קטגוריה: שוטף

– שמעון פרס מסביר לכליל זיסאפל למה מערכת החינוך מקפידה לשמור על בורות ביחס לנכבה הפלסטינית.

[כן, אני יודע מה אתם רוצים לשאול. אַל. פשוט אַל].

הפרוייקט המעניין של "הארץ" – אפילו אני מפרגן – הניב עוד כמה פנינים. כתבה אחת שבו ראויה למיסגור בכותל המזרח של העיתונות: "האיש ללא זכויות", מאת צרויה שלו. השיער סומר והעיניים דומעות.

להלן שני תיאורי מקרה משפטיים.

מקרה א'
נאשם א' עתר לבג"ץ. הפרקליטות הגישה חומר חסוי לעיון השופטים. השופטים החליטו לדחות את העתירה ולהאריך את המעצר של הנאשם.

מקרה ב'
נאשם ב' עתר לבג"ץ. הפרקליטות הגישה חומר חסוי לעיון השופטים. השופטים דרשו מן הפרקליטות לחשוף את החומר. הפרקליטות החליטה למשוך את כתב האישום.

שאלות לדיון

1. מה השוני בין שני המקרים?
2. מדוע דרשו השופטים לחשוף את החומר החסוי במקרה ב' ולא במקרה א'?
3. נסה להעריך: לו דרשו השופטים לחשוף את החומר החסוי גם במקרה א', האם היתה הפרקליטות מושכת את כתב האישום?
4. פתח דיון תאורטי בשאלה: מתי גוברת זכותה של המדינה להסתיר מן הנאשם את חומר החקירה על זכותו של הנאשם למשפט הוגן, ומתי לא.
5. פתח דיון אתנו-פוליטי סביב ההבדלים בין השם "נדאל" לשם "זאב".

לקריאה נוספת: כאן וכאן.

תשעה עמודי ענק ב"הארץ", 8 עמודי ענק ב"ידיעות"; נוסח הנאום המלא, כולל עשרות פרשנויות. כותרות יוצאות מגידרן: "נאום הסטורי", "הזדמנות גדולה". ה"שמאל" מקפץ מרוב התרגשות ארוטית-פרברטית – "בוא, גבר שחור וצודק, אנוס אותנו מהר"; הימין מתקפד בזעפנות כלפי הגוי שאין אהבת ישראל בליבו.

כל המשתתפים בפסטיבל לוקים באותה הפרעה, "אובמאניה": בוחן מציאות פגום המלווה בהתפעמות היפנוטית מרטוריקה משובחת.

אז סליחה שאני משבית את המסיבה הזאת, אבל לזכותי אומר שהשבתתי אותה עוד לפני שהיא התחילה, לפני חצי שנה בדיוק. דקה לפני ש"הארץ" מכריז בחגיגיות על קץ הכיבוש – סוף סוף אובמה אמר ש"ארה"ב אינה מכירה בלגיטימיות של ההתנחלויות"! – כדאי לזכור כמה עובדות פשוטות. באמת פשוטות.

1. המאחזים חשובים כקליפת השום – גם בעיני המתנחלים. ההתמקדות בהם נעשית בשיתוף פעולה מלא, גם אם בקריצת עין, בין מועצת יש"ע לבין מערכת הבטחון. כמה עשרות בתים ארעיים, כמה מאות מתנחלים, זה כל הסיפור שם.

2. המכשול העיקרי בפני מדינה פלסטינית הם גושי ההתנחלויות הגדולים, על 300 אלף המתנחלים שבהם. מי שמתכוון באמת לפתרון של שתי מדינות לשני עמים, חייב לדבר על פינוי אריאל ומעלה אדומים. ובכלל: חייב לדבר על פינוי התנחלויות, לא על עצירת גידולן. האם אובאמה אינו מבין שגם אם מרגע זה לא יתווסף עוד מתנחל אחד בשטחים – אין שום אפשרות להקים שם מדינה פלסטינית?

ואולי הוא מבין יפה מאד, ומניח לנו לשגות באשליות?

3. נזיפות ממזכירת המדינה ומורת רוח ב"וושינגטון" מעולם לא הזיזו מנהיג ישראלי ממדיניותו. יש בדיוק שלושה מנופי לחץ שפועלים על ישראל. המנוף הראשון הוא כסף. המנוף השני הוא כסף. והמנוף השלישי הוא גם כסף. הפעם היחידה שישראל באמת הקפיאה כל פעילות בהתנחלויות היתה כשהוקפאו הערבויות. אבל בסיוע הבטחוני הישיר של ארה"ב לישראל – אף אחד לא מעז לגעת.
 
4. יתירה מזאת: ממשל אובמה הגדיל את הסיוע הבטחוני לישראל, שיעמוד השנה על הסכום הדמיוני של 2.775 מיליארד דולר. ככה לא מתנהג ממשל שחפץ בריסון האגרסיביות הצבאית של ישראל ובטיפוח מדיניות של פיוס ושלום.

5. והנה הטריק שישראלים רבים לא ערים לו. באופן קבוע, 75% מן הסיוע הבטחוני האמריקני מיועדים לרכש בטחוני מתעשיות הנשק האמריקניות. רק ברבע מן הסיוע רשאית ישראל להשתמש לרכישת ציוד צבאי בארץ.

6. ובמלים פשוטות: רוב הסיוע האמריקאי מסייע לאמריקה. במלים עוד יותר פשוטות: ישראל היא תחנת מעבר ל-2 מיליארד דולר בשנה, שיוצאים מכיסו של משלם המסים האמריקאי ומנותבים באמצעות הממשל לתעשיות הנשק באמריקה. אוי לנשיא או לקונגרס שיפרו את הסידור הקבוע הזה, שמפרנס יפה מאד את התעשיה הרווחית ביותר בארה"ב ולא פחות חשוב, את הלובי הפוליטי החזק ביותר שם.

7. כל עוד נהר המיליארדים הזה זורם ללא מפרע, לאף אחד אין סיבה לשנות מדיניות. כל עוד לא עומד הארנק של אובמה מאחורי המלים היפות שלו (ליתר דיוק, הרוכסן של הארנק), צווחות הגיל והשבר משמאל ומימין משרתות בדיוק אותו אינטרס ישראלי קדמוני: הכלבים נובחים, ההתנחלות עוברת.

8. אני מכיר כבר את האפולוגטיקה מן הזן האופטימי. תראה, אובמה באמת מתכוון גם לדרוש פינוי של התנחלויות, הוא פשוט לא יכול להרשות לעצמו לומר את זה כבר בהתחלה, הוא צריך לרכוש את אמון הצדדים. אבל דבר יוביל לדבר…

9. אכן כן, רק דבר יוביל לדבר, ולא מלים ריקות. ממשל אובמה עדיין לא נקט צעד מדיניות ממשי אחד שמצדיק את התקוות (או הפחדים) שהישראלים תולים בו. להפך, הצעדים שכן נקט (כמו הגדלת הסיוע), ואלו שלא נקט (שתיקתו ביחס לטבח בעזה) רק מאשרים שפניו להמשך תחזוקת הסכסוך תחת רטוריקה של שלום. ולמי שלא זוכר – כבר היינו בדיוק בסרט הזה, עם ביל קלינטון. ויצאנו באמצע. מפטפטת השלום כבר היה לנו מספיק.

10. אני אשמח כמובן להתבדות ולאכול את כובעי בשידור ישיר (מעל חורבות עופרה, אם אפשר). אבל לאמיתו של דבר אני לא חושב שפינוי ההתנחלויות יושג (אם בכלל) באמצעים דיפולומטיים רגילים. ישראל מעולם לא ויתרה על טריטוריה מבלי לחטוף קודם מכה רצינית. במשך 42 שנים שלח פרוייקט ההתנחלות זרועות לכל מגזרי השלטון והחברה בישראל: נציגיו יושבים בועדות משפטיות שדנות בבעלות על הקרקע בשטחים, במשרדי ממשלה שמקצים משאבים לשטחים, ובחברות נדל"ן שמתקיימות על המשך הפיתוח בשטחים. מי שקרא את "אדוני הארץ" של עדית זרטל ועקיבא אלדר, ספר חובה, מבין זאת. למי שאין כוח לזה, אני מציע לקרוא ביסודיות את מאמרו האחרון של אלדר על השיטה המתוזמרת להפליא של שוד הקרקעות בגדה. הדג מסריח לא רק מהראש, אלא מכל חלקיו.

את זה השמאל בארץ תמיד התקשה להבין. אי אפשר "לגמור עם הכיבוש" בזבנג אחד. על מנת לגמור עם הכיבוש, צריך לבצע בחברה הישראלית ניתוח הפרדה מסובך מאין כמוהו, שלא יותיר אבר אחד ללא טיפול. נכון להיום, רוב אברי הגוף החולה הזה מתנגדים לכל טיפול חיצוני.   

11. למעשה, אני יכול לראות רק שני תרחישים שבהם ממשלה שבה יושבים מתנחלים מפעילה צבא שכבר נשלט בידי מתנחלים נגד עשרות יישובים של מתנחלים.

האחד, תרחיש דרום-אפריקה. חרם טוטאלי ומתמשך על ישראל, שמביא לקריסה כלכלית. השני, התלקחות צבאית אזורית (באדיבות ליברמן ו/או נסראללה ו/או אחמינג'אד), שממנה יוצאת ישראל בשן ועין, ולאחריה, במסגרת הסכמי שלום כוללים, יוצאת גם מהשטחים. המשותף לשני התרחישים הללו: מדינת ישראל סופגת מכה כה כואבת שלראשונה היא מתעוררת להכיר בעובדה, שהשטחים הם נטל ולא נכס.

כמה כואבת? כדי לפנות את סיני – לא נחלת אבות, שישבו בו 4,300 מתנחלים בלבד – נדרש קודם הזעזוע של מלחמת יום הכיפורים. תעשו חשבון לבד איזה טלטלה, וכמה הרוגים, יידרשו קודם שישראל תעדיף להיות בלי "נחלת האבות", המאוכלסת במאות אלפי מתנחלים, מאשר איתה.

12. ועד אז, תעשו לי טובה: בפעם הבאה שאתם מתחננים לאובמה שיאנוס אתכם אל השלום, תוודאו לפחות שהוא לא משחיל איזה צ'ק שמן לכיסכם האחורי. אם כבר אונס, שיהיה בלי שוחד.

השב"כ רוצה משת"פים. איאד שוואמרה רוצה לחיות בשקט. 9 שנים לוחץ עליו השב"כ שיהפוך למשת"פ. איאד אומר לא. הקפיאו את בקשתו לאיחוד משפחות עם אשתו, תושבת עסאוויה במזרח ירושלים. היא חוששת לבקר אותו, פן ישללו לה את התעודה הכחולה. איאד אומר לא. הפכו אותו למנוע שב"כ (אחרי 16 שנים שבהן עבד בישראל), ועכשיו גם הוא לא יכול לבקר אותה. איאד אומר לא. החרימו לו את המשקל של הירקות בבסטה שלו, כפתו את הפועלים שלו. איאד אומר לא.

אז באו והרסו לו את הבסטה.

איאד אומר לא.

עברו כמה חודשים. איאד לא יכול לראות את ארבעת ילדיו, שנמצאים עם אמם (הגדול בן 10, הקטנה בת שנתיים), אבל פרנסה צריך. שוב הקים את הבסטה. באו בשבוע שעבר והחרימו לו את כל הסחורה. רק תבוא לבית-אל, דבר עם יגאל, יהיה בסדר.

איאד אומר לא.

הנה עדותו, מתוך אתר "מחסנמילים".

————————————————————————–

הם באו ביום רביעי, ה-13.05.2009, שתים שתים וחצי. יגאל (מהמת"ק/שב"כ) לבוש אזרחי, בג'יפ הלבן שלו, ג'יפים של הצבא, משאית, ופועלים ערבים לא יודע מאיפה. ולקחו את הסחורה לבית אל. ירקות בשווי 12,000 שקל.

נתנו פתק?

איזה פתק יתנו לי.

וצחק, וצחקנו שנינו. כי ממתי כוחות הכיבוש נותנים פתק.

היתה לי הבסטה אולי חודש וחצי, חודשיים. כי מאז שהרסו פעם אחרונה לא בניתי שוב, אבל נתתי לעימאד מג'בע לעבוד, קצת פירות, שירויח כמה גרושים, ויצא בסדר. כי זה רק כשאני שם זה קורה.

לא רוצים אותי שם. כי רוצים שאני אשתתף איתם. (אשתף איתם פעולה).

יש לי עכשיו שותף חדש. אנחנו יורדים בשלוש בבוקר לקבטיה, צפונית לשכם, ליד ג'נין. חוזרים בשתים עשרה. יש שם שוק של ירקות. שלוש ארבע פעמים בשבוע הולכים לשוק.

והיה טוב. אני התפרנסתי וכל האחרים. לכולנו עבודה. כי אמרתי לך אני לא אוהב להרוויח לבד. אוהב שהרבה מרוויחים איתי. אז כמו שאמרתי, באו ככה אולי אחרי חודשיים שהבסטה עמדה.

עוד קודם יגאל עבר ועשה לי ככה עם האצבע. אבל לא התייחסתי. כי מה אני אעשה.

יגאל, יש לו את האנשים שמשתתפים איתו כאן, יש לו את הכלבים שלו. אני יודע מי אלה אבל לא מסוגל לסבך את עצמי ואת המשפחה שלי בשביל אחד כלב. אבל יצא איזה ויכוח ואח שלי הרביץ לאיזה כלב של יגאל. זה הכלב שלו שלח אותם אני חושב. לא שלא היו באים ככה.

יום לפני שהרסו יגאל בא ועימאד העובד שלי היה שם, ואמר מחר אני בא ולא רוצה לראות כלום. אבל מה נעשה. נשארנו.

אז למחרת באה משאית גדולה עם רמפה. עם ג'קים. לא הייתי שם כשבאו, אבל עימאד התקשר ובאתי מיד. היו אולי חמישה שישה ג'יפים, וג'יפ אחד של יגאל והמשאית. והחיילים מהג'יפים עמדו ואיימו עם הנשק. עימאד אמר לפועלים תעמיסו את הזול לא את היקר. אבל הפועל אמר נעמיס הכל. מאיפה אלה אני לא יודע.

אבא שלי גם בא, ויגאל סילק אותו משם. חברים שלי היו שם עוד לפני שהגעתי ואמרו אנחנו נמות לפני שאיאד יבוא. סמיח חבר שלי סיפר, שקיבל מכות ואיימו עליו. אני לא ראיתי את המכות, כי עוד לא באתי, אבל כשהגעתי ראיתי את סמיח עומד על האוטו. עם ידיים כאלה בצד וצועק עליהם עד שאיאד יבוא אל תעמיסו. בשביל שאני אזוז תהרוג אותי, הוא אמר להם. והחיילים הכניסו לו מכות עם הנשקים. אבל לא נפגע קשה, היה לו מזל.

אחרי שבאתי אני אומר ליגאל למה אתה שם נגדי. מה הבעיה.

אני יודע בדיוק את הבעיה שלו. הוא רוצה שאני אשתתף.

למשאית היה וילון כחול כזה. משאית ענקית. והם העמיסו עליה את הכל.

4 מיכלים של תפוזים, 500 קילו כל מיכל – שני טון. ושום, אחד וחצי טון. שום עולה לי 4 וחצי שקל חדש קילו. 3 מיכלים של לימונים. 3 מיכלים פומלות. כמעט 15 ארגז תירס. 10 ארגז שעועית. 50 ארגז עגבניות. 30 ארגז מלפפון. 30 ארגז גמבה חריף. מהפירות לקחו תפוחי עץ, נקטרינה, שסק זה 5,000 שקלים. ולקחו שמונה מיכלים של אבטיחים, כל מיכל 350 שקלים. ומשקל ששווה 500 שקלים…

ואחרי שהרס לי ולקח הכל, עוד באותו היום יגאל בא אלי בעצמו ואמר תבוא אלי לבית-אל. כל הדברים שלך אצלי. כדי שאגיע לחקירות ויגידו לי נשחרר רק תשתתף איתם. אמרתי לך כבר. אני מכיר את זה מהם. ואמרתי לו אני לא בא.

זו האדמה שלי אני אומר לו. למה שלא אעבוד עליה. זה לא האדמה שלך אומר לי, זה שטח סי. זה שלנו איאד אומר, סי, בי, זה שלנו.

אלה גנבים.

סגרו את הדלת של אראם סגרו את העולם. בקבר שמו אותנו.

יגאל גם אומר לי זה הפלסטינים מתלוננים עליך, מהמועצה. בגלל זה באנו. כאילו בגלל זה בא והרס לי את הבסטה.

גם כי אני בשטח סי, וגם מתלוננים עלי… סתם אמר, שקרן.

'בטח' בגלל זה, אני אומר לו. לא שותק לו. אבל הלכתי אליהם ושאלתי, מה סילקתם אותי מאראם? אומרים לי אלה מהמועצה, מהצד שלנו אין לנו בעיה שתפתח, מה אתה חושב שנשלח את הצבא עליך?

סתם רצו לסכסך. זה השיטות שלהם. אני ידעתי. אבל הלכתי ושאלתי.

רוצים למחוק אותי.

ביום הזה שבאו עלי באו גם על אחד מסכן, פאדי, משכם, בלאטה. מתחיל לבכות, ואומרים לו שיוריד מהעגלה שלו את הסחורה שלו ולא רוצה להוריד את הדברים. כל מה שיש לו בחיים, אגורה לאגורה, על העגלה שלו, וכל מה שהיה לו הלך.

יש לו שני ילדים. גר בשכירות. חולה משהו על הפנים. רק בן 25 אולי, רק ששמן. ולא יכול לעבוד. וזה הפרנסה שלו. לא יכול משהו אחר מרוב ששמן וחולה. מרוב הכאב שלו התחיל לזרוק עליהם אבנים. אין לי אוכל בבית הוא אומר לי עכשיו. ואין לו כלום, אין לו כלום עכשיו. גמור. הרגו אותו. פשוט הרגו אותו לגמרי את פאדי. הלך עליו.

אני יכול לעמוד על הרגליים. לא כמו מישהו ששברו לו את הרגליים.

אבל פאדי נשבר. וגם זה שיש לו משפחה בעזה צריך לשלוח כסף כל שבוע. ועימאד…

לא קל. לא קל. אני אגיד לך את האמת. יש לי קשרים, אבל לא קל… בזמן האחרון אני לוקח את הילדים לבית ספר. ותמיד הילדה מבקשת כסף. אז אחרי הענין הזה לא שלחתי את הילדים. כדי שלא ישאלו אם יש כסף ואין לי כסף לתת להם.

ומה יהיה עכשיו, שאלנו.

אני אבנה את הבסטה הזו. ואני אעשה מה שמגיע לי. ואני אעבוד. ואני אוכל. והוא יהרוס לי. יגאל. ויגאל אחר. ואני לא אשתתף איתם.

בזמן שישבנו עם איאד, עימאד וזה מעזה והילד מחמד מדהרייה הלכו להקים את הבסטה שוב. ואנחנו מקוות שלפחות לאיזה זמן כוחות הכיבוש יעזבו את איאד ויתנו לו להתפרנס. לו ולפועלים שלו. אבל כמו איאד, גם אנחנו יודעות שזה לא יקרה. שיגאל או מישהו דומה לו יבואו בדרך זו או אחרת למחוק אותו ואת פרנסתו ואת חייו וילחצו עליו כך או אחרת, כי אין להם אלוהים, וכי הוא לא בנאדם בשבילם.

לא עברו אפילו שבועיים וכבר הגיעו כוחות הכיבוש שוב להרוס לאיאד את הבסטה. זה היה יום שלישי 26 במאי, בשעות הצהריים. שלושה ג'יפים של הצבא, עם חיילים, ורובים, ומשאית, ולקחו לאיאד את הכל. את הירקות ואת הברזלים שבנו בהם את הסככה ולא נשאר שם דבר.

יהיה בסדר אומר איאד. קשוח. שפתיו קפוצות.

———————————————————————————————-
 
וזאת העדות הקודמת, מספטמבר 2008, כולל ראיון מצולם.

משהו מעניין קרה וקורה סביב שלוש הצעות החוק שהעלתה הקואליציה לאחרונה: חוק הנכבה, חוק הנאמנות (שניהם של "ישראל ביתנו") וחוק "יהודית-דמוקרטית" (של "הבית היהודי"). מעניין וגם חריג.

ראשית, התעורר סביבן דיון ציבורי ער. נפח הכיסוי התקשורתי שלהן הוא עצום (אף כי שלושתן נמצאות בשלבי חקיקה ראשוניים למדי), הן בעמודי החדשות, הן בדעות והן בבלוגוספרה. אנשים ממהרים למקם את עצמם ביחס לחוקים הללו, לתבוע מזולתם עמדה ברורה וכדומה. הן השתלטו על הדיון הציבורי.

שנית, לפחות חלק מכלי התקשורת נקטו עמדה כמעט חסרת תקדים והגדירו את ההצעות "גזעניות" – בכותרת חדשותית, ולא במאמר דעה. לכאורה, נפרץ כאן סכר מסוים של העמדת פנים (כאילו לא קדמו להן חוקים גזעניים אחרים), שעמד יפה עד כה.

שלישית, נוצרה קואליציה של מתנגדים להצעות החוק, החובקת לראשונה לא רק את "השמאלנים הבכיינים" הרגילים, אלא גם כמה תותחי ימין מוכרים כמו רות גביזון ובן דרור ימיני, ח"כים בימין ובקדימה (מיכאל איתן, רוני בר-און), ועוד. האליטה הישראלית, מן הימין המתון ושמאלה, סוגרת שורות, ובבהילות מסוימת משתדלת להסיר את הכתם המכוער הזה שדבק פתאום לפרצופה.

התהליך הזה אינו מובן מאליו, ומצדיק הרהור נוסף. קודם אנסה להסביר למה הוא לא מובן מאליו, ואחר כך אציע את ההרהור הפרטי שלי על כך.

מה משותף לשלוש הצעות החוק האלה? שני דברים. ראשית, עומד מאחוריהן הימין הקיצוני, שכיום מיוצג בממשלה. שנית, וזה עקרוני יותר, שלושתן מטילות מגבלות חסרות תקדים על חופש הביטוי. אם נתמצת, השלישייה הלא קדושה הזאת מייצגת מתקפה ימנית-קיצונית על חופש הביטוי.

חופש הביטוי הוא אכן זכות יסוד בדמוקרטיה. אבל כמובן שהוא לא הזכות החשובה ביותר. במעגל הפנימי, של הזכויות המקודשות, קודמות לו זכויות אחרות: הזכות לחיים, הזכות לפרנסה בכבוד, הזכות למגורים, הזכות לבריאות, הזכות לחינוך, הזכות לתנועה חופשית. הראיה שזכויות אלה חשובות יותר היא שבהינתן קונפליקט בינן לבין חופש הביטוי, תמיד יעדיף החוק לקפח את חופש הביטוי ובלבד שלא יפגע בהן. כך, פמפלט שקורא במישרין לרצח של מאן דהוא ייאסר בפירסום, משום הזכות לחיים של אותו מאן דהוא. בדומה לכך, אמן מיצג שנזקק למבנים ריקים אינו רשאי לפנות בתים מיושביהם ותכולתם רק בשם חירותו האמנותית.

כשמבקש המחוקק להגביל את חופש הביטוי בחברה דמוקרטית, מוטל עליו מבחן חמור מאד; עליו להראות שמגבלה זו הכרחית כדי לשמור על זכויות יסוד חשובות יותר. זאת בדיוק הבעיה עם שלוש הצעות החוק האמורות, כפי שיכול להבין כל מי שרק חפץ להבין: הן מגבילות את חופש הביטוי בשמם של אינטרסים וערכים שאמורים להיות כפופים לו, ולא עליונים לו, במדינה דמוקרטית.

אבל אני לא מעוניין להיכנס כאן לפולמוס ישיר עם החוקים הללו. אם להודות באופן אישי, הם כה נתעבים בעיני שהם לא ראויים לדיון רציני; דיון כזה מעניק להשקפות העולם שעומדות מאחוריהן "מכובדות" כוזבת. בחוקים כאלה צריך להיאבק, אסור לעטוף אותם בקשקשת הרגילה של תכניות המלל (שם יש מקום ל"בעד", "נגד", "בעד אבל…", "נגד אבל…" וכו'). זאת הסיבה שההתייחסות היחידה שהצלחתי להפיק מקרבי כלפיהם היתה באופן סאטירי, וגם היא היתה יותר בגדר תראפיה אישית.

מה שמעניין אותי כרגע הוא הפרדוקס הבא. במשך ארבעה עשורים, ובעשור האחרון באופן מיוחד, מדינת ישראל פוגעת ישירות בזכויות היסוד המקודשות של מיליוני בני אדם. היא הורגת אזרחים, ולפעמים גם רוצחת –  נניח, בכינון ישיר לחזה, או בהפגזת בית על יושביו, בהם נשים וילדים. היא מונעת מאלפים מהם טיפול רפואי חיוני; היא מונעת מהם גישה חופשית למקורות תעסוקתם, ומדרדרת אותם אל רעב ולפעמים אל תת-תזונה; היא מונעת מהם מי שתיה בכמות מספקת (אבל בהתנחלות הסמוכה אין כל מחסור); והיא מציבה מאות מחסומים בדרכם לכל מקום, לעבודה, ללימודים או סתם לביקור משפחתי.

הדברים מתועדים לעייפה במסמכים ודו"חות תקופתיים של רשת שלמה של ארגונים: בצלם, גישה, במקום, יש דין, רופאים ללא גבולות, מחסום ווטש, OCHA ועוד. מפעם לפעם צצים מסמכים רשמיים של משרד הביטחון או המנהל האזרחי שמאשרים את מה שידוע זה מכבר.

והנה, כלפי כל העוול הקיצוני והמתמשך הזה, שמפר את זכויות היסוד המקודשות של כל כך הרבה אנשים במשך כל כך הרבה זמן – לא קמה שום תרעומת. כלומר, למעט "השמאלנים הבכיינים" הרגילים, בקושי פרומיל מהאוכלוסיה הכללית, לא נוצרה אף פעם קואליציה של התנגדות כמו זו שנוצרה כעת, במהלך שבועיים בלבד, כלפי שלוש הצעות החוק של הממשלה.

זה טעון הסבר. בדרך כלל הסברים כאלה מתגבשים רק לאחר זמן מסוים; בזמן אמת, קשה לזהות את זרמי המעמקים הנכונים. בכל זאת אנסה את כוחי.

ההסבר הראשון שעולה על הדעת הוא כנראה לא נכון. הפגיעות הקיצוניות והמתמשכות בזכויות האדם שעברו בשתיקה יחסית הופנו כלפי פלסטינים בשטחים, בעוד שפגיעתם של שלושת החוקים החדשים תהיה באזרחי ישראל. כיוון שאנחנו רגישים הרבה יותר לזכויותינו מאשר לזכויות הפלסטינים, קמה עכשיו צעקה.

ההסבר הזה לא מספיק טוב, כי מול שלוש הצעות החוק הנוכחיות, שעדיין לא התגבשו לכלל חוקים (ויש סיכוי סביר שיפלו בבג"ץ), קיים חוק שכבר עבר, נאכף, ופגיעתו הרעה מורגשת היטב – על בשרם של אזרחים ישראליים: זהו חוק האזרחות (או "הוראת השעה" המוארכת כל חצי שנה), המונע מאזרחים ישראליים להקים משפחה בארץ עם בני זוג מהשטחים. חוק גזעני למהדרין, שד דמוגרפי בכסות חוקית, ובעיני לפחות, הכתם הנתעב ביותר בספר החוקים הישראלי.

החוק הזה חמור הרבה יותר משלוש ההצעות הנוכחיות גם יחד. מי שהדבר לא ברור לו, שישאל את עצמו שאלה אנושית פשוטה. נניח שאת/ה נוהג/ת לציין את יום העצמאות באבל. ונניח עוד שבחיר ליבך חי בשטחים, ואתם מתכוונים להתחתן. לו היית עומד בפני שתי ברירות, באיזו מהן היית בוחר/ת: א) להמשיך לציין את יום העצמאות באבל במחיר ויתור על חיים משותפים עם אהובך בארץ; ב) לחיות עם אהובך בארץ במחיר ויתור על ציון יום העצמאות באבל.

כל גבר או אישה סבירים, אני מניח, היו מעדיפים את אופציה ב'. מכאן ניתן ללמוד שפגיעתו של חוק האזרחות בזכויות היסוד חמורה יותר מפגיעתם של החוקים המגבילים את חופש הביטוי. והנה, ביחס לחוק הזה, לא התגבשה קואליציה של התנגדות (למעט השמאל הרדיקלי), ואפילו אותם אנשים ממש שמתנגדים להצעות הנוכחיות הביעו בו תמיכה נחרצת (מחנה גביזון-ימיני ושות').

כיוון שהן חוק האזרחות והן שלוש הצעות החוק הנוכחיות מופנים כלפי אזרחי ישראל, ההסבר הראשון – לפיו ההתנגדות לשלוש ההצעות מקורה בכך שלראשונה נפגעות זכויות יסוד של אזרחים ישראלים – איננו משכנע.

אני חוזר אם כן לתמציתן של שלוש ההצעות הנוכחיות: מתקפה ימנית-קיצונית על חופש הביטוי. תמצית זו מגלמת, לדעתי, את שתי הסיבות המרכזיות לעיסוק הנרחב בהן, כמו גם להתנגדות הרחבה יחסית כלפיו.

ראשית, העובדה שמאחורי ההצעות עומד הימין הקיצוני. בעוד שההתנגדות של השמאל העקבי נובעת ממניעים אידאולוגיים (התופסים את חופש הביטוי כזכות אחת, אבל לא בלעדית, בזכויות שיש להגן עליהן), ההתנגדות של המרכז-ימין מתון נובעת ממניעים מורכבים יותר. אותו חלק באליטה הישראלית שמזוהה עם קדימה ועם הליכוד אינו שש להיות מזוהה עם קיצוני "ישראל ביתנו" ו"הבית היהודי". חשובה לו מאד התדמית הממלכתית, המהוגנת, שלפיה האוחזים בהגה השלטון בישראל אינם כנופיה של קנאים מוטרפים. חקיקה בעניינים יסודיים כמו נאמנות למדינה ולסמליה, על פי תפיסת המרכז-ימין מתון ("המרכז הלאומני", כלשון חיים ברעם) חייבת להישאר בידיו ולא לעבור לידיים ההפכפכות של הימין הקיצוני. זו אם כן, סיבה ראשונה: מיצוב עצמי, תדמיתי-פוליטי, כלפי חוץ ופנים כאחד.

אבל הסיבה העמוקה יותר קשורה לעצם מעמדו המיוחס של חופש הביטוי בעיני האליטה הישראלית. אני מסתכן בהשערה שרבים מהישראלים מזהים את לב המשטר הדמוקרטי עם חופש הביטוי. "זה מה שמבדיל אותנו מהערבים", יאמרו לך ישראלים לא מעטים. כמה מוכר הנפנוף הזה בחופש הביטוי שאנו "מעניקים" לח"כים הערבים, ובצמוד אליו, תמיד, השאלה הרטורית הזאת – "נראה לך שיהודי היה יכול לומר דברים כאלה בסעודיה?".

כלומר, בתפיסה המעוותת של המרכז הלאומני הישראלי, חופש הביטוי הוא הוא הזכות האלמנטרית שיש להגן עליה בדמוקרטיה. אותו מרכז מוכן לסבול את התבטאויותיהם הפרובוקטיביות של ג'מאל זחלאקה ואחמד טיבי, ובלבד שהקרקעות בגליל ימשיכו להיות מוקצות ליישובים יהודים בלבד ושהבדואים בנגב יפונו בכוח מאדמות אבותיהם. השלטון רשאי להתנקש בזכות הבסיסית לקורת גג ולמערכת ביוב ביישוב, אבל אל לו לגעת בזכות להתלונן על כך בפומבי. שוב הפער המוכר, בהוויה הישראלית, בין שוויון הנפש כלפי מעשים לבין ההיאחזות הנואשת במלים (היפוך מעניין של התפיסה היהודית-הלכתית).

זה ברמה האידאולוגית. גם ברמה הפסיכולוגית יש מעמד מיוחד לחופש הביטוי. ישראלי ממוצע יכול בהחלט לדמיין את עצמו בסיטואציות שבהן חופש הביטוי שלו נשלל; למעשה, כולנו חווים סיטואציות כאלה, באופן חלקי יותר או פחות, כל הזמן. אנחנו כפופים לצנזורה, חיצונית או פנימית ביחסי העבודה שלנו. לא מתבטאים בחופשיות ליד הבוס, לא חושפים סודות מקצועיים בפני קולגות, לא מותחים ביקורת גלויה שעלולה לסכן את מעמדנו וכדומה.

במלים אחרות: כל אחד מאיתנו יודע מה המשמעות של מגבלות על חופש הביטוי. וכל אחד מאיתנו לא ממש מת על זה.

אבל כמה מאיתנו מסוגלים לדמיין קיר שנבקע בפתאומיות בסלון שלנו, ודרכו חודרים עשרה חיילים חמושים, שתוך 3 דקות כולאים אותנו בחדר אחד קטן – ל-48 שעות? כמה מאיתנו מסוגלים לדמיין מסוק שחג מעל ראשנו ויורה טיל שהורג את אמנו? כמה מאיתנו מסוגלים לדמיין שאי אפשר לצאת מהשכונה לשום מקום, כי כל היציאות חסומות וכל מי שעולה על הכביש מסתכן בנפשו?

אותן חירויות יסוד מקודשות, שנשללות כדבר של יום ביומו מאלפי פלסטינים, הן כה מובנות מאליהן עבור הישראלי הממוצע, שאין הוא מסוגל כלל לדמיין חיים בלעדיהן. זהו כשל האמפאתיה המוכר, שעומד בבסיס כל ניכור מוסרי. כיוון שאי אפשר לדמיין את הסבל הפלסטיני, הוא הופך לבלתי נראה. ומה שאינו נראה, אינו זקוק להגנה.

כלומר, ההתגייסות הכוללת של אנשי ציבור ועיתונות בישראל בימים אלה נגד האפשרות שחופש הביטוי יישלל מאזרחים ישראליים (בעיקר מערבים), יותר משהיא משקפת דאגה אמיתית לזכויות של הנשללים, משקפת את גבול יכולת האמפתיה של המודאגים. וגם כאשר התנגדותם ליוזמות החקיקה כנה ונסערת (ולא טקטית גרידא), העובדה שרק עתה התעוררו, ועד היום שתקו על עוולות חמורות הרבה יותר (וגם ימשיכו בעתיד לשתוק עליהן), מלמדת יותר עליהם מאשר על חומרתו של המצב הפוליטי העכשווי.

בכך איני רומז שהמצב אינו חמור או ששלוש הצעות החוק הנוכחיות הן הבל שראוי להתעלם ממנו. לא ולא, יש להאבק בהן בכל הכוח. האמירה הרווחת "בג"ץ כבר יפיל את זה" עצובה בעיני, כי אם אומנם בג"ץ יפיל אותן, זה יהיה בניגוד ולא בהתאמה לרצונו של רוב העם. גם אלה שאומרים "נניח לחוקים לעבור, נאבק בהם ברחובות" משליכים את יהבם על מאגרים פיקטיביים של מפגינים, להערכתי. בישראל כבר לא יוצאים לרחובות, וחצי השנה האחרונה, שבה המשטרה החלה לעצור מפגינים לא אלימים ולשים אותם במעצר בית, דיללה עוד יותר את מחאת הכיכרות. לטובת כולם, עדיף שהצעות החוק האלה לא יבשילו כלל לכדי חוקים.

ועדיין, בשורה התחתונה, מדובר בהצעות שנזקן הצפוי מתגמד לעומת מעשים וחוקים שכבר מופעלים כלפי פלסטינים בשטחים וגם בתחומי ישראל. אם הניתוח שלי קרוב לאמת, התגובה הציבורית כלפיהן נובעת מרפלכס חרדה ספונטני שקשור בטבורו ליחס האינטימי שלנו לחופש הביטוי הפרטי שלנו, כאזרחים שזכויות היסוד שלהם מובטחות ממילא, ולאו דווקא מחשיבה פוליטית מגובשת ועקבית שמחוייבת לזכויות אדם באשר הן. ואם כך הדבר, יש לצפות שגם הזעקה הנוכחית לא תתורגם למגננה אמיתית ומוצקה על הזכויות שיקופחו, אלא תתכנס בחזרה לבועה השגרתית שבתוכה זכויותינו אנחנו (עדיין) אינן נתונות בסכנה. רק שה"אנחנו" הזה מצטמצם כל הזמן.

"השלטונות הסובייטים ראו בשימוש בשפה העברית "ריאקציוניזם" כיוון שהוא היה כרוך גם ביהדות וגם בציונות, והוראת עברית בבתי ספר יסודיים ותיכוניים נאסרה באופן רשמי על ידי קומיסר החינוך כבר ב-1919, כחלק מתכנית כללית לחילון החינוך. ספרים וכתבי כת בעברית חדלו מלראות אור והוחרמו מן הספריות, אף כי טקסטים דתיים עדיין ראו אור עד שנות ה-30'. חרף מחאות רבות במערב, מורים וסטודנטים שניסו ללמוד עברית הוקעו ואף הועמדו לדין בגין פעולות "קונטרה-רבולוציוניות" ו'אנטי-סובייטיות'".

(מתוך הערך הסטוריה של היהודים ברוסיה, ויקיפדיה)

אחד ההבטים היותר שכיחים של סכסוכים אתניים הוא רדיפות תרבותיות. כשהשלטון נתון בידי קבוצה אתנית אחת, ואילו הקבוצה השניה נתונה לחסדיה, אחת משיטות הדיכוי הנפוצות היא רדיפה תרבותית. בכך נכללת שורה ארוכה של איסורים ומגבלות שמטיל האתנוס השליט על האתנוס הנשלט: איסור על הוראת השפה הלאומית של הנשלטים, צנזורה על הטקסטים שמותר להם לפרסם, סגירת עיתונים, מעצר של אנשי תיאטרון וספרות, הכתבה של תכנים אידאולוגיים שתומכים באתנוס השליט, השכחה מכוונת של נכסי זיכרון של הנשלטים, מחיקה של שמות ומקומות וסמלי זהות של הנשלטים, וכיוב'.

בישראל של ימינו ניכרים סימנים ראשונים של רדיפה תרבותית כלפי האזרחים הערבים בכלל, ומוקדי הזהות הפלסטינית שלהם בפרט. לכאורה, יש בעיה: ערבית היא בכל זאת שפה רשמית במדינה. אבל כמו שכולם יודעים, מוסדות ציבור יעדיפו תמיד לתקשר עם האזרח ברוסית מאשר בערבית; סוף סוף ישראל ביתנו, לא ביתם. בפועל, לימודי הערבית בארץ נמצאים בנסיגה מתמדת, בין השאר מטעמים גזעניים פשוטים.

אבל בכל מה שקשור למעצרים וסגירת מוסדות, אנחנו כבר על דרך המלך. לא מיותר להזכיר שוב את סמיח ג'בארין, איש התאטרון מיפו, שנגזרו עליו 7 חודשים (!) במעצר בית, עם אזיק אלקטרוני על קרסולו, רק משום שהפגין נגד הימין הקיצוני בנצרת. והנה, רק השבוע, סגרה המשטרה פסטיבל ספרות פלסטיני במזרח ירושלים. הנימוק: "מדובר באירוע נוסף במסגרת אירועי הכרזתה של ירושלים כ,בירת התרבות הפלסטינית,… על פי חוק יישום הסכמי אוסלו, אסורה כל פעילות של הרשות בתחומי ירושלים".

על פי הסכמי אוסלו ישראל גם היתה אמורה לאפשר לפלסטינים מעבר חופשי בין הגדה לעזה, ולאפשר להם לבנות נמל תעופה משלהם, אבל נעזוב את זה. אם תמהתם איזה תכנים חתרניים היו מתוכננים לפסטיבל הספרות, די אם נזכיר את שמו של אורח אחד, מייקל פאלין (מחבורת "מונטי פייתון"), מומחה ידוע למטעני חבלה וחגורות נפץ.

ובכן, הגענו גם ליום הזה: מדינת ישראל סותמת פיות לסופרים ויוצרים שמזדהים עם העם הפלסטיני. כולה פסטיבל לא חשוב של אנשים לא חשובים, תגידו. אולי. אבל איכשהו, הכותרת הזאת, "המשטרה סגרה פסטיבל ספרות" העבירה בי צמרמורת השבוע. קודם "לא תתאבל", עכשיו "לא תקריא שירה".

ראש לשכתו של אבו מאזן, רפיק חוסייני, שנכח באירוע, אמר: "זה מראה שהישראלים לא מבינים. זה אירוע תרבות. אין כאן טרור, אין כאן אף אחד שיורה. זהו רק אירוע תרבות. הם יוצרים את האויב לעצמם". לא, ידידי, זה מראה שאתה לא מבין. תרבות היא האויב מספר אחד של השלטון. וככל שהשלטון דרקוני יותר, והתרבות עצמאית יותר, כך הוא חושש ממנה יותר. הישראלים לא רק מבינים שהם יוצרים את האויב לעצמם; הם פשוט מכוונים את מעשיהם לכך. בסגירת פסטיבלים, בהריסת בתים במזרח ירושלים, בהמשך המצור על עזה. הכל ברור וידוע היטב בירושלים.  

ואפרופו ירושלים, המגע המסיים שייך, שוב, לדיפלומטיה הישראלית. ודאי שמעתם שירושלים זעמה (מי זאת הירושלים הזאת שתמיד "דואגת"/"זועמת"/"מביעה מחאה" בכותרות? ראש הממשלה? דובר משרד החוץ? שני לבלרים מרופטים בלישכת העיתונות הממשלתית?) על מינויו הצפוי של שר התרבות המצרי, פארוק חוסני, למזכ"ל אונסק"ו. האיש המעצבן בעליל הזה התבטא בעבר כך: "אני מוכן לשרוף ספרים ישראליים אם אמצא אותם בספריות במצרים". נו, לא צריך יותר מזה כדי ללחוץ על הבלוטות הנכונות. במקום שמאיימים לשרוף ספרים, מאיימים בניתוק קשרים, ומיד מתחרטים. שהרי השבוע כבר נקברה ה"מחאה" הישראלית סופית, הודות לאיזשהו דיל מפוקפק שנרקם עם מובארק.

שורה תחתונה: אנחנו סוגרים לערבים פסיבלים וערבי שירה, וזה בסדר גמור, כי החוק לצידנו. אבל לערבים אסור אפילו לאיים עלינו בשריפת ספרים – זה כבר שערורייה בינלאומית. מעין היפוך אירוני של דברי בן גוריון: לא חשוב מה אנחנו עושים, חשוב מה הגויים אומרים שהם יעשו (וממילא לא יעשו).

והחוק, החוק הזה שתמיד לצדנו. מה היינו עושים אלמלא כל התועבה הזאת היתה חוקית למהדרין.

(מי שעדיין לא חתם, שלפחות יחתום).

כבר הרבה שנים שעזרא נאווי עושה בושות למדינת ישראל. נאווי, למי שלא מכיר, הוא פעיל שמאל ירושלמי (בתנועת "תעאיוש") שהפך להיות המלאך המגן של מאות פלסטינים בשטחים. הוא אימץ אל ליבו במיוחד את העניים והמרודים ביותר, תושבי המערות של דרום הר חברון. מדובר בקרוב לאלף איש, הפזורים ב-12 כפרים קטנטנים, ששוהים באזור עד 6 חודשים בשנה לעבד קרקע ולרעות צאן.

כבר שנים ארוכות לוטשת מדינת ישראל עיניים חמדניות לקרקע הזאת, שעליה יושבים הרועים הפלסטיניים החל מראשית המאה ה-19. מסכת ניסיונות הגירוש שלהם נמשכת כבר עשור שלם, תחת האיצטלה המוכרת של "שטח צבאי סגור". ובעוד הצבא לוחץ מן הצד האחד, לוחצים המתנחלים מן הצד השני. ארבע התנחלויות וארבע מאחזים הוקמו מסביב לשטחי המחיה של הפלסטינים, בהם גם מעון הידועה לשמצה. במערב הפרוע של דרום הר חברון הרשו לעצמם המתנחלים, בפיקוח הצבא, לעשות הכל: לכרות ולשרוף עצי זית, להרעיל כבשים ובארות מים, להכות חקלאים ולהשמיד יבולים.

עזרא נאווי, איש אחד עם טנדר, מתרוצץ כבר שנים בין הגבעות ומנסה להחזיק את ראשם של הפלסטינים מעל המים. פה סיוע בהגשת תלונה, שם הקמת קו מים, איסוף תרומות, שיפוץ בתי ספר רעועים, ליווי ילדים פלסטינים והגנה עליהם מפני התנכלויות המתנחלים.

דברים כאלה. בושות, כמו שאמרנו.

מדינת ישראל התביישה מספיק, וככל הנראה היא עומדת לקחת נקם. אם לא יהיו הפתעות של הרגע האחרון, ב-1 ביולי הקרוב ייגזר על נאווי עונש מאסר בפועל על "התפרעות" ו"תקיפת שוטר". האירוע המדובר התרחש ביולי 2007, כשהגיעו בולדוזרים של המנהל האזרחי להרוס כמה פחונים עלובים באום אל ח'יר, בדרום הר חברון. נאווי התייצב עם כמה חברים לנסות להסיר את רוע הגזירה, או לפחות למחות נגדה. באורח פלא תועד האירוע במצלמתו של נסים מוסק, במאי הסרט "האזרח נאווי".

הסרט מראה, ונאווי אף אינו מכחיש זאת, שהוא והתושבים היו נסערים למדי, וניסו למנוע מן השוטרים להחריב את ביתם (במאמר מוסגר אציין, שגם אני הייתי נוהג כך, וכל אדם סביר לא היה עומד מנגד כאשר עולה הכורת על ביתו). השאלה היא האם עצם ההתנגדות הלגיטימית היא בגדר הפרת חוק.

ב-19 למרץ השנה כאמור הורשע נאווי ב"התפרעות" וב"תקיפת שוטר". עצם העובדה שהעניין לא דווח כלל באף כלי תקשורת בארץ (תקנו אותי אם אני טועה) – מוכיחה שוב כמה מופרך המיתוס הזה בדבר ה"שמאלניות" של התקשורת. אצלנו זה לא דווח, אבל בכל רחבי העולם כבר החל קמפיין להצלת נאווי מן הכלא.

הכרעת הדין של השופטת אילתה זיסקינד קיבלה ללא פקפוק את גרסת שני שוטרי מג"ב, ודחתה את גרסת נאווי, שהכחיש בתוקף כי פעל באלימות (לדבריו, "לא יעלה על הדעת שמישהו ירים יד על שוטר ויישאר נקי"). השוטרים טענו שנאווי לא רק התסיס את הפלסטינים, אלא אף דירבן אותם לזרוק אבנים וברזלים על שוטרי מג"ב. לכך אין זכר בקלטת המצולמת, אך הדבר לא הפריע לשופטת לקבוע: "גם העובדה שבקלטת שצולמה על ידי צלם של הנאשם, לא צולמו זריקות אבנים או ברזלים, אינה משמיטה את הקרקע מעדויות העדים שהעידו על כך".

סעיף ההרשעה השני, "תקיפת שוטר", מתבסס על עדויות של שני שוטרים, שלטענתם נאווי דחף אחד מהם והכניס אגרוף לפנים של השני. גם לכך אין כל עדות מצולמת, שכן התקיפה האמורה התרחשה לכאורה בתוך הפחון, הנסתר מעין המצלמה. גם זה לא הפריע לשופטת לקבוע: "הגם שהצלם מטעם הנאשם לא צילם את שהתרחש במבנה, אין בכך כדי להשמיט את הקרקע מעדויות השוטרים שהעידו כיצד הנאשם תקף אותם כשהשיגוהו בתוך המבנה".

אולי אתם חושבים: יופי, סוף סוף שופטת שלא נותנת למניפולציות מצולמות להסיט אותה מחקר האמת. אלא שלמרבה הפליאה, הכרעת הדין רצופה הסתמכויות על החומר המצולם (בידי צלם של נאווי), בנוסח: "מצפייה בקלטת ניתן להיווכח כי…", "מהקלטת עולה כי…", "בקלטת נצפו השוטרים…" ועוד.

מה משותף לכל אותן הסתמכויות על הקלטת? לא קשה לגלות: כולן תומכות בגירסת התביעה. מה משותף לשני המקרים היחידים שבהם השופטת החליטה שלא להסתמך על הקלטת? נכון, שניהם תומכים בגירסת הנאשם נאווי.

מכאן שלפנינו חידוש מעניין בדיני הראיות. חומר מצולם שהנאשם מספק הוא פסול לעדות – אלא אם כן הוא מפליל את הנאשם עצמו. אני אניח למומחי המשפט להתעמק בהשלכות המרתקות של החידוש הזה, ואומר רק זאת: גם אם התפרע נאווי באירוע הנישול המחפיר ההוא, וגם אם התסיס, וגם אם דחף – טוב שעשה כן. מי שרואה כיצד עולה המדינה עם בולדוזר על פחון מקרקש שבו מתגודדת משפחה ענייה, גברים נשים וטף, ואיננו מתפרע ואיננו יוצא מכליו – חרפה על ראשו המנומס וכלימה על נפשו שומרת החוק.

אין ספק שעזרא נאווי הוא פרובוקציה מהלכת. הפה הגדול שלו והנטייה החוזרת ונשנית שלו להשיב עלבון על עלבון, ולפעמים אפילו להוציא את ידיו מהכיסים ולדחוף את מי שדוחף אותו, סיבכו אותו בעבר לא פעם. "מי שמרביץ, אני מרביץ לו חזרה", הוא אומר. על גבו רובצים כמה עונשי תנאי. אם יוחלט להכניסו לכלא ביולי, ייתכן שזה יהיה למאסר ממושך.

תולדותיו ומעלליו של האיש המיוחד הזה כבר סופרו לא פעם (כאן, וכאן, וכאן), ואף נעשה עליו סרט תיעודי מרתק, "האזרח נאווי" (ראה רשימת ביקורת של אריאל הירשפלד).

נאווי הוא פרובוקציה גאה. שרברב במקצועו, כבן 55, הומו לא מוסתר, בן למשפחה שעלתה מעיראק, מדבר במבטא מזרחי בולט. הוא חולק את חייו עם בני זוג פלסטיניים, חלקם שוהים בלתי חוקיים. לא בדיוק החומר הטיפוסי של השמאל הרדיקלי – אקדמאים עגולי משקפיים או סבתות אנגלוסקסיות. הפלסטינים מקבלים אותו כמו שהוא, בגובה העיניים, אדם עם לב רחב ומרץ אינסופי, שותף למאבקם הצודק; רק הישראלים לא יכולים לשאת את שבירת הסטריאוטיפים שהוא מייצג, ושונאים אותו על כך. שנאה צרת-מוחין, קרתנית ונקמנית; שנאתו של הזעיר-בורגני המתגונן מפני השונה והמאתגר.

אבל נאווי הוא מי שהוא, והוא לא מתנצל על זה.

אם יישלח לכלא, יצטרף נאווי לשרשרת משולשת של "בוגדים מזרחיים" – וענונו-פחימה-נאווי – שפרקו עול וסירבו לשחק את המשחק הציוני שהוקצה להם. שני קודמיו כבר נענשו על כך בחומרה, בלי שום פרופורציה למעשיהם (לא מיותר להזכיר: וענונו מעולם לא "בגד", כי לא העביר מידע חסוי לאויבי ישראל; ופחימה מעולם לא "סייעה" לאויב). חטאם העיקרי היה שניסו לסדוק את הנחת היסוד של הלאומיות הישראלית: קיר ההפרדה המנטלי והתרבותי שחוצץ בינינו לבין המרחב הערבי.

דווקא משום שמוצאם באותו מרחב, הם היו אמורים להפגין את הניכור והאיבה הגדולים ביותר כלפיו, להוכיח שתהליך ההמרה ו"החינוך" שלהם נשא פירות (המשפט המכתיר את הצלחת החינוך הזה: "אני הרי מכיר את המנטליות של הערבים האלה, הגעתי משם"). שהרי רוב המזרחים בארץ חונכו היטב, ותמיד הצביעו באופן גורף למפלגות הימין. תחת זאת, וענונו, פחימה, ונאווי חתרו, איש אישה בדרכם, תחת קיר ההפרדה הלאומי, והושיטו יד של שלום, יד אישית ואמיצה, אל שכניהם הערבים. לא מתוך החינוך בביתם ובסביבתם הקרובה (ההיפך, הם מרדו בו), לא מתוך השתקעות למדנית במשנות שמאל מהפכניות; אל המהפכנות, אל ההומניזם הרדיקלי, הגיעו משורש נשמתם, בתהליך צמיחה אישי, רצוף מכאובים, ומרהיב עוז.

על כך לא יסולח להם.

ההרשעה של נאווי עברה בשתיקה תקשורתית, ואולי גם כניסתו לכלא תידחק לשוליים. אם אכן יישלח לכלא, יהיה זה אות קלון, בוהק במיוחד, על מצחה של שנת 2009: השנה שבה הפכו הרדיפות הפוליטיות בישראל לעובדה מוגמרת (סמיח ג'בארין, "פרופיל חדש"). הקמפיין הבינלאומי להצלתו, שהחל במאמר של ניב גורדון, הוא גם קמפיין להצלת נשמתם של אזרחי ישראל (ולא של מדינתם; למדינות אין נשמה). האזרחים האלה יכולים להצטרף אליו, אם רק ירצו; והם יכולים גם לעמוד בצד ולשתוק בשעה שגיבור אמיתי, אדם שמייצג את כל הטוב שבהם, נזרק לכלא.

אתר התמיכה בעזרא: >>>

שלשום העליתי פוסט בעניין התעללויות של כוחות הבטחון בתושבים פלסטינים בגדה המערבית, ומהלכי הטרנספר הזוחל של תושבי הכפרים מ"מזרח ירושלים". מגיבה אחת ציינה, בצדק, שגם בתחומי הקו הירוק דוחקת המדינה את רגליהם של אזרחיה הערבים, בשיטה דומה: שלילה של זכויות תכנון קרקע, וצווי הריסה.

באורח פלא הגיע אלי מייל עם דיווח של ד"ר יעלה רענן מן המועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים של הבדואים בנגב. הדיווח, המצורף למטה, מפרט שיטות הצקה קיצוניות שלא היו מוכרות לי עד כה. אני מניח שהדברים היו מוכרים למי שקרוב לעניין; אם יש כאן מקום לפליאה, היא רק על בורותנו, המוכחת שוב ושוב, ביחס לשלל פניו המתעמרות של השלטון.

מאחורי ההתנכלויות לבדואים עומד ראש מועצת עומר, פיני בדש. לתשומת ליבם של הקולגות היקרים שלי, מרצים ופרופסורים באוניברסיטת בן גוריון, תושבי עומר.

————————————————————————————————–

מלחמת פיני בדש נגד תראבין… כל האמצעים כשרים!

יעלה רענן, המועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים. ‏30/04/09

המשטרה מטרידה את תושבי התראבין בניסיון "לשכנעם" להתפנות מהכפר. והסיפורים מהממים.

פיני בדש, ראש מועצת עומר, רוצה את השטח עליו יושב הכפר עמרה-תראבין בכדי להתרחב ולבנות עוד שכונה. השטח כבר סופח לעומר וכבר תוכנן. יש רק בעיה קטנה: יש שם כפר, עם אנשים, שחיים במקום. כפר בלתי מוכר, אחד מתוך 45 הכפרים הבדואים הבלתי מוכרים בנגב.

עד כה הצליח בדש לשכנע בדרכים כאלה ואחרות כשני שלישים של הכפר לעזוב. דרכי השכנוע שלו מספיק מפוקפקת שהדברים היום בדיונים בבית המשפט. אבל בדש לא מחכה לתוצאות המשפט, הוא מוצא דרכים "חוקיות" לשכנע את התושבים לעזוב. למשל השימוש שלו במשטרה בימים האחרונים.

הנה כמה משיטות השכנוע:

* כל יום במשך שבוע וחצי האחרונים נכנסו שוטרים לכפר למשך שעות. עצרו אנשים בכפר, צילמו אותם, רשמו את לבושם, את צבע הנעליים, את שמם והפרטים הנוספים. סתם.

* הצליחו להוציא שני צווי חיפוש לבתים בתראבין. הפכו את הכול בבית. טענו שנרשמו שיחות של הטרדה מטלפונים, והם מחפשים אחר הטלפונים הללו. כעדות אף לקחו מילד בן שלוש את הטלפון (השבור) שלו. בעל הבית הצעיר של אחד הבתים היה עם אחיו בבית חולים באותה השעה. אחיו עבר ניתוח. לאחר שהפכו את ביתו, הבהילו את האישה והילדים, קראו לו אף לחקירה במשטרה. במשטרה הראו לו רשימת מספרי טלפון ושאלו אותו אם הוא מכיר אותם. המום, אמר שאינו מכיר. לקחו לו תביעות אצבעות, צילמו אותו ושחררו אותו לביתו.

* המשטרה נכנסה באחד מהימים הללו לבית בשעת ערב ועצרה ילד בן 8. אמרו – הוא חשוד שהוא גנב. לקחו אותו לתחנת המשטרה. כמובן שללא הוריו וללא עובד סוציאלי… אחרי שעתיים של חקירה העבירו אותו להוריו שחיכו בפחד בתחנת המשטרה לשחרורו של ילדם הקטן.

* באחד הלילות, כשכל הכפר כבר ישן, נכנס רכב משטרה ועשה "סיבובים" בכפר, עם סירנה פועלת. ניסה לייצר פרובוקציה, בכוח.

* ביום שבת הסתובב בכפר נער של הכפר הסובל מפיגור שכלי. באו השוטרים לתפוס אותו והוא ברח, פחד. כמעט דרסו אותו במרדף, ולקחו למשטרה. שם נשאר עצור עד לעמידה בפני שופט ביום למחרת. שוחרר למעצר בית. הטענה: התקרב לטרקטורים…

* נג'יב תראבין הוא פראמדיק העובד בתחנת מד"א של רהט. בדרכו הביתה השבוע נעצר על ידי המשטרה. חיפשו במכוניתו. מצאו תרופות. אהה! חשבו, הנה נוכל להראות שהדבר אינו חוקי! אך מסתבר שהכול חוקי, והתרופות מיועדות להגנה על תושבי הכפר במקרי חירום. אז שאלו אותו השוטרים: "למה אתה לא עוזב את הכפר?" … ממתי שוטרים אמונים על שאלות מסוג זה??!!

* המשטרה שמה מחסום בכניסה לכפר. כל רכב שעובר נדרש לעבור בדיקה של כל הרישיונות, של אורות, של מספר שלדה. כל הבדיקה עורכת כ 20 דקות. בכפר בערך 20 רכבים. מאז יום ראשון לפני שבוע כל רכב עבר את הבדיקה הזו לפחות 10 פעמים…

                   המשטרה עוצרת כל ערבי שנכנס ויוצא מן הכפר שלו

* ובעצם לא כל רכב נדרש לעבור את כל הבדיקות הללו, אלא רק אם נוהג בהם ערבי. נכנסתי לכפר בבוקר יום שני, ואכן, עמד רכב של מג"ב. עברתי אותו, נעצרתי לא רחוק ממנו להסתכל על התיל אשר מקיף את עבודות הבנייה של עומר בתוך הכפר תראבין. והמשכתי לבקר את אנוואר תרבין בכפר. התפלאו אנשי הכפר על כך שלא עצרו אותי. עשינו ניסיון, שלחתי את הרכב שלי עם נהג ערבי. הפעם עצרו אותו… וכל רכב נוסף שניסה להיכנס או לצאת מהכפר עם נהג ערבי, אפילו ח"כ טאלב א-סאנע לא הצליח להימלט מהבדיקה במחסום… הרי גם הוא ערבי.

* אחרי שהמשטרה בודקת את הרכב טוב-טוב, ואת הרישיונות, השוטר שואל את בעל הרכב: "למה אתה לא עוזב את הכפר?"

* בימים האחרונים הגיעו גם המודדים. מודדים את השטח, כאילו אין בתים ואין אנשים. שאלנו מה הם עושים, והם ענו "אנחנו רק מודדים…" האם אינם מבינים שבפעולה זו הם מראים באופן בוטה שהאנשים לא נספרים?

                                                            מודדים את השכונה החדשה של עומר בכפר תראבין

ועוד ועוד סיפורי הטרדות. מהמם.

היכולת הזו, של פיני בדש, להביא משטרה בכדי להטריד, והתושבים חסרי אונים, מרגיזה מאוד. והשאלה הנשאלת היא – לאן הגענו?

בבקשה עשו כל דבר שביכולתכם להפסיק את ההתעללות הזו. כיתבו – מיצאו את החברים שלכם אשר יש להם כוח הדומה לשל פיני בדש, ופנו אליהם. בואו ושבו קצת על יד השוטרים המטרידים את תושבי הכפר במחסום. תשאלו אותם שאלות. יש סיכוי טוב שיצטרכו להביא את הממונים עליהם להתמודד איתכם. אולי מספיק הטרדות של הקצינים האחראים יוריד את רמת ההטרדות של תושבי הכפר…

לעוד פרטים: אנוואר תראבין: 6592004 – 054

יעלה רענן, המועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים: 7487005 – 054

————————————————————————————————–

הערה ראשונה: לכל מי שחושב שתושבי הכפרים הלא מוכרים הם "פולשים" לא חוקיים לקרקעות לא להם, אני מציע להתעמק קצת בתמונה האמיתית.

הערה שניה: אני תוהה אם השימוש הפרטי שעושה בדש במשטרה הוא בכלל חוקי (ודאי ששאלותיהם אינן חוקיות). מה זה, משטרה של אבא שלו? וזה עוד עם משטרה ארצית. שוו בנפשכם שתאושר תכנית העיוועים של שטייניץ להקמת משטרות עירוניות. או אז ישולח הרסן לגמרי, והשריף יוכל לשסות את שוטריו במי שרק יחפוץ.

בזמן שביבי ואחמדינג'אד טוחנים זה את זה עד דק בביקועים גרעיניים, ובזמן שהילרי קלינטון וליברמן סופרים מדינות ועמים, המציאות בשטחים ממשיכה באין מפרע. ככה טוב לו, לכיבוש שלנו: ככל שמפטפטים עליו יותר, כך נוגעים בו פחות.

פעם, לפני שנות דור, כל אחד מן המקרים שיוזכרו כאן היה מזעזע את הארץ. היום חייבים לשרשר אותם באופן מבזקי, מחפיר, כאילו אין הם מסתירים, כל אחד ואחד מהם, נפש וגוף  אמיתיים שנפגעו וזועזעו עד היסוד. אני ממליץ לקרוא את העדויות בגוף ראשון, דרך הלינקים (רובם מאתר "בצלם"). לא חייבים את כולן. תעשו לכם טעימות, פה ושם.

11 במרץ: שוטרי מג"ב שברו את ידה של פלסטינית בת 57 שניסתה ללכוד חמור נמלט (בתצלום: חלימה עבד רבו מוחמד א-שוואמרה, הפצועה).

14 במרץ: שלושה פלסטינים מבקשי עבודה מכבר סעיר מנסים להסתנן דרך המחסומים והחומות במזרח ירושלים. שתי קבוצות נפרדות של שוטרי מג"ב, מעבירות אותם לילה של מכות והתעללויות.

2 באפריל: חיילים הלמו עם צינור בראשו של פלסטיני שטייל בים המלח.

4 באפריל: חייל תקף והיכה נהג אמבולנס בתפקיד, ומנע ממנו לפנות אדם שקיבל התקף לב.

10 באפריל: מתנחלים מחוות מעון היכו במקלות ואבנים פלסטינית הרה בחודש שמיני.

26 באפריל: חיילים היכו באגרופים ובקתות רובים 6 פלסטינים מהעיירה דורא ומנעו מהם אוכל.    

28 באפריל: שוטרי מג"ב היכו שני סטודנטים פלסטיניים במחסום כפר ג'בע.

יש להם, ב"בצלם", עמוד שלם כזה, שנגלל ונגלל בלי סוף, תחת הכותרת "מכות והתעללויות". הדגימה הזאת, מן החודשיים האחרונים, מכסה בקושי חצי מסך מחשב.

אחרי המכות, גירוש

דו"ח חדש של OCHA, המשרד לתיאום עניינים הומניטריים של האו"ם, חושף את את פרצופו של הכיבוש במזרח ירושלים. השיטה מוכרת מקדמת דנא: קודם לא נותנים אישורי בניה לפלסטינים, ואחר כך מוציאים צווי הריסה לבתים שהם בונים ללא אישור, בלית ברירה.

כמה נתונים. רק 13% מן השטח שסופח לירושלים ב-1967 מוקצה לדיור פלסטיני, ורובו כבר בנוי. להתנחלויות היהודיות מוקצה שליש מן השטח המסופח. מדי שנה נוצר מחסור של עוד 1,100 יחידות דיור לתושבים הפלסטיניים. כרגע, תלויים ועומדים לפחות 1,500 צווי הריסה נגד בתים פלסטיניים. אם ימומשו, ייעקרו מביתם כ-9,000 בני אדם (כמעט מחציתם ילדים).

המשמעות של כל זה ידועה וכתובה על הקיר, גם אם לא בדו"ח של OCHA: מדינת ישראל מבצעת טרנספר זוחל בשטחים הכפריים הנרחבים שמכונים, באופן מתעתע, "מזרח ירושלים". זה עבד בעיר העתיקה בחברון וזה גם עובד בירושלים. הרי צריך לפנות מקום לשכונות היהודיות שנבנות מעבר לקו הירוק, גם בימים אלה, כמו ההתנחלות שנבנית עכשיו בלב שכונת ערב א-סוואחרה.

הכפרים הפלסטיניים ממזרח לירושלים לכודים בחומת ההפרדה ומנותקים מכל צינורות החיים שלהם (פרנסה, בריאות וחינוך). כדי לחיות, צריך להסתנן לעבודה מערבה. בדרך חוטפים מכות רצח ממג"ב, וכשחוזרים הביתה, מחכים לך הבולדוזרים של עיריית ירושלים. אחרי כמה שנים כאלה, המסר מובן.

עדכון: ראיון עם פעיל "פרופיל חדש", שמסביר יפה את מטרות הארגון ומדוע הממסד חושש ממנו.

השר לבטחון פנים: העם בדיכּי. האבטלה גואה, שביתות בכל יום, האיראנים והצפון-קוריאנים עם האצבע על הפצצה.
מפכ"ל המשטרה: אל תשכח את השבוי ההוא.
השר לבטחון פנים: מי זה?
הפצ"ר: פליט, שמיט. משהו כזה.
השר לבטחון פנים: לא חשוב. מה שחשוב זה להעלות את המוראל. הגענו ליום הזכרון לחללי צה"ל, בקצב הזה אנשים יתחילו לקפוץ מהגגות. חייבים עידוד. אור בקצה המנהרה.
מפכ"ל המשטרה: ג'ניפר הדסון בהריון.
השר לבטחון פנים: לא מספיק מרגש. עוד משהו?
הפצ"ר: ניקול קידמן קנתה ארבע אלפקות.
השר לבטחון פנים: (מעסה רקותיו בלאות)
מפכ"ל המשטרה: יש לי, יש לי!
השר לבטחון פנים והפצ"ר (ביחד): נו?
מפכ"ל המשטרה: זוכרים שפתחנו בחקירה נגד "פרופיל חדש" לפני חצי שנה?
השר לבטחון פנים והפצ"ר (ביחד: פיהוקים מקיר לקיר)
מפכ"ל המשטרה: אז למה שלא ניכנס בהם עכשיו? פשיטה נועזת על הבתים, החרמת מחשבים וחומר הסתה…
השר לבטחון פנים (מתפרץ בהתלהבות): כותרות מחמיאות: "נלחמים בהשתמטות"! איזה עיתוי מושלם.
הפצ"ר (בכובד ראש, בקצב הכתבה): יש כאלה שנתנו את חייהם למולדת, ויש כאלה שתוקעים פגיון בגבה.
מפכ"ל המשטרה (מצטרף): יש חללים, ויש משתמטים.
השר לבטחון פנים (מסכם): שכול וכישלון.

(מתוך דיוני "הוועדה לביצור המוראל הלאומי", יום הזיכרון לחללי צה"ל, תשס"ט)
—————————————————————————————————
ההתנפלות של "רשויות אכיפת החוק" על תנועת פרופיל חדש היתה כתובה על הקיר כבר יותר מחצי שנה. שני מהלכים התלכדו בה.

המהלך הראשון, אי סובלנות ממוסדת כלפי דעות שחורגות מהקונצנזוס מאז "עופרת יצוקה", ממהרות הרשויות להתנכל ולהטיל אימים על קבוצות שלמות בחברה הישראלית. זה התחיל במעצרים המוניים של ערבים שהפגינו נגד הפלישה לעזה (מעניין כמה הרשעות ייצאו מתוך 700 המעצרים), מעצר המפגינים (ביניהם לאה שקדיאל) בבאר-שבע, המשיך בקמפיין ה"אין נאמנות – אין אזרחות", שחרור הרסן של מפזרי ההפגנות בבילעין ונעלין, מעצר ההפחדה של במאי התיאטרון היפואי סמיח ג'בארין, ועכשיו, "פרופיל חדש".

המהלך השני, ביוזמת הפצ"ר והרמטכ"ל, הוא "מלחמת חורמה" על ה"משתמטים" – שם קוד שמסתיר בתוכו אלפי מועמדים לגיוס שהצבא משמיט מסיבותיו, אך מעדיף להציגם כרכיכות, מן הטעם השגור של תחזוקת הזיקפה הלאומית. וזכורות לטוב הבנות שמצהירות על דתיותן ונחשפות, במצלמות המעקב של מצ"ח, בחילולי שבת מסמרי שיער.

"פרופיל חדש" איננה תנועה שמטיפה להשתמטות, ויעיד על כך האתר שלה. זו תנועה בעלת אג'נדה רחבה ועמוקה, שמטרתה העליונה היא הפקעתה של החברה האזרחית בישראל מידי הצבא ושלוחותיו השונות, והחזרתה לידי הבעלים הריבוניים שלה – האזרחים. בנוגע לשירות הצבאי, גורסת התנועה שיש להפכו לרשות ולא לחובה, עמדה שרבים שותפים לה, אך יש בה איום ממשי על מי שחרד לפריבלגיות של היהודים בישראל וכבר מתקשה לדמיין מה קושר אותם זה לזה מעבר לזכרונות משותפים מהטירונות וכתמי שמן רובים באצבעות.

אם הייתי צריך להצביע על הפגם החמור ביותר בתרבות הישראלית של העשורים האחרונים, בלי ספק היה זה ההשתלטות הבלתי נסבלת של ערכים, אורח חשיבה ותרבות ניהול צבאיים. זאת בנוסף על פולחן המוות וההקרבה שצבא הלאום מטפח. על כן, "פרופיל חדש" עוסקת בתיקון החשוב ביותר לחברה.

על זה, כמובן, צריך להיענש.

ספק גדול אם יש בפעילותה של "פרופיל חדש" עבירה על סעיף 109 לחוק העונשין ("מי שהסית או שידל אדם החייב בשירות בכוח מזויין שלא ישרת בו או שלא יתייצב לפעולה צבאית…"), אבל גם אם יש – היום שבו יורשעו חבריה בדין יהיה יום שחור במיוחד לדמוקרטיה הישראלית ("שחור" כבר עברנו, נשאר רק "שחור במיוחד"). אני מניח שאני ואנשים אחרים נהיה הבאים על הכוונת. אין טעם לצטט שוב את דברי הכומר מרטין נימולר ("כשהם באו לקחת את היהודים…"), המסכמים יפה כיצד עוולות של מעטים מתאפשרות הודות לשתיקה של רבים.

המרחקים מתקצרים; פעם רק פלסטינים בשטחים, אחר כך גם ערבים ישראלים, אחר כך גם אזרחים זרים, ואז תורם של האנרכיסטים, ולבסוף סתם שמאלנים. גם השיטות מתקצרות: שיחות "אזהרה" עם השב"כ, מעצר ושחרור מיידי, מעצר לשבועיים, מעצר בית בלתי מוגבל, ירי גז, ירי גומי, ירי חי, כינון עקיף, כינון ישיר.

ההמתנה הזאת מוציאה לי את המיץ. תירו לי כבר רימון גז בראש ונגמור עם זה.

מתי שמואלוף: אי אפשר שלא לסרב
חנה בית הלחמי: כבר לא נותר אף אחד