רועי צ'יקי ארד
את הבלוג של עידן לנדו אני לא קורא, כי באופן אישי יש לי חיבה לטיפשים. הם בדרך כלל אנשים נעימי סבר וטובי לב שאם הם צועדים מאחוריך ורואים שנפל לך שטר כסף, הם תמיד ימהרו להרים ולתת לך אותו. לפני שבועיים חזרתי מפסטיבל לשירה גרונית באלבניה, ומה שזכור לי בעיקר משם, חוץ מהחופים המקסימים ונהגי המוניות העבדקנים, הוא משהו שאמרה לי המתורגמנית (היפה) אחרי שנתתי לה עותק מ"לצאת!". היא אמרה שבכל מקום יש טיפשים, ומי שלא מת טיפש, גם לא חי חכם. כתבתי לה את השיר הבא (על מפית עם כתמי שמן של בורקס):
אחרי שהחשיך
שני זבובים
על כפכף הפלסטיק שלי.
דוד מרחב
רבים באליטה האינטלקטואלית של ישראל רואים ב"לא למות טיפש" קול דיסידנטי חשוב, מבלי להכיר בזיקות הגלויות והסמויות שלו לתנועה האיסלאמו-פשיסטית שסוגרת על ישראל במרחב שבין המפרץ הפרסי למדבר סהרה. בנעוריו השתתף לנדו בישיבות חשאיות של "דרך הניצוץ", ותקופה קצרה גם היה מזכיר המערכת של "מצפן". למותר לציין שעל זוועות הסטאליניזם לנדו מעולם לא התחרט, והשאלה היחידה שנותרה היא האם במשטר החדש שייכון כאן, אחרי הגליית האוכלוסיה הערבית המורדת, הוא ויתר הבוגדים שבאקדמיה יעזבו מרצון או יילכדו כעכברושים וייסקלו בכיכר העיר, כיאה להם.
שועי רז
הידיעה על סגירת הבלוג "לא למות טיפש" חילחלה להכרתי בעודי צועד, מהורהר ונוגה, בשדרת
עצי אורן סמוכה לביתי. היתה זו שעת דמדומים ספוגת מלנכוליה (שאך התעצמה מסגירת הבלוג), שעה שבה כל רזי ההוויה כמו מתקבצים ומתדפקים על דלתות הנפש, כמו בשיר עצוב של טום וייטס. הלא כבר בחיבורו הנשכח של הפייטן המיסטי סיפתאן אבן-זאכורה מן המאה ה-13, "חבלי נשמה", נכרכו יחדיו בדידותו הטמירה של ההלך עם הזדככות הנימים השבריריים ביותר של הנפש. בעוד קרני האור האחרונות גוועות על עלוות האורנים, מרצדות על פני (המהורהרים והנוגים), הבנתי כי זר אני בעולם. היה שלום לנדו, לא אהבתי לקרוא אותך, אבל גם אתה נבראת בצלם וגם עליך שורה חסדו של האל.
@ 2009 כל הזכויות שמורות לשועי רז.
אורי יואלי
היד שלי תופסת לה את התחת והיא נושכת לי את הצוואר. השיער שלה עוד מסריח מעשן ומבירה, ולי יש בחילה מהצ'ייסר האחרון. ברחנו מהשירותים של הפאב, היה מגעיל שם. היד שלה כבר מערסלת את הביצים שלי. נדמה לי שהיא מעדיפה שאני אשתוק. פתאום היא נעלמת לשירותים, חוזרת אחרי שניה עם כפפה מגומי שחור על היד, עם זיזים כאלה, מרוחה בסיליקון. היא זוקפת גבה שואלת. אני מהנהן, כורע ומסתובב. לא למות טיפש.
איריס יער-אדלבאום
מספרים לכם שהבלוג של לנדו נסגר, אבל מי שראה מקרוב (כמוני) איך הדברים מתנהלים ב"סמול", יודע שלא צריך לדאוג ללנדו. הוא כבר יסתדר עם תזרים שוטף מעסקאות הנשק המפוקפקות של "אבירי זכויות האדם", הדולצ'ה ויטה כמו שאומרים בסיציליה, מה שמזכיר לי סרט סוג ב' שראיתי שלשום בלילה בכבלים, על רוצח שכיר שהתודעה שלו הוחלפה בידי ארגון של יוצאי מוסד וסי-אי-איי. מי שלא רוצה למות טיפש, שיבדוק למה לנדו לא כותב כלום על הסחר בנשים שמתרחש מתחת לאפו, באקדמיה הלבנה שלו, אולי יש דברים בגו, עוד תרמית פונזי על הגב שלנו, הכלבים מטבריה נובחים והאליטות עוברות, what else is new.
דרור בורשטיין
הביטו בצילום הזה של לנדו: לכאורה, פורטרט רגיל, הפנים מוטות למצלמה, צל חיוך, ספק-טבעי ספק-מלאכותי. למעשה – מסתורין גמור. מי הצלם? היכן זה צולם? מה פשר הבוהק הזה על מצחו של לנדו? השתקפות של הפלאש, או אולי, להט נפשי שממש מבעיר את הראש מבפנים? התצלום לא כופה עלינו להחליט, רק מזמין אותנו פנימה. יש רגע נדיר כזה, במפגש שבין העין הצופה לבין התמונה, שבו בלבד מתרחש נס חד-פעמי של הבנה, של התכה. זה לא עוד ייצוג; זה הדבר עצמו. אנחנו יודעים אותו, אף כי אין לו שם. "לא למות טיפש" זאת מסיכה הניצבת על חוט השערה, על החיץ שבין האמנות לחיים. פשוט כך.
רחביה ברמן
אז מה, קינדערלך, מתגעגעים ללנדו? למה מה, אתם לא חלק ממדינת השטעטל המסריחה הזאת, מצווחים כמו תינוקות עם חיתול מלא חרא של גזענים קטנים? כולם מקטרים על חופש הדיבור, על פאשיזם וכאלה, אממה – כשצריך להגן על מי שהסיקריקין ורבני הטאליבן שלהם מוציאים עליו חוזה, זה לא מזיז לאף אחד את השערה האחרונה בקצה המיוזע של הביצה השמאלית. מה עוד היה לנו? אה, כן, כבוד לג'ילארדינו על הסיבוב לחיבורים בסופשבוע, איזה גול בנזונה. זהו, א-גיטען שבעס, יידן אונט נישט יידן אזוי. תיהנו.
משה גולדבלט
סוף סוף נסגר. מה שלא הולך בכוח החוק, הולך בכוח הקיצוצים. אני מציע לא להתרגש מהיללות הצפויות מכיוון ה"ליברלים". זאת מדינה יהודית.
אריק גלסנר
את עלייתו ושקיעתו של הבלוג "לא למות טיפש" ראוי לבחון, כמובן, במסגרת הדינמיקה הרחבה יותר של חרושת התרבות הישראלית. כפי שכתב פרדריק ג'יימסון, לא ניתן לנתק את פונקצית הביקורת הרדיקלית מפונקצית השימור של יחסי הכוח. חשבתי על זה אתמול, תוך כדי עיון חוזר ב"הולדת הטרגדיה" של פרידריך ניטשה (איזה ספר נהדר! אולי יוציאו אותו כבר בתרגום מחודש? (נ.ב. לבדוק אם יש קשר בין פרדריק לפרידריך)), שבו נזכרתי תוך כדי עלעול ברומן החדש והלא-מזיק בעליל (אף כי נוסחתי לקראת הסוף) של גיתית שנהר. הציווי לא למות טיפש, אם כך, משקף את (ובו בזמן חותר תחת) החיפוש האובססיבי של התרבות המערבית אחר מסגרת פרשנית מנחמת, שתסיח את דעתנו ממארת הניכור המודרני (כפי שהיטיב להבחין כבר הברמאס, חרף מגבלותיו כהוגה מוסרי).
איל גרוס
את הפוסט הראשון של עידן קראתי על ספל תה משובח, מזן אולונג ירוק, שנחלט בשיטת גונג-פו-צא בטמפרטורה של 86 מעלות בדיוק, בליל ירח מלא, מעל מדורה שהוסקה בגללי תנים ממחוז יונאן. הארומה המעודנת שלו השתלבה להפליא במליחות המרומזת של הסקון הריחני שטבל בשמנת חמוצה. ישבנו מול התמזה, בפטיסרי החביב עלי, וציינתי לעצמי, בצער, שלנדו הוא כנראה משותי הקפה, לא התה. השעה כבר היתה 3 אחה"צ (התעוררנו מאוחר בגלל ההופעה של מוריסי אתמול בלילה) ושאלנו את עצמנו אם התה הנוכחי נחשב "תה מנחה" או שמא בעוד שעתיים ניאלץ שוב להתיישב באחד מבתי התה היוקרתיים של לונדון וללגום עוד ספל; אם כך, בלי ספק יהיה זה דרג'ילינג מהביל (מהליבלוב השני, כמובן, עם הטעם העגול וההרמוני). שמענו שהגיע משלוח חדש לעיר, מכפר השוכן למרגלות ההימאליה, וכמובן שנרוץ לטעום אותו, לא למות טיפשים.
שולמית אפפל
הוא אמר לי שהבלוג של עידן לנדו נסגר ואני רק שתקתי והסתכלתי החוצה. היו שם שתי יונים שהתכתשו על פיסת לחם ופעם מזמן כשהגשתי לו פרוסת לחם מרוחה בגבינה לבנה ליבו הכיר לי תודה וידע שאין קירבה גדולה מזו. לנדו לא מעניין אותי השבתי לו, כלומר הבטתי בלי לומר, בינינו היה תלוי אד שהתאבך משני ספלי התה אבל הוא כבר לא זכר למה הוא בא ואני זכרתי את הגופים שנעו מתחת למים ואת החלקוּת הרוטטת לפני שנאמרו המלים שנחתו כמו גשם של אבנים ועכשיו רק נשאר לשלם את החשבון, שתי דרכים נפרדות לאבדון. היונים כבר חיסלו את הלחם ופני שוב נהרו פנימה כאילו לא היינו
גיל גרינגרוז
מחקרים רבים כבר הוכיחו שגברים ונשים משתמשים בקריטריונים של יופי חיצוני בבחירת שותפים עתידיים להפצת הגנים שלהם. מחקר חדש מלמד שגם גולשים באינטרנט מפעילים קריטריונים כאלה בבחירת הבלוגים שבהם הם מבקרים. 20 נבדקים (מצביעי מרכז, הטרוסקסואלים) שנקלעו לבלוג "לא למות טיפש" נחשפו לתמונות שונות של עידן לנדו בכותרת הבלוג. הסתבר שהאטרקטיביות של התמונה (שנמדדה באופן בלתי תלוי, על סמך שיפוטיהם של גולשים אחרים) ניבאה באופן מובהק האם תגובות הגולשים לבלוג יהיו חיוביות או שליליות. כך, גולשים שהעריכו את רמת הפריון של לנדו כגבוהה נטו להגיב באופן אמוציונלי יותר מגולשים שמצאו אותו מושך כצנון יבש. המחקר מעלה כמובן שאלות נוספות לגבי התועלת האבולוציונית של טוקבקים פוגעניים, כמו גם התועלת האבולוציונית של מחקרים מסוג זה.
עידן לנדו
טוב עשה לנדו שסגר את הבלוג, מוטב מאוחר מאשר אף פעם. לנדו שייך לאותו זן נפסד של ישראלים שעבורם חיווי דעה הוא חזות הכל – תחליף לנקיטת עמדה וקבלת אחריות. במשך שנה וחצי הוא ועדת הגרופיז שלו טיפחו את האשליה המסוכנת שניתן להיאבק בכיבוש באמצעות הקלדה שוצפת של מחאה אינטרנטית זולה להפליא – כל זאת על רקע נהמת הבולדוזרים שמוחקים שכונות פלסטיניות ומכינים את הקרקע להתנחלות הבאה בתור. האם לנדו מת טיפש או חכם? מה זה חשוב, הנזק שהוא חולל כבר נעשה, למי אכפת אם הוא תיכנן אותו מראש או נגרר אחרי אופיו. לקוראי "רשימות" אין להלין אלא על עצמם; הם בראו אותו בצלמם, וקבורתו היא קבורתם.
[הרגעה וגם אכזבה: הבלוג לא נסגר, רק עובר דירה. פרטים בהמשך]
לא למות טיפש 