אנחנו, אנשי הסגל הבכיר באוניברסיטאות:

טעינו כשלא חברנו למאבקם הצודק של המורים העל-יסודיים, שהתנהל במקביל למאבק שלנו;

טעינו כשנאבקנו בהמלצות דו"ח שוחט שנגעו לנו ומילאנו פינו מים בכל הקשור להעלאת שכר הלימוד לסטודנטים;

טעינו כשחתמנו על הסכם עם האוצר מבלי לכלול בו את הסגל הזוטר;

הסגל הזוטר טעה כשחתם על הסכם עם האוצר מבלי לכלול בו את הטכניון והאוניברסיטה הפתוחה;

ואנחנו ממשיכים לטעות בכל יום שאנו מפקירים את עמיתינו באוניברסיטה הפתוחה לבדם במאבק.

לא טעויות של אי הבנה או שיקול דעת לקוי; טעויות אידאולוגיות. טעויות שנטועות עמוק בתרבות ההפרטה, בשוק העבודה המפורר למגזרים קטנים ועוינים זה לזה, במנטליות פחדנית שמתנקשת בכל תשואה אמיתית לטווח ארוך כדי לא לספוג ולו הפסד מזערי בטווח הקצר. על הטעויות האלה גם אנחנו משלמים בירידת קרנה הציבורית של האקדמיה ובטבעת החנק התקציבית המתהדקת סביבה. מי שדואג רק לתחת של עצמו, שלא יתפלא שאף אחד אחר לא יזיז את התחת בשבילו.

פוליטיקה של גזים

איתמר שפירא, מדריך סיורים ב"יד ושם", פוטר מעבודתו לאחר שציין באוזני תלמידי ישיבה מהתנחלות אפרת, שגם לעם הפלסטיני יש טראומה משלו ("הנכבה").

שפירא אישר אתמול בשיחת טלפון עם "הארץ" כי דיבר עם המבקרים על הטבח בדיר יאסין שהתקיים ב-1948, וזאת משום ששרידי הכפר, כיום חלק משכונת גבעת שאול, נראים מן היציאה מבניין האתר. "ביד ושם מדברים על בואם של פליטי השואה לארץ והקמת מקלט ליהודי העולם כאן. אני הזכרתי שהיו אנשים שישבו בקרקע הזו וניסיתי להזכיר שיש טראומות אחרות שמניעות עמים אחרים. השואה הניעה אותנו להקים מדינה יהודית, ולעם הפלסטיני יש טראומה שמניעה אותו לחפש לעצמו הגדרה, זהות, קרקע וכבוד, כמו שהציונות חיפשה", סיפר שפירא… איריס רוזנברג, דוברת יד ושם, אמרה אתמול בתגובה לפניית "הארץ" כי "מאחר שהמוסד מקפיד בעבודתו המקצועית שנושא זיכרון השואה יהיה מנותק מכל אג'נדה פוליטית – הן מימין והן משמאל, ומאחר שהמדריך סירב לשנות את אופן הדרכתו, הוחלט על הפסקת עבודתו כמדריך בבית הספר המרכזי להוראת השואה ביד ושם".

שאלה לי לפרנסי "יד ושם": כשהנשיא פרס, וראש הממשלה נתניהו, והשר לענייני כלום סילבן שלום, ויו"ר הכנסת רובי ריבלין, והרמטכ"ל אשכנזי, וכל דמגוג קטן עם מיקרופון ביד משווה את אחמדינג'אד להיטלר, ואת איראן של 2009 לגרמניה הנאצית, וטוען שמדינת ישראל היא התשובה הניצחת והבלעדית לאנטישמיות, ושצריך צה"ל חזק (שיודע לתחקר את עצמו ולצאת נקי!) כדי למנוע שואה שנייה – זה לא ניכוס של זכרון השואה לאג'נדה פוליטית?

אמור מעתה: לקחים לאומניים מהשואה – אינם פוליטיים. לקחים הומניסטיים – פוליטיים. ניכוס מימין – מותר; ניכוס משמאל – אסור.

לאיתמר שפירא, שלא השווה בין הנאציזם לבין הציונות, ולא בין השמדת היהודים לטבח דיר יאסין, אלא בסך הכל ניסה לפנות מקום בנפשם הצפודה של מאזיניו לסבל של האחר – אני אומר היום תודה, וסליחה. ולהנהלת "יד ושם", שהתפנתה לה משרה של מדריך סיורים, הייתי מציע לשקול את זאב הרטמן, חבר מועצת נצרת עלית, שאיחל בברכת יום עצמאות לתושבי עירו "שהערבים יתאיידו". בלי ספק אמירה לא-פוליטית שכזו הולמת יותר את זכרון השואה, האפוף כולו אדים רעילים.

כחול על הכל

כבר שבוע שכתמי הצבע השגרתיים על אצבעות בתי החוזרת מן הגן איבדו את ססגוניותם ולבשו כחול אחיד. כשהבאתי אותה לגן בבוקר התבררה הסיבה. כל הצבעים סולקו מן הסלסלות שמונחות על השולחנות, למעט הצבע הכחול. שאלתי את הגננת (או העוזרת גננת, או המחליפה של העוזרת, קשה לדעת, הן מתחלפות כמו שרים בלי תיק) למה הילדים חייבים לצייר רק בכחול. היא השיבה: "לכבוד יום העצמאות". ואכן, בוקר בוקר מתגלה לעיני אותו חיזיון ביעותים: 20 ילדים יושבים בשקט גמור סביב השולחנות, שעליהם מונחות ערימות של צבעים וטושים כחולים, וכל אחד מהם שוקד על אותה יצירה עצמה: דגל ישראל. כל בוקר, כל ילד, אותו דגל, אותו כחול. ככה זה יהיה שבועיים, עד יום העצמאות. זהו, נגמרו הצבעים בעולם.

חוץ מהאצבעות הכחולות, לילדה שלי יש כבר מגיני דוד זוהרים בתוך העיניים. וגם האף שלה נהיה משולש, או שרק נדמה לי. לפעמים היא ואני מנסים למרוד. אתמול היא צבעה את המשושה בתוך המגן דוד בשחור (כנראה פילחה אותו מהמסתור של הגננות). שלשום ציירתי לה במרכז הדגל מחומש, במקום מגן דוד, ורשמתי את הספרות 666 בתוכו. אבל זה לא עוזר, בסוף עוברים על הכל בכחול. ככה החליטה הגננת. כחול של ים, עמוק כזה, שאפשר לזרוק לתוכו את מי שרוצים.

התרגיל הבא בקריאת חדשות ביקורתית יכול אולי לשפוך אור על הנסיבות שאיפשרו את הרצח בבילעין ואף יאפשרו את הרציחות הבאות. לגבי האירוע עצמו, שבו חייל צה"ל ירה רימון גז בכינון ישיר לעבר באסם אבו רחמה, אין לי מה להוסיף. מרגע ששוחרר סרט הוידאו לתקשורת, אי אפשר עוד היה להכחיש את מה שנעשה. כלי התקשורת המרכזיים הציגו את העניין בחומרה הראויה לו, מה שהוביל לפתיחת חקירה בצה"ל.

אותי מעניינת "המעטפת" – מארג ההנחות / קביעות / קדם-הנחות שבתוכו משובץ הדיווח ההגון, לכאורה. ההפרדה הזאת חשובה מאד. בכל סיקור חדשותי, נחוץ לשאול את השאלה הבסיסית: מה בחזית ומה ברקע? מהי הטענה (שעליה נסוב הדיון) ומהן קדם-ההנחות (שעליהן אין ויכוח). קדם ההנחות הן אותו חלק של הסיקור ש"מחזיק" את הטענה באוויר – כמו שלד של בניין, שבלעדיו הקירות יקרסו. כיוון שאין עליהן ויכוח, כל שימוש נוסף בהן רק משריש אותן עמוק יותר בדעת הקהל.

יתירה מזאת, להבדיל מהרובד הטענתי, שבו ניתן למצוא מחלוקות עמוקות ואף הבדלים ניכרים בין כלי תקשורת אחד למשנהו, קדם-ההנחות הן על פי רוב אחידות. לכן, מעניין יותר לבחון אותן בכלי תקשורת שלכאורה מייצג עמדות "לא-קונצנזואליות"; לדוגמה, "הארץ", שנתפס כשופרו של מיעוט שמאלני.

הדיווח היום על אירועי בילעין היה, על פניו, אוהד לצד הפלסטיני. העיתונאי (אנשיל פפר) אישר את הגירסה של המפגינים: כינון ישיר, מפגין לא אלים במרחק קצר מהחיילים, פגיעה ישירה בחזה. אמנם, האישור הזה נבע מכך שכבר בצה"ל אושרו עיקרי הדברים. אבל הרוח הכללית של הכתבה היא ללא ספק הרוח של "הארץ"; זעזוע מתון מהפרה גלויה של הוראות החוק (במקרה זה, הוראות הפתיחה באש).

עכשיו נקרא בין השורות.

"ההפגנות מול גדר ההפרדה באזור מודיעין עילית, יוצאות מדי יום שישי מהכפרים בילעין וניעלין – זה כבר ארבע שנים. בצה"ל אומרים שחלק גדול מהמוטיבציה להפגנות מגיע מפעילי שמאל ישראלים וזרים, השייכים ברובם לארגונים אנרכיסטיים, ומהווים בחלק מההפגנות מעל למחצית מהמשתתפים."

כאן נעשה שימוש במנגנון העיתונאי המוכר של "דברים בשם אומרם". בצה"ל אומרים ש. העיתונאי, לכאורה, שומר על נייטרליות. אך שימו לב – נייטרליות ביחס למה? ביחס לעניין עובדתי: הפרופורציה בין המפגינים הישראלים והזרים לבין המפגינים הפלסטיניים. האם נחוצה לנו עמדתו של צה"ל בעניין הזה? האם היא רלבנטית בכלל? לא, משום שהעיתונאי היה יכול לעשות את המובן מאליו: ללכת בעצמו ולהיווכח במו עיניו. ההפגנות כבר מתנהלות 4 שנים. אין שום בעיה להתלוות אליהן ולבדוק את ההרכב של המפגינים. העיתונאי מניח שלגרסתו של צה"ל כאן יש מעמד אוטומטי של עובדה (אחרת, מה הרבותא לצטט אותה?); בכך כמובן הוא מאשר/מחזק את קדם ההנחה הציבורית. שוו בנפשכם שהעיתונאי היה כותב: "בצה"ל אומרים שלתושבי בילעין יש צמר פלדה בבית השחי". הם אומרים ככה. אני, מה אני מבין, אני עיתונאי. רק מדווח על מה שאומרים.

עיתונאי שמתנער מחובתו הבסיסית – לבדוק עובדות שביכולתו לבדוק – מועל בתפקידו. קורא "הארץ" אינו מעוניין בדעה של צה"ל לגבי הרכב המפגינים בבילעין; אם בכלל, הוא מעוניין בהרכב עצמו.

לעצם השאלה – לי עצמי אין מושג מה הרכב המפגינים, אבל מהצילומים שראיתי אני מרשה לעצמי לפקפק בגרסה הצה"לית. מעבר לכך, אני לא רואה חשיבות גדולה בשאלה. גם אם יש יותר ישראלים וזרים מפלסטינים, זה לא הופך את גזל הקרקעות בבילעין למוסרי יותר. זהותם של המוחים אינה מעלה ואינה מורידה מבחינת הלגיטימיות של המחאה. אני יכול להבין פלסטינים חפצי חיים שמדירים רגליהם מההפגנות, וסביר גם להניח שחייל צה"ל מהסס יותר לכוון אל נשקו על מפגין ישראלי מאשר על פלסטיני.

בכל מקרה, ברור לחלוטין שהאמירה הצה"לית הזאת נועדה לקעקע את הלגיטימיות של המאבק בבילעין; המסר העומד מאחוריה היא שבעצם תושבי בילעין הפכו "בני ערובה" של כל מיני אנרכיסטים הזויים שנאבקים על עניין שהתושבים עצמם די אדישים לו. כל מי שעקב אחרי האירועים בבילעין בשנים האחרונות יודע שזה מופרך. גם כאן, העיתונאי מעדיף להציג את הגרסה הצה"לית מבלי לבדוק אם יש לה אחיזה במציאות.

נעבור לציטוט שני.

"עוד טוענים בצה"ל כי לאחר שבג"ץ נתן הוראה להזיז את הגדר בבילעין, ומנגד אישר את התוואי בסמוך לניעלין, המוטיבציה להמשיך בהפגנות היא כלכלית בעיקרה, זאת מכיוון שתשומת הלב הבינלאומית להפגנות המתמשכות, הביאה גם פרנסה לתושבים רבים בכפר, המשכירים בתים לפעילים ועיתונאים זרים, ואשר מוזמנים בעצמם לתת הרצאות בנושא בחו"ל."

שוב: תעמולה המתחזה לתיאור עובדתי. חמור מכך, חלקה הראשון של התעמולה הוא דמגוגיה שידועה היטב לעיתונאי. שהרי לצידה של הידיעה הגדולה, הוצגה ידיעה קטנה יותר (אף היא בחתימת אנשיל פפר), המזכירה נשכחות: "בבקשת ביזיון בית המשפט שהגיש ביוני 2008 עו"ד מיכאל ספרד, המייצג את התושבים, נטען כי מאז פסיקת בג"ץ לא הציגה המדינה תוואי חלופי לקטע הגדר, וכי במקביל ניכרת התקדמות בעבודות הבנייה בשטח שעלולה לסכל את מימוש פסק הדין. בתגובה, מתחה ביניש ביקורת על התעלמות המדינה מן ההחלטה וקבעה כי עליה להציג תוכנית לתוואי חלופי תוך כחודש ימים."

שימו לב: בידיעה הראשית צה"ל טוען כי לאחר שבג"ץ נתן הוראה להזיז את הגדר בבילעין, המוטיבציה להמשיך בהפגנות איננה עניינית, ונובעת מרצונם של תושבי הכפר לגרוף רווחי תיירות מן הפעילים שמשתכנים במקום. אך הידיעה הקטנה מבהירה שחרף הוראת בג"ץ – דבר לא נעשה בשטח! אפילו תוואי חלופי עדיין לא תוכנן. האם עלה על דעתו של העיתונאי ה"נייטרלי" שאולי זאת הסיבה להמשך ההפגנות? ומה ערך יש בטענה הצה"לית, שהעובדות מציגות אותה ככלי ריק? האם העיתונאי אינו זוכר אינספור מקרים שבהם ציבור ישראלי יצא להפגנות משום שהבטחות שניתנו לו על ידי השלטון (כמו תוספת שכר) לא קוימו? האם ביחס למפגינים ישראלים היה העיתונאי מצטט, בלי שמץ ביקורת, פקיד שלטוני שהיה מבטל אותם בתמיהה – "הרי כבר הבטחנו להם תוספת שכר, מה הם רוצים?".

ברור לגמרי שצה"ל מנסה לקעקע את הלגיטימיות של מאבק תושבי בילעין, גם במחיר הפרחת טענות מגוחכות. שיא הציניות באמת הוא הטענה שהמוטיבציה להמשיך בהפגנות היא כלכלית – כאילו תושבי בילעין עלו על פטנט חדש – תיירות הגדר האנרכיסטית. אף מילה על המוטיבציה הכלכלית האמיתית – גזל מאות דונמים מאדמות הכפר. גם כאן, בעצם, עניין עובדתי שאפשר לברר: כמה תושבים באמת מרוויחים מן התיירות הזאת, ואיפה זה עומד ביחס להפסדים שנגרמו בגין אובדן ההכנסה החקלאית. עובדות פשוטות, שכנראה נמצאות מחוץ להשג ידו של העיתונאי.

ציטוט שלישי ואחרון.

"הפלסטינים והפעילים התומכים בהם טוענים שמפעל גדר ההפרדה נטל מהם אלפי דונמים של שטחים חקלאיים וכן כי החיילים ושוטרי מג"ב המוצבים במקום נוהגים לירות בכינון ישיר אל המפגינים, רימוני גז ואש חיה מרובי "רוגר" בקוטר 0.22, שנודעים בפוטנציאל הקטלני שלהם."

כאן כבר הגענו ל"טענות" של הפלסטינים, שהרי העיתונאי הוא "מאוזן" – מביא גרסה מול גרסה. לפני הכל, המילה הזאת, שמזדקרת בכיעורה מול העין: "נטל". "מפעל גדר ההפרדה נטל מהם אלפי דונמים". המילה המעודנת הזאת, "נטל", כמו ב"נטל ידיים" או "נטל חירות לעצמו". כאן כבר מזהמת מכבסת המלים את "הגרסה" המקורית – הכובש משתיק את הנכבש ומדבר מגרונו; שהרי אף פלסטיני לא יגדיר את מה שגדר ההפרדה עושה כ"נטילה"; מדובר בגזל, עושק, משפח, ושאר המלים הנרדפות שניתן למצוא בספרי הנביאים בתנ"ך.

אבל מה שחמור הרבה יותר הוא הטיפול ההפוך שזוכים לו הפלסטינים בהשוואה לטיפול שזכה לו צה"ל. בעוד שגרסת צה"ל מוצגת כעובדה, ללא שום ראיה חיצונית, כאן מוצגות עובדות מוכחות כ"גרסה" פלסטינית, לא יותר. "הפלסטינים והפעילים התומכים בהם טוענים שמפעל גדר ההפרדה נטל מהם אלפי דונמים". נו, אז הם טוענים, אומר לעצמו הקורא, שאולי החמיץ את הידיעה הקטנה, שוב, באותו עמוד ממש, שבה נכתב, שחור על גבי לבן: "התוואי הנוכחי עובר על 260 דונמים מאדמות בילעין ו"כולא" עוד כ-1,600 דונמים בין הגדר לקו הירוק." על החתום: אנשיל פפר.

הנה כך הופכת עובדה שאין חולק עליה, ל"טענה פלסטינית". שהרי אין חולק על כך שתוואי הגדר הפריד כפרים שלמים מאדמותיהם החקלאיות; ואינספור דו"חות כבר הפריכו את טענת צה"ל כאילו משטר השערים ואישורי הכניסה מאפשר לפלסטינים גישה נוחה וחופשית לאדמותיהם שמעבר לגדר. לא, בפועל מדובר בניתוק ממושך, שהמיט אסון כלכלי על כפרים רבים בגדה המערבית.

לרוע מזלן של העובדות האלה, הן מושמעות מפיהם של פלסטינים; שעל כן הן הופכות, אוטומטית, ל"טענות", או גרסאות. העיתונאי יודע שהן עובדות, ובכל זאת מערער על מעמדן בהצגתן כ"טענות". מי שמציג עובדות כ"טענות" הוא תועמלן לא פחות ממי שמציג טענות כ"עובדות". והעובדה שהפרקטיקה הראשונה מוחלת תמיד על פלסטינים בעוד שהשניה היא פריבלגיה של צה"ל חושפת בבירור את הפיקציה של הסיקור ה"מאוזן", גם בעיתון השמאלני כביכול.

הבחירה שלי ב"הארץ" ובאנשיל פפר היתה שרירותית לגמרי. תרגיל כזה (מייגע בלי ספק) ניתן לעשות כמעט בכל פסקה של כל ידיעה תקשורתית שנוגעת לשטחים. כלומר: אלפי מלים ביום, לכאורה קשורות לעניינים שונים, אבל למעשה, מתחת לפני השטח, דומות באופן מדכדך. כל אחת מהן תורמת עוד לבנה לחומה, אותה חומה שמפרידה בין הישראלים למציאות החיים בשטחים, שאלמלא היתה גבוהה ועבה כל כך אולי לא היה מתאפשר הרצח בבילעין.

כתבה מרתקת ב"מעריב"/nrg: ראיון ארוך ומעמיק של בעז גאון עם קצין סרבי, שהעיד בבלגרד ובהאג על פשעי מלחמה מצמררים שביצעו חבריו ליחידה בקוסובו, בשנת 1998.

סרן גוראן סטופאריץ' מגולל סיפור שנשמע מוכר לאוזניים ישראליות. ההבדל בינם לבינינו הוא במידה – לא במהות. בקוסובו ריכזו נשים וילדים וירו בהם סתם כך; בעזה הפגיזו אוכלוסיה אזרחית לא "בכוונה", אבל עדיין, סתם כך.

לא חסרות נקודות דמיון. המעטפת האידאולוגית: פוליטיקה לאומנית שחברה לפונדמנטליזם דתי (אנטי-מוסלמי), שחדר לצבא הסרבי אט אט; היציאה לקרב בתחושה ש"זהו, אי אפשר יותר להבליג, חייבים ללמד אותם לקח"; ה"אווירה" (גם בלי פקודה מפורשת) שחיי האזרחים בצד השני הם הפקר, ובכל מקרה, "הפרעה" שיש לסלק הצידה; ולבסוף, "סגירת השורות" של הלוחמים, המכסים זה על פשעי זה – עד שהעדות המצולמת המרשיעה חומקת החוצה ורואה אור יום.

כמה ציטוטים מהכתבה.

לפני שצללנו אל סרביה, דיברנו קצת על ישראל. סטופאריץ' עקב אחרי המלחמה בעזה ויש לו כמה דברים להגיד. ראשית, הוא חושב שאנחנו נעים בזריזות לעבר המקום שבו סרביה עמדה ערב מלחמת הבלקן בקוסובו, כלומר אל מצב שבו רובה של האוכלוסייה האזרחית, יחד עם כמה שרים בכירים ובערך "20% מהצבא" (לפי החישוב שלו, זה האחוז המספיק לביצועם של פשעי מלחמה) אינם רואים כל פסול בחיסול נשים וילדים, כל זאת מתוך נימוק ש"כל ילד הוא טרוריסט לעתיד". קו המחשבה המזוהם הזה, הוא מסביר, חיסל את סרביה והפך אותה לפושעת בעיני העולם ואחר כך, בסיומו של תהליך ארוך ומסויט שטרם הסתיים, גם בעיני עצמה. לסטופאריץ' היה חלק בתהליך המזכך הזה.

שנית, הוא חושב שאין סיכוי בעולם שישראל וחייליה ייכפתו ברגליהם וידיהם וישונעו לבית הדין בהאג, מהסיבה הפשוטה ש"הסיבה היחידה שסרביה הועמדה לדין היא שהאמריקאים עמדו לצד האלבנים". לאמור: הישראלים, כמו האלבנים, הם יקירי הממשל האמריקאי ו"פושעי מלחמה", בהכרח, הם רק מי שמסווגים על ידי הבית הלבן כאויב.

"אם אין לחץ משפטי מבחוץ", הוא ממשיך ופותח עוד בירה, בזמן שאשתו מניחה לפנינו מתוקים מסוכרים שמהם הוא מתעלם (הוא בדיאטה), "אז אין לחץ מבפנים. אני הלכתי להעיד כי ידעתי שהחברים שלי עשו משהו נוראי ומזעזע, אבל גם, בכנות, בגלל שבתי המשפט לפשעי מלחמה התחילו לצוץ בכל מקום ושאם אני אשתוק אז מישהו אחר ידבר ואני אמצא את עצמי בכלא."

"כשנכנסנו לקוסובו ב-1998 אף אחד לא אמר לנו: 'תהרגו נשים וילדים'. לא היתה הוראה כזאת, מגבוה. אבל היתה אווירה, ולאווירה הזו תרמה התקשורת שהיתה יד ימינו של מילושביץ', וכל הזמן שמעת ש'כל האלבנים מחבלים'. אז נכון, מלמדים אותך את אמנת ז'נבה, או-קיי. אבל בסופו של דבר, כשאתה בשדה הקרב אתה יכול להחליט אם אתה משאיר אזרחים בחיים או שאתה הורג אותם."

שאלתי אותו אם איננו מרחם על חבריו לשעבר ליחידה. חלקם, אחרי הכל, הוטבלו באותה האש שהותירה לאורך ידיו צלקות קטנות. "תשמע", אמר, "באופן אישי הרגתי יותר אנשים יותר מכל החברים שלי ליחידה יחד. אבל בצורה חוקית. אמרתי לך כבר, ואני אומר לך שוב: אני לא מרחם עליהם, כי הם חרבנו לי על המדינה חרבנו לי על היחידה, וחרבנו לי על הפטריוטיות שלי. במקרה כזה של ירי בילדים, אין שום מקום לאחוות לוחמים.

סטופאריץ' הוא היום עד מוגן, חי בהאג הרחק ממולדתו, בחשש תמידי מנקמתם של חבריו לשעבר ליחידה. לשאלת המראיין אם הוא לא מתחרט על עדותו, הוא משיב: "אני פטריוט. סרביה לא צריכה את הלכלוך הזה על המצפון שלה. סרביה, כמו ישראל, היא מדינה קטנה. היא לא יכולה להרשות לעצמה שאנשים אחרים יכתבו למענה את ההיסטוריה. היא צריכה לכתוב את ההיסטוריה של עצמה. הדרך היחידה לעשות את זה, זה לנקות את עצמך, בעצמך".

הופגזה בזרחן לבן, נשרפה, שכלה חמישה בני משפחה, נמלטה על טרקטור, ירו עליה, אושפזה, נתנה עדות, גססה חודשיים וחצי, מתה. נא להכיר: ר'אדה אבו חלימה, לשעבר.

ב-29.3.09, כחודשיים וחצי לאחר שמסרה את עדותה ל"בצלם", מתה ר'אדה אבו חלימה מבית לאהיה בבית חולים במצרים מפגיעת זרחן לבן. אינספור עדויות כאלה כבר נאספו בידי גורמים בינלאומיים, והתקשורת הישראלית (כמו גם מרבית הציבור) העלימה מהן עין. מסלול הייסורים המיוחד של העדה הנוכחית קרע צוהר קטנטן במסך ההכחשה, וגם ynet פירסם את העדות. הנה הדברים.

"גרתי עם בעלי, מוחמד, בן 24, ושתי התינוקות שלנו, פרח, בת 3 ואיה, בת 6 חודשים, באזור א-סיפא בבית לאהיה. בבית גרו גם ההורים של מוחמד, סעדאללה אבו חלימה, בן 44, וסבאח אבו חלימה, בת 44, ואחים ואחיות של מוחמד: עומר, בן 18, יוסף, בן 16, עבד א-רחים, בן 13, זיד, בן 11, חמזה, בן 10, עלי, בן 4, והתינוקת שאהד, בת שנה.

בבית שלנו היו שתי קומות. בקומה התחתונה היו מחסנים בגודל 250 מטר ובקומה העליונה גרנו כולנו. אנחנו חקלאים ויש לנו אדמות ליד הבית.

בשבת בערב, 3.1.09, מטוסים ישראליים פיזרו כרוזים שקוראים לתושבים באזור לעזוב את הבתים שלהם. גם בפלישות קודמות הצבא פיזר כרוזים כאלה ולא עזבנו את הבית, ולכן גם הפעם החלטנו שלא נעזוב.

ביום ראשון, 4.1.09, בסביבות השעה 16:00, בזמן שכל המשפחה הייתה בבית, התחילו להפגיז את האזור שלנו. אחרי כמה דקות כמה פגזים נחתו על הבית שלנו. האש התפשטה בבית וכמה מבני המשפחה נשרפו למוות: חמי, התינוקת שלו, שאהד, ושלושה מהבנים שלו, עבד א-רחים, זיד, וחמזה.

חמותי והבנים שלה יוסף, עומר ועלי נכוו מהאש. גם אני והתינוקת שלי, פרח, שהחזקתי בידיים, נכווינו מהאש, שהתפשטה לכל מקום בבית. הבגדים שלי עלו באש וחלקים מהעור של שתינו נשרפו. למזלי, איה לא נפגעה. קרעתי את הבגדים מעליי וצעקתי שאני נשרפת. הייתי ערומה מול כל האנשים בבית. הגוף שלי בער והרגשתי כאב נורא מהכוויות. הרחתי את הבשר שלי נשרף. הייתי במצב קשה מאוד. חיפשתי משהו להתכסות בו וכל הזמן צעקתי. אחיו של בעלי הוריד את המכנסיים שלו ונתן לי ללבוש אותם. החלק העליון של הגוף שלי נשאר ערום עד שבעלי בא וכיסה אותי במעיל שלו.

אחר כך הוא רץ לכביש להזעיק אמבולנס או למצוא אנשים שיעזרו לו לחלץ את הפצועים וההרוגים. הוא לא הצליח למצוא אמבולנס או ניידת כיבוי אש. בני דודים שלו שגרים על ידינו, מטר ומוחמד-חכמת אבו חלימה, באו לעזור. בעלי הרים אותי ונבילה, אשתו של הדוד של בעלי, הרימה את פרח. דודה אחרת של בעלי, שגם היא באה לעזור, לקחה את איה.

אני, בעלי, פרח, נבילה, הבן שלה עלי, עומר ומטר אבו חלימה עלינו על עגלה של טרקטור. מוחמד-חכמת נהג בטרקטור ולקח אותנו לבית החולים כמאל עדוואן. לקחנו גם את הגופה של התינוקת שאהד. השארנו בבית את ההרוגים ואת שאר בני המשפחה הפצועים.

במרחק של 300 מטר בערך מכיכר אל-עטאטרה, היו חיילים. מוחמד-חכמת עצר את הטרקטור ופתאום החיילים פתחו עלינו באש. מטר ומוחמד-חכמת נהרגו. עלי נפצע מהירי וברח יחד עם אמא שלו, נבילה, ועם עומר.

החיילים אמרו לבעלי להתפשט והוא עשה זאת. אחר כך הוא התלבש והחיילים אמרו לנו ללכת ברגל. השארנו מאחור את ההרוגים שאהד, מוחמד-חכמת ומטר. אני, בעלי ופרח הלכנו לכיוון כיכר אל-עטאטרה ועלינו על מכונית של אחד התושבים שעבר שם. הוא הסיע אותנו לבית החולים א-שיפא. הגענו לבית החולים בסביבות השעה 18:00.

אני עדיין מאושפזת. כל הגוף שלי שרוף וגם הפנים שלי. פרח גם סובלת מכוויות, בדרגה 3. בעלי לא נפגע.

בבית החולים הפנו אותי ואת ופרח להמשך טיפול במצרים וניסו לקחת אותנו לרפיח באמבולנס, אבל בדרך הצבא ירה עלינו. הנהג של האמבולנס נפצע קל בפנים ונסע בחזרה לבית החולים. עכשיו אנחנו מחכות שיתאמו את היציאה שלנו למצרים."

תגובת ראש הממשלה / שר הביטחון / דובר צה"ל (צבא הצתה לישראל?) / ישראליקו

סליחה, מי זאת? היא היתה שם? היא ראתה במו עיניה? עדות שמיעה איננה קבילה. גם עדות כווייה איננה קבילה. היו שלושה עדים בלתי תלויים? היו שלושה עדים בלתי צלויים? אמרו להם ללכת, למה הם לא הלכו? היא בכלל צילמה את הפגז? מישהו אסף שיירים בשטח וביצע בהם ניתוח מעבדה כימי שהוכיח מעל כל ספק שמדובר בזרחן לבן? אולי מדובר בליצן קטן? צה"ל לא ירה על אוכלוסיה אזרחית. לצערנו, החמאס עושה שימוש מפלצתי באזרחים. תיק החקירה נסגר. הפצ"ר קבע שאין ממש בעדויות. יש לנו את הצבא הכי מוסרי בעולם. מי זה בכלל "בצלם"? הרי פיזרנו כרוזים. למה הם מולידים כל כך הרבה תינוקות? לא היה שימוש בזרחן, מדובר בעלילת דם. דם, ועור חרוך, ובשר שרוף. הכי מוסרי בעולם. הסתתר בתוך אוכלוסיה אזרחית. עם כל הכאב, ואין כאב, אין מנוס מפגיעה בחפים מפשע. בוצעו תחקירים ערכיים. ההנחיות היו ברורות מאד. מגן אנושי. הכי מוסרי בעולם. הפלסטינים לא תמיד מדייקים. דמיון ערבי, נו. עכשיו אני שואל אותך: איפה העדה הזאת? מתה, הם אומרים. כמה צפוי. אז איך בדיוק נתחקר אותה? התיק נסגר. הכי מוסרי בעולם.

במלים (עלון "בריזה", מכללת אורנים)
ובתמונות (צלם "הארץ", ינאי יחיאל)

"בהתחלה ההגדרה היתה להיכנס לתוך בית. היינו אמורים להיכנס עם רכב משוריין שנקרא 'אכזרית', לפרוץ לתוך הדלת התחתונה, להתחיל לירות בפנים, ואז… אני קורא לזה לרצוח… בעצם היינו צריכים לעלות קומה-קומה וכל בן אדם שאנחנו מזהים, לירות בו."

"זה מה שיפה בעזה כביכול – אתה רואה בן אדם על ציר, עובר על שביל, לא חייב להיות עם נשק, אתה לא חייב לזהות אותו עם משהו, אתה יכול פשוט לירות בו. אצלנו זו היתה אשה מבוגרת שלא זיהיתי עליה נשק. הפקודה היתה להוריד את הבן אדם, את האשה הזאת, ברגע שאתה רואה".

גירסה מצונזרת ("הארץ"): "אני מ"כ בפלוגת מסלול של חטיבת גבעתי. נכנסנו לדרום העיר עזה. בסך הכל, זו חוויה מיוחדת. כל המסלול אתה מחכה ליום שתיכנס לעזה, ובסוף זה לא באמת כמו שמספרים. זה יותר כמו: אתה בא, תופס בית, מעיפים את הדיירים משם ונכנסים לבית. ישבנו בתוך בית משהו כמו שבוע."

הגירסה המקורית (עלון "בריזה", ההשמטות מודגשות): "בסך הכל, זו חוויה מיוחדת, אתה כל המסלול מחכה ליום בו תיכנס לעזה, מספרים לך כל כך הרבה סיפורים מה יש שם, בסוף זה לא באמת כמו שמספרים. אתה לא רץ, מסתער על בתים, רוצח 4 ילדים קטנים וממשיך קדימה. זה יותר כמו: אתה בא, תופס בית, מעיפים את הדיירים משם ונכנסים לבית. ישבנו בתוך בית משהו כמו שבוע."

"אני לא חושב שהוא הרגיש יותר מדי רע עם זה, כי בסך הכל הוא מבחינתו עשה את העבודה שלו לפי הפקודות שנתנו לו. והאווירה באופן כללי היתה… לא יודע איך להגדיר את זה… החיים של הפלסטינים זה, בואו נגיד, דבר הרבה-הרבה פחות חשוב מהחיים של החיילים שלנו. אז מבחינתם הם מצדיקים את זה ככה".

"הגישה היא מאוד פשוטה: לא נעים להגיד את זה, אבל אם זה לא מזיז לאף אחד, אנחנו לא מתחקרים את זה. זה מה שקורה בלחימה וזה מה שקורה בבט"ש".

גירסה מצונזרת ("הארץ"): "יוסי: אני סמל מחלקה בפלוגה מבצעית של חי"ר."

הגירסה המקורית (עלון "בריזה", ההשמטות מודגשות): "יוסי: אני ממחזור ח' – היה שימוש גדול בזרחן. אני סמל מחלקה בפלוגה מבצעית בגדוד (-) בחטיבת הצנחנים."

ושלושה בונוסים לסיום.

1. חיילים מגיבים בביטול על העדויות: "למרות שהיו מולנו צלחות ענקיות של בקלאוות, אחרי יומיים שלא אכלנו כמו שצריך, לא נגענו בכלום… השארנו את הבתים שהגענו עליהם יותר נקיים מאשר היו. אפילו ניקינו איזה מקרר אחד שממש הסריח… פעם אחת מישהו לקח קופסת שימורים מחנות וכולם צעקו עליו. הוא מיד החזיר אותה."

2. שמו של בית הדפוס לטקסטיל שבו הודפסו החולצות: "אדיב".

3. על שער עלון "בריזה" שמתוכו נלקחו הציטוטים, מופיע שיר אהבה לעזה. ביתו הראשון:

עוטף עזה

עוטף אותה
בתיל דוקרני

עוטף אותה בכוח
כמו חיבוק מגבר זר

אני יודעת, כבר אמרו מזמן
עזה כמוות אהבה

אבל
מלחמה תמיד נשמעת לי כמו
שם של בן אדם

אומה שלמה סופקת כפיים לנוכח כשלון עסקת שליט. יש גם מי שיודע שישראל לא עשתה מספיק. אף אחד לא מעז לומר במפורש מדוע ישראל לא עשתה מספיק. מסע דקדקני אל לבו האפל של השלטון.

העובדות

ב-25 ביוני 2006 נחטף גלעד שליט במחסום כרם שלום על גבול עזה. החוטפים השתייכו לשלושה ארגונים: גדודי עז א-דין אל-קסאם של החמאס, ועדות ההתנגדות העממית וצבא האיסלאם. יממה לאחר חטיפתו הציעו החוטפים מידע אודותיו תמורת שחרור כל האסירים והאסירות מתחת גיל 18. לאחר 6 ימים, ב-1 ליולי, פירסמו החוטפים את הנוסחה הראשונה של חילופי האסירים: 1,000 אסירים פלסטינים תמורת גלעד שליט, בנוסף על הקטינים והנשים. בתוך חודשיים התגבשה העמדה הרשמית של החמאס, שעמדה כצוק איתן במשך שנתיים ו-9 חודשים: 1,400 אסירים תמורת שליט.

בתגובה לדרישה, חזרה ישראל על עמדתה, לפיה לא תשחרר אף אסיר ולא תכנע לסחטנות של ארגוני הטרור. "ראש הממשלה, אהוד אולמרט, שב ומבהיר כי לא תהיה כל עסקה", מסר דובר משרד החוץ, "החייל גלעד שליט ישוחרר או שניאלץ לפעול כדי להביא לשחרורו".

נתוני הפתיחה הללו לא השתנו במהלך שנתיים ו-9 חודשים ואינספור מהלכי תיווך מצריים וצרפתיים. לקח לישראל יותר משנתיים להסכים ל-450 אסירים, אבל הפלסטינים המשיכו להתעקש על הנוסחה המקורית, 1,400 אסירים. ישראל ניסתה כל דרך התחמקות אפשרית. לפסול אסירים עם דם על הידיים (נכשל), לקשור את עסקת חילופי השבויים לפתיחת המעברים (נכשל, ובצדק נכשל; הרי ישראל סגרה את המעברים גם לפני החטיפה; הסכם המעברים התנה את פתיחתם בהפסקת ירי הטילים).

השורה התחתונה: כמעט 3 שנים, 1,450 הרוגים ועשרות אלפי בתים הרוסים אחרי החטיפה – החמאס לא זז מילימטר מעמדתו הראשונית. הפלישה לעזה, שאמורה היתה למוטט את החמאס, או לפחות להפיל אותו על ברכיו, לא הזיזה דבר בעניין שליט. למעשה, סיכויי שחרורו כעת, לאחר פרסום שמות המחבלים שישראל לא תשחרר בשום אופן, קרובים לאפס.

החודשיים האחרונים

לפי הערכות הפרשנים, בחודשיים האחרונים נתקעה העסקה בשל מאבקים פוליטיים בצמרת השלטון הישראלי. המתיחות בין ברק לאולמרט הגיעה לשיאה; אולמרט לא סבל את המחשבה שברק, ושליחו עמוס גלעד, יקצרו את כל התהילה על שחרור שליט. כך התגלגל הספין של "השעיית" עמוס גלעד והחזרתו, ניטרולו, העברת המו"מ לידי שליח ראש הממשלה, עופר דקל, ובשבועות האחרונים, מבול של הדלפות סותרות בעניין הפערים בין הצדדים, עד לסגירה הסופית של העסקה.

בפרספקטיבה של 1,000 ימי השבי, החודשיים האחרונים, אם כן, היו סרח עודף. לא הסיפור המרכזי. הסיבה המוצהרת לעיכוב הזה – ההתעקשות הפתאומית של אולמרט להתנות את פתיחת המעברים בשחרור שליט – היתה תרגיל הסחה: מהלך שלא הביא להורדת המחיר, אלא לביצור דימויו של אולמרט כ"גואל שבויים", רחום וקשוח כאחד. היטיב לזהות את הבלוף הזה צבי בראל, ב-23 לפברואר:

"לא חשוב איך נגדיר את מה שאולמרט אומר, התנאי "החדש" שלו, הנותן לכאורה לשחרור שליט קדימות על פני פתיחת המעברים – הוא בלוף. לחמאס אין ולא היתה שום בעיה לסכם, וליישם, תחילה את שחרור שליט ואחר כך את הסכם הפסקת האש. הסכמה כזאת איננה נוגדת את העיקרון שקבע, שיש להפריד בין התהדיאה לשחרור שליט. אם ישראל רוצה לשחרר את שליט קודם, כך יהיה, כשהמחיר ידוע. כך היה מיד אחרי ששליט נחטף, בתקופת התהדיאה הראשונה, וגם אחרי המלחמה בעזה. ישראל, שהטילה את המצור על עזה בגלל חטיפת שליט, לא הפנימה את תנאי החמאס, שפעל כל הזמן בשני מסלולים: הסרת המצור ויישום התהדיאה ללא קשר לשליט, ושחרור אסירים ללא קשר למצור."

לשאלה אם ישראל לא הפנימה את תנאי החמאס, או רק העמידה פנים שכך, נחזור בהמשך. בכל מקרה, יש להניח בצד את הסחרחורת הנלעגת של החודשיים האחרונים, ולהפנות את המבט, שוב, לשנתיים וחצי שקדמו להן. מה קרה במהלכן? מה לא קרה במהלכן, ולמה?

בהדרגה מתברר שהרבה ממה שיכול היה לקרות, לא קרה. יותר מחצי שנה לאחר החטיפה, צה"ל לא הקצה משאבים מתאימים לאיתור שליט. המו"מ עצמו, על כל פיתוליו הענפים – ערוצים בינלאומיים, לחץ פסיכולוגי, דיסאינפורמציה וכו' – היה בעיקר מעטפת ללא תוכן. פרשן "ידיעות אחרונות", אלכס פישמן, אומר את הדברים בדרכו הגלויה (אתמול, 18.3.09):

"רק אתמול, בממשלה, ישבו כל השותפים הישראלים למו"מ לשיחת סיכום וגילו את הסוד הנורא: לא היה מו"מ. ישראל ניהלה מו"מ חד-צדדי עם עצמה. שיחקנו בנדמה לי. החמאס קבע תנאים לפני שנתיים ולא זז מהם בפסיק. תוצאת כל התרגילים, התמרונים וההתחכמויות שלנו היתה אחת: כרסום מתמיד בעמדה הישראלית, בעקרונות ובקווים האדומים. אנחנו תימרנו את החמאס וכירסמנו בעצמנו. באנו עם 70 שמות – החמאס זרק. באנו עם 120 שמות – החמאס זרק. באנו עם 220, החמאס זרק. באנו עם 320 – החמאס זרק. אז מה השתנה בכל הזמן הזה?"

כלום לא השתנה. עכשיו כולם מתחילים לשאול שאלות. נשאל גם אנחנו.

השאלות הקשות

למה בעצם לא חלה שום התקדמות במו"מ לשחרור שליט מן הרגע הראשון?

למה נכנס המו"מ לשלב האינטנסיבי שלו רק בחודשיים האחרונים, עם סיום "עופרת יצוקה"?

לשם מה ירדו לטמיון כמעט 3 שנים מחייו של שליט?

מה מונע כיום את סגירת העסקה?

שני הסברים אפשריים

על השאלות הקשות האלה יש תשובות "רשמיות". ההסבר הרשמי, נקרא לו הסבר 1, הולך בערך כך.

הסבר 1: דרישות החוטפים היו מוגזמות. ישראל לא היתה יכולה להסכים לשחרור רוצחים מסוכנים. 3 שנות משא ומתן נועדו להוזיל את מחירו של שליט. לצערנו, לא הצלחנו. שחרור הארכי-מחבלים שדרש החמאס היה מחולל גל פיגועים חדש בישראל.

הרבה ישראלים, אני מניח, מאמינים בהסבר 1. אבל הסבר, כזכור, צריך להסביר עובדות. ועל מנת להעריך את הצלחתו ההסברית, צריך למדוד אותו כנגד הסברים חלופיים. הנה הסבר חלופי לשאלות הקשות,  נקרא לו הסבר 2.

הסבר 2: לישראל יש יעדים אסטרטגיים בעזה, ולשמם היא יצאה למבצע "עופרת יצוקה". שחרור מוקדם של שליט היה פוגע בהשגת יעדים אלה. לרוע המזל, מתקפת "עופרת יצוקה" לא השיגה אף אחד מן היעדים האלה. השארת שליט בשבי מאפשרת להחזיק את חשבון הדמים עם החמאס פתוח, עד הפלישה הבאה.

הסבר 1

מי שמאמין בהסבר 1, שנתו טובה בלילות. הסבר 2, לעומתו, מדיר שינה. אני מניח שהתגובה הראשונית של רוב הישראלים כלפיו תהיה זעם ואי אמון. יהיו מי שיפטרו אותו כהזייה קונספירטיבית, אף כי הוא אינו מניח בהכרח תכנון קונספירטיבי מראש (עוד על כך בהמשך).

ובכל זאת, מי שחפץ שבטחונו בהסבר 1 יישען על היותו הסבר, ולא רק דוֹגמה שלטונית, חייב לשאול את עצמו שאלה פשוטה: האם הסבר 1 באמת מסביר את התנהלותה של ישראל בפרשת שליט, מיום חטיפתו ועד יום שחרורו?

בוא נראה. על פי הסבר 1, המו"מ הממושך היה פועל יוצא של נחישות הדדית. ישראל ביקשה להוזיל את המחיר, החמאס לא נעתר.

מה בדיוק עשתה ישראל – אני מדגיש, עשתה, לא הכריזה – כדי להוזיל את המחיר? מה עושים במשא ומתן, או בהתמקחות, כדי לשכנע את הצד השני להוזיל את המחיר? יש שיטות מגוונות. לכולן משותף רעיון בסיסי אחד: מנסים לשכנע את הצד השני שגם הוא ייצא נשכר מהוזלת המחיר של הנכס שברשותו. מתמקח רציונלי לעולם לא ינקוט צעדים שיגרמו לצד השני להתבצר בעמדתו, או להעלות את המחיר. האם ישראל פעלה כמתמקח רציונלי? שאלה מעניינת, שכמובן תלויה בהיפותזה שאנו מאמצים (הסבר 1 או 2).

איך ניסתה ישראל לשכנע את החמאס שכדאי לו להוריד את מספר האסירים שהוא דורש לשחרר בתמורה לגלעד שליט? בואו ניזכר.

ישראל החריפה את המצור על עזה, עד כדי דירדור פלסטינים רבים לתת-תזונה.
לא התירה כניסת חלקי חילוף חיוניים למשאבות מים ומתקני סינון.
ירתה על דייגים פלסטינים ואף הרגה בהם כשניסו לצאת לים.
ביצעה טבח בבית-חאנון בנובמבר 2006 (19 אזרחים הרוגים, עשרות פצועים).
הכריזה מלחמה כללית על הרשת האזרחית של החמאס בגדה (סגרה חנויות, החרימה נכסים, סגרה בתי תמחוי ויתומים, אגודות בריאות וצדקה ועוד).

וגולת הכותרת: פלשה בעזה ב-27 בדצמבר 2008, ובמשך 3 שבועות הרגה 960 אזרחים, נשים וילדים; הפכה קרוב ל-100,000 איש לחסרי בית; הסבה נזקים במיליארדי דולר לתשתיות, כולל בתי חולים ושטחים חקלאיים שהושמדו עד היסוד.

ואיך היא ממשיכה בנסיונות השכנוע, אחרי כשלון השיחות השבוע? מחליטה להרע את תנאי המאסר של אסירים בטחוניים השייכים לחמאס ולג'יהאד האיסלמי.

לא בדיוק צעדים בוני אמון. עכשיו תבוא התגובה הישראלית הרשמית: כל צעדי העונשין האלה באו בתגובה לתוקפנות החמאס, שירה ויורה טילים על ישובי הדרום. גם הטענה הזאת מופרכת, אבל לא ניכנס לכך עכשיו. מה שישראל טוענת, בעצם, זה שאין שום קשר בין המדיניות הברוטלית שהיא ניהלה בעזה החל מן היום הראשון לעליית החמאס לשלטון, לבין המו"מ לשחרור שליט. אין קשר.

הבעיה היא שזה לא ממש משכנע את הצד הפלסטיני. הוא היה אמור להוזיל את "המחיר המופרז" שנתבע תמורת שליט, בלי קשר להפגזות שהוא סובל, לרעב ולמחסור בתרופות – שכולם תוצאה של המצור הישראלי. למה הדבר דומה? נניח שאתה מנסה למכור לי רכב במחיר שנראה לי מופקע. אני מנסה לשכנע אותך לרדת במחיר, ובינתיים, "בלי קשר" למשא ומתן בינינו, אני שולח למשפחה שלך מכתבי איום, הופך לך פח זבל בכניסה לבית, שובר לך את צנרת המים בבניין, ולקינוח, משגר טיל לאו לסלון שלך.

אולי אין קשר בין איך שאני מתנהג לבין המשא ומתן בינינו, אבל בכל זאת, איך לומר בעדינות, לא ממש קידמתי אותו.

אבל בוא נניח שבאמת אין קשר, וכל הצעדים הללו היו הכרחיים מבחינת הבטחון הלאומי הישראלי. עדיין נשאלת השאלה: מה ישראל כן עשתה על מנת להוזיל את מחיר שחרורו של שליט? נזכיר שוב, שתחת הסבר 1, תקופת המו"מ התארכה כל כך כי במהלכה ניסתה ישראל להגיע לעסקה טובה יותר מבחינתה מאשר הדרישות הראשוניות של החוטפים (1,000 אסירים). מה עשתה ישראל כדי לקדם מטרה זאת? כיצד היא פעלה, במסגרת ההתמקחות הרציונלית, לשכנע את החמאס שהוא ייצא נשכר מהורדת המחיר?

שום דבר. אלא אם כן בדיוק ישנתי והחמצתי את ההצעה הדרמטית.

בוא נתקדם צעד אחד קדימה. ישראל לא פעלה כמתמקח רציונלי, כשמניחים את הסבר 1. האם היה מקום להניח שהחמאס ייסוג מיוזמתו מן המחיר הראשוני שנקבע עבור שליט? לא, כמו כל מתמקח רציונלי, החמאס לא נסוג מן המחיר הראשוני משום שלא היה לו שום תמריץ חיובי לכך. תמריצים שליליים להתעקש עליו היו גם היו – כל מה שישראל חוללה בעזה בשנים האחרונות.

הדברים הללו לא דורשים ניתוח מעמיק מדי או ידיעות מופלגות בתחום המודיעין. כל מי שעיניו בראשו ידע שהחמאס לא ייסוג מדרישותיו בעסקת שליט. ישראל תמיד שילמה מחיר "כבד" בעסקות שבויים, גם תמורת גופות. אנחנו יודעים את זה והחמאס יודע את זה. מה שמדהים זה שממשלת ישראל הצליחה לשכנע את הציבור שהיא "הופכת כל אבן" כדי להחזיר את שליט, בעוד שבפועל כל התנהלותה מול החמאס רק הרחיקה את יום שחרורו.

ישראל ידעה שהמחיר לא יוזל; לא עשתה דבר שיגרום לחמאס להוזיל אותו; ועשתה הרבה מאד לגרום לחמאס לדבוק במחיר, אם לא להעלותו. וזה עוד לפני שבוחנים את הדרך העקלקלה והעקיפה של המו"מ (מתווכים ממצרים, מצרפת ומטורקיה, נסיעות חובקות עולם, מאבקי כוח בין ראש הממשלה לשר הביטחון), שביזבזה הרבה מאד זמן יקר.

במלים אחרות, אם הסבר 1 אמנם נכון, אין זאת אלא שישראל נהגה כמתמקח לא רציונלי באופן קיצוני. שדרת פיקוד שלמה – החל מאלוף פיקוד הדרום, יואב גלנט, דרך עפר דקל, הממונה על הטיפול בחטופים, עמוס גלעד, המתווך עם מצרים, ועד אהוד ברק ואהוד אולמרט – נהגה בטיפשות קולוסאלית וקוצר ראייה משווע, שסיכלו את האינטרסים שלה עצמה. מפגן מרהיב של מצעד האיוולת.

ניתוח פוליטי חייב לקחת בחשבון את האפשרות הזאת – מקבלי ההחלטות טפשים. אין ספק שיש דוגמאות הסטוריות לא מעטות שתומכות בה. גם יש דוגמאות משלנו. למשל, ההנחה שאם נפגיז אזרחים ערבים, נחולל הרג המוני בקרבם ונחריב את התשתיות בארצם, הם מיד ישתכנעו להעביר את השלטון לידי גורמים שאוהדים את ישראל. האיוולת הזאת הדריכה את יוזמי מבצע "ענבי זעם" ב-1996, כמו גם את שתי הפלישות הצבאיות שישראל יזמה ב-3 השנים האחרונות, ללבנון ולעזה.

אבל במקרה הספציפי של התנהלות ישראל בפרשת שליט, נדמה לי שמדובר בהשערה לא סבירה. יותר מדי אנשים, במשך יותר מדי זמן, פועלים בעקביות נגד האינטרס של עצמם ושל הציבור הישראלי (שחרור מוקדם של שליט) – והכל בגלל טפשות?

גם ברק בטפשים? לא מבין מה הוא עושה? לא מבין שכל החלטה שיצאה מתחת ידיו בשנים האחרונות רק הרחיקה את סיכויי השחרור של שליט?

הנימוק הבטחוני – הסכנה שנשקפת משחרורם של ארכי-מחבלים – הוא קלוש ביותר. במהלך 3 שבועות "עופרת יצוקה" העמיד צה"ל בעזה קאדרים של מחבלים עתידיים, מסוכנים לישראל פי כמה ממחבלים שהדם על ידיהם יבש לפני שנים. כנגד דיסקין רואה השחורות ניצבים ראשי השב"כ לשעבר, שתמכו בסגירת העסקה לפי דרישות החמאס. אין שום סיבה להניח שישיבתם בכלא של מחבלים שהפכו לגיבורים נערצים בציבור הפלסטיני מזינה את אש הטרור פחות מאשר שיחרורם. דומה שהנימוק הבטחוני, כאן כמו בהזדמנויות אחרות, נתפר לאחר מעשה. קודם הוגדרו היעדים האסטרטגיים, אחר כך נרקח "הצורך הבטחוני".

נשארה הפסיכולוגיה בגרוש. גם אם נניח שייצר הכבוד הבלתי נשלט של חבורת הגברים-גברים הזאת, הוא שהנחה את מעשיהם. הרצון "להראות לחמאס" שלא ניכנע; הרצון להוכיח שאנחנו האדונים; הרצון להשפיל אותם. אוקיי, אף אחד לא מכחיש שמאז ומעולם זה היה עקרון מרכזי בתהליך קבלת ההחלטות הישראלי. ועדיין – גם מוטרפי-הכבוד מסוגלים לחשוב בהגיון ולהכיר בתוצאות הצפויות של החלטותיהם. ואם הכירו בכך, ובכל זאת לא עשו דבר לקדם את עסקת שליט – מה זה אומר?

הנה מה שזה אומר. להזכירכם, שני ההסברים.

הסבר 1: דרישות החוטפים היו מוגזמות. ישראל לא היתה יכולה להסכים לשחרור רוצחים מסוכנים. 3 שנות משא ומתן נועדו להוזיל את מחירו של שליט. לצערנו, לא הצלחנו. שחרור הארכי-מחבלים שדרש החמאס היה מחולל גל פיגועים חדש בישראל.

הסבר 2: לישראל יש יעדים אסטרטגיים בעזה, ולשמם היא יצאה למבצע "עופרת יצוקה". שחרור מוקדם של שליט היה פוגע בהשגת יעדים אלה. לרוע המזל, מתקפת "עופרת יצוקה" לא השיגה אף אחד מן היעדים האלה. השארת שליט בשבי מאפשרת להחזיק את חשבון הדמים עם החמאס פתוח, עד הפלישה הבאה.

הגענו למסקנה שהסבר 1 אולי נשמע, על פניו, הגיוני ומשכנע. אבל הוא מחייב אותנו להנחת עזר קיצונית: ההנהגה הישראלית מורכבת מחבורת מטומטמים לא רציונליים. ההנחה הזאת, אולי, נכונה עבור חלק ממנהיגינו, בחלק מתקופת המשא ומתן, אבל לוקה באי סבירות קיצונית בבואה להסביר את התנהגותם של כל מנהיגינו, בכל תקופת המשא ומתן. אי סבירותה במקרה הנוכחי היא כה קיצונית עד שהיא שומטת את הקרקע מתחת להסבר 1. הסבר "תום הלב" קורס. מה שנותר הוא הסבר 2.

הסבר 2

לפי הסבר 2, היעד האסטרטגי של ישראל בעזה, מאז יוני 2007, היה למוטט את השלטון שנבחר באופן דמוקרטי בעזה, שלטון החמאס. הדברים ידועים והוכרזו שוב ושוב. הם נתמכים באופן מוחץ בבחירת המטרות שהותקפו ב"עופרת יצוקה": מבני שלטון, תחנות משטרה, בתי חולים, וגם בבחירת היעדים לחיסול (שר הפנים של החמאס וכד'). פרשנים בכירים גם אישרו את הדברים, והמו"מ הקואליציוני הוציא אותם לאוויר העולם סוף סוף: הסכם נתניהו-ליברמן  קובע כי הממשלה תהיה מחויבת להפלת שלטון החמאס. כרגיל, הימין מכריז בריש גלי על המדיניות שהשמאל מבצע בסתר.

כמובן, ברמה ההצהרתית, יעדי המתקפה בעזה הוגדרו באופן שיגייס תמיכה פנימית ולא יעורר מחאה חיצונית: הסרת איום הטילים, הפסקת הברחות הנשק, וכדומה. אלא שהפעולות בשטח הוכיחו מעל כל ספק שאלו היו הצהרות תעמולתיות. גם תוצאות המתקפה, שלא השיגו דבר מן היעדים המוצהרים, מוכיחות את זה.

התמיכה הציבורית במתקפה היתה גורפת. אי אפשר להתעלם מן המקום המרכזי שתפסה בה הכמיהה לשחרור שליט. צה"ל אומנם לא הגדיר את שחרור שליט כמטרה רשמית של המתקפה, אבל בפועל הדברים נתפסו אחרת. כפי שכתבתי כאן לא מזמן: החיילים הפשוטים בדרגי השדה הרגישו שהם יוצאים "לשחרר את שליט", ושאבו הרבה מוטיבציה מהתקווה הנאיבית הזאת. מישהו דאג לתדלק ולפמפם את התקווה הזאת, חרף הידיעה שמדובר במניפולציה. במקביל, העורף עסק בכך בקדחתנות: הפגנות, מאמרים, לחץ בלתי פוסק על מקבלי ההחלטות להכליל את העסקה בכל הסדר הפסקת אש, וכיוצא בזה.

חלק ניכר מן האיבה שרחשו הישראלים לחמאס בשנים האחרונות, איבה שתורגמה לתאוות נקם אשר מצאה פורקן ב"עופרת יצוקה" – נבע ישירות מההזדהות הקולקטיבית העמוקה עם סבלם של שליט ושל משפחתו. הרגשות האלה היו אותנטיים לגמרי, אבל צריך להיות עיוור ואטום לגמרי כדי לא להבין את הפוטנציאל הפוליטי שלהם. אולמרט, ברק ואשכנזי ידעו היטב שהעם מאחוריהם כשנתנו אור ירוק לצבא ב-27 בדצמבר. והם ידעו שהעם מאחוריהם כי הוא רוצה כבר לראות את שליט בבית. הצער, האיבה ותאוות הנקם היו לנכס פוליטי-תעמולתי: גב תומך בנחרצות במתקפה על עזה.

לו היה שליט משוחרר לפני ה-27 בדצמבר, ספק אם היתה לציבור הישראלי סובלנות כה גבוהה למתקפה הזאת; אולי כן, אבל למה להסתכן? פוליטיקאים אינם מוותרים על משאבים פוליטיים מרצונם. פוליטיקאים ישראלים במיוחד חרדים מאובדן, ולו רגעי, של תמיכה ציבורית; הם הולכים לישון עם סקר אחד וקמים עם סקר אחר.

ועל כן, מי ששם לו ליעד אסטרטגי את הפלת שלטון החמאס, והחליט על הדרך הצבאית לעשות זאת – היה זקוק לכל בדל של תמיכה ציבורית בהחלטתו זו (פעם שנייה בקדנציה ממשלתית אחת). שחרור מוקדם מדי של שליט היה עלול לכרסם בתמיכה כזאת. העובדה ששליט עדיין היה בידי החמאס בשעה שמטוסי חיל האוויר הפגיזו את עזה הבטיחה, לפחות בזירה הפנימית, תמיכה גורפת במבצע. כך פועלת תעמולה אפקטיבית: ממירה רגשות פרטיים למנופים פוליטיים.

עם תום המתקפה, הוברר מעל כל ספק היתרון הפוליטי העצום שיש בהנצחת המצב הקיים: מצור בעוצמות משתנות, הפגזות אוויריות מדי יום או יומיים, והעיקר – חייל ישראלי שבוי בעזה. תזכורת מתמדת למצב הלוחמה המתמיד בינינו לבין הפלסטינים. עצם בגרונו של כל ניסיון רציני להגיע להסדר ארוך-טווח בעזה. תעודת ביטוח נגד האיום הגדול מכולם: פיוס.

כאן מתלכדים האינטרסים של הנהגת ישראל והנהגת החמאס. בשנתיים שיצאו מאז שעלה החמאס לשלטון בעזה, מבלי שניהלו אף פעם שיחות ישירות, הגיעו איסמעיל הנייה ואהוד אולמרט להסכמות דה-פקטו מרחיקות לכת. שניהם עשו ככל יכולתם להרחיק את סיכויי הפיוס והשלום באזור, והצליחו מעל למשוער. בלון הסכסוך הנצחי, ה"בלתי פתיר", בינינו לבין הפלסטינים תפח ותפח, ובלע את כולנו בתוכו.

אז מה? אחרי כל העבודה המאומצת הזאת, נשחרר את שליט? נתקע סיכה של אמון הדדי בבלון האיבה? ומה יהא על ההתלקחות הבאה? מי יערוב לנו שהציבור היהודי והציבור הפלסטיני ימשיכו להזיל ריר לוחמני זה כנגד זה, כשתופי המלחמה שוב יקראו אותם לדגל? לא, הסיכון גדול מדי. עוד לא גמרנו את העבודה שם. שליט צריך להישאר שם, בינתיים. לא בוער כלום.

ואם נותר עוד ספק, הוא נמחה לחלוטין לנוכח ההחלטה הישראלית לפרסם שמות של 10 מחבלים ש"אין לשחררם בשום אופן". בכך הסיר אולמרט את האיפול המוחלט שהטילו ישראל והחמאס מאז תחילת המגעים על שמות האסירים שמועמדים לשחרור. מהלך דרמטי, בלתי הפיך, שתוצאתו המיידית היא סינדול דו-כיווני. כעת אין סיכוי שהחמאס ימשוך את השמות האלה מן הרשימה – הלחץ של משפחות האסירים והציבור הפלסטיני לא יאפשר זאת (אף כי הסיכוי לכך היה נמוך מלכתחילה; אבל מי שמעוניין בעסקה לא אמור להתנקש בשום סיכוי, דל ככל שיהיה). מצד שני, קשה מאד לראות את נתניהו, המחושק מימין, מסכים לשחרר ארכי-מחבלים שאולמרט סרב, ולהצטייר כוותרן ממנו.

במלים אחרות: אולמרט נעל את תא השבי של גלעד שליט לעוד תקופה בלתי מוגבלת, וזרק את המפתח לים.

שוב טיפשות? שוב קוצר ראייה? לי לקח שתיים וחצי דקות להבין את התוצאות הבלתי נמנעות האלה. אז אולמרט וגדודי האסטרטגים שמקיפים אותו לא תופסים את זה?

תחשבו שנית. 

רוע לב או קור לב?

זו תמציתו של הסבר 2. וכעת יש שתי דרכים לפרש אותו: כמהלך מתוכנן לפרטי פרטיו מראש, כולל כוונות, או כמהלך "מתגלגל", שבו הכוונות התנסחו במעומעם תוך כדי השתלשלות האירועים. נקרא לכך "הסבר רוע הלב" ו"הסבר קור הלב", בהתאמה.

הסבר רוע הלב הוא בעיקרו הסבר קונספירטיבי. הוא גורס שמקבלי ההחלטות בצד הישראלי נמנעים במודע (הבה נאמר במזיד) מלנקוט כל צעד שיביא לשחרורו של שליט קודם להשגת היעד האסטרטגי בעזה. הם השתמשו בשליט כמכשיר פוליטי אחד מבין רבים. בעודם מוכרים לציבור את האשליה שהמתקפה בעזה תאפשר את שחרורו המהיר, בעצם השתמשו באי-שחרורו כדי לקדם את המתקפה. וכך, אולי, גם תוכשר המתקפה הבאה.

שוב, כמו הסברי איוולת קיצוניים, גם הסברי קונספירציה קיצוניים מתאמתים לפעמים. דוגמאות רלבנטיות מן ההסטוריה הישראלית: מלחמת קדש, שהוצגה לציבור כמהלך תגובתי לחדירות הפדאיון, ובפועל היתה תוצר של קונספירציה בין ישראל, צרפת ובריטניה שמטרתה היתה שחרור תעלת סואץ מידי נאצר; מלחמת לבנון הראשונה, שנהגתה במוחו הקודח של אריאל שרון כחלק מתכנית גיאו-פוליטית מרחיקת לכת (הפלת השלטון בלבנוןן, הכתרת באשיר ג'ומאייל המארוני, גירוש הפליטים הפלסטינים לירדן); והאיניתיפאדה השניה, שהתלקחה לעימות אלים כחלק מקמפיין ה"אין פרטנר" של ברק בקמפ-דייויד, עם יוזמה צבאית ברורה להסלמה מול הפלסטינים (ראה הסרט "מיליון קליעים באוקטובר").

הבעיה המרכזית בהסברי הקונספירציה היא איך להוכיח את קיומן של כוונות מראש; כיצד יצדיק הפרשן את הקפיצה מן המעשים, הגלויים לעין כל, אל הכוונות, הנסתרות בתוך ראשיהם של המנהיגים. כל שניתן (למי שאינו ניזון מהדלפות מחדרי חדרים) הוא להסתמך על טיעוני סבירות.

אבל הסבר 2 אינו חייב להתפרש באופן קונספירטיבי, כתוצר של רוע לב. הוא יכול גם להתפרש באופן נייטרלי יותר, שמעיד על קור הלב של ההנהגה הישראלית. פוליטיקאים, כמו אנשים רגילים, פועלים לפי אינטרסים גם אם אין הם נותנים לעצמם דין וחשבון על האינטרסים האלה. לעתים קרובות האינטרסים מנחים את הפעולה מתחת לסף המודעות. זה בדיוק ההבדל בין המפקד העליון, שפועל מתוך תכנון ומודעות מראש, לבין "רוח המפקד", ששורה על כל פקודיו, ומכוונת את ידיהם ורגליהם בלי שהם נותנים לעצמם דין וחשבון עליה (מה שלא פוטר אותם מאחריות; אדם אינו רובוט).

הנה דוגמה פשוטה מחיי היומיום. אדם מסוים מעיק עלינו בנוכחותו. שכן שתמיד תובע אוזן קשבת לתלונותיו, חבר לעבודה שתמיד מחפש איך "לגייס" אותך למשימות שהוטלו עליו, וכדומה. באופן טבעי, נימנע מלהיקלע לסביבתו. ההימנעות הזאת איננה תמיד מודעת. אולי נרגיל את עצמנו להיכנס לדירה מהכניסה הצדדית ולא הראשית, אולי נצא מהמשרד בשעות שהטרדן כבר לא בסביבה. הגוף שלנו כבר ימצא דרכים כדי להקל על הנפש. הוא יפעל בשירות האינטרסים שלה, גם אם לא קיבל פקודה מפורשת.

כך גם פוליטיקאים. במקרה הנוכחי, אין ספק שההנהגה הישראלית הבינה, ברמה אינטואיטיבית, את הכוח העצום שמונח לרגליה – ההתלכדות הציבורית סביב משפחת שליט. די היה בהבנה הזאת לבדה כדי לקדם מסלולי פעולה שניצלו את הכוח הזה, ולהימנע  ממסלולי פעולה שהיו עלולים לבזבז אותו לריק. כך התנהלה קבלת ההחלטות: כמו כדור שלג שצובר תאוצה במדרון, מנווט את עצמו לנתיב חופשי ממכשולים, ובתוך כך הולך ותופח, עד להתנגשות הבלתי נמנעת.

מה מקומו של גלעד שליט עצמו, האדם הפרטי, במודל ה"מתגלגל" הזה? זניח לחלוטין. בהסבר קור הלב, להבדיל מהסבר רוע הלב, ההנהגה הישראלית איננה מפקירה במודע את שליט להירקב בשבי. היא פשוט מנווטת את עצמה למסלול אסטרטגי שבו חייו הפרטיים של שליט אינם נלקחים בחשבון. אם יש משהו שהוכח בקדנציה של הממשלה הנוכחית, זה שהיא מייחסת משקל זניח בלבד לחיי אזרחים ישראלים (אלמלא המחאה הציבורית בעקבות הפקרת העורף במלחמת לבנון השניה, גם העורף ב"עופרת יצוקה" היה מופקר), ולא מייחסת שום משקל לחיי אזרחים פלסטיניים. עלות האפס של חיי הפלסטינים היא זו שאיפשרה הרג מאסיבי כל כך של חפים מפשע, והחרבת רחובות שלמים, לפעמים מסיבות טקטיות גרידא, כמו סילוק בית מ"קו הראייה" של המפקד. היא גם עולה מעדויות ישירות של חיילים לפשעי מלחמה, שיוצאות סוף סוף לתקשורת.

אין צורך להכריע בין רוע הלב לבין קור הלב. שניהם נופלים תחת הסבר 2, שהשלכותיו רעות דיין. בשניהם, היה ניתן לשחרר את שליט תמורת 1,400 אסירים שבוע לאחר חטיפתו. הסיבות שזה לא נעשה היו פוליטיות בלבד. לא מן הנמנע שכמה לבבות היו רעים וכמה היו קרים. אולי חלק מן המנהיגים הישראלים שהופקדו על המו"מ לשחרור שליט "מיסמסו" אותו באופן מודע כדי ליהנות מן הדיבידנדים הפוליטיים של חטיפתו, ואחרים לא בדיוק דחפו לזרז את העסקה משום שפעלו במסגרת אינטרס אסטרטגי שנשען על הישארות שליט בשבי. מודעים או לא, קונספירטיביים או לא – חברו יחדיו כל מקבלי ההחלטות שלנו להחלטה לא לשחרר את שליט.

הסבר 2 מסביר את מהלך האירועים; הסבר 1 לא מסביר (אלא אם כן כולם טפשים). אבל להסבר 1 יש יתרון עצום על גבי הסבר 2 ברמה הרגשית: הוא מנחם ולא מקומם. נעשה הכל כדי להימנע מלמצוא במנהיגינו דופי מוסרי. נגיד "טיפשות" אלף פעמים, נגיד "חובבנות" אלפיים פעמים, ונמאן לקרוא את הכתובת שעל הקיר.

היחס של ישראלים רבים אל הנהגתם דומה מאד ליחס של ילד להוריו. הנחת המוצא של הילד היא שהוריו הם אנשים טובי לב וכנים, שכל רצונם הוא לעשות לו טוב. אם הילד נחשף לעדויות סותרות לכך (האבא בוגד באמא, האמא מזניחה את התינוק) הוא מדחיק ולא מתמודד איתן. חלק מתהליך ההתבגרות הוא ההכרה בכך שהורינו הם אנשים נבדלים הפועלים לפי אינטרסים עצמיים שלהם – לפעמים מנוגדים לאינטרסים שלנו.

האזרח הישראלי חייב להבין שההנהגה שלו אינה שוקלת את צעדיה על פי האינטרסים שלו, ולעתים קרובות, פועלת במישרין נגד האינטרס הקיומי שלו. בפרשת שליט, כל העדויות מלמדות שהחבורה שטיפלה בפרשה מיומה הראשון לא עשתה את מה שמתבקש כדי לשחרר את החייל החטוף. הרשימה הזאת הציעה רציונאל אלטרנטיבי לפעולות שכן ננקטו ולאלו שלא ננקטו. אף אחד לא חייב להעדיף את הסיפור שלי על פני הסיפור הרשמי. אבל גם מי שאינו מסוגל לקבל את הסיפור שהצעתי כאן חייב לעצמו תשובות על השאלות הקשות. והפעם, תשובות משכנעות.

למה בעצם לא חלה שום התקדמות במו"מ לשחרור שליט מן הרגע הראשון?

למה נכנס המו"מ לשלב האינטנסיבי שלו רק בחודשיים האחרונים, עם סיום "עופרת יצוקה"?

לשם מה ירדו לטמיון כמעט 3 שנים מחייו של שליט?

מה מונע כיום את סגירת העסקה?

עמדתה של בריטניה ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני עוברת בשנים האחרונות שינויים מרתקים. עד לא מזמן דיברו הממשלה הבריטית והציבור הבריטי בקול אחד – הקול הפרו-ישראלי. הסיבה העיקרית היתה, כמובן, מטריצת הכוחות הבינלאומית. בריטניה היא בעלת הברית הקרובה ביותר של ארה"ב (אחרי קנדה) ולעולם לא התירה לעצמה לחרוג מקווי המדיניות של וושינגטון. וארה"ב וישראל, כידוע, אינן מתירות לעצמן להיגרר למחלוקות אמיתיות בנוגע לשטחים וההתנחלויות (אם נתעלם מרטוריקת הגינויים חסרת הכיסוי). הציבור הבריטי, מצידו, כמו כל ציבור במדינה אחרת, לא נטה לחלוק על מדיניות החוץ של ממשלתו.

התמונה הזאת השתנתה בשני ממדים חשובים. ראשית, התפתח בבריטניה שמאל רדיקלי אמיתי, שקונה לו השפעה גדלה והולכת בפוליטיקה המקומית (ראשי ערים שמאלניים) ובתקשורת (בי-בי-סי, גרדיאן). שנית, התפתחה בבריטניה קהילה מוסלמית, ובפרט פלסטינית, שיש בה חלק ניכר לאינטלקטואלים ועיתונאים. כך יוצא שהעמדה הרשמית של הממלכה המאוחדת ביחס לישראל כבר אינה משקפת את הלכי הרוח בציבור הבריטי. המתח הזה הולך וגובר כל הזמן; באנגליה מחריפים הקולות הקוראים להטיל סנקציות על ישראל, ולהפסיק לתת לה יד חופשית בניהול הכיבוש (יוזמות החרם האקדמי, הניסיון להעמיד לדין את אלוף דורון אלמוג וכיוב'). עד כה הצליחה ממשלת בריטניה לרסן את המרדנות המבעבעת של השמאל בארצה, אבל בשבוע האחרון נרשם ניצחון ראשון לשמאל על ממשלתו. ניצחון מרשים, שאפשר ללמוד ממנו לא מעט על הכוח שיש לפוליטיקה לא מפלגתית, אם רק תדע להגדיר לעצמה מטרות ממוקדות וצודקות.

שגרירות בריטניה בישראל תיכננה להעביר את משכנה למגדלי הקריה בתל-אביב. כמה חבר'ה חרוצים בבריטניה ביררו ומצאו שהבניין נמצא בבעלות "אפריקה-ישראל" (מנכסי לב לבייב), שבונה בהיקפים גדולים בגדה המערבית. התעוררה מחאה, פורסמו עצומות בתקשורת הבריטית, כולל תחקירים על הבנייה בשטחים. הגיון המחאה היה פשוט להפליא. ממשלת בריטניה חוזרת ומדגישה שהבנייה בשטחים מנוגדת לחוק הבינלאומי והיא מתנגדת לה בתוקף. כיצד אם כן היא מממנת מכיסה חברות בנייה שפועלות בניגוד ישיר למדיניותה הרשמית?

לא ייאמן. ההגיון והלחץ עבדו, הפרלמנט הבריטי קיים ישיבה מיוחדת בעניין, והתקבלה החלטה: לא תועבר השגרירות למגדלי הקריה או לכל אתר אחר שנבנה בידי חברות שבונות בשטחים.

אני אומר "לא ייאמן", כי זהו אירוע נדיר מסוגו, שבו הצהרות ומעשים נפגשים בדיפלומטיה של המזרח התיכון. ממשלת בריטניה החליטה, סוף סוף, לשים את כספה היכן שנמצא פיה (בתרגום מאנגלית). לכאורה, היינו מצפים שכל ממשלה תפעל כך. בפועל, השקר המוסכם הנהוג בקהיליה הבינלאומית ביחס לישראל, כבר 42 שנה, הוא זה: מגנים ומתנגדים בתוקף לבנייה הלא חוקית בשטחים, ולא עושים דבר כדי לעצור אותה. אפילו דבר מינימלי כמו הימנעות ממימון גורמים שבונים בשטחים. קמה ממשלת בריטניה והראתה שזה לא מסובך בכלל לחבר את ההצהרות למעשים.

טוב, היא לא קמה. הקימו אותה. זאת הנקודה המעניינת השניה. מסתבר שלחץ ציבורי מתמשך וממוקד, שמזהה נקודת תורפה אמיתית, יכול להביא לשינוי דרסטי. אחרי שההחלטה הבריטית התקבלה, מן הסתם, כולם טפחו שם על המצח ואמרו: נו, ברור, אם אנחנו מתנגדים לבניה בשטחים, למה לא טרחנו בעצמנו (לפני שהופעל עלינו לחץ) לוודא שאנחנו לא תורמים לה במיטב הסטרלינגים שלנו?

ככה. זה בדיוק העניין עם מדיניות "רשמית": היא לא מחוייבת למעשים. ועל כן גם לא למחשבה וערעור. עד שבא מי שבא ומצביע על הכשל, ומיד זה ברור: לא תומכים בהתנחלויות, נקודה.

ומה איתנו, חברים? איתנו בשמאל, אני מתכוון. מתי לאחרונה אתם שמתם את כספכם, או יותר נכון, נמנעתם לשים את כספכם, במקום שאתם מתנגדים לו בתוקף?

תחשבו על זה רגע. בכל רגע ורגע מתקיימות בשטחים פעולות בנייה רחבות היקף. ממש בימים אלה מתוכננת בניה של 73 אלף יחידות דיור חדשות. הכל לא חוקי (לישראל אין ריבונות בשטחים, רק שלטון צבאי), והרוב המכריע של הקרקעות נגזל בכוח מידיים פלסטיניות פרטיות. מי עומד מאחורי הבנייה הזאת? ממשלות ישראל לדורותיהן, כמובן. אבל מי מוציא אותה אל הפועל? מאות אדריכלים, אלפי מהנדסים, קבלנים, ספקים, קבלני משנה, חברות כוח אדם ועוד ועוד.

מי הם האנשים האלה? קנאים שמרקדים על גבעות השומרון? לא ולא. בעלי הון ואנשי מקצוע שגם בונים בתוך הקו הירוק. אולי למשל הם בנו את הבית שלכם. אולי הם בנו את בניין המשרדים המפואר שבו שכרתם לאחרונה משרד. אולי הם תיכננו את הטיילת העירונית שלכם, את היכל הספורט העירוני. מבחינתם אין הבדל: בשטחים או בתוך הקו הירוק, בטון הוא בטון.

אבל מבחינת החבר'ה בבריטניה דווקא היה הבדל. להם זה מאד שינה אם הקבלן בונה בשטחים או לא. למה לנו זה לא משנה? אולי נלמד מהם פרק בהילכות אקטיביזם? אולי נחליט גם אנחנו: לא מזמינים עבודות מקבלן שבונה בשטחים?

בזמנו השיק "גוש שלום" את החרם על מוצרי ההתנחלויות. נראה לי שחרם על מי שבונה בשטחים ממוקד יותר במי שבפועל מסכל את סיום הסכסוך ולכן יש לחרם כזה סיכוי טוב יותר למצוא אוזן קשבת. למיטב ידיעתי, זה לא נוסה מעולם: להחרים את קבלני השטחים. בהיותי חדל-אישים נטול משאבים, ברור לי שאני לא יכול להפיק כזה דבר בעצמי. צריך לאסוף מסד נתונים (השלטים בכניסה לאתרי בנייה הם נקודת התחלה מצויינת, וגם מכרזים ומודעות בעיתונים), להנגיש אותו בלחיצת מקלדת לכל אזרח מתעניין, לרכז תשומת לב תקשורתית, לנסח את המסר ולהסביר מדוע הוא מתחייב מכל הסדר של פיוס (שתי מדינות, או מה שנראה יותר ויותר סביר, מדינה דו לאומית).

מישהו מרים את הכפפה?

אם יש הסכמה עקרונית, אפשר להתחיל לדון בלבטים פרקטיים. ככלל, תמיד נכון יותר לכוון למעלה מאשר למטה. להחרים את לבייב, ולא את הטיַח או הצבעי הבודד. להחרים חברות בנייה גדולות ולא שיפוצניקים שמגרדים פרנסה פה ושם. צריך גם לחשוב על מי שמחרים. לא כולנו נהנים מאותו מרחב בחירה. בואו נתחיל מראש הפירמידה. נניח, חברה עתירת הון שמחפשת משרדים חדשים בגוש דן. אם בהנהלה יושבים כמה שמאלנים, למה שלא יכניסו למערכת השיקולים (לצד המיקום, הנוף, הקירבה לסושייה וכיוב') את השיקול – עדיפות נמוכה בלבד לקבלני שטחים? מה יקרה?

גם סתם אנשים מן היישוב יכולים לשקלל את זה. לדוגמה, זוג צעיר שמתלבט בין שתי שכונות באותה העיר. אולי הקבלן האחד בונה בשטחים והשני לא? אולי זה יהיה השיקול המכריע נגד קבלן השטחים? כמובן, צריך להודיע לו על כך, באדיבות.

לא תמיד הבחירה אפשרית. מי שחייב למצוא דירה באזור מאד מוגדר, ורק קבלן שטחים בונה שם – אין לו ברירה. לא צריך לאבד את הצפון עם חרמות; אין הצדקה מוסרית לתבוע מאדם לשבש באופן חמור את חייו (או להיכנס להוצאות לא סבירות) רק בשם סיום הכיבוש. החיים לא עובדים ככה. אבל לא פעם ולא פעמיים בחיים אנחנו ניצבים בפני צומת של אפשרויות, ומרצוננו אנחנו מרחיבים את מערכת השיקולים שלנו. פעם לא היה אכפת לנו אם מוצרים קוסמטיים נבדקו על בעלי חיים או לא. היום (לחלקנו) זה אכפת. פעם שיקולים סביבתיים וירוקים לא עניינו אותנו. היום אנחנו קוראים את האותיות הקטנות.

והיצרנים יודעים את זה. הם מתחרים זה בזה מי יותר ירוק, מוסרי, נאור. לא שאכפת להם המוסר, כמובן; אצלם מדבר הכיס. אבל ככה בדיוק פוליטיקה של מוסר מעצבת את השוק בחברות הצריכה: היא מאלצת את היצרנים לקחת בחשבון פקטורים שלולא הלחץ הציבורי לא היה בהם שום ערך כלכלי (ההיפך, רק עלויות היו בהם).

גם "לא בונה בשטחים" יכול להפוך למותג כזה, לא פחות מאשר "לא נוסה על בעלי חיים", "לא מכיל חומרי הדברה" או "אריזה ממוחזרת". אם חרם כזה יתגלגל לממדים בעלי משמעות כלכלית (או אפילו תדמיתית), הקבלנים מיד יזהו את פוטנציאל הסכנה שבו. ואז יתרחש הדבר הבא: חלק מן הקבלנים יחליטו שהם לא נכנעים ללחץ כזה, וימשיכו לבנות איפה שבא להם. חלק אחר ידיר רגליו מן השטחים. וחלק שלישי ימשיך לבנות בשטחים – אבל יתבייש בזה ויסתיר את זה (ממש כמו שמדינת ישראל בימינו מתביישת במוצרים שמקורם בהתנחלויות ולכן מתחכמת ולא מסמנת אותם עבור האיחוד האירופי, כנדרש ממנה). ואם הבושה תהיה מספיק ממושכת וכואבת, אולי היא גם תתחלף בהחלטה (כועסת, חשוקת-שיניים) להימנע מבנייה בשטחים.

ב-1917 העניקה לנו בריטניה את הלגיטימציה להקים כאן בית לאומי ליהודים. אולי עכשיו, כשמתקרבת שנת המאה להצהרת בלפור, תעניק לנו בריטניה, בחרם על קבלני השטחים, את הדוגמה והמופת כיצד להבטיח את קיומו של הבית הלאומי הזה בגבולות מוכרים ומוסריים?

שׂחקו שׂחקו על החלומות זוּ אני החולם שׂח. אולי הכל פנטזיה נאיבית. מצד שני, דרוש כל כך מעט מאמץ כדי להתניע אותה, והתועלת הפוליטית כל כך ברורה ומושכת, שקשה להימנע מהמחשבה: למה לא?

(יחזקאל י"ב, פסוק כ', בשינויים המתחייבים)

באיחור קל של חודשיים, התעוררה התקשורת הישראלית בוקר גשום אחד (אין כמו מבול לחדש מגע עם המציאות) וגילתה, לתדהמתה, שמבצע "עופרת יצוקה" לא השיג דבר ממטרותיו. "הארץ" ספר יותר מ-60 טילים שנפלו בדרום מאז הפסקת האש, "ידיעות" ספר יותר מ-100, בצבא מביטים בדאגה על "שחיקת ההרתעה", והנה כבר חזרנו לשגרה שטרם המבצע. שניים שלושה טילים ביום, חיל האוויר תוקף מנהרות, פוליטיקאים גוזרים קופונים על חשבון גלעד שליט. הכל שב לקדמותו. חוץ מ-1,300 אנשים שנהרגו לשווא. סתם נהרגו, אפילו לא הצליחו לקדם הסדר רגיעה במותם.

אני אומר "באיחור קל של חודשיים", כי הכישלון הידוע מראש של המבצע היה מרוח לו על המצח מיומו הראשון. היו אפילו כמה עוכרי ישראל הזויים שכתבו על כך. ונימקו, והתריעו, והפצירו. קולם נבלע בצהלות הקרב. גם קולם של המתפכחים החדשים ייבלע בצהלות הקרב הבא, שייצאו מפיהם שלהם. ככה זה.

והמצור על עזה – שריר וקיים.

מי שבוחן באובייקטיביות את מדיניות ישראל כלפי עזה בשלוש השנים האחרונות אינו יכול להימלט מהתחושה שישראל חותרת בנחישות להנציח את הרצועה במצב של הרס מתמשך; חורבן כרוני. מבצע "עופרת יצוקה" היה רק קפיצת מדרגה בשיטות, לא במטרות.

השבוע תמה שליחה של הילארי קלינטון, הסנאטור ג'ון קרי, מדוע ישראל אינה מתירה להכניס פסטה לרצועה. הו, קרי התמים: הסתכלת פעם בעיון על הצורה של פסטה פּנֶה? לא מזכיר לך קסאם? שלא לדבר על האפשרויות הבלתי מוגבלות במילוי מחדש ומילכוד של רביולי.