קטגוריה: שוטף

הקדמה

הבלוג מארח מאמר של אסף אורון, סטטיסטיקאי בכיר במחלקה לבריאות סביבתית ותעסוקתית באוניברסיטת וושינגטון. המאמר מנסה לאתגר את ההתנגדות האוטומטית של השמאל הרדיקלי להסדרי ביניים – מתוך הנחות מוצא של אותו שמאל. מיותר לציין שהדעות המובעות במאמר הן של אסף ולא שלי. למרות שבנקודות מסויימות אני חלוק על הניתוח וההמלצות, אין לי ספק שבמסגרת השיח הפוליטי בישראל, הנוסחתי וקבעוני עד זרא, כל רעיון חדש, כל זווית רעננה, הם בגדר אוויר לנשימה.

אין לי כוונה לנהל כאן דיון בשמו של אסף, ולכן הפוסט סגור לתגובות. רק שתי מלים כנגד התקפת אד-הומינם שכבר נחזית כאן: "נו, עוד אחד שיושב באמריקה ומייעץ לנו איך לפתור את הסכסוך…". אז ראשית, אסף פועל למען השלום עם הפלסטינים יותר מרוב הישראלים שחיים בארץ; ושנית, ראינו כבר מה שוות התכניות של הפוליטיקאים שחיים כאן. מתחתית הבור שאליה נקלענו, נדמה לי שגם הצעות שיגיעו מכוכב מאדים ראויות לעיון רציני.

תגובות אפשר לשלוח לאסף ישירות: assaf.oron@gmail.com

                                                                * * *                                          

                                        הסדר ביניים – למה לא בעצם? / אסף אורון

בחודשים האחרונים אני מוצא עצמי בהסכמה עם שותפים בלתי צפויים: קודם היה זה אביגדור ליברמן, ועכשיו לפתע גם שאול מופז קפץ על העגלה שלי, עגלת הסדר הביניים. כמו אדונים נכבדים אלה ורבים אחרים, גם לדעתי ההתעסקות במתווה הסדר קבע ישראלי-פלסטיני הפכה מזמן לבריחה יצירתית מן המציאות ה"זמנית" הנקבעת בינתיים בשטח. שלא כמותם, אני חושב גם שהמציאות הנוכחית רחוקה מדי ממצב יציב או קביל לטווח ארוך. חוסר היציבות וחוסר הקבילות מייצרים משברים בתדירות הולכת וגוברת. המטרה הראשית של שני העמים צריכה להיות החלפת המציאות הנוכחית במצב ביניים, המנטרל במהרה את האלמנטים הנפיצים והרעילים ביותר של ההווה. לאחר כמה שנים של מציאות רגועה ואנושית יותר, יהיה קל יותר לדון בהסכם קבע.

שאלת השאלות היא מה יכלול הסדר הביניים. הטעות המרה בהסדר הביניים הקודם – הסכמי אוסלו – היתה שלמרות פריצת-הדרך הסמלית, המציאות בשטח השתנתה רק במעט והשליטה הישראלית ברוב תחומי החיים הפלסטינים נמשכה עד לקריסת התהליך. מכאן ברור שההסדר שמציע ליברמן, שפירושו בעצם קבלת חותמת הכשר בינלאומית למצב הקיים, הוא בדיחה גרועה שאינה מתקבלת על הדעת. מה שנחוץ הוא בדיוק ההיפך: עלינו לשאוף למצב ביניים בו אנחנו כבר לא שולטים בפלסטינים, ובו מערכת היחסים בין שני העמים עולה על מסלול של שיקום.

השינויים הדרושים אינם מוגבלים לנושא הנוכחות הצבאית או פינוי התנחלויות. עובדה: ב-2005 הוציאה ישראל את כל כוחותיה ומתנחליה מעזה. דוברי המרכז והימין הישראלי משתמשים בכשלון ה"התנתקות" כראייה שאסור לסמוך על הערבים; מן העבר השני רואים בסיפור זה הוכחה לכך שדווקא ישראל היא זו המכורה להמשך משטר הכיבוש בכל מחיר, כי אנחנו ממשיכים לשלוט בעזתים בעקיפין באמצעות המצור. שאר העולם פשוט מגרד את ראשו בתדהמה נוכח מצעד האיוולת הנמשך בישראל-פלסטין. אבל אם יש לקח אחד מן ה"התנתקות" שניתן אולי להסכים עליו, הרי הוא שהסדרים טריטוריאליים, הזזת חיילים ואזרחים ושרטוט קווים על מפות – התחביב האהוב על ממציאי הפתרונות למיניהם מאז 1967 – הם אולי רכיב בלתי-נמנע של כל הסדר אבל אינם המפתח העיקרי לשינוי המציאות בשטח.

כך למשל, מבחינה כלכלית ישראל מנהלת את השטחים כולל עזה כשוק שבוי, אשר נכפה עליו ייבוא סחורות דרך ישראל במחירים מופקעים ודרך ספקים מונופוליסטים, ואשר חייב לספק את רוב תוצרתו לישראל מתוך עמדת מיקוח נחותה. גם מבחינת תשתיות תלויים השטחים בישראל לחלוטין. כל הקשקושים על "שיקום הכלכלה הפלסטינית" הם חסרי שחר כל עוד היא נתונה במצב החנק הנוכחי. כלכלה נורמלית אינה יכולה להתפתח תחת תנאים כאלה.

הנה כמה דרכים לשיקום אמיתי של הכלכלה הפלסטינית בתקופת הביניים:

– פתיחה סופית ובלתי-הפיכה של גבולות הגדה והרצועה אל ירדן מצד אחד ומצרים מצד שני, למעבר אנשים וסחורות. כמו כן, פתיחת הנמל בעזה ושיקום נמל התעופה. ישראל תהיה רשאית להקים מחסומי מכס על מעבר הסחורות לשוק הישראלי, אבל לא יהיה כל פיקוח ישראלי, ישיר או עקיף, על המעברים בין השטחים לעולם החיצון. יהיה פיקוח בינלאומי, אך הוא לא יקבל הוראות מישראל. הסדר הביניים יכלול התחייבות הדדית להגבלת ההתחמשות, אך ניתן להניח שתיכנס לשטחים בחשאי כמות מסוימת של אמצעי לחימה. בוקר טוב: גם כיום משיגים הפלסטינים אמל"חים, בין אם דרך המנהרות ובין אם ברכישה ישירה מגורמים בעולם התחתון הישראלי. הברירה בידינו: אנחנו יכולים להמשיך לשחק עם הפלסטינים בשוטרים וגנבים כפי שאנו עושים כבר 42 שנה. אבל התוצר העיקרי של משחק זה הוא לא ביטחון לישראלים, אלא חנק הכלכלה והחברה הפלסטיניות ופתיחת מרחב אינסופי לשחיתות.

תאמינו או לא, אבל החנק הזה הוא דווקא אחד הגורמים העיקריים להיעדר ביטחון אצלנו, כי חוסר האפשרות לנהל חיים תקינים מספק תמיכה ומתנדבים לביצוע פעולות אלימות. אין עתיד נורמלי לארץ הזאת בלי חופש תנועה וכלכלה לפלסטינים. לכן עדיף להיגמל מקיבעון הפיקוח שלנו במכה אחת, מאשר להמשיך ולהיתפס לאשלייה של ביטחון דרך חנק. זה יסוד עיקרי של ההסדר כולו. באותה נימה, יחודש גם  ה"מעבר הבטוח" בין עזה לגדה, שיופעל באופן רציף בסיוע גורמים בינלאומיים. יחלו גם עבודות לקו רכבת ישיר בין שני השטחים.

– פרוייקט בינלאומי מזורז להקמת תשתיות עצמאיות לפלסטינים. במיוחד, ביסוס מערכת החשמל הפלסטינית על מקורות שמש-רוח מבוזרים. הטכנולוגיה לכך כבר קיימת ומיושמת בארצות מתועשות רבות. בשטחים הפלסטיניים יש שלושה יתרונות עצומים לאנרגיית שמש על פני ארצות אלה: קרינה חזקה בהרבה, צריכת חשמל צנועה בהרבה, והיעדר תחנות כוח קיימות המתחרות על משאבי תחזוקה. ניתן בהחלט לספק את כל צרכי החשמל של הפלסטינים בשטחים בעזרת מתקני שמש ורוח מבוזרים. הדילוג לתשתיות מתקדמות יעזור להזניק את הכלכלה והטכנולוגיה הפלסטינית למאה ה-21, ולחזק את יישום האנרגיה הנקייה בשטח גם בישראל. עוד יתרון נלווה: מערכת מבוזרת אי אפשר לשתק לחלוטין באמצעות הפצצות מן האוויר.

– באשר לתשתיות אותן אי אפשר לחלק לשניים או להקים יש מאין, תוקם רשות ניהול תשתיות משותפת לישראל ופלסטין. הרשויות הנפרדות של כל לאום יהיו כפופות לרשות זו. בתקופת המעבר ישתתפו בה גורמים בינלאומיים המוסכמים על שני הצדדים. במיוחד אמורים הדברים לגבי תשתיות המים, אשר ניהולן משני עברי הצד הירוק יהיה משותף.

בכוונה פתחתי בנושאים כלכליים, על מנת להמחיש את טבעו של השינוי הנדרש במציאות בשטח. אתם יכולים להשוות עם ה"שלום הכלכלי" של ביבי, שהוא בעצם כלכלת-חסות מושחתת של קומץ אנשי עסקים פלסטינים שהשלטון הישראלי חפץ ביקרם. וכעת לנושאים "כבדים" יותר.

– הסכם הפסקת אש הדדי, מקיף וארוך טווח הכולל גם את החמאס.

– פירוק המינהל האזרחי וביטול כל סמכות ישראלית על פלסטינים שאינם אזרחי ישראל, כל עוד הם אינם נכנסים לתחום ישראל. הפסקת כל הפקעות הקרקע לשימוש ישראלי, ופתיחה מחדש של אותן הפקעות אשר עדיין לא נעשה בהן שימוש. באשר למזרח ירושלים, ראו בהמשך.

– צמצום השב"כ והפיכתו לארגון שעיקרו פומבי וחשוף לביקורת הציבור הישראלי, ופירוק אגפי השב"כ המנסים כיום לנהל את חיי הפלסטינים. מכיוון שגדלנו לתוך מציאות של שב"כ, מוסד ושלל גופים חשאיים נוספים שאפילו שמם אינו ידוע לנו, איננו מבינים עד כמה מציאות זו חולנית, מושחתת ומסוכנת לנו עצמנו. לטובת עתיד שני העמים, על השב"כ להפוך ממשטרה חשאית העוסקת בעיקר בדיכוי פלסטינים – מוסד שאין לו שום מקום בדמוקרטיה – לבולשת ארצית דוגמת ה-FBI. ואכן, ה-FBI יכול לסייע לשב"כ לעבור את מהפכת השקיפות ולהיגמל ממחלת השליטה בפלסטינים. כמו כן, כל האסירים הפלסטינים שנשפטו בבתי משפט צבאיים יועברו לידיים פלסטיניות.

– הגדרת תחום גיאוגרפי הכולל את רוב הגדה המערבית, ממנו יתפנו תוך זמן קצוב (וקצר) כל כוחות צה"ל וכל ההתנחלויות. הפלסטינים יקבלו ריבונות מלאה על תחום זה, הן בקרקע והן באוויר. אם יבחרו בכך, יוכלו להצהיר על מדינה עצמאית. תחום זה יכלול כמעט את כל אזור גב ההר, וכן את כל אזור הבקעה וים המלח. צה"ל פשוט לא ייכנס יותר לשטח זה – לא על הקרקע ולא באוויר. לגבי ההתנחלויות, מבחינה ישראלית פנימית חשוב להראות שאין אפלייה בין מתנחלים לפי שיוכם החברתי: גם המתנחלים "המשוגעים" של התנחלויות ומאחזי גב ההר, וגם המתנחלים "המתונים" של הבקעה, ייאלצו להיפרד מבתיהם כבר בתחילת הסדר הביניים תמורת פיצויים. אין שמץ של סיכוי לעצמאות פלסטינית כלשהי – ולקבלת אמון מינימלי של הפלסטינים ושאר העולם ברצינות התהליך – בלי איזשהי פיסת שטח רצופה, המחוברת לעולם החיצון ואינה מוקפת בהתנחלויות מכל עבר. דרך אגב, התנחלות נוקדים של השר אביגדור ליברמן תפונה גם היא (אני מנחש שמתווה הסדר הביניים שלו אינו כולל פינוי כזה).

– באזורים אחרים יוקמו מנגנוני ניהול משותף על בסיס שוויוני, שהרשויות המקומיות של שני העמים יוכפפו אליהם. הריבונות על אזורים אלה לא תהיה ישראלית אלא משותפת. מדובר בירושלים רבתי ובגירסה מצומצמת של "גושי ההתנחלויות". ירושלים עצמה תנוהל במשותף כיחידה אחת, כולל ירושלים המערבית. אחרי 42 שנה של דיבורים שקריים על "ירושלים המאוחדת" תוך אפלייה בוטה של ערביי מזרח העיר, הגיע הזמן לנסות לאחד את העיר באמת על בסיס שוויוני. באשר ל"גושי ההתנחלויות": לאחרונה התפארו מנהיגים בהתנחלות אפרת כי לקחו פקחים מטעם הממשל האמריקני לסיור אצל שכנים פלסטינים והראו להם את מערכת היחסים הטובה. נהדר, גם אני בעד שכנות טובה. אבל מדוע שלא תהיה השכנות הזו מבוססת על שוויון ושיתוף בשליטה על המשאבים, במקום על אדנות נאורה?

באופן כללי, המשטרה הפלסטינית תטפל בפלסטינים והישראלית בישראלים (תוך מתן זכות מוגבלת למעצר בני העם השני במקרה של תפיסת עבריינים "על חם"). יחסי גומלין בין כוחות ביטחון יהיו על בסיס שוויוני. כמו ברשות ניהול התשתיות, ישתתפו במנגנוני הניהול (לפחות בשלב הראשון) גורמים בינלאומיים שישמשו כמנחים ויועצים לישראלים ולפלסטינים. באזורים בהם עובר כעת מכשול ההפרדה, ייפתח המכשול כך שפלסטינים ינועו בכל השטח בחופשיות. גם המעבר הבטוח בין הגדה לעזה ייחשב לאזור ניהול משותף, וכך גם קו הרכבת גדה-עזה.

– הגדרת המעטפת להסדר הקבע: הסדר הקבע יכלול פתרון מוסכם לבעיית הפליטים הפלסטינים. נושא הפליטים היהודים מעדות המזרח אשר שוב נחפזים לנופף בו אצלנו, הוא עניין בין ישראל לבין אותן מדינות שגירשו את הפליטים, לעתים מתוך תיאום מראש עם ממשלת ישראל. מכל מקום אין מה לתלות אותו כקולר על צוואר הסכסוך הישראלי-פלסטיני. לגבי שטחים והתנחלויות, יובהר כי תחת הסדר הקבע יוכלו הצדדים לבחור בין גבולות 1967 פלוס מינוס תיקונים מוסכמים ופינוי יתר המתנחלים משטחי המדינה הפלסטינית; מעבר הדרגתי לפדרציה שוויונית; או שילוב בין שני הפתרונות עם אזורי ריבונות משותפת על בסיס קבוע (כמו למשל ירושלים ומסלול הרכבת בין עזה לגדה).

תקופת הביניים תהיה תקופת מבחן לניהול המשותף של אותם חלקים של ישראל-פלסטין שאינם ניתנים לחלוקה קלה כעת. אם הנסיון ייכשל, לא יהיה מנוס מלחתוך: מתנחלי גוש עציון, מעלה אדומים ואריאל ייאלצו כנראה להיפרד לשלום מבתיהם. השליטה בירושלים תחולק וייתכן שיהיה צורך לפנות כמה מן השכונות-התנחלויות המרוחקות. מכאן שלמתנחלים שלא יפונו בשלב הביניים יהיה אינטרס מובהק לשתף פעולה עם ההסדר ולא לחבל בו. מתנחלים אלה יצטרכו להחליט: אם אכן הם אוהבים את ביתם, את הקשר ההיסטורי ואת הנוף הסובב – עליהם ללמוד לחיות בו תוך יחסי שוויון עם שכניהם אשר חיים בתוך הנוף הזה מדורי דורות, ולא תוך עליונות אנוכית הנשענת על כידוני צה"ל. אם הנסיון יצליח יוכלו רבים מן המתנחלים להישאר, וייתכן שתיסלל הדרך לפדרציה ישראלית-פלסטינית עם חופש מגורים בכל רחבי הארץ, במקום שתי מדינות עוינות-למחצה עד עוינות המשקיעות משאבים ומאמצים בהצרת צעדים הדדית.

גם מן הצד הפלסטיני יהיה אינטרס מובנה בהצלחת מודל הניהול המשותף. ככל שיהיה הניהול הרמוני יותר, כך תיפתח הדלת בפני הפלסטינים להשתתף בניהול לא רק של אותם 22% מן הארץ הנמצאים מעבר לקו הירוק, אלא של הארץ כולה, ולאחד את חלקי העם הפלסטיני הממודרים כיום במעמדות אזרחיים שונים, אשר כולם נחותים למעשה ממעמדם של אזרחי ישראל היהודים.

זה מתווה הביניים שאני מציע. מבחינת היקף השטח המפונה ניתן לחשוב שהוא דומה להצעה של מופז. אבל ההבדל הוא במהויות: מופז רואה לנגד עיניו יישות פלסטינית תלויה וחלשה, הנמצאת במצב מבחן מתמיד, בעוד אנו קונים לעצמנו חופש פעולה מוחלט והרחבת ריבונות המדינה תמורת פינוי אותן התנחלויות מבודדות אשר כמה וכמה ממשלות כבר הביעו נכונות לוותר עליהן. המוטיבציה של מופז – כמו של ביבי – היא לבצע את השינוי המינימלי בשטח אשר יספיק לדעתו לשפר את מצבנו הבינלאומי. ההסדר המוצע כאן מגיע ממקום אחר לגמרי: להעביר את ישראל-פלסטין מהמציאות המעוותת, האלימה והאנטי דמוקרטית של העשור האחרון למציאות בריאה, שוויונית ודמוקרטית בהקדם האפשרי. העקרון המנחה הוא סיום מהיר של השליטה הישראלית על הפלסטינים בשטחים, על כל רבדיה הגלויים והסמויים, והכרה בשוויון זכויות בין שני העמים.

                                                             * * *

נראה לי שניתן להשיג הסכמה פלסטינית להסדר מסוג זה. אחרי הכל, אפילו החמאס מציע הפסקת אש בלתי-מוגבלת תמורת סיום הכיבוש בשטחים. הבעייה העיקרית נמצאת ללא ספק בזירה הציבורית והפוליטית הישראלית. לכאורה, אין תשובה טובה לשאלה הישראלית הקלאסית "מה יוצא לי מזה?" למה שהישראלים יזיזו את התחת, תסלחו לי על המילה, יתחילו לפרק את מנגנוני השליטה ולפנות עשרות אלפי מתנחלים, כל עוד אף אחד לא מכריח אותנו?

על מנת להבין מה באמת יוצא לנו, צריך קודם כל להפנים שישראל-פלסטין 2009, ובעצם של תשע השנים האחרונות, אינה מציאות נורמטיבית אלא דווקא אנומליה. מציאות סוטה זו היא בעיקרה תוצר לוואי של תאונה היסטורית ששמה ג'ורג' W בוש, הנשיא הגרוע ביותר בתולדות האומה האמריקנית. מה שבוש עולל לארץ שלנו אינו שונה מהותית מבחינת אופי המדיניות וסוג הנזק, ממה שעולל לחלקים רבים של העולם ובראש ובראשונה לארצו שלו. כבן של נשיא, יורש עצר מפונק, שטחי ועצלן עם נטייה לפנאטיות וחושים פוליטיים חדים, בוש מבין היטב את המכנה המשותף הנמוך ביותר בין אזרחים בחברת השפע המערבית, ועל הבנה זו ביסס את הקריירה שלו.

בוש ידע שכל עוד תשרור בכלכלה האמריקנית אווירה של חגיגה ללא קשר למצב האמיתי, רוב הציבור האמריקני לא ישאל יותר מדי שאלות. הוא פתח את הברזים משלושה כיוונים: עידוד בועה פיננסית-נדל"נית באמצעים שונים, קיצוץ במיסים בעיקר לעשירים שהביא להשתוללות בכל ענפי צריכת היוקרה, והמלחמה בעיראק אשר מבחינה כלכלית היא פשוט הזרמה אדירה של כספי ציבור אל מגזר התעשיות הבטחוניות. התוצאה: לא סתם בועה, אלא "אם כל הבועות" שהלכה והתפשטה ברחבי העולם. שורה מכובדת למדי של מוכיחים בשער, ובראשם הכלכלן היהודי חתן פרס נובל פול קרוגמן, חזו די במדוייק את הנולד וניסו להזהיר את הציבור. אבל כל עוד החגיגה נמשכה, ואפילו כשהחלה להיסדק, העדיפו כולם לטמון את הראש בחול עד שהיה מאוחר מדי.

עכשיו נמשך המשבר כבר שנתיים וחצי ועדיין לא ברור אם הגענו לקרקעית – בין השאר משום שבשנה וחצי הראשונות של המשבר בהן היה בוש עדיין בשלטון, עסקו הממשל והתקשורת בטיוח ובדחיקת הקץ במקום בבעיות היסוד.

ומהמשל האמריקני אל הנמשל הישראלי: כמו בכלכלה האמריקנית, גם כאן הניע את בוש שילוב בין אידאולוגיה פנאטית ופשטנית לבין חשבונות פוליטיים קרים. ההתייצבות "לצד" ישראל ביססה את מעמדו כחביב הימין הנוצרי האמריקני, וכן איפשרה לו לנגוס בעוגה החשובה של הקול היהודי המצביע באופן מסורתי נגד מפלגתו. ואכן, עד היום מאמינים רבים בעולם היהודי שבוש היה "ידיד אמת", אולי חסר-תקדים בעוצמת מחויבותו. איך זכה בוש בתואר זה?

בעוד הפלסטינים שילמו בשנות בוש על כל חטא וכל טעות בריבית דריבית, קיבלה ישראל צ'ק פתוח לעשות כל העולה על רוחה מבלי לתת את הדין:  פירוק למעשה של האוטונומיה הפלסטינית ללא כל נטילת אחריות על האוכלוסיה; הקמת מכשול ההפרדה בתוך הגדה על תוואי בזבזני המוכתב באופן ברור משיקולי גזל אדמות; יציאה מעזה תוך אי-פתיחת גבולותיה והתעלמות מזלזלת מאבו-מאזן שאירגן לנו שקט תעשייתי במהלך הפינוי; ועוד כהנה וכהנה – הכל קיבל הכשר למהדרין מן הבית הלבן.

בדיוק כמו הציבור האמריקני בשנות בועת הנדל"ן, מעדיף הציבור הישראלי את גן-העדן של שוטים באדיבות בוש, על פני התמודדות עם המציאות הקשה. ל"גן-העדן" הזה היה מחיר יקר, שאנחנו עדיין מתעלמים ממנו. מי מקשר אצלנו בין ההזנחה המוחלטת מצד בוש בשנים 2001-2002 את תפקידה המסורתי של ארה"ב בהשכנת הפסקות אש, לבין התגברות גל הטרור הפלסטיני באותה תקופה למימדים שאיש לא חזה אפילו בגרועים שבסיוטים? כמה ישראלים מבינים שקו ישר מוביל ממצב העונשין התמידי אליו השלכנו את הפלסטינים, בתוספת הבחישה הגסה של בוש בפוליטיקה הפנימית הפלסטינית החל מ-2002, אל נצחונות החמאס בבחירות 2005 ו-2006? ואולי מדאיג מכל: האם אנו מוכנים להודות שהתחושה שהשתררה במסדרונות השלטון שלנו בתקופת בוש ש"הכל עובר" ואין דין ואין דיין, עודדה מאוד את היצר ההרפתקני בחוגי השלטון הישראלי? אין זה מקרה ששנות בוש הסתיימו בשתי המלחמות התכופות ביותר בתולדות המדינה, מלחמות מיותרות לחלוטין שנולדו במוחם הקודח של גאוני המטכ"ל והממשלה.

כעת אנחנו חוזרים, לאט מדי ומאוחר מדי, אל קרקע המציאות. אין מצב שישראל יכולה להמשיך להתנהג כמו בשנות בוש, בלי לחטוף חזק על הראש בזירה הבינלאומית. לנו אולי יש זיכרון סלקטיבי, אבל כל שאר העולם דווקא מבין מה קורה בארץ ורואה שלושה דברים: 1. אנחנו שולטים בכוח בעם אחר וגוזלים את אדמותיו ומחייתו; 2. התחייבנו באוסלו לסיים את המצב הזה; ו-3. אנחנו מנסים בדרכים עקלקלות ומתחכמות להתחמק ממילוי ההתחייבות. התרגיל שלנו עבד לא רע מ-2001 ועד עכשיו בעיקר בגלל בוש, אבל כנראה שהחגיגה נגמרה.

בכל מקרה, התגברות הלחץ הבינלאומי על ישראל אינו הבעייה אלא סימפטום שלה. הבעייה היא המציאות בישראל-פלסטין, מציאות שהיתה טעונה שיפור עוד לפני שנות בוש, אך הפכה כעת להזויה לחלוטין. אנא מכם, עצמו את העיניים ונסו להיזכר איך נראתה הארץ בסוף שנות ה-90 – ואיך היא נראית כיום. האם באמת כדאי לריב עם כל העולם למען המשך המצב הנוכחי?

בינתיים, בשמאל יכולים להמשיך בויכוח התיאורטי על מדינה אחת או שתיים. אבל בלי ניתוק חד ומהיר של הקשר החולני הנוכחי בין שני העמים, קשר הכיבוש, כל הסדר של שתי מדינות עלול להפוך לציפוי קוסמטי בלבד להמשך הכיבוש; זה בעצם מה שקרה לאוסלו. מצד שני, בלי ניסיון בשטח בניהול משותף ולו גם של מספר מצומצם של תחומים, קשה מאוד לשכנע מישהו שניהול משותף של הארץ כולה אפשרי בימינו. במרכז ובימין יכולים להמשיך "לשחק שחמט עם עצמנו" ולהציע רעיונות שאינם מתקרבים אפילו לפתרון הבעיות האמיתיות של הפלסטינים בשטחים ומחוצה להם.

אבל עם קצת יותר תעוזה אפשר למצוא פתרון זמני שתועלתו עבור שני העמים תורגש בשטח תוך זמן קצר. בימין הקיצוני אשר לרוע המזל כולל את ביבי ואת רוב הקואליציה שלו יכולים להמשיך להתגעגע לבוש, או לחילופין להאמין ש"הזמן פועל לטובתנו". להאמין שאפשר ורצוי להשתין על העולם מן המקפצה – ולצפות שכולם ימשיכו להגיד שזה גשם כמו בימי בוש העליזים; לספר לעולם שהפלסטינים פשוט מאושרים ואסירי תודה שנפלנו עליהם משמיים להתנחל על אדמותיהם (סליחה, על "הנחלה ההיסטורית של עם ישראל") ולנהל להם את החיים, ולצפות שמישהו יאמין לנו. גן עדן של שוטים כבר אמרנו?

בקיצור, כנראה שלא מן השלטון הנוכחי תבוא הישועה. אבל צריך להציב על שולחן שרטוט הפתרונות את שני עקרונות הברזל של כל הסדר, ביניים או קבע: 1. סיום מוחלט של השליטה הישראלית, ישירה או עקיפה, על פלסטינים שאינם אזרחי ישראל, ו-2. הכרה בכך שהארץ הזו, ללא קשר למספר הקווים והגדרות שנעביר עליה, היא דו-לאומית ולכן חייב להיות בה יסוד מסוים של ניהול משותף ושוויוני.

גורלנו בידינו. אפשר להמשיך ולחכות ולראות מה ילד יום, לשחק על זמן ולקוות ששוב נתחמק מאחריות. ואפשר גם לנסות סוף סוף לפתור את בעיות היסוד של הארץ. אם נתחיל לסמן מטרות ברורות, מעשיות והוגנות, במקום כאלה שעדיין שבויות בתפיסות המעוותות של הכיבוש ושל שנות בוש, או במקסם השווא של "הסדר הקבע המושלם" – תימצא בבוא העת הדרך להשיג אותן וגם האנשים שיעשו זאת.

התמונה הזאת מצדיקה ריענון של הפוסט הזה, שעלה לפני יומיים.

1,200 מפגינים באו לציין היום 5 שנים למאבק בבילעין, ופירקו קטעים מן הגדר. כן ירבו.

[פוסט ארוך]

כל תיאור הסטורי של המאבק הפלסטיני יהיה מוכרח להכיר בחשיבות העצומה של המאבק העממי שהתגבש סביב גדר ההפרדה בשנות האלפיים. כשהחל המאבק הזה, במחנה מסחה באפריל 2003, עוד לא ידעו יוזמיו לאן הוא יתגלגל; הם לא שיערו שמדי יום שישי יתייצבו עשרות ומאות מפגינים בבילעין ונעלין בחזה חשוף מול חיילים חמושים. הם גם לא יכלו לשער את השלב האחרון של העימות: רדיפה פוליטית של מנהיגי המחאה, בנוסח דיקטטורות מזרח אירופה ודרום אמריקה של שנות השבעים (זאת אחרי הרדיפה התרבותית, שמזמן כבר כאן).

אבל התשתית של המאבק ואופיו הונחו כבר אז, במסחה, והעקרונות תקפים עד היום: (1) פעילות סולידרית שמצליבה שלוש צלעות – תושבים פלסטיניים שאדמתם נגזלה; אקטיביסטים ישראליים (בעיקר מ"האנרכיסטים נגד הגדר") ופעילי שמאל בינלאומיים; (2) מחאה מקומית בניהול של ועדות עממיות, ללא התערבות חיצונית של חמאס או פת"ח; (3) הימנעות מהפעלת נשק חם, למרות שהצבא יורה והורג במפגינים.

מבלי להתיימר לכתוב את ההסטוריה לפני שהיא הסתיימה, אני מעז לנחש שפרק המחאה העממית סביב גדר ההפרדה – מסחה-בודרוס-ג'יוס-בידו-בית לקיא-עזון-בית סירא-בית אומר-ארטס-ואדי א-רשא- מעסרה-בילעין-נעלין – יהיה בין הפרקים המפוארים בתולדות המאבק הפלסטיני: הן מבחינת צידקתו הבולטת, הן מבחינת השיטות והדרכים שהוא נקט בהן, הן מבחינת התהודה והתמיכה שהוא גייס, ובחשבון האחרון, אני מאמין, גם מבחינת השגיו האובייקטיביים. החומה תיפול, באמת תיפול, בזכות המאבק הזה ולא בזכות הטרור.

המאבק הזה אינו יורד מהכותרות כבר שבע שנים. ההפגנות השבועיות, הנפגעים, ההרוגים (19 מפגינים עד כה), העתירות לבג"ץ. סיקור יש, גם אם הוא לוקה במחלה השכיחה של אימוץ אוטומטי של גרסת השלטונות בכל אירוע ואירוע. מה שהיה חסר, עד לאחרונה, זה ניתוח של הדינמיקה של המאבק ובמיוחד השינויים שחלו לאחרונה במדיניות הישראלית. השינויים האלה חושפים פן אפל וחדש של הכיבוש, שמבשר את העתיד לבוא, ובהם אני רוצה להתרכז.

השבוע נפל דבר: שלוש שנים אחרי פסיקת בג"ץ שחייבה את המדינה לפרק 1.7 ק"מ מן הגדר שמקיפה את התנחלות מודיעין עלית (קטע שהיה אמור להקיף שכונה שעוד לא הוקמה אז, "מתתיהו מזרח"), ושנה אחרי שבג"ץ נזף במדינה על העיכוב בביצוע – הוחל בפירוק הגדר בבילעין.

נו, יש שופטים בירושלים, נאנחים בהקלה קומץ הישראלים שעוד אכפת להם מהנושא. מדינת חוק או לא מדינת חוק?

אכן, יש שופטים בירושלים, אבל יש גם שופטים במחנה עופר ובמת"ק סאלם, בתי הדין הצבאיים. גם הם שופטים, וגם הם ישראלים. אבל שם נוהג הגיון משפטי אחר לגמרי.

או שמא לא אחר לגמרי.

נחזור קצת אחורה

פעולות המחאה מתקיימות כבר חמש שנים בבילעין ושנתיים בנעלין. הן התהוו באופן ספונטני, ביוזמתם של חקלאים שאדמתם הופקעה לצורך הקמת גדר ההפרדה או נותרה מעברה המערבי של הגדר; אף כי לא מדובר בהפקעת אדמות רשמית, משטר ההיתרים הדרקוני מונע מהחקלאים הפלסטינים את הגישה החיונית לעיבוד אדמתם. הגדר גזלה מבילעין 1,950 דונם, כמחצית משטחי הכפר וכ-70% משטחיו החקלאיים, ומנעלין היא גזלה 2,500 דונם, כרבע משטחי הכפר.

על כך כל המאבק. לא מאבק "נגד הכיבוש" ולא שעשועי סרק בהשלכת אבנים על חיילים. המאבק הוא על מטה לחמם של תושבי הארץ הזאת, שדורשים את הדבר הבסיסי מכל: לעבוד את אדמתם.

ונזכיר בפעם האלף: המאבק איננו נגד הלגיטימיות של עצם גדר ההפרדה, אלא נגד התוואי שלה. לאף אחד בבילעין או בלונדון לא אכפת אם ישראל מקיפה את עצמה בגדרות וחומות – על שטחה הריבוני. המחאה התעוררה כי ישראל השתמשה בחומה ככלי לסיפוח שטחים כבושים, תוך הפרת החוק הבינלאומי.

פסיקת בין הדין הבינלאומי לצדק בהאג, מיולי 2004, מאד ברורה כאן. בית הדין לא התעסק בכלל בקטעי הגדר שהוצבו על הקו הירוק, אלא רק בקטעים שממזרח לו. והוא קבע: "אין חולק שישראל חייבת להתמודד עם פעולות רבות של אלימות קטלנית ובלתי מובחנת כלפי האוכלוסיה האזרחית שלה. יש לה הזכות, ולמעשה החובה, להגיב כדי להגן על חיי אזרחיה. יחד עם זאת, האמצעים שננקטים חייבים להישאר במסגרת החוק הבינלאומי שבתוקף… על ישראל להפסיק מיידית את עבודות הבנייה של החומה המוקמת על טריטוריה פלסטינית כבושה, כולל במזרח ירושלים ומסביב לה, ולפרק את החומה שכבר נמצאת שם."

ועוד נזכיר, שבניגוד לתעמולה הרווחת שמפיצים הצבא ושופרות השלטון בעיתונות ובבלוגוספירה, הדחף העיקרי בבילעין הוא מקומי-עממי. לא מדובר בפלאחים נבערים שכל מיני שמאלנים מהארץ ומחו"ל מסיתים אותם לחטוף כדורי גומי וגז מדמיע בניגוד לאינטרס האמיתי שלהם. הנה כך תיאר מוחמד חטיב, מראשי הועדה העממית בבילעין, את צמיחת המאבק:

"מוחמד חטיב מספר כי עבודות הכנת הקרקע לבניית הגדר בבילעין החלו בסוף 2004. "הפעולות שלנו היו אז סמליות, בהיקף מצומצם. מדובר הרי בכפר קטן. ב-4 במאי 2005 היתה נקודת השינוי מבחינתנו. קשרנו את עצמנו לעצי זית. זה היה מסר חזק לישראל בעוד האמצעי היה בלתי אלים לחלוטין. ביקשנו אז לבנות משולש של פעילים, פלסטיני-ישראלי-בינלאומי. כל ישראלי שביקש לצאת נגד הכיבוש, קיבלנו אותו בברכה. אפילו חיילים באו להזדהות איתנו. כל אחד שפשט את מדיו, אהלן וסהלן. המטרה שלנו לא היתה החייל ששומר על הגדר, אלא הגדר. אין לנו כוונה להרוג את השומרים על הגדר ואין לנו שום בעיה עם הצבא."

תולדות המאבק הזה שזורות באלימות ורמייה של כוחות הביטחון שבאו במגע עם המפגינים, עוד מההתחלה. הדפוס היה קבוע: כוח מג"ב שמגיע לפזר את ההפגנה יורה גז מדמיע לתוך ההפגנה, חובט באלות במפגינים ועוצר אותם. בבית המשפט מתברר, לאור תיעוד מצולם, שלאלימות החיילים לא קדמה שום התגרות אלימה מצד המפגינים. כבר ב-2005 קבעו שופטים, שוב ושוב, שמג"ב טפל אשמות שווא על מפגינים בבילעין והפעיל כוח מופרז נגדם. מקרים רבים נוספים תועדו בדו"חות של פעילי זכויות אדם.

ההפגנות בבילעין היו לשדה ניסויים של כוחות הביטחון בהפעלת סוגי תחמושת "אל-הרג" חדישים, שהשפעתם לא ברורה, לפעמים בניגוד למגבלות התקניות: כדורי מתכת מצופים גומי, רובי "רוגר", כדורי 0.22 אינץ' ("טוטו"), כדורי פלפל, כדורי ספוג, כדורי שעועית, וה"בואש" הידוע לשמצה. בהיעדר תחמושת חיה, חיילי צה"ל משתמשים באופן יצירתי גם ברימוני גז, ויורים אותם בכינון ישיר לעבר מפגינים; כידוע, זה הורג.

"אל-הרג" או לא "אל-הרג", הירי של כוחות צה"ל גבה עד היום את חייהם של 19 מפגינים, בהם אחמד מוסא, ילד בן 10 מנעלין. מאות מפגינים נפצעו, חלקם אנושות, ועשרות רבות נלקחו למעצרים ממושכים.

שנה וחצי לאחר הריגתו של הילד (בכדור חי, כפי שהתברר), הודיע צה"ל במפתיע על הגשת כתב אישום נגד היורה, שוטר מג"ב. "במפתיע", משום שדרכן של חקירות כאלה, כידוע, היא להסתיים בלא כלום: לא אחריות, לא אשמה, לא תיק ולא הרשעה. רק שבועיים קודם לכן הודיע צה"ל שתיק החקירה נגד יורה רימון הגז שפגע בראשו של המפגין טריסטן אנדרסון וגרם לשיתוקו נסגר מ"חוסר אשמה פלילית".

ובכן, דמו של הילד אחמד מוסא כנראה זעק קצת חזק יותר, ולאחרונה הוחלט על הגשת כתב אישום, בכפוף לשימוע. על כך הגיב עורך דינו של השוטר הנאשם, דוד הלוי, במלים הבאות: "במקרה הנדון אין מקום להגשת כתב אישום כנגד מרשי ואני משוכנע כי בתום הליך השימוע, שמתקיים בימים אלו, תתקבל עמדתי בעניין זה. באירוע הנדון כלל לא ברור כי המנוח, ככל שקיים כזה, נהרג כתוצאה מירי."

מלים אלה ראויות להיחקק בכותל המזרח של הכיבוש, לצד מימרות נצחיות אחרות כגון זו של פליאה אלבק: "התובע רק הרוויח ממות המנוחה, שכן בחייה היה חייב לפרנס אותה ועתה איננו חייב בכך – לכן נזקו הוא לכל היותר אפס." 

השלכת אבנים זה "לא אלים"?

ההסבר הישראלי השגור לכמות הנפגעים הגדולה בהפגנות היא שהפלסטינים גוררים את כוחות הביטחון לפסים אלימים באמצעות השלכת אבנים על חיילים. אבנים שנורות מרוגטקה אכן פוצעות. השאלה היא אם בהקשר של אמצעי פיזור ההפגנות סביב הגדר נכון לקרוא להן "פעולות אלימות".

המפגינים טוענים בתוקף שהשלכת האבנים היא תגובה להתגרות של הצבא, בדרך כלל ירי גז מדמיע. הם גם מציגים סרטונים שתומכים בגרסה זו, אבל הציבור הישראלי, כרגיל, מאמין קודם כל לחיילים, לא לאזרחים. אולי יותר אנשים יאמינו לפרופ' למשפטים אוריאל פרוקצ'ה, שביקר בנעלין לפני 4 חודשים. היתה זו חשיפתו הראשונה להפגנות סביב הגדר, ולדבריו, הוא נסע לשם בדיוק כדי להתרשם מכלי ראשון מי מצית את האלימות. וכך הוא כותב (ההדגשות שלי):

"ביום שישי ב-10:00 בבוקר, הכפר נראה רגוע ושליו. סוחרים עומדים בפתח חנויותיהם הדלות, תושבים משוחחים ביניהם בסמטאות ועדרים קטנים של כבשים ועיזים מונהגים בידי נערים אל כרי מרעה שבסביבה.

בהמשך, נוצרת התקהלות של כ-200 בני אדם על גבעה רמה הצופה מרחוק על גדר ההפרדה, החוצצת בין הכפר מצד אחד, לבין מודיעין עלית וחשמונאים מצד שני. רוב המתקהלים הם בני הכפר, כולל נשים וילדים. מניתי כתריסר משתתפים שאינם מהכפר, מביעים תמיכה במאבק נגד הגדר. כבר בשעה זו נראים ג'יפים של משמר הגבול בתוך סבך עצי הזית, במרחק של קילומטר או שניים מהמתקהלים.

לאחר שעה קלה המתקהלים מסתדרים בשורות ליצירת תהלוכה. החיילים והשוטרים מתפרשים על פני השטח. כחמש דקות לאחר מכן, ללא כל סימן של אלימות מצד המתקהלים ועוד בטרם החלה התהלוכה לכיוון הגדר הרחוקה, החלו כוחות הביטחון לרסס את כל האיזור בגז מדמיע.

צעירי המתקהלים מגיבים ביידוי אבנים, אך רק לשעה קלה, כי הגז עושה את שלו. המשך השהייה בתוך ענן הגז איננה אפשרית. החומר מסמא את העיניים ושונק את דרכי הנשימה. הקהל, ואני בתוכו, נס אל תוך הבתים. בבית שאספו אותי לתוכו נאטמות מייד כל הדלתות והחלונות כדי שלא יישטף אף הוא בגז. כוחות הביטחון ממשיכים בצעידה מדודה ובוטחת אל תוך הכפר, ומתמקמים בכיכר המרכזית. משם הם ממשיכים לירות רימוני גז מדמיע לתוך הבתים. כל בתי הכפר נראים עתה אפופים בגז. גם במקום מחבואי הגז אופף את הבית מבחוץ, ובשל האטימה הבלתי מושלמת של החלונות והדלתות, כמות לא מבוטלת ממנו חודרת פנימה.

אני ומארחי האדיבים, אותם לא הכרתי קודם לכן, דומעים כמו המיסיסיפי, אך בהיותנו, כך מתברר, בריאים בגופנו, כולנו יוצאים בסופו של דבר ללא פגע. אני פחות בטוח באשר לגורלם של תינוקות רכים, ישישים וחולים בדרכי הנשימה.

בשלב זה אני מניח כי שיגרת יום ששי מיצתה את עצמה ואפשר לשוב לעסקים כרגיל. אך כוחות הביטחון סבורים אחרת. הירי נמשך ונמשך. כל בני הכפר ספונים בבתיהם. הכפר עודו שרוי בענן מבחיל של גז. השעה היא אחת וחצי, שתיים, שתיים וחצי, שלוש, והירי נמשך. מה קרה אחרי השעה שלוש אינני יודע אלא מפי השמועה, כי בעל הבית שדאג לשלומי מצא דרך להבריח אותי, בדרך כפרית צדדית העוקפת את מקורות הירי, לכביש ראשי."

כך נראים, אם כן, החיים בתוך גז מדמיע (ולא נשכח להזיל דמעה גם על מתנחלי חשמונאים). עכשיו אני אומר דבר פשוט: מי שמשליך אבנים על כוח כובש, שיורה ומחריב והורג, אינו נוקט ב"פעולה אלימה"; הוא מתגונן. על אחת כמה וכמה מי שמשליך אבנים על כוח שמטביע את ביתו וקרוביו וילדיו בענן של גז מדמיע.

בזאת תם הדיון על ה"אלימות" כביכול של המפגינים.

המפנה: מפיזור הפגנות לדיכוי פוליטי

אחרי שש שנות עימותים אלימים בין צה"ל למפגינים, החליט מישהו בחלונות הגבוהים על שינוי אסטרטגי: לא להסתפק עוד בירי גז מדמיע ושאר סוגי תחמושת אל המפגינים (ירי שעדיין נמשך), אלא לעצור את ראשי המאבק. לא רק פעילות שמוגבלת לשעת ההפגנה מול הגדר, אלא גם פשיטות ליליות על בתי הפעילים בבילעין ונעלין.

העיתונאי אבי יששכרוף שם את האצבע על יוני 2009 כנקודת המפנה:

"מלבד הפציעות וההרג, מתנהל מאז חודש יוני 2009 מבצע של ממש מצד צה"ל והשב"כ נגד מנהיגי המאבק. 31 מאנשי בילעין נעצרו בתקופה הזאת (חמישה אחוזים מהאוכלוסייה), 15 מהם עדיין במעצר, ובנעלין נעצרו 94 מהתושבים מאז מאי 2008 (שבעה אחוזים מהאוכלוסייה). נגד שלושה מחברי הוועדה העממית בבילעין הוגשו כתבי אישום, בעיקר בגין הסתה. כמעט בכל שבוע פעלו כוחות צה"ל בכפר."

העיתונאי יותם פלדמן מציין שבכל 4 השנים שקדמו ליוני 2009, נעצרו בבילעין 48 תושבים (בהשוואה ל-31 שנעצרו בחצי השנה האחרונה בלבד). הוא מוסיף:

"קצין בדרג הביניים שמשרת בגזרה זו ועוסק בהתנגדות להפגנות אמר לאחרונה, בשיחה סגורה, כי בצבא התקבלה החלטה להפסיק את ההפגנות. בין היתר, לדבריו, הוחלט לקיים בשלב זה מאבק משפטי נגד המארגנים והמשתתפים בהפגנות…

בחודשים האחרונים חשים תושבי בילעין ונעלין היטב את המדיניות החדשה. מאז חודש יוני, נכנסו כוחות צבאיים עשרות פעמים לשני הכפרים וחיפשו אחר משתתפים בהפגנות ובעיקר אחר חברי הוועדה העממית שמארגנים אותן. בדרך כלל נכנסים לכפר כמה ג'יפים (בכמה מהמקרים הגיעו החיילים רגלית), והחיילים נכנסים לבתי המפגינים שברצונם לעצור. אם אינם מוצאים אותם, הם משאירים לבני המשפחה זימון לחקירה עבורם."

וכרגיל, עמירה הס כבר לפני יותר מחודש קראה למדיניות החדשה בשמה:

"יש מסמך פנימי שלא הודלף, ואולי אפילו לא נכתב, אבל כל הכוחות פועלים בהשראתו: השב"כ, הצבא, משמר הגבול, המשטרה, שופטים אזרחיים וצבאיים. הם סימנו את האויב האמיתי שמסרב להיעלם: המאבק העממי נגד הכיבוש…

תכלית הדיכוי המתואם: להתיש את הפעילים ולהרתיע מצטרפים נוספים למאבק אזרחי, שהוכיח את יעילותו בארצות אחרות בתקופות אחרות. מה שמסוכן במאבק העממי הוא, שאי אפשר לכנותו טרור ולהשתמש בו כתירוץ לחיזוק משטר זכויות היתר, כפי שעשתה ישראל ב-20 השנים האחרונות."

הבה נסכם: מאז יוני 2009 עבר הטיפול במחאה נגד הגדר מפסים צבאיים-בטחוניים לפסים משפטיים-פוליטיים. בלשונו של הקצין עלום-השם, "הוחלט לקיים בשלב זה מאבק משפטי נגד המארגנים והמשתתפים". המטרה כעת היא לשבור את רוחם של המפגינים באמצעות כריתת הראש המארגן והיוזם של פעולות המחאה. השיטה היא השיטה המוכרת של דיכוי ורדיפות פוליטיות שהיתה רווחת בשנות -70' במשטרים רודניים כמו במזרח אירופה או דרום אמריקה: שליפה של "חשודים" באמצע הלילה ממיטתם, הטלאת כתב אישום מגוחך נגדם וניטרולם מהמשך המאבק. ומערכת המשפט היא חלק אינטגרלי מהשיטה.

ארבעה פעילים מרכזיים במאבק הלא-אלים נגד הגדר והכיבוש נעצרו בחודשים האחרונים.

1. מוחמד עות'מאן, פעיל בקמפיין ה-BDS, הקורא להפעיל סנקציות נגד ישראל, נעצר בספטמבר 2009 כשחזר מנורבגיה דרך גשר אלנבי. במשך חודשיים של מעצר לא הצליחה הפרקליטות הצבאית לגבש כתב אישום נגדו, עד שבית המשפט הצבאי לערעורים הורה לשחררו. יום לאחר מכן הוציא אלוף הפיקוד צו מעצר מנהלי נגד עות'מאן למשך שלושה חודשים. הנה כך פועלת מערכת הצווים המנהליים כ"עוקף משפט", זרוע ישירה של שלטון כיבוש שמעוניין לכלוא מתנגדים שלא עברו על שום חוק.

2. מוחמד חטיב, חבר הוועדה העממית של בילעין וממנהיגי המאבק הפלסטיני נגד הגדר, נעצר לפני כמה שבועות בחשד להסתה. המעצר אירע שעות ספורות לאחר ראיון שנתן חטיב ל-ynet ובו חזה שהמאבק העממי יהפוך במהרה לאינתיפאדה חדשה. באותו ראיון סיפר חטיב כיצד צה"ל עוצר עשרות פעילים בפשיטות ליליות על הכפרים בילעין ונעלין. על חטיב כתב עו"ד מיכאל ספרד ש"כל מי שחפץ בשלום ודו-קיום צריך לקוות שיום מן הימים יהיה אחד ממנהיגי פלסטין." (נו, מישהו רואה כאן מנהיג ישראלי שחפץ בזה?). וככה נראתה חקירתו של "הסיכון הבטחוני" הזה:

"נער בן 16 שנעצר אף הוא באישון לילה אמר ש"חברי הוועדה העממית אמרו לו לזרוק אבנים". חוקרי השב"כ שאלו אותו מי בדיוק, והוא השיב "חברי הוועדה". זה היה מספיק לצבא כדי לעצור את חטיב, שעל פי רשימותיהם הוא חבר ועדה, בחשד להסתה. הוא ישב כמעט שלושה שבועות במחנה עופר, ומדי פעם נפתחה דלת הברזל של תאו ואם הסוהר קרא בשמו, הוא היה צריך ללכת לחקירה. לא היכו אותו, לא עינו אותו. רק שאלו אותו שוב ושוב: "מיהם חברי הוועדה העממית?", "תודה שנתת הוראה לזרוק אבנים על כוחות הביטחון!", "מי עוד זרק אבנים?", "מי מממן את המחאה של בילעין?."

3. ג'מאל ג'ומעה, מראשי ארגון "Stop the wall", נעצר לפני כחודש ושוחרר כעת. עבדאללה אבו רחמה, ראש הוועדה העממית בבילעין, נעצר לפני כחודש ועדיין לא שוחרר. אמנסטי אינטרנשיונל "חושש" שמדובר ברדיפה פוליטית, ואשר על כן מדובר באסירי מצפון.

הנה תיעוד מצולם של פשיטה לילית בבילעין: קירות שבורים ומכות לפעילים (הפנים הנפוחים ממכות הם של מוחמד חטיב).

וכך נראות ה"חקירות"

אבי יששכרוף כותב על ה"חקירה" שהובילה למעצרו של עבדאללה אבו רחמה:

"ואכן, עיון בסיכום חקירתו של אותו ילד, שהגיע לידי "הארץ", מעלה גיחוך. עמודים על עמודים של "הודאה", ללא שאלות כמעט ופירוט של 68(!) שמות של אנשים שלכאורה השתתפו עמו ביידוי האבנים. הילד שוחרר בינתיים. עבדאללה אבו רחמה עדיין עצור."

יותם פלדמן כותב על אופי ה"חקירות" שמובילות למעצר הפעילים:

"תמלילי חקירות העצורים מראים כי יותר משהחוקרים התעניינו בפעילותו של העצור שחקרו, הם ניסו לגרום לו להפליל רבים ככל שניתן בכפר ביידוי אבנים, ואת חברי הוועדה העממית בארגון ההפגנות. במרבית החקירות, העצור מתאר באופן כללי ומקוצר את מעשיו בראשית החקירה, ואילו בחלק הארי שלה מבקשים ממנו החוקרים למנות את שמות המשתתפים בהפגנות, ושואלים אותו על תפקידם של חברי הוועדה העממית. חקירות אלה – בהן העצורים מספקים לחוקריהם שמות של עשרות אחרים – מובילות למעצרים ולכתבי אישום נוספים, שבהדרגה מנטרלים חלק ניכר מהמשתתפים הקבועים בהפגנות.

עצורים שהעידו במשפטו של חטיב טענו כי חוקריהם שמו בפיהם כמה מהשמות. חליל יאסין, נער מהכפר, טען שחוקריו שאלו אותו שאלות בסגנון "נכון שאדיב אבו רחמה הוא חבר בוועדת הגדר?" הם ביקשו ממנו לחתום על עדותו, למרות שאינו יודע קרוא וכתוב."

והנה תיאור מדוקדק ומזעזע, מאת עמירה הס, של תעשיית האישומים נגד פעילי הגדר, היורקת פעם אחר פעם על כל שלב ושלב בהליך המשפטי (גביית עדויות, חקירת עדים, חקירה נגדית, דיון בפני שופט). כולם נותנים יד אחת – השב"כ, הצבא, ובתי הדין הצבאיים.

"וזו השיטה: על סמך מידע והמלצות מהשב"כ, חיילי צה"ל נשלחים לתפוס "חוליה חלשה" בכפר: קטינים, שקל להפחידם בחקירה ראשונה, או אדם מעורער בנפשו. אחר כך מצרפים אליו עוד עצור או יותר, "לחיזוק". החקירה של "החוליות החלשות" מכוונת מראש להפללה המונית של אחרים – בייחוד של מי שמוגדרים כמארגני ההפגנות. המגמה – מלמדות שאלות החוקרים – היא לצבוע את המאבק העממי ומוביליו בגוון של "פח"ע" (פעילות חבלנית עוינת), כדי לשלול ממנו לגיטימיות."

תמצית הדברים: לפני כחצי שנה הכריזה מדינת ישראל – באופן לא רשמי – מלחמה פוליטית נגד מנהיגי המאבק העממי בגדר ההפרדה. למלחמה הפוליטית הזאת הוכפפו כל זרועות השלטון הישראלי בשטחים – שב"כ, צבא, ובתי המשפט. קודם המטרות – מנהיגי המאבק – סומנו בעיגול, אחר כך נמצאו הדרכים לעצור אותם. גדר ההפרדה הבלתי חוקית שעוברת בשטחים הולידה מערך דורסני של רדיפות ודיכוי שכל-כולו אי-חוקיות – אי-חוקיות שמטרתה היחידה היא לשמֵר את הגדר הלא חוקית.

ומה עוד חדש במערכת אכיפת החוק שלנו?

את הדברים האלה צריך לראות בהקשר הרחב יותר של הזניה מתמשכת ועקבית של מערכת המשפט בישראל, המתחייבת מן המתח הגובר והולך בין מציאות של דיכוי קיצוני ומראית עין עיקשת של מדינת חוק דמוקרטית. ולהקשר הזה יש שתי פנים.

הפן הראשון הוא הסלחנות של גורמי האכיפה כלפי עבירות שביצעו מתנחלים או חיילים נגד תושבים פלסטיניים. הנתונים הגלובליים ידועים, אבל כדאי להזכיר אותם, כי רק לאורם ניתן להבין את מה שקורה היום.

דו"ח "יש דין" מצא שבשנים 2000-2007 נפתחו 1,246 חקירות מצ"ח נגד חיילים בקשר לעבירות נגד תושבים פלסטינים. רק 76 חקירות – 6 אחוזים בלבד – היתרגמו לכתבי אישום. דו"ח נוסף מצא ש-90% מתיקי החקירה שנפתחים נגד מתנחלים בעבירות נגד תושבים פלסטינים נסגרים בעילות של "חוסר ראיות" ו"עבריין לא נודע".

בואו נבחן כמה מקרים מהתקופה האחרונה, שמבהירים יפה את פישרם של המושגים "חוסר ראיות" ו"עבריין לא נודע" מעבר לקו הירוק.

1. ביוני 2008 ירדו ארבעה מתנחלים מסוסיא עם אלות והפליאו את מכותיהם בזוג פלסטינים בני 70 ו-57 ובקרוב משפחתם בן ה-33. התקרית תועדה כולה במצלמות. עיון בתיק החקירה גילה מחדלים חמורים. התיק נסגר בעילת "עבריין לא נודע."

2. ביולי 2008 קיים ארגון "נוער למען ארץ ישראל" (בהנהגת דניאלה וייס) צעדה לאורך הגדה שכונתה "דרך ארץ גבעות". מצפון למעלה אדומים התקרבו כמה עשרות בני נוער ומאבטחים בוגרים לאוהל בדואי והחלו להשליך אבנים על יושביו, תוך כדי ירי באוויר. שוטרים שהושמו במארב תיעדו את התקרית ועצרו חלק מהפורעים. ארבעה אנשים עוכבו, אך התיק נסגר מ"חוסר ראיות".

3. בספטמר 2008 ביצעו עשרות מתושבי יצהר "פוגרום" (כפי שהגדיר זאת ראש הממשלה, אהוד אולמרט) בכפר עסירה אל-קיבליה בתגובה על דקירת ילד ביצהר. למרות שהפורעים זוהו בסרטון מצולם על ידי רכז של השב"כ, רק אחד הועמד לדין, ושום חקירה רצינית במקום לא נעשתה.

4. ובחזרה לגדר. במרץ 2009 ירה שוטר מג"ב בנעלין רימון גז לראשו של המפגין טריסטן אנדרסן, שכתוצאה מכך שותק ונכנס לתרדמת. השוטר שביצע את הירי לא נחקר, צוות החקירה לא ביקר בזירת הירי, והתיק נסגר מ"חוסר אשמה פלילית".

הפן השני של הזניית מערכת המשפט בישראל, שניכר כבר משני עברי הקו הירוק, הוא ההתנכלות הגוברת והולכת של גורמי האכיפה לפעילי שלום ושמאל מן העולם ולאחרונה גם ישראלים. כמו שהיה צפוי, היה זה רק עניין של זמן עד שהברוטליות כלפי "האויב שבחוץ" תופנה כלפי "האויב שבפנים". זאת פאזה בסיסית בכל תהליך פאשיזציה.

בחודשים האחרונים הופעלה יחידת "עוז" של משרד הפנים נגד אזרחים זרים השוהים בשטחים ומעורבים במאבק נגד הגדר. בדיון בבג"צ הודתה הפרקליטות שהמעצרים שביצעו פקחי "עוז" היו לא חוקיים. גם המפגינים בשיח ג'ראח נעצרו באופן לא חוקי.

וההתפתחות האחרונה: שוטרים סמויים עוקבים אחרי מפגינים ישראלים שיוצאים מתל-אביב לבילעין, מעבירים את מספרי הרכב שלהם למחסומי צה"ל, ושם נחסמת כניסתם לכפרים הפלסטיניים באמצעות "צו אלוף". כך חוברת המשטרה הכחולה לצה"ל במלחמת החורמה נגד "פורעי הסדר השמאלנים".

בין שיח ג'ראח לבילעין

על מיסודו המשפטי של הטיהור האתני בשיח ג'ראח כתבתי כאן בהרחבה. יש הרבה מאד דמיון בין אופי המחאה והעימות בשיח' ג'ראח ובבילעין, וכן במדיניות התגובה של השלטונות.

כמו בשיח ג'ראח, גם בבילעין המאבק הוא עממי, מחאה שצמחה ישירות מתוך תושבים פלסטינים שנעשקו בידי שלטונות ישראל.

כמו בשיח ג'ראח, גם בבילעין התושבים נאבקים על הבסיס הכי בסיסי – לחיות על אדמתם.

כמו בשיח ג'ראח, גם בבילעין המחאה גיבשה סולידריות תלת-צדדית מיידית – פלסטינים, ישראלים ובינלאומיים.

כמו בשיח ג'ראח, גם בבילעין המפגינים אינם נושאים נשק חם. מנהיגי הועדות העממיות מתנגדים להשלכת אבנים אך אינם יכולים למנוע אותה. בכל זאת הצליחו לעמוד מול חיילי צה"ל במשך 7 שנים מבלי לירות כדור אחד (מה שלא ניתן לומר על צה"ל).

כמו בשיח ג'ראח, גם בבילעין מתקיימת זיקה מערכתית הדוקה בין כל גורמי אכיפת החוק: מודיעין של השב"כ, ירי ואלימות פיזית כלפי מפגינים, "חקירות" משטרה שהן בדיחה, ושופטים שחותמים ביד קלה על המלצות המעצר של המשטרה.

כמו בשיח ג'ראח, גם בבילעין מטריית הלגיטימציה המשפטית היא כלי הנישול העיקרי; בלעדיה ההרג במפגינים ומעצרי הפעילים היו נותרים "ללא גב". אם ב-2005 שופטים נזפו במשטרה על מעצרי שווא בבילעין, ב-2010 הם מאשרים מעצרים המוניים, בפשיטות ליליות, על בסיס "עדויות" של ילדים ולוקים בשכלם שאינם יודעים קרוא וכתוב.

כמו בשיח ג'ראח, גם בבילעין מיהרה התקשורת למקד את תשומת הלב ב"הפרות הסדר" והעימותים עם המפגינים במקום לשאול את השאלה הבסיסית – עם מי כאן הצדק?

אז מה בעצם קורה פה?

מה שקורה הוא בסך הכל הבשלה של תהליכים איטיים שחילחלו לצבא, למשטרה ולמערכת המשפט בישראל במשך שנים ארוכות. כל ההבדל הוא שבחצי השנה האחרונה קווי המתאר של המדיניות הזאת התלכדו באופן בהיר במיוחד.

דיכוי ברוטלי של מחאה עממית.
סימון של "אוייבים פוליטיים" מבית ומחוץ.
תפירת תיקים מפוברקים.
מעצרים המוניים של מנהיגי המחאה.
הטלת אימה ופחד (פשיטות ליליות, הכאת מפגינים).

אם לסכם בשתי מלים, בבילעין ובשיח ג'ראח שלטונות ישראל גיבשו מנגנון כולל ושיטתי של רדיפה פוליטית. ומרגע שמנגנון כזה קיים, זו רק שאלה של זמן עד שהוא יופעל בזירות אחרות, כלפי מתנגדי שלטון אחרים. ההכשרה כבר קיימת – הן של השוטרים והן של השופטים. נותר רק לסמן את הקבוצה הבאה של האויבים, או הבוגדים.

מנגנון כזה של רדיפה פוליטית קשה יותר לפרק מאשר להקים. נטייתו הטבעית היא להתרבות ולהתפשט. זאת ועוד, מכיוון שהוא יונק את הלגיטימציה שלו מראש הפירמידה השלטונית, קשה לראות מה יכול לעצור אותו בשנים הקרובות. האם יש מפלגה או כוח פוליטי כלשהו בישראל שמסוגל להשיב את הגלגל לאחור? שמסוגל להפקיע באופן ברור את הכוח המופלג שנטלו לעצמם גורמי האכיפה בדיכוי המחאה נגד גזל הקרקעות הפלסטיניות? האם מישהו מסוגל להשיב לאזרחים שכל נשקם הוא מגאפון וגרון ניחר את הזכות הבסיסית לעמוד ולצעוק נגד עוולות השלטון? או שמא גם הזכות הזאת, כמו הזכות לקורת גג ולפת לחם, היא נחלת העבר?

הוא דמות מוכרת בחוגי השמאל והספרות. הכתיבה שלו מפלגת אנשים למעריצים ולשונאים. וכבר שנים ארוכות משתרך מאחוריו שובל מכוער של סיפורים ושמועות: הטריד מינית, ניסה לאנוס, וגם אנס. לא אחת ולא שתיים.

את השובל הזה צריך לחקור לעומק, אחת ולתמיד. וזה לא צריך לפלג אנשים, בלי קשר לדעתם על האיש וכתיבתו. זה לא קמפיין נגד האיש או עמדותיו הפוליטיות, זה קמפיין בעד האמת. והצדק. ושיקום הקורבנות.

תודה לאשכר אלדן-כהן, שפרצה את מחסום השתיקה (אי-מייל: eshkarec@gmail.com). אין לי מה להוסיף מעבר לדברים שכתבה חנה בית-הלחמי.

הקורבנות ששתקו – מתחילות לדבר. וכל אדם בעל מצפון צריך להטות להן אוזן וגם שכם. מי שרוצה לתעד את עדותה מול המצלמה, יכולה גם לפנות ליולי כהן. יש מי שמקשיב.

הפוסט הזה סגור לתגובות, כי אין כאן מקום לדיון. לא ספקולציות על זהות התוקפן, לא מחסלי-חשבונות שתופסים (או תופסות) טרמפ על חרפתו של "השמאל" שכביכול נחשפת כאן, ולא קלישאות בדבר חפות מפשע כל עוד לא הוכחה אשמה.

הסיפור פשוט בתכלית. גבר אחד שמעליו מרחף חשד כבד לביצוע מעשים חמורים. זה לא עניין לטוקבקיסטים, אלא למשטרה. אם הכל שמועות מרושעות, כדאי שנדע. אם יש שמץ של אמת, ודאי וודאי שעלינו לדעת. וכמה אנשים, לא מעט בכלל, ייאלצו לכבוש פניהם בבושה.

1. "לפטר את המראָה!"
אזרחים במדינה שמשפילה ומתעמרת דרך קבע במאות אלפי נתינים מזדעזעים מפקיד שמשפיל שגריר זר. הו, כישלון ההסברה, ניצחון האמת.

2. על זה אף אחד לא מוחה
ישראל גירשה 150 איש מביתם ביום אחד. ששש… העולם לא שמע. והכל חוקי. יצאנו בסדר.

3. עכשיו אני רגוע
חתן פרס נובל לשלום משגר ציוד צבאי בשווי 800 מיליון דולר לישראל ומזרים טונות של מטוסים וטילים, בשווי של מיליארדי דולרים, לכל מדינות האזור.

4. ואם הם גם ימשיכו לשתות מים, מחירי המים אצלנו יתייקרו
משרד התחבורה מתריע: אם כביש 443 ייפתח לתנועת פלסטינים – כביש 1 יקרוס מעומס תנועה.

5. טוב, זה בעצם לא מוזר
מסע הרס וירי של עשרות מתנחלים מיצהר בכפר פלסטיני התבצע תחת השגחת חיילים, תועד במצלמות, וארבעה מהפורעים זוהו בידי השב"כ. המשטרה סגרה את התיק מ"חוסר ראיות".

שר הבטחון, אהוד ברק: "אנחנו מציינים שנה לעופרת יצוקה ובאזור יש שקט שלא היה כדוגמתו שנים, במובן הזה תוצאות המבצע הושגו במלואן."

שקרן.

סגן שר החוץ, דני אילון: "ההרתעה ממבצע עופרת יצוקה עובדת."

שקרן.

הרמטכ"ל גבי אשכנזי: "אני שמח שאחרי שמונה שנים הצלחנו במבצע 'עופרת יצוקה' לפגוע קשה בחמאס ולהפסיק את האש."

שקרן.

מפקד פיקוד דרום, אלוף יואב גלנט: "מטרות המבצע הושגו. נוצר סדר חדש, לא היתה לנו תקופה כזו שקטה בעשור האחרון."

שקרן.

הרמטכ"ל לשעבר, דן חלוץ: "מבצע עופרת יצוקה לפני שנה בדיוק אכן עשה את שלו, וההרתעה קיימת – נרשמה ירידה דרמטית ודרסטית בהיקף הירי מכיוון הרצועה."

שקרן. 

 

העובדות

בארבעה וחצי חודשי הרגיעה, מה-19 ביוני 2008 ועד ה-4 בנובמבר 2008 (התאריך שבו צה"ל ריסק את הרגיעה), נורו בסך הכל 50 טילים לעבר הדרום. ממוצע חודשי של 11 טילים.

בארבעה וחצי החודשים האחרונים נורו 92 טילים לעבר הדרום. ממוצע חודשי של 20 טילים.

כלומר, שנה אחרי הרגיעה שקדמה ל"עופרת יצוקה", ירי הטילים בממוצע חודשי עלה פי 2.

בחודש אוקטובר 2008, החודש האחרון לרגיעה, נורו 4 טילים בלבד לדרום.

בשבוע האחרון, מתחילת שנת 2010, נורו כבר 13 טילים על הדרום. אם הקצב הזה יישמר, בינואר 2010 ינחתו בדרום פי 13 טילים מאשר באוקטובר 2008.

זה השקט וזו ההרתעה.

כן, רמת הירי ממש בערב המבצע, בחודשים נובמבר-דצמבר 2008, היתה גבוהה יותר מעכשיו. אבל אז כבר שני הצדדים – קודם ישראל, ואז החמאס – התנערו לחלוטין מן הרגיעה, ובפועל ניהלו לוחמה בעצימות נמוכה. זה לא היה אלטרנטיבה למבצע, זה היה הכנה אליו. ההנהגה הישראלית שמתפארת עכשיו איך "המבצע השיג סוף סוף שקט בדרום" דומה לאדם שמשתבח על כך שמאז שהחליט לכרות לעצמו רגל, הוצאות ההנעלה שלו הצטמצמו פלאים.

מבצע "עופרת יצוקה" בא לעולם בכחש וכזב. השקר ש"הם" הפרו את הרגיעה; השקר ש"הם" לא רוצים להפסיק את האש. כעת, במלאת שנה למבצע, אנו עדים להיווצרותו של שקר ההרתעה: "הם" כבר חוששים לירות עלינו. תושבי הדרום יודעים שזה שקר, כי הם חיים את הטילים יום יום.

קברניטינו יודעים שרוב הציבור הישראלי לא הזדעזע מן האסון ההומניטרי שהמיטה "עופרת יצוקה" על תושבי עזה, כי הציבור בלע את הספין: אם זה מה שנחוץ להרתיע אותם, אין ברירה.

אבל זה לא הרתיע אותם. הקברניטים משקרים.

מסקנה: "עופרת יצוקה" היה כישלון מהדהד. לא רק מן הבחינה המוסרית – המבצע שהתנהל כולו מתחת לדגל שחור משחור של אי-חוקיות וברוטליות חסרת תקדים – אלא גם מן הבחינה האסטרטגית-אגואיסטית. איום הטילים לא הוסר. טיפטוף הירי ממשיך. "היכולות של החמאס טובות יותר מבערב המבצע", קובע ראש השב"כ.

מסקנת המשך (כמובן): לא נכנסנו בהם מספיק חזק. בפעם הבאה – 5,000 הרוגים.

ואז, כשהטילים שוב יתחילו לטפטף… מה אז?

מי יזכור אז שפעם היתה רגיעה שעבדה יותר טוב מכל ההפגזות? ששלום בטוח יותר ממלחמה? מי ישאל מה המטרה האמיתית של מבצעים צבאיים שרק מדרדרים את בטחונם של תושבי הדרום עוד ועוד?

שוב לא מספיק חזק. בפעם הבאה 100,000.

מסימני הזמן: מנהל בית ספר שמסביר לתלמידיו למה הכיבוש זה דבר רע – מעורר מהומת אלוהים. זה קרה בשבוע שעבר בעירוני א' בתל אביב, והמנהל הסורר הוא רם כהן. ח"כ כרמל שאמה (ליכוד) דורש לפתוח בחקירה פלילית נגד המנהל, בחשד ל"עבירות הסתה והמרדה" (!!!), וח"כ אלכס מילר (ישראל ביתנו) כבר פנה לשר החינוך ולראש עיריית תל-אביב בדרישה לפטר אותו לאלתר: "רם כהן ניצל את מעמדו וסמכותו להבעת דעות פוליטיות קיצוניות באוזני תלמידיו, תוך שהוא מסית נגד צה"ל ונגד המדינה ומצדיק את פעילות הטרור הפלסטינית."

החסינות הפרלמנטרית, כך נראה, איננה מחסנת מפני סיכלות. המנהל בפירוש לא הצדיק פעולות טרור, ויותר מכך, הביע מחויבות לשירות החובה בצה"ל. מה זה חשוב, העיקר לתפוס כותרת. אז הנה הכותרת שלי: הבלוגר עידן לנדו דורש לפתוח בחקירה פלילית נגד ח"כ כרמל שאמה בחשד להסתה נגד רם כהן, ולפטר לאלתר את ח"כ אלכס מילר על ניצול סמכות לרעה.

שאמה ומילר – ההסטוריה תשליך את שניכם לפח הזבל. את רם כהן היא תעלה על נס.

בואו ננקב את בלון הצביעות, שכרגיל, מסתיר מאחוריו קנאות לאומנית. אין כל פסול במורה או מנהל שמביע עמדות פוליטיות מול נערים ונערות בני 17. מה זה הקשקוש הזה על "שטיפת מוח"? (דימוי מעורר חלחלה – המנהל עומד עם זרנוק שנעוץ בגולגולתו של התלמיד ומזרים דרכו קילוח של רפש ותועבה היישר אל המוח הבתולי). האם מדובר בתינוקות בני יומם? בעכברי מעבדה? רבאק, נראה לכם שהצעירים האלה הצליחו להגיע לגיל 17 בלי לדעת שניטש סכסוך לאומי על הארץ הזאת? בלי לשמוע את המילה "כיבוש"? וממתי חבר'ה בני 17 עומדים דום למשמע הדעות של המורים שלהם? הלא מדובר באוכלוסיה, שעל פי כל העדויות שמגיעות מבפנים, משתינה בקשת על המורים והמחנכים שלה. אז דווקא בעניינים פוליטיים היא תהנהן ככלב שוטה אחר בעליו?

תנוח דעתם של המתקצפים. גם אם היה רם כהן נושא נאום פוליטי ימני קיצוני, לא היה מקום לפטרו. למעשה, אין לי ספק שאנשי חינוך בהתנחלויות מטיפים את משנתם השכם והערב לתלמידיהם. הם כמובן יקראו לזה "חינוך לערכים", לא חס וחלילה "דעות פוליטיות". אבל כידוע, "ערכים" בקודים של הימין נוטים להתרכז בזכויות היתר של קבוצה אתנית מסוימת על חלקת אדמה מסוימת. אני מניח שהמורים בבתי ספר של בית אל ועפרה לא מנצלים את שעת המחנך כדי להטיף לתלמידיהם להתייחס בכבוד להומואים או לערבים.

זאת ועוד: לדבר עם תלמידים על התנגדות לכיבוש זה "דעות פוליטיות קיצוניות", אבל לדרבן אותם לשירות קרבי באמצעות מפגשים עם קצינים בבית הספר זה "לא פוליטי"? להפגיש מורים עם קצינים במטרה להעלות את שיעור המתגייסים בבית הספר זה "לא פוליטי"? איך זה לא פוליטי, אם עיקר תעסוקתו של צה"ל ברבע המאה האחרונה זה לתחזק ולאבטח את מפעל השליטה וההתנחלות בשטחים?

כאן לא סין ולא צפון קוריאה (עדיין), ואנשים, אפילו עובדי מדינה, יכולים להביע את דעתם. על אחת כמה וכמה שאנשי חינוך חייבים להביע את עמדתם כשהדברים עולים לדיון. אם יש חינוך רע לאזרחות זה חינוך לפסיביות, להשתקה עצמית, לסירוס החשיבה העצמונית. מורה ששומר על נייטרליות מעושה בבואו לדון עם תלמידיו בעניינים פוליטיים בוערים כמוהו כמומחה לתזונה ששומר על נייטרליות מעושה בדיון על ג'אנק פוד.

יאמר המורה את דברו, יאמרו התלמידים את דברם (והם אכן אמרו את דברם במפגש עם רם כהן), ומתוך הדיאלוג, ויש לקוות שגם הויכוח, תיווצר הבנה חדשה, ראייה נכונה יותר של הדברים. שתיקה ו"עקיפה" זהירה של נושאים שנויים במחלוקת לא רק מטמטמת את התלמיד, אלא גם, ובעיקר, משרתת את הסטטוס-קוו הפוליטי; מה שאין מדברים בו, אין טעם לערער עליו.

לסיום, הנה כמה מובאות מדבריו הנכוחים של המנהל רם כהן. אזהרה: להרחיק מילדים – מדובר בחומר הסתה קשה. חשיפה ממושכת עלולה להותיר צלקות נפשיות במאזינ/ה, כגון אהבת אדם עמוקה וחתירה לצדק ושוויון.

"חלק משטחי מדינת ישראל נכבשו ב־1967 והם לא נמצאים תחת ריבונות ישראלית. מרגע שהם נכבשו נכנסה ישראל לעידן חדש ובלתי אפשרי ובעייתי מאוד. מיד עם תחילת הכיבוש הייתה אופוריה בצד הישראלי כי הצלחנו לשחרר אזור שהייתה לנו זיקה היסטורית אליו. כל התנ"ך עמוס באזכורים של המקומות באזור הזה: חברון, שכם, אלון מורה ועוד ועוד. יחד עם האופוריה החלו להישמע גם קולות של אנשי רוח שקראו ליישב את חבל הארץ הזה ביהודים. קבוצות באוכלוסייה טענו שהאזורים האלה שייכים לנו ושיש לקבוע מציאות חדשה בשטח.

"ואיך כל זה קשור לגלעד שליט? כי בין האזורים שנכבשו הייתה גם עזה. לפני כארבע שנים יצאנו מעזה ובטח ראיתם בטלוויזיה את התהליך הכואב של העזיבה ואת הדילמה הישראלית. אז אנחנו יצאנו, אבל בעזה יושבת הנהגה פלסטינית שרוצה להחזיר הביתה אסירים שיושבים בכלא בישראל. ובישראל יושבים היום כעשרת אלפים אסירים, חלקם עם דם על הידיים, שזה אומר שהם השתתפו באופן ישיר או עקיף ברצח של יהודים. גלעד שליט הוא תקוותם של ארגונים קיצוניים כמו החמאס לשחרר אסירים כאלה, שמבחינתנו הם טרוריסטים ומבחינתם הם אנשים שנלחמו לשחרור פלסטין.

"ויש עוד עניין. אמנם מדינת ישראל יצאה מעזה, אבל היא ממשיכה לצור עליה. אי אפשר להכניס לעזה היום כמעט שום דבר מלבד מצרכי קיום בסיסיים. אז כדי לאפשר חיים נחפרו מנהרות שבהן מבריחים הכול: בקר, מוצרי מזון, נשים, סמים ונשק. מצרים, שמבינה שההברחות במנהרות מסוכנות גם לה, החלה לחפור תעלה עמוקה ורחבה שמנסה למנוע את המשך חפירת המנהרות.

"ישראל נמצאת במצב מסובך. מצד אחד יש רצון לסיים את הכיבוש אחרי 42 שנה. מצד שני — איך עושים את זה? האם בכלל אפשר לסיים את הכיבוש? האם יש קבוצות באוכלוסייה שלא רוצות לסיים את הכיבוש? אלה שאלות מפחידות ולא פשוטות. אז מה אתם אומרים, יש באוכלוסייה קבוצות שלא רוצות לסיים את הכיבוש?.

"אני מודע לזה שבמרחב שלנו הפכה המילה שלום למאוסה. אני רוצה לדבר על התפייסות. שלום זה לחתום על הסכמים. התפייסות זה בין אנשים. ההתפייסות יכולה לבוא דרך גלעד שליט. בואו נושיט יד לתהליך של הידברות ולמחויבות שלנו לחזור לגבולות 1967 והם יוותרו על האלימות. קיצוניים יש בכל צד. אנחנו לא הרעים בסיפור הזה וגם לא הטובים. אבל אנחנו צריכים להיות במקום הזה שרוצה להתפייס.

"היום היו כותרות בעיתונים שבג"ץ החליט שכביש 443 יהיה פתוח מעכשיו גם לפלסטינים. עד היום נאסר עליהם לנוע בו. ולמה נאסר? כי היו פיגועים. ולמה היו פיגועים? כי תחשבו על עצמכם, הייתם מוכנים לחיות תחת כיבוש ולא ללמוד בבית ספר ושלא יהיו לכם אפילו התנאים הבסיסיים לחיות?

"אני לא מצדיק פיגועים ומעשים אלימים, אבל אני יכול להבין מה גורם להם. הם תוצאה של לחץ שנמשך 42 שנה. אנשים שם רוצים זכויות אזרחיות ולאומיות. זה מחייב אותנו להתחיל בתהליך של התפייסות. אם גלעד שליט יוחזר ויחד איתו תהיה תנופה, נדע שלא רק ששחררנו אסירים. אם ממש נחזור לגבולות 1967 ונפתח את האזור, זה יהיה נפלא.

"אז אני מבקש מכם להקשיב ולהיות ערים לחדשות. לשאול את עצמכם מי רוצה להמשיך את הכיבוש ולמה, ומי לא. אתם יכולים להשמיע את קולכם. דברו ביניכם, דברו עם ההורים שלכם, צאו להפגנות, צרו קשר עם חברי כנסת בסוגיות חברתיות שמציקות לכם, דברו בכל המסגרות האינטרנטיות שלכם על כך. אל תיתקפו בחיידק הייאוש. תעשו אתם את מה שההורים שלכם לא הצליחו לעשות. וכשתתגייסו לכו למחסומים, תראו מה קורה שם, הביאו את רוח ההתמתנות, עזרו ליצור מציאות אחרת ובסופו של דבר תגיעו למסקנה שאין מקום לכיבוש.

"אל תשאירו את הצבא ואת תפקידי הפיקוד לקבוצות קטנות באוכלוסייה. השירות בצבא הוא חובה והכרח, אבל בצבא ששומר על הגבולות ועל הביטחון ולא בצבא שמתעסק גם בפעילות של כיבוש. אל תגידו אין מה לעשות או אין עם מי לדבר. שלום והתפייסות עושים עם אויבים. לא יהיה כאן דיאלוג בין אוהבים, אבל יהיה כאן דיאלוג של שני עמים שרוצים לחיות בשלום בשתי מדינות שכנות. והביאו תקווה. כי רק עם תקווה אפשר לפתור בעיות."

רם כהן הוא גיבור. בימינו, גיבור הוא אדם הגון שמשמיע אמת לא נעימה לאור הזרקורים. גבורתו נובעת לא מתוכן דבריו, המובנים מאליהם, אלא מידיעתו כי הוא יירדף בגינם, ואולי הוא אף ישלם במשרתו. אני מאד מקווה שלוועד ההורים של תיכון עירוני א' יהיה השכל, ובעיקר הביצים, לעמוד נגד כל לחץ חיצוני להשתיק את המנהל הזה, שלימד את ילדיהם שיעור חשוב באזרחות.

ולכל מורי ומחנכי ישראל נאמר רק זאת: דברו, דברו בלי להתבייש על שלום. על פיוס ועל שוויון ועל חלוקה הוגנת של הארץ ומשאביה בין כל תושביה, ללא הבדל גזע ולאום. וכשאתם מדברים על כיבוש, אנא, אל תרחיקו עדות לכיבוש הסיני בטיבט. וכשאתם מדברים על דיכוי פוליטי, אל תפליגו בביקורת נוקבת על מרתפי העינויים באיראן. דברו על הכיבוש והדיכוי הפוליטי שמתרחשים בישראל, מחוץ לחלון כיתת הלימוד, כל יום וכל שעה ביום, במרחק קילומטרים ספורים מכם. משרד החינוך צייד אתכם בארסנל נאה של מושגים: "דמוקרטיה", "שוויון זכויות", "דיאלוג" ו"כבוד האדם". אתם יכולים להשתמש בהם כדי לפקוח את עיני תלמידיכם, או כדי לזרות בהן חול. הבחירה בידיכם.

—————————————————————————————————–

ובינתיים: הקמפיין נגד פינוי התנחלויות בכוח ובעד התפנות מרצון צובר תאוצה. מרעיון הזוי בבלוג שולי, דרך מאמר של יגיל לוי ועכשיו גם אלכסנדר יעקובסון. הרעיון לא חדש, ושב ועולה כל כמה שנים. בעיצומה של ההתנתקות מרצועת עזה, הציע אותו זאב מעוז. נשאר רק בן דרור ימיני, והעניין סגור.

איך נדע את העתיד לקרות? זוהי מצוקה אנושית על-זמנית. איך נדע מה קורה עכשיו? זוהי כנראה מצוקה מודרנית, בת לוויה לחיים בחברה שבה תמונת המציאות תמיד עוברת דרך פילטרים של סוכני תעמולה. ואיך נדע מה קרה בעבר? כאן כבר אנו נתונים להתגוששות המרה בין הזיכרון לשיכחה, בין הפרצפציה לסלקציה.

איך נזכור את "עופרת יצוקה"? הנה תשובה לא רעה: באופן שבו היא (או הוא? מה זה היה, מלחמה או מבצע? פלישה או מגננה?) תוצג במוספי העיתונים של יום השנה. כחלוף שנה מיומה הראשון של המתקפה, המאבק על ייצוגה בזיכרון הלאומי כבר מראה סימני דעיכה. עוד שנה שנתיים (עוד מתקפה מתקפותיים), והגירסה הרשמית – "8 שנים ירו עלינו קסאמים ולא הגבנו, בסוף כיסחנו אותם ובאמת הם הפסיקו לירות" – הגירסה הזאת תהפוך מעוד נראטיב ל"הסטוריה האמיתית"; יתר הגירסאות ייבלעו במרחבי האינטרנט כתיאוריות קוספירציה בנות-חלוף.

לכן, יום השנה ל"עופרת יצוקה" הוא הזדמנות בלתי חוזרת לכל מתנגדי המתקפה הזאת מראשיתה, לכל מבקריה, לכל מזועזעיה, להציג אולי בפעם האחרונה את תמונת המציאות כפי שהם תפסו וחוו אותה; החל בחודשים שקדמו למתקפה וכלה בממצאים שהתגלו בשוך אבק הפצצות.

הסיכום שיוצג בשורות הבאות, ייאמר מראש, הוא סיכום סלקטיבי. אין בו מילה אחת (למעט מניין ההרוגים) על מה שאירע בזירה הישראלית. מטחי הטילים על הדרום, החיים במקלטים, היערכות פיקוד העורף וכדומה. אל דאגה; מאלה יקבל הישראלי הממוצע די והותר בכל ערוץ תקשורת אפשרי. זאת הסלקציה שלהם. מי שהטריח עצמו אל הבלוג השולי הזה כבר הודה, בעצם המעשה הזה, שמעניין אותו מה נותר מחוץ לעדשת הסיקור של המיינסטרים.

נותר המון, וגם מתוך ההמון הזה צריך לבחור. בסיכום שלי החלטתי להתרכז בהבטים שנראים לי הכי חשובים לעיצוב התודעה העתידית של כל אזרח בישראל. לא רק לדעת מה באמת קרה בעזה בין ה-27 לדצמבר 2008 ל-17 בינואר 2009, אלא איך התאפשרו אותם אירועים, מהם המנגנונים הצבאיים והתעמולתיים שחוללו אותם. זאת משום שאת האירועים השארנו מאחורינו, אבל מנגנוני האופל עדיין איתנו, וכבר שוקדים על המתקפה הבאה. ומיותר להזכיר מה קורה למי שלא לומד מן העבר שלו עצמו.

הסיכום הזה נחלק לכמה פרקים. הפרק הראשון סוקר את רצף האירועים והמחדלים שהובילו למתקפת "עופרת יצוקה". עיקרו – להוכיח את נמנעותה, מיוּתרוּתה של המתקפה, ולהצביע על המטרות הנסתרות מאחוריה, באופן יסודי יותר מאשר נעשה עד כה. הפרק השני סוקר את סטטיסטיקות ההרוגים ואת הפערים המטרידים בין גירסת צה"ל (החסויה מהציבור) לגירסאות של ארגוני זכויות אדם (הגלויות לציבור). הפרק השלישי דן בהרחבה בעדויות וראיות לפשעי מלחמה שעומדות בסתירה בולטת להכחשות צה"ל. הפרק הרביעי מתאר את "רוח המפקד" ששרתה על המבצע, בתדריכים ובמדיניות הפתיחה באש, כפי שעולה מעדויות מתוך צה"ל. הפרק החמישי והמסכם מתייחס לאופציות החקירה העומדות בפני מי שבאמת מוטרד מן הממצאים המתועדים.

הבלוג הזה כבר סיכם חלקית הבטים שונים של "עופרת יצוקה" לפחות שלוש פעמים. הסיכום הנוכחי חופף את הפוסטים הקודמים רק במעט, ומציג תיעוד וניתוח שיהיו חדשים, אני מקווה, גם למי שעקבו מקרוב אחרי הביקורת על המתקפה. סיכום מקיף ומצויין נוסף ניתן למצוא בבלוג של איל ניב.

המבצע לא נועד להסיר את איום הטילים מעל יישובי הדרום: צעד צעד

הרציונל של "עופרת יצוקה", כפי ששווקה בארץ ובעולם, היה לתת מענה לאיום הטילים ששיגר חמאס על תושבי הדרום בשנים האחרונות. אכן, אלפי טילים שנחתו בשנים האחרונות בשדרות ובעוטף עזה הפכו את חייהם של תושבי הדרום בלתי נסבלים. לפחות בהבט הזה, אי אפשר לערער על צידקתה העקרונית של פעולה שנועדה להשיב את השפיות לחייהם של תושבי הדרום.

אבל לא זאת היתה מטרת "עופרת יצוקה". הדברים הללו נידונו כאן ובאתרי שמאל בודדים, אך נבלעו בהמולה התעמולתית הבלתי פוסקת שאופפת את המבצע כבר שנה. לכן אי אפשר להפריז בחשיבותם. ניתוח שקול של השתלשלות האירועים במחצית השניה של 2008 מראה בבירור שהסרת איום הטילים מעל יישובי הדרום לא יכולה היתה להיות המטרה האמיתית של המבצע. זאת משום שהיתה דרך מיידית, זולה ולא אלימה, לעשות כן, אך ההנהגה הישראלית ביכרה, מסיבות שראוי להרהר עליהן, את דרך האש והקטל.

מדובר בהסטוריה בת שנה וחצי בסך הכל, שכבר נקברה תחת הררי מלל כוזב. כדי לשחזר אותה, צריך לעשות Rewind ל-19 ביוני 2008 – היום שבו נכנס לתוקפו הסכם הרגיעה, התהדיאה, בין ישראל לחמאס. ועוד צריך לשבת עם זכוכית מגדלת על נתוני הירי באותה תקופה.

הסכם הרגיעה

ובכן, כך קרה מה שלא היה חייב לקרות.

עד לתקופת הרגיעה, היה סוער מאד. לפי נתוני צה"ל, במהלך 2006 נורו 1,744 טילים (רקטות ופצמ"רים) מרצועת עזה לדרום, ובמהלך 2007 נורו 1,934 טילים.

הסכם הרגיעה נכנס לתוקפו ב-19 ביוני 2008 והיה אמור לפוג ב-19 בדצמבר, 6 חודשים לאחר מכן. עיקרו של ההסכם, שהושג בתיווך מצרי, היה הפסקת אש מוחלטת של שני הצדדים, ופתיחת המעברים לסחורות מישראל.

ההסכם השברירי החזיק מעמד יפה עד ה-4 בנובמבר. אומנם היו פה ושם פעולות צבאיות משני הכיוונים, אבל על פי ההבנות הלא-כתובות בין ישראל לחמאס הן לא נחשבו קאזוס בלי לשבירת הכלים. הפוליטיקאים הטיחו אשמות הדדיות לצורכי פנים: הם האשימו אותנו בהפרות ואנחנו אותם. שני הצדדים צדקו, אבל ידעו היטב שהעצימות הנמוכה של האש עדיפה עשרות מונים על מה שקדם ליוני 2008. מכל מקום, הטענה הישראלית השגורה שהחמאס הפר את הרגיעה בלי הרף אין לה על מה לסמוך. למעשה, בשבוע הראשון לרגיעה נרשמו 7 הפרות ישראליות ורק אחת של החמאס.

בכל מה שקשור לפתיחת המעברים – ישראל לא עמדה בהתחייבויותיה. למעשה, במהלך הרגיעה נכנסה לעזה פחות אספקה מאשר בתחילת 2006, כשירי הטילים היה בשיאו. הנראטיב הישראלי, לפיו צד אחד (אנחנו) עמד במלוא התחייבויותיו במסגרת הסכם הרגיעה, בעוד הצד השני (הם) מפר את התחייבויותיו אחת לאחת – הוא שקר תעמולתי. התעמולה הזאת מילאה תפקיד מרכזי בגיוס התמיכה הציבורית למבצע "עופרת יצוקה", שכן אם הצד השני אינו מכבד הסכמים, אין מנוס משימוש בכוח.

המספרים לא משקרים

האם החמאס שמר על הפסקת האש? התשובה היא כן, באופן כמעט מוחלט (ההפרות הבודדות בוצעו בעיקר בידי ארגונים סוררים). את זה חשוב לראות במספרים, כי על שקר "ההפרות" נבנתה בישראל מערכה שלמה של הונאה והולכת שולל.

ובכן, כמה טילים נורו לדרום במחצית הראשונה של 2008, עד להסכם הרגיעה? אל הנתון הזה צריך להגיע בדרכים עקלקלות. אחרי חיפוש מאומץ התברר שהפילוח המדוייק ביותר של ירי הטילים, עד לרמת היום הבודד, נמצא במאגרי השב"כ. כך נראית 2008 – לפני ואחרי הרגיעה.

סך כל הטילים שנורו במהלך 2008 מעזה – כ-3,600. מתחילת הרגיעה ועד לסוף השנה נורו 664 טילים. כלומר, עד ל-19 ביוני נורו 2,936 טילים. בממוצע, 17 טילים ביום.

עין תמימה עלולה לחשוב ש-664 הטילים שנורו מתחילת הרגיעה ועד לסוף 2008 מוכיחים שהרגיעה לא עבדה. אבל ההפך הוא הנכון. מסתבר שעד ה-4 לנובמבר, תאריך מפתח שמיד נחזור אליו, נורו בסך הכל 50 טילים. לאורך 4 וחצי חודשים, מדובר בממוצע של טיל בכל 3 ימים.

כלומר, מ-17 טילים ביום, הורידה הרגיעה את הירי לטיל כל 3 ימים. הסדר שמוריד את רמת האש פי 50 הוא,  ללא ספק, הסדר שעובד. זאת ועוד, רמת הירי ירדה באופן עקבי לאורך הרגיעה: 18 טילים ביולי, 19 טילים באוגוסט, 5 טילים בספטמבר ו-4 טילים באוקטובר. חודש אוקטובר 2008 היה החודש השקט ביותר שידעו תושבי הדרום מזה שנים. בכל תקופת הרגיעה, עד ה-4 בנובמבר, לא נהרג או נפצע אף אזרח ישראלי מירי טילים.

לא רק המספרים, אלא גם תושבי שדרות מספרים אותו סיפור: תקופת הרגיעה היתה תקופה של פריחה והתאוששות, שכולם קיוו כי תימשך. אומנם כולם גם ידעו כי החמאס מנצל את תקופת הרגיעה כדי להתחמש, אבל רגע, מה בדיוק צה"ל עשה באותו זמן? כיתת חרבותיו לאתים? או שמא רכש והשמיש מערכות נשק חדשניות שנוסו לראשונה על תושבי עזה? צבירת נשק הדדית היא עובדת קיום בסכסוכים לאומיים; השאלה החשובה היא מי מהצדדים מנסה למצות אופציות לא אלימות לפני שהוא בוחר להפעיל את הנשק שצבר.

ואז נמאס לנו מהשקט

ב-4 לנובמבר הכל קרס. באשמת ישראל.

כוח של צה"ל חדר לעומק 250 מ' מהגדר, במטרה לפוצץ מנהרה שנחפרה, כך נטען, לצורך חטיפת חיילים. המנהרה הממולכדת התפוצצה, ובחילופי האש הרג הכוח 6 לוחמי חמאס. מיד, ולא רגע לפני כן, החל הסיחרור המוכר. בתוך יממה נורו על הדרום 66 טילים – יותר מאשר בכל ארבעת וחצי חודשי הרגיעה שקדמו ליממה הזאת. תקיפות של חיל האוויר, עוד הרוגים ופצועים, סגירה הרמטית של המעברים, החשכת עזה ובלימת הסיוע ההומניטארי.

בנובמבר 2008 קפץ גרף השיגורים ל-233; זאת בהשוואה ל-4 שיגורים בלבד באוקטובר. במלים אחרות, שבירת הרגיעה בידי צה"ל הקפיצה, בן לילה, את ירי הקסאמים כמעט פי 60.

הגרף מאתר השב"כ מספר את כל הסיפור.

בהתחלה עוד הודו בחצי פה שישראל הפרה את הרגיעה, אלא שמיד הוסיפו: "גם הפעולה שנעשתה בשבוע שעבר כדי לפוצץ מנהרה נעשתה כדי לשמר את הרגיעה. היה ברור לישראל שהוצאת פיגוע דרך המנהרה, היתה מביאה להפסקת הרגיעה. למרות זאת, חמאס פעל לחדש את פעילות הטרור מרצועת עזה, תוך שהוא מפר לחלוטין את כל תנאי הרגיעה".

במלים פשוטות: הפרנו את הרגיעה כדי שהם לא יפרו אותה לפנינו. בשיח הישראלי, כמובן שזה לא נחשב הפרה; אצלנו קוראים לזה "פעולה". אך העובדות היבשות מראות כי זאת היתה נקודת המפנה שהציתה את האש, אש שכבר הגיעה לדעיכה כמעט מוחלטת במהלך אוקטובר 2008. מי שהחליט על הפעולה, מי שבחר לבצע אותה גם במחיר הגבוה (6 הרוגים) שספג החמאס, לקח בחשבון את ההשלכות.

נסו לדמיין את התרחיש האלטרנטיבי הזה: ישראל והחמאס מגיעים עד לסוף הרגיעה, ה-19 לדצמבר 2008, במצב של אש נצורה לחלוטין. חודשים ארוכים בלי טילים ובלי פשיטות וגיחות אוויריות. במצב כזה, כל הסיכויים שהסכם הרגיעה היה מתחדש, והפעם עם פוטנציאל להתקדם לסוגיות יותר רגישות – שחרור גלעד שליט והרחבת הרגיעה גם לגדה המערבית. לפני שהיינו יודעים את זה, כבר היינו בתהליך שלום דה-פקטו עם החמאס.

הו, האימה.

הייתכן שהחשש הזה עמד מאחורי ההחלטה על הפעולה ב-4 בנובמבר? או שמא הפעולה היתה רק גורם מזמן, והדברים ממילא נגזרו מראש כבר חצי שנה קודם לכן, כאשר הוכנו התכניות המבצעיות ל"עופרת יצוקה"? על פי הניתוח ההגיוני להפליא של צבי בראל, ישראל ריסקה את הרגיעה בעזה כיוון שבשום אופן לא היתה מוכנה להרחיב אותה גם לגדה המערבית. ההתנקשות ברגיעה, על גבם של תושבי הדרום, נועדה להסיר מעל הפרק כל סיכוי שהחמאס ידחוק את רגלי חיל החסות של אבו-מאזן כגורם האחראי על ניהול הסכסוך מול ישראל.

חמאס שאף להמשיך ברגיעה

ומה לגבי החמאס? האם הוא היה מעוניין בהמשך הרגיעה? למרבה הפלא, כן. גם כאן, התיעוד קיים, וסותר את הנראטיב הרשמי של ישראל, שחפצה להציג את החמאס כסרבן הידברות כרוני.

מיד לאחר תום הסכם הרגיעה, הצהיר מחמוד א-זהאר בראיון לחדשות 10, כשהוא פונה ישירות לממשלת ישראל, שחמאס מעוניין להאריך את הרגיעה בחצי שנה לפי התנאים המקוריים; כלומר, החמאס נסוג מדרישתו להרחיב את הרגיעה לגדה. בישראל השיבו שלא מדברים עם החמאס על רגיעה. הוא חזר על ההצהרה גם בעיתונות המצרית. שבוע אחרי, פירסם חאלד משעל הצהרה דומה. שוב – בצד הישראלי התעלמו.

בשלב הזה נוהגים סרבני הפיוס אצלנו לבטל בהינף יד את הכרזות הערבים – שהרי ידוע שהערבים דוברים אמת רק כשהם מחרחרים מלחמה, ומשקרים במצח נחושה רק כשהם מדברים שלום. למרבה המבוכה, רצינות כוונותיו של החמאס הובנה גם על ידי "המעריכים הלאומיים" שלנו. ב-21 בדצמבר, יומיים לאחר תום הסכם הרגיעה,  קבע ראש השב"כ, יובל דיסקין: "החמאס מעוניין בהמשך הרגיעה אבל רוצה לשפר את התנאים שלה. הוא רוצה שנסיר את המצור ונפסיק את ההתקפות ונרחיב את הרגיעה גם ליהודה ושומרון".

ראוי להעיר כאן שדרישתו זו של החמאס היתה מוצדקת לגמרי. הזכות ששמרה לעצמה ישראל לעצור את האש מול עזה ולהמשיך אותה בגדה משקפת אידאולוגית הפרדה חד-צדדית לחלוטין, לפיה אין קשר בין החמאס בעזה לחמאס בשכם. באותה מידה יכול היה החמאס להכריז שהוא יעצור את האש על שדרות אבל ימשיך אותה על אשקלון.

בכל מקרה, כמו שהזכרנו, גם מן הדרישה הצודקת הזאת (להרחיב את הרגיעה לגדה) נסוג החמאס יומיים מאוחר יותר. זה לא עזר. מכונת המלחמה הישראלית שעטה קדימה.

כנהוג במקומותינו, כשתופי המלחמה רועמים, התקשורת שותקת. קול בודד שהצהיר בגלוי ש"אפשר היה גם אחרת", ועשה זאת בזמן אמת, היה נחמיה שטרסלר מ"הארץ" (באותו יום פירסמתי אני את קריאת הסירוב שלי). השאלה למה דווקא עיתונאי כלכלי ולמה דווקא שטרסלר יכול היה לזהות את הספין התעמולתי שהוביל למלחמה היא שאלה מעניינת. כלכלי דווקא,  משום שהפרשנים הבטחוניים והפוליטיים שלנו קשורים בעבותות יותר מדי איתנים אל המערכות שהם מסקרים מכדי לפתח פרספקטיבה דיסידנטית בזמן אמת. שטרסלר דווקא, משום שמדובר בעיתונאי "שונא-שלטון" מעיקרו, שתמיד מפקפק ביכולתה ובטוהר כוונותיה של המדינה. באופן פרדוקסלי, כשמדובר בתחום הכלכלי-חברתי, הערעור על הפריבלגיות של המדינה מציב את שטרסלר לצידם של בעלי הכוח וההון; בתחום המדיני, אותו ערעור מציב אותו לצידם של משוללי הזכויות הפוליטיות (מי יודע, לו ניתן היה להוציא את ניהול המבצע הצבאי מידי המדינה ולהפקידו בידי "כוחות השוק היעילים", אולי היה שטרסלר תומך בו).

העמדה הישראלית היתה חלולה, ריקה מתוכן. אף אחד לא אמר זאת טוב יותר מאשר תושבת שדרות, נעמיקה ציון, במאמר הנוקב שפירסמה בעיצומה של המתקפה:

"בפעם הראשונה בה הרגשתי שהמדינה באמת מגנה עלי, היה כאשר הושג הסכם הפסקת אש. אין לי אחריות על החמאס, ולכן אני שואלת את מנהיגנו: האם הפכתם כל אבן כדי להשיג המשך לרגיעה? כדי להאריך את הפסקת האש? כדי להגיע להסכם הבנות ארוך טווח? כדי לפתור את שאלת המעברים והמצור בטרם פורענות? האם נסעתם עד קצה העולם כדי לחפש מתווכים מתאימים? ולמה נפנפתם בלי למצמץ את היוזמה הצרפתית להפסקת אש אחרי שכבר פרצה המלחמה? ולמה אתם ממשיכים לדחות עד רגע זה כל הצעה אפשרית למו"מ? עוד לא הגענו אל מכסת הקאסמים שאנחנו מסוגלים לספוג? עוד לא הגענו אל מכסת הילדים הפלסטינים ההרוגים שהעולם מסוגל לעכל?

ומי ערב לנו בכלל שניתן למוטט את החמאס? לא ניסינו את התרגיל הזה במקום אחר? ומי יתפוס את מקומו? ארגונים גלובליים פונדמנטליסטים? אל-קאעידה? ואיך ינבטו מתוך גלי החורבות והרעב והקור והמתים,  קולות מתונים של שלום? לאן אתם מובילים אותנו? איזה עתיד אתם מבטיחים לנו כאן בשדרות?"

ציון הפריזה רק בזאת: לא נדרש ממנהיגנו "להפוך כל אבן" או "ליסוע עד קצה העולם" כדי להמשיך את הרגיעה. כל שהיה נחוץ היה לומר הן להצעות הברורות וההוגנות שנשמעו מעזה ומדמשק.

לענייננו חשוב הסיכום. השתלשלות האירועים הבטחוניים והמדיניים במהלך נובמבר-דצמבר 2008 מובילה למסקנה אחת: הסכם הרגיעה עבד יפה, החמאס היה מעוניין לחדש אותו, אבל ישראל היתה נחושה לסכל אותו בטרם עת, סירבה לדון על הארכתו, ויזמה מסלול של התנגשות אלימה עם החמאס, שהוביל בהכרח למרחץ הדמים של "עופרת יצוקה".

את המסקנה הזאת ראוי לגזור ולשמור, לקראת העימות הבא בעזה, שקברניטנו כבר שוקדים על אי-נמנעותו.

אם כך,  על מה נלחמנו?

אם לא על שלום שדרות, הבינה נעמיקה ציון, אז על משהו אחר. המטרה האמיתית היתה למוטט את שלטון החמאס. ובמטרה זו התמזגו רישעות ואיוולת. רישעות, משום שקברניטי המדינה – אולמרט, ברק, לבני ואשכנזי – ידעו יפה שהמחיר האנושי של המבצע, על הנחיות האש הברוטליות שלו, יהיה מחריד, ובסופו של חשבון, איום הטילים על הדרום לא יוסר. ואיוולת, משום שאותם קברניטים לא למדו דבר מן ההסטוריה הקרובה והקרובה מאד – לא ניתן להפיל שלטון עוין באמצעות טבח באוכלוסיה שתחת מרותו. אכן, הודות למבצע הארור הזה, אחיזתו של החמאס בעזה איתנה מתמיד (ממש כמו אחיזתו של החיזבאללה בהנהגה הלבנונית אחרי מלחמת לבנון השניה).

הראיות לכך שהפלת שלטון החמאס היתה המטרה האמיתית של המבצע רבות מספור ונסקרו במקומות אחרים. ממשלת אולמרט הצהירה על המטרה האסטרטגית הזאת בגלוי, לפני וגם תוך כדי המבצע. בחירת המטרות – מבני ממשל בעזה, משרדי ממשלה, תשתיות חינוך ובריאות – מלמדות שלא רק הזרוע הצבאית של החמאס היתה על הכוונת. פרשנים בכירים דיברו על כך (אלכס פישמן, "ידיעות אחרונות",  23.1.09: "שני הפרקים האחרונים [של המבצע] אמורים היו למוטט את החמאס, לאפשר השתלטות על מערך ההברחה לעזה, וממילא לשנות שם את השלטון"), אבל הגירסה השלטת, זו שנטחנה מבוקר עד ערב בידי סוכני התעמולה, ולמרבה הצער שיכנעה גם את רוב תושבי הדרום המבוהלים, היתה – "להסיר את איום הטילים מהדרום". זה נשמע טוב יותר, צודק יותר, מאשר הזיה כוחנית ופרועה להחלפת השלטון בעזה.

שנה אחרי, איום הטילים גדל והתעצם, הגיע עד תל-אביב, ושלטון החמאס בעזה חזק מתמיד. ישראל מבוּדדת כפי שלא היתה מעולם, החרם הכלכלי עליה מתקדם צעד אחר צעד, ובכיריה מדירים רגליהם מבירות אירופה מחשש שייעצרו.

הרוגים

בצד הישראלי התמונה ברורה. 13 ישראלים נהרגו במהלך המבצע. 9 בידי פלסטינים, 3 מהם אזרחים ו-6 חיילים. 4 חיילים נהרגו מאש כוחותינו.

על האבידות בצד הפלסטיני יש מחלוקת.

נתוני צה"ל (אפריל 2009): 1,166 הרוגים, מתוכם 709 אנשי חמאס וג'יהאד; 295 אזרחים, מתוכם 138 ילדים מתחת גיל 16 ונשים; ו-162 גברים מעל גיל 16 שלא זוהו בוודאות.

נתוני "בצלם" (ספטמבר 2009): 1,387 הרוגים,  מתוכם 773 לא מעורבים בלחימה, כולל 309 קטינים ו-109 נשים. 330 הרוגים השתתפו בלחימה, 248 הרוגים היו שוטרים במשטרה הפלסטינית.

נתחיל דווקא בשוטרים. כל 248 השוטרים נהרגו ביומו הראשון של המבצע, בהפגזות אוויריות על המטה הראשי של המשטרה הפלסטינית ועוד 18 תחנות משטרה. צה"ל מונה אותם עם אנשי החמאס והג'יהאד, אף כי אין מידע בדוק לגבי השתייכותם הארגונית. מה שברור הוא שאף אחד מהם לא היה מעורב בלחימה בעת הפצצת הפתע של חיל האוויר (ו-42 מהם היו צוערים שזה עתה הוסמכו). משטרה כחולה היא גוף אזרחי, ולכן הטבח בשוטרים עונה, ככל הנראה, להגדרה של פשע מלחמה.

כמה אזרחים פלסטיניים נהרגו? המקסימום, לפי הצבא, הוא 457 (אזרחים פלוס לא מזוהים). המינימום, לפי "בצלם", הוא 773. הפער המינימלי, אם כן, הוא 316 אזרחים. אם מותחים את הפער למקסימום (מוסיפים את השוטרים וגורעים את הלא מזוהים), מגיעים ל-726.

כלומר, צה"ל מכחיש שהרג בין 316 ל-726 אזרחים פלסטיניים, שלפי "בצלם" הוא בהחלט אחראי למותם. לא הפרש של מה בכך.

"בצלם" הוא ארגון רציני. הוא ביקר בבתי נפגעים ובבתי חולים, ואסף תעודות פטירה, תמונות ועדויות אודות 363 ילדים (מתחת גיל 16) ונשים שנהרגו. לפי הצבא, נהרגו "רק" 138 ילדים ונשים.

כלומר, בידי "בצלם" יש ראיות למותם של לפחות 225 נשים וילדים במהלך "עופרת יצוקה" שהצבא מכחיש אחריות לגורלם. שוו בנפשכם – 225 נשים וילדים בישראל שהיו נהרגים בפעולות טרור שאף אחד לא היה לוקח אחריות עליהן. נוסיף כאן שנתוני אמנסטי אינטרנשיונל קרובים מאד לנתוני "בצלם": כ-1,400 הרוגים, מתוכם כ-300 ילדים, ו-115 נשים.

מה עושים בצה"ל בקשר לזה? האם מישהו מוטרד מהפערים העצומים במספרי ההרוגים? האם מישהו בצבא ש"כל הזמן בודק את עצמו" לפחות פנה ל"בצלם" על מנת להשוות ראיות ונתונים?

כמובן שלא. צה"ל הוא מעל לטעויות. לא רק שלא נרשמה פניה ל"בצלם", אלא שמתוך 20 פניות של הארגון לצבא, בנוגע לתקריות שבהן נורו ונהרגו אזרחים במהלך "עופרת יצוקה", נפתחה חקירת מצ"ח רק באחת מהן (שימוש ב"מגנים אנושיים").

רשימות ההרוגים שגיבשו "בצלם" ואמנסטי אינטרנשיונל פתוחות לעיון הציבור. רשימת ההרוגים שצה"ל גיבש – חסויה. בקשות לחשוף אותה נתקלו בסירוב. מהו הפירוש הסביר לסירוב הזה? למה רשימת ההרוגים צריכה להיות סודית? אולי חוששים בצה"ל לבשר לחלק מן ההרוגים שהם בעצם מתים, שלא לצער אותם? ואולי פשוט כמו בכל הבט של המבצע הזה – החל מן האיסור על עיתונאים להיכנס לעזה וכלה בסירוב לשתף פעולה עם ועדת גולדסטון – דובר צה"ל אימץ את הנחת העבודה "מינימום מידע, מינימום ביקורת"? ומה עוד צריך לקרות כדי שסוף סוף יבינו שם למעלה – כשאנחנו עוצמים את העיניים, הזוועות לא נעלמות. הן ממשיכות להתקיים לנגד עיניים אחרות.

האם "בצלם" חסין מטעות? לא, כמובן שלא. אבל יש להניח שלפחות מבחינת התחקיר בשטח עזה, בסיס הנתונים של "בצלם" עשיר יותר מזה של הצבא. צבא שבאמת היה מעוניין להגיע לחקר האמת, ולעמוד מול הנתונים הקשים של הרג האזרחים בעזה, לא היה שומר על שתיקה אדישה כל כך לנוכח עדויות שחותרות באופן כה בוטה תחת עמדתו הרשמית. הוא היה מנסה לשלב כוחות עם כל גורם שיכול להציע מידע חיוני ואלמנטרי כל כך.

בימים אלה צה"ל משתבח בכך ששיעור הפגיעה באזרחים ב"עופרת יצוקה" היה "רק" 1 מתוך 4. שיעור כזה, בלי ספק, היה גורם לשערותיהם של מנהיגי העבר של ישראל – בן גוריון, דיין, ואף בגין – לסמור מאימה ובושה. אבל הזמנים השתנו. מעניין מה היו אותם מנהיגים חושבים על שיעור פגיעה באזרחים של 7 מ-10, כפי שעולה מנתוני "בצלם".

ראיות לפשעי מלחמה

במהלך המתקפה ובשבועות שאחריה הצטברו ראיות ועדויות רבות לפגיעה מאסיבית באוכלוסיה אזרחית שלא היתה מעורבת בלחימה. הראיות הן, קודם כל, מאות האזרחים ההרוגים; שאריות  פיזיות של אמצעי לחימה שהחוק הבינלאומי מגביל מאד את השימוש בהם; עדויות של קורבנות; דו"חות רפואיים של רופאים ופרמדיקים; ולבסוף, עדויות של חיילי צה"ל עצמם.

התגובה האוטומטית של צה"ל ודוברים ישראליים היתה שהחמאס הפך את האוכלוסיה האזרחית בעזה ל"מגן אנושי". ואולם, לטענה זאת לא נמצא בסיס. למעשה, יש עדויות לא מעטות, כולל של חיילים, לשימוש שצה"ל עשה בפלסטינים כמגינים אנושיים:

"אמנסטי אינטרנשיונל מצדו לא מצא כל ראיות לכך שחמאס או ארגונים פלסטיניים אחרים הפרו את דיני המלחמה במידה שבה טענה ישראל שוב ושוב. בייחוד, לא מצא הארגון כל ראיות לכך שחמאס או לוחמים אחרים כיוונו את תנועתם של אזרחים כך שזו תגן על אובייקטים צבאיים מפני התקפות. לעומת זאת, אמנסטי אינטרנשיונל מצא כי בכמה הזדמנויות במבצע "עופרת יצוקה" דווקא כוחות ישראליים כפו על פלסטינים לשמש "מגנים אנושיים". בכל מקרה, המשפט ההומניטארי הבינלאומי מבהיר כי שימוש ב"מגנים אנושיים" בידי אחד הצדדים אינו פוטר את הצד התוקף מחובותיו החוקיות בכל הנוגע לאזרחים.

נציגי אמנסטי אינטרנשיונל ראיינו פלסטינים רבים שהתלוננו על התנהלותו של חמאס, ובייחוד על דיכוי ותקיפה של מתנגדי חמאס, ובכלל זה מעשי הרג, עינויים ומעצרים שרירותיים. עם זאת, אמנסטי אינטרנשיונל לא קיבל כל תלונה מתושבים על כך שלוחמי חמאס השתמשו בהם כ"מגנים אנושיים".

(מתוך דו"ח אמנסטי אינטרנשיונל, עמ' 70)

אומנם לוחמי החמאס פעלו מתוך שכונות אזרחיות, אבל למעשה לא הם בחרו את זירת הקרב. ממילא, כיוון שישראל גמרה אומר להחריב את מבני הממשל והאדמינסטרציה הפלסטיניים, היא בעצמה מיקמה את הלוחמה באזורים מאוכלסים.

התקשורת הישראלית הרבתה לעסוק בטפל ולא בעיקר. היא התרכזה בשליחים ולא במסר. יחידים וארגונים שהציגו טענות ואף ראיות לפשעי מלחמה של צה"ל הותקפו אישית (ובעניין הזה התקשורת יישרה קו כמעט לגמרי עם דובר צה"ל). פישפשו ברקע האישי שלהם, במקורות המימון שלהם, ב"התעלמות" כביכול מפשעי החמאס – הכל כדי לא לדון בטענות לגופו של עניין. המדיניות הזאת, כידוע, התפוצצה לישראל בפנים, עם פרסומו של דו"ח ועדת גולדסטון וגל התביעות נגד בכירים ישראלים בבתי משפט באירופה.

המיסוך התקשורתי הכבד הזה השכיח (והלא זו היתה מטרתו העיקרית) את העדויות והראיות עצמן. לכן לא יזיק, דווקא בימים אלה שבהם מתכתשת ישראל עם חצי עולם על התבטאויות ודימויים ומפגני צדקנות ועלבון, לחזור אל העובדות הכואבות, המצמררות של מבצע "עופרת יצוקה".

מתוך הררי התקריות שתועדו, בחרתי שלוש בלבד. הן מתוארות בדו"חות מפורטים שפירסמו אמנסטי אינטרנשיונל ו-Human Rights Watch במהלך השנה. בניגוד לדימוי הכוזב של הארגונים האלה בציבור הישראלי, פעילותם לא מתרכזת דווקא בישראל; פעיליהם פרושים בכל העולם. יתירה מזאת, שני הארגונים האלה (כמו "בצלם" הישראלי) מגנים באופן שיטתי גם פשעי מלחמה של חמאס, חיזבאללה, או כל אויב אחר של ישראל. הם מעסיקים חוקרים מנוסים בגביית עדויות, מומחים משפטיים, רופאים ומומחי נשק. מי שקורא את הדו"חות שלהם ופוטר אותם כ"תעמולה פלסטינית" (דברי דובר צה"ל) מציג את עצמו באור נלעג, בייחוד כשמשווים אותם לסיסמאות השטוחות, נעדרות הסימוכין והתיעוד, שצה"ל מציג כ"תחקירים מבצעיים".

1. תקציר: מפציץ ללא טיס (מל"ט) ירה טיל שהרג שני נערים, בני 12 ו-17, ששיחקו על גג בית מגורים. על גופותיהם ובסביבה נמצאו עדויות פיזיות חד-משמעיות לפגיעות מפגזי המל"ט.

"ב-4 בינואר 2009, היום השני לפלישה הקרקעית של ישראל, בסביבות השעה 10:30, שיגר מל"ט של צה"ל טיל לעבר שני נערים ששיחקו על גג בית מגורים בן שתי קומות במרכז העיר עזה. לדברי התושבים, הבניין שהותקף נמצא במרחק של 5 קילומטרים לפחות מכל לחימה שהתנהלה בין צה"ל לארגונים פלשתיניים חמושים באותה עת. גם בהצהרות צה"ל ובדיווחים בתקשורת לא הוזכרה לחימה באזור זה באותו שלב; הכוחות הישראליים לא נכנסו למרכז העיר עזה עד לשלב מאוחר במתקפה הקרקעית. כיוון שהבית מוקף במבנים גבוהים יותר במרכז העיר עזה, אין זה סביר כי שימש כאתר לשיגור רקטות, ואין מדובר במיקום טוב לתצפית למטרות טיווח ארטילריה או לשם איסוף מידע על האויב.

ההרוגים בהתקפה היו: מחמוד ח'אלד עליאן אל-משראווי, בן 12, ואחמד ח'אדר דיאב סבייח, בן 17. אשרף אל-משראווי, בן 30, אחיו של מחמוד וצלם טלוויזיה המנהל סוכנות ידיעות עצמאית, אמר לארגון HRW: "השכונה שלנו הייתה רגועה מאוד באותו זמן. הטנקים היו במרחק של יותר מחמישה קילומטרים מצפון".

לדברי אל-משראווי, רבים מבני משפחתו המורחבת מצאו מחסה בביתו כיוון שהאמינו שהאזור בטוח יחסית. אל-משראווי אמר כי באותו בוקר עלו כמה בני משפחה לגג כדי לשחק, אבל רק מחמוד ואחמד היו שם בעת פגיעת הטיל. אשרף עיסאווי, שכן שהיה בפתח הבית בעת הפגיעה והגיע ראשון לנפגעים על הגג, סיפר לארגון HRW על ההתקפה. לדבריו "שמעתי מל"טים מעלי ואז היה פיצוץ וכולם צרחו. רצתי למעלה לגג ומצאתי את הגופות של הילדים. הרגל של אחמד הייתה ליד מחמוד, שהיה עדיין בחיים."

חוקרי ארגון HRW בחנו את גג המבנה ומצאו רסיסים בצורת קובייה, מעגלים מודפסים ודפוסי פיצוץ המאפיינים פגיעת טילים המשוגרים ממל"טים. החוקרים בחנו גם קרעים של הבגדים שהילדים לבשו, לדברי בני המשפחה. בבגדים נוקבו עשרות חורים קטנטנים. בצילומים ובקטעי וידאו של הילדים, שצולמו על-ידי אשרף עיסאווי בזמן ההתקפה, ניתן לראות כי הגופות אף הן מנוקבות בעשרות פצעים קטנים בצורת ריבוע…

ארגון HRW לא מצא ראיות כלשהן לכך שהנערים על הגג היו לוחמים או שהשתתפו באורח ישיר במעשי האיבה בצורה אחרת. בהינתן היכולת האופטית של המל"טים, היה גילם הצעיר של הנערים צריך להיות גלוי לעינו של המפעיל. מיקומו של הגג, עמוק במרכזה של העיר עזה, לא התאים ללחימה או לתצפית לצורך טיווח ארטילריה. היעדרם של כוחות קרקע של צה"ל בעיר עזה ביום ההוא, 4 בינואר, מערער גם הוא כל הצדקה צבאית להתקפה."

(מתוך דו"ח Human Rights Watch, עמ' 20-21)

השימוש במל"טים ב"עופרת יצוקה" מעורר תהיות רבות (על השאלות הרחבות יותר שמעורר השימוש בהם, ראו כאן). דו"ח אמנסטי אינטרנשיונל, שתיעד גם הוא מתקפות מל"טים על אזרחים, שואל כך (עמ' 18):

"מל"טים המשמשים לתצפית ניחנים ביכולת אופטית טובה ביותר, המאפשרת לצופה לראות פרטים כגון סוג וצבע של פרטי הביגוד שהנצפים על הקרקע לובשים, וכן את סוגי החפצים שהם נושאים… על-פי הצבא הישראלי, "כדי להימנע מפגיעה באזרחים, טייסים יכולים להסיט ממסלולם טילים שכבר שוגרו למטרה. השאלות המתעוררות בעקבות המקרים המפורטים בדו"ח זה וברבים אחרים הן מדוע הותקפו מלכתחילה כל כך הרבה ילדים ואנשים אחרים שניתן היה לראות שהם אזרחים, ומדוע לא הוסטו טילים אלה ממטרותיהם כאשר התברר כי ילדים ואזרחים אחרים עומדים להיפגע. רבים מההרוגים בהתקפות האוויריות היו ילדים ששיחקו ליד הבית או על הגג."

צה"ל, כדרכו, התחמק מתשובה רצינית. אבל התמזל מזלנו ובאוסף העדויות שאסף ארגון "שוברים שתיקה" אחרי המבצע, מתחבאת לה התשובה. חייל מספר שבתדריך הובהר לו כי חל איסור חמור לעלות על גגות, כי "לחיל האוויר יש אור ירוק לירות על דמויות בגגות" – בפועל, בלי שנדרשת אבחנה בין אזרח ללוחם. הנה העדות.

מי שמחבר את הראיות לירי על אזרחים שנמצאו על גגות עם העדות הזאת יגיע למסקנה בלתי נמנעת: מפעילי המל"טים הישראליים פעלו תחת פקודות בלתי חוקיות בעליל. הם ומפקדיהם – כל שרשרת הפיקוד על למפקד חיל האוויר – נטלו חלק בפשעי מלחמה. אבל מי יעשה את החיבור הזה? צה"ל? אותו צה"ל שפטר את דו"ח המל"טים של HRW כ"מבוסס על מקורות פלסטיניים עלומים ובלתי אמינים שמומחיותם הצבאית אינה מוכחת, ולעומת זאת הם בעלי אינטרסים ברורים כחלק ממערכת התעמולה בעזה"? אותו צה"ל שפטר את עדויות "שוברים שתיקה" כ"שמועות ועדויות מכלי שני"?

צה"ל לא עשה, לא יעשה ואינו מסוגל לעשות את החיבור. העדויות והממצאים מונחים לפנינו ולפני כל העולם. מי שיכול לעשות את החיבור – חייב לעשות אותו.

2. תקציר:  פגז זרחן לבן (אסור בשימוש בקירבת אוכלוסיה אזרחית) פגע ישירות בבית אבו חלימה בסאיאפה שבצפון הרצועה, הרג חמישה בני משפחה ופצע עוד חמישה. במקום נמצאו שיירים חד-משמעיים של זרחן לבן ורופאים אישרו שכוויות הניצולים היו מסוג חדש שלא הכירו עד כה.

שלושה מבני המשפחה, שרואיינו בנפרד, סיפרו לארגון HRW מה התרחש באותו אחר-צהריים, בסביבות השעה 16:00, כאשר פגז ארטילרי שהכיל זרחן לבן פגע ישירות בביתם, הרג חמישה מבני המשפחה ופצע חמישה… אחמד אבו חלימה, בנם בן ה-22 של סבאח וסעדאללה אבו חלימה, שהיה בתוך הבית בעת ההתקפה, סיפר: "דיברתי עם אבא שלי כשהפגז נחת. הוא פגע ישר באבא שלי וכרת לו את הראש. הפיצוץ היה גדול והריח היה בלתי -נסבל. זה גרם לשריפה גדולה. החתיכות [מהפגז] בערו ולא כולנו לכבות אותן… רצנו החוצה, הארבעה שלא נפגעו…".

אחיו של אחמד, עומר אבו חלימה, בן 18, היה ליד הדלת של בית דודו כשפגע הפגז: "שמעתי את ההתפוצצות. רצנו לרחוב וראינו שזה פגע בבית שלנו. רצנו למעלה במדרגות וכשהגענו מצאתי את אבא שלי ועוד ארבעה מתים. לקחנו אותם החוצה ואז התפנינו לארבעה שהיו פצועים.

"המדרגות היו מלאות עשן. נכנסו פנימה והיה ריח מאוד מוזר. אף פעם לא התנסינו בזה קודם. היה קשה להתקדם. בהתחלה ראיתי את אמא שלי יוצאת מהבית עם כוויות. מצאנו אותה בכניסה. היא אמרה לנו ללכת ולהביא את האחים הפצועים שלי. אבל כשנכנסנו לא ראינו כלום בגלל העשן והאבק, ולא יכולנו לנשום. מצאנו את אשתו של אחי, ר'אדה, היא עלתה בלהבות, וגם את הבת שלה פרח, שגם היא בערה. גם האחים שלי יוסף ועלי היום שם. כולם בערו בצורה קשה; הבגדים שלהם נמסו. כולם בערו אבל לעבד א-רחים ולאבא שלי גם נכרתו הראשים. הוצאנו את הפצועים בשני טרקטורים. אמא שלי הייתה בראשון. ניסינו להזמין אמבולנס אבל הם אמרו שהם לא יכולים לבוא."

ב-23 בינואר ערך ארגון HRW תחקיר בבית אבו חלימה. בתקרה שמעל המסדרון, שבו אמרו בני המשפחה כי הסתתרו, ראו החוקרים חור שהיקפו כמטר אחד, ושנגרם ככל הנראה מפגיעת הפגז. המסדרון שתחתיו היה חרוך ביותר והרהיטים שנותרו בו היו שרופים. בחדרים שסביב המסדרון היו כתמי חריכה שחורים על הקירות ומתגי ושקעי החשמל העשויים פלסטיק נמסו. משקופי העץ של הדלתות והחלונות בבית היו מפוחמים. על קיר אחד מחדרי השינה, כתב מישהו באמצעות שפתון אדום, בערבית עם שגיאות כתיב: "אנחנו מצטערים."

בין חורבות רכושה של המשפחה, מצא ארגון HRW חתיכות של פגז ארטילריה בקוטר 155 מ"מ, צבוע בצבע הירוק בהיר שבו משתמשים צבאות לזיהוי פגזי זרחן לבן, ואת את לוח הבסיס של הפגז. שני מכלים מהסוג המשמש לאחסון זרחן לבן בתוך פגזי ארטילריה נמצאו מחוץ לבית. פגז זרחן לבן ומכלים נוספים נמצאו במרחק של כ-20 מטרים ממערב לבית, ופגז שלישי נמצא במרחק של 50 מטרים. ארגון HRW שוחח עם ד"ר עלאא עלי מיחידת הכוויות בבית החולים א -שיפאא, שבה טופלה סבאח אבו חלימה. הוא אמר כי היא הגיעה לבית החולים ב-4 לינואר בשעה 17:05 אחה"צ, והראה מסמכים של בית החולים המאשרים תאריך ושעה אלה. לדבריו "לסבאח היו כוויות עמוקות מאוד שהגיעו עד העצם, ובכמה מקומות אפילו שרפו את העצם."

(מתוך דו"ח של Human Rights Watch, עמ' 46-48)

3. תקציר: פגז פלאשט (אסור בשימוש בקירבת אוכלוסיה אזרחית) נחת ליד בית משפחה בעיזבת בית-חאנון, הרג שני ילדים, אשה ושלושה גברים, ופצע כמה אחרים. הפצועים נושאים חצי פלאשט בתוך גבם.

חצי הפלאשט עשויים פלדה, ואורכם 3.5 ס"מ. הקצה הקדמי של החצים מחודד, ובקצה האחורי שלהם ישנן ארבע "כנפיים". לתוך כל פגז נטענים בין 5,000 ל-8,000 חצי פלאשט. הפגזים, הנורים בדרך כלל מתוך טנק, מתפוצצים באוויר ומפזרים מתוכם את החצים הקטנים בצורת חרוט על פני אזור בשטח של 300 על 100 מטר.

ב-5 בינואר 2009, ירו כוחות ישראליים כמה פגזי פלאשט אל הרחוב הראשי בעיזבת בית חאנון, מדרום-מערב לעיירה בית חאנון, ליד בית משפחת עבד א-דאיים. בהתקפה נהרגו 6 אזרחים, בהם שני ילדים, אישה ושלושה גברים, וכמה אחרים נפצעו. ערפאת עבד א-דאיים, בן 12, נהרג במקום. איסלאם ג'אבר עבד א-דאיים, בן 16, נפגע בצווארו מחצי פלאשט, ונלקח לבית החולים, שבו מת מפצעיו כעבור שלושה ימים. אחיו מיזאר נפגע גם הוא בהתקפה זו ועדיין שקוע בגבו חץ פלאשט.

בחצר בית מגורים סמוך נפצעו מחצי פלאשט כמה בני משפחה: ופאא אבו ג'ראד, בת 21 , בנה בן השנתיים, בעלה, אביה וגיסה. ופאא, שהייתה בהיריון, מתה מפצעיה יומיים לאחר מכן. בעלה מוחמד אמר לאמנסטי אינטרנשיונל: "בדיוק גמרנו לאכול ארוחת בוקר ושתינו תה. הלכנו קצת בחצר, לכיוון פינת הבית, כמה מטרים מדלת הכניסה. אז שמענו הפגזה, ואחריה צעקות. הסתובבנו אחורה לכיוון הדלת, וכשהגענו אליה, נפגענו. ופאא נפלה על המדרגות. היה דם בכל מקום".

בתצלומי רנטגן ניתן לראות חץ פלאשט המשוקע עדיין בגבו של בעלה של ופאא, והרופאים אינם יכולים להסירו בשל קרבתו הרבה לחוט השדרה. הרופאים חוששים שניתוח להסרת החץ יהפוך את מוחמד למשותק.

(מתוך דו"ח אמנסטי אינטרנשיונל, עמ' 39)

כאמור, אלה הן רק דגימות. מעשים חמורים אחרים, עד כדי טבח של ממש, תועדו גם הם: הטבח במשפחת סמוני בשכונת זייתון, הטבח בבית הספר של אונר"א בג'בליה, ירי על אזרחים שהניפו דגלים לבנים, והפעולה הרצחנית ביותר, זו שהגדירה את אופיו של המבצע מן הרגע הראשון – הריגת 248 שוטרים בהפגזות אוויריות על מתקנים.

רוח המפקד

העדויות והראיות המטלטלות האלה, לכאורה, סותרות את הדימוי של צה"ל וחייליו כצבא מוסרי המקפיד להימנע מפגיעה מיותרת באזרחים. אבל מי שהיטה אוזן לקולות הבוקעים מתוך צה"ל עצמו, מתוך הדרגים הלוחמים, יודע היטב שמדובר בדימוי כוזב. לא רק הפלסטינים, אלא גם חיילי צה"ל ומפקדיו העידו שב"עופרת יצוקה" נחצו כמה וכמה גבולות אדומים.

רוב העדויות ניתנו בעילום שם בחוברת שפירסם ארגון "שוברים שתיקה" ובשיח לוחמים במכינת רבין שבמכללת אורנים. אלה מיד נתקלו באי אמון במקרה הטוב ובהסתה פרועה במקרה הרע. כולם ניתלו באנונימיות של העדויות כהוכחה לשקריותן, שוכחים בתוך כך שמדובר בנוהל ידוע ומקובל בחקירות פשעים ושחיתויות: אנשים מתוך המערכת שרוצים לחשוף את פשעיה לאור יום אך אינם רוצים לשלם על כך מחיר אישי – אין להם ברירה אלא לשמור על האנונימיות שלהם. מובן שעדויות אנונימיות אינן מוכיחות שום דבר; הן רק בגדר הזמנה לחקירה. אבל ההתעלמות הגורפת מהן, והכחשתן בלא כל חקירה – הן בהחלט מוכיחות הרבה.

ובכל זאת, לא כל העדויות היו אנונימיות. שימו לב לחייל הבא, פניו גלויות, שמתאר את התדריכים שקיבל ממח"ט 312. "פותחים באש ולא שואלים שאלות", "בניין מפריע – תירה בו", "אין חפים מפשע – כל מי שנמצא שם הוא אויב."

ב-19 למרץ פירסם ערוץ 10 צילום וידאו של תדריך מ"פ לחייליו לפני פעולה בעזה. המ"פ קובע:

"אנחנו הולכים למלחמה, אנחנו לא בבט"ש (ביטחון שוטף) ולא בשום דבר אחר. אני רוצה אגרסיביות. יש משהו חשוד בקומה של בית – נעיף לשם פגז. אנחנו עכשיו חושדים בבניין, אנחנו מורידים את הבניין… אין התלבטויות. אם זה אנחנו או הם, אז זה יהיה הם. בן-אדם הולך לקראתנו לא חמוש – ירי באוויר. ממשיך ללכת – הבן-אדם הזה מת. אף אחד לא מתלבט. שהטעויות יהיו על החיים שלהם, לא על החיים שלנו."

אריק דובנוב, חייל בפלוגת סיור של גדוד מילואים, סיפר לעיתונאי:

"מהתדריך הראשון לפני שנכנסים היה ברור שהצבא שינה את כל הלך הרוח שלו. במקום לקבל את אמצעי הזהירות הרגילים על הימנעות מפגיעה באזרחים, דיברו אתנו על הצורך לעשות כניסה אגרסיבית מאוד. אמרו לנו: "כל סימן לסכנה – תבצעו ירי מסיבי". באימונים קודמים התכוננו ללחימה נגד כוחות גרילה, אבל הפעם אמרו לנו שנתמודד עם לחימה עם חמאס במערך צבאי מלא, מה שכמובן לא קרה. חלק מאתנו הרגישו מאוד לא נוח עם ההוראות האלה. אחרים היו מרוצים שסוף סוף צה"ל מוריד את הכפפות."

אמיר מרמור, תותחן בצוות טנק של גדוד מילואים שפעל בג'בליה, סיפר לעיתונאי:

"מכרו לנו את המבצע ולכל העם כתגובה מדודה לירי של חמאס, אבל בשבילי זה היה תרגיל בענישה. ככה זה נראה מההיקף העצום של ההרס. היינו שם שבוע ואף על פי שאף אחד לא ירה עלינו, הירי וההרס נמשכו בלי הפסקה. יש לי ספק גדול כמה מפעולות ההרס אפשר להצדיק. אמרו לנו לצפות לספוג אש מכמה כיוונים. התגובה הראשונה שלנו הייתה לפוצץ בתים או להרוס אותם עם דחפורים בכיוון מסוים כדי לפתוח קווי אש יותר טובים. אבל אז לא היה שום ירי מהכיוון הזה, או מאף כיוון אחר. בפעם אחרת אמרו לנו שצפויה התקפה ושנורה מטח ארטילריה, אבל לא ראינו שם אף אחד זז."

דברים אלה, מפי עדים מזוהים ולא אנונימיים, עולים בקנה אחד עם תחקירי צה"ל על ההרס הבלתי מבוקר של בתים ובניינים במהלך המבצע: "מהתחקירים עולה כי במקרים רבים הורו מפקדים להרוס בתים שחסמו "קו ראייה" לעמדות צה"ל, או משום שלדעת המפקדים נשקף מהם איום פוטנציאלי. במקרים אחרים נהרסו בתים משום שנחשף בהם מטען חבלה או רובה קלצ'ניקוב, גם כשניתן היה לערוך פיצוץ מבוקר שיגרום נזק קטן יותר לבית. עשרות בתים נהרסו משום שהיה חשד, שלא אומת, בדבר מנהרות שנחפרו באזור."

אם המפקדים לא סופרים אזרחים פלסטיניים, אין פלא שגם החיילים הפשוטים לא. תיקון: הם כן ספרו אותם, בסגנון מחנות ההשמדה: "אחד הלך, נשארו 999,999". הכתובת הזאת ועוד נאצות גזעניות אחרות רוססו על קירות בתים בעזה (בין היתר בבית משפחת סמוני, שאכן נטבחה באופן מזעזע).

כשמחברים את ממצאי החקירות של HRW ואמנסטי אינטרנשיונל, יחד עם עדויות החיילים ותדריכי הפתיחה באש שהועברו להם, כל סימני השאלה נפתרים. מדוע נפגעו אזרחים רבים כל כך? משום שהחיילים הונחו לראות בכל מי שעומד מולם "אויב". מדוע הופעל חימוש אכזרי כמו זרחן לבן ופלאשט על אוכלוסיה אזרחית, בניגוד לדיני המלחמה? משום שמי שירה, ומי שפיקד עליו, התנערו מראש מהצורך להפריד בין לוחמים לאזרחים, בין אשמים לחפים מפשע; "אין חפים מפשע". וזאת, בתמצית, ההגדרה של טרור.

חקירת הפשעים

שנה אחרי האירועים ב"עופרת יצוקה", צה"ל הוכיח שאינו מסוגל לחקור את עצמו ביושר וביעילות. הפער בין כמות התקריות של ירי על אזרחים, וחומרתן, כפי שתועדו בידי ארגוני זכויות האדם, לבין הדלות והשטחיות של התקריות שצה"ל בחר להתמקד בהן ב"תחקירים המבצעיים" שלו – הפער הזה הוא בלתי נסבל.

המסקנה המתבקשת היא שאת החקירה הזאת היה צריך להוציא מלכתחילה מידי הצבא. אלא שבצד הישראלי, לא היה מי שיגיע למסקנה הזאת בכוחות עצמו. וכך, לאחר מסכת מפותלת של הכחשות, הודאות בחצי פה, ובעיקר, חזרה על המנטרה הבלתי משתנה – "חמאס עשה שימוש ציני באוכלוסיה האזרחית" – ישראל דחקה את עצמה לסמטת אין-מוצא.

מצד אחד, ברור לכל שכמות וחומרת הממצאים מחייבים חקירה. מצד שני, ברור גם ששנה אחרי המעשים, לא ניתן לבצע חקירה אפקטיבית. הממצאים הפיזיים – שאריות תחמושת, סימני דרך של טנקים, קירות פגועים – סולקו זה מכבר. עדויות ראיה ושמיעה שייגבו היום יהיו, מטבע הדברים, פחות אמינות מאלה שנגבו כשזכרון האירועים היה טרי.

במלים אחרות: חומרי החקירה המהימנים ביותר שבנמצא ושיהיו בנמצא הם אלה שכבר נאספו בשקדנות בידי ארגוני זכויות האדם השונים, בזמן אמת. השאלה היחידה היא האם גורם כלשהו בישראל יהין לעשות שימוש בחומרים האלה. שהרי למה בדיוק מייחלים אלה הקוראים להקמת ועדת חקירה "חיצונית" לאירועי "עופרת יצוקה"? יש לקוות שאינם מייחלים לעוד ועדה שכל מה שעיניה יראו ואוזניה ישמעו יהיה עדויות של חיילים. ואם כך, אין מנוס משימוש בעדויות, הצילומים והממצאים שכבר קיימים מחוץ לישראל.

למה לא, בעצם? למה שבית משפט ישראלי, או ועדת חקירה ממלכתית, לא יזמנו מומחים שבדקו את זירת האירועים, ויבקשו מהם לחתום על תצהירים בשבועה שהם עומדים מאחורי הדו"חות שחיברו? למה לא לזמן עדים פלסטיניים ולחקור אותם שוב, חקירה נגדית צולבת, על העדויות שנתנו?

בקיצור, למה לא להפעיל את ההליך השיפוטי הרגיל, שבו בית המשפט מקבל לידיו חומרי חקירה שאספה המשטרה ומכריע לגבי מהימנותם בשיטות המקובלות? איזו דרך אחרת יכולה להזים את כל הטענות ש"עוכרי ישראל" מפיצים ברחבי העולם והאינטרנט?

השאלה מיתממת. דבר מזה לא ייעשה. כשישראל הפקידה את חקירת "עופרת יצוקה" בתוך הצבא, היא ידעה היטב מה היא עושה. וכשהיא מסרבת, כבר יותר מחצי שנה, להשיב לפניותיהם של "בצלם", "אמנסטי", HRW והאו"ם, בנוגע למאות תקריות מתועדות של פגיעה באזרחים (אפילו את רשימת ההרוגים בעזה, לפי נתוניו, צה"ל מסרב לשחרר), היא שוב יודעת מה היא עושה. רק פתי (או נוכל) יאמין שישראל דוחה את כל החקירות החיצוניות האלה משום שהיא מתכוונת לחקור את האירועים בעצמה, ובאופן חיצוני לצבא. והסירוב הזה, לא פחות ממאות העדויות המזעזעות מעזה, מבהיק כאות קלון על מצחה של המדינה, ומפרסם ברבים את אשמתה.

המתקפה הבאה על עזה היא, כפי שכבר הוכרז, עניין של זמן. מי שלא רוצה לראות שוב את מדינתו מבצעת פשעים איומים בשמו, פשעים שיגמדו את "עופרת יצוקה", ולאחר מכן שוב חומקת מאחריות, מנערת מעל בגדיה את אבק השריפה, מלבינה את דמם של החפים מפשע, ומדלגת בעליצות אל האופק של צידקתה הבלתי-מעורערת – שיחליט כבר היום איפה הוא או היא מתכוננים לעמוד: גם ביום הראשון למתקפה, וגם ביומה האחרון.

יש לברך את ציפי לבני שניפצה עוד תקרת זכוכית וחדרה למועדון הגברי האקסקלוסיבי של "מנהיגים ישראלים הנסים על נפשם מאימת צווי מעצר בבריטניה בחשד לביצוע פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות".

מי היה לנו? אלוף (מיל.) דורון אלמוג, שאפילו לא יצא מן המטוס ומיד ברח; הרמטכ"ל לשעבר שאול מופז, שנאלץ לקצר את ביקורו; תא"ל אביב כוכבי, שביטל את לימודיו בלונדון; השר לבטחון פנים וראש השב"כ לשעבר, אבי דיכטר, שביטל את ביקורו; המשנה לראש הממשלה והרמטכ"ל לשעבר, משה יעלון, שביטל את ביקורו; ואפילו שר הבטחון אהוד ברק כבר היה על הכוונת של הבריטים, ונחלץ רק בזכות חסינותו כשר מכהן.

ועכשיו גם ציפי לבני. זוכרים את הקמפיין המכוער ההוא "ציפי לבני – אין לה את זה!"? נו, אז עכשיו היא הוכיחה לכולם: גם לה יש את זה – את אות הקלון של חשודה במתן היתר להרג אזרחים תמימים בעזה.

ומי לא הגיע למסיבה? נכון, הגיבור העיקרי, המנהיג הישראלי שמחזיק בשיא של כל הזמנים, יותר מ-2,000 אזרחים חפים מפשע שנהרגו באחריותו ותחת פיקודו בלבנון ובעזה, בשתי מערכות מדממות: האזרח אהוד אולמרט. אייכה, אולמרט? האזרח אולמרט מתבקש להגיע בדחיפות לבית משפט בריטי. רוצים הסברים.

כשהתעורר גל הפאניקה הקודם, בעקבות החלטת שופט ספרדי לפתוח בהליכים נגד המעורבים בהטלת פצצת הטון על ביתו של סלאח שחאדה, שהרגה 14 אזרחים ובהם 9 ילדים, כתבתי כאן כמה מרענן סוף סוף לראות את מצעד הכרוכיות בדמותו האמיתית. לא, דין צדק לא ייעשה כאן (אף מנהיג ישראלי לא ישלם על גופות של ערבים), אך לכל הפחות תגבר האי-נוחות, הפרצופים המדושנים יאדימו קצת מבושה, וייעשה קשה יותר למנהיגים ישראלים להתהלך בטרקליני הפאר האירופאיים כאילו לא נשרכת מאחוריהם ערימה מצחינה של פגרי ילדים ונשים.

מיותר להזכיר שאת החרפה הזאת בישלה ישראל לעצמה. כאשר ההנהגה המדינית, מערכת הביטחון ובית המשפט מתייצבים בחזית אחת נגד כל חקירה פנימית אפקטיבית של חשדות לביצוע פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות בידי צה"ל – לא נותר לקורבנות אלא לפנות לערכאות בחו"ל. לא רצינו לחקור את הפגזת שחאדה, לא איפשרנו לגולדסטון לגבות עדויות בארץ, והמשכנו להכחיש את כל מה שזעק ועלה מן הדו"חות המפורטים שחוברו לאחר מבצע "עופרת יצוקה" (דו"חות שתיעדו גם את פשעי החמאס, בניגוד לטענות בארץ). כנראה שבדיוק בשביל מדינות כאלה הוקמו טריבונלים בינלאומיים.

עכשיו גם מתעוררים כל מיני פרופסורים ודורשים לחקור את אירועי "עופרת יצוקה". זו כמובן תגובה טקטית לדו"ח גולדסטון, שעד פירסומו היה נוח לכולם להאמין ב"צבא המוסרי ביותר בעולם" – גם לנוכח ראיות מוצקות לפשעים חמורים שבוצעו בעזה. לא ניקוי אורוות הם מבקשים, אלא התמרקות בפני עצמם ובפני הגויים.

בהזדעקות הישראלית הנוכחית סביב צו המעצר שהוצא (ובוטל) נגד לבני יש שני הבטים קומיים. מקורות בירושלים, כך דווח, הגיבו באיום מרומז: צו המעצר הבריטי נגד לבני "עלול להותיר את בריטניה מחוץ למעגל המעורב בקידום תהליך השלום במזרח התיכון."

הבנתם? תרגיזו אותנו עוד קצת – ולא נרשה לכם להתחרבש איתנו ועם הפלסטינים עוד 100 שנה בניסיונות סרק להביא שלום לאזור. מה זה אם לא הילד בן ה-4 שמעניש את ההורים שלו – "אם לא תיתנו לי עוד סוכריה עכשיו, אני לא ארשה לכם יותר לנגב לי את הקקי".

ההבט הקומי השני הוא בפער בין ההצהרות הטווסיות של המנהיגים שלנו לבין התנהגותם הארנבית בפועל. תראו מה לבני אמרה בראיון לפני פחות משבועיים:

"אני מוכנה להתמודד גם עם מעצר על פשעי מלחמה. הייתי באירוע על יחסי ישראל בריטניה ואמרתי שם שאם שני ההורים שלי עמדו בפני בית משפט בריטי וזה מה שנדרש כדי להביא להקמתה של מדינת ישראל, אז אני מוכנה לעמוד בפני בתי משפט בכל מקום. זה אמיתי לגמרי. אני מאוד לא מוטרדת ואני מוכנה לכל דבר בכל מדינה בעולם. זה בכלל לא מהווה שיקול בשבילי אם אני נוסעת או לא. זה קרה לי בעבר, כשהייתי שרת חוץ והייתי בדרך לשוודיה. עזוב, זה לא יכול להיות שיקול בקבלת ההחלטות, לא על המבצע ולא בשאלה אם לטוס או לא. אין פה קואליציה או אופוזיציה, אני אלך לומר את זה בכל מקום בעולם."

נו, לא נעים…

נסיבותיו של ביטול הביקור המתוכנן בבריטניה מעורפלות. בלישכת לבני טוענים שהביקור בוטל בלי שום קשר לצו המעצר המתוכנן, אבל מראית העין הסופית בהחלט תואמת את המסלול שטבעה שורת הגנרלים לפניה: אחורה פנה, עם זנב בין הרגליים. על פי הדיווח ב"גארדיאן", בכירים ישראלים שמגיעים לבריטניה בימים אלה מבקשים מהשגרירות לארגן להם פגישות עם פקידים בריטיים – שכן פגישות כאלה מעניקות חסינות ממעצר.

אם כך, הצהרות לחוד, ומעשים לחוד. מנהיגינו יודעים יפה היכן הם עומדים (בתחתית הבור), גם כאשר הם מצהירים שהם נמצאים על גגו של העולם. הם יודעים יפה שבארץ הם יכולים לפטפט בלי סוף על "תביעה הזויה", "צביעות מקוממת", וכמובן, "הכי מוסרי בעולם", אבל מחוץ לגבולות ישראל לקלישאות האלה אין שום ערך חליפין. וכשמגיע הזמן לשלם את החשבון, תסמכו עליהם שהם לא ינסו אפילו לספק ראיות משכנעות לצידקתם; הם פשוט יתפוגגו להם חזרה אל החור שלהם.

האם פירושו של דבר שבסתר ליבם גם מנהיגינו יודעים ששגו שגיאה מרה ואיומה בעזה? או שמא כך הם מורגלים מאז ומעולם: על טעויות (שלנו) משלמים רק אזרחים מן השורה, לא אנחנו.

——————————————————————————————————————————-

עניין אחר. לפני כמה שבועות הסברתי כאן למה, לדעתי, לא צריך לפנות התנחלויות במסגרת הסכם שלום עם הפלסטינים. הבעתי גם את תקוותי שהרעיון המנודה והנשכח הזה, ההזוי לכאורה (אבל רק לכאורה) יחלחל לשיח הציבורי ויאזן במשהו את הרעיון ההזוי עוד יותר של פינוי בכוח של 300 אלף מתנחלים. ובכן, השמיים נענו לתפילתי. אתמול פירסם פרופ' יגיל לוי מאמר שפחות או יותר מאמץ את המודל הזה. לוי הוא חוקר הצבאיות הישראלית החשוב והמקורי ביותר, ולשמחתי הגדולה, לא "סמולן" שעדותו פסולה מראש. כן ירבו.

[וממש עם ירידת הפוסט לדפוס התבשרנו – הם יורים גם בלפטופים. עשיתי מהר גיבוי על הכל ויריתי בלפטופ שלי בעצמי – תמיד עדיף למות בין ידידים].

1. מדיניות מחיקות

ביקורת לא נמחקת. ביקורת לא מנומקת לא נמחקת. גם ביקורת בטעם רע לא נמחקת. נמחקים שני סוגי תגובות: א) ביזוי אישי כלפיי או כלפי מגיבים אחרים; ב) טרדנים סדרתיים (טרולים). בהמשך, טרולים ייחסמו באופן מוחלט. פעם, כשהיה לי לב רך ותמים, הייתי מאפשר פתחון פה לכל אחד, מתוך הבנה לקויה של המושג "חופש הביטוי". לא עוד; לא כל השפרצה היא "ביטוי" שראוי להגן עליו. יותר מכך: לפני שאחסום את גישתו של המשמיץ, אחשוף את כתובת ה-IP שלו. מי שמנצל את הבמה של הבלוג כדי להכפיש את שמי לא יכול לצפות ממני להגן על האנונימיות שלו.

2. אורך רוח וקוצר רוח

יש לי סבלנות גדולה לתגובות ענייניות. תגובה עניינית (הגדרה): תגובה שמתייחסת לתוכן של הפוסט שמתחתיו היא מופיעה. היא יכולה לערער על הדיוק העובדתי שלו, על רמת הטיעון, על המסקנות, או על הסגנון. תגובה לא עניינית (הגדרה): כל השאר. דוגמה טיפוסית, אד הומינם: "בתור בלשן, הייתי מצפה ממך…"; "בתור אקדמאי עם קביעות, אין לך זכות…". עוד דוגמה: להגיב על הפוסט של אתמול בפוסט של היום. עוד דוגמה: לברוח מן הקונקרטי (נגיד, פגז של צה"ל שהרג אתמול משפחה שלמה) אל הכללי והמופשט (נגיד, אמנת החמאס, או האיום האיראני). עוד דוגמה: להתפלמס על מה שלא נאמר במקום על מה שנאמר ("למה אתה לא מגנה את הטרור הפלסטיני?"; "למה אתה לא כותב על העניים בעיירות הפיתוח?"). יש מעט מאד דרכים להיות ענייני, ואינסוף דרכים להיות לא ענייני.

יש לי קוצר רוח קיצוני כלפי תגובות לא ענייניות. אני מוצא שהן חסרות נימוס ביסודן. כשאני נתקל באחת מהן, אני מרגיש כמו מישהו שמתקשר להתלונן על טוסטר מקולקל ובשירות הלקוחות משיבים לו – "אבל מכונות הכביסה שלנו זכו בפרס המוצר המצטיין!". תגובה לא עניינית היא צעד אחד לפני סתימת פיות; המסר שלה הוא – תפסיק לדבר על מה שאתה מדבר. ובכן, נימוס הוא עניין הדדי. מי שמגיב לא עניינית, שלא יצפה להתייחסות אדיבה. ליתר דיוק: שיצפה מראש להתייחסות לא אדיבה, אם בכלל. כך אולי יחשוב פעמיים לפני שהוא יורה, לרווחת כל הצדדים. אני אומנם לא חושש מהתכתשות, אם היא מובילה לתובנה חדשה, אבל תתפלאו, סתם להתכתש – אני לא נהנה. אם אפשר להימנע מויכוח סרק, עדיף.

3. יחס גורר יחס (א)

כלל גדול בתורה, שנזרק לזבל באינטרנט. בבלוג הזה עושים לו תחיית המתים.

בארץ השתרשה תרבות טוקבקים שפלה ומלוכלכת. בחסות ניק אנונימי, כל אחד ואחת יכול להשפריץ על המסך תגובת בטן גסה ופוגענית, בלי לתת דין וחשבון – לעובדות או לזולת. מנגד, באורח פלאי ממש, הטוקבקיסט המצוי הוא טהרן מוסרני בכל  הנוגע לדרישות שהוא מציב בפני העיתונאי או הבלוגר. הם צריכים להיות נקיים, טהורים מרבב, מוסריים לעילא; הוא – פטור מזוטות כאלה. הרבה טוקבקיסטים פשוט פועלים כך, אבל יש כאלה שאף רוממו את הסטנדרט הכפול הזה למדרגת אידאולוגיה מוצקה.

אם יש משהו שהבלוג הזה מנסה לערער עליו, החל מיומו הראשון, זה השאננות הבטוחה של הקורא/גולש הספון במבצר שריפד לעצמו בקפדנות; על החיץ הזה בין האזרח המוגן, הלא-נגוע, לבין ה"חוץ" המזוהם, שיש לו עליו רק ביקורת. משום שתיקון פוליטי אמיתי, בסופו של דבר, מתחיל בתוך כל אחד ואחד מאיתנו. ואיך נרצה בכלל לתקן אם לא נבחין קודם שמשהו בנו לא בסדר? חברה אזרחית בריאה תתקיים רק במקום שכל אזרח ואזרחית ייקחו אחריות מלאה על מחשבותיהם, מעשיהם או מחדליהם, ויזנחו את עמדת הקורבן הנצחי (של הממשלה, של האליטות, של הגויים, וכדומה). וזה מתחיל בטוקבקים.

אחד השורשים העמוקים של האנומליה בחשיבה הפוליטית הישראלית הוא העיוורון העצמי; היכולת המרהיבה ממש להטיף מוסר לכל העולם בעוד אנחנו רומסים ברגל גסה כללי התנהגות בסיסיים (התייר הישראלי בטורקיה או המג"בניק בחברון או מפקד חיל האוויר שמחריב שכונת מגורים שלמה מהאוויר; כולם היינו הך). זאת תבנית אינפנטילית, שממזגת צווחנות כרונית כלפי הזולת עם אי-לקיחת אחריות מינימלית על תוצאות המעשים שלנו.

צריך להתבגר, הבלוג הזה אומר.

ואם הוא אומר את זה ברמת הפוסט, הוא גם מיישם את זה ברמת התגובות לפוסט. ולכן לא מדובר בגחמה קנטרנית של הכותב, אלא במושכל מוסרי עקרוני, שאין לסגת ממנו: טוקבקיסט שתובע מאחרים יושרה וניקיון, שקודם כל יפגין אותם בעצמו. אפילו הצעד הקטן-לכאורה הזה, לדעתי, יבשר את תחילתה של התבגרות פוליטית.

4. איפה אתה חי?

כמובן שבאקלים האינטרנטי הנוכחי, מדובר בדרישה הזויה ממש. להציב דרישות סף לטוקבקים?? לצפות מהם למה שמובן מאליו שכולם מצפים מהבלוגר??

הזויה או לא, אלה כללי המשחק בבלוג שלי. מי שלא רוצה, לא חייב לשחק. כאמור, יש עולם מופלא שם מחוץ לבלוג שלי, שבו מותר לטוקבקיסטים ללהג ככל העולה על רוחם ומקלדתם. אף אחד לא כופה עליהם להידחק דווקא אל הבלוג השולי הזה. אין לי שום כוונה לחנך אף אחד; כל מה שאני רוצה זה ליצור, בחלקת האלוהים הקטנה שלי, מרחב דיון נקי, רציני, ענייני. לצערי, בלי תקיפוּת הדברים האלה, שאמורים להיות מובנים מאליהם, לא יתממשו.

5. יחס גורר יחס (ב)

לא מעט פוסטים בבלוג הזה מבוססים על עבודת תחקיר וניתוח רצינית. עבודה שדרשה מאמץ של שעות ארוכות (לא צריך לומר – בלי שום תגמול כספי). כשמציבים בפומבי עמדות לא פופולריות כמו שלי, מוטלת חובה לבסס אותן ככל האפשר – כנגד הנרטיב השליט. לכן חשוב לי מאד (בסוג הפוסטים המדובר) להתבסס על תיעוד פומבי: ידיעות עיתונאיות, דו"חות ומסמכים של ארגוני זכויות אדם, עדויות ממקור ראשון ועוד.

כמו שזה קורה, חלק ניכר מהמגיבים מכחיש את העובדות. כמובן שזאת זכותם; אף אחד לא חסין מטעות. אבל הצד המרגיז הוא שמיעוט מבוטל (ולפעמים – אף אחד) מן המכחישים יטרח להביא תיעוד נגדי, שיבסס את התנגדותו. דוגמה מקרית: מיד כשהחלה מתקפת "עופרת יצוקה", העליתי לבלוג לינקים שהוכיחו כי הנהגת החמאס היתה מעוניינת בהפסקת אש (תמורת הארכת הסכם המעברים), ומי שדחף להסלמה ובסופו של דבר, לשפך הדם הנוראי והמיותר, היה ממשלת ישראל. הטענה הזאת כמובן עמדה בסתירה מוחלטת לנרטיב הרשמי, אבל להבדיל ממנו – היא דווקא היתה ממוסמכת ומתועדת. כל זה לא הפריע למגיבים להכחיש מכל וכל שהחמאס רוצה ומעוניין להפסיק את ירי הקסאמים.

ובכן – דרישה מינימלית ממי שכופר בטענות העובדתיות שלי – היא שיעשה בדיוק את אותו מאמץ שאני עשיתי, ויביא תיעוד נגדי. טענות מסוג של "אני לא מאמין ש…", "לא נראה לי הגיוני ש…" אינן ראויות להתייחסות; המציאות הפוליטית באזורנו איננה מתיישרת לפי ההגיון או האמונות הפרטיות של טוקבקיסטים. גם מי שהחליט, באופן עקרוני, לא להאמין לשום מילה שיוצאת מפיהם של פלסטינים או פעילי זכויות אדם, אינו יכול לנופף כאן בחשדנות הזאת שלו השכם והערב; אם אין לנרטיב שבפיו תיעוד פומבי, שכל אחד ואחד יכול לבחון ולהעריך בשכל הישר שלו, שישמור את החשדנות לעצמו. גם אני חושד בכל מילה שיוצאת מפיו של שר הביטחון; אבל אני חושד בה בדיוק משום שאני טורח לבדוק, ואז גם להוכיח, מה הקשר שלה למציאות.

6. חשיפת שמות המגיבים

יש בלוגרים שאינם מתירים תגובות בכלל; זה נראה לי אבסורד (אם כבר כותבים למגירה, שיישאר במגירה). בלוגרים אחרים מתירים רק למגיבים שמזדהים בשמם המלא והאמיתי להשתתף בדיון. בעולם אידאלי, המדיניות הזאת נראית לי הוגנת ומוצדקת. בכל סיטואציה של ויכוח, כל משתתף חושף צדדים פגיעים שלו, שאחרים יכולים לתקוף. פגיעות שכזאת היא נסבלת רק אם היא מנת חלקם של כל המשתתפים בדיון; לא יכול להיות שרק משתתף אחד יטול סיכונים אישיים שכאלה. והנה, בפועל, הבלוגר נמצא בעמדת נחיתות ביחס למגיבים האנונימיים: הם יודעים עליו יותר ממה שהוא יודע עליהם, הרבה יותר, ולעתים תכופות, הם מנצלים את הידע האישי הזה נגדו.

כאמור, בעולם אידאלי לא היתה סיבה להסכין עם אסימטריה כזאת. הדרישה מכל משתתף בדיון להיחשף בשמו המלא והאמיתי אכן מצמצמת מאד (אף כי לא מבטלת) את הפער בין הפגיעות של הבלוגר לחסינות של המגיב. ולכן היא נראית לי דרישה הוגנת. ובכל זאת, בתוך מגיבינו אנחנו חיים, ואני מודע למחיר שמדיניות כזאת עלולה לגבות: לא מעט מגיבים, שהאנונימיות היא להם תנאי הכרחי, ידירו רגליהם מבלוג שדורש מהם להזדהות. מול ההפסד הזה בתגובות חשובות, אף כי אנונימיות, הרווח של זיהוי שמי מלא מתגמד. זאת הסיבה היחידה – סיבה פרקטית, לא מוסרית – שאינני מנהיג בבלוג חשיפת שמות מלאה.

ואולם מן האמור לעיל צריך להיות ברור שעמדתי העקרונית אוהדת את עיקרון חשיפת השמות. ומכך גם מושפע האופן שבו אני מתייחס לתגובות. מגיב שמזדהה בשמו המלא והאמיתי תמיד יזכה להתייחסות יותר רצינית ממגיב אנונימי. קחו זאת בחשבון. זאת ועוד: אם בלהט הויכוח מגיב אנונימי מתחיל לעלות על פסים אישיים נגדי, אני שומר לי את הזכות לתבוע ממנו הזדהות בשם – שוב, מתוך עקרון איזון הפגיעות. כדי לא להגיע לשם, אני ממליץ מראש לכל המגיבים: תיחשפו. הגעתם לבלוג שמתעסק לא מעט בחשיפת אמת, בשקיפות, במאבק נגד הרמייה והעירפול. תזרמו עם הראש הזה, ותהיו אתם באמת. לא תאמינו כמה זה משחרר.

לצערי, הקוד הזה, והוא לבדו, אינו פתוח לדיון; הוא תנאי מקדים לכל דיון שהוא.

מה יותר גרוע מלקנות מוצר שלא צריך אותו?
לקנות מוצר רק כי הוא "מותג נחשק".

מה יותר גרוע מלקנות מוצר רק כי הוא מותג נחשק?
לפרסם את המוצר הלא נחוץ כמותג נחשק.

מה יותר גרוע מלפרסם מוצר לא נחוץ כמותג נחשק?
לשדל בני נוער לפרסם מוצר לא נחוץ כמותג נחשק.

מה יותר גרוע מלשדל בני נוער לפרסם מוצר לא נחוץ כמותג נחשק?
לגרום להם לשעבד את כל היחסים החברתיים שלהם לפירסום מוצר לא נחוץ כמותג נחשק.

מה יותר גרוע מלגרום לבני נוער לשעבד את כל היחסים החברתיים שלהם לפירסום מוצר לא נחוץ כמותג נחשק?
לשכנע אותם שזה קוּלי ומגניב לשעבד את כל היחסים החברתיים שלהם לפירסום מוצר לא נחוץ כמותג נחשק.

מה יותר גרוע מלשכנע בני נוער שזה קוּלי ומגניב לשעבד את כל היחסים החברתיים שלהם לפירסום מוצר לא נחוץ כמותג נחשק?
לגרום להם לרצות לעשות אותו דבר בדיוק, כשיהיו גדולים, לדור הבא של בני נוער.

על ההישג הזה, שכיעורו המוסרי באמת שומט לסתות, חתום מנכ"ל חברת "טינק", יניב ויצמן. שם החברה עצמו מבשר רעות: "פתרונות שיווק לנוער". צא ולמד, שלנוער יש "בעיות" שיווק, וטינק נמצאת כאן כדי לפתור אותן. ההיפך, כמובן: "טינק" יוזמת ומחוללת את הבעיות שהיא עצמה אחר כך מזדרזת לפתור. קצת כמו צה"ל.

עוד מאתר החברה: "בני הנוער של "טינק" חיים ונושמים את המותגים עליהם הם עובדים ללא הפסקה – 24/7. הם בעצם המוח החושב של המותג". לתשומת לב אמנסטי אינטרנשיונל, מחלקת עבדוּת ילדים. אבל איך ניתן לדבר בכלל על עבדים, כשהנערים והנערות האלה מתגייסים בעיניים נוצצות אל המכונה המשומנת של יניב ויצמן, ורק סחים בשבחיה לכל מתעניין? ככתוב בחוקי העבד: "אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני, לא אצא חופשי."

לתופעה הזאת של אלפי בני נוער, העובדים יומם וליל – בסלולר, בפייסבוק, במפגשים חברתיים – בשירותו של מותג כמו בושם לאבריל לאווין (זמרת פופ) או מסטיק "מאסט" ענבים, התוודעתי (באיחור מצער, אהה, היכן נעורי?) דרך כתבה ב-ynet. קיראו אותה, זאת קריאת חובה.

מבחר ציטוטים מן הכתבה:

"אחרי שהקרינו להן את הפרסומת לבושם לפחות 3 פעמים, ובחנו אותן על רכיבי ניחוחותיו (שוקולד ואגס, בין היתר), הן נתבקשו לומר מה אומר להן המשפט "היה הכוכב של עצמך", הסלוגן של הבושם. "לא צריך כוכבים אחרים", צעקה מישהי. "זה אומר שאתה ייחודי ויש לך ריח משלך", אמרה מישהי אחרת. "הבושם ייתן לך להרגיש כאילו אתה סלבריטי", אמרה מישהי שלישית."

"מעולה", אמר להם יניב (ויצמן) וביקש מהן להעלות תמונות מהאירוע לפליקר ולפייסבוק: "גם מי שלא אוהבת לכתוב שתעלה בסטטוס: איזה כיף היה בהשקה של אבריל לאווין". וזה לא נגמר בכך. המשך המשימה הוא להוריד אפליקציית פייסבוק, ולחלק 100 דוגמיות לחברות, וכן מגנטים בצורת כוכבים, כדי שיוכלו לרכוש באמצעותם את הבושם במחיר "מיוחד". בתמורה, הבנות צ'ופרו בערכת קעקועים, בושם, קלאץ' עם ניטים, ובתצלומים שלהן אפופות בוורוד בזוקה."

…

למה בחרו בכן?
מאי: "אני יודעת להעביר מסרים, ויש לי מעגלים חברתיים רחבים. הם רוצים שהבושם ישדר רעננות ותחושה שהוא מושך בנים, ואני יכולה להעביר את זה לכמה שיותר אנשים".
אבל מתישהו יימאס לך לעדכן על בושם.
"אני מאוד אהבתי אותו, לא הייתי ממליצה על משהו שאני לא אוהבת. זו לא עבודה קשה אלא עבודה כיפית. בכל אירוע מקבלים מזכרת, והכרתי מלא חברים מכל הארץ, כולל דתיים וילדים מהצפון. כל מקום בארץ מתקשר לי עכשיו עם מישהו שאני מכירה. אני מרוויחה כסף בזכות עצמי ויודעת את הדברים החדשים לפני כולם. זה נחמד לראות שמוצר או פרסומת מעוצבים לפי הדעה שלי".

מאי כמובן ראויה לרחמים, לא ללעג; העובדה שהיא בטוחה ש"מוצר או פרסומת מעוצבים לפי הדעה שלי" רק מעידה על עומק השיעבוד והעיוורון העצמי, שמתוכם נתפס מסר שיווקי ממוחו הקודח של יניב ויצמן כ"דעה שלי". היא ושאר "מובילי הטעם" של "טינק", עבדים מבחירה, נתונים בתוך אשליה משכרת של כוח – הכוח להעביר את וירוס הצריכה הקדחתנית הלאה, אל הקורבנות הבאים.

מה שמעניין במיוחד בכתבה הוא שלא דרושה שום עבודה פרשנית – הכל מבואר עד לרמה הראשונית ביותר. ויצמן עצמו חושף ללא כחל ושרק את המנגנון המניפולטיבי על מרכיביו השונים (ההדגשות שלי):

"יניב ויצמן, מנכ"ל "טינק": "בהיבט השיווקי, לבני הנוער של היום יש מעגלי השפעה יותר רחבים מבעבר. נער שמעלה סרט ליוטיוב יכול להגיע היום ל-200 אלף צפיות. הוא מבין שיש לו כוח והחברות מחזרות אחריו. נערה יכולה לתחזק בלוג עם אלפי כניסות, ובנוסף גם 700 חברים בפייסבוק… בתחילת הדרך, המטרה היתה לקרב בין חברות לבני נוער. הכלי היה פאנלים – קבוצת בני נוער שהפכו ליועצים של מנהל המותג. בניגוד לקבוצת מיקוד שהגיעו לשעתיים והלכו אחרי שקיבלו מתנה, כאן היתה המשכיות, בפורום באינטרנט, שם הם יכלו להמשיך לשאול שאלות ולהעלות רעיונות. בני הנוער הופכים כך למוח החושב של המותג…

הבסיס למוטיבציה הוא פחות הכסף והמתנות. הם מרגישים שהם שייכים למשהו נורא קוּלי ומגניב, ומרגישים מאוד משמעותיים. בכל קמפיין שאנחנו עושים, אנו משתדלים לשתף אותם כניצבים או כשחקנים והם מאוד מתלהבים. שייכות ומשמעות הם זרזי מוטיבציה מאוד גבוהים."

גם הנערים והנערות מצהירים – הם לא עושים את זה בשביל הכסף. הפירסומאים איתרו את נקודת החולשה של כל מתבגר – התשוקה להיות "נחשב", "משפיע", "שייך" לאיזה מועדון יוקרתי שרק יחידי סגולה מתקבלים אליו. ההגיון הזה מוביל בהכרח לשלב הבא: בקרוב בני נוער יתחילו לשלם עבור ה"זכות" לפרסם מותגים. העבדים יתחרו זה בזה על חסדי האדון עד הפרוטה האחרונה שבכיסם.

בעניינים האלה חשוב לא להתחסד. הבעיה עם "בני הנוער של טינק" איננה תחומי העניין שלהם, יחסם למין או לדמויות נערצות. בני נוער בכל מקום ובכל זמן מתעסקים באינטנסיביות בדימוי העצמי שלהם, במראה החיצוני שלהם, ביחסי מין, בניסיון להרשים חברים וחברות באמצעות חיקוי דמויות מפורסמות וכד'.

לא ברור גם שיש, נכון לעכשיו, בעיה חוקית עם התנהלותה של "טינק". דרך המגיבה "בת ים" הגעתי לתחקיר נענע מ-2007 שבעקבותיו פתח משרד התמ"ת בחקירה נגד "טינק" בחשד להעסקת קטינים מתחת גיל 15, בניגוד לחוק עבודת הנוער. בתחקיר הצטברו עדויות על גיוס בני 13 ו-14 לשיווק מוצרים שונים, ביניהם קונדומים. גם המועצה לשלום הילד היתה מעורבת. לפני שנה ניסה הבלוגר יואב לרמן לבדוק מה קורה עם החקירה הזאת, והתבשר שהיא נסגרה. הסיבה: "משרד התמ"ת לא מסוגל לאכוף עבירות על חוקי העבודה שמתרחשות באמצעות שימוש באינטרנט." יניב ויצמן טען שמאז פירסום התחקיר, "טינק" אינה מעסיקה יותר בני נוער מתחת גיל 15.

בקצרה: בעבר, מה ש"טינק" עשתה היה גם לא כשר וגם מסריח. היום הוא רק מסריח.

הבעיה העיקרית עם הפרוייקט של "טינק" היא בניצול הציני של של מתבגרים (גם אם מעל גיל 15) לקידום מטרות עסקיות שבינן לבין היצרים והצרכים הטבעיים של אותם מתבגרים אין שום קשר. לשם כך נבנה "מבנה על" מתוחכם של "שייכות ומשמעות", "זרזי מוטיבציה" ושאר פטנטים, עד להשגת היעד המבוקש – "בני הנוער הופכים למוח החושב של המותג." כלומר, מאבדים את יכולת החשיבה העצמונית שלהם ומגדירים מחדש איזכור של מותג בסטטוס בפייסבוק כ"חשיבה".

כל זה מדכא עד עפר; אפילו הוריהם של העבדים החדשים, נאמר בכתבה, מעודדים אותם להמשיך. קשה להפריז בהשלכות הרחבות יותר של מנגנון שבו זמנית שולל את האוטונומיה של היחיד וגם משכנע אותו שזה קורה מבחירתו החופשית. מרגע שהמנגנון משתרש בזירה אחת, הוא נעשה זמין לזירות אחרות: נשים שמקבלות באהבה בן זוג מתעלל, חיילים ששועטים אל הרס ומוות מתוך תודעה של "עשיית צדק", אזרחים שמשתתפים אחת לארבע שנים בהצגה של "דמוקרטיה" ומשחילים פתק לקלפי, שלא יעלה ולא יוריד מאומה (השיטה מאפשרת לך "חופש בחירה" בין דרכים שונות לשמר את השיטה).

בני נוער שמאמינים מעומק ליבם שמרצונם החופשי הם מקדישים את כל מרצם הפנוי לשיווק מסטיק ענבים – הם נכס יקר מפז בחברה שבה נחוץ לשמור על פער תמידי בין התודעה של האזרח לבין מעשיו בפועל.

[למען הסר ספק: ידוע לי שיניב ויצמן פעיל בזירות ציבוריות רבות. לעניות דעתי, חומרתה המוסרית של פעילותו כפירסומאי – ועצם הרעיון המקומם שעליו מושתתת חברת "טינק" – מגמדים את כל מה שהוא עשה או יעשה לטובת הציבורים שהוא מייצג. מכל מקום, הפוסט אינו עוסק בו כאדם פרטי או כשליח ציבור ולכן תגובות על רקע זה לא יתקבלו בברכה].