמוקרטים או רפובליקנים, נצים או יונים, וכן, שחורים או לבנים: המדיניות האמריקנית נשארת בעינה. ובמידה רבה, היא גם אחראית לשמור על להבות הסכסוך בגובה הרצוי – כואב, אבל לא מדי.

ואלה עיקרי המדיניות: 1) תמיכה בלתי מסויגת, מראש ובאופן גורף, בכל מה שממשלות ישראל יחליטו עליו – מבצע צבאי, התנחלות, ירי על אזרחים וכד'; 2) הפעלת מערך "גינויים" ו"הסתייגויות" מסועף, באמצעות מחלקת המדינה והקונסוליות, שמאפשרת לשמור על מראית עין של מתווך הוגן ושל דאגה כנה לזכויות אדם; 3) מענקים שנתיים לישראל בגובה של מיליארדי דולרים, שברובם ניתן לעשות רק שימוש מורשה אחד – רכישת נשק מתעשיות אמריקניות; 4) מסעות דילוגים, פגישות באוריינט-האוס, ייצור אינסוף ניירות עמדה, שיגור שליחים, בקיצור – תיחזוק שוטף של "תעשיית השלום"; 5) אימון וחימוש של כל כוח שיטור צבאי, ישראלי או פלסטיני, שנשבע אמונים לדיכוי ומחיקת כל אופוזיציה לשלטון הקיים.

מאחורי המדיניות הזאת עומדים, בקומה זקופה, רוב-רובם של יהודי אמריקה. אותם יהודים שנתנו 78% מקולותיהם לאובאמה. אותם יהודים שמפעילים את איפא"ק, הלובי הפוליטי האפקטיבי ביותר בארה"ב, אחרי לובי הנשק.

בנקודת ההצטלבת של כל הוקטורים האלה – הלחץ היהודי, תעשיות הנשק, הצורך לשמור על עליונות ישראלית במזה"ת, ותאוות הנפט שאינה יודעת שובע – אין לשום נשיא אמריקני, שחור או לבן, כמעט שום מרחב תמרון. המקסימום שהוא יכול לעשות, ואת זה כנראה אובאמה יעשה טוב יותר מקודמו, הוא להיות מנומס יותר למי שהוא בז לזכויותיו. הכתובת בעצם כבר על הקיר: מרגע שהוטבעה על אובאמה חותמת הכשרות האולטימטיבית – "ידיד טוב לישראל" – ידעתי שטוב לא יצא מזה. מנסיוני, ידיד טוב לישראל הוא ידיד רע מאד בשבילי. כזה שאומר הן אחרי כל איוולת ורשעות של הממשלה שלי. עוד ידיד כזה ואבדנו.

הממשל של אובאמה לא ילחץ על ישראל להיפרד מהשטחים, לפנות התנחלויות או להידבר עם סוריה. ודאי וודאי שלא יפעיל מנופי לחץ כלכליים למען יעדים כאלה. מה, הוא משוגע? מה ייצא לו מסחיטת מדינת ישראל? רק כאב ראש. על כן יניח לנו להמשיך בדרכנו מטה, אל התהום, ובעוד 5-10 שנים, כשמשטר האפרטהייד בשטחים יתבסס סופית, עוד נראה "פקידים בכירים" בוושינגטון, שחורים לא פחות ממרטין לותר קינג ונלסון מנדלה, נדים בראשם אל הקריזה התורנית של המדינה המופרעת הזאת במזה"ת, ופולטים את המסר המוכר: "ארה"ב תמיד היתה סבורה שמעשים מעין אלו אינם מקדמים את השלום".

מאמר מצויין, פוקח עיניים ומטריד של אילת מעוז ב"גדה השמאלית", מנתח את התופעה העכשווית של הפרטת המעברים בשטחי הגדה המערבית. משרד הביטחון מעביר במיקור-חוץ את משימות הבידוק והאבטחה מידי חיילים לידי עובדים של חברות אבטחה. מעוז מראה שבאופן פרדוקסלי, ההפרטה כאן אינה כלכלית (שהרי עלות העסקתם של אזרחים עולה בהרבה על העסקת חיילים בשירות חובה) אלא אידאולוגית – תוצר של דת הניהול הניאו-ליברלית. כמו בתחומים אחרים (כמו סיעוד וכליאה), המדינה מתנערת מאחריותה והתחום המופרט מורחק מן העין הציבורית, מעצם היותו "פרטי" וגם מתוקף האמונה התמימה ב"יעילות" השוק הפרטי. זכויות האדם נרמסות כמו קודם, התנועה בשטחים מכפר לכפר כמעט בלתי אפשרית – אבל הכל עטוף כעת במעטפת משוכללת של קירות מתכת, זכוכית חד-כיוונית, ו"תודעת שירות" אדיבה ומפותחת. כיבוש ללא מגע יד אדם, וללא היוודעות עיני אדם. ובעצם, על איזה אדם מדובר כאן בכלל? המאבטחים? אנחנו? מישהו רואה פה אדם?

וביחס לכל תכנית ריאליטי בתבנית המוכרת (וילה, ביקיני, זיפים, מנחה עצי/ת וכו')

1. הציניקן
הדרגה הבזויה מכולן. רואה ומלגלג, מתמכר ומתנכר, מאמין לכל ולא מאמין לכלום. הציניקן אינו יכול לסלוח לעצמו על העניין העצום שמעוררת בו הריאליטי, על כמות הרגש והזמן שהיא תובעת ממנו. על כן הוא מעניש את עצמו, ואת כל הסובבים אותו, במטח אינסופי של עלבונות עוקצניים המופנים כלפי המשתתפים בתכנית. לא תתפסו אותו ברגע נינוח אל מול הריאליטי; תמיד מתנגח, תמיד תוקף את המרקע, כלומר את עצמו, על השפל שאליו הידרדר.

2. הפרשנדתא
דבר אינו כפי שהוא נראה; הכל אינטרסים קרים ומחושבים. הפרשנדתא מפרשן את אירועי הריאליטי עד דק, וכך מגן על עצמו מעוצמתם הרגשית. משתתפי התכנית, לדידו, הם קליפות חלולות, מונעות בידי גופים כלכליים רבי עוצמה, תאגידי תקשורת וספינולוגים מקצועיים. כיוון שנפל בעצמו קורבן לנוכלות הזאת, הוא טווה סביבו סיפור משוכלל שהופך גם אותו עצמו למריונטה נטולת רצון חופשי. אם הציניקן כולו שלילה כוזבת, הפרשנדתא כולו תודעה כוזבת.

3. הפסיכולוג
שוב ושוב ינבור במניעי הדמויות, יחפש רמזים בעברן הרחוק, יריץ לאחור את הקטעים וינתח את שפת הגוף, השתיקות בארוחת הבוקר, המלים שנזרקו על שפת הבריכה. בעיני הפסיכולוג, הריאליטי היא דרמה איבסנית צרופה, והמפתח להבנתה נעוץ בירידה למעמקי התת-מודע של הפרחה מרמת השרון והמסוקס העילג מכפר ויתקין. כך ישרטט לעצמו (ממש כמו פסיכולוג בקליניקה) מרחב מוגן של הבנה ואמפתיה, מגודר היטב מפני הפסולת שעל המרקע. וכיוצא בזה הבלוגר שהפך את תופעת הצפייה בריאליטי לריאליטי בפני עצמו.

4. החי את זה
לא מכחיש, לא מפרשן, לא יורד למעמקים. מי שחי את זה פשוט מחכה ערב ערב בדריכות לראות מה קרה; כולו משוקע בעלילת התככים הקטנים, מצדד בלהט במשתתף אחד רק כדי להתנער ממנו בגועל בפרק הבא. יותר מקודמיו, הוא מגיע כמעט לכדי מעמד של משתתף שווה בתכנית, בלי יומרה מגוחכת להיות מעליהם. חטאו היחיד, הפעוט, אם ניתן להגדירו כך, הוא הטיפשות – האמונה התמימה באותנטיות. לדידו, הריאליטי היא אכן המציאות. מה שמגביה את דרגתו הרוחנית הוא מחיקת הפער בין החוויה לתודעה; היעדר מוחלט של צביעות.

5. שווה הנפש
יודע ולא אכפת, שומע ולא מתעניין. שוויון הנפש כלפי הריאליטי בהכרח גוזר בורות גדולה, אף כי לא מוחלטת, ביחס לתופעה. בדומה לשאון נחיתת מטוס, סירנה של אמבולנס, רחש המקרר, כרוז היסטרי בקניון – הריאליטי אופף את שווה הנפש כעוד סוג של רעש רקע. אין מתעמקים בגווניו העדינים ואין טורחים לנקוט עמדה כלפיו. פשוט צולחים את החיים דרכו, כשחיוך קל, כמעט אווילי, שפוך על הפנים.

6. החף מדעת
איזה אח? מפרץ המה? הישָר-מה? החף מדעת אף לא יודע למה היה אמור להתמכר, או להתנגד, ועל מה כל המהומה. אפילו הצורך להיות שווה נפש, והמודעות לכך, נחסכו ממנו. זו היא, בלי ספק, הנירוונה הצרופה, הדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר, הרחוקה ככל שניתן להיות רחוק מן המציאות הגשמית, מן הריאליטי.

1. "זאת עליית מדרגה" (מנחם ברינקר וכו'). לא, זו בדיוק אותה מדרגה נמוכה ושפלה שהימין הלאומני מצוי בה זה 20 שנה. הפגיעה בפרופ' שטרנהל היא עליית מדרגה רק אם חייו של יהודי ממוקמים גבוה יותר מחייו של פלשתיני. או אולי: חייו של יהודי מן המעגל החברתי שלי ממוקמים גבוה יותר מחייו של יהודי מרוחק ממני. פרופ' ברינקר וחבריו ודאי אינם חושבים כך במודע; אך תגובתם חושפת שזאת התשתית הלא-מודעת של עולמם המוסרי.

2. "שוליים סהרוריים, עשבים שוטים וכו'". ואולי הרוב סהרורי? ואולי הרוב שוטה? עד כה, נדמה כי כל פעולותיו של הימין הפשיסטי מונחות על ידי שפיות רציונלית לעילא. הם מכים, בוזזים וכופתים – אך לא נותנים את הדין. להם מסורה הזכות להתנקש ולהתעמר בכל מי שעומד בדרכם, פלשתיני או יהודי, אזרח או חייל. רובם המכריע לא מובאים לדין, ואחוז המורשעים מזערי עוד יותר. האסטרטגיה הרציונלית ביותר בכל מאבק אומרת: מיקסום רווחים ומיזעור נזקים. כל עוד אין נזק, אין סיבה לרסן את הרווחים. כנופיות ממלכת יהודה הן המגזר הרציונלי ביותר בישראל כיום.

3. "והוא עוד ניצול שואה". ובכן מה? והבריונים של פול פוט, או של הימלר, או של כל ארגון טרור אחר, היו אמונים על אבחנות עדינות בין סוגים שונים של "חלאות המין האנושי"? האם יש משהו מנוגד יותר לטבעו של הטרור מן היכולת להבחין בפרטים? ואיפה פה בדיוק ה"אירוניה"? וניצולי שואה שמתגייסים לטובת הימין הלאומני הם לא "אירוניה"? אולי הכל אירוני כאן? כלומר, אולי העמדה האירונית היא חלק מן הבעיה?

4. "חובתה של הממשלה לפעול כעת בתקיפות כדי לייבש את הביצות שבהן הטרור היהודי מקנן" (ארי שביט וכו'). כלומר, חובתה של הממשלה לייבש את עצמה ואת שאר זרועות השלטון (צבא, בינוי ושיכון, חינוך) שבחיקן החמים פורח פשע ההתנחלויות באין מפריע. הנה התגובה הרפלכסיבית של הגוף הרקוב: לכרות את נקודת החדירה של הנגיף, ולהתעלם מן הגרורות שפשטו בכל הגוף. אם יש מישהו שמבין זאת היטב, זהו שטרנהל.

הרחק מעיני המצלמות ומנאומי הבחירות של אובמה ומקיין, טובח צבא ארה"ב באזרחי אפגניסטן ופקיסטן. המערכה הבלתי-נגמרת נגד אל-קאעידה הולכת ומשילה מעליה שאריות אחרונות של ריסון מוסרי. הטרוריסטים מפעילים מתאבדים בלב שוקים הומי אדם, והאמריקאים מפגיזים כפרים, מסגדים, בתי ספר.

הלהיט האחרון הוא "מפציץ ללא טייס" (drone aircraft). השבוע קטלו מפציצים סטריליים כאלה 23 פקיסטנים באזור ואזיריסטן, על הגבול האפגאני, בהפצצה על בית ספר דתי. העילה: מייסד בית הספר ידוע בקשריו הטובים עם בן-לאדן. הוא אומנם היה בכלל במקום אחר, ובהפגזה נהרגו אשתו, אחותו, גיסתו, שתי אחייניותיו, שמונה נכדיו, ועוד קרוב משפחה. אבל מה זה חשוב; במלחמה נגד הטרור לא סופרים אזרחים (של האוייב).

ההתקפה הזאת מסמנת הסלמה נוספת באלימות האמריקאית באפגניסטן. בשבוע שעבר חדרו כוחות קומנדו אמריקניים לכפר בואזיריסטן וטבחו ביותר מ-20 אזרחים. ספק גדול אם האמריקאי הממוצע יודע בכלל מה עושים חיילי בוש בשם "הפצת הדמוקרטיה והחירות בעולם". ספק אם היה לו אכפת, לו ידע. כנהוג בזמן בחירות, המתמודדים מתכתשים בחימה שפוכה על זוטות, ועל העניינים החשובים באמת אינם אומרים מילה. האם אובמה ישנה במשהו את מדיניות החוץ של ארה"ב? האם ממשל דמוקרטי אמון יותר על שמירת זכויות אדם מאשר ממשל רפובליקני? הניסיון מלמד שלא. למי מצביע אותו טייס שנעדר מן המפציץ-ללא-טייס – לדמוקרטים או לרפובליקנים? הוּ גיבס א שיט.

ישראל, כידוע, היא אמריקה בקטן. לנו עוד אין מפציץ ללא טייס, אבל זה עניין של זמן. כבר קיים רובה-ללא-חייל, הקרוי בשם המוצלח "רואה-יורה", שעל יתרונותיו הרבים – ובראשם, סילוק המצפון מזירת הקרב המדממת – עמדתי במקום אחר. וקיים גזל קרקעות מתמשך, לא פוסק לרגע, בברכת כל מפלגות השלטון, כולל העבודה. וקיים המצור על עזה, שבין תוצאותיו המחרידות (לא, גם על זה לא תקראו בעיתונינו) הן מחלות מעיים והרעלות המוניות כתוצאה ממאגרי המים המזוהמים: המחסור בסולר ובחלפים, עקב המצור על עזה, השבית את משאבות המים ואת מערכות הביוב והניקוז (אפשר לקרוא כאן, כאן, כאן וכאן).

וכן, גם אצלנו אין שום דיון ציבורי בעניינים האלה, הרחוקים מן העין והלב. באמריקה אומנם נדרש ריחוק של אלפי קילומטרים כדי למזער את העניין הציבורי, בעוד שאצלנו מפרידים 60 קילומטר בדיוק בין סף המודעות הישראלי לבין הרי החושך. על פני השטח, לכאורה, מחלוקות נוקבות בעניינים מדיניים: מעמד השכונות במזרח ירושלים, חוק פינוי-פיצוי וכיוב'. כמה נוח להכביר מלים תקיפות, נחרצות, על תכניות סרק שאין לאיש כוונה ליישמן. שנה אחרי שנה, ממשלה אחרי ממשלה, ישראל ממשיכה לברבר עצמה לדעת, ומתעקשת להמשיך לברבר ("המשא ומתן יימשך!", מכריזה ציפי לבני) בעודה מכבידה את עול הכיבוש.

והתקשורת? זו תמיד תעדיף להתמקד בילדה מתה אחת, שהוטבעה במים מזוהמים, מאשר באלפי ילדים חיים, השותים מים מזוהמים, שעדיין ניתן להצילם.

מתי יודעים שמשהו נמצא בקונצנזוס? כשהוא מעורר, בחלוף השנים, נוסטלגיה. הנוסטלגיה הישראלית היא מעין חותמת כשרות שכזאת: כל מה שנכלל בתחומיה כבר אינו מעורר מחלוקת. מבעד לדוק הנוסטלגיה גם האירועים המכעיסים ביותר מעלים לכל היותר צביטה מתוקה בלב.

ל-ynet יש מדור נוסטלגיה כזה, "כך היינו" שמו, שמעלה באוב קטעי טלוויזיה וקולנוע ישנים מן ההסטוריה הישראלית הקצרה. השבוע נזכרו שם בעליה המחודשת לגוש עציון, בספטמבר 1967, כפי שתועדה בידי צוות יומני "גבע-כרמל".

כך היינו. כך – בהתנחלות. היינו – אני, אתם וחנן פורת.

לאחר שמחיתי את הדמעות (המוסיקה בלי ספק נלקחה מסרט הוליוודי רומנטי משנות ה-50), קימטתי את מצחי בתהייה. אוקיי, אומנם כך היינו, אבל האם רק כך? האם לא שכח הקריין הדרמטי לציין אי אלו אירועים שהיו קשורים בהתנחלות הראשונה בשטחים הכבושים?

למשל, הלחץ הברוטלי שהפעילו חנן פורת וחבריו על ראש הממשלה אשכול (דרך נציגיהם בממשלה, משה דיין, ישראל גלילי ויגאל אלון), מיד לאחר המלחמה, להתנחל בגוש? האופן המתעתע שבו הועברו ההחלטות בממשלה – הסתרת המידע ממרבית השרים, הצגת ההתנחלות כ"היאחזות נח"ל" או "מחנה צבאי", היעדר כל דיון מדיני במהלך הדרמטי הזה – התנחלות יהודית ראשונה בשטחים כבושים שלא הוכרזה בהם ריבונות ישראלית? ("אדוני הארץ", עקיבא אלדר ועדית זרטל, ע' 17-24).

התנחלות גוש עציון הוצגה אומנם כשיבת הבנים ליישוב שממנו גלו האבות (במלחמת השחרור), אך למעשה הוא היה יריית הפתיחה במהלך מרחיק-ראות, מהלך גאולי במניעיו ואפוקליפטי בתוצאותיו, של יישוב השטחים כולם ברבבות יהודים. חנן פורת ידע זאת, הרב משה לוינגר ידע זאת, מנהיגי "אחדות העבודה" ידעו זאת, ואפילו פרס ואשכול ידעו זאת. ידעו ולא ידעו, רצו ולא רצו. מן הרגע הראשון נחתם אופיו הפרברטי של הקשר בין ממשלות ישראל למתנחלים: ריקוד סאדו-מאזו מתוזמר היטב ("אוי, למה עשיתם את זה, אוי, תמשיכו ככה, כן כן").

ביסודו של דבר, לא השתנה הרבה מאז. השינוי העיקרי היה ברמת הצביעות. אם בעבר ההנהגה הישראלית דיברה בכנות על המחיר שגובה ממנה ההתנחלות, כיום אין לכך זכר. באחד הדיונים סביב הבעיה המוסרית שמציבים הפליטים הפלשתיניים בפני מדינת ישראל (עדיין בספטמבר 1967), אמר דיין גלויות: "בן גוריון אמר שמי שניגש לבעיה הציונית באספקט מוסרי הוא לא ציוני". היום המתנחלים מדברים על מוסר יהודי, ומתכוונים לגזל. גם "התקווה הלבנה" של הלאומנית הישראלית בת-זמננו, ציפי ליבני, מרבה לדבר על מוסר יהודי. אבל דיין הבין כבר אז את העניין: לא מוסר ולא בטיח. כוח הזרוע ותו לא.

מה עוד השתנה? הסרטון של "גבע-כרמל" נחתם ב"זווית הנשית" של ההתנחלות בגוש העציון (שהרי היכן שיש אישה, שם הוא הבית): "והנשים מופקדות על הכביסה הקטנה". מאז קרו כמה דברים. נשים כמו דניאלה וייס ונדיה מטר מופקדות בשטחים כבר על כביסה גדולה באמת, מלוכלכת כהוגן, והן דואגות להוציא אותה החוצה כמה שרק אפשר.

אני יליד 1967. מי יודע, אולי זאת הסיבה שיש לי רגישות מופלגת לאירועים שהתרחשו באותה שנה. לפני 3 שבועות מתנחלים ממצפה עשהאל כפתו רועה צאן בן 30 אל עמוד החשמל ליד המאחז שלהם והתעללו בו במכות, לאחר שהציתו את שדותיו. שבוע לאחר מכן התנפלה כנופיית מתנחלים מאותו מאחז על אוהל פלשתיני שבו התגוררה משפחה בת 19 נפשות. עם מקלות. הרסו, קרעו, ניתצו והלכו. כעת המשפחה, שכל ילדיה מכוסים פצעים מוגלתיים ממחלת עור תורשתית, משוטטת בחוסר כל בדרום הר חברון.

זה קרה ב-19 ביולי, לפני שבועיים. ה-19 ביולי הוא יום ההולדת שלי. תודה, עשהאל.