פרוייקט חגיגי: כותבי "רשימות" נפרדים מהבלוג "לא למות טיפש"

רועי צ'יקי ארד

את הבלוג של עידן לנדו אני לא קורא, כי באופן אישי יש לי חיבה לטיפשים. הם בדרך כלל אנשים נעימי סבר וטובי לב שאם הם צועדים מאחוריך ורואים שנפל לך שטר כסף, הם תמיד ימהרו להרים ולתת לך אותו. לפני שבועיים חזרתי מפסטיבל לשירה גרונית באלבניה, ומה שזכור לי בעיקר משם, חוץ מהחופים המקסימים ונהגי המוניות העבדקנים, הוא משהו שאמרה לי המתורגמנית (היפה) אחרי שנתתי לה עותק מ"לצאת!". היא אמרה שבכל מקום יש טיפשים, ומי שלא מת טיפש, גם לא חי חכם. כתבתי לה את השיר הבא (על מפית עם כתמי שמן של בורקס):

אחרי שהחשיך
שני זבובים
על כפכף הפלסטיק שלי.

דוד מרחב

רבים באליטה האינטלקטואלית של ישראל רואים ב"לא למות טיפש" קול דיסידנטי חשוב, מבלי להכיר בזיקות הגלויות והסמויות שלו לתנועה האיסלאמו-פשיסטית שסוגרת על ישראל במרחב שבין המפרץ הפרסי למדבר סהרה. בנעוריו השתתף לנדו בישיבות חשאיות של "דרך הניצוץ", ותקופה קצרה גם היה מזכיר המערכת של "מצפן". למותר לציין שעל זוועות הסטאליניזם לנדו מעולם לא התחרט, והשאלה היחידה שנותרה היא האם במשטר החדש שייכון כאן, אחרי הגליית האוכלוסיה הערבית המורדת, הוא ויתר הבוגדים שבאקדמיה יעזבו מרצון או יילכדו כעכברושים וייסקלו בכיכר העיר, כיאה להם.

שועי רז

הידיעה על סגירת הבלוג "לא למות טיפש" חילחלה להכרתי בעודי צועד, מהורהר ונוגה, בשדרת
עצי אורן סמוכה לביתי. היתה זו שעת דמדומים ספוגת מלנכוליה (שאך התעצמה מסגירת הבלוג), שעה שבה כל רזי ההוויה כמו מתקבצים ומתדפקים על דלתות הנפש, כמו בשיר עצוב של טום וייטס. הלא כבר בחיבורו הנשכח של הפייטן המיסטי סיפתאן אבן-זאכורה מן המאה ה-13, "חבלי נשמה", נכרכו יחדיו בדידותו הטמירה של ההלך עם הזדככות הנימים השבריריים ביותר של הנפש. בעוד קרני האור האחרונות גוועות על עלוות האורנים, מרצדות על פני (המהורהרים והנוגים), הבנתי כי זר אני בעולם. היה שלום לנדו, לא אהבתי לקרוא אותך, אבל גם אתה נבראת בצלם וגם עליך שורה חסדו של האל.
@ 2009 כל הזכויות שמורות לשועי רז.

אורי יואלי

היד שלי תופסת לה את התחת והיא נושכת לי את הצוואר. השיער שלה עוד מסריח מעשן ומבירה, ולי יש בחילה מהצ'ייסר האחרון. ברחנו מהשירותים של הפאב, היה מגעיל שם. היד שלה כבר מערסלת את הביצים שלי. נדמה לי שהיא מעדיפה שאני אשתוק. פתאום היא נעלמת לשירותים, חוזרת אחרי שניה עם כפפה מגומי שחור על היד, עם זיזים כאלה, מרוחה בסיליקון. היא זוקפת גבה שואלת. אני מהנהן, כורע ומסתובב. לא למות טיפש.

איריס יער-אדלבאום

מספרים לכם שהבלוג של לנדו נסגר, אבל מי שראה מקרוב (כמוני) איך הדברים מתנהלים ב"סמול", יודע שלא צריך לדאוג ללנדו. הוא כבר יסתדר עם תזרים שוטף מעסקאות הנשק המפוקפקות של "אבירי זכויות האדם", הדולצ'ה ויטה כמו שאומרים בסיציליה, מה שמזכיר לי סרט סוג ב' שראיתי שלשום בלילה בכבלים, על רוצח שכיר שהתודעה שלו הוחלפה בידי ארגון של יוצאי מוסד וסי-אי-איי. מי שלא רוצה למות טיפש, שיבדוק למה לנדו לא כותב כלום על הסחר בנשים שמתרחש מתחת לאפו, באקדמיה הלבנה שלו, אולי יש דברים בגו, עוד תרמית פונזי על הגב שלנו, הכלבים מטבריה נובחים והאליטות עוברות, what else is new.

דרור בורשטיין

הביטו בצילום הזה של לנדו: לכאורה, פורטרט רגיל, הפנים מוטות למצלמה, צל חיוך, ספק-טבעי ספק-מלאכותי. למעשה – מסתורין גמור. מי הצלם? היכן זה צולם? מה פשר הבוהק הזה על מצחו של לנדו? השתקפות של הפלאש, או אולי, להט נפשי שממש מבעיר את הראש מבפנים? התצלום לא כופה עלינו להחליט, רק מזמין אותנו פנימה. יש רגע נדיר כזה, במפגש שבין העין הצופה לבין התמונה, שבו בלבד מתרחש נס חד-פעמי של הבנה, של התכה. זה לא עוד ייצוג; זה הדבר עצמו. אנחנו יודעים אותו, אף כי אין לו שם. "לא למות טיפש" זאת מסיכה הניצבת על חוט השערה, על החיץ שבין האמנות לחיים. פשוט כך.

רחביה ברמן

אז מה, קינדערלך, מתגעגעים ללנדו? למה מה, אתם לא חלק ממדינת השטעטל המסריחה הזאת, מצווחים כמו תינוקות עם חיתול מלא חרא של גזענים קטנים? כולם מקטרים על חופש הדיבור, על פאשיזם וכאלה, אממה – כשצריך להגן על מי שהסיקריקין ורבני הטאליבן שלהם מוציאים עליו חוזה, זה לא מזיז לאף אחד את השערה האחרונה בקצה המיוזע של הביצה השמאלית. מה עוד היה לנו? אה, כן, כבוד לג'ילארדינו על הסיבוב לחיבורים בסופשבוע, איזה גול בנזונה. זהו, א-גיטען שבעס, יידן אונט נישט יידן אזוי. תיהנו.

משה גולדבלט

סוף סוף נסגר. מה שלא הולך בכוח החוק, הולך בכוח הקיצוצים. אני מציע לא להתרגש מהיללות הצפויות מכיוון ה"ליברלים". זאת מדינה יהודית.

אריק גלסנר

את עלייתו ושקיעתו של הבלוג "לא למות טיפש" ראוי לבחון, כמובן, במסגרת הדינמיקה הרחבה יותר של חרושת התרבות הישראלית. כפי שכתב פרדריק ג'יימסון, לא ניתן לנתק את פונקצית הביקורת הרדיקלית מפונקצית השימור של יחסי הכוח. חשבתי על זה אתמול, תוך כדי עיון חוזר ב"הולדת הטרגדיה" של פרידריך ניטשה (איזה ספר נהדר! אולי יוציאו אותו כבר בתרגום מחודש? (נ.ב. לבדוק אם יש קשר בין פרדריק לפרידריך)), שבו נזכרתי תוך כדי עלעול ברומן החדש והלא-מזיק בעליל (אף כי נוסחתי לקראת הסוף) של גיתית שנהר. הציווי לא למות טיפש, אם כך, משקף את (ובו בזמן חותר תחת) החיפוש האובססיבי של התרבות המערבית אחר מסגרת פרשנית מנחמת, שתסיח את דעתנו ממארת הניכור המודרני (כפי שהיטיב להבחין כבר הברמאס, חרף מגבלותיו כהוגה מוסרי).

איל גרוס

את הפוסט הראשון של עידן קראתי על ספל תה משובח, מזן אולונג ירוק, שנחלט בשיטת גונג-פו-צא בטמפרטורה של 86 מעלות בדיוק, בליל ירח מלא, מעל מדורה שהוסקה בגללי תנים ממחוז יונאן. הארומה המעודנת שלו השתלבה להפליא במליחות המרומזת של הסקון הריחני שטבל בשמנת חמוצה. ישבנו מול התמזה, בפטיסרי החביב עלי, וציינתי לעצמי, בצער, שלנדו הוא כנראה משותי הקפה, לא התה. השעה כבר היתה 3 אחה"צ (התעוררנו מאוחר בגלל ההופעה של מוריסי אתמול בלילה) ושאלנו את עצמנו אם התה הנוכחי נחשב "תה מנחה" או שמא בעוד שעתיים ניאלץ שוב להתיישב באחד מבתי התה היוקרתיים של לונדון וללגום עוד ספל; אם כך, בלי ספק יהיה זה דרג'ילינג מהביל (מהליבלוב השני, כמובן, עם הטעם העגול וההרמוני). שמענו שהגיע משלוח חדש לעיר, מכפר השוכן למרגלות ההימאליה, וכמובן שנרוץ לטעום אותו, לא למות טיפשים.

שולמית אפפל

הוא אמר לי שהבלוג של עידן לנדו נסגר ואני רק שתקתי והסתכלתי החוצה. היו שם שתי יונים שהתכתשו על פיסת לחם ופעם מזמן כשהגשתי לו פרוסת לחם מרוחה בגבינה לבנה ליבו הכיר לי תודה וידע שאין קירבה גדולה מזו. לנדו לא מעניין אותי השבתי לו, כלומר הבטתי בלי לומר, בינינו היה תלוי אד שהתאבך משני ספלי התה אבל הוא כבר לא זכר למה הוא בא ואני זכרתי את הגופים שנעו מתחת למים ואת החלקוּת הרוטטת לפני שנאמרו המלים שנחתו כמו גשם של אבנים ועכשיו רק נשאר לשלם את החשבון, שתי דרכים נפרדות לאבדון. היונים כבר חיסלו את הלחם ופני שוב נהרו פנימה כאילו לא היינו

גיל גרינגרוז

מחקרים רבים כבר הוכיחו שגברים ונשים משתמשים בקריטריונים של יופי חיצוני בבחירת שותפים עתידיים להפצת הגנים שלהם. מחקר חדש מלמד שגם גולשים באינטרנט מפעילים קריטריונים כאלה בבחירת הבלוגים שבהם הם מבקרים. 20 נבדקים (מצביעי מרכז, הטרוסקסואלים) שנקלעו לבלוג "לא למות טיפש" נחשפו לתמונות שונות של עידן לנדו בכותרת הבלוג. הסתבר שהאטרקטיביות של התמונה (שנמדדה באופן בלתי תלוי, על סמך שיפוטיהם של גולשים אחרים) ניבאה באופן מובהק האם תגובות הגולשים לבלוג יהיו חיוביות או שליליות. כך, גולשים שהעריכו את רמת הפריון של לנדו כגבוהה נטו להגיב באופן אמוציונלי יותר מגולשים שמצאו אותו מושך כצנון יבש. המחקר מעלה כמובן שאלות נוספות לגבי התועלת האבולוציונית של טוקבקים פוגעניים, כמו גם התועלת האבולוציונית של מחקרים מסוג זה.

עידן לנדו

טוב עשה לנדו שסגר את הבלוג, מוטב מאוחר מאשר אף פעם. לנדו שייך לאותו זן נפסד של ישראלים שעבורם חיווי דעה הוא חזות הכל – תחליף לנקיטת עמדה וקבלת אחריות. במשך שנה וחצי הוא ועדת הגרופיז שלו טיפחו את האשליה המסוכנת שניתן להיאבק בכיבוש באמצעות הקלדה שוצפת של מחאה אינטרנטית זולה להפליא – כל זאת על רקע נהמת הבולדוזרים שמוחקים שכונות פלסטיניות ומכינים את הקרקע להתנחלות הבאה בתור. האם לנדו מת טיפש או חכם? מה זה חשוב, הנזק שהוא חולל כבר נעשה, למי אכפת אם הוא תיכנן אותו מראש או נגרר אחרי אופיו. לקוראי "רשימות" אין להלין אלא על עצמם; הם בראו אותו בצלמם, וקבורתו היא קבורתם.

[הרגעה וגם אכזבה: הבלוג לא נסגר, רק עובר דירה. פרטים בהמשך]

שלום כיתה א', דגל שק!

מן החדשות:

"270 קצינים בצה"ל יעבירו בימים הקרובים פעילות מיוחדת בחדרי מורים בתיכונים, בניסיון לגייס את עובדי ההוראה לטובת העלאת שיעור המתגייסים לצבא ולשירות קרבי במסגרת תוכנית שמקדם שר החינוך, גדעון סער… מרכיב אחר בתוכנית הוא פרסום שיעורי הגיוס של בתי הספר השונים. הפרסום יהיה חלק מפיילוט שעורך השנה המשרד בפתח תקווה ובחיפה, במסגרתו מפורסמים גם שיעורי ההצלחה בבחינות הבגרות של בתי הספר התיכוניים."

קפל"ר (קבוצת פקודות למורה הרופס) בין תא"ל ג., קצין גיוס בית-ספרי (קגב"ס) לבין יורם אליצור, מורה לגיאוגרפיה וסגן מנהל תיכון "הנושרים", אי שם בצפון.

קגב"ס: י. אליצור, מספר אישי 5534268, אתה חניך תורן של המוסד הזה?
אליצור: כן, אני סגן המנהל.
קגב"ס: יפה. מה שהולך להתבצע פה כרגע זה שיחת מינוף מוטיבציה. המוסד שלכם נמצא בתת-איתגור לגבי מצבת המלש"בים על ציר הזמן הנוכחי.
אליצור: סליחה?
קגב"ס: אין מספיק גפרורים! (מתחיל לפזם לעצמו "הרוח נושבת קרירה / נוסיפה קיסם למדורה…")
אליצור: אה, אתה מתכוון שלא מתגייסים מספיק.
קגב"ס: לא מספיק חיילים, לא מספיק קרביים, ולא מספיק מוקדם.
אליצור: תשמע, הם קודם צריכים לסיים בגרות, הם רק בני 17…
קגב"ס: גיל מצוין לנגמ"שים. הגוף גמיש, העיניים בוערות, השכל בביצים.
אליצור: אולי, אולי. אבל בכל זאת, עד גיל 18 יש חוק חינוך חובה.
קגב"ס: חח"ח. זה באמת בעיה (מוציא פנקס, משרבט "לדבר עם דוד השליש, לבטל חח"ח"). בכל מקרה, נתוני הגיוס שלכם הם מתחת לכל ביקורת.
אליצור (מאדים ושותק).
קגב"ס: 23% מהבנים ו-18% מהבנות. זה הכל. מה לעזאזל אתם מלמדים אותם כאן, פציפיזם? שיעורי ריקמה? יוגה?
אליצור: יש אומנם מגמת מלאכת יד, אבל חוץ מזה, תכנית הלימודים הרגילה. ספרות, מדעים, מתמטיקה, גיאוגרפיה…
קגב"ס (מנפנף ידו בביטול): כן, כן. מקצועות תומכי-לחימה עאלק. תשמע, תחליפו דיסקט, ותחליפו אותו מהר. מהיום… אתה רושם?
אליצור (פותח מחברת שורה אחת, כותב כותרת בעט אדום, קו תחתון, עושה שוליים, ומתחיל לכתוב).
קגב"ס: אז ככה, מהיום, חדל קשקשת. האיראני עם האצבע על הכפתור, החיזבאללונים מחממים את הגבול, וצה"ל צריך את הילדים האלה בחזית. תתחילו ללמד אותם ת'כלס: קורס חבלה, קורס צלפים, קורס לוחמה בשטח בנוי, קורס…
אליצור: תראה, אנחנו לא בדיוק שולטים בנושאים האלה.
קגב"ס: אין בעיה. אני מצוות לכל מורה מש"ק הדרכה מבה"ד 3, תוך שבוע אתם שוחים בחומר.
אליצור: יש בעיה אחרת.
קגב"ס: שפוך.
אליצור: הבעיה של הנערים והנערות היא לא חוסר ידע, אלא חוסר מוטיבציה.
קגב"ס: קבל תיקון. סגור שזה חוסר ידע. עם הידע באה המוטיבציה. אתה חושב שאני רציתי לפוצץ בתים בעזה לפני שלמדתי כמה זה קל? עם הניצחון בא התיאבון.
אליצור: לא, לא. הנערים חוששים. מסתובבות כאן כל מיני שמועות.
קגב"ס: איזה שמועות? הטרקטורון? זה לא הייתי אני, ובמילא הערבי הזה שנדרס היה שב"ח.
אליצור: תראה, זה קצת לא נעים. אני אפילו לא יודע מי הפיץ את השמועות האלה. במקרה עברתי במסדרון ושמעתי שני שמיניסטים מתלחשים.
קגב"ס: מה, מה, איזה שמועות?
אליצור: לפי השמועות, מתים בצבא.
קגב"ס (נאלם דום בתדהמה).
אליצור (מושך כתפיים בהצטדקות)
קגב"ס: לפי נתוני ממד"ה, שיעור ההתאבדויות בצה"ל ירד ב…
אליצור: לא, לא התאבדויות. מתים בקרב. נכנסים לסימטה, בחלון למעלה יושב חמאסניק עם רובה, והופ – כדור בראש. הנערים מודאגים.
קגב"ס (מתעשת, זועם): ומה? ברור שמתים בצבא! זה כל העניין, לא? איזה מין צבא צ'יקמוק זה שלא מתים בו? צה"ל עושה הכל כדי לפזר באופן שווה את החללים בין בתי הספר בכל עיר.
אליצור: טוב, הבעיה של הנערים זה לא שמתים יותר או פחות מהבית ספר הזה, אלא שמתים בכלל. כל העניין הזה של מוות בגיל 19 לא נראה להם.
קגב"ס: שלא לדבר על מטחי הכבוד בהלוויות… (עיניו מתל
חלחות בריגשה).
אליצור: בעיקר הנערות.
קגב"ס (ניעור): מה בעיקר הנערות?
אליצור: לא מתלהבות למות. וגם להרוג פחות מדבר אליהן.
קגב"ס: טוב, אני רואה שלא מבינים אותי בטובות פה. אתה יודע, שלפי התכנית של השר שלך, גדעון רובה-סער, אנחנו יכולים לפרסם את…
אליצור (מחוויר): לא, לא, רק לא את שיעורי הגיוס!
קגב"ס: ועוד איך יכולים. במיידי. שכל העיר תדע על הביזיונרים מתיכון "הנושרים". 23% גיוס בנים. פחחחח…
אליצור: אבל דווקא בזכאות לבגרות…
קגב"ס: אתה יודע כמה התגייסו בשנה שעברה בתיכון השכן שלכם, "הקוברים"? 89%! זה נוער! וגם כן, ה-11% שלא התגייסו זה כל החנאנות שה-89% דפקו להם מכות כל התיכון. צה"ל לא צריך אותם אלה, בלאי.
אליצור: התחלתי לומר שהתיכון שלנו הוא המוביל בעיר בציוני הבגרות בלשון ובמתמטיקה.
קגב"ס (מגלגל עיניו למעלה ושורק בשיעמום).
אליצור (מרכין ראש): אני מבין. אז כנראה שבאמת אין ברירה.
קגב"ס: אתה, מה אתה מלמד?
אליצור: גיאוגרפיה.
קגב"ס: אוקיי, אתה יכול להישאר. זה טוב לניווטים.
אליצור: אז מתי מתחילים?
קגב"ס: כבר התחלנו, הלמוּט. נעלנו את השערים כשנכנסנו. אין יציאות בלי פאס חתום מהרס"ר שלי נימני. תיגש לשביעיסטים שיעלו על מדים עד 4, ותביא את השמיניסטים לשער, שיעמיסו את כל הציודים, ואחרי זה יילכו להסתפר בחדר יועצת. מגורי בנות באולם הספורט, מגורי בנים מתחת כיפת השמיים. ארוחת ערב ב-7, כיבוי אורות ב-10, דיר בלאק שמישהו יתקרב לג'יפ שלי. השכמה ב-5 וחצי בבוקר, לחם קוטג' ותה, ב-7 שיעור פירוק והרכבה של מקלע מחלקתי, ב-8 וחצי מורשת קרב שלי על "עופרת יצוקה", ב-11 הרצאה של אסא כשר על "הצילצול הוא בשבילי: אתיקה צבאית בין כותלי הבית ספר". יש שאלות?
אליצור: לא, המפקד.
קגב"ס: טוּס.

תשתינו חופשי

הכנסת אישרה היום חוק שמרשה להשתין. אם לא ידעתם, להרבה ישראלים היה אסור להשתין מתי שבא להם, והם היו צריכים להשתין רק מתי שבא למעסיק שלהם. החוק החדש מחייב מעסיקים לאפשר לעובדים ללכת לשירותים כל אימת שירגישו צורך בכך.

אנחת רווחה גדולה. ואחריה, בושה מעיקה.

החוק אינו מבחין בין מתן שתן למתן צואה, ובכך מותיר ערפל משפטי מסוכן, שבלי ספק יעודד מעסיקים לפרש אותו באופן צר ונוזלי, ולא רחב ומוצק; קרי, להשתין מותר בלי אישור, לחרבן אסור. אם כן, השמחה עדיין מוקדמת, וידיה של ח"כ שלי יחימוביץ' עודן מלאות עבודה. את חוק שעות עבודה ומנוחה יהיה בעתיד צורך להרחיב לשעות עבודה ומנוחה, דקות ריקון מעיים ושלפוחית, שניות גיהוק והתגרדות, מיקרו-שניות התעטשות ובהייה בחלל, וכל שאר הפעילויות המאוסות שבאמצעותן מצמצמים עובדים את רווחי מעסיקיהם.

יחד עם זאת, זהו יום חגיגי לעובדים שעד כה נמנעה מהם גישה חופשית לשירותים. אני קורא לעובדים משוחררי השלפוחית, באשר הם, לחגוג את החופש החדש שמקנה להם החוק בהשתנה חופשית על המעסיקים שמנעו זאת מהם קודם לכן.

בהצדעה לביל מאהר

ביום שבו הוכרז ברק אובמה כזוכה פרס נובל לשלום 2009, הפגיזה אמריקה את הירח. בתזכורת המשעשעת הזאת פתח ביל מאהר את תכניתו השבועית, Real Time, המשודרת מדי יום ששי בלילה בערוץ HBO. מאהר לא הניח לצחוקים לגווע לפני שתקף את הקהל שלו בשאלה: איך נותנים פרס נובל לשלום לנשיא המנהל שתי מלחמות במקביל?

זהו ביל מאהר טיפוסי; ספקן, תוהה, מצחיק מאד, ותמיד פוליטי. מאהר הוא פנינה זוהרת בשמי הטלוויזיה האמריקאית, כבר יותר מ-15 שנה. לא שחסר בטלוויזיה הזאת הומור; סטנדאפיסטים ומנחי תכניות לילה שנונים יש בלי סוף. אבל מה שחסר כמו אוויר לנשימה הוא החיבור בין הצחוק למחשבה, כמו גם החיבור בין פאן טהור למבט מוסרי. התכנית של מאהר היא בועה של סאטירה פוליטית משובחת, שלא מסתפקת בירידות שגרתיות על התסרוקת האחרונה של כוכבות סיטקום או פליטות פה מביכות של שחקני פוטבול. מאהר נכנס בכל הנושאים הגדולים של הפוליטיקה – סחר נשק, תעשיות הפארמה, האוונגליסטים, זכויות של הומואים, רפורמת הבריאות – ואף פעם אינו חושש לרדת על הקהל עצמו. הוא מחזיר לסאטירה את טעם קיומה הטבעי, הקודם לכל: מכשיר לתיקון עצמי. בכך הוא ממשיך מסורת מפוארת, גם אם אקסקלוסיבית, של אמנים אמריקאיים כלני ברוס וג'ורג' קרלין.

בכל פעם שאני מבקר או שוהה בארה"ב אני ממהר לאתר את התכנית השבועית של מאהר. השם מתחלף, וגם הרשת, אבל הפורמט קבוע. בהתחלה, צרור בדיחות על אירועי השבוע, כמו בפתיחה טיפוסית של לטרמן או לנו. אומנם יותר פוליטי, אבל עדיין לא ממש מזהיר. אז, במעבר חד, מאהר מזמין את האורח הראשון לראיון. בדרך כלל יהיה זה פוליטיקאי או פקיד בכיר בוושינגטון שלאחרונה נתן דרור ללשונו והחל לחשוף את דעתו האמיתית על מה שמתרחש הרחק מעיני הציבור.

מאהר מוריד את כובע הליצן וחובש כובע עיתונאי חוקר. הוא מפגין ידע פרטני מאד – סטטיסטיקות של פשע, מהלכי הצבעה בקונגרס, מחזורי מסחר של תאגידים – ומנהל שיחה מרתקת עם המומחה התורן. לא פעם ולא פעמיים הוא יאמר בשפה ברורה, בוטה, את מה שהמומחה אינו מרשה לעצמו; לעולם לא יניח לנתונים להישאר "יבשים", ללא משמעות.

זה אולי מה שגורם לי להעריך אותו כל כך: מאהר אוהב עובדות, ואוהב לחשוב עליהן בעצמו. הנה שתי תכונות אנטי-אמריקאיות להפליא.

על הבוז האמריקאי לצרפת:

אחרי הראיון מאהר מקבץ את הפאנל השבועי שלו. ההרכב פחות או יותר קבוע: פוליטיקאי בעבר או בהווה, פרופסור מהאקדמיה או עיתונאי, וקומיקאי. כולם חייבים להיות חדי דיבור ומחשבה, ובדרך כלל, מה לעשות, הם יהיו בצד השמאלי של המפה (אף כי מאהר יודע לאתר רפובליקאים עם עמדות מקוריות בשלל נושאים). מאהר מתחיל להציב להם שאלות, על בסיס אוסף ציטוטים מלבב מן השבוע החולף. השיחות האלה מענגות גם בגלל שאין בהן שום מעצורים – פוליטיים או מיניים. מותר לומר הכל. גם כאן, מאהר לא מאכזב: בדרך כלל הוא יודע יותר מהפרופסור, מצחיק יותר מהקומיקאי.

השלב הבא הוא שלב ה"כאפות", או באנגלית, New Rules. מאהר מגיב באבחות קצרות וקטלניות על כל מיני תופעות אמריקאיות מגונות (החל מג'אנק פוד וכלה בדיוור פרסומי). הקטעים האלה כבר קיבלו חיים משלהם באינטרנט כציטוטים קלאסיים.

יש כמה נושאים שמאהר חוזר עליהם שוב ושוב, לא חושש להלאות את הקהל (מה ששוב מוכיח שהוא אמן פוליטי ולא בדרן): ההבלים המסוכנים של קיצוניות דתית (כל דת, לצורך העניין); חיבתו הגלויה למריחואנה והקמפיין להפוך אותה לחוקית; ופוריטניות מינית.

במלים אחרות: מאהר הוא אוהב חיים גדול, ושונא את כל שונאי החיים.

כדי להיחלץ מדימוי החסיד השוטה, אדגיש שלא כל מה שיוצא מפיו של מאהר נעים לאוזני. יש לו חולשה רכרוכית כלפי גיבורי מלחמה (בזמנו תמך בבוב דול) וקשה לקרוא לו איש שמאל קלאסי; הוא ליברטריאן יותר מאשר סוציאליסט. ועדיין, הוא משב רוח רענן באקלים התקשורתי האמריקאי.

על עשירים ובריאות של עניים:

מאז בחירתו של אובמה, הנושא המרכזי בתכניות של מאהר הוא רפורמת הבריאות. וליתר דיוק: איך אובמה והדמוקרטים התקפלו מכל ההבטחות החגיגיות שלהן ערב הבחירות, והגישו לסנאט הצעת חוק מדוללת ואנמית, שבעצם לא פותרת את בעייתם של 46 מיליון אמריקאים החיים ללא ביטוח בריאות. מאהר זועם (השאלה הקבועה שלו: "למה האמריקאים מאפשרים לתאגידי הביטוח והתרופות להתפרנס מן המחלות שלהם"?), ולא מפסיק לתקוף את הדמוקרטים, שלכאורה שולטים הן בבית הלבן והן בשני בתי המחוקקים.

זאת משמעותה של פעולה פוליטית: ביקורת על האחראים, שמייצגים אותך, ולא על איזשהו אויב מרושע – הרפובליקאים או תאגידי הביטוח והתרופות – שממילא אינו חייב לך דין וחשבון. לתשומת ליבם של כל מגיבי "אבל למה אתה לא מגנה את החמאס" וכד'.

5 הדקות האחרונות של התכנית, לאחר ה-New Rules, הן הדובדבן שבקצפת. מאהר כבר נינוח יותר, יושב בכיסא, ופונה ישירות לצופים. הוא נושא מעין נאום קטן, כתוב לעילא ולעילא, על נושא פוליטי אחד. הטקסטים האלה תמיד מושחזים ומעוררי מחשבה, ולמרות שמאהר נהנה בגלוי מפרצי הצחוק שמסביב, ניכרת בו איזו בעירה מוסרית פנימית; דחף גדול להבקיע אל הצופים ולנער אותם מאדישותם. אלו רגעים מרגשים, שהומור ורצינות נמזגים בהם, וגם תשוקה אמיתית של איש שכבר אינו צעיר להביא תיקון כלשהו, מזערי ככל שיהיה, למציאות המתסכלת שמסביבו.

על אמריקה כאומה של טפשים:

מודעת הכרות

בדואי הומו שמאלני, פולש בלתי חוקי על אדמתו

מחפש

אתיופית לסבית חד-הורית, תושבת עיירת פיתוח

לצורך כדור בראש ו/או דריסה.

בואי נחזיק ידיים בכיכר העיר. את השאר יעשה ההמון.

קמתי בבוקר והתנגדתי לכיבוש

[לרגל חגיגות ה-300,000]

קמתי בבוקר והתנגדתי לכיבוש.

מרחץ זעים. כל הלילה עבד מזגן "פרג" בחדר, ובכל זאת, כשהתרוממתי מכרית השינה של "פריד", גיליתי במרכזה כתם זיעה עגול.

אל תרחם על עצמך יותר מדי, רטנתי מול פרצופי הלא-מספיק-מוסרי במראה, בעודי שוטף אותו שוב ושוב, בסך הכל מצבך טוב. תחשוב על הפלסטינים בפחונים הלוהטים בדרום הר חברון. שום מזגן ושום כרית. קצת פרופורציות.

הזדקפתי וניגבתי פנים. עכשיו כבר הרגשתי טוב יותר. רענן יותר, צודק יותר.

הרבה משימות היום. לא היה לי זמן לארוחת בוקר. מזגתי מים מה"בריטה" לקומקום, הכנתי לי תה "עדנים" (חולה על הלואיזה שלהם), שתיתי אותו בשתי גמיעות, נעלתי אחרי את שני המנעולים בדלת, "מולטילוק" ו"ירדני", ורצתי במדרגות למטה.

בזמן האחרון אני כל הזמן חושב על הכיבוש, וכמה קשה לנו לדמיין מה עובר על הפלסטינים. נגיד, הקטע הזה של לחיות מאחורי חומה, שעה שעה, יום אחרי יום. בלתי נתפס, כל הבטון הזה סביבך. חשבתי על זה בדיוק כשדילגתי מעל הריצוף "אקרשטיין" החדש שעשינו בכניסה לבניין. היתה ישיבת ועד בית ואני התעקשתי על אקרשטיין. הכי פשוט ויפה.

אבל זהו, אני עובר דירה. לפני חודשיים התחתנתי, ואשתי הטרייה ואני החלטנו לפתוח דף חדש גם בנושא הדיור. אז התחלנו לחפש שכונות נחמדות באזור שלנו. בסוף מצאנו שתיים, והיום קבעתי לי פגישות עם סוכני מכירות.

(רק מסכנים הערבים שלא יכולים להתאחד עם אהוביהם בשטחים).

הפגישה הראשונה היתה עם נציג "דניה סיבוס". אין מה להגיד, בתים יפים, שכונה מכובדת. הוא דיבר ודיבר, ואני, שיצאתי מהבית על בטן ריקה, כל הזמן נישנשתי מה"בייגל את בייגל" שהיה בקערה על השולחן. בסוף אמרתי לו שאני צריך לישון על זה, ויצאתי החוצה.

נשארה לי עוד חצי שעה עד לפגישה השניה. בא לי רעיון: למה שאני לא אפנק את האשה שלי באיזו הפתעה? התחלתי להסתובב בקניון, מחנות לחנות. נורא התלבטתי אם לקנות לה בונבוניירה של "אופנהיימר" או ערכת טיפוח של "אהבה ים המלח". בסוף קניתי גם וגם. שתיהנה, כפרה.

ואז נזכרתי בפלסטינים בבקעה, שעושים להם טרנספר זוחל ולא מאפשרים להם לעבד את האדמות שלהם. בדיוק היה לי ויכוח על זה עם חבר בעבודה אתמול (עכשיו אני עובד ב"מוטורולה ישראל", אחרי שפיטרו אותי מ"מירס תקשורת". לא חשוב למה). מה הוא אומר לי, האדיוט? שיעבדו בבניין. שיגדלו עזים. אין, אנשים לא קולטים בכלל מה זה לחיות תחת כיבוש. כמה חופש הבחירה שלך מצומצם, כמעט לא קיים. אפילו מה לקנות אתה לא יכול לבחור.

כל העסק הזה הכניס אותי לדיכאון רגעי, והייתי חייב משהו מתוק. קפצתי לפיצוציה וקניתי לי חטיף חלבה "אחווה". אחלה שם. אין כמו ממתקים לקרב לבבות ולהשכין אחווה בין עמים.

מהון להון הגעתי לפגישה השניה, עם נציג חברת "אשדר". נו, מייד ראיתי שפה זה סטייל אחר. שטיחי "קיסריה" מקיר לקיר, לא בייגלה ולא חטיפים. הציע לי יין. שאלתי איזה יש? אמר לי "תשבי" או "ברקן". כבר מצא חן בעיני. הלכתי על "תשבי". היה כל כך טעים שקניתי בקבוק כזה אחר כך בדרך הביתה.

הקיצר, דיבר ודיבר, ואחרי שגמר, אמרתי לו שאני אישן על זה, ויצאתי החוצה.

ברחוב עברתי ליד מכולת והצצתי בכותרות הראשיות של העיתונים. בונים עוד שכונה במעלה אדומים, 600 יחידות דיור, וגם המאחז שפינו לפני שבוע, עלה שוב על הקרקע.

איזה ביזיון ההתנחלויות האלה. כולם פורעי חוק, תאמינו לי. שנים הממשלות שלנו משקרות לנו ולאמריקאים בפרצוף. יד אחת מושטת לשלום, ויד שניה בונה בלי הפסקה בשטחים. אני תמיד אמרתי שההתנחלויות הן המכשול העיקרי לשלום. לא יעזור כלום, חייבים לפנות את כולן. ובטח לא לבנות שם כל הזמן. הכי מצחיקים אותי כל ה"שמאלנים" שכאילו רוצים שלום, אבל ממשיכים להצביע "קדימה" או "עבודה". אין קשר בין השכל לידיים.

נראה לי אני אלך על הבית של "דניה סיבוס". אמנם הסוכן מכירות היה קצת מעיק, אבל אהבתי את הקטע של האבטחה. אתר הבנייה שלהם מאובטח כל הזמן, אין פורצים ואין גנבים. חברת "ארי אבטחה", אפשר לישון בשקט.

טוב, לא נשאר לי הרבה מה לעשות. החלטתי לחזור הביתה ולחכות לאשתי האהובה. בדרך חזרה עצרתי למלא דלק ב"דלק דור אלון" (שמתם לב שכבר לא מדברים על זה שעדיין אסור להכניס סולר לרצועת עזה? איך בדיוק הם מצפים שהפלסטינים ישקמו את החיים שלהם? על מה יעבדו הגנרטורים של הבתי חולים, על שמן זית? הורס אותי האיוולת הזאת של המנהיגים שלנו). הציעו לי כסאות ים של "כתר פלסטיק", במבצע. באמת בזול. העמסתי שלושה ונסעתי הביתה.

בבית לא היה לי מה לעשות. התיישבתי מול הטלוויזיה. עוד פעם המהומות באיראן. משהו על חרם צרכנים על "נוקיה", שסייעה לשלטונות לאתר מפגינים. כל הכבוד להם, באמת. החברות סלולר האלה עושות עלינו קופה בלי להתבייש. והכי נורא שברוב האזורים בגדה אין קליטה. כאילו מה, אם אתה פלסטיני אז לא מגיע לך לדבר בנייד? פשוט לא ייאמן. אתה עובר את שכם, או יורד ליריחו, וטק – לא קולטים.

פשוט לא קולטים.

קו פתוח: מומחה למשפט חוקתי עונה לשאלות המאזינים

– שלום, מי איתנו על הקו?
– אני מעדיף להישאר בעילום שם.
– בן מיעוטים?
– יליד הארץ.
– אומר 'בּיתה' במקום 'פּיתה'?
– נניח לזה. אני יכול לשאול את השאלה המשפטית שלי?
– בבקשה. תפאדל.
– הבנתי שלפי חוק הנכבה, מי שיביע אבל או צער ביום העצמאות יחטוף 3 שנים בפנים.
– אמת.
– ולפי חוק יהודית ודמוקרטית, מי שישלול את קיומה של מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית יחטוף שנה בפנים.
– אמת ויציב (מצמוצי עונג באולפן).
– עכשיו, אני שמעתי שמומחים למשפט קבעו, שחוק הנכבה סותר את ערכי היסוד של הדמוקרטיה. השאלה שלי, האם ח"כ אלכס מילר, מציע החוק, צפוי לחטוף 3 שנים בפנים?
– איך? למה?
– תראה. אותי לימדו בלוגיקה, ששלילה של קוניונקציה שקולה לדיסיונקציה של שלילות. כלומר, שלילה של "יהודית ודמוקרטית" שקולה ל"שלילה של יהודית" או "שלילה של דמוקרטית".
– נו?
– נו, ואלכס מילר שלל את קיומה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית. יותר מזה, החוק של אורלב מתייחס במיוחד למי שסביר שבשלילתו זו "יביא לאי נאמנות למדינה או לרשויות השלטון". ואין לי ספק שהחוק שלו יעורר הרבה מאד אי נאמנות למדינה, שכבר לא תהיה דמוקרטית אחריו.
– תראה, זה מעניין מאד, אבל שכחת דבר אחד.
– מה?
– בעגה המשפטית, "יהודית ודמוקרטית" פירושו "יהודית".
– מה זאת אומרת? לאן נעלמה ה"דמוקרטית"?
– לאן שכל המאזינים הנודניקים נעלמים. הלו, יש לנו עוד מאזין על הקו?
– כן, בוקר טוב.
– סבאח אל נור.
– אני דווקא יהודי.
– שמאלני, ערבי, מה זה חשוב. מה השאלה?
– השאלה שלי היא אם העונשים מצטברים או חופפים.
– כלומר?
– כלומר, נניח שביום העצמאות הבא, אני גם מתאבל וגם שולל.
– שולל "יהודית"?
– שולל "יהודית" ומתאבל על "ציונית". אני חוטף 3 שנים בפנים, או מצטבר, 4 שנים?
– זה תלוי. קודם כל, תבהיר לי איך אתה יכול להתאבל על משהו שאתה שולל את קיומו.
– אהה, כבר חשבתי על זה. קודם אני מתאבל, ורק אחר כך, כחלק מתהליך ההחלמה מן האבל, אני שולל.
– שולל "יהודית"?
– כן, כן.
– האם השלילה שלך תהיה כרוכה בהבעת בוז?
– יש לקוות. מוחטה הצידה זה נחשב בוז?
– עם רסס או בלי רסס?
– תראה, יש פה בעיה. אם עצם האבל על הקמת המדינה נחשב, בפני עצמו, ביטוי של שלילת קיומה, הרי שיש פה עודפות מסוימת. ומי שעובר על החוק הראשון, על כורחו עובר גם על החוק השני.
– במקרה זה העונשים יחפפו.
– אלא אם כן האבל והשלילה נתפסים כשני אקטים מנטליים נבדלים. נניח, כמו שאדם מתאבל על קברו של אדם יקר. קודם הוא מתייפח, אחר כך צועק "לא, לא!". אולי זה מה שהמחוקק ראה לנגד עיניו? ואז העונשים יהיו בהכרח מצטברים.
– השאלות רבות והזמן קצר. אני מודה לך על התסבוכת הזאת. יש לנו זמן לעוד מאזין אחד, בקצרה בבקשה.
– הלו?
– שלום. כלומר, תהליך שלום.
– יש לי שאלה בעניין היסוד הנפשי בחוק יהודית-דמוקרטית.
– כן?
– החוק אוסר על שלילה שכרוכה בבוז או שנאה.
– אכן.
– מה לגבי שלילה שכרוכה בחדווה ורינה? נגיד, אני הלחנתי שיר ששולל את קיומה של ישראל כיהודית-דמוקרטית, לפי המנגינה של "יש לנו תיש".
– אה…
– אתה יודע, שמח, קצבי כזה.
– חוקי.
– ואללה?
– כן, בתנאי שהשמחה יהודית והתיש ערבי. תודה רבה, זמננו תם.

לא תתאבל

"מטרת הצעת החוק היא להגביר את תחושת האחדות במדינת ישראל ולאסור קיום אבל בחג רשמי".

(ח"כ אלכס מילר מנמק את הצעת החוק להטיל 3 שנות מאסר בפועל על "ציון צער ואבל בהקשר של יום העצמאות") 

  

קצרצרי רחוב, יום העצמאות ה-62, שנת 2010

פקח אבלות: הי, אחמד, מה זאת הדמעה הזאת בזווית העין?
ערבי: לא לא, זה סתם, מהעשן של המנגלים.
פקח אבלות: מבסוט?
ערבי: חמדו-לאללה.

פקח אבלות: הי, אחמד, מה זה הדגל השחור הזה על המרפסת?
ערבי: לא לא, זה סתם, חצאית של אשתי.
פקח אבלות: ובן גוריון?
ערבי: תותח היה, אין עליו.

פקח אבלות: הי, אחמד, למה אתה יושב ולא רוקד עם פטיש פלסטיק?
ערבי: לא יכול. משותק מהכדורים של המשטרה באוקטובר 2000.
פקח אבלות: ומה עם הנככּה?
ערבי: שוּ נככּה? לא מכיר דבר כזה.

פקח אבלות: הי, אחמד, כיף לחגוג עם היהודים?
ערבי: מוכרחים, מוכרחים, להיות שמ-א-אח.
פקח אבלות: וכשיבואו המשאיות?
ערבי: נסתדר בערימות.

מכתב פרידה מאלכס

אלכס מילר היקר,

חטאתי, עוויתי, פשעתי. ביום העצמאות האחרון הייתי מדוכדך מאד, והקשבתי לשירים של ניק קייב. לא תליתי דגל במרפסת או על האוטו, ובמהלך טקס הדלקת המשואות, כהרגלי, הפלצתי קצובות. לא יכולתי לשאת זאת יותר, ועל מנת להגביר את האחדות בעם, החלטתי להתאבד בשריפה, ולתרום את שאריות גופתי המפוחמת להמוני עם ישראל המאוחדים, שזקוקים להרבה פחם בשביל המנגלים של יום העצמאות.

שלך,

שמאלני שרוף

 
(תודה לרחביה)

החזר הוצאות להורג

לכבוד                                                                                                13 במאי, 2009
אחמד רפיע, עזה

הנידון: החזר הוצאות להורג

ערבי נכבד,
 
בדיקת מצ"ח בעניינך העלתה את המסקנות הבאות. ב-3 לינואר השנה צה"ל ירה טיל על ביתך והרג את אמא שלך. למחרת נמלטת מן הבית, והשארת מאחור תיק, ובו כרטיס האשראי שלך. חייל צה"ל גנב את הכרטיס, וב-22 לינואר משך באמצעותו כסף ברמת גן ובבני ברק.

חקירת מצ"ח העלתה שהחייל שגנב את הכרטיס הוא זה שירה את הטיל על ביתך. לאחר שנודע לו שהרג את אמך, נקלע למשבר נפשי עמוק. הוא גמר אומר ללכת לטיפול פסיכיאטרי. מאחר שידו לא השיגה לממן טיפול כזה לעצמו, החליט לממן אותו מחשבון הבנק שלך. לשמחתנו, הבנק כיבד את העיסקה, אף כי ביתך כבר אינו עומד על תילו ואינו יכול לשמש בטחונות פיננסיים ליציבותך הכלכלית. רצ"ב חשבוניות על ארבע פגישות עם הפסיכיאטר, על סך 1,616.41 ש"ח.

בברכת סלאם עליכום,

מחלקת המ"ב ("הכי מוסרי בעולם")
מצ"ח

נ.ב.

הטיפול הצליח. החייל כעת מתכנן להפיק סרט על הטראומה שלו בעזה ולהקרין אותו בפסטיבל טרייבקה בניו-יורק. כידוע לך, עלויות ההפקה בימינו גבוהות מאד. אי לכך, ראינו לנכון להשאיר את כרטיס האשראי שלך בידי החייל.

שיחותינו עם מיטשל: פרקי פרוטוקול

השליח האמריקני ג'ורג' מיטשל בסבב שיחות אזורי

1.
מיטשל-פרס

מיטשל: ארה"ב תומכת בפתרון שתי מדינות לשני עמים.
פרס: יש עמים שסופרים מדינות, ויש מדינות שסופרות עמים.
מיטשל: איי בג יור פרדון?
פרס: מדינת ישראל מושיטה את ידה לשלום לכל שכנותיה. התפילה לשלום אף פעם לא משה משפתינו.
מיטשל: לא תוכלו לשבת בשטחים לנצח. העולם רואה את התמונות.
פרס: יש אנטישמיות בכל מקום ובכל זמן. זה אף פעם לא הפריע ליהודים לעשות מה שהם רוצים. אנחנו עם נהדר, מר מיטשל.
מיטשל: כן, עם מדינה משלו. מה בנוגע לעם הפלסטיני?
פרס: טרוריסטים בני עוולה, נמחץ את כולם. אבל ידנו מושטת כל העת לשלום. אבו מאזן בחור נהדר, באמת.
מיטשל: אז למה ניטרלתם אותו?
פרס: כי הוא תמך בשתי מדינות לשני עמים, מר מיטשל! אני מתפלא עליך. רוצה להציץ בהקדשה שעמוס עוז כתב  לי על הרומן האחרון שלו?
מיטשל: אייד בי דילייטד.

2.
מיטשל-נתניהו

מיטשל: ארה"ב תומכת בפתרון שתי מדינות לשני עמים.
נתניהו: האיראני מעשיר אורניום כל הזמן. אורניום איראני, אירניום אוראני.
מיטשל: כן, וושינגטון ערה לכך.
נתניהו: 7,000 צנטריפוגות.
מיטשל: כן.
נתניהו: מסתובבות כל הזמן.
מיטשל: איי נואו, איי נואו.
נתניהו: כמו פורפרה.
מיטשל: איי בג יור פרדון?
נתניהו: אן אקספרשן אין היברו. בכל מקרה, הממשלה שלי תפעל למען שלום כלכלי.
מיטשל: אני בספק אם זה יועיל.
נתניהו: בטוח יועיל. הם יוותרו לנו על האדמה, המים, החופש והבריאות שלהם. בתמורה, אנחנו ניתן להם להרכיב מעגלים מודפסים במחסום ארז. היי-טק, מר מיטשל.
מיטשל: ומדינה?
נתניהו: והטרור? טרר, טררר. טרור מטרטר, טור שלם של טרור, טרראם שלם, טרוריזציה גלובלית. רוצה סטק טרטר עם מרק טרטור?
מיטשל: כן, תודה. ממממ… דלישס.

3.
מיטשל-ליברמן

מיטשל: ארה"ב תומכת בפתרון שתי מדינות לשני עמים.
ליברמן: גם אני תומך.
מיטשל: אני שמח לשמוע.
ליברמן: כן, מדינת ישראל לעם היהודי, ומדינת השב"ס לכל מי שנגדו.
מיטשל: מי נגדו?
ליברמן: כנופית שלטון החוק, מובארק, מזוז, אחמדינג'אד וטיבי.
מיטשל: אני דיברתי על העם הפלסטיני.
ליברמן: ?
מיטשל: 3 מיליון פלסטינים שחיים בגדה המערבית ובעזה.
ליברמן: בלי אזרחות – אין נאמנות.
מיטשל: הם לא אזרחים של אף מדינה, מר ליברמן.
ליברמן: נו, אז למה שתהיה לי נאמנות כלפיהם?
מיטשל: אז מהו החזון המדיני שלך?
ליברמן: קודם ניקח את טהראן, ואז ניקח את נתאנז. וודקה?
מיטשל: הרבה קרח. תודה.

4.
מיטשל-ברק

מיטשל: ארה"ב תומכת בפתרון שתי מדינות לשני עמים.
ברק: אני אומר את האמת בפנים.
מיטשל: כן?
ברק: לא סחבק.
מיטשל: איי בג יור פרדון?
ברק: דרוש לנו אורך רוח, מר מיטשל. ונחישות, ודריכות, וחדות, ועוצמה. וגם 3 וחצי מיליארד דולר סיוע בטחוני, בבקשה.
מיטשל: וושינגטון לא מבינה למה המצור על עזה נמשך.
ברק: לא על הכל אפשר לדבר. אבל חשוב שתדעו: בעולם מוסרי הכי הצבא הוא צה"ל.
מיטשל: אין לנו ספק. אנחנו רק מודאגים מהסיכון להתלקחות נוספת.
ברק: אתה מתכוון הסיכוי. אסור לאבד תקווה.
מיטשל: לשתי מדינות?
ברק: מלחמות, מלחמות. ולמה רק שתיים? אם אולמרט יכול שתיים, ביבי לא יכול ארבע? שלא יטיפו לי מוסר. נכנסתי לממשלה הזאת בלב כבד, אבל באצבע קלה.
מיטשל: חשוב לטפח את התיאום הבטחוני עם אבו מאזן.
ברק: וואטאבר. רק תביאו עוד 30-40 פצצות מפצחות בונקרים. חומר משובח. רוצה לקפוץ לגג? הנוף מאקירוב הכי טוב בתל אביב. רואים עד כלא קציעות.
מיטשל: רעיון מצויין. אחריך.

5.
מיטשל-לבני

מיטשל: ארה"ב תומכת בפתרון שתי מדינות לשני עמים.
לבני: גם המנצחת בבחירות תומכת בזה.
מיטשל: הקואליציה של ביבי וליברמן?
לבני: לא, הקואליציה של ציפי ולבני. ברור לי שמגיעות לנו שתי מדינות. אחת לציפי ואחת ללבני. לא יהיה שלום בלי זה, והגיע הזמן להתפכח מחלומות העבר.
מיטשל: אני שמח שמצאתי איתך שפה משותפת.
לבני: הפלסטינים רק צריכים להבין שהם לא ישיגו כלום עם טרור. או בלעדיו.
מיטשל: איי בג יור פרדון?
לבני: שתי מדינות? כן. לשני עמים? כן. מתי? לא.
מיטשל: בכל זאת, הממשלה שכיהנת בה הפרה את תנאי מפת הדרכים ובנתה אלפי יחידות דיור חדשות בשטחים.
לבני: אבל נפגשתי עם אבו מאזן ואבו עלא כל שבוע, כמו שעון, לא? אח, השתיקות האינסופיות האלה…
מיטשל: גברת לבני, ארה"ב כבר לא רואה במו"מ יעד בפני עצמו. היעד הוא חלוקת הארץ בין שני העמים.
לבני: אתה טועה. היעד הוא להוכיח שאני בעד שתי מדינות לשני עמים, וביבי לא. מבחינתי, היעד הושג. בא לך להחליף חליפות? תשב עליך מצויין, השמנת שלי.  
מיטשל: חשבתי שלעולם לא תשאלי.