הרשימה הזאת מתחילה ביין, ושלא כמו הפתגם, סופה לצער לבב אנוש. היא מתחילה במשהו קטן מאד, שולי לכאורה, ויוצאת ממנו אל דבר כללי ועמוק מאד בחיינו. היא משקפת, ואולי גם מבססת, את הרעיון שהאמת הלא-צפויה תמיד חבויה במובן מאליו, בפרטים הטריביאליים, כה טריביאליים שהם חומקים מן העין ומן השכל.
דקארט צדק: אין תחליף לספק.
הנה למשל טקסט נטול ספקות, שהופיע ב-ynet לפני כחודש.
"הפעם אני בגוש עציון, וכדי להיות פייר עם כל מי שהולך לתקוע כאן טוקבק שלא קשור ליין, אומר כבר מראש שחבל לו על הזמן. שיקח ספר היסטוריה לכתה ז', איפה שמדובר בו על מלחמות השחרור והעצמאות, וילמד. אם נשים את הקלפים על השולחן אז נכון שלא חסרות צרות שמגיעות מכל מיני בנות עין, אבל יש ויש, ובזאת תם החלק ההסטורי-מדיני של שיחתנו להיום."
הכותב הוא שגיא קופר, וכך נפתחת כתבתו על יינות גוש עציון. כדרכו של קופר, הכתבה יסודית, מעמיקה ומשעשעת. למי שלא יודע, קופר הוא ידען גבינות ויין מופלג, שידיעותיו נפרשות החל מן המבנה המולקולרי של גבינת הצ'דר, דרך הסטורית גידול הלתת שממנה מיוצרת הבירה הבלגית וכלה בהרכב הקרקע האידאלי לגידול כרמים ליין בורדו. הוא גם עורך אתר היין והאלכוהול "בקבוק".
במלים אחרות: שגיא קופר מבין במה שהוא כותב. לא צריך לקרוא יותר משלוש רשימות שלו כדי להתרשם: הבנאדם שולט בעובדות.
העובדות של היין, כלומר. נחזור לציטוט בעניין גוש עציון. למעשה, מדובר בטקסט רומזני וסתום. נחוצה עבודה פרשנית. אני מניח שלו היינו מטריחים את קופר לפרש את דבריו, היה אומר בערך כך: תראו, בשנות ה-40' היתה התיישבות יהודית בגוש עציון. במלחמת העצמאות נפלו יישובי הגוש בידי הלגיון הירדני לאחר קרב גיבורים שהסתיים בטבח. בעקבות מלחמת ששת הימים, חודשה ההתיישבות היהודית בגוש. חזרנו לשטחים שהיו שלנו. לא כיבוש ולא נישול.
ואת כל זה, מזכיר לנו קופר, תוכלו לקרוא בספר הסטוריה לכתה ז'.
כאן מתעוררות שתי שאלות. האחת, ספר הסטוריה ישראלי או פלסטיני? ובניסוח אחר, מה הקשר בין מה שכתוב בספר הסטוריה לכתה ז' להסטוריה האמיתית? שאלה שניה: למה חשוב כל כך לקופר להבטיח לקורא שגוש עציון "שייך לנו"?
נתחיל בשאלה השניה. מבין השורות עולה העמדה המתגוננת-מצטדקת הבאה. אני, שגיא קופר, בעיקרון נגד נישול פלסטינים מאדמותיהם. לו היה לי ספק שיקבי גוש עציון הוקמו על אדמה שנגזלה בכוח – לא הייתי מעלה על דעתי לכתוב עליהם. כלומר, אני מניח לשיקולים מוסריים להשפיע על החלטותי המקצועיות. אני לא עיוור למחיר האנושי שכלכלת ההתנחלויות גובה מן הצד הפלסטיני.
אבל כאמור, ביררתי (בספר הסטוריה לכתה ז') וגיליתי שאין מה לדאוג. השטח שלנו.
אלמלא היה זה הלך המחשבה של קופר, קשה להבין מדוע בחר לפתוח את הרשימה בציטוט שהובא לעיל. מה אכפת לקורא מההסטוריה של גוש עציון? הקורא נכנס לכתבה כדי להתבשם מן היינות של הגוש, לא מן הריחות הרעים שנודפים מן ההסטוריה שלו.
כנראה שלקופר כן אכפת. עובדה שהוא מסביר ומצטדק.
בשלב זה, אומנם, מתעורר ספק קל לגבי אמינותו של ההסבר, בהתחשב בכך שרק חודשיים לפני כן קופר לא בחל בכתיבת ביקורת דומה על יינות ברקן. הביקורת ההיא אפילו לא נדרשה לפתיח המצטדק; וכי מה ניתן כבר לומר – נא עיינו בספרי ההסטוריה של כתה ד', שלפיהם היתה מושבה יהודית בברקן בשנות ה-30'?
ועוד ניתן לשאול: אם זכותם ההסטורית של תושבי הגוש הצדיקה את החזרה אליו – מה לגבי זכותם ההסטורית של תושבי מנשייה וטלביה? האם קופר דוגל בזכות שיבה אוניברסלית?
נניח לכל זה ונחזור לשאלה הראשונה: מה הקשר בין מה שכתוב בספר הסטוריה לכתה ז' להסטוריה האמיתית?
אין קשר. הדברים ידועים (למי שחפץ לדעת), ולפני שבועיים אף סוכמו באופן מאיר עיניים בכתבה של עקיבא אלדר ב"הארץ". כיוון שמדובר במיתוס של ממש (המצור על גוש עציון, שיירת הל"ה, הלוחמים שמסרו את נפשם, השבויים), כדאי להתוודע אל העובדות – שניה לפני שלוגמים מן היין העציוני.
ארבעה יישובים היו בגוש ההסטורי: כפר עציון, משואות יצחק, עין צורים ורבדים. שטחם הכולל היה כ-10,000 דונם. שטחו של גוש עציון כיום הוא כ-70,000 דונם. סך האדמות השייכות למועצה האזורית גוש עציון הוא 280,000 דונם.
כלומר: שטח הגוש כיום הוא פי 7 משטחו ההסטורי, ושטחו המתוכנן הוא כמעט פי 30 מן הגוש ההסטורי. הערים אפרת ובית"ר עלית, מן היישובים הגדולים בגדה, מצויות לחלוטין מחוץ לשטח ההסטורי של הגוש.
על זה היה ביבי משיב: נו, ריבוי טבעי.
הבעיה היא שהריבוי תופס רק לגבי השטח של היהודים (וככה השיטה עובדת). שהרי שטחי המחיה של הפלסטינים – תושבי האזור עוד לפני 1948 – רק הצטמצמו מאז. ומכל מקום, הטענה שלפיה זכויות מקרקעין יכולות לצמוח להן כך, פי 30, במהלך השנים, היא טענה מופרכת, ממש כמו הטענה שאם קניתי 3 חולצות בחנות הלבשה, תוך שנה מוקנית לי בעלות על כל המדף.
מה שמעניין הוא שאת הטענה המופרכת הזאת אף אחד בעצם לא טען. כלומר, לא קופר ולא תושבי הגוש יאמרו באופן מפורש שזכויות הקרקע מ-1948 צמחו באופן חוקי פי 30. זאת קדם הנחה, לא טענה; קדם הנחות אינן פתוחות לדיון ועל כן אי אפשר לסתור אותן.
מה שכן נאמר, בפועל, הוא זה: היינו בגוש, חזרנו אליו, והוא שלנו. ככה זה, ולעזאזל העובדות.
ובכל זאת, למי שמתעקש, ע"ע ספר הסטוריה לכתה ז', שם שם.
מה שאותי מעניין בכל הסיפור הזה הוא היכולת המעוררת השתאות של שגיא קופר להיות בו-זמנית שני אנשים שונים לחלוטין. בכל הקשור ליין ואוכל – לקטן עובדות קפדני, בעל השכלה מהממת ממש; ובכל הקשור לשטחים – הבה נאמר בעדינות, נבער מדעת.
איך זה יכול להיות? עובדה, יכול. כאן המקום להבהיר ששגיא קופר הוא רק דוגמה, כמובן, ואין לי דבר אישי נגדו. למעשה, הנה גילוי נאות: בילדותי הרחוקה שגיא ואני גרנו באותו רחוב. לא היינו חברים, כי הוא גדול ממני בכמה שנים, אבל יש לי רק זכרונות טובים ממנו (הוא היה שחקן פינג פונג מצוין). מאז חלפו יותר מ-25 שנה, שבהן לא התראינו אפילו פעם אחת. מן הכתיבה שלו אני למד שהוא אדם לבבי וחריף. הביקורת הנוכחית רק משתמשת בו כדוגמה מייצגת.
מייצגת מה? מייצגת סוג של סכיזופרניה אפיסטמית בשמאל הישראלי. אתה פוגש את האנשים האלה מכל עבר. רחבי השכלה, סקרנים, יודעים הרבה מעבר לממוצע בתחומים שמעניינים אותם, יודעים דבר או שניים על הפער בין מיתוס למציאות, לא מקבלים כמובן מאליו את דבר השררה, יודעים לחשוב בעצמם.
עד שזה מגיע לשטחים. ושם – כל התועפות הללו נגוזות, ובמקומן צץ תועמלן שלטוני שהוא ההיפך הגמור מכל מה שהם: שטחי, לא מברר עובדות, מדקלם ססמאות, מנפנף ספקות, יודע הכל מראש ואין דרך לחדש לו דבר.
שתי נפשות סותרות, חיות בכפיפה אחת. פלא קליני.
דמו בנפשכם שהייתי שולח לשגיא קופר עלון פרסומי ובו הייתי מצהיר שהיקב שלי הוא היחידי בעולם שמייצר את היין ששתו הפיניקים לפני 3,000 שנה. אבל בדיוק אותו יין. סביר להניח שקופר היה מגחך ומשליך את העלון שלי לזבל.
אבל את ספר ההסטוריה מכתה ז' והקשקושים שלו על גוש עציון הוא לא משליך לזבל, אלא מצטט ביראת קודש. הנה הסכיזופרניה.
באיזשהו מקום אתה חושד שהיחס האגבי, הלא-מתעניין בעליל בעובדות הכיבוש, שאופייני לחלקים נרחבים בשמאל, אינו שונה מהותית מן היחס של הימין. קלף את שכבתו החיצונית, ואתה מגיע אל הליבה האדנותית שלו, מעבר לכל העמדות הפנים.
זה הולך בערך ככה.
אני יודע את העובדות, והן לצידנו.
לא לא, העובדות לצידנו, זה בדוק.
טוב, אולי העובדות הן קצת אחרות, אבל מה זה חשוב?
אוקיי, העובדות הפוכות. אבל הארץ שלנו, לא?
תפסיק כבר לבלבל לי את המוח עם העובדות, טוב?
אנחנו כבר יושבים כאן, ואין לנו כוונה להתפנות.
עובדה.
עכשיו, המטרה של התרגיל הנוכחי היא לא להפוך את לוגמי היין העציוני למחרימי התנחלויות קנאים. המטרה שלי צנועה הרבה יותר: להכניס בהירות ומעט כנות לכאוס האידאולוגי שמסתחרר בראשו של השמאלן המצוי.
הייתי רוצה לשמוע, באופן גלוי, מאנשים כמו קופר, שאין להם בעיה לרכוש יין מגוש עציון ובכך לחזק את מפעל ההתנחלויות. כלומר, הייתי רוצה לשמוע את זה מהם אחרי שהם כבר הפנימו שגוש עציון (ולפחות 85% ממנו) הוא התנחלות. שלא יספרו לעצמם ולי סיפורים. שיגידו גלויות: כן, זה כיבוש, ואני שלם עם המחיר שלו. שווה לי לנשל פלסטינים מאדמתם בשביל לספק את צרכי הארומה והעפיצות השוטפים שלי.
קחו דוגמה מעוזי ארד, היועץ לביטחון לאומי, שעל השאלה מדוע יש להשאיר את הגולן (שטח כבוש, כזכור) בידינו, משיב בפשטות: "מצורכי מים, נוף ויין". צריך להוריד את הכובע בפני אדם כזה, שפיו וליבו שווים. אני אומר את זה בלי שמץ ציניות; נחוצים לנו עוד עוזי ארדים בשמאל. אנשים שמבינים עד הסוף את מחיר העמדות הפוליטיות שלהם.
כי זאת אחת המחלות הכרוניות של השמאל – הנתק בין האידאולוגיה למעשה, בין ההבנה השכלית לבין ההתנהגות היומיומית. בעוד שהימני הממוצע מבין היטב שבשביל למנוע פינוי התנחלויות צריך להתעמת עם המשטרה, ולשתול משת"פים בצמרת צה"ל, ולהציב שלושה קרוואנים על כל אחד שמפונה – השמאלני הממוצע לא מבין שהמינימום שהוא נדרש לעשות כדי להתנגד להתנחלויות הוא להפסיק לממן אותן מתקציב הפנאי שלו. עד כדי כך מגעת הבוסריות הפוליטית שלו.
ואם השמאל לא מסוגל להתנתק, פיננסית ומקצועית, מההתנחלויות – איזו הצדקה יש לו לצפות מהשלטון לעשות זאת? אם אתה ממשיך לרכוש ירקות שגדלים בשטחים, וקונה מוצרי אלקטרוניקה שמיוצרים בשטחים, וסוחר עם קבלנים שבונים בשטחים – מה אתה מלין על ממשלתך?
אפילו שרי אריסון הבינה: הכיבוש מתחיל בתוכנו.
אבל מה כבר יועיל החרם הפרטי שלי, אתה תוהה. ומה מועיל הקול הבודד שלך בקלפי? ומה מועילה ההצטרפות הבודדת שלך להפגנה "למען השלום"? מה מועילה כל פעולה פוליטית של אדם בודד?
אולי אתה לא בודד? עלה בדעתך פעם ש-50 אלף אזרחים שמחרימים את ההתנחלויות יתרמו לשלום יותר מ-500 אלף אזרחים שהצביעו "קדימה"?
אוקיי, נניח שחשבת על כל זה, ועדיין הגעת למסקנה שפשוט לא מתאים לך להחרים את ההתנחלויות וכל מה שקשור בהן. יותר מדי טרחה, יותר מדי שיבושים לאורח החיים שאליו התרגלת.
זכותך המלאה. בקשתי היחידה היא שמרגע זה תכיר בכך שאתה דוגל במדינה דו-לאומית.
כי ככה זה. אי אפשר להמשיך לתמוך בהתנחלויות באונה אחת של המוח ובאונה השניה לפנטז על שתי מדינות לשני עמים. כי כבר אין טריטוריה למדינה הפלסטינית, ואין טריטוריה כי ההתנחלויות כל הזמן מתרחבות ומתחזקות, והן מתרחבות ומתחזקות גם בגללך.
וכבר היום אנו נמצאים רגעים מועטים לפני שהמסך יורד על האופציה של שתי מדינות לשני עמים. אולי הוא כבר ירד. עם 300,000 מתנחלים ושום גורם פוליטי באופק שמסוגל להניע מהלך לאומי של נסיגה והתכנסות לקו הירוק – בהחלט יכול להיות שכבר איחרנו את הרכבת.
והתחנה הבאה היא מדינה דו-לאומית.
אה, שכחתי שאפשר לעצור בתחנה צדדית ולהיתקע בה: מיסוד האפרטהייד. לא יוצאים מהשטחים, וממשיכים להחזיק 3 מיליון פלסטינים ללא זכויות אזרח בסיסיות. בלי הגבלה. עד ההתפרצות הבאה. ובעצם, גם אחריה.
אז תמשיך לשתות את היין שלך, באמת, אני לא רוצה להפריע. אתה תתלבט לך בין "תשבי" ל"ברקן" ל"גוש עציון", ובינתיים יתלבטו תושבי קרואת בני-זיד בגדה המערבית אם להזמין מכלית מים, להביא ג'ריקנים על חמור, או פשוט להסתפק בטיפות הארעיות שמטפטפות אחת ל-10 ימים מברזיהם החרבים. ישראל מצמיאה את הפלסטינים, שמעת על זה? הבה נדייק: רשות המים ו"מקורות" מצמיאות אותם: שואבים את המים שנאגרו בשטחי הגדה ומזרימים אותם להתנחלויות. לשם מה? למשל, להשקיית כרמים. הרבה מים צריך כדי לייצר יין.
אז תשתהה קצת על הרגע המענג הזה, שבו מתגלגלת לגימת היין על לשונך, ותחשוב על הדרך שהיא עשתה, ועל השורה הארוכה של האנשים, המובסים מצד אחד והמנצחים מצד שני, שהעבירו אותה מיד ליד עד שנחתה על שולחנך, ממש צמוד לספר ההסטוריה לכיתה ז', שעדיין מונח שם, ושבו אתה מעלעל מפעם לפעם.
סליחה, לא שמעתי, יהונתן. את יכולה להרים את קולך, רונית? יהושע, אורלי, מה הבעיה?
אהה. כמובן. קראתם כבר את כל הדו"חות והעדויות. איך יכולתי בכלל לחשוד שלא קראתם. אתם אנשים רציניים, לא סתם שולפים מודעת ענק מהשרוול בלי לברר את העובדות קודם לכן.
אז אם קראתם ונודעה לכם האמת – למה אתם ממשיכים לדרוש "לדעת את האמת"? יכול להיות שאתם פשוט לא מאמינים ל"אמנסטי" ו"בצלם"? יכול להיות שכולכם כאחד, שמאלנים מושבעים שכמוכם, סומכים על מילה של חייל צה"ל יותר מאשר על מילה של אזרח פלסטיני או בריטי?
ממה נפשכם. יותר מחצי שנה חלפה מאז הטבח שביצעה ישראל בעזה. במהלכו ומיד לאחריו הצטברו הררי עדויות – הרים שלמים, אריאל! – שישראל מבצעת פשעי מלחמה חמורים נגד אוכלוסיה אזרחית חפה מפשע; מחריבה בתים על יושביהם; שורפת אנשים בזרחן; יורה על מניפי דגל לבן; מפגיזה בתי ספר ובתי חולים.
עשרות עיתונאים מכל העולם באו וצילמו וראיינו. לקורבנות היו שמות, לנפגעים היו כוויות שהיה אפשר לצלם, אנשי כוחות הצלה ואנשי אונר"א מסרו עדויות, היו תאריכים לארועים, עד רמת השעה המדוייקת, לפעמים היה גם זיהוי של היחידה הצה"לית שפעלה בשטח. היו עדויות פיזיות, שרידי פגזים (זרחן וגם פלאשט, שכחתם את הפלאשט, אבישי), מחסני מזון מופצצים, ערימות של גופות על מגרש מסדרים.
ועכשיו נזכרתם? בגלל כמה עדויות חיילים אנונימיות, בלי שם ומקום ותאריך, שבחלוף הזמן מאז האירועים אין שום דרך לאמת אותן, שרובן למעשה נוראיות הרבה פחות מן העדויות שהתפרסמו בזמן אמת?
אפילו אנגלית לא היה צריך לדעת. במשך חודשים תמימים פירסמה עמירה הס ב"הארץ" עדויות מצמררות, מדוייקות הרבה יותר מן העדויות של "שוברים שתיקה", על מה שהתרחש בעזה.
אז מה קרה? רק בגלל שזה יצא מהפה של "הילדים שלנו", ילדי הזיג-זג שלנו, דוד? פתאום זה הפך שווה בדיקה?
מה פשוט יותר מלדרוש שרשויות החוק בישראל יבקשו לקבל לידיהם את התחקירים והעדויות שכבר קיימים? שיפתחו בחקירה על בסיס הממצאים הוודאיים שכבר קיימים, שאין כל סיכוי לוועדת חקירה ישראלית להגיע אליהם בכוחות עצמה? בתור התחלה, מה יותר פשוט מלדרוש מישראל לשתף פעולה עם ועדת החקירה של האו"ם, שלא קיבלה אפילו רשות להיכנס לארץ ולראיין את נפגעי הקסאמים בצד שלנו?
סילחו לי, אורנה וארי, סילחו לי עמיר וסמי. סילחו לי אם קשה לי לקנות את התשוקה הזאת ל"אמת", כשהיא מגיעה בעיתוי הזה, באופן הזה, ומהסיבות האלה.
לא תשוקת האמת מדברת מגרונכם, אלא תשוקת ההתמרקות. יותר מכל אתם חפצים לקבל גושפנקה רשמית לדימוי העצמי-קולקטיבי הזה שאין לסדוק אותו: אנחנו מוסריים, וההוכחה – שאנחנו בודקים את עצמנו כל הזמן. אפילו שתמכנו במבצע בהתלהבות בימיו הראשונים (זוכר, עמוס, את המאמר ההוא ב"ידיעות אחרונות"?).
לא, לא תמימות עומדת מאחורי הציפיה שלכם שחקירה ישראלית תוציא לאור איזו אמת חבויה על "עופרת יצוקה". לא תמימות משיאה אותכם לחשוב שפתאום, מול המיקרופונים של וינוגרד וגביזון, יתחילו חיילים "לזמר" על חבריהם לפלוגה שקצרו נשים וילדים במקלע כבד. ילשינו שמפקדיהם הנחו אותם "להוריד שורת בתים" בלי חשבון.
yeah, right. אני כבר רואה את החיילים עומדים בתור המלשינים.
לא תמימות, כי אם ידיעה דקה ומחוכמת. ידיעה שועדת החקירה הזאת, אם אומנם תקום, לא תחשוף במסקנותיה שום פשע מלחמה; לא תמליץ להדיח שום קצין בכיר; לא תצביע על שום ליקוי יסודי במוסר הלחימה של צה"ל. לכל היותר, ייצאו מתחת ידה כמה המהומים משפטיים, מהוקצעים היטב, על הצורך להטמיע במפקדי וחיילי צה"ל "ערכי לחימה" ברורים יותר.
ביבי לא מבין, ועם ישראל גם לא מבין: מה, כבר אסור לנו לבנות בתחומי עיר הבירה שלנו? הרי גם תושבי מזרח העיר חופשיים לרכוש דירות במערבה, היתמם לו ראש הממשלה (אופס, טעות, כלומר שקר גס. לא נורא, הציבור כבר אכל את זה והפנים).
ההנחה המובלעת כאן היא שירושלים היתה מאז ומעולם מרחב אורבני רציף והדוק, שרק הגויים הארורים רוצים לתקוע טריז באמצעו, בין מערב למזרח. משהו כמו ברלין שלפני נפילת החומה: שני צדדים של עיר אחת, שמייחלים להתאחד כימי קדם.
העמדה הזאת נשענת על בורות (אצל מי שלא יודע) ועל ציניות (אצל מי שיודע). שהרי "מזרח ירושלים" היא פיקציה – גיאוגרפית, משפטית ואורבנית. אין חיה כזאת. הנה הסבר קצר מתוך אתר "בצלם":
"מאז 1948 ועד יוני 1967 היתה ירושלים חצויה לשניים: העיר המערבית, שהשתרעה על כ-38,000 דונם והיתה בשליטת ישראל, והעיר המזרחית, שהשתרעה על כ-6,000 דונם והיתה בשליטת ירדן. ביוני 1967, לאחר מלחמת ששת-הימים, סיפחה ישראל כ-70,000 דונם לגבולות המוניציפליים של ירושלים המערבית והחילה עליהם את החוק הישראלי. השטחים שסופחו כללו לא רק את העיר המזרחית בגבולותיה תחת שלטון ירדן, אלא גם כ-64,000 דונם נוספים, שרובם היו בשטחם של 28 כפרים בגדה המערבית ומקצתם היו בשטח המוניציפלי של בית-לחם ובית-ג'אלה. בעקבות הסיפוח שולש שטחה של העיר המערבית, וירושלים הפכה לעיר הגדולה ביותר במדינת ישראל. עד 1967, אם כן, לא היווה רוב שטחה המוניציפלי של ירושלים, בגבולותיה היום, חלק מירושלים דאז (מערבית או מזרחית), אלא חלק מהגדה המערבית, שנכבשה במהלך המלחמה."
מה שפוליטיקאים ישראלים מכנים "מזרח ירושלים" הוא ברובו מרחב כפרי מבוזר, עצום בממדיו, שבינו לבין "עיר" אין דבר וחצי דבר.
התפקיד העיקרי של המותג "מזרח ירושלים", שהפך למטבע לשון כל כך שחוקה עד שאין מהרהרים בו יותר, היא לקבע את הדימוי הכוזב של "חצי עיר" המופרדת באופן מלאכותי מחצייה המערבי. במלים אחרות, מכבסת מלים: מצד אחד נכנסת מדיניות נישול והשתלטות על קרקעות פלסטיניות, מצד שני יוצא דימוי של סוגיה מוניציפלית "נייטרלית" ותמימה.
הפוליטיקאים (מימין ומשמאל) משננים את זה, התקשורת ממחזרת את זה, והציבור אוכל לתיאבון. רק העולם, עקשן שכמוהו, מתעקש לראות ב"מזרח ירושלים" את מה שהיא: שטח כבוש, שבו פלסטינים אינם רשאים לבנות, ואם יעזו לצאת ממנו – יאבדו את תושבותם.
שקר "המאחזים הבלתי-חוקיים"
ארבעה שקרים במחיר של אחד.
ראשית, כל הבניה בשטחי הגדה המערבית איננה חוקית על פי המשפט הבינלאומי.
שנית, חלק ניכר מן הבניה היהודית בשטחים נעשה על קרקע פלסטינית פרטית – כלומר, הוא בלתי חוקי גם על פי המשפט הישראלי.
שלישית, כל המאחזים (יותר מ-100) בלתי חוקיים, ולא רק אלה שהוקמו אחרי מרץ 2001, התאריך הקובע לפי מפת הדרכים.
ובעצם, כמו שכל ילד יודע, הכל "חוקי". הכל קיבל אישורים, ישירות משר הביטחון או ממשרד המשפטים, שמקרקרים עכשיו בחומרה, "חייבים לפנות, חוק זה חוק". כלומר, הכל חוקי ולא חוקי בעת ובעונה אחת.
כך שפסטיבל המאחזים הבלתי נגמר, המלווה את חיינו קרוב לעשור שלם, חייב להותיר כל רודף שלום אמיתי אדיש. תרגילים בפינוי, אלפי חיילים ושוטרים, החזיונות ההיסטריים המוכרים של בני נוער נאחזים בצרחות בגג פח מתמוטט, נערות חסודות נגררות למעצר – כל זה הצגה טובה לחודשי הקיץ. רק מי שמוחו נמס לגמרי בחום הקיץ עשוי לראות במחזות האלה תפנית פוליטית משמעותית.
זאת המציאות: ספין מורכב ועצום, שבו יד מתנחלת לוחצת יד בטחונית לוחצת יד צבאית לוחצת יד משפטית לוחצת יד עיתונאית, וכולן מתחככות בהנאה מאחורי גבו של הפריץ האמריקאי. מפגן מעורר סלידה של כזב וצדקנות, שמטרתו היחידה היא זאת: לשמר את מפעל ההתנחלויות על כנו ולסכל כל סיכוי לחלוקת הארץ.
"המלחמה הקרה כבר לא היתה בשיאה אבל עדיין היה חשש. ופה אתה מוקף באנשים הכי אינטליגנטים ועושה את העבודה הכי דרמטית שיש. אתה עוסק באסטרטגיה גבוהה שאינה מופשטת, אינה מנותקת מהמציאות. הרמן קאהן דיבר על Wargazm. על הריגוש המצמרר לשמוע רעם של טילים מזנקים מסילון. אני לא חשתי כך. אבל היתה איזו קרביות אינטלקטואלית. בווייטנאם היתה מלחמה ללא גלורי ואילו בעבודה שלנו היה גלורי. אנשים בחולצות לבנות ישבו בחדרים ממוזגים ודיברו על Megadeath. היה בזה סוג מסוים של גבריות. היתה תחושה שאתה בחזית של האסטרטגיה והאינטליגנציה של המאה ה-20."
"מה הכי צרם לך במבצע הזה?
צרם לי? היו הרבה דברים. קודם כל ההרס, הירי הזה, באנשים חפים מפשע. השוק הזה של, עם מי אני משרת. חברים שלי, באמת, וככה הם מתנהגים. זה פשוט מדהים, לא נתפס. מחיר ההשתמטות. יש לך את כל השמאל הקיצוני שלא מתגייס, מסיבות כאלה ואחרות, או משרת קרוב לבית, וככה הפלוגות הלוחמות שלך נראות. מה איכזב אותך מהחבר'ה שהיו איתך? הם עדיין חברים.
הם חברים שלי, כי אין מה לעשות, אני חייב להיות חבר שלהם, אין לי הרבה ברירה. אני חי איתם. אבל השנאה וההנאה מהריגה, לא.. הרגתי מחבל, פה, שם, הורדנו לו את הראש… אז האווירה הייתה מאוד נינוחה, לא לחץ, לא הסתייגויות? לא היה איזה משהו שירסן את האנשים שם?
כשהמ"פ והמג"ד שלך אומרים לך "יאללה, תירה," אז החיילים לא ירסנו את עצמם. הם מחכים ליום הזה. הכיף הזה של לירות ולהרגיש את העוצמה בידיים שלך. מרגישים?
כמו שאתה מרגיש עם היד על ההדק, ובלחיצה אתה יכול להוריד חצי בית. אז אתה מרגיש. אז מה, אתה יוצא מאוכזב מהפעולה?
מאוד. אבל לא ציפיתי ליותר מזה. אני לא משלה את עצמי ולא… זה הצבא שלך. בסופו של דבר זה 60 ילדים בני 20 ו-19 שוולגריות ואלימות זה חלק מהאורח חיים, זה לא… אין לך שום דבר שירסן אותך. לא הפתיע אותי יותר מדי."
[פוסט ארוך במיוחד. מומלץ לקרוא בחלקים, עם הפסקות קפה]
מעין הקדמה מתודולוגית
יש ידיעות שמסתובבות באינטרנט חודשים ושנים מבלי שמישהו יטרח להתעמק בהן. העובדות מדווחות פעם פה ופעם שם; אתה קולט אותן בחצי עין, לפעמים זוקף גבה, אבל אין לך פנאי, לא ברור לך מה הסיפור שם, אז אתה הודף אותן מעליך וממשיך הלאה.
יש פער עצום בין עובדות לסיפור. אף אחד לא מתעניין בעובדות סתם, מבודדות מהקשר ומשמעות. אף אחד גם לא יכול לזכור אותן. מידע שלא עובר סינתזה לידע, הולך לאיבוד – הן במערכת התפיסתית שלנו, והן באינטרנט.
הסיפור של שדות הגז מול חופי עזה הוא מין "לא-סיפור" שכזה. העיתונות הכלכלית בארץ התעסקה רבות בנפתוליה האינסופיים של עיסקת הגז בין מדינת ישראל לבעלת הזיכיון על הקידוחים, חברת בריטיש גז. ודאי שמעתם על זה. סביר להניח שכמוני, לא ממש התעמקתם. מסובך מדי; כמה מדינות בוחשות בעיסקה (ישראל, בריטניה, מצרים והרשות הפלסטינית), יש אולי בעלי מניות עלומים, העיסקה קמה ונופלת, כמעט נחתמת וברגע האחרון מתבטלת. כל זה מתערבל למין ענן של אבק מתיש ומבלבל, הרבה מעבר ליכולת העיבוד הנורמלית של צרכן החדשות הממוצע. אז הוא מסמן לעצמו מין הוראת הפעלה (מי לא מכיר אותה?): "בפעם הבאה שאני פוגש כותרת בנושא הזה, לדפדף הלאה מיד".
כך גם אני עשיתי. וגם הצלחתי להתעלם מן היתוש המציק שמדי פעם היה מגיח מן הענן הזה, של עיסקת הגז, ועוקץ אותי בעורפי, כמו מזכיר לי: הי, יש פה סיפור. סיפור ענק. הוא רק מחכה שמישהו יאסוף את השברים שלו מן הרצפה. שמישהו כבר יחבר את הנקודות.
המישהו הזה כבר עשה את העבודה לפני חצי שנה. קוראים לו מישל חוסודובסקי, ועוד נחזור אליו. גם אז לא התפניתי. זוכרים מה היה פה לפני חצי שנה?
נכון. ותראו כמה מוזר: מסתבר שיש קשר מעניין מאד בין "עופרת יצוקה" לעיסקת הגז. אז אולי בכל זאת אני אתאמץ? אולי גם אתם?
אני מתריע מראש שהדברים הבאים עשויים להיות בחזקת חדשות ישנות מאד עבור קוראים עירניים ממני. אין לי שום יומרה לגלות את אמריקה בנושא הזה. להשקפתי, סיפור חשוב הוא סיפור חשוב, גם אם מספרים אותו פעמיים ושלוש. הרי יש כל כך הרבה עובדות ישנות, ממש עתיקות, שאינן חודרות לתודעה שלנו. עדיף לטחון עובדות ישנות וחשובות מאשר לעוט על עובדות חדשות שאין בהן כל חשיבות (שוב קופצת לראש המימרה הנוקבת הזאת של אורוול: "כדי לראות את מה שמתחת לאף נדרש מאמץ מתמיד").
במקרה הנוכחי, אין לי ספק שאני לא לבד; יש עוד הרבה ישראלים שלא ראו את מה שמתחת לאף שלהם.
זאת ועוד, בתקופת "עופרת יצוקה" עשיתי מאמצים רבים לאסוף מידע רב על המתרחש, בניסיון להבין את המדיניות הישראלית. קצב האירועים היה כה קדחתני שלא היה לי ספק שאני מחמיץ דברים מסוימים. בדיעבד, סיפור הגז הוא אולי ההחמצה הגדולה ביותר שלי, בזמן אמת. וחשוב לי להשלים את התמונה, לי ולמי שמעוניין.
שהרי עוד קודם שהייתי מודע לסיפור הגז, ניקרה בי שאלה זמן רב. שאלת ה"למה"? למה פלשה ישראל לעזה? למה בכוח ובברוטליות כאלה? מה היא רצתה להשיג?
את התשובות השגרתיות, שדקלמו הפוליטיקאים והעיתונאים, לא היה קשה להפריך. הפסקת ירי הטילים, הפסקת הברחות הנשק – מי שעיניו בראשו ראה שמדובר בסיפורי בדים. לא אחזור כאן על מסכת ההוכחות והראיות – המעוניינים ייכנסו לארכיון ויעיינו בפוסטים מן החודשים ינואר-פברואר 2009.
כך שלמרות שידעתי היטב מה לא היו מטרות המבצע, לא היה לי ברור (ועדיין לא ברור לגמרי) מה היו מטרותיו האמיתיות. כרגיל, הדילמה היתה: רישעות או איוולת? תיכנון מוקדם, עם מניעים מוגדרים אך מוסתרים היטב מן הציבור, או שמא מצעד איוולת שבו טעות אחת מתגלגלת לטעות שניה עד הכישלון הקולוסאלי?
(תזכורת: "עופרת יצוקה" היה כשלון טוטאלי. את השגיו – מניעת ירי טילים על ישובי הדרום – היה ניתן להשיג על-ידי הארכת הסכם המעברים. וזאת מבלי לשפוך טיפת דם אחת. כאמור, התיעוד קיים בארכיון).
בכל מה שקשור למדיניות הישראלית כלפי הפלסטינים, אני נוטה תמיד לקבל הסברים מעורבים. כן, היו מטרות זדוניות מראש, אבל הן לא היו מוגדרות לגמרי, ודרכי השגתן לא עובדו עד הסוף. אליהן הצטרף השילוב הישראלי המוכר של קוצר ראייה, טיפשות ויהירות.
סיפור הגז, אני חושב, יוצק תוכן ממשי למרכיב התכנון מראש. כלומר, הוא חושף מטרות כלכליות רבות עוצמה שעמדו מאחורי המבצע. שוב, זה לא מסביר את רמת המיקרו – למה חיילי צה"ל ירו על תושבים שהניפו דגלים לבנים, למה הופגזו מחסנים רפואיים וכיוב'. אבל זה בהחלט מעניק פשר מסוים ברמת המקרו, להילולת ההרס הכה בלתי מובנת שהתפרצה אל חיינו, ובעיקר אל חיי הפלסטינים, ב-27 לדצמבר 2008.
ומכאן לסיפור.
מדינת ישראל והגז של עזה
מי שסוף סוף חיבר את הנקודות לקו רציף הוא מישל חוסודובסקי, פרופסור לכלכלה מאוניברסיטת אוטאווה, ומבקר חריף של הגלובליזציה. ב-8 לינואר השנה הוא פירסם מאמר באתר "גלובל ריסרץ'" תחת הכותרת: "מלחמה וגז טבעי: הפלישה הישראלית ושדות הגז שלחוף עזה".
למיטב ידיעתי, המאמר המרתק הזה לא אוזכר בשום דיון אינטרנטי עברי (על כלי התקשורת אין מה לדבר), למעט שלושה מקומות: מאמר של תמר גו'זנסקי, פוסט של יוסי וולפסון ופוסט של מתי שמואלוף.
חוסודובסקי פורש באופן בהיר את השתלשלות העניינים. בשורות הבאות אני משחזר אותה על בסיס שלד המאמר שלו, מעבה את התיאור העובדתי עם קישורים לדיווחים התקופתיים בעיתונות הישראלית, ומרחיב בכמה עניינים שהוא משמיט. בסוף הדברים אני מחדד את הפרשנות של חוסודובסקי ומציע לה השלמות.
בזמן שאתם צוללים אל תוך הפרשה, נסו במקביל לשים לב גם להבט המתודולוגי שפתחתי בו; האבחנה בין "עובדה" ל"סיפור"; האופי המבודד והמפורק של הדיווחים בעיתונות הכלכלית; היעדר מבט העל; היעדר הפן הפוליטי מן הדיווחים העסקיים; ההתעלמות המופגנת (להוציא מאמרו של חוסודובסקי) מיחסי הגומלין בין הפעילות הצבאית בעזה לבין עיסקת הגז.
[רקע: על רקע משבר הנפט העולמי, הולך וגדל חלקו של הגז הטבעי במשק האנרגיה של מדינות המערב. בהחלטה אסטרטגית משנת 2000 הכירה מדינת ישראל בצורך לקדם באופן משמעותי את הייבוא והניצול של גז טבעי בישראל].
נובמבר 1999: בריטיש גז מקבלת מידי יו"ר הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת, זיכיון לחיפוש, קידוח ושיווק של גז טבעי מול חופי עזה. הזכויות ברווחים מתחלקות כדלקמן: 60% לבריטיש גז, 30% לחברת CCC (בבעלות לבנונית) ו-10% לרשות הפלסטינית.
ראש הממשלה אהוד ברק נתן את הסכמתו, וסביב ההסכמה הזאת התפתחו כל מיני תיאוריות קונספירציה; כביכול "ויתר" ברק, מטעמים מפוקפקים וללא דיון מסודר, על נכס אסטרטגי ישראלי, ומסר אותו לידי הפלסטינים.
חוסודובסקי מבהיר בפשטות: ישראל לא "ויתרה", משום שאין לה זכויות בשדות הגז שמול עזה. מבחינת החוק הבינלאומי, הגז שייך לפלסטינים. שימו לב: מי שהעניק את הזיכיון היה ערפאת, לא ברק. לישראל אין כל חזקה חוקית על חופי עזה.
למעשה, בתגובה לתחקיר של בן כספית, המעלה חשדות דומים, ברק אישר את הדברים: "ישראל לא איבדה 'נכס רב ערך', כאמור בפנייתכם, משום שלא היה 'נכס' והוא לא היה ברשות ישראל. מדובר באזור נטול שיפוט, שאינו בריבונות ישראלית, מול חופי עזה, שברור שבסופו של דבר יהיה בידי הפלסטינים (גם לשיטת ממשלת שרון). פרויקטים מסוג זה הם פרויקטים לעשר שנים ויותר, ולכן לא עמדה בפני ישראל כל אפשרות להפיק מהנכס הכנסות או רווחים."
מה שברק לא אמר בתגובה ההיא (בהיותו אדם פיקח) הוא שניתן להבטיח את השליטה האפקטיבית של ישראל בגז גם ללא חזקה משפטית. בכך מילא את תפקידו בהצגה המוכרת של "הימין צורח שהשמאל מוכר אותנו לפלסטינים בה בשעה שהשמאל מגשים את מאוויי הימין".
מתנגדי העסקה בארץ, שעתרו לבג"ץ, גייסו לשורותיהם חוות דעת של פרופ' יורם דינשטיין, מומחה למשפט בינלאומי. חוות הדעת שניתנה בנובמבר 2000 קובעת: "לישראל יש את מלוא הזכויות במדף היבשתי הסמוך לחופי רצועת עזה. לכן, רק בידיה נמצאת הזכות להעניק זיכיונות לחיפושי גז ונפט מול חופי עזה. למועצה הפלסטינית אין בשלב זה סמכויות מסוג זה… ישראל רכשה את הזכות לחפש ולנצל את המשאבים הטבעיים, מכוח 'החזקתה הלוחמתית' ברצועת עזה. זכות זו, מקבלת משנה תוקף במשטר של 'פוסט החזקה לוחמתית' השורר היום ברצועה."
טוב, אני לא מומחה למשפט בינלאומי, אבל זה נשמע לי כמו התחכמות קולוניאלית קלאסית. בכל מה שנוגע לחובות, ישראל מתעקשת שהרשות הפלסטינית נחשבת למדינה לכל דבר (אכיפת חוק, מניעת טרור, מנהל תקין וכיוב'). כשמגיעים לזכויות (כמו ניצול משאבים טבעיים) – לפתע ה"מדינתיות" מתמוססת לה, ומדובר בסך הכל בטריטוריה, לא במערכת שלטונית, שנמצאת במשטר של 'פוסט החזקה לוחמתית' (מה זה?), ואין מנוס מלנהל אותה מבחוץ. כך או כך, חוות הדעת הזאת לא עוררה כאן שום עניין. אולי כעת ירים את הכפפה איזה משפטן ויפרק אותה לחתיכות?
התזה שרווחה בחוגי הימין בדבר ה"ויתור" התמוה של ברק על שדות הגז יכולה היתה לבוא לעולם רק מתוך האקסיומה של הלאומנות הישראלית, לפיה כל מה שנמצא בטריטוריה הפלסטינית, מעליה ומתחתיה, שייך לישראל. השורש המנטלי של התפיסה הזאת נעוץ ב"פיחות" האנושי של האדם הפלסטיני לעומת אדם רגיל. אחד הממדים הבסיסיים של הקיום האנושי הוא מימד הבעלות והקניין. להיות אדם, מאז ומתמיד, ובעיקר בימינו, זה להיות בעל קניין; לעמוד ביחסי קניין עם חפצים, נכסים או זכויות. הפלסטיני, בתפיסה הישראלית, איננו מגיע למדרגה האנושית שמאפשרת יחסי קניין. ולכן, הוא אינו יכול להיות באמת הבעלים של האדמה שעליה הוא יושב, של עצי הזית שהוא מגדל, של הזמן שהוא מבזבז במחסומים, או של כל זכות אחרת שנשללת ממנו באופן שרירותי. הפלסטיני הוא אורח ארעי בארץ ישראל, שאינו מסוגל לקשור יחסי קניין עם אוצרותיה.
באותה גרגרנות שאינה יודעת שובע, כידוע, נוהגת ישראל במאגרי מי התהום שבשטחים: שואבת לפי צרכיה ומונעת גישה למים מן הבעלים הטבעיים, הפלסטינים. יש לא מעט דמיון בין חמסנות המים לחמסנות הגז והאופן שהן מסבירות (בדרכים סמויות מן העין) את הקושי הישראלי להיפרד מטריטוריה פלסטינית, עתירת משאבים. רק שבמקרה הגז מדובר בסכומים הרבה יותר גבוהים.
למעשה, המושחת האמיתי בפרשת הזכיונות של בריטיש גז הוא ערפאת, שויתר על 90% מערכו של נכס פלסטיני לאומי ומסר את הרווחים העתידיים ממנו לידיים זרות. בכך נהג כמנהיגי עולם שלישי רבים אחרים, שמכרו את נכסי ארצותיהם לתאגידים זרים, בתמורה להון פרטי שביצר אותם ואת קרוביהם בשלטון. דפוס קולוניאלי מוכר, שהגלובליזציה רק עידכנה אך לא ביטלה (המנשלים המודרניים הם תאגידים, לא מדינות).
לאחר מותו של ערפאת והכאוס שהשתרר בשטחים, החליטה ישראל, דה-פקטו, ששדות הגז שייכים לה. להחלטה זו היו השפעות מרחיקות לכת.
אוקטובר 2000: בשני קידוחים, גזה מארין 1 וגזה מארין 2, מגלה בריטיש גז מאגרי גז טבעי מול חופי עזה. על פי ההערכה, שווי הגז במאגרים – 4 מיליארד דולר.
הנה ראיון עם מומחה שמסביר את המשמעות הדרמטית של הגילוי. מבחינה כלכלית, רווחי הגז – אם יגיעו לבעליהם החוקיים, הפלסטינים – יכולים להפוך את הכלכלה הפלסטינית ל"דובאי" שניה. חסל סדר תרומות ונחשלות.
חלומות בצד, נחזור למציאות. מרגע שהתגלה הגז החל ריקוד חיזור-דחייה עקלקל, הנמשך למעשה עד היום, בין ישראל לבריטיש גז, סביב העיסקה.
אוגוסט 2003: ראש הממשלה שרון מטיל וטו על רכישת גז מבריטיש גז. הנימוק הרשמי הוא שישראל איננה מעוניינת שהכסף שהיא משלמת עבור הגז יממן טרור (שימו לב: זה עדיין 3 שנים לפני עליית החמאס לשלטון). בפועל, שרון רומז ששדות הגז בעצם שייכים לישראל.
פברואר 2006: ישראל מחדשת את המגעים עם בריטיש גז. ynet מדווח: "זמן קצר לפני אשפוזו של שרון הוא שינה את דעתו והחליט לחדש את המשא ומתן עם בריטיש גז, בשל השיפור ביחסים עם הפלסטינים מאז מותו של יו"ר הרשות יאסר ערפאת. למרות ניצחון החמאס בבחירות ברשות הפלסטינית החליט, כאמור, אולמרט להמשיך בשיחות עם בריטיש גז."
שימו לב למילת המפתח: "למרות". הייתכן שראוי להחליפה ב"בגלל"? האם אולמרט הבין שהזמן דוחק ויש להבטיח את האינטרסים הישראלים בשדות הגז של עזה דווקא עכשיו, ימים ספורים לאחר נצחון החמאס בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית?
יוני 2006: ראש הממשלה אולמרט מבקש מר"מ בריטניה, טוני בלייר, ללחוץ על בריטיש גז להמשיך את המו"מ עם ישראל ולא לפנות לשוק המצרי. ואכן, בלייר מתערב לטובת ישראל.
נובמבר 2006: המדינה עומדת לחתום על חוזה עם בריטיש גז.
פברואר 2007: מבקר המדינה יבדוק את התנהלות המדינה במו"מ עם בריטיש גז, לבקשת ח"כ גלעד ארדן.
אפריל-מאי 2007: מתנגדי העיסקה טוענים ששיקוליו של ברק (שיורשו שרון לבסוף אימץ) היו פסולים ונגועים בשחיתות. יוסי מימן, השותף בחברת EMG המתחרה בבריטיש גז על החוזה עם חברת החשמל, מנסה לטרפד את העיסקה, ע"י חשיפת שותפים סמויים בבריטיש גז, ביניהם מרטין שלאף ומוחמד ראשיד.
מאי 2007: התקדמות במגעים מול בריטיש גז. החברה שוקלת להקים באשקלון, בשטחה של קצא"א (צינור נפט אילת-אשקלון), את מתקן הקבלה והטיפול בגז הטבעי שיוזרם מעזה. על פי מקורות בריטיים, העיסקה צפויה להניב לפלסטינים רווח של מיליארד דולר. גורמי ביטחון ישראליים עומדים על כך שהתמורה לפלסטינים תשולם בסחורות ושירותים ולא במזומן.
חוסודובסקי מתרגם: ישראל ניסתה לרוקן מתוכנו את החוזה שנחתם ב-1999 בין ערפאת לבריטיש גז. היא חתרה להשיג שליטה מלאה בגז העזתי.
אוקטובר 2007: בוגי יעלון מתריע במאמר – רכישת גז מבריטיש גז תממן גורמי טרור בעזה.
דצמבר 2007: העיסקה נופלת, ככל הנראה (כך לפי המאמר של יעלון) עקב התנגדות ראש המוסד, מאיר דגן, שטען כי הכסף הישראלי יממן טרור פלסטיני.
ינואר 2008: בריטיש גז סוגרת את משרדיה בישראל בעקבות כשלון המו"מ.
יולי 2008: בריטיש גז מודיעה כי בעקבות פניות של משרדי האוצר והתשתיות בחודש החולף, היא מחדשת את המגעים עם ממשלת ישראל.
מה עוד התרחש ביוני-יולי 2008?
חוסודובסקי מזכיר: ברק מנחה את צה"ל להכין תכניות פעולה למבצע "עופרת יצוקה" – 6 חודשים לפני הפלישה.
כותב חוסודובסקי: "ההחלטה להאיץ את המגעים עם בריטיש גז התקבלה, כרונולוגית, בו זמנית עם תכנון הפלישה לעזה, בחודש יוני. נראה שישראל היתה להוטה להגיע להסכם עם בריטיש גז לפני הפלישה, שכבר הגיעה לשלבי תכנון מתקדמים."
האבחנה הזאת בדבר התלכדות הזמנים היא הגילוי הדרמטי ביותר במאמר של חוסודובסקי, ועוד אשוב אליה. עם זאת, הציטוט לעיל יכול להשתמע כאילו הפלישה לעזה עלולה היתה לסכן את סיכויי השליטה של ישראל בגז, ולכן היא לחצה לסגור את העסקה מוקדם ככל האפשר. לא לגמרי ברור לי אם חוסדובסקי התכוון לכך, אבל אם כן, זו פרשנות מוטעית, לדעתי. שהרי ניתן לראות גם את ההתלכדות הזאת באופן הפוך. לא רק שהפלישה לא סיכנה את השליטה בגז, היא היתה אמורה לבצר אותה. גם לנקודה הזאת אשוב.
במחצית השניה של 2008, במקביל לתכנונים המדוקדקים של המבצע, מתקדם המו"מ עם בריטיש גז.
נובמבר 2008: משרדי האוצר והתשתיות הורו רשמית לחברת החשמל לפתוח במו"מ עם בריטיש גז לרכישת הגז הטבעי מעזה, בהתאם למתווה עליו החליטה הממשלה.
ינואר 2009: שוב קשיים במו"מ. גילוי גז בחיפה מקטין את הסיכוי לשיווק הגז מעזה לישראל.
קצוות פתוחים
המאמר של חוסודובסקי מסתיים כאן, ומותיר שתי שאלות מרכזיות פתוחות.
1. מה בעצם רצתה ישראל להשיג בפלישה לעזה, בהקשר לעסקת הגז? מה היה החזון האסטרטגי שקשר את שני הקטבים הללו של המדיניות הישראלית?
2. מה השתנה במדיניות הישראלית ביחס לגז כאשר החמאס עלה לשלטון?
קצת סדר, סוף סוף
כפי שהשתלשלות האירועים לעיל מלמדת, הזיגזוג של מדיניות ישראל בעיסקת הגז נבע מכך שהיא נקרעה בין שני אינטרסים סותרים.
1. אינטרס כלכלי: משק האנרגיה הישראלי חייב לעבור בהדרגה לגז, והמאגר מול חופי עזה הוא האופציה הזולה והמועדפת. אין מנוס מעסקה עם בריטיש גז.
2. אינטרס מדיני: מדינת ישראל לא השלימה עם שלטון החמאס בעזה והציבה לעצמה מטרה להפילו. ודאי שתזרים מזומנים של מיליארד דולר לעזה לא יסייע במטרה זאת. (מדובר באינטרס מדיני, ולא בטחוני, שהרי את בטחון תושבי הדרום היה ניתן להשיג גם ללא הפלת החמאס).
כל עוד שלט הפת"ח בגדה ובעזה, היתה יכולה ישראל לסמוך על שיתוף הפעולה הכנוע של מנהיגיו. ערפאת, שמכר את זכויות הגז לבריטים, ואבו-מאזן יורשו, שליט הבובה הישראלי, לא היו מסכנים את האספקה השוטפת של הגז לישראל. בסך הכל מדובר במנהיגים שהכשירו אלפי שוטרים פלסטינים (בהדרכת הסי-אי-איי) להגן על תושבי ישראל מפני הטרור. מנהיגי הפת"ח היו ממשיכים לגזור את הקופון שלהם, והגז העזתי היה זורם לאשקלון בלי הפרעה.
במלים אחרות: לו הפת"ח היה ממשיך למשול בשטחים, העסקה היתה נסגרת מזמן. האינטרס המדיני (מספר 2) לא היה בא לעולם, ולא היה עומד כנגד האינטרס הכלכלי הדוחק. וחשוב להבין את האי-הפיכות של העסקה: מרגע שהגז זורם לישראל והופך למרכיב חיוני במשק האנרגיה שלה, לא ניתן לחזור לאחור; יותר מדי מוטל על הכף.
אבל אז, מעשה שטן, קצו הפלסטינים בשלטון הפת"ח המושחת, והעלו את החמאס לשלטון. ראשית, בינואר 2006, בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית, ושנית, ביוני 2007, בהשתלטות החמאס על השלטון בעזה.
בנקודה זאת התחולל במדיניות הישראלית פיצול אישיות. האגף הימני-ניצי (ארדן, יעלון, ליברמן) שלל על הסף את עיסקת הגז, מחשש שתחזק את החמאס. האגף הימני-מתון (שרון, אולמרט, ברק) החליט לקדם את העסקה בכל זאת.
האם שני ראשי ממשלה ושר ביטחון (בעלי רקע בטחוני עשיר) לא הבינו שהעסקה תחזק את חמאס? האם הם הפקירו את בטחון אזרחי ישראל (כפי שטענו מבקרי העסקה מימין)?
לא סביר בעליל.
הגיוני יותר ששרון-אולמרט-ברק הבינו שיש דרך אחרת, טובה יותר, לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. אפשר גם לסגור את העסקה ולהבטיח את עתידו של משק האנרגיה הישראלי, וגם לוודא שהיא לא תחזק את שלטון החמאס ותממן טרור פלסטיני.
איך? פשוט מאד. נפיל את שלטון החמאס.
אם אין בעזה ממשלת בובות שניתן לקנות בשוחד, נדאג לכך שלא תהיה שם ממשלה עצמאית מדי, שמחוייבת לאינטרסים של העם הפלסטיני, ועלולה לאיים על השליטה הישראלית בגז הפלסטיני. הכסף הישראלי לא יזרום לידיים של החמאס כי ביום שבו יתחיל הגז לזרום מעזה לאשקלון כבר לא יהיו ידיים של חמאס בשלטון.
הנה כך גוברת עורמתו של הפוליטיקאי המשופשף על דאגתו הנאיבית של הטירון. בעוד שיעלון סבר שישראל נמנעת מפלישה צבאית לעזה כדי להבטיח את עיסקת הגז – כבר באותה עת התבשל הרעיון המבריק להוציא לפועל פלישה צבאית לעזה כדי להבטיח את העסקה.
הדאגה הישראלית מסיכון ההשקעה שלה במאגרי הגז העזתיים כתוצאה מעליית החמאס לשלטון היתה בהחלט מבוססת. במאי 2007 הודיע החמאס כי יסכל את העסקה. שר האוצר מטעם החמאס, זיאד תאתה, הצהיר: "קבוצת BG היא בושה לעם הפלסטיני. כשחברה מוכרת גז פלסטיני לכיבוש הישראלי, הדבר דומה לגניבה שהישראלים מבצעים כל יום באדמותינו."
כיצד יכול היה חמאס לסכל את העסקה? קשה לדעת, אבל אפשר להעלות השערות. בתרחיש עתידי אחד, שבו הרשות הפלסטינית כולה נופלת לידיו, החמאס יכול פשוט להתנער מההסכמים שהיא חתמה עליהם. גם אם שליטת החמאס תמשיך להיות מוגבלת לעזה, יש בכוחו לשבש את הפעילות הרציפה של מתקני הקידוח (כזכור, ישראל ניסתה במהלך המו"מ להעתיק את כל הטיפול בגז לאשקלון, באמצעות צינור תת-מימי). מה פשוט יותר מלשלוח סירות חמושות לאתר הקידוח? עובדי בריטיש גז הם אזרחים; מטול נ.ט. אחד יבריח אותם במהירות למולדתם.
אין חולק שהדאגה הישראלית היתה מוצדקת (אף משקיע אינו רוצה לראות את כספו שוקע בים, תרתי משמע). השאלה היא האם היא אפילו מתקרבת לכלל הצדקה מוסרית להרוג אלף אזרחים חפים מפשע ולהפוך מאה אלף לחסרי בית. זאת השאלה העקרונית בכל הסיפור הזה, ואף אחד לא שאל אותה. מן הידיעות הכלכליות מצטייר הרושם שהכל היה "ביזנס".
בזהירות בזהירות, מותר להסתכן בהשערה שהנוכחות המסיבית והבלתי פוסקת של חיל הים הישראלי מול חופי עזה לא נועדה רק למטרת אכיפת הסגר. מעבר לצורך הבטחוני הדוחק לירות בדייגים עזתיים חסרי-כל ולמנוע את כניסתן של ספינות סיוע בינלאומיות, אפשר שחיל הים נמצא שם כדי לגונן על מתקני הקידוח. נקודה למחשבה.
עיקרה של הפרשנות הזאת, אם כך, הוא זה. מניע עיקרי, או אחד המניעים העיקריים, לפלישת ישראל לעזה בדצמבר 2008 היה להבטיח שליטה מוחלטת, ארוכת-טווח, במאגרי הגז שמול חופי עזה וניתובם השוטף לישראל. לצורך כך היה צריך לסלק את האיום המרכזי על שליטה זאת – שלטון החמאס בעזה. אם לצטט את הניסוח הבוטה של יוסי וולפסון: במלחמת עיראק כפתה ארה"ב עסקת "דם תמורת נפט" על העם העיראקי; ב"עופרת יצוקה" כפתה ישראל עסקת "דם תמורת גז" על העם הפלסטיני.
על מה נשענת הפרשנות הזאת?
על ארבע רגליים:
1. רגל ראשונה: לאקונה אסטרטגית בהתנהלות ישראל. כפי שכבר אמרתי, המטרה האופרטיבית של הפלישה לעזה היתה הפלת שלטון החמאס. בכירים בהנהגה הישראלית הכריזו על כך שוב ושוב לפני הפלישה, פרשנים בכירים כמו אלכס פישמן אישרו זאת, ומעל הכל – בחירת המטרות שהופצצו במבצע (מבני שלטון, משרדי ממשלה, תשתיות ציבוריות) מוכיחות זאת מעל כל ספק. גם לאחר המלחמה, זו המטרה האסטרטגית של ישראל בעזה, והיא אף עוגנה בהסכם הקואליציוני עם "ישראל ביתנו".
הדברים האלה היו ברורים, לי לפחות, כבר ביום השלישי למבצע.
מה שלא היה ברור לי, זה למה. למה ממשלת ישראל חפצה למוטט את שלטון החמאס? (בפעם האחרונה: השיקול לא היה בטחוני, כמוסבר בלינק השלישי בסעיף זה). הרי כל מי שעיניו בראשו (וזכרונו לא קהה) יכול היה לצפות שהפלת שלטון החמאס עלולה להוביל לשני תרחישים קטסטרופליים עוד יותר מהישארותו בשלטון: או שיעלו במקומו קיצונים יותר (הג'יהאד האיסלמי, תאי אל-קעידה), או שישתרר בעזה כאוס מוחלט, איש הישר בעיניו יעשה ויירה, מצב שרק יסכן עוד יותר את ישובי הדרום.
זאת הלאקונה האסטרטגית. המטרה האופרטיבית ברורה (הפלת החמאס), אבל המטרה האסטרטגית שאותה היא אמורה לשרת – עלומה. אני מודה שעד היום היא עלומה בעיני. כלומר, אם מתגברים על הפיתוי לייחס את כל הפיאסקו המדמם הזה לכסילות טהורה של כל המנהיגים – מראש הממשלה ועד אחרון האוגדונרים – נותרים עם סימן שאלה גדול באוויר.
עיסקת הגז והאינטרסים שאפפו אותה מספקת רציונל, ולו חלקי, להתנהלות הישראלית. אני לא מכיר הסבר טוב יותר. היא כמובן לא מבטלת את מרכיב הכסילות, שהתמצה באשליה שאכן נצליח למוטט את החמאס (במסגרת האסטרטגיה שיעילותה הוכחה שוב ושוב – הכה את העם וצפה כיצד הוא קם על מנהיגיו).
גם מי שכל המהלך הפרשני הזה נראה לו מופרך, חייב תשובה לעצמו: האם באמת כולם טפשים? או שרק אני טיפש?
2. רגל שניה: התלכדות זמנים שחוסודובסקי עלה עליה.
במשך שנתיים וחצי (מאוגוסט 2003 ועד פברואר 2006) היה נתק גמור במגעים בין ישראל לבריטיש גז. בסוף ינואר 2006 נוחל החמאס נצחון מוחץ בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית. ימים ספורים לאחר מכן, מנחה אולמרט את אנשי האוצר והתשתיות לחדש את המו"מ עם בריטיש גז.
צירוף מקרים?
3. רגל שלישית: עוד התלכדות זמנים שחוסודובסקי עלה עליה.
אחרי חצי שנה של נתק במגעים (מדצמבר 2007 עד יוני 2008), פונים נציגי הממשלה לבריטיש גז, אפשר לומר בבהילות כלשהי, לחדש את המו"מ. בדיוק באותו חודש, יוני 2008, מתחיל צה"ל להכין את תכניות הפלישה לעזה.
עוד צירוף מקרים?
4. רגל רביעית: ההתעקשות של ההנהגה (ברק-שרון-אולמרט) על העיסקה חרף ההתנגדות של גורמי הבטחון.
לכל אורך הדרך היה ברור שיש סכנה ממשית שתשלומי ישראל עבור הגז יזלגו לידי גורמי טרור. זו למעשה הסיבה שהעסקה שוב ושוב נפלה רגע לפני החתימה. ובכל זאת, חברי ההנהגה – לא בדיוק אנשים שבטחון אזרחי ישראל זניח בעיניהם – התעקשו לממש אותה, ויזמו שוב ושוב חידוש מגעים עם בריטיש גז. היו מי שחשדו, בימין הקיצוני, שהסיבות להתעקשות הללו קשורות בשחיתות אישית (מיד אשוב לכך). הבעיה העיקרית עם ההסבר הזה הוא שאין ביכולתו להסביר מדוע העסקה, בסופו של דבר, לא נחתמה.
אני סבור שהיא לא נחתמה כי חברי ההנהגה היו מוטרדים: גם מן הסכנות הבטחוניות שגלומות בעסקה, אבל לא פחות מכך – מן האי-ודאות ביחס לכוונותיו של החמאס לסכל את הזרמת הגז לישראל. ויחד עם זאת, הם חתרו למימוש העסקה משום שבערוץ מקביל במוחם (עם או בלי תקשורת עם ערוץ העסקה) הם גם תיכננו להפיל את שלטון החמאס בעזה. אלמלא הידיעה-ציפייה ששלטון החמאס זמני, ועל כן האיום על האינטרס הישראלי בשדות הגז זמני גם הוא, קשה להבין את ההתעקשות הזאת, לאורך 10 שנים תמימות.
לא חסר תיאוריות קונספירציה…
נכון, וכבר רמזתי שברשת מסתובבת תיאוריה מבין היוצר של הימין הקיצוני, פייגלין ושות' (לא במפתיע, הקישורים מובילים בדרך כלל לאתר nrg). על פי התיאוריה הזאת, הכל אישי. שרון ואולמרט קשורים בעבותות של שחיתות ושוחד ליזמים מפוקפקים (בעיקר מרטין שלאף) שמחזיקים במניות באתר הקידוח של בריטיש גז. זו הסיבה ששניהם סירבו בתוקף לשקול עיסקה עם ספקי גז אחרים ואף נמנעו מפעולה צבאית בעזה תקופה כה ארוכה.
נו, התיאוריה הזאת קרסה ב-27 בדצמבר 2008. גם לפני זה, ניתן לומר בעדינות, הניבויים האמפיריים שלה לא בדיוק הרקיעו שחקים. עובדה שהעיסקה התנדנדה זמן כה רב, ובעצם, לא נחתמה מעולם. אם שרון ואולמרט היו כל כך לחוצים להשיב טובה על טובה למיטיביהם, מה מנע מהם לדחוף לסגירת העיסקה עוד בראשית שנות ה-2000? כידוע, מדובר בשני תותחי שחיתות לא קטנים. כשהם רצו לסגור עסקאות אחרות, לא היתה להם בעיה.
בעצם, אין לי כוונה להתעמת עם התיאוריה הזאת. המגרעת העיקרית שלה, בעיני, היא העיוורון המוסרי. שהרי פייגלין ויעלון וארדן חולקים את אותה הנחת יסוד עם ה"מושחתים" שעליהם יצא קצפם: הגז של עזה שייך בעצם לישראל. אלה זועמים על "הקרבת הבטחון" למען גריפת רווחים אישיים פסולים, ואלה מפעילים את הצבא כדי להבטיח שליטה אפקטיבית בשדות הגז. כולם מסכימים שלפלסטינים אין שום נגיעה לעניין, או זכויות בגז. מדובר בויכוח בתוך המשפחה של הימין הישראלי. אין לי חלק בו.
נו, ותיאורית הקונספירציה שלך עדיפה?
קודם כל, אני לא בטוח שהיא עונה להגדרה של תיאורית קונספירציה. תיכף נגיע לזה. אבל צריך לומר באופן ברור, ובלי למצמץ, כנגד ההטחה האוטומטית הזאת, "נו, עוד תיאורית קונספירציה…". חברים: לעתים קרובות, תיאוריות קונספירציה מתגלות כנכונות. מלחמת לבנון הראשונה היתה קונספירציה (מבצע "אורנים גדול"). האינתיפאדה השניה היתה קונספירציה ("מליון קליעים באוקטובר"). פיקצית "המאחזים הבלתי חוקיים" היא קונספירציה. "הריבוי הטבעי" הוא קונספירציה.
מה זה קונספירציה? יושבים להם כמה קודקודים בהנהגה, ומגיעים להחלטה. כשלעצמם, הם בטוחים שזאת ההחלטה הכי אינטיליגנטית ביקום. הבעיה הפעוטה היא שהציבור (והעולם כולו) עלולים להתנגד לה, מטעמים מטופשים או קטנוניים. לכן אין ברירה, תופרים להחלטה "חליפה מכובדת", חזות ציבורית שלא תעורר מחאה מיותרת.
מה זה אם לא ההגדרה של שלטון, כל שלטון? תיאורית קונספירציה רק לוקחת את ההגיון הזה כמה צעדים קדימה. המבחן שלה, כמו כל תיאוריה אחרת, הוא המבחן ההסברי: האם היא אכן מסבירה מקסימום עובדות בעזרת מינימום הנחות? להתנגד לתיאוריה רק בגלל יש לה ריח קונספירטיבי זה, לכל היותר, לנקוט עמדה אסתטית ביחס לשאלות עובדתיות. כל עוד אין לך תיאוריה חלופית, גם עם תיאוריה קונספירטיבית צריך להתמודד.
במקרה הנוכחי, אני לא בטוח שחייבים להניח קונספירטיביות לכל אורך הדרך. ניתן לדמיין שההנהגה הרלבנטית – שרון-אולמרט-ברק, וצמרת משרדי האוצר והתשתיות – פעלה מתוך הדחף האינסטינקטיבי, הטבעי לחלוטין, לשמר אינטרסים חשובים. המעבר למשק גז הוא אינטרס לאומי עליון, שכולם מודעים לו. מקבלי החלטות מסוגלים לכוון את צעדיהם ומדיניותם – גם את מדיניותם הצבאית – באופן שיבטיח את מימוש האינטרס הזה, מבלי שהם נותנים לעצמם דין וחשבון כל רגע ורגע על תכלית פעולתם. כבר עמדתי על ההגיון הזה בניתוח של פרשת שליט, שגם בה מסתמנת מטרה אסטרטגית סמויה, מנוגדת להצהרות, שאולי משקפת תכנון מוקדם ומדוקדק, אבל אולי גם לא.
לכן, השאלה אם ההנהגה שלנו פעלה בידיעה והבנה מלאה לכל אורך עסקת הגז – איננה חשובה כל כך בעיני. חשובה המטרה המצטיירת מתוך המעשים עצמם.
שתי שאלות ותשובות זריזות
למה בכלל טרחת על כל זה?
קודם כל, בגלל הסיפור עצמו. אני חוזר להתחלה. העובדות היו מול העיניים, והצטברו עוד ועוד, ובכל זאת, מעטים מאד "ראו" אותן. קשה להעלות על הדעת, כיצד אף אחד לא תוהה על הקשר בין מיזם כלכלי כל כך חשוב לעתיד המשק, המתנהל מול חופי עזה, לבין הפעילות הצבאית בעזה. המוספים הכלכליים עוסקים בבריטיש גז, עמודי החדשות עוסקים בהפצצות על עזה – ואף אחד לא חושב שאולי יש קשר. נניח שהקשר שונה לגמרי ממה שחוסודובסקי ואני חושדים; האם זו סיבה להתעלם מכל העניין?
בכל מקרה, עצם ההתעלמות מן המשמעויות הפוליטיות של עסקת בריטיש גז היא מצב תקשורתי בלתי נסבל. רק לשם הצפת העניין מחדש, היה שווה לטרוח על זה.
האם אתה בטוח בפרשנות שלך לאירועים?
לא, אני לא בטוח. כל פרשנות נושאת על מצחה את חותם הספק. אני חושב שזאת פרשנות סבירה, לא מטורפת בכלל. יש עניינים אחרים שאני בטוח יותר לגביהם. נניח, הפרשנות שלפיה המטרה האופרטיבית (לא האסטרטגית) של הפלישה לעזה היתה מיטוט החמאס נראית לי מעל לכל ספק סביר. לא כך בפרשת בריטיש גז. יותר מכך: העבר אינו מלמד על העתיד. יתכן שכל פרשת בריטיש גז תשקע במצולות הים, אם אכן גילוי הגז האחרון מול חיפה ישחרר את ישראל מן התלות שלה במאגרי הגז של עזה.
ובכל זאת, ביחס להתרחשויות בשנתיים האחרונות, רמת האמון שלי בפרשנות הזאת היא מספיק גבוהה כדי להרהר בה, להתעמת איתה, לנסות לאתגר אותה או לחזק אותה. אני חוזר: נכון להיום, אין לי תיאוריה טובה יותר למה שהתרחש בעזה בינואר-פברואר השנה.
וכמה הרהורים נוגים לסיום
כל הסיפור הזה מתנהל, כמובן, בשני מישורים. מישור המציאות, שבו פועלים צה"ל ובריטיש גז ופקידי ממשלה ואנשי חמאס; ומישור התיווך התקשורתי, שבו הדברים משתקפים, או לא משתקפים, נשזרים לחוט אחד, או נותרים מבודדים זה מזה.
הבט מתסכל במיוחד בפרשת הגז הוא העיוורון הציבורי כלפיה, ובכך אני כמובן כולל את עצמי. כבר עשר שנים העסקה הזאת מלווה את חיינו, אבל לבד מהופעות תדירות במועדונים סגורים (קרי, העיתונות הכלכלית) היא לא הצליחה לפרוץ אל קהל האצטדיונים. נחוץ פרופסור מקנדה כדי שנפקח את עינינו למה שמתרחש מתחת לאף שלנו. קצת מביש.
הכשל כאן הוא כולו של התקשורת, ואולי של האליטה בכלל. ושווה להרהר בסיבותיו. אחת החולשות העיקריות של הפרשנים שלנו היא באינטגרציה של חומר רב מתוך תפיסה פוליטית מגובשת. שהרי בהיעדר תפיסה כזאת, לא ניתן לראות שום "תבנית" באוסף העצום והרועש של העובדות שנוחתות על שולחננו מדי יום ביומו.
קשה במיוחד לעשות את הסינתזה בין התחום הכלכלי לתחום הפוליטי – בדיוק משום ההפרדה המלאכותית ביניהם (כולל ההפרדה במוספים). רבים קוראים חדשות כלליות מבלי להציץ במוסף הכלכלי; ולהיפך, רבים קונים את העיתון רק בשביל המוסף הכלכלי.
כל השיח הציבורי והאקדמי סביב סוגיות כלכליות הוא שיח "מקצועני", שיוצר את הרושם כאילו מדובר בדיסציפלינה א-פוליטית. כאילו עניינים כמו הנפקות לציבור, רפורמת מס או רכישה של זכיונות גז אינם חלק אינטגרלי מן האידאולוגיה הפוליטית השלטת.
ולהיפך, כל השיח סביב סוגיות "מדיניות" מעוקר לגמרי מאינטרסים כלכליים. כאילו מאחורי האחיזה הישראלית בשטחים, תכנית ההתנתקות או התכניות ל"ייהוד" הגליל והנגב אין אינטרסנטים כלכליים, במגזר הפרטי וגם הציבורי. כאילו "אידאולוגיה" מתקיימת בספירה נפרדת לחלוטין מן הספירה של החמדנות ורדיפת הבצע האנושית.
זאת כמובן תפיסה מופרכת. אין כמעט הבט בחיינו שאינו תלוי בגורמים כלכליים, אישיים או לאומיים. ובכל זאת, קשה להתנגד להפרדה המלאכותית הזאת, ורובנו מתמסרים לה.
הנה כאן בדיוק תפקידו של הפרשן: להעמיד את הקורא על המשמעויות הפוליטיות של מהלכים כלכליים כבירים שמתרחשים ממש מול עיניו, כדוגמת עסקת בריטיש גז. ולהיפך, לחשוף את האינטרסים הכלכליים מאחורי מהלכים מדיניים או צבאיים. כלומר, לעשות פוליטיזציה של הכלכלה וכלכליזציה של הפוליטיקה.
יותר מכך, נחוצים לנו מבקרים בעלי "דיסקט" מרקסיסטי, כאלה שמסוגלים להבין את ההוויה שעיצבה את התודעה. אחת הרעות החולות של הפרשנים בארץ היא החשיבות העצומה שהם מייחסים ל"הצהרות", "רעיונות", "אידאולוגיות" ו"חזון" (ראה הפארסה סביב הביטוי "שתי מדינות לשני עמים"). בתוך כך נשכח הרובד הריאלי, המאד לא-רעיוני, שבו כל ההפשטות הללו מתפוגגות כאד קל. כך הופכת הפרשנות לסוג של מיסטיקה זולה, קרקס אוורירי של בלוני לא-כלום.
תחת זאת, יש לטפח פרשנות מטריאלית, שמביטה טוב טוב לחריצי המציאות המלוכלכים, ודולה משם את תובנותיה. פרשנות שמתייחסת בשוויון נפש למה שפוליטיקאים אומרים, ומנתחת לעומק את מה שהם עושים. שלפני הכל שואלת – מי ירוויח מהעניין שעל הפרק. והכוונה היא – ירוויח כסף. ויש כל כך הרבה דוגמאות – הושט היד וגע בן: מי מרוויח מבניית חומת ההפרדה, מי מרוויח מהסגר על עזה, מי מרוויח מניסוי כלי נשק חדשים על אוכלוסיות אזרחיות. מי מפסיד כולנו יודעים. מי מרוויח – את זה צריך לחקור.
זה לא מקרה שמי שעלתה על המאמר של חוסודובסקי היא תמר גוז'נסקי. צריך הכשרה מסוימת כדי לראות דברים באופן הזה. לא עולה בדעתי שום פרשן כיום שמסוגל להתמודד עם האתגרים האלה. היה כאן פעם אחד כזה. קראו לו אריה כספי. עכשיו כבר אין. מפעם לפעם אתה נתקל בניתוחים אינטגרטיביים מן הסוג הזה, שממש פותחים לך את המוח באור חזק, שלא ראית קודם. דוגמה מופתית לכך היא המאמר "מטריקס בבילעין" של גדי אלגזי, מלפני 5 שנים. אבל זאת באמת דוגמה חריגה. חשיבה כזאת פשוט נעדרת לגמרי מן השיח הציבורי בארץ.
יש כאן הרבה חומר למחשבה. לא חייבים להגיב מיד. אני לקחתי את הזמן שלי, תקחו את שלכם.
הפוסט הקודם שלי עורר מורת רוח רבה בקרב הקוראים, ובמיוחד הקוראות. זה לא חדש. הוא לא הובן כהלכה. גם זה לא חדש. מה שחדש אולי זה שגם הקוראים/קוראות המסורים של הבלוג, מה שנקרא המעגל הפנימי, לא ממש הבינו, וכעסו.
זה מדליק נורה אדומה. כנראה שהבעיה היתה אצלי. אם אף אחד לא מבין אותך, אולי גם אתה לא מבין את עצמך.
אז בפתח הדברים, אני מתנצל בפני מי שנפגע או נפגעה. אני בטוח שהדברים לא הובנו כפי שדמיינתי. אין לי בעיה עם גדודים של שונאים ושונאות שיורקים על שמי מדי בוקר בבוקרו. כל עוד הם יורקים על שמי מהסיבות הנכונות, אני שלם עם עצמי. חבל לי שמישהו או מישהי ינטרו לי טינה מהסיבות הלא נכונות.
אני לא הולך לנסות לפענח את הפוסט ההוא. קרתה בו תקלה תקשורתית. כלומר, לי כבר ברור מה רציתי לומר, אבל ברור באותה מידה שזה לא עבד. גם הסירוב שלי "לפרש" לא עבד, אף כי היתה מאחוריו מחשבה (המחשבה היא זאת: חוכמה שנקנית במאמץ עצמי שווה הרבה יותר מחוכמה שמישהו אחר לעס בשבילך).
לא חוכמה ולא בטיח. פשוט לא עבד.
הואשמתי בסקסיזם ושוביניזם. נו, מה אומר ומה אגיד. לא אנסה אפילו להצטדק. מי שקרא בעיון דברים אחרים שכתבתי ומי שמכיר אותי יודע שהדברים חסרי שחר. כל מילה מיותרת.
הרי גם קראו לי כבר מכחיש שואה כי השוויתי, נו, אתם יודעים. הדברים האלה קורים, כשהולכים על הקצה. אם להיתלות באילנות גבוהים: גם בוראט הואשם בגזענות וברונו בהומופוביה. לא, אני לא מתקרב לקרסוליו. אבל נדמה לי שזאת תמיד הסכנה שאורבת בהפוך-על-הפוך: הכל מתהפך בחזרה אליך.
מישהי הציעה שאוריד את הפוסט. חשבתי על זה, והחלטתי שלא. אני לא משכתב את ההסטוריה של הבלוג. גם הפוסט המוזר הזה הוא חלק ממני. ויש עניין מהותי יותר. כשהתחלתי עם הבלוג הזה, לפני שנה, הצבתי לי כמה יעדים. אחד מהם היה – לא להירדם בשמירה. לא להעלות גרה. להפתיע, וזה כולל להרתיע, את עצמי ואת הקוראים. כך הכריז סעיף 9 בפוסט הראשון הראשון: "הציפיות של הקוראים (לשבור אותן); הציפיות של עצמי (לזכור ולשכוח, לזכור ולשכוח); הציפיות של המילים (אימת הניסוח המדוייק)."
התכוונתי לכל מילה. לא בא לי שתיכנסו אל הבלוג הזה מתוך ידיעה מראש מה תקבלו. לא בא לי לכתוב פוסטים בידיעה מראש איך הם יתגלגלו. מי שמצפה להיכנס לכאן ולקבל את כוס תה הצמחים שלו, עם הדבש והעוגיה המנחמת בצד – יתאכזב. ואולי גם יתעצבן. האכזבה והעצבים האלה הם תגובות בריאות, ואני נותן להן במה בבלוג (כל עוד אינן גולשות להשמצות אישיות). הם סוג של בעיטה באחוריה המדושנים של הזחיחות – שלי ושלכם. הם הזרע שממנו נובטת מחשבה חדשה, רעננה.
לא, זאת לא אפולוגטיקה על הפוסט האחרון. כבר אמרתי שהוא היה לא מוצלח, והתנצלתי על האי הבנה. זאת הבהרה רחבה יותר, ואולי סוג של תיאום ציפיות, עם קוראים/ות מאוכזבים/ות. אם לא נתאם ציפיות, איך נשבור אותן בפעם הבאה?
[סגרתי לתגובות כי אין סיכוי שהדיון לא ידרדר להאשמות שווא ועלבונות מיותרים]
חשיכה גדולה, משני סוגים, רובצת על פעילות צה"ל בשטחי הגדה המערבית. הסוג האחד הוא חשיכת אי הידיעה: הבורות העצומה של רוב הישראלים ביחס לדיכוי היומיומי שהוא מנת חלקם של תושבי הגדה הפלסטיניים. הסוג השני הוא חשיכת הידיעה החלקית: אותם שברירי מידע שבכל זאת מסתננים דרך הפילטר התקשורתי ומנגנוני ההדחקה השגרתיים צבועים כולם בצבע שחור, בלתי חוקי בעליל.
ולכן צריך לחפש בנרות את נקודות האור הזעירות, הבודדות, ולהתברך בהן, ולשמור עליהן טוב טוב, שיפיצו אור גדול על סביבתן.
אור גדול במיוחד משפיע עלינו הסרבן השני בחטיבת כפיר (ולא הראשון, כפי שדיווח "הארץ"), רב"ט ד' מגדוד חרוב, שנשלח ל-30 ימי מחבוש, אחרי שנקעה נפשו ממסכת ההתעללויות שלהן היה עד במסגרת שירותו. במכתבו למפקדיו הוא כותב: "הדעה הרווחת אצל הלוחמים כלפי הערבים היא שהם חיות פרא שיש להשמידן ולא בני אדם", ושהדברים שהוא רואה בשטחים מזכירים לו את סיפורי הפוגרומים ששמע מבני משפחתו. דובר צה"ל, כדרכו, מכחיש: החייל משתמש בסירוב מצפוני כדי לעזוב את היחידה. מה שנקרא, פחחח. היש דרך גרועה יותר לעזוב יחידה? להדביק למצחך את אות הקלון של הסרבן, שתלווה אותך בכל אשר תלך?
אומץ גדול במיוחד נדרש מאדם בן 19 לעמוד מול מערכת שלמה, ובמיוחד מול המערכת הברוטלית של חטיבת כפיר, ולהגיד "עד כאן". אני יכול רק לשער שנסיבותיו האישיות של ד' אפילו מכבידות יותר, בהיותו ממשפחה רוסית. אם משפחתו מזדהה פוליטית עם המחנה שאליו משתייכים יותר מ-80 אחוזים מיוצאי חבר העמים, צפויים לו מאבקים כואבים אף יותר עם האנשים הקרובים לו. כבר כתבתי כאן לא פעם שהסיבה העיקרית שמונעת מבחורים צעירים שסולדים מן הכיבוש לסרב איננה פוליטית כי אם חברתית-פסיכולוגית: המחיר הכבד שגובה השבירה של "אחוות הלוחמים", שנתפסת כבגידה. כנראה שנבצר מבינתו של דובר צה"ל כיצד יכול חייל בחטיבת "כפיר" למצוא דופי מוסרי בפעילותה בשטחים.
ד' עצמו ממהר להבהיר: "חשוב לי שיידעו שזה לא עניין שמאלני-פוליטי, אלא משהו אנושי", אבל מותר להניח שבעוד שנה או שנה וחצי הוא כבר לא יתנער מן התווית השטנית הזאת, "שמאלני-פוליטי", ויבין שה"פוליטיות" של פעולה במרחב הפומבי איננה נקבעת על פי כוונתו הפנימית אלא על פי תוצאות הפעולה והאופן שבו היא נתפסת על ידי הסביבה. גם "שוברים שתיקה" לקו במחלת הנעורים הזאת, ההתנערות הנאיבית מן הפוליטיות, עד שהבינו דבר פשוט: עצם השירות בשטחים, לא פחות מן הסירוב לו, הוא מעשה פוליטי. השירות הוא מעשה פוליטי-לאומני, הסירוב הוא מעשה פוליטי-שמאלני, ולא חשוב אם המשרת/סרבן מודעים לכך, מצהירים על כך או מכחישים זאת. למעשה, הפער בין התודעה הא-פוליטית של היחיד לבין המשמעות הפוליטית של בחירותיו, או מחדליו, הוא נכס פוליטי ממדרגה ראשונה של השלטון; סגירת הפער הזה, באמצעות העמדת היחיד על משמעותה הפוליטית של פעולתו (אף מבלי לנסות להשפיע עליה) – היא תפקידו העליון של האקטיביזם הפוליטי.
ד' נקט במעשה פוליטי מובהק, ואכן שמאלני, שכן למרבה הצער, "משהו אנושי", כדבריו, הפך מזמן בארץ הזאת לעניין שרק שמאלנים מתעניינים בו. התקופה הקרובה תהיה קשה במיוחד מבחינתו – תקופה של ניתוק קשרים ונידוי חברתי. אני מאד מקווה שארגוני הסירוב וההתנגדות יידעו לאמץ אותו אל ליבם מתוך הבנה למצבו. ד' מצטרף לאיתי מלמד, הסרבן הראשון מחטיבת כפיר, שכבר עבר תהליך של בירור אידאולוגי עקרוני, ואינו מתכחש למשמעות מעשיו. שתי סנוניות ראשונות, מאוחרות למדי, שאולי מבשרות על תחילתו של סדק פנימי בחטיבה הבעייתית הזאת.
אם היו שואלים אותי (כן, אני יודע שאף אחד לא שואל אותי) איך פותרים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הייתי כמובן אומר – קודם כל פינוי טוטאלי של השטחים. אבל אם היו שואלים אותי – טוב, בתור צעד ראשון, על מה אתה ממליץ? במקרה כזה, אני ממליץ פשוט לסגור את חטיבת "כפיר". לא "לרענן נהלים", לא "רענון ערכי", לא שיחות מפקד, ולא להחליף את סגל הפיקוד כל חודשיים. לסגור, לפרק, לבטל את הרעיון המעוות הזה, הרקוב מיסודו, של חטיבת שיטור-כיבוש, שמבוססת על כוח סדיר, בחורים בני 18-21, שמעבירים את שלוש שנות השירות שלהם בנגישׂה מתמדת באוכלוסיה אזרחית – מעצרים, מחסומים, פשיטות על כפרים וכדומה. המסנגרים אומרים: אין מה לעשות, החיכוך המתמיד עם הפלסטינים ("חיות הפרא", לפי מכתבו של ד') מייצר גם מקרים חריגים. ואני טוען: החטיבה כולה היא מקרה חריג – בהגדרת המשימה שלה ובהגדרת דרכי הפעולה. המסנגרים אומרים: איך בדיוק אתה מציע להתמודד עם הטרור בשטחים? ואני משיב את התשובה החבוטה: בתור התחלה, לרדת להם מהווריד. אם יש משהו שאני משוכנע בו לחלוטין, הוא שפעילותה של "כפיר" ייצרה יותר טרור ממה שהיא מנעה.
לקצרי הזיכרון, ולמען הדורות הבאים, הנה תזכורת מן השנתיים האחרונות לפועלה של החטיבה שמחזיקה בשיא חקירות מצ"ח (מאות תיקים) על פגיעה בפלסטינים.
(הי, כמה לינקים פתחתם? אהה. עכשיו תחזרו אחורה ותכריחו את עצמכם לפתוח עוד שניים. רק עוד שניים).
אלה, כאמור, רק המקרים שדווחו בתקשורת, מתוך מאות תיקי מצ"ח שנפתחו בחטיבת כפיר בשנים האחרונות. יש להניח שעל כל פלסטיני שמגיש תלונה, יש כמה וכמה שנמנעים מכך, מחשש לנקמת החיילים או סתם מחוסר אמון במערכת. בהערכה זהירה (אף כי אין נתונים רשמיים), ניתן לשער שחיילי וקציני החטיבה היו מעורבים באלפי מקרי התעללות, השפלה ומכות כלפי פלסטינים בשלוש שנות קיומה.
החטיבה הזאת (לצד מג"ב) היא הכידון המלובן של הכיבוש הישראלי. חייליה עוברים שטיפת מוח; הם משוכנעים שהם מגנים בגופם על אזרחי ישראל. קציניה מייצאים את שטיפת המוח לתלמידי תיכון, לוכדים אותם כשהם עוד קטנים ורכים. אני, אזרח ישראלי, משוכנע שהם מסכנים אותי ואת יקירי. כל יום שלהם בשטחים מייצר עוד אויבים שמבקשים את נפשי.
לכן – לפרק, לאלתר. ועד הפירוק – לסרב.
————————————————————————————————-
[בשולי הדברים: לבלוג הזה נקלעים כל הזמן קוראים תמימים, שמציגים שאלות מאד אלמנטריות. סוגית הסרבנות מזמינה עשרות שאלות כאלה: האם לגיטימי לסרב לחוק במדינה דמוקרטית, כיצד מאזנים בין צו המצפון לצו החוק, מה בין סרבנות לפציפיזם, מה לגבי סרבנות הימין, וכיוב'. אותם קוראים סבורים, בתמימותם, שהשאלות שמטרידות אותם מעולם לא עלו על דעתם של אחרים. ולא היא; כבר קיימת בישראל "ספרות סירוב" ענפה, בת 30 שנה כמעט (מאז מלחמת לבנון הראשונה), שבה לובנו כל השאלות האלה באופן מאד יסודי. ואני מתכוון כולן.
אני בספק גדול אם ניתן, במסגרת בלוג, לעשות צדק לשאלה העקרונית של הסרבנות. לכל היותר ניתן לדון בסיטואציות ספציפיות ולהדגים כיצד הן ממלאות את תנאי היסוד שנדרשים לאקט הסירוב. אני לא מתכוון לפתוח כאן דיון על עצם תנאי היסוד האלה, שכאמור, נדונו בהרחבה בעבר. התנצלותי מראש למי שסבור שאני מתחמק מן הדיון. אני לא, פשוט אין לי כוח להמציא את הגלגל כל פעם מחדש. יתכבד כל אחד ויעשה את שיעורי הבית שלו.
בפוסט קודם, למען המתעניינים, כללתי הרבה מראי מקום וקישורים לדיון העקרוני בסרבנות. פוסט אחר, שפורסם עם פרוץ "עופרת יצוקה", עסק בסירוב להשתתף במבצע הזה, ומאמר ישן יותר התייחס לסירוב להשתתף בפעולות שיטור בשטחים. הפוסט הנוכחי הוא רק לבנה אחת, ספציפית לחטיבת "כפיר", בתשתית המוצקה שעליה נשענת תנועת הסרבנות].
בשולי הידיעה המשמחת על בריחתו לחופש של עיתונאי הניו-יורק טיימס, בתחתית עמוד 7, קבורה היטב היטב הידיעה המדהימה הבאה:
"בתוך כך, בסוף השבוע לקחה ארה"ב על עצמה אחריות להרג של עשרות כפריים אפגנים בירי ממזל"טים במחוז פארה בחודש מאי. לדברי הממשל האפגני 140 אזרחים נהרגו במתקפה ההיא."
נפלא השימוש היצירתי הזה בביטוי, "בתוך כך". עולמות שלמים של חידה ומסתורין מקופלים בו (כפי שפעם העיר דרור בורשטיין).
רק מטורפים גמורים יתחילו לחפש ברשת מה באמת קרה, ויגלו שה-140 האלה מתווספים ל-687 אזרחים שנקטלו בידי "מפציצים ללא טייס" אמריקניים משנת 2006.
עיתון פקיסטני חישב ומצא שאחוז הדיוק של המפציצים האלה (סך הטרוריסטים מכלל ההרוגים) הוא 6 אחוז. עיוור עם רוגטקה כבר פוגע יותר. העיקר שמדובר בשיא הטכנולוגיה. ולא תאמינו איך האמריקאים מתרצים את הפגיעה הנרחבת הזאת באזרחים: "הטרוריסטים משתמשים באזרחים כמגן". הלו, מה עם הקרדיט?
חשוב להבין שאמריקה וישראל מתמזגות לישות אסטרטגית אחת בכל הנוגע לכתישה של אוכלוסיות אזרחיות בטכנולוגיות חדישות; "הרוח החדשה" של אובמה לא מגיעה לחצר האחורית של אמריקה (אפגניסטן) ממש כפי ש"הרוח החדשה" של ברק לא הגיעה לחצר האחורית של ישראל (עזה). מבחינת דיירי החצרות האחוריות, השמיים צופנים רע: כל רגע עלול להגיח בהם החידוש האחרון מבית לוקהיד או אלביט, לניסוי כלים ראשוני.
על הכלי הגיהנומי הזה, מפציץ ללא טייס, כבר כתבתי כאן, ובעקבות הפוסט אפילו גיליתי, באיחור שראוי רק להתבייש בו, שגם ישראל שיסתה מפציצים כאלה באזרחים, בלבנון ובעזה. מאז הצטברו עדויות ודיווחים על קורבנות המל"טים בעזה, כמו בדיווח המפורט הזה של הגרדיאן, וגם כאן.
כנהוג בהבטים מלוכלכים אחרים של מדיניותה, ישראל הרשמית שומרת על שתיקה מגלגלת-עיניים בכל הקשור למפציצים ללא טייס. אזרחי ישראל, כדרכם, מעדיפים לא לדעת. אבל כבר קיים תיעוד ענף של אמנסטי על מעלליו של "הרמס 450" (הידוע בכינויו "זיק") בשירות ישראל: לפחות 48 אזרחים נהרגו ב"עופרת יצוקה" באמצעות המל"ט (כלומר, יושב לו טייס אמיץ במשרד ממוזג בקריה, לוחץ על כפתור, והופ, זיק מדליק כמה תושבים בעזה). מדיווחים בעיתונות העולמית עולה שהמל"ט הפך לשחקן מרכזי בזירות הלוחמה (בעצם, הכתישה) של ישראל: עסקאות ענק נרקמות סביבו, ולפחות באנגליה יש גם מי שמוטרד מהשאלה מי מספק לישראל את המנועים למל"טים.
כפי שוודאי כבר קראתם בעיתונים ושמעתם במהדורות החדשות המרכזיות, בימים אלה חוגג הבלוג שלי, "לא למות טיפש", שנה להיווסדו. זהו זמן לחשבון נפש; איפה טעיתם, מה עשיתם לא נכון, איך תשפרו את ההתייחסות שלכם אל הבלוג שלי.
כמובן שגם אני עושה חשבון נפש. נתחיל בחשבון. מונה הרשימות שלי מוסר לי, בזעזוע מסויים, שבשנה החולפת פירסמתי 150 רשימות. הוא קצת מגזים, כנראה. איך שעלה הבלוג העליתי לארכיון שלו מאמרים ומסות שהתפרסמו במקומות אחרים. פה ושם אולי גם היו כפילויות. נוריד 30, נשארו 120 רשימות. בשנה.
פוסט כל 3 ימים, בממוצע. זה הרבה, הרבה הרבה יותר ממה ששיערתי שאפרסם אי פעם. למעשה, החרדה מכתיבת-יתר היא הסעיף הראשון בפוסט הראשון שהעליתי, לפני שנה. היא עדיין מרחפת מעלי, כמו גם אחותה הנגדית, חרדת ההתרוקנות (סעיף 7 באותו פוסט). סעיף 8 התנבא על כאבי הגוף והעיניים – והתאמת: במהלך השנה עברתי לעבוד בעכבר שמאלי בגלל כאבים עזים באגודל ימין.
ההשתעבדות לבלוג היא תופעה טבעית ושכיחה (סעיף 5 בפוסט ההוא), אין מה להלין עליה. ובכל זאת מטריד אותי שכתבתי כאן כל כך הרבה במשך שנה אחת.
תירוץ ראשון: ביוני 2008 עוד לא ידעתי שאולמרט וברק מתכננים לצקת עופרת על ראש עזה שישה חודשים אחרי כן. ההשתוללות הצבאית בעזה גררה אותי להשתוללות מקלדת; האירועים, הדיווחים (והיעדרם) הכתיבו לי סדר יום משלהם. כתבתי וכתבתי כי השתיקה מסביב הוציאה אותי מדעתי. כתבתי כדי לשמוע קול לא פחות מאשר להשמיע.
תירוץ שני: גיליתי שיש לי יותר מה לומר ממה שחשבתי. הכתיבה מחדדת ומצלילה את המחשבה. גם תגובות הקוראים. רעיון שהתבשל במהלך כתיבה של פוסט אחד השתוקק להתנסח בפוסט הבא. יש "עלילה" נסתרת מסוימת בכתיבה שלי בשנה החולפת, והיא מפתיעה אותי ומסקרנת גם יחד. אני רוצה להישאר בסביבה, לדעת איך היא תתפתח.
זה עדיין לא מצדיק פוסט כל 3 ימים. המונה הזה דפוק, אני בטוח. בכל מקרה אשתדל להוריד הילוך, לטובת כולם. אני שוטח מכאן את בקשתי למנהיגים שלנו: גם אתם תורידו הילוך. אי אפשר עוד ככה. לפתוח עיתון כל יום ולמצוא חמישה נושאים חדשים לפוסט. אנא, שעממו אותי, אם אינכם חפצים שאשעמם את קוראיי.
לפני שנה, חשבתי שהבלוג הזה יהיה פחות פוליטי. רציתי שתהיה בו יותר נוכחות לכתיבה אחרת, על עניינים אחרים – תרבות, ספרות, רוח והבל רוח. המציאות חשבה אחרת. אני עדיין מנסה לא לחשוב על פוליטיקה (בזמן שאינני חושב על בלשנות). הבלוג הזה, כמה אירוני, רק מפריע לי בכך.
הנוסטלגיה היא ממני והלאה, ולכן לא אשתפך כאן על אירועים ואנקדוטות מן השנה החולפת, שחיממו לי את הלב. הנאצות, ההבטחה לסגור אתי חשבון, האיומים על חיי במייל, התלונות נגדי לרשויות, שלל הניתוחים הפסיכולוגיים של אישיותי המעוותת. כולם, כולם רגעים יקרים מפז שלנצח אשא בלבי.
תודה רבה למנהלי "רשימות", על הבמה החופשית. תודה למגיבים ולמגיבות שהעשירו והחכימו אותי. סליחה אם פגעתי במישהו אישית; התכוונתי לפגוע קבוצתית.
הימים שעוד נכונו לנו, שיהיו נכונים. רשות הדיבור שלכם.
[נ.ב.: הפוסט השני שפירסמתי נכתב לרגל שבוע הספר בשנה שעברה, והוא מככב ברשימת הלהיטים של הבלוג. 7,400 הכותרים החדשים שראו אור מאז כתיבתו רק שומרים על עלומיו].
לא למות טיפש 