קצת מוסיקה אחרת, בבקשה

מיאוס הולך ומתמשך מן המוסיקה המושמעת בתחנות הרדיו העיקריות (להוציא את 88 FM) דחף אותי לזרועות מייספייס. כמו הלך תועה במדבר שוטטתי שם ימים ולילות, תר אחר נווה-מדבר להשיב את נפשי. מה אומר ומה אוסיף, יש חיים אחרי גלגל"צ.

בשנים האחרונות גיליתי שמוסיקה יותר מדי מוקפדת, מסונתזת או מלוטשת, משעממת אותי. בכל שיר אני קודם כל מחפש לשמוע את האצבעות, או הפה, של היוצר. זה הריגוש: חריקת האצבע על המיתר, הנשימה החולפת בחליל, ההדהוד של קליד פסנתר. שיישארו שם, שלא יחתכו לי אותם החוצה.

כל המוסיקאים להלן ניתנים לסיווג תחת הכותרת המעורפלת משהו "אקוסטי-אקספרימנטלי". כולם אחרים, מוזרים. כאלה שתופסים את האוזן בהדרגה, וצעד אחר צעד כובשים להם נחלה בנשמתך.
 
Matt Elliott – אותו דווקא גיליתי בהאזנה מקרית ל-88 FM, ורק אחר כך חקרתי אותו לעומק ברשת. אין מלים בפי לתאר את המוסיקה הכאובה, המופלאה, של מאט אליוט (רוברט וויאט פוגש להקת זמרי-עם אלבנית?). אסתכן בדימוי סתום: כשאני מאזין לו אני מרגיש עתיק מאד.

Mike Bethel – קול של פיטר גבריאל, טכניקה קלאסית של ג'ון ויליאמס, אטונאליות של אלבן ברג. מייק בת'ל הוא וירטואוז גיטרה עם חיבה מיוחדת לדיסוננסים, והכל מחובר לזמר נשמה מן הסוג החרוך. מי שקונה את הדיסקים שלו מקבל הקדשה אישית.

Thee, Stranded Horse – השם המוזר הזה שייך למוסיקאי בריטי-צרפתי, שמנגן על קורה – כלי מיתר אפריקאי עם 24 מיתרים, בעל צליל מהדהד בין עוּד לנבל. הבחור אקסצנטרי, ללא ספק, ומתעקש לשיר בקול צפצפני משהו, אבל על הכל מחפה פריטה מהפנטת על הקורה וגיטרה 12 מיתרים (לפעמים במקביל).

Manyfingers – עוד בחור בריטי שמנגן על אלף כלים (מכאן השם אולי). קטעים אינסטרומנטליים רפטטיביים שמעלים על הדעת את פיליפ גלאס ומייק אולדפילד המוקדם: תבנית מלודית מאד פשוטה שצוברת בהדרגה עוד ועוד כלים, עוד ועוד ואריאציות. להבדיל מגלאס, אין כאן שום מתיקות מלודית, והיד המנגנת תמיד מורגשת.

Nancy Elizabeth – עוד בריטית מפוצצת מכישרון, פורטת על יותר מעשרה כלי מיתר שונים (ביניהם נבל, בוזוקי ודולסימר), עם קול צלול שמזכיר את דולורס אוריורדן. גם כאן המלודיה חשובה פחות מן ההרמוניה, הרבה מרקמים אקוסטיים שמפתיעים את האוזן, וקול מלאכי מרחף ממעל.

קורצ'ולה, חמדה ים-תיכונית

בעיר הדלמטית הקטנה קורצ'ולה, שבאי קורצ'ולה, השוכן לחופי הים האדריאטי של קרואטיה, ידעתי חמדה גדולה. שם התוודעתי שוב (אחרי שיכחה מסוימת) ליופי פשוט וחד-פעמי – היופי הים-תיכוני. לא כל עיר ים-תיכונית, כמובן, מגלמת את היופי הים-תיכוני. רובן אפילו לא. ממש כמו שרוב הדמויות שגילם רוברט דה-נירו אינן מייצגות את ה"רוברט דה-נירואיות" כאידאה של נוכחות קולנועית, ורוב עוגות הגבינה שטעמת אינן מייצגות את העוגה ההיא, החלומית, שטעמת פעם אחת בבית קפה קטן שכבר נסגר. אין בכך מאומה; אידאות ממשיכות לחיות יפה גם כשהעולם הקונקרטי פונה להם עורף. אבל לעתים נדירות האידאה והמציאות נפגשים. כמו בקורצ'ולה. 

מה עושה את היופי הים-תיכוני לחד-פעמי? הצירוף המאוזן, ההרמוני, של מרכיביו: אור, אוויר, טעם ומבט. מה עושה אותו לפשוט? העובדה שלא נחוץ לו עוד דבר. הוא שלם לעצמו.

קורצ'ולה גולשת אל הים על גבי חצי-אי שצורתו אידרת דג. כבר ממבט ראשון אתה יודע: זאת עיר שאוהבת דגים, כאן אזדקק להרבה לימון. הצדק איתך.

מאחורי אידרת הדג ניצבת חשיבה ים-תיכונית קלאסית: שיהיה נעים לחיות. איך מנעימים את החיים באזור שהשמש בו קופחת ורוחות הים סוערות? בונים רחובות צרים, שבתיהם גבוהים ומגינים מפני השמש. ואולם גאונותם של מתכנני העיר (במאה ה-13) ניכרת בדרך שבה אילפו את הרוח לרווחתם. הרחובות המובילים מערבה מן השדרה המרכזית הם ישרים, כדי לאפשר את זרימת רוחות המיסטראל המרעננות; הרחובות המובילים מזרחה מתפתלים מעט, כדי להפחית את עוצמת הרוח הצפון-מזרחית הקרה (הבּוּרה). שני צידי האידרה אינם נפגשים באותה נקודה, גם זאת כדי לרסן את הרוח ולא לאפשר לה זרימה לכל רוחב העיר: הרחובות המזרחיים "מוזחים" מעט דרומה, כך שהשדרה המרכזית נראית כקו-שבר, רצופת פתחים וסגירות.

וכך אתה פוסע בסמטאות התלולות האלה, מטפס במדרגות אבן ורוח ים נעימה מלטפת את עורפך; נושא עיניים אל התכלת הצחה ממעל; טועם תאנים סגולות, נוטפות דבש, בדוכני השוק; ויורד אל קו החוף לשבת על סלע, שהמים סביבו צלולים כעת בדיוק כמו שהיו לפני 700 שנה, כשילד קטן, מרקו פולו שמו, אולי ישב על אותו הסלע, והזה על ארצות רחוקות.

היופי הים-תיכוני הוא פלא המרובה שפורץ מן המעט. לא היופי הנורדי הכחול-קפוא, לא יופי המרחבים האינסופיים של המערב התיכון באמריקה, לא היופי הפרוע והשופע של יערות דרום-אמריקה, לא היופי המסותת בדייקנות של עיירות בלגיות והולנדיות עתיקות. כולו אומר מתינות, תבונה רוגעת ורגש מתמשך. התפרצויות פתע, מחוות דרמטיות – זרות לרוחו. מידתו – מידת האדם. זו הים-תיכוניות כולה על רגל אחת: תרבות ונוף במידת האדם. ולכן היא נשארת איתך ובתוכך גם הרבה אחרי שתרבויות ונופים זרים, נפלאים ככל שיהיו, מתפוגגים אל השיכחה.

[בין לבין אתה מגלה, שקורצ'ולה היתה העיר הראשונה בעולם שהוציאה את העבדות מחוץ לחוק, ב-1214. ואתה לא מופתע].

כחול, ירוק וצהוב. ים, רוח, שמש, סוכת גפנים בקידמת הבית. כמו סלט יווני טוב – שלושה-ארבעה מרכיבים, לא יותר. והפלא מזדקק מהם כמו זהב מעפרו.

שיעור בכתיבה מאת ט. כרמי

לשנן היטב וליישם מיד: טוב לכל עת ולכל עט

אם יתיר את החוט יתפרק כל הקן (ברכות לקורן)

ברכות חמות לישעיהו קורן, זוכה פרס ביאליק לספרות יפה לשנת 2008

"הקן היה בגודל של צלוחית גלידה. הוא הסתכל בביצים הקטנות. קליפתן היתה דקה דקה, אפורה ורודה, כמו עור רך של תינוק. הוא פחד לגעת בהן. הוא הושיט את ידו אל הקן וריפרף עליו באצבעותיו. לרגע נעלמו ממנו שלוש הביצים הקטנטנות, רק הענפים הדקיקים דיגדגו את עורו. שוב ושוב העביר את ראשי אצבעותיו על קני הקש הזעירים, משחק, נוגע לא נוגע, עד שפתאום, מתוך העשב היבש והעלים המתפוררים, שזור בין הזרדים, לצד פלומה לבנה של נוצה, צץ מול עיניו חוט רקמה אדום. החוט היה רפוי. הוא התפתל בין הגבעולים השבירים והיבשים, ונעלם. זה היה שריד של אחד מחוטי הרקמה שהיתה אמו גוזרת אחרי שגמרה לרקום מפית או חולצה על המרפסת. הוא נגע בחוט וניסה להתיר אותו מתוך הקש ורסיסי הנוצות שריפדו את הקן. הוא משך מעט, הזיז, לא הצליח, אולי פחד שאם יתיר את החוט יתפרק כל הקן, אבל אז, כמו כלום, גלש חוט הרקמה האדום אל תוך ידו. הוא הביט בחוט הרפוי, שהיה מפותל על כף ידו, נבהל, חייך, זקף את ראשו ומפיו נפלטה צעקה: "היי, תראו! היי, תראו מה…" הוא לא גמר את המשפט. הסתכל לרגע ימינה ושמאלה כאילו נתפס בקלקלתו, לחץ את החוט בין אצבעותיו, נשך את שפתיו ושתק".
 
(מתוך שעה ביום, ישעיהו קורן, "המעורר" 9, סתיו 1999)

על יצירתו: >>>

על מדע ההומוסקסאוליות

דינו של כל מחקר מדעי על הבסיס הביולוגי של ההומוסקסואליות לעורר ויכוחים סוערים, ויש להניח שגם המחקר שפורסם היום יוטל לזירת ההתכתשות בין הומואים ולסביות לבין הומופובים ולסבופובים. בקצרה, המחקר העלה כי: (1) לנטייה מינית יש ביטוי נוירולוגי; (2) האסימטריה הגברית בין גודל ההמיספרות, והסימטריה הנשית ביניהן, מתהפכות אצל ההומואים והלסביות: ההומואים בעלי המיספרות סימטריות, והלסביות בעלות המיספרה ימנית מעט גדולה יותר (כמו גברים הטרוסקסואלים); (3) הקישורים בין האמיגדלה (אזור בעל תפקיד חשוב בתגובות רגשיות) לבין חלקים אחרים במוח גם הם מקבילים בין גברי-הטרו ונשות-לסבו ובין גברי-הומו ונשות-הטרו.

מעניין. אבל מה זה בעצם אומר? לא יזיק, מפעם לפעם, לנער את האבק מעל אמיתות פשוטות, רציונליות, שמעמידות את המחקרים האלה בפרספקטיבה הנכונה. והפרספקטיבה הזאת, למרבה הצער, חושפת את העובדה שרובם המכריע הוא בעל משמעות זניחה לחלוטין לסוגיות פוליטיות ואידאולוגיות. זה לא אומר שהם מיותרים – מדע לא צריך להצדיק את עצמו במינוף שהוא מספק או לא מספק לעמדות אידאולוגיות. זה רק אומר שכמו רוב המחקרים המדעיים, אין למחקרים האלה השלכות ברורות על חיי היומיום שלנו.

ראשית, מבין שלוש התגליות, ה"תגלית" הראשונה היא אמת טריביאלית. ודאי שיש לנטייה מינית ביטוי נוירולוגי, מהסיבה הפשוטה שלכל תכונה נפשית או התנהגותית יש ביטוי כזה. גם להעדפת גזר או לסלידה ממוזיקת ראפ יש ביטוי נוירולוגי. רק ספיריטואליסטים גמורים, שמאמינים כי רוח האדם אינה חומרית ולכן אינה מתבטאת במוח, יכחישו זאת. אם אינך ספיריטואליסט/ית, אם כן, התיר/י לעצמך להישאר שווה נפש ל"תגלית" (1).

תגליות (2) ו-(3) אכן מעניינות יותר, גם אם לא מפתיעות: הידיעה העממית המצטברת בדבר הבדלים רגשיים והתנהגותיים בין המינים, כמו גם בין הומואים ולסביות, מאשרת את הממצאים האלה. מדובר בנטיות ססטיסטיות (לא מאד דרמטיות) שאינן מאיימות על האינדיבידואליות של שום אדם: כשם שיש גברים מאד מילוליים ונשים בעלות חוש מרחבי מפותח, כך יש גם הומואים שמנווטים מצויין ולסביות רהוטות (שני הפרמטרים הקוגניטיביים העיקריים שבהם תועדו אסימטריות בין המינים, לאורך שנים).

מה זה אומר על המקור של ההבדלים האלה? מעט מאד. ייתכן שמדובר בהבדלים נרכשים, שנובעים ממסלולי חיברות שונים. ייתכן שיש הטייה גנטית מסויימת לצד זה או אחר. וייתכן מאד (למעשה, ודאי) שיש תפקיד מכריע לתהליכים הורמונליים שמשפיעים על מוח העובר בשלביו הראשונים. התוצר הסופי של כל האינטראקציות הסבוכות האלה הוא ההבדלים שחוקרי המוח מתעדים. תשובה חותכת לשאלה "תורשה או סביבה" – אין כאן, וכנראה שלעולם לא תהיה. אישיות היא סכום עצום של ריבוא גורמים.

בדיון הציבורי על ההומוסקסואליות, ממהרים הצדדים לנכס להם "אמיתות מדעיות" לביצור טיעוניהם. מהלך שגרתי של ההומופובים הוא הטענה שמדובר בסטיה "נפשית" שמקורה בלגיטימציה חברתית, עניין הנתון לשליטה רצונית, ועל כן, כפוף גם לגינוי מוסרי. המהלך הנגדי של הומואים רבים הוא להכחיש שמדובר בעניין "נפשי", להתעקש על הבסיס הביולוגי של הנטייה המינית, ומתוך כך, כביכול, להוציאה מחוץ לתחום הבחירה החופשית, וממילא מחוץ לתחום המוסר.

שני המהלכים נפסדים. ראשית, האבחנה בין "נפשי" ל"ביולוגי" היא אבחנה מופרכת (שוב, להוציא ספיריטואליסטים; וצריך להזכיר שהיהדות, להבדיל מן הנצרות ודתות המזרח, היא במקורה דת אנטי-ספיריטואליסטית, שאינה מכירה בנשמה חוץ-גופית). שנית, אין קשר לוגי בין הבסיס של התכונה – חברתי או ביולוגי – לבין יכולת השליטה בה. רגש הבושה שאנו חווים כשאנו עירומים מול זרים הוא לחלוטין נרכש (ובחברות מסוימות, אינו קיים) – ובכל זאת, אינו נשלט. הצורך להשתין, לעומת זאת, הוא ביולוגי לחלוטין, ובכל זאת – נשלט.

מה שלא יהיה המקור הסיבתי של ההומוסקסואליות, לא מדובר ב"בחירה" מודעת. לשם כך אין צורך במעבדות מחקר או בכתבי קודש: צריך פשוט להקשיב להומואים והלסביות. לא ידוע לי שאי פעם הומו או לסבית בחרו להיות כאלה, למרות שבהחלט ידוע שחלקם בוחרים לחיות בכחש, נגד נטייתם הטבעית.

ובכן, לא בחירה, כי אם נתון בסיסי של האישיות, יהיה מקורו אשר יהיה. זו עובדת היסוד הרלבנטית לדיון הציבורי, ומולה צריך לעמוד ולגבש עמדה. המדע לא יחשוב בשבילנו.

[לינק למחקר שהתפרסם ב-PNAS, רק דרך מוסד אקדמי בעל הרשאה: >>>]