קטגוריה: שוטף

כמה הרהורים בעקבות פילוח ראשוני של ההצבעה בבחירות.
 
1. קדימה ריסקה את ה"שמאל". שליש ממצביעי העבודה ושליש ממצביעי מרצ עברו לקדימה. אפילו בקיבוצים, קדימה הדיחה את העבודה. במקביל, הליכוד שאב חמישית ממצביעי קדימה. במלים אחרות, קדימה היא לא מפלגה; היא תחנת מעבר מה"שמאל" לימין.

2. רק 15% מהאוכלוסיה היהודית הצביעה למפלגות "שמאל" (העבודה ושמאלה). הסיבה העיקרית לעריקה לקדימה: "פניקת ביבי". הם הצביעו ללבני כדי לבלום את ביבי, למרות שליבם נותר בעבודה או במרצ. לו היו הצבעות נפרדות לראש הממשלה ולמפלגה, לפחות 25% מהאוכלוסיה היהודית היתה מצביעה לגוש ה"שמאל". יחד עם ההצבעה הערבית, היו יכולים להיות ל"שמאל" כ-40% מהקולות. זה אולי לא היה מספיק כדי להרכיב קואליציה עם מפלגות לווין, אבל זה בהחלט היה משקף את חלוקת הכוחות האמיתית באוכלוסיה בין "ימין" ל"שמאל". זה גם היה בסיס לאופוזיציה משמעותית – מה שלא יהיה בכנסת הבאה.

3. ליברמן מנצח בגדול בפריפריה – 25% בבאר שבע, 21% בעיירות הפיתוח. כלומר, ההצבעה ל"ישראל ביתנו" היא ברובה הצבעת מצוקה. עוד ראיה: בהתנחלויות קדימה גוברת על "ישראל ביתנו", כי המתנחלים הם אוכלוסיה מבוססת. אין להתפלא אם ליברמן שאב כמה מנדטים מש"ס; המשותף ביניהם (גזענות אתנוצנטרית על גב של דימוי עצמי קורבני) גדול מהמבדיל (דת ומדינה, גיור). אם ש"ס כמעט ולא קטנה, הרי זה משום שמאגרי המצוקה של האוכלוסיה בארץ הם בלתי נדלים – עוד ועוד ישראלים מצטרפים אליהם. האלקטורט של ש"ס ו"ישראל ביתנו" הוא אינדקס מהימן של הקצנת הקפיטליזם הישראלי.

4. 51% מהערבים הצביעו לחד"ש, בל"ד ומרצ – שלוש המפלגות הנאורות בכנסת (לא, זאת לא מחמאה גדולה; מפלגות נאורות לעתים קרובות מתנהלות באופן לא נאור. הכל יחסי). בקושי 4.5% מהיהודים הצביעו למפלגות האלה. אפשרות אחת: באופן יחסי, על כל עשרה ערבים נאורים, יש יהודי נאור אחד בלבד. אפשרות שניה: יש יותר נאורים יהודים, אבל מאחורי הפרגוד, נאורותם נושרת כמו עלים בשלכת.

5. כל ההערות האלה הן שוליות לחלוטין. שעשוע נחמד לשיחות סלון, לא יותר. המשמעות האמיתית של "שמאל" בפוליטיקה המפלגתית נשחקה עד שהתרוקנה לגמרי. למעט חד"ש, מפלגת שמאל אמיתית, אין שמאל מפלגתי בארץ. יש כוחות נאורים במרצ ובבל"ד, ופה ושם חברי כנסת פעלתניים (מלכיאור, האבידה הגדולה של הבחירות), וזהו. כלומר, 110 מנדטים של הימין, ובערך 10 של השמאל. שמאל בלי מרכאות.

6. לא שמחה וששון, אבל גם לא סיבה לתלוש שערות בייאוש. מי שנתקף דיכאון מהיעדר הייצוג של השמאל בכנסת תולה תקוות לא ריאליות בפוליטיקה המפלגתית. לשמאל האמיתי בארץ יש לא מעט ערוצי ביטוי ופעולה – ארגוני עובדים, עמותות, ארגוני זכויות אדם, לובי פמיניסטי ולובי הומו-לסבי, קליניקות משפטיות, ואפילו שניים וחצי בלוגרים – והוא לא זקוק לגושפנקא מפלגתית. מי שרואה בייצוג המפלגתי את חזות הכל שבוי בתפיסה של נתינוּת, וצריך מהר להחליף אותה בתפיסה של אזרחות. אנחנו לא נתינים של המפלגה, והתפוגגותן של מרצ או העבודה מעידות, בראש ובראשונה, על אוזלת ידן, לא עלינו. היו זמנים שהמפלגה היתה חקוקה בתעודת הזהות הנפשית של כל ישראלי – היא היתה הבית, המורשת והמסורת. לא עוד. מפלגה היא כלי להגשמת יעדים פוליטיים (שלך כמו של העסקנים שבה); אם היא חדלה מלשרת את יעדיה – מקומה בפח.

7. עד שלשמאל האמיתי יהיה יצוג ב"שמאל" המפלגתי, יעברו שנים רבות. בינתיים משתרעת ביניהם דרך ארוכה. מי שצריך לשנס מותניו ולפסוע בה, באומץ, הן המפלגות, לא ארגוני השמאל האמיתי. מצביעי העבודה ומרצ שערקו לקדימה היו דבקים במפלגותיהם אילו האמינו באמת שהן משרתות את ערכי השמאל. הן לא שירתו, ולכן העריקה לקדימה לא היתה כרוכה בוויתור ממשי (מעבר לכאב הלב הסנטימנטלי). טוב יעשו המפלגות הללו אם יתחילו לשרת את קהלן האמיתי. בתור התחלה, לא יזיק להגיד את האמת בפנים ולהעיף לכל הרוחות את האיש ש"אומר את האמת בפנים", הפעם ללא כרטיס חזרה. וגם אם לא יעיפו אותו, לא נורא. אנחנו, השמאל האמיתי, לא מחכים להם. נתחיל את התיקון בלעדיהם. הצעת סטיקר לבחירות הבאות: דב חנין זועבי.

בבוקר יום שני, ה-4 לינואר, הרג צה"ל בשכונה 48 אזרחים – יותר מכל תקרית אש בודדת אחרת במהלך המתקפה. איך ולמה זה קרה? צה"ל שומר על שתיקה

כבר במהלך המתקפה על עזה היה ברור שהציבור הישראלי אינו מקבל תמונת מצב אמיתית של המתרחש. כלי התקשורת הישראליים יישרו קו עם האיסור להיכנס לעזה – ואפילו לא טרחו להיעזר בעיתונאים ובמקורות מידע שכבר נמצאו בעומק השטח. וכך קרה שבשעה שכל העולם נחשף בזמן אמיתי לאירועים קשים ואף מחרידים, צף לו הישראלי הממוצע בענן של בורות פסטורלית.

והנה, לאחר הפסקת האש, הותר סוף סוף לעיתונאים הישראליים לחזור לעזה. אלא שעכשיו כבר אין מי שיקשיב להם. הסיפור האמיתי הפך להיות מערכת הבחירות; עזה כבר תוייקה כסיפור (הצלחה!) ששמנו מאחורינו. ושוב לא נדע מה לעזאזל קרה שם, בשלושת השבועות שבמהלכם המטיר צה"ל כמות בלתי נתפסת של פגזים על עזה.

אחד האירועים הקיצוניים ביותר במתקפה התרחש עם תחילת המבצע הקרקעי, בשכונת זיתון. קרוב ל-50 אזרחים נקטלו שם בין ה-3 ל-4 לינואר, בידי חטיבת גבעתי, ועשרות רבות עוד נפצעו וגססו למוות – כולם בני משפחה מורחבת אחת. האירועים בזיתון זכו לסיקור נרחב בתקשורת הבינלאומית, ועוררו גל של מחאה וזעזוע. בארץ הם כמעט ולא נודעו – למעט סיקור שטחי למדי ב-ynet, וכמה איזכורים חולפים פה ושם – שום כלי תקשורת מרכזי לא דיווח עליהם (אשמח להיווכח שאני טועה, ושהחמצתי דיווח כלשהו). הנה כך זה קורה: מרחק 3 שעות נסיעה מאיתנו, הרג צה"ל נשים וילדים, ואנחנו אפילו לא ידענו.

כמובן שנשאלת גם השאלה – ולו היינו יודעים, מה היינו עושים? שאלה טובה, אבל לא הפעם. הפעם אני רק רוצה שיידעו. שלפחות יידעו מה קרה שם.

את השתלשלות האירועים שתובא להלן ליקטתי מכמה מקורות שונים (כולם מובאים בסוף הפוסט). אין לי ספק שהם מציירים תמונה לא שלמה, ואולי אפילו מוטֵית לפרקים, של מה שבאמת קרה. ויחד עם זאת, אין לי ספק שגם כך, גרעין האמת שבהם מזעזע כל כך, שהדעת לא סובלת את השתיקה סביבם. מן הדין שהאמת על זיתון תצא לאוויר העולם ותטלטל את מי שעוד אפשר לטלטל.

השתלשלות האירועים

שכונת זיתון נמצאת בפאתיה הדרומיים של עזה. ביום שבת, ה-3 לינואר, החל צה"ל להפגיז את השכונה, ובמקביל כיתר אותה ומנע יציאת תושבים. בלב השכונה התגוררה משפחת סמוני המורחבת במספר בתים סמוכים, כמה מאות נפשות, שהתפרנסו בעיקר מחקלאות. במהלך יום ראשון, ה-4 בינואר, החל צה"ל להוציא תושבים מבתיהם ולרכז אותם בבתים בודדים, כמה עשרות נפשות בכל בית.

בביתו של עטיה סמוני (47) התכנסו 19 איש להעביר את הלילה ביחד. ביום ראשון ב-7:20 בבוקר נשמעו דפיקות של חיילים על הדלת. עטיה ירד לפתוח להם, עם תעודת זהות בידיים מורמות. כשפתח את הדלת, נורה למוות. בנו, פרג', ראה את זה מחלון הקומה השניה.

החיילים פרצו לבית, עלו לקומה השניה, וירו לתוך החדר שפרג' שהה בו. מן הירי נפצעו כמה אנשים, ונהרג אחיו החורג של פראג', אחמד בן ה-4, שהיה בזרועותיו. גם אמו של אחמד נהרגה.

גם בביתה של פטימה סמוני (37) שהו אנשים רבים ביום ראשון. בעקבות אזהרות הצבא שלא יישארו בביתם, יצאו אחדים מהם ביום שני בבוקר לרחוב סאלח א-דין. הם נופפו לעבר טנק ישראלי בפיסות בד לבנות. מיד נפתחה עליהם אש כבדה. בעלה של פטימה ואחיו נהרגו במקום והיא נפצעה. הם נסו לבית שכן, אבל גם הוא הופגז. שני בניה של פטימה, בני 15 ו-17, נהרגו. ילדיה הצעירים יותר נפצעו.

רוב בני המשפחה רוכזו במחסן בטון גדול של ואיל סמוני (40). ביום ראשון בבוקר כבר היו שם הרבה מאד נפשות – 70 איש לפי עדות אחת, 100 איש לפי עדות אחרת. האנשים רוכזו בחופזה, כך שלא היו להם מזון או מים במחסן. גם התינוקות נותרו ללא מזון. מה שאירע בשעות הקרובות תואר בידי עדים שונים לגופים ועיתונאים בלתי תלויים.

ביום שני ב-6 בבוקר, החליטו כמה גברים ללכת להביא אל המחסן בני משפחה מבית סמוך. זאת מתוך הנחה שצה"ל מודע לכך שבית ואיל סמוני הפך למקלט האזרחים הגדול בשכונה ולכן לא יפגע בו. שלושה גברים ניגשו לדלת ויצאו החוצה. מטח ירי מיידי של צה"ל הרג אחד מהם במקום, ופצע את שני האחרים. מיד לאחר מכן נשמע פיצוץ אדיר – פגז או טיל פגע בתקרת המחסן. בשוך הרעש והאבק, היו פזורות במחסן קרוב ל-30 גופות. ילדים, נשים וזקנים. בתוך שניות המקום הפך לגיהנום. עשרות פצועים נותרו שם, בלי יכולת לזוז. רק קבוצה קטנה של אנשים הצליחה לברוח לבית סמוך, שם שמרו כ-40 חיילים על 30 תושבים. עיני הגברים היו מכוסות בבד.

מייסא סמוני (19) היתה בין הניצולים מההפגזה והגיעה אל הבית שבו שהו החיילים, יחד עם התינוקת שלה, בת 9 חודשים, ששלוש מאצבעותיה נקטעו בפיצוץ, ועם מוסא, הגיס שלה (בעלה נהרג בפיצוץ). החיילים ששמרו על הבית נתנו לה עזרה ראשונה וצירפו את מוסא אל יתר הגברים. ידיו נקשרו ועיניו כוסו. החיילים שיחררו את מייסא עם התינוקת ואמרו לה שהם שומרים על הגברים למקרה שיגיעו אנשי חמאס. מייסא הבינה שהם משתמשים בגברים כ"מגן אנושי". היא יצאה אל הכביש יחד עם תושבים אחרים והם נלקחו בידי אמבולנסים פלסטיניים לבי"ח שיפא.

הם היו בני מזל. רוב הפצועים שכבו יומיים בין ההריסות, גוססים לאיטם. במרחק של מטרים ספורים מאיתם – בבתים סמוכים וברחוב סלאח א-דין – שהו עשרות חיילים של צה"ל. הם ידעו על קיומם של עשרות פצועים במחסן של ואיל סמוני, כי הגיעו אליהם כמה ניצולים מן ההפגזה. למרות זאת, החיילים לא עשו דבר, ואף מנעו מצוותי ההצלה של הסהר האדום והצלב האדום להיכנס למתחם.

רק ביום רביעי, ה-7 לינואר, אחר הצהריים, הורשו צוותי ההצלה להיכנס. לעיניהם התגלה מחזה מחריד. בחדר אחד התגלו 16 גופות: 7 נשים, 6 ילדים ו-3 גברים. 4 ילדים, עדיין חיים אבל באפיסת כוחות, נמצאו צמודים לגופות אימותיהם. אנשי הצלב האדום (שאינם פלסטינים) ושליח האו"ם הגדירו את האירוע כ"מזעזע לחלוטין".

פרמדיק של הצלב האדום העיד כי צה"ל לא התיר לצוותי ההצלה להכניס למתחם מצלמות, מכשירי רדיו או טלפונים סלולריים, ציוד שהם נושאים איתם דרך שגרה במשימות כאלה.

ביום חמישי חולצו עוד 103 ניצולים מן המתחם, תשושים מרעב וצמא. ביום ראשון, ה-11 בינואר, חולצו עוד 12 גופות של בני משפחת סמוני. סך ההרוגים ממשפחת סמוני: 48.

תגובות דובר צה"ל

תגובה אחת: "צה"ל מצוי בעיצומם של התחקירים שלאחר מבצע "עופרת יצוקה". עם סיומם יגובשו מסקנות והמלצות ויטופלו בהתאם".

תגובה שניה: "הצבא הוכיח את נכונותו להימנע מפעולות על מנת להציל חיי אזרחים, ולהסתכן בפגיעה בחיילים בכדי לסייע לאזרחים חפים מפשע. כל האשמה רצינית נגד התנהלות הצבא תיבדק בהתאם, אם תתקבל תלונה רשמית".

תגובה שלישית: "הצבא חוקר את מה שקרה בזיתון. אין זה נכון שחיילים הורו לתושבים להתכנס בבית אחד. חיילי צה"ל אינם פוגעים באזרחים במתכוון. אתם חושבים שאנחנו אומרים לאנשים להיכנס לבית ואחר כך הורגים אותם בכוונה? החמאס מחביא את אנשיו בקרב אוכלוסיה אזרחית, ליד בתי ספר ובתי חולים, ומחייב את חיילי צה"ל לפעמים לפתוח באש הגנתית, שלעתים הורגת אזרחים. אנו נוטים לשכוח שבשנת 2000 היו לנו פיגועי התאבדות בישראל, ברחובות בבתי קפה ובאוטובוסים, ו-50 אחוז מהמתאבדים היו מן החמאס".  

11 שאלות

1. האם יש עדות כלשהי על אש שנורתה לעבר צה"ל מאחד מבתי משפחת סמוני?

2. האם נמצאו אמצעי לחימה כלשהם באחד מבתי משפחת סמוני?

3. זיתון ממוקמת בפאתי עזה. ההפגזה עליה פתחה את המבצע הקרקעי. צה"ל הקיף את השכונה במכשולים פיזיים. האם ייתכן שצה"ל פשוט תיכנן להפוך את זיתון למחנה זמני לכוחות גבעתי? האם ייתכן שהשכונה "טוהרה" לא מפני שנורו ממנה רקטות אלא לצרכים לוגיסטיים בלבד?

4. האם חיילי צה"ל פתחו באש על אזרחים שנופפו בבד לבן, כפי שכבר עולה מעדויות של אזרחים בשכונות אחרות? אם כן, למה?

5. האם חיילי צה"ל פתחו באש על אזרחים שיצאו מפתח ביתם, מבלי לבדוק אם הם חמושים? אם כן, למה?

6. האם חייל צה"ל ירה בילד בן 4 בעודו בזרועות אחיו?

7. מדוע ירה צה"ל פגז (מסיבי, בלי ספק) על המחסן של ואיל סמוני, למרות שחיילים ריכזו שם עשרות תושבים במהלך היממה הקודמת? מיהו המפקד שהורה להפגיז את המחסן?

8. לשם מה כפתו חיילי צה"ל וקשרו את עיניהם של גברים ממשפחת סמוני בבית הסמוך למחסן של ואיל? האם חיילי צה"ל השתמשו בגברי המשפחה כ"מגן אנושי"? כלומר, האם נקטו בשיטה ה"מפלצתית" שצה"ל מייחס לחמאס?

9. מדוע לא הגישו חיילי צה"ל עזרה ראשונה לעשרות הפצועים שבבית המופגז, במשך 48 שעות?

10. מדוע לא התיר צה"ל לצוותי הצלה להיכנס למתחם במשך 4 ימים? מדוע לא התיר להם לפחות להיכנס בין יום שני ליום רביעי, 48 שעות שבמהלכן כנראה לא נורתה עוד אש בקרבת הבתים?

11. מדוע נאסר על צוותי ההצלה לצלם את זירת האירוע? האם צה"ל ניסה להסתיר או לסלק ראיות?

כתובות על הקיר

העיתונות הישראלית לא יצאה מגידרה לחקור את טבח זיתון. למעשה, היא בקושי דיווחה עליו. לעומת זאת, כולם הזדעזעו מן הכתובות והנאצות שהשאירו אחריהם חיילי גבעתי על קירות הבתים של משפחת סמוני. ציור של מצבה ועליו הכתובת: "ערבים: 1948-2009"; "1 הלך, 999,999 נשארו"; "עשו מלחמה ולא שלום"; וכמובן, "מוות לערבים", הישן והטוב.

"חבל שאירועים בודדים מטילים כתם על הצבא", אמר גורם צבאי, "ככלל, החיילים שפעלו במבצע הבינו היטב מה מותר ומה אסור וביצעו את ההנחיות באופן מלא. רבים מהם אף הקפידו לשמור על הסדר בבתים שבהם שהו, העניקו עזרה לאוכלוסיה פלסטינית ואף סייעו לבעלי חיים שנותרו קשורים ורעבים".

בתגובה לגילוי כתובות הנאצה, נמסר מדובר צה"ל כי "צה"ל רואה בחומרה כל פגיעה ברכוש מסוג זה והדבר סותר את ההנחיות שקיבלו החיילים ממפקדיהם ערב המבצע". ועוד נמסר: "לא לכך מחונכים חיילי צה"ל. זה נוגד את הקוד האתי של צה"ל – העניין נמצא בחקירה והאחראים ייענשו במלוא החומרה".

יפה שחיילי צה"ל מסייעים לבעלי חיים רעבים. יפה גם שמענישים במלוא החומרה על "פגיעה ברכוש". וטוב שיש קוד אתי. השאלה שעדיין מנקרת היא מה הקשר בין כל הפעלתנות הקוסמטית הזאת לבין הטבח בזיתון. האם מישהו ייתן את הדין על מה שקרה שם? האם חיילי צה"ל מונחים לסייע לבעלי חיים רעבים אבל לא לפלסטינים גוססים? האם הם נענשים במלוא החומרה על שרבוטים גזעניים אבל לא על ירי, מטווח קצר, על ילדים ונשים?

סיכום

אני לא עיתונאי מקצועי ולא משפטן. את המלאכה שעשיתי כאן – איסוף דיווחים ועדויות, הצגת שאלות מתבקשות – יכול לעשות כל אזרח חושב (עם מעט רצון וסבלנות). כמות הדיווחים, אופיים, ומקדם האמינות הגבוה של המקורות, הגיעו (כבר מזמן) למסה קריטית שאין הדעת סובלת אותה. לצערי, מי שהיו אמורים לעשות את המלאכה הזאת בזמן אמת, כשהשטח עוד "טרי" – העיתונות הישראלית ורשויות החוק – מעלו בתפקידם. אולי הפוסט הזה יזיז משהו.

מאחורי העדויות והדיווחים עומדים ניצולים, פרמדיקים, עיתונאים מכמה עיתונים רציניים בעולם, ופעילי זכויות אדם. כולם יחדיו רוקמים נראטיב מפורט ולכיד על האירועים שהתרחשו בשכונת זיתון בין ה-3 ל-7 לינואר. זהו נראטיב מעורר חלחלה, מזעזע, שהשכל והדמיון מנסים שוב ושוב להדוף מעליהם, אך לשווא.

צה"ל עדיין לא סיפק ולו הסבר מינימלי לאירועים. להבדיל מההפגזה על בית הספר של אונר"א בג'באליה, במקרה של זיתון צה"ל אפילו לא טען שנורתה לעברו אש מן הבתים של משפחת סמוני (כזכור, גם במקרה של אונר"א, צה"ל חזר בו, עובדה שמרבית הישראלים אינם יודעים, או מסרבים לדעת). בחלל הריק הזה נותרו תלויות שאלות קשות מאד, וספקות קודרים. מדובר בתקרית שמאפילה בחומרתה על הטלת פצצת הטון על ביתו של סלאח שחאדה, שכבר נחקרת בחו"ל; הן מבחינת היקף הנפגעים, הן מבחינת הספק הגדול שבכלל נורתה אש מכיוון בתי משפחת סמוני, והן מבחינת כמות המפקדים והחיילים שהיו מעורבים, במעשה או במחדל, באירועי זיתון.

אין לי ספק שצה"ל ימצא ויעניש את מי ששירבט את הכתובות הגזעניות על קירות הבתים בזיתון; הם מצטלמות לא טוב בעולם. השאלה היא האם גם כאן, כמו במקומות אחרים, נחזה שוב בגמביט המוכר של "והיה מחננו טהור". ואם כך, אולי באמת אין מנוס מהפקדת החקירה של אירועי זיתון בידיים חיצוניות, בזירה הבינלאומית?

מקורות

הגארדיאן
וושינגטון פוסט
לוס-אנג'לס טיימס
ניוזוויק
ניו-יורק טיימס
בצלם: עדויותיהם של מייסא, פרג' ופאהד סמוני
ynet
אל-ג'זירה

אוי, מחמם את הלב, באמת מחמם, לראות את תהלוכת הגברים-גברים האלה, שבימים כתיקונם משגרים 20 פקודות חיסול לפני ארוחת הבוקר, ואחרי הגרעפץ של הקרואסון עוד מבטיחים לדפוק טוב-טוב את הערבים בבית השימוש – לראות אותם מקרקרים בבהלה, מביטים אנה ואנה מנין יבוא עזרם, מתדפקים נואשות על שערי החוק, נמלטים אל מתחת לחצאית הרחבה של "המדינה", שתגן עליהם מהדוד הרע, הדוד פרננדו אנדראו מספרד.

מרוטי נוצות, מצווחים ככרוכיות.

כן, זה עושה לי טוב, ומחמם לי את הלב בימים הקרים האלה, אחרי 3 שבועות שהם יצקו עופרת על ראשי מאות אלפי אנשים חפים מפשע, לראות שיוצקים גם להם על הראש. לא עופרת, בסך הכל כמה טיפות צוננות של accountabilty, ובכל זאת יש בטיפות הספורות האלה כדי לשבש שם, במוחות של הגברים-גברים האלה, את הסדר הטוב. להעמיד אותם לשניונת חולפת באור האמיתי של מעשיהם: פושעים. לא טובים מאחרון הטרוריסטים.

ואני יודע שלא ייצא מזה הרבה, אולמרט ולבני כבר על הטלפונים לראש ממשלת ספרד, במיטב מסורת הפאסיב-אגרסיב של הדיפלומטיה הישראלית, מאיימים מתוך תחינה נואשת, ומישהו שם יתעשת, במדריד, וימצא סעיף נשכח בחוק שיסכל את החקירה הזאת הרבה לפני שהיא תתגבש לכתבי אישום. כן, כל זה ידוע מראש, ובכל זאת, נורא קשה לי לחנוק את ביעבוע השמחה הזה בתוכי, סוף סוף לראות אותם, את אדוני המלחמות שלנו, קצת מבוישים ומבוהלים. קוראים לזה שמחה לאיד. שמחתם של נטולי הכוח בנפול סוכני הכוח.

ביתם לא חרב. זרחן לא חרך את עורם. ילדיהם לא נקרעו בפגזי פלאשט. לא לא, אסון כבד יותר ניחת על ראשם: אין טיולים לאירופה בעתיד הקרוב.

נו, דיכטר, באמת איך תעמוד בזה? אם אתה לא תטוס לאירופה, מי יסביר לאירופאים למה מגיע לך להמשיך לטוס לאירופה? וכמה נוגע ללב פואד, שהגדיר את ההחלטה בספרד "הזויה". אני לתומי חשבתי שעצם העובדה שהאנשים האלה ממשיכים להתקבל בכבוד מלכים בבירות העולם – היא היא הזויה. כיוון שהבושה לא קברה אותם בארץ, אולי הפחד יעשה זאת.

[לנקות את השולחן, ומהר, מטיעוני סרק מגוחכים: אף אחד לא כפר בזכותה של ישראל להעניש את סלאח שחאדה. מכך לא נובע שיש לישראל זכות להוריד איתו לקבר עוד 14 אזרחים חפים מפשע, בהם 9 ילדים. ואין שום "צביעות" בהחלטת השופט הספרדי. הוא לא יזם את התביעה, אלא רק שקל את הבסיס החוקי שלה. אם למישהו מ"מזועזעי הצביעות" מפריע שהספרדים לא חוקרים את פשעי המלחמה של אמריקה ורוסיה – אדרבא; תתכבדו נא ותטרחו להגיש כתבי תביעה, מפורטים ומנומקים, לבית הדין הספרדי. אם לכם לא אכפת מפשעי המלחמה של רוסיה בצ'צ'ניה, למה אתם מצפים של"מרכז הפלסטיני לזכויות אדם", שהגיש את התביעה בספרד, יהיה אכפת מהם?]

רגע לפני שתילעס ללא הכר בקמפיינים של הבחירות, הנה סיכום מפורט ומתועד של מתקפת "עופרת יצוקה", כפי שהיתה באמת 

  

השגים

אפס.

כמה לוחמי חמאס נהרגו? תלוי את מי שואלים. ההערכות נעות בין 50 ל-500. המרכז הפלסטיני לזכויות אדם (לא שלוחה של החמאס) מדווח על 179 חמושים הרוגים. בכל מקרה, ביחס לכמות החמושים של החמאס (לפחות 20,000, נכון לאפריל 2008) – מדובר בפגיעה זניחה. מלאי הרקטות אומנם הידלדל, אבל כמות האנשים לא, וקרוב לודאי שלהפך: המתקפה הצה"לית רק חיזקה את המוטיבציה להתגייס לחמאס, שעמד בה בלי להרים דגל לבן.

כמה מנהרות הושמדו? צה"ל טוען שבערך מחצית. כיוון שהיו יותר מ-800 מנהרות, זה משאיר עוד 400 פעילות. ממילא, אלה שנהרסו כבר עוברות שיקום בימים אלה, ההברחות כבר חודשו, למעשה כבר במהלך הלחימה, עסקים כרגיל, בדיוק כפי שהיה צפוי מראש. הישג קשה לראות כאן.

הצד הישראלי משתעשע באשליות אופטיות. אומרים לנו, "שוקמה ההרתעה הישראלית, ולראיה – הופסק ירי הרקטות". קודם כל – הראיה הזאת עדיין טעונת הוכחה לטווח ארוך. ובכל מקרה, אין בכך שום רווח, שהרי לאותה תוצאה בדיוק ניתן היה להגיע בלי המתקפה הישראלית. מיד עם תום הרגיעה, הכריז החמאס, פעם ועוד פעם, שהוא מעוניין להאריך את ההסכם בחצי שנה אם ישראל תקיים את הבטחותיה מיוני 2008. בשבוע שעבר הסכים חמאס לרגיעה שתימשך שנה, עם אפשרות להארכה, תמורת פתיחת המעברים. התגובה הישראלית היתה הכרזה חד-צדדית על הפסקת אש, אף כי חמאס התריע מראש שההכרזה אינה כובלת אותו – ודאי כל עוד נמצאים כוחות כיבוש ישראליים בעזה.

כלומר, לו היתה מטרת המתקפה הפסקת ירי הרקטות – ניתן היה להשיגה ללא המחיר האנושי והכלכלי העצום שהיא גבתה. מה שמעלה את החשד המוצדק, שהפסקת ירי הרקטות לא היתה מטרתה האמיתית של המתקפה (אלכס פישמן, היום ב"ידיעות": "שני הפרקים האחרונים [של המבצע] אמורים היו למוטט את החמאס, לאפשר השתלטות על מערך ההברחה לעזה, וממילא לשנות שם את השלטון").

צאו וראו, אם כן, עד כמה מוכנה ממשלת ישראל להרחיק לכת כדי לשמור על העיקרון הקדוש של "לא מדברים עם החמאס". היא מוכנה להתעלם מהסכמה ברורה של החמאס להפסקת אש ארוכת טווח תמורת פתיחת המעברים (חלק מתנאי הרגיעה המקורית ממילא); היא חותמת על הסכמים עם כל מדינות המערב לסיכול הברחות הנשק, ורק לא עם מצרים, שמשטחה מוברח הנשק (כלומר, עוד ספין ליצירת הרושם של "השגים מדיניים"); היא מסכנת ביודעין את תושבי הדרום, שיספגו עוד ועוד רקטות ממי שלא היה בכלל צד ב"הפסקת האש"; ואחרי כל אלה היא מתחצפת להכריז על הצלחת המבצע.

ותזכורת קלה בעניין המעברים. למה ישראל מתעקשת להחזיק אותם סגורים (למעט עזרה "הומניטרית")? אני בטוח שישראלים רבים מקשרים, אולי לא במודע, בין המעברים לבין הברחות הנשק. כמובן שאין קשר. על המעברים לישראל, ישראל מפקחת. על מעבר רפיח מפקח האיחוד האירופי, וממילא לא ניתן להעביר בו ציוד וסחורות, רק אנשים.

המעברים הם, בפשטות, עורק החיים של עזה. כיוון שעזה המרוששת לא מסוגלת לייצר למליון וחצי פלסטינים מספיק מזון וצרכים חיוניים אחרים, היא תלויה לחלוטין בסחורות מבחוץ. עד היום מערכות המים והביוב של הרצועה אינן פועלות כסדרן משום שישראל לא התירה להכניס חלקי חילוף למשאבות. גם זה חלק מסיכול הטרור?

במלים אחרות, הפלסטינים נאבקים כאן על הקיום עצמו, בעוד שישראל נאבקת על שוט הכיבוש. אולמרט, לבני וברק לא מעוניינים לשמוט מידם את הכלי האכזרי הזה, שמזכיר לפלסטינים כל רגע ורגע מי האדון כאן. הפלסטינים נדרשים להפסיק את האש מבלי שישראל מבטיחה לפתוח את עורק החיים שלהם. לא צריך להיות טרוריסט כדי לסרב לעיסקה המבזה הזאת.

ההנהגה הישראלית יודעת זאת היטב, וגם מודעת לכך שבסירוב להגיע להסדר הוגן, בשיחות ישירות עם החמאס, היא זורעת את זרעי ההתלקחות הבאה, ושוב מפקירה את בטחונם של תושבי הדרום. ואת שלומו של גלעד שליט. בציניות מסמרת שיער, שתהפוך מן הסתם לעמוד התווך של מערכת הבחירות, מנהיגינו "מחבקים" את תושבי הדרום, מצטלמים איתם, מביאים לשם תורמים עשירים ומבטיחים שהסבל נגמר. ואם הוא לא נגמר, נו, זה בגלל שהחמאס לא מכבד הסכמים (וביחוד הסכמים שנחתמו בלעדיו).

נזקים

1. 1,360 הרוגים פלסטינים, 13 הרוגים ישראלים. 5,500 פצועים פלסטינים, 770 פצועים ישראלים. יותר מ-20,000 בתים ומבני ציבור נפגעו חלקית או כליל. קרוב ל-100,000 פלסטינים שנותרו ללא קורת גג. נזק כלכלי לרצועה בהקף של 2 מיליארד דולר.

היה אפשר להפסיק כאן. הנזק הזה לבדו מאפיל על כל ההשגים (שאין), ולו גם המדומים. על כל המוות הזה, השכול, הנכות והסיוטים בלילות – אין כפרה. באמת שאין. אלא שברור לי שיש לא מעט ישראלים השמחים בנפול אויבם, או בנפול פצצות של טון על אויבם, והם אולי רואים בכל העניין הזה רווח נקי. לכן נמשיך.

2. העמקת האיבה והניכור בין הציבור היהודי והערבי בארץ. בהפגנות מחאה ברחבי הארץ נעצרו יותר מ-700 ערבים (בין שליש למחצית מהם קטינים).

3. סיכון יהודים וישראלים בחו"ל – אל-קאעידה קורא למוסלמי העולם לתקוף יעדים ציוניים.

4. תידלוק האיבה האנטי-ישראלית בעולם המערבי – עליה חדה במקרי אנטישמיות באירופה בעקבות המבצע, ישראלים אינם רצויים.

5. שוב קטיושות בצפון, ושוב, אחרי שנתיים וחצי שקטות (שני פצועים קל בנהריה).

6. דחיפת המדינות הערביות המתונות לזרועות אויבי ישראל – טורקיה, ירדן, וסעודיה מצננות את היחסים עם ישראל. קטאר מנתקת אותם. גם ונצואלה  ובוליביה מנתקות את הקשרים. שוב אנחנו עם לבדד ישכון; מצורעי העולם התרבותי.

7. פסגות חדשות בהזניית שלטון החוק בישראל – המחלקה לדין בינלאומי בפרקליטות הצבאית מתגלה כמכבסה של פשעי מלחמה (עוד על כך – בפוסט הבא בבלוג זה). 

8. הנזק הגדול מכולם – ככל הנראה חיסלנו במו ידינו את שארית הפרטנר שעוד היה לנו בעזה, לשנים ארוכות. אותם פלסטינים שלא תמכו בחמאס, שקיללו אותו בשקט וייחלו להחלפתו בשלטון נאור יותר, שוחר שלום – הם כבר נואשו מאיתנו סופית. הילדים שהיו עדים לחורבן הנורא הזה יגדלו להיות עוד דור נטול תקווה, חדור שנאה לישראל – גם בלי הטפות החמאס. פיוס מתחיל באמון, והמתקפה הנוכחית על עזה ריסקה את האמון סופית. יעברו עוד שנים ארוכות עד שתושבי עזה ייאותו ללחוץ יד של ישראלי מבלי לחפש מאחוריה טנק או אף-16. ישראל, כדרכה, תעמיד פנים שעזה לא קיימת, ואולי תכרות הסכם שלום נפרד עם חבורת אבו-מאזן בגדה. גם האשליה הזאת תתפוצץ לנו בפנים.

ומה עם גלעד שליט?

אומרים לנו ששחרורו לא היה חלק ממטרות המתקפה. זה נכון רשמית אבל לא מעשית. בפועל, החיילים הפשוטים בדרגי השדה הרגישו שהם יוצאים "לשחרר את שליט", ושאבו הרבה מוטיבציה מהתקווה הנאיבית הזאת. מישהו דאג לתדלק ולפמפם את התקווה הזאת, חרף הידיעה שמדובר במניפולציה; מה לא עושים כדי לשכנע אנשים להטיל עצמם לשדה הקרב. האחווה והדאגה ללוחמים הם רגשות אותנטיים עזים – נכס ששום מערכת צבאית לא יכולה לתפקד בלעדיו. על כן היא רותמת אותם לצרכיה, לא פעם באופן ציני ודוחה (וראה פרשת המכתבים לחיילים שנזרקו לאשפה).

כעת מלחששים מסביבתו של אולמרט שפתאום יש נכונות לשחרר רוצחים רבים תמורת גלעד שליט. מקור בכיר אפילו הגדיר את זה כאחד מהשגי המבצע.

הבנתם את זה? לפני המבצע יכולנו לשחרר את שליט במחיר נמוך יחסית (בלי לשחרר רוצחים רבים). זה לא היה מספיק טוב, ועכשיו, בזכות המבצע, השגנו מחיר הרבה יותר טוב: גם נשחרר רוצחים רבים, וגם הרגנו עוד 400 ילדים על הדרך. הדברים אולי נשמעים קצת בדיוניים כרגע, אבל לאולמרט יש רקורד מוכח בתחום הספינולוגי. אם, הלוואי והלוואי, תתממש עסקת שליט לפני שאולמרט פורש, ולו גם במחיר שחרור 1,000 אסירים (אני הייתי משחרר הרבה יותר) – היא תוצג כהישג אישי של אולמרט, ואחד מהשגי המתקפה. אף אחד כבר לא יזכור שהיה ניתן לסגור את העסקה 3 שנים ומאות הרוגים קודם לכן.

 

הערות:
1. ביקורת שאינה מגובה בתיעוד וקישורים המשתווים למה שהובא פה – לא תיענה.
2. ביקורת לא עניינית – לא תיענה. למשל, תגובות בנוסח "למה אתה לא כותב על X", כאשר X הוא "הסבל של תושבי שדרות" / "אמנת החמאס" / "פרעות תרפ"ט" או כל X אחר שאין בו כדי להצדיק את החורבן האנושי והחומרי שישראל המיטה על עזה.

3. אז מה עושים? שלום עושים. יש מסמך האסירים, יש הסכם ז'נבה, יש היוזמה הערבית. ממש לא אכפת לי מה אתם בוחרים. רק תפסיקו כבר עם ה"אז מה יש לך להציע?". 

אתמול התברר שצה"ל הצטרף לשורה ארוכה של עוכרי ישראל – התקשורת המערבית, אירגוני זכויות אדם, וכותב בלוג זה, העני ממעש – ומפיץ את השמועה הזדונית שצה"ל השתמש בפצצות זרחן בעזה. כפי שחזרו והטעימו כבר אלפי פרשנים וטוקבקיסטים, מדובר בעלילת שווא שרקמו פלסטינים ורופאים בעזה שמשתעשעים להם בפיברוק כוויות זרחן. העובדה שצה"ל משתף פעולה עם העלילה הזאת היא חמורה ביותר.

צה"ל עוד הרחיק לכת יותר מכותב בלוג זה, שסבר לתומו כי הפלסטינים נפגעו מפגזי זרחן לבן, שנורו לצורך מיסוך עשן, ורק משום שצה"ל, כפי שאומרים בלעז, לא נותן חרא על הפלסטינים, הוא לא הקפיד לירות אותם מחוץ לריכוזי אוכלוסיה.

לא ולא; כעת צה"ל מכריז במפורש שחייליו ירו 200 פגזי מרגמה זרחניים בתוך שטח מיושב. אין זאת כי אף צה"ל, אחרון מגיננו ועטרת ראשנו, הצטרף לשורת האנטישמים והמשמיצים. יידעו קברניטי המדינה – מתחת למדים מסתתר גיס חמישי: צבא שלם שחותר תחת קיומנו ומסייע לגרועים באויבינו. יושם צה"ל מאחורי סורג ובריח! יירקב לו שם עם אדיב ופחימה ווענונו ויחשוב טוב טוב על מה שהוא עשה! יתבייש לו צה"ל!

הגמביט

למען האמת, אין מה להתרגש מהודעת צה"ל; היא היתה בלתי נמנעת. הרשת כבר מוצפת בעדויות לשימוש בפצצות זרחן נגד פלסטינים – שאריות בוערות ברחובות, ריח חריף, כוויות לא שגרתיות, נסיונות כיבוי כושלים. מישהו שם למעלה הבין שאי אפשר לעצום עיניים מול כמות כזאת של עדויות פיזיות. זה לא בהכרח יום שמח לשוחרי שלטון החוק בישראל; זה יום עצוב. הסיבה היחידה שצה"ל נסוג מהכחשתו המקורית היתה שהוא לא רצה לצאת אדיוט, ולא, חס וחלילה, הכרה אמיתית בכך שחייליו ביצעו פשע חמור שהמיט סבל נוראי על נפגעי הזרחן.

המתקפה על עזה ידעה עוד עשרות תקריות לא פחות מזעזעות, ואולי יותר (במונחי הרוגים, פצועים וגוססים) שהוסתרו לחלוטין מקוראי העברית (הנה אחת בולטת, שראויה לפוסט נפרד). עד כה, צה"ל לא ראה צורך "לחקור" אותן. מדוע? ברוב התקריות האלה, עיקר הראיות הן עדויות של נפגעים ושל כוחות הצלה – רובם פלסטינים מטבע הדברים. צה"ל שותף בהנחה השקטה של הציבור הישראלי, לפיה הפלסטינים תמיד משקרים. לכן אין צורך לבדוק את עדויותיהם, גם כשמדובר בטבח של עשרות תושבים מהפגזות "קונבנציונאליות".

זוהי דוגמה מאלפת למהלך שאני קורא לו גמביט "והיה מחננו טהור". במהלך כזה, ניצבת המערכת מול אשמה רחבה ועמוקה. על מנת להימנע מחשבון נפש אמיתי, שיגבה מחיר כבד מבכירי המערכת (עד כדי הדחה), המערכת מבודדת פינה אחת בתוכה, מצומצמת מאד – ומטילה עליה את כל האשמה. במרץ רב ניגשים "לבער את הנגע"; המשפטנים של המערכת מנסחים כתבי אישום, המנהלים/מפקדים מגנים בחריפות, ולבסוף אכן מורשע איזה ש.ג. אומלל בביצוע פשעים, שיש להדגיש, "לא הם דרכנו", ונבעט ביעילות לפינה חשוכה.

האפקט המבוקש, שאכן מושג על פי רוב, הוא היטהרות פומבית. התוכחה הציבורית מנוקזת כולה כלפי השעיר לעזאזל, ומתוך כך נשכחים ואף נמחלים החטאים הכבדים הרבה יותר של בכירי המערכת. הנגע בוער, הגידול הוסר, עכשיו הגוף שוב בריא ונקי; והיה מחננו טהור.

ישראל נקטה בגמביט הזה כאשר המציאה את המונח "מאחזים בלתי חוקיים", שממנו השתמע כאילו יתר ההתנחלויות הן חוקיות. בשצף קצף ניגשו משרדי הביטחון והמשפטים להיאבק במאחזים, מאבק שזכה, למרבה הצער, לתמיכת מפלגות השמאל. בסופו של דבר, רק קומץ מאחזים בכלל פונה, ושאר ההתנחלויות (ש-40% משטחן מצויים על קרקעות פרטיות של פלסטינים, כלומר, נגזלו בכוח) קנו לעצמן מכובדות חוקית. הגמביט הצליח.

פרשת פצצות הזרחן מפעילה את גמביט "והיה מחננו טהור" בשני שלבים. בשלב הראשון, מניחים שכל מה שקרה במלחמה ולא היה קשור לזרחן – הוא כשר. פצצות טונה על בית מגורים – כשר. הפגזה של בית ספר – כשר. השמדת מזון וציוד רפואי – כשר. רק הזרחן טמא.

בשלב השני, גם הטומאה הזאת מצומצמת לנקודה זעירה אחת. מתוך 200 פצצות המרגמה הזרחניות שנורו, צה"ל בעצם מוטרד ולכן חוקר רק 20 מהן – אלה שנורו לשטח בנוי. יתר 180 הפצצות, שנורו לעבר חוליות ירי בפרדסים, עוברות טיהור מיידי. אומנם מדובר בקשקוש בּלבּוש: המבחן הרלבנטי, מבחינת דיני המלחמה, הוא לא טיבו של השטח (בנוי או חקלאי) אלא האם ירי הזרחן סיכן אזרחים, מאחר שמדובר בחומר הנישא בקלות ברוח. אבל שוב, הלהט המוסרני-משפטני שבו מסתער צה"ל על קומץ החיילים שירו את 20 הפגזים לשטח הבנוי משכיח עד מהרה את הממדים האמיתיים של ירי מרגמות הזרחן, וירי פגזי העשן ("זרחן לבן"), ופשעי המתקפה בכללותם.

עוד כמה שבועות נתבשר שהאחראים ננזפו, הפקודות רועננו, הנהלים הוחמרו, וכולנו נוכל להתרווח לאחור ולמחוק את הכתם הזעיר, הבוער הזה, שאיים על מוסריות המתקפה על עזה. ושוב היה מחננו טהור.

דוד גרוסמן יודע היטב את הנפש הישראלית, וכבר נבר בה לא מעט פעמים, בספרים ובמאמרים. גם במלחמת לבנון השניה וגם במתקפה על עזה, הוא נשא קולו להפסקת הפעולה לאחר השגת היעדים הראשוניים. מבין שלושת הטנורים של הספרות העברית (עוז-יהושע-גרוסמן), ניתן לומר שהוא הסמן השמאלי. להבדיל משני האחרים, גרוסמן יכול לזקוף לזכותו שני חיבורים בלתי נשכחים על אודות הסכסוך הישראלי-פלסטיני: "הזמן הצהוב" ו"נוכחים נפקדים". בהם הוכחה יכולתו הנדירה להקשיב, ולא רק להטיף לשכנינו.

ובכל זאת, גרוסמן הוא איש הנפש והמלים, לא איש הפוליטיקה. ולכן, כשהוא מתבטא בעניינים פוליטיים, אין חובה להניח מראש ששיקול דעתו בהם עמוק או מחייב יותר מזה של כל אזרח אחר. וזאת יש לומר על אף אותו ענן ידיעה מרה שמרחף מעל גרוסמן מאז אותו 12 באוגוסט הארור, לפני שנתיים וחצי; ענן שמלווה אותו בביתו ובצאתו ובכל הופעה ציבורית שלו, ושריחף גם מעל ראשו של העורך הראשי של "הארץ", מן הסתם, כאשר פינה לגרוסמן היום את אזור הכותרת הראשית בעיתון לשאת את דברו.

אני מניח שגרוסמן עצמו לא היה רוצה שכל מילה שיוצאת מפיו תישפט בפריזמת האסון הפרטי שלו, ממש כפי שלא היה רוצה שהתקבלות הרומן "אשה בורחת מבשורה" תהיה מושפעת מאותו אסון. לגבי הרומן, אין ספק שהמציאות גברה על הכל, ולא ניתן להפריד בין השניים. אבל האמירות הפוליטיות של גרוסמן, דווקא משום המשקל והמעמד המיוחד שהן זוכות לו בשנתיים וחצי האחרונות – אותן ניתן לבחון לגופן.

את המחלוקת שלי עם גרוסמן ניתן לסכם כבר בכותרת המאמר שלו: הסיפור שאנו כלואים בו. הנה הטעות, האשליה וההתפנקות במשפט אחד. לא, גרוסמן, הסיפור שלנו עם עזה והפלסטינים הוא בדיוק הפוך; הוא הסיפור שאנו כולאים בו.

בניתוח של גרוסמן, הישראלים והפלסטינים מצויים על אותו מישור של אחריות, או אולי, חוסר אחריות; שני ילדים רגשנים, משולחי רסן, שרק מכים ומכאיבים זה לזה, בלי לחשוב לרגע מה יקרה אחרי המהלומה הבאה. המאמר פותח בתיאור סימטרי של העימות: "כמו צמדי השועלים בסיפור התנ"כי של שמשון, הקשורים זה לזה בזנבם ובתווך לפיד בוער, כך אנו והפלסטינים גוררים איתנו זה את זה – על אף פערי הכוחות, וגם כשאנחנו מתאמצים מאד להינתק זה מזה".

ובכן, מה תפקידו של הסייג הזה – "על אף פערי הכוחות"? האם גרוסמן מבין אותו לאשורו? מיהו השמשון שקשר כאן את זנבות השועלים? אולי זהו אחד השועלים בעצמו? הרי גרוסמן עצמו כבר חידד את האנלוגיה בין שמשון המקראי לישראל המודרנית בחיבור אחר. ומה פירוש "מתאמצים מאד להינתק זה מזה"? כולי תקווה שגרוסמן לא מעד כאן לקלישאת "ההתנתקות מעזה", המוכיחה, לכאורה, את מאמצנו להינתק. שהרי כל מי שיודע קצת מעבר למה שמלעיטים אותנו הפוליטיקאים יודע שההתנתקות היתה מעבר מכיבוש ישיר לכיבוש עקיף, ובמידה רבה הרעה את מצב הפלסטינים, משום שהביאה לעולם את גזירת המצור. הסיפור שאנו כולאים בו. אותם.

גרוסמן צודק כשהוא אומר שאין לפטור את הפלסטינים מאחריות להסלמה האלימה בסכסוך. נכון, החמאס הורג אזרחים חפים מפשע. זהו טרור מתועב. אבל גם ממשלת ישראל הורגת אזרחים חפים מפשע. ליתר דיוק, בשתי המלחמות שיזמה, קבעה ממשלת אולמרט שיא של ברוטליות, והרגה כ-1,500 אזרחים חפים מפשע (בלבנון ובעזה). גם זה טרור מתועב, רק בקנה מידה הרבה יותר גדול ממה שממשלת החמאס חוללה. עובדות פשוטות כאלה הולכות לאיבוד בנפתולי ההרהור הגרוסמני על מדינה ש"היתה זקוקה עד מאד להאמין שעזה תרפא בה את מחלת לבנון", ועל "ההבנה שההרס שאנו יכולים לגרום זה לזה, כל עם בדרכו, הוא כה עצום ומשחית, וכה חסר תכלית, שאם ניכנע לו ולהגיונו, הוא ישמיד לבסוף את כולנו".

לא, גרוסמן; לבנון לא היתה מחלה אלא הפעלה מכוונת ושיטתית של מכונת מלחמה אדירה נגד תשתיות ואזרחים רק מפני שטרוריסטים שכנו בקרבתם. ולא, אין שום דמיון בין ההרס שישראל מסוגלת להשית על הפלסטינים לבין הנזק שהם מסוגלים להסב לה. מי שיכול להשמיד, פיסית, את השני, זה אנחנו אותם, לא הם אותנו. לא ניתן להשמיד עם, עיר או אפילו שכונה, עם טילי קסאם וגראד; אבל בהחלט ניתן למחוק שכונות וערים שלמות עם פצצות של טון וטורי טנקים. וזה גם נעשה בשבועות האחרונים. ולבסוף, אין אנו "נכנעים להרס ולהגיונו", אלא יוזמים אותו, משתבחים בו, מתכננים אותו לפרטי פרטים, שוקלים לכאן ולכאן, מוחקים באיקס אדום בלוק מגורים על מפה ואז נותנים פקודת "שגר!" למטוס, הופכים את ההרס לתעשיה ואת מחנות הפליטים לגלי חורבות.

לא שועלים שזנבם הובער, לא חולים תחת היפנוזה, לא כלואים בסיפור. אקטיבים, לא פסיבים; סוכנים של חורבן.

ולבסוף, גרוסמן מפציר בישראלים, שוב ושוב, "לדבר עם הפלסטינים". רק לדבר, לזנוח את דרך הכוח, "לנסח בתוך המציאות האטומה והחירשת את אפשרות הדיבור עצמה". כל זה נכון, כמובן, אבל נשמע קצת מיושן, כמו קריאה נרגשת בכנס ההקמה של "שלום עכשיו" אי שם בשנות ה-70'. אנחנו מדברים, גרוסמן, מדברים כבר קרוב ל-30 שנה. תחילה באופן מחתרתי, אחר כך בגלוי, משלחות ושרי חוץ, טקסים רבי רושם וחיוכים בוהקי שיניים למצלמות על דשא הבית הלבן, שיחות אישיות, גלויות או חסויות; נציגים רשמיים או חצי-רשמיים. מסמכי הבנות, מפות דרכים, הסכמי ביניים. תסתכל על ההסטוריה העכשווית של הסכסוך, גרוסמן, ותיווכח: כמעט לא היה בה דבר זולת דיבורים (על רקע היריות).

לא, הגיע הזמן לא רק לדבר, אלא בעיקר לוותר. לוותר על חזון הארץ השלמה, לוותר על היומרה לדעת מה טוב לפלסטינים יותר מהם, לוותר על הצורך לשלוט בהם ובמה שהם עושים, לוותר על עצות הגנרלים ומראש, ובעיקר לוותר על החד-צדדיות: של הדיבור, של הנסיגה, של תנאי השלום. לישראל יש עוד הרבה מה לוותר לפני שיהיה לה על מה לדבר. ואז, אולי, רק אז, לא יהיו כולאים וכלואים בסיפור הזה. וסוף סוף לא יהיה סיפור, לא שלנו ולא שלהם, יהיו רק חיים ראויים לחיותם.

10 דיאלוגים זריזים

– המלחמה צודקת, אבל ההסברה כושלת.
– לא, המלחמה צוהלת, ההסברה כוזבת.

– המלחמה צודקת, אבל הפלסטינים לא מבינים שהיא נגד החמאס ולא נגדם.
– מי לא מבין: 1,200 ההרוגים, 5,000 הפצועים או 100,000 העקורים שנותרו ללא בית?

– המלחמה צודקת, אבל אין פה שחור ולבן.
– הסבירה הגורילה ליתוש שעקץ אותה, ורמסה אותו.

– המלחמה צודקת, אבל היו צריכים לסיים אותה אחרי שבועיים.
– כן, 600 אזרחים הרוגים זה עוד נסבל, אבל 620 – זה כבר פשע מלחמה!

– המלחמה צודקת, אבל יותר מדי מבנים של בלתי-מעורבים נפגעו.
– צה"ל החריב, לא "נפגעו"; בתים, "לא מבנים"; בני אדם, לא "בלתי-מעורבים".

– המלחמה צודקת, אבל חבל שנהרגו כל כך הרבה חפים מפשע.
– חבל שתמכת בה מהיום הראשון, שבו נהרגו 70 חפים מפשע.

– המלחמה צודקת, אבל לא נוהלה בחוכמה.
– החוכמה להפוך פשע לצדק? החוכמה להציג מרחץ דמים כמדיניות תבונית?

– המלחמה צודקת, אבל הפגיעה בנציגות האו"ם תסב לנו נזק בלתי הפיך.
– בלתי הפיך כמו הנזק ל-1,200 ההרוגים בעזה ובישראל? לבני משפחותיהם השכולים?

– המלחמה צודקת, אבל חייבים לצאת ממנה עם הסכם מדיני.
– כן, הסכם עם ארה"ב, עם מצרים, עם האיחוד האירופי – רק לא עם הפלסטינים.

– המלחמה צודקת, אבל…
– זה לא מלחמה, היא לא צודקת, ובלי אבל.

שמעון לוי, מראשי הקהילה היהודית במרוקו, מגנה את "התוקפנות הישראלית" בעזה. "אנו מזועזעים מן הטבח שלא ניתן להצדיקו, שהרג קרוב ל-1,000 בני אדם בעזה", אמר לוי.

ריצ'רד גורדון, נשיא הקונגרס היהודי האמריקני, תומך ב"פעולות המגננה" של ישראל ברצועת עזה. "ההתקפות נגד הנהגת חמאס, מתקנים, אתרי שיגור רקטות ומנהרות הברחת נשק היו מדויקות ואפקטיביות", אמר גורדון. 

                                                    5 3 3   י ל ד י ם

                                      עזה, 6.1.2009         "גטי אימאג'ס"

Broken Bones / Matt Elliott

 

We as beasts of burden take the fall
Though they'll break our backs won't share the spoils
Time to put some backs against the wall
Best to stand & die than live & crawl
Though they'll break our bones they'll break our bones
Though they'll smash our homes they'll smash our homes
There's a special place in hell reserved for them
We as beasts of burden take the fall
Though they'll break our backs won't share the spoils
Time to put some backs against the wall
Best to stand & die than live & crawl
Our hands are forced against the hordes
Who hoard, is this all that we're put here for, just to hoard, just to hoard

 

"שקר שחוזרים עליו שוב ושוב, הופך לאמת. אמת שחוזרים עליה שוב ושוב, נשכחת"

1. זאת מלחמה.

לא, זו מתקפה חד-צדדית של צבא אדיר כנגד כוח חמוש בעליבות.

מצד אחד צה"ל: עשרות אלפי חיילים, מאות מטוסי קרב משוכללים, פצצות חכמות חודרות בונקרים, גדודי טנקים, סוללות ארטילריה, מערך מודיעין אלקטרוני (לווינים, מזל"טים, אמצעי האזנה), יחידות הנדסה קרבית מצויידות באלפי טונות של חומר נפץ, ספינות טילים חמושות, מערך סיוע ואספקה נדיב (לבוש, תחמושת, מזון), עורף ממוגן וערוך לשעת חירום.

ופגזי זרחן לבן, כמובן.

מצד שני הפלסטינים: כמה אלפי חמושים עם טילי גראד, צינורות נפץ חלולים (קסאם) ומטעני צד. בלי מיגון ועם תשתית רפואית קורסת. זה מאזן הכוחות האמיתי; תזכורת לכל הישראלים המתבשמים מן "הניצחון הסוחף" שלנו.

2. ישראל פתחה במתקפה כי הדרום היה נתון תחת מטחי טילים.

לא, ישראל הפרה את הרגיעה, ורק אז החלו מטחי הטילים. ב-4 לנובמבר הרג צה"ל 6 לוחמי חמאס בפעולת פיצוץ מנהרה. זה, ושום דבר אחר, היה הניצוץ שהצית את הבעירה. שטיפת המוח בצד שלנו היתה מאד אפקטיבית – מן הרגע הראשון התקבע הדימוי השקרי, כאילו אנחנו היינו הצד המותקף, הסביל. על השקר הזה חזרו מאות פעמים – פוליטיקאים, פרשנים, טוקבקיסטים – עד שהתקרש למעמד אמת קדושה. אולי ננסה שיטה דומה.
ישראל הפרה את הרגיעה.
ישראל הפרה את הרגיעה.
ישראל הפרה את הרגיעה.

3. החמאס מעוניין בהמשך הלחימה וסירב להפסקת אש.

לא, מיד עם תום הסכם הרגיעה, הכריז מחמוד א-זהאר שחמאס מעוניין להאריך את ההסכם בחצי שנה אם ישראל תקיים את הבטחותיה מיוני 2008 (פתיחת מעברים וסוף להתקפות על עזה), ובתמורה יפסיק את ירי הטילים. בישראל השיבו שלא מדברים עם החמאס על רגיעה. שבוע אחרי, פירסם חאלד משעל הצהרה דומה. שוב – בצד הישראלי התעלמו. לו היה שלומם של תושבי הדרום באמת בעדיפות עליונה אצל מנהיגי ישראל, היו מסכימים מיד על חידוש הרגיעה, לפחות לעוד 6 חודשים.

4. מאות האזרחים הפלסטינים נהרגו באשמת החמאס, שמשתמש בהם כמגן אנושי.

לא, רובם נהרגו בפעולות שבהן לא הסתתר כל כוח חמוש של החמאס מאחורי האזרחים.

שלושה מעשי טבח גדולים ביצעה ישראל במתקפה הזאת. הטבח הראשון היה במכה האווירית שפתחה את המתקפה ב-27 לדצמבר. לפחות 70 אזרחים נהרגו בה, מתוכם כ-40 צוערים של משטרה כחולה (משטרת תנועה) שעמדו בטקס סיום. כיוון שהיתה זו מתקפת פתע, שהחמאס לא הספיק להתכונן אליה, אין שחר לטענה שכבר אז התחבאו לוחמיו מאחורי האזרחים שנקטלו.

הטבח השני היה בבית משפחת א-סמוני בשכונת זייתון, שם נהרגו כ-30 אזרחים ב-5 לינואר. יום קודם פינה צה"ל את האזרחים אל הבית, ובבוקר למחרת הפגיז אותם. על הטבח הזה ידוע מעט מאד, למעט עדות מזעזעת של אחת הניצולות.

הטבח השלישי היה בבית ספר של אונר"א במחנה הפליטים ג'באליה ב-6 לינואר, שם נהרגו לפחות 30 אזרחים, שנמלטו מבתיהם מאימת הקרבות. צה"ל טען בתחילה שחמושים ירו פצצות מרגמה מחצר בית הספר, אבל אחר כך חזר בו והודה בטעות (הודאה שכמעט ולא דווחה).

לפחות במקרים האלה, האזרחים הפלסטינים שנהרגו לא שימשו מגן אנושי. כלומר, בהערכה זהירה, קרוב ל-150 אזרחים בלתי מעורבים נהרגו מאש צה"ל מבלי שהסתתרו בקרבם לוחמי חמאס (יש עוד מקרים שלא פירטתי כאן).

בכל זה אין כדי למחול על הריגת אזרחים שכביכול כן שימשו "מגן אנושי" (בדרך כלל, ללא ידיעתם). התפיסה הישראלית שכל אזרח בקירבת לוחם חמאס הוא בן-מוות היא תפיסה טרוריסטית לכל דבר. ובכל זאת, חשוב להתעמת גם עם התפיסה המעוותת הזאת על בסיס עובדתי, כדי להוכיח את המובן מאליו של המתקפה הישראלית: לא סופרים אזרחים, נקודה.

5. ישראל מקפידה על עזרה הומניטרית ורפואית לאזרחי עזה.

לא, ישראל תוקפת מתקנים וצוותים רפואיים בלי הרף. היא הפגיזה מחסן תרופות מרכזי בתחילת המתקפה, הרגה שבעה אנשי רפואה בזמן שעסקו בחילוץ פצועים, הפגיזה שלושה בתי חולים וארבע מרפאות, בהן מרפאת ילדים שאף סומנה בצלבים אדומים מראש, בתקווה למנוע את תקיפתה (כמדווח כאן). היא גם מעכבת פינוי פצועים במשך ימים ארוכים.

כל מערכה צבאית מלווה בשקרים ודיסאינפורמציה. אין לי ספק שגם החמאס עוסק בכך במרץ. מה שראוי לציון הוא האפקטיביות של תעמולת השקר גם בחברה דמוקרטית, הנהנית לכאורה מחופש דיבור, תקשורת פתוחה ורב-ערוצית, ודעת קהל ביקורתית. המתקפה הישראלית זוכה לתמיכה גורפת בציבור, ותמיכה זו נשענת על מערכת השקרים שנסקרה והופרכה כאן.

למרות שמרבית העובדות ניתנות לאיתור אחרי מאמץ סביר, התקשורת הישראלית מעדיפה לשמש שופר לדובר צה"ל ולמשרד החוץ. הציבור, שיודע יפה מאד לפקפק באמינות הדיווחים בנושאים אחרים – מדיניות כלכלית, המאבק בפשיעה, שחיתות שלטונית וכיוב' – מתמסר בכניעה ל"אמת הרשמית" בכל מה שקשור לזירה הבטחונית. כאשר הוא נקרא לדגל, הוא משאיר את הביקורת בבית. יותר מכך: הוא מסתער בזעם על כל מי שמתעקש לא לוותר על הספק והביקורת גם כשהתותחים רועמים. צה"ל מפזר מעלינו פליירים מלאים כזבים, ואנחנו קוראים בהם בשקיקה עיוורת.

לא מעט מהמתנגדים למתקפה הצה"לית סבורים שהדיון בהצדקות שלה מיותר. לדעתם, מרבית הישראלים אינם מטרידים את עצמם בשאלות כאלה. מרגע שמופעל הכוח הברוטלי – הוא הוא הצדקת עצמו. מבחני האמת והצדק הם דקדוקי עניות בשעה כזו.

זה אולי נכון לפלח אוכלוסיה מסוים, אבל ודאי שלא לרוב האוכלוסיה. עובדה מוזרה היא, ובכל זאת, עובדה עם בסיס פסיכולוגי מוצק: רוב האנשים רוצים להרגיש טוב עם עצמם. רוב האנשים משקיעים מאמץ רב בביסוס הצדקות למעשיהם ודעותיהם. על כן תעמולת השקר של השלטון והתקשורת משרתת צורך פסיכולוגי עמוק, המחריף ב"שעת חירום".

אלמלא היה הקונצנזוס מתעקש על הצדקות – לא היה טורח לחזור מאות פעמים על מנטרות השקר שמלוות את המתקפה ("הם הפרו את הרגיעה", "הם מקריבים את האזרחים שלהם", "אנחנו פועלים באופן הגנתי", "לנו אין כלום נגד האוכלוסיה האזרחית בעזה"). אלמלא היה הקונצנזוס חרד כל כך לשלום ההצדקות שלו, לא היה תוקף באלימות כזאת את מי שמערער עליהן.

קשה מאד, אולי בלתי אפשרי, לסדוק את תמונת המציאות המעוותת של הקונצנזוס הישראלי. מבפנים, היא מתפקדת כגלעין של זהות קולקטיבית מדומיינת – קורבן נצחי של אלימות ערבית, הפועל בלית ברירה, תחת אילוצים מוסריים עילאיים, להגנה עצמית בלבד. מבחוץ, היא מתפקדת כשמיכת חורף חמימה, המגינה עלינו מפני צינת המציאות האמיתית. נותר רק לעמוד מולה עם מראה.

[הערה: התקפות אישיות, עלי או על מגיבים אחרים, יימחקו. ביקורת שאינה מגובה בתיעוד וקישורים המשתווים לאלה שהובאו כאן – לא תיענה. כנ"ל גם ביקורת לא עניינית].