מיאוס הולך ומתמשך מן המוסיקה המושמעת בתחנות הרדיו העיקריות (להוציא את 88 FM) דחף אותי לזרועות מייספייס. כמו הלך תועה במדבר שוטטתי שם ימים ולילות, תר אחר נווה-מדבר להשיב את נפשי. מה אומר ומה אוסיף, יש חיים אחרי גלגל"צ.
בשנים האחרונות גיליתי שמוסיקה יותר מדי מוקפדת, מסונתזת או מלוטשת, משעממת אותי. בכל שיר אני קודם כל מחפש לשמוע את האצבעות, או הפה, של היוצר. זה הריגוש: חריקת האצבע על המיתר, הנשימה החולפת בחליל, ההדהוד של קליד פסנתר. שיישארו שם, שלא יחתכו לי אותם החוצה.
כל המוסיקאים להלן ניתנים לסיווג תחת הכותרת המעורפלת משהו "אקוסטי-אקספרימנטלי". כולם אחרים, מוזרים. כאלה שתופסים את האוזן בהדרגה, וצעד אחר צעד כובשים להם נחלה בנשמתך.
Matt Elliott – אותו דווקא גיליתי בהאזנה מקרית ל-88 FM, ורק אחר כך חקרתי אותו לעומק ברשת. אין מלים בפי לתאר את המוסיקה הכאובה, המופלאה, של מאט אליוט (רוברט וויאט פוגש להקת זמרי-עם אלבנית?). אסתכן בדימוי סתום: כשאני מאזין לו אני מרגיש עתיק מאד.
Mike Bethel – קול של פיטר גבריאל, טכניקה קלאסית של ג'ון ויליאמס, אטונאליות של אלבן ברג. מייק בת'ל הוא וירטואוז גיטרה עם חיבה מיוחדת לדיסוננסים, והכל מחובר לזמר נשמה מן הסוג החרוך. מי שקונה את הדיסקים שלו מקבל הקדשה אישית.
Thee, Stranded Horse – השם המוזר הזה שייך למוסיקאי בריטי-צרפתי, שמנגן על קורה – כלי מיתר אפריקאי עם 24 מיתרים, בעל צליל מהדהד בין עוּד לנבל. הבחור אקסצנטרי, ללא ספק, ומתעקש לשיר בקול צפצפני משהו, אבל על הכל מחפה פריטה מהפנטת על הקורה וגיטרה 12 מיתרים (לפעמים במקביל).
Manyfingers – עוד בחור בריטי שמנגן על אלף כלים (מכאן השם אולי). קטעים אינסטרומנטליים רפטטיביים שמעלים על הדעת את פיליפ גלאס ומייק אולדפילד המוקדם: תבנית מלודית מאד פשוטה שצוברת בהדרגה עוד ועוד כלים, עוד ועוד ואריאציות. להבדיל מגלאס, אין כאן שום מתיקות מלודית, והיד המנגנת תמיד מורגשת.
Nancy Elizabeth – עוד בריטית מפוצצת מכישרון, פורטת על יותר מעשרה כלי מיתר שונים (ביניהם נבל, בוזוקי ודולסימר), עם קול צלול שמזכיר את דולורס אוריורדן. גם כאן המלודיה חשובה פחות מן ההרמוניה, הרבה מרקמים אקוסטיים שמפתיעים את האוזן, וקול מלאכי מרחף ממעל.
לא למות טיפש 