קטגוריה: מעבדת השפה האנושית

כולנו יודעים להבחין, באופן אינטואיטיבי או באופן מודע, בין המבנה של יחידה לשונית, כמו למשל המשפט, לבין המשמעות שלה. קחו לדוגמה את המשפטים הבאים:
 
1. אישה צעירה הפחידה את הילד.
2. הילד נתן את הכדור לאישה צעירה.
 
משמעותם של הצירופים השמניים "הילד" ו"אישה צעירה" זהה בשני המשפטים. אבל תפקידם התחבירי, כמובן, שונה. ב-(1) "הילד" הוא מושא ישיר, ומופיע עם סמן היחסה הישירה "את". ב-(2) הוא הנושא. "אשה צעירה" הוא הנושא ב-(1), אך המושא העקיף ב-(2), שמופיע עם היחסה העקיפה "ל-". קיים קשר הדוק, כמובן, בין התפקיד התחבירי לתפקיד הסמנטי, והוא מוכתב על ידי הפועל. כמושאו של "הפחיד", הילד ב-(1) מובן כמי שנמצא במצב רגשי מסויים (קרי, פחד). כנושא של "נתן", לעומת זאת, אין הילד מחוייב להימצא במצב רגשי מסויים. כל שנדרש הוא פעולה רצונית מצידו (שיכולה להתרחש תוך כדי פחד, חיבה, עליצות וכיוב'). שימו לב שהתפקיד הסמנטי של האשה הצעירה "דליל" הרבה יותר: בשני המשפטים, אין הכרח שהיא פועלת במכוון או אפילו נמצאת במצב מנטלי כלשהו. הנושא של "הפחיד" יכול להיות כל דבר שהוא; המושא העקיף של "נתן", לעומת זאת, חייב להיות בן-אנוש, או לפחות עצם מואנש (כמו בובה). הסימון "#" מציין "משמעות סוטה" (אנומליה סמנטית).
 
3. הצעקות הפחידו את הילד.
4. # הילד נתן את הכדור לצעקות.
 
חלק חשוב מן הידע הלשוני שלנו, אותו ידע שאגור במוחנו במעין דקדוק מנטלי, הוא תורת המשמעות, או בקיצור, סמנטיקה. הסמנטיקה צריכה, בין השאר, להסביר את ההבדל בין התקינות של (2) לחריגות של (4): העובדה שקיימות מגבלות משמעות מסויימות על המושא העקיף של "נתן". היא גם צריכה להסביר מדוע פעלים מסויימים דורשים מושא (ישיר או עקיף) ואחרים לא (כוכבית מציינת משפט בלתי אפשרי):
 
5. גיל התעטש. 
6. גיל היכה את יוסי.
7. * גיל היכה.
 
בעוד ש"התעטש" הוא פועל עומד, שאינו לוקח מושא ישיר, "היכה" הוא פועל יוצא, שדורש מושא ישיר. גם העובדה הזאת היא, ביסודו של דבר, סמנטית. אירוע התעטשות מחייב משתתף אחד (קרי, המתעטש), בעוד שאירוע הכאה מחייב שני משתתפים (קרי, מכה ומוכה).

ראינו, אם כן, שבהקשר של משפטים פעליים, הסמנטיקה חייבת לייצג שני סוגי מידע. האחד, כמה משתתפים הכרחיים כלולים באירוע; והשני, מהן המגבלות הסמנטיות על משתתפים אלה (כגון, בן אנוש, שרוי במצב רגשי וכיוב'). הבלשנים מכנים את התיאוריה הסמנטית הכללית של עובדות אלה תיאוריית "מבנה הארגומנט" של הפועל. "ארגומנט" בהקשר הזה הוא מונח טכני, בלי כל קשר לוויכוח או לריב. הארגומנטים של הפועל הם בפשטות המשתתפים ההכרחיים באירוע שהפועל מציין. הפועל "הפחיד" לוקח שני ארגומנטים – גורם החווייה, והחווה עצמו (ראה (1)); הפועל "נתן לוקח שלושה ארגומנטים – מחולל הפעולה, העצם הניתן והיעד המקבל (ראה (2)).

עד כה ראינו שהתחביר והסמנטיקה הולכים "יד ביד". במלים אחרות, יש זיקה טבעית בין התפקידי התחבירי של ארגומנט מסויים (למשל, מושא עקיף) לבין התפקיד הסמנטי שלו (למשל, יעד מקבל). אבל העניינים לא כל כך פשוטים. במצבים מסויימים, התחביר והסמנטיקה לא חופפים, אולי אפילו מתגוששים. אלו מצבים מעניינים ביותר, משום שהם חושפים את האופי המורכב והמודולרי של הידע הלשוני שלנו. להלן נבחן דוגמה אחת כזאת.
 
8. רינה הציעה לגיל לעשות דיאטה.
9. רינה נתנה לגיל לעשות דיאטה.
 
מהו מבנה הארגומנט של "הציע"? נראה שהוא לוקח שלושה ארגומנטים – המציע, מקבל ההצעה, וההצעה עצמה. מה באשר ל"נתן"? על פניו, נראה שאין כל הבדל עקרוני בינו לבין "הציע". סביר להניח שגם הוא לוקח שלושה ארגומנטים – נותן הרשות, מקבל הרשות, והפעולה המורשית.

אלא שעיון קרוב יותר בתכונותיהן של שני פעלים אלה מגלה הבדלים מעניינים:
 
10. רינה נתנה למים לטפטף.
11. # רינה הציעה למים לטפטף.
12. רינה נתנה לזה לקרות.
13. # רינה הציעה לזה לקרות.
 
נראה שהמושא העקיף של "הציע" כפוף למגבלות חמורות יותר מאשר זה של "נתן". בעוד שהראשון חייב להיות בן-אנוש, האחרון אינו חייב. בעצם, אם חושבים לעומק על המשמעות של (12), מגלים שהארגומנט "לזה" אינו מקיים קשר סמנטי הכרחי עם "נתנה". מ-(12) כלל לא משתמע שרינה נתנה משהו ל"זה" (להבדיל מ-(2), שבו כן משתמעת פעולת נתינה לאשה הצעירה). מה שרינה נתנה, או איפשרה, ב-(12) זה האירוע בכללותו – "לזה לקרות". מכאן נוכל לשער, שמבנה הארגומנט של "נתן" ב-(10) וב-(12) הוא בעצם בינארי, ולא טרנארי (משולש), כמו של "הציע". "נתן" במקרים אלה פשוט מציין יחס בין ארגומנט אחד (מי שמאפשר) לארגומנט שני (מה שמאופשר).

הוכחה ניצחת להשערה שלנו מגיעה משילובם של ניבים כבולים במבנים הללו. בניבים כמו "הקרח נשבר" או "הכביסה המלוכלכת יצאה החוצה", הנושא איננו מקבל משמעות רגילה (לא מדובר כאן על קרח או כביסה אמיתיים), אלא משמעות מושאלת, הכבולה לניב המסויים שבו הוא מופיע. ברגע שהקשר הסמנטי בין הפועל לנושא נשבר, המשמעות המושאלת (האידיומטית) הולכת לאיבוד.
 
14. הקרח עלול להישבר / הכביסה המלוכלכת עלולה לצאת החוצה.
15. # הקרח מסוגל להישבר / # הכביסה המלוכלכת מסוגלת לצאת החוצה.
 
שימו לב ששם התואר "עלול" אינו שובר את הקשר הסמנטי בין הנושא שלו לבין שם הפועל שאחריו, בעוד ש"מסוגל" עושה זאת. הפירוש היחידי שמתאפשר ב-(15) הוא פירוש מילולי, לא אידיומטי, שמייחס יכולות פנימיות לקרח או לכביסה המלוכלכת. כעת שימו לב לכך שמשמעותם של ניבים אלה נשמרת גם אחרי "נתן":
 
14. רינה לא נתנה לקרח להישבר בפגישה הראשונה.
15. הוועדה לא נתנה לכביסה המלוכלכת לצאת החוצה מחשש לשערורייה.
 
העובדה שהמשמעות הניבית נשמרת כאן (אך לא אם נחליף את "נתן" ב"הציע") מוכיחה שהמושא העקיף של "נתן" במבנים אלה איננו ארגומנט סמנטי שלו, אלא של שם הפועל המופיע אחריו. באופן דומה, הנושא התחבירי של "עלול" ב-(14) הוא למעשה ארגומנט סמנטי של שם הפועל, לא שלו.

הנה, אם כן, מצב עניינים מוזר ולכאורה פרדוקסלי: המנגנון התחבירי שלנו משייך שם עצם במשפט לפועל אחד, ואילו המנגנון הסמנטי שלנו משייך אותו לפועל אחר. התחביר והסמנטיקה מושכים בשני כיוונים מנוגדים – וראה זה פלא, המערכת לא קורסת. ניתן להסיק מכך שהתחביר והסמנטיקה הם שני מנגנונים נפרדים בדקדוק. אומנם הם מקיימים קשרי-גומלין הדוקים, אך בכל זאת מתעקשים על ריבונות נפרדת, כל אחד בממלכתו שלו.

ההסבר המדעי, על-פי תפיסה פופולרית אחת, מנסה להעמיד את הלא-נודע על הנודע. כלומר, לקחת תופעה לא מוכרת ולתת לה הסבר במונחים של חוקים או עקרונות מוכרים. אף שיש גרעין של אמת בתיאור הזה, יש לא פחות, ואולי יותר, אמת בתיאור ההפוך: המדע מעמיד את הנודע על הלא-נודע. מהו הנודע? נתוני תצפית, "חומר הגלם", התופעות עצמן. מהו הלא-נודע? העצמים והעקרונות הסמויים, שאינם ניתנים לתצפית ישירה. כך למשל מוסברת התופעה הנגישה לחושים של הגיאות והשפל באמצעות כוח בלתי נגיש לחושים – הכבידה – הפועל בהתאם לחוקים מתמטיים הנמצאים לחלוטין מחוץ לעולם ההתנסות החושית. היישים התאורטיים המכוננים של המדע המודרני – שדה אלקטרומגנטי, קווארקים, הכוחות היסודיים בטבע ועוד – כולם "בלתי נודעים" במובן הבסיסי ביותר. "החומר שממנו עשוי העולם", אמר פעם פיסיקאי נודע, "הוא חומר המחשבה".

לאמיתו של דבר, רוב אנשי המדע הם ריאליסטים גמורים. מה שהם מכנים "יישים תיאורטיים" – רק משום אי היכולת לצפות בהם ישירות – קיימים לדידם לא פחות מגוש בטון או חריץ גבינה. העדויות לקיומם של יישים כאלה הן בהכרח עקיפות, אך אין בכך פגם מהותי; עדות עקיפה מוחצת עדיפה על עדות ישירה רופפת. חושי יכולים לשכנע אותי שניצב מול עיני עץ מלבלב, בעוד שבעצם כל מה שהרשתית שלי קולטת הוא דימוי שהופק במציאות וירטואלית. לעומת זאת, חושי עיוורים לחלוטין לשטף חלקיקי הנייטרינו שעובר דרכי ברגע זה, ואף על פי כן, יש אינספור עדויות עקיפות לאמיתותו הוודאית של שטף זה.

עם התפתחותו של מדע הבלשנות, היה זה אך טבעי שגם בו יצוצו, במהלך הזמן, יישים תיאורטיים. מהו יש תיאורטי בבלשנות? אלמנט דקדוקי מסויים, שאין עדות ישירה לקיומו. כיוון שהעדות הישירה בשפה (המדוברת) היא הקיום הצלילי, הפונטי, אנו מדברים על אלמנטים דקדוקיים נעדרי קיום פונטי; הם שם, אבל לא הוגים ולא שומעים אותם.

איך יודעים שהם שם? כמו בכל תחום מדעי אחר, באמצעות עדויות עקיפות. נביט עכשיו על אלמנט אחד כזה, ונציג שני טיעונים שמאששים את קיומו.

פעלים לא מעטים מסוגלים לקחת משלים פסוקי, שהפועל בו נושא נטייה או לא נושא נטייה. צורת הפועל הלא נטוי נקראת "שם הפועל", או צורת המקור. בזוג המשפטים הבא ממוסגר המשלים של הפועל העיקרי בסוגריים.
 
1. הבמאי החליט [שהוא מצלם את הסרט במדבר].
2. הבמאי החליט [לצלם את הסרט במדבר].
 
הפסוקית עם הנטייה ב-(1), "שהוא מצלם את הסרט במדבר", כוללת נושא – כינוי הגוף "הוא". כינוי גוף זה יכול (אך לא חייב) להתייחס חזרה לשם העצם "הבמאי", כך שהמשפט מובן "הבמאי החליט שהוא, הבמאי, מצלם את הסרט במדבר". במקרים כאלה, נכנה את שם העצם הראשון "מזהה", ונסמן את יחס הזהות הרפרנציאלית בינו לבין כינוי הגוף באמצעות קו תחתון.

שימו לב שפסוקית המקור ב-(2) "לצלם את הסרט במדבר" איננה כוללת נושא. ואף על פי כן, היא מתפרשת באופן דומה מאד לפסוקית ב-(1): "הבמאי החליט שהוא, הבמאי, מצלם את הסרט במדבר". כאן, חשוב לציין, יחס הזהות הכרחי, לא רק אפשרי.

אך כאן מתעוררת שאלה: זהות בין מה למה? המבנה התחבירי הגלוי של (2) מכיל נושא אחד – "הבמאי". יחד עם זאת, מבחינה סמנטית, ברור שיש כאן שני נושאים: נושא אחד לפועל "החליט", נושא שני לפועל "לצלם", והם מקיימים זהות רפרנציאלית: הראשון הוא המזהה של השני. זוהי הרמה הסמנטית, רמת המשמעות. אבל ראינו כבר ברשימה קודמת שהיחס בין הסמנטיקה לתחביר איננו חד-משמעי. לא כל אלמנט סמנטי ממופה לאלמנט תחבירי, וגם לא להיפך.

זוג הדוגמאות ב-(2)-(1), אם כן, מעורר שאלה מעניינת: האם הנושא הסמנטי המובלע של "לצלם" ב-(2), מיוצג גם באופן תחבירי? האם יש לו קיום תחבירי, מעבר לקיום הסמנטי? במלים אחרות, האם המשלים הפסוקי ב-(2) מכיל מעין כינוי גוף בלתי-נראה (ליתר דיוק, בלתי-נשמע), המקביל בתפקידו ל"הוא" במשלים הפסוקי ב-(1)? אם התשובה חיובית, הרי שנקרה על דרכנו יש תיאורטי דקדוקי – אלמנט חסר קיום פונטי, אך בעל קיום תחבירי וסמנטי מוצק. אכן, יש לא מעט סיבות להניח, במקרה הזה, שפסוקיות מקור כדוגמת זו שב-(2) מכילות נושא תחבירי בלתי נשמע – או בעגה הבלשנית, "נושא ריק". נתבונן בשני טיעונים המבססים מסקנה זו.

הזכרנו קודם ששם עצם יכול לשמש מזהה לכינוי גוף במשפט, כפי שמתפקד "הבמאי" ביחס ל"הוא" ב-(1). בדומה לכינויי גוף, גם כינויים הדדיים, כמו "אחד את השני", "זה לזה" וכיוב', יכולים להתייחס למזהה קודם במשפט. למעשה, כינוי הדדי מחייב מזהה, בעוד שכינוי גוף אינו מחייב.
 
3. רינה הזמינה אותם.
4. * רינה הזמינה אחד את השני.
5. גיל ורינה הזמינו אחד את השני.
 
לכינוי הגוף "אותם" ב-(3) אין מזהה דקדוקי; הוא מתפרש בהתאם להקשר השיחתי שבו הוא נאמר. הכינוי ההדדי "אחד את השני", לעומת זאת, מחייב מזהה, ברבים ולא ביחיד, מה שמסביר את הניגוד בין (4) ו-(5). שימו לב כעת שכאשר יש לכינוי גוף מזהה דקדוקי, הוא יכול להיות מפוצל בין שני שמות עצם נפרדים. בניגוד לכך, המזהה של כינוי הדדי חייב להיות שם עצם רציף אחד (שיכול להיות מורכב משני שמות עצם מחוברים ב-ו' החיבור, כמו ב-(5)).
 
6. רינה הציעה לגיל את העוגיות שלהם.
7. * רינה הציעה לגיל את העוגיות אחד של השני.
8. רינה הציעה לילדים את העוגיות אחד של השני.
 
כינוי הגוף "הם", המוכל בכינוי השייכות "שלהם" ב-(6), מתייחס למזהה מפוצל – הצירוף של "רינה" ו"גיל", שני שמות עצם בלתי רציפים במשפט. שימו לב שאפשרות כזאת אינה קיימת ב-(7); למעשה, (7) לא רק חסר פשר, אלא גם לא דקדוקי. משפט (8) משמש כבקרה; הוא מראה לנו שהבעיה ב-(7) היא אכן הפיצול של המזהה של הכינוי ההדדי. ברגע שהמזהה הוא שם עצם אחד, ברבים, הבעיה נפתרת.

ננסח את מסקנות הדיון עד כאן כדלקמן:
 
9. המזהה של כינוי גוף יכול, אך המזהה של כינוי הדדי אינו יכול, להיות מפוצל (כלומר, צירוף של שני שמות עצם לא רציפים).
 
כעת נחזור למשפטים שמכילים פסוקיות מקור. הדוגמה הקריטית היא (10), וקיימות שתי אפשרויות לנתח אותה מבחינה תחבירית – (11) או (12):
 
10. גיל הציע לרינה לעזור אחד לשני.      
11. גיל הציע לרינה [לעזור אחד לשני].    
12. גיל הציע לרינה [ X לעזור אחד לשני].           
 
ראשית, (10) מוכיח שניתן להציב כינוי הדדי בתוך פסוקית מקור, גם אם אין שום שם עצם ברבים במשפט. מהו המזהה של הכינוי ההדדי? לפי (11), זהו הצירוף של שמות העצם הבלתי רציפים "גיל" ו"רינה". כזכור, אפשרות זאת נפסלה על בסיס (7), שהצדיק את התנאי ב-(9). נותרת אם כן אפשרות הניתוח ב-(12): פסוקית המקור מכילה נושא תחבירי "ריק", לא נשמע, שמסומן כ-X. נניח ש-X הוא מעין כינוי גוף. נושא זה הוא המזהה של הכינוי ההדדי "אחד לשני"; ומכיוון שהוא כינוי גוף, המזהה שלו, בתורו, יכול להיות מפוצל – הצירוף של "גיל" ו"רינה".

בקצרה, אנו טוענים שהמבנה התחבירי של (10) הוא (12), המקביל לחלוטין ל-(13):
 
13. גיל הציע לרינה [ שהם יעזרו אחד לשני].       
 
נניח שמישהו מכחיש שקיים נושא תחבירי בפסוקית המקור ב-(10). אזי מוטל עליו להסביר כיצד יכול המזהה של הכינוי ההדדי במשפט זה להיות מפוצל, בסתירה ל-(9). נניח שמישהו מכחיש את התקפות של (9); אזי מוטל עליו להסביר מדוע לא ייתכן מזהה מפוצל ב-(7). נראה כי ההנחה שפסוקית המקור מכילה נושא ריק היא היחידה שמתיישבת עם כל העובדות. הנה כי כן, טיעון חזק, גם אם עקיף, לקיומו של יש תיאורטי דקדוקי.

הטיעון השני נסמך על הגיון דומה. הביטו במשפטים הבאים:
 
14. היא אמרה שהם נפגשו ב-6.
15. * היא אמרה שהוא נפגש ב-6.
16. היא אמרה שהוא רצה להיפגש ב-6.
 
פעלים מסויימים, כמו "נפגש" (בהופיעו ללא צירוף היחס "עם…"), מחייבים נושא ברבים; מכאן הניגוד בין (14) ל-(15). מה שמעניין ב-(16), הוא שאותו פועל שלא התיר ב-(15) נושא ביחיד, מופיע במשפט שבו הנושא הגלוי היחידי הוא ביחיד. מדוע כינוי הגוף "הוא" "מתנגש" עם הפועל "נפגש" ב-(15) אך לא עם שם הפועל "להיפגש" ב-(16)? התשובה המתבקשת היא שהנושא של "להיפגש", בעצם, איננו "הוא", אלא נושא ריק, סמוי, בתוך פסוקית המקור. ההוראה של נושא זה מכילה את המזהה "הוא", אך אינה זהה לו; ניתן לייצג זאת כך:
 
17. הוא רצה [ X (=הוא ואחרים) להיפגש ב-6].
 
גם כאן, ללא התיווך של X, הנושא הריק בפסוקית המקור, קשה להבין כיצד מתיישב הנושא הגלוי "הוא" עם הפועל "להיפגש". דוגמאות כמו (16) מעוררות שאלות מעניינות ביותר אודות יחס הזיהוי בין הנושא הגלוי לנושא הריק, שלא כאן המקום לבררן. כמו (10), גם (16) היא דוגמה פשוטה שהשלכותיה מרחיקות לכת. שתיהן מדגימות יפה את הכורח לייחס לדוברי השפה ידע של מבנים תחביריים מופשטים, שבנויים בין השאר מיישים תיאורטיים לחלוטין לא טריביאליים.

בין לינגיוס הבלשן לסקפטיוס הספקן, כפי שנרשם מפיהם בצהרי יום אביב באתונה

 

סקפטיוס: ראו מי זה מתקרב לעברי על שביל הגן, אם זה לא לינגיוס ידידי משכבר הימים!
לינגיוס: בוקר טוב לך סקפטיוס, הנבון והטוב שבידידי. וכי גם אתה יצאת ליהנות מזיו השמש ומן הפריחה המבושמת בגן עירנו?
סקפטיוס: הו לינגיוס, אותי לא תוליך שולל. לא שוחר טבע אתה, ואינך מחפש את חברתם של שוחרי טבע.
לינגיוס: אכן, בוחן כליות ולב אתה, סקפטיוס.
סקפטיוס: ברור לי, מהטיית ראשך, ומן הזיק המתרוצץ בעיניך, שיצאת אל הגן במטרה הרגילה שלך: לצוד לך עובר אורח תמים לשיחה מעמיקה.
לינגיוס: הממ… טוב, האמת ש…
סקפטיוס: אף מילה נוספת. העניין גלוי וברור כשמש הזאת הקופחת על ראשנו. אך מכיוון שעיתותי בידיי, ומזמן כבר לא ציחצחתי חרבות של מילים, אשמח למלא את תפקיד הקורבן התורן.
לינגיוס: קורבן, סקפטיוס?
סקפטיוס: וכי איך אחרת ייקרא למי שמפקיר את עצמו בידי לינגיוס, הערום מנחש השדה, אמן הטיעון וההיסק, מי שמסוגל לכשף בכוח מילותיו את הגרוע שבאויביו, לכרוך סביבו באיטיות את קורי ההיגיון המצמית, ואז לנעוץ בו את דקירת הארס האחרונה, הסופית, שמותירה את הקורבן מעולף חושים, נכנע ומתמסר?
לינגיוס: הו סקפטיוס, אל נא תפריז בתיאורים סנטימנטליים, כדרכו של רומנטיוס. הלא אתה יודע שאין לי עניין ב"ציחצוח חרבות" וב"כשפים" למיניהם. האמת, אותה גבירה שאין מושלה, היא הורתי היחידה, ואליה אחתור כל ימי.
סקפטיוס: מי שמדבר על רומנטיוס… מילא. נעזוב את הגינונים וניגש למעשים. אני רואה שאתה מעוניין בשיחה על נושא חשוב ונוקב. על מה אתה מעוניין לשוחח?
לינגיוס: מדוע שאלת "על מה אתה מעוניין לשוחח"?
סקפטיוס: מה זאת אומרת "מדוע"? כי אני חפץ לדעת על מה אתה מעוניין לשוחח.
לינגיוס: לא הבנת אותי, סקפטיוס יקירי. כוונתי היתה, מדוע שאלת את שאלתך כפי ששאלת אותה? מדוע ניסחת אותה כך ולא אחרת?
סקפטיוס: וכי איך היה עלי לנסח אותה? עדיין איני מבין אותך, לינגיוס.
לינגיוס: ראה, אני מצטט את דבריך מלפני חצי דקה: "אני רואה שאתה מעוניין בשיחה על נושא חשוב ונוקב. על מה אתה מעוניין לשוחח?". במשפט הראשון, משפט חיווי, השתמשת במילה "שיחה". במשפט השני, משפט שאלה, החלפת אותה במילה "לשוחח".
סקפטיוס: ומה בכך? הריני להודיעך, לינגיוס מכובדי, שאני נוהג לעשות כך כל הזמן. משנה מלים ממשפט אחד למשנהו. גרוע מכך: כל חברי הטובים עושים זאת, חבורה מופקרת שכמותנו.
לינגיוס: תמיד הערכתי את שנינותך, סקפטיוס. אך הרשה לי להזכיר לך את עקרון היסוד של רודפי האמת באשר הם, שהוא…
סקפטיוס: זוכר, זוכר. "אין דבר פחות מובן מאליו מן המובן מאליו".
לינגיוס: בדיוק. ובהקשר הנוכחי, המובן מאליו הוא המלים שבוקעות מפינו מבלי משים. תרשה לי להציג לך את הבעיה באמצעות דף הפפירוס הזה?
סקפטיוס: בבקשה. כאשר אבדתי, אבדתי.
לינגיוס: ארשום כאן ארבעה משפטים, מתוכם שניים שאמרת – משפטים (2) ו-(3) – ושניים שלא אמרת – משפטים (1) ו-(4).

1. אתה מעוניין לשוחח על נושא חשוב ונוקב.
2. אתה מעוניין בשיחה על נושא חשוב ונוקב.
3. על מה אתה מעוניין לשוחח?
4. * על מה אתה מעוניין בשיחה?

סקפטיוס: לינגיוס, אני בספק גדול שדוגמה (4) ראויה להיקרא "משפט". לא רק שאני לא אמרתי אותה, קשה לי לדמיין שמישהו בכלל יגיד משהו כזה.
לינגיוס: מהיר כתמיד, סקפטיוס. הקדמת אותי. זוהי בדיוק המשמעות של הכוכבית במשפט (4): היא מציינת שזהו משפט בלתי אפשרי בשפה שלנו, עברית.
סקפטיוס: משונה מאד, שני פילוסופים יווניים מפטפטים בעברית. מכל מקום, אני כבר הבנתי על מה אתה מעוניין לשוחח: על בלשנות.
לינגיוס: מודה באשמה. ובעניין העברית, סקפטיוס, בעצם הדבר פחות משונה ממה שנדמה לך. שכן גם אם היינו מדברים יוונית עתיקה, משפט (4) היה בלתי אפשרי בשפתנו. או כמו שהבלשנים אומרים – לא דקדוקי. בעצם, למיטב ידיעתנו, בשום שפה בעולם לא ניתן לשאול שאלה כמו (4). זו שאלה בלתי אפשרית.
סקפטיוס: באמת? מעניין מאד. אבל מה זה אומר, בעצם?
לינגיוס: רגע, סקפטיוס, אתה כבר ממהר למסקנות. אני עוד טורח לעורר את השתאותך מן העובדות. אמור לי סקפטיוס: מנין אתה יודע ש-(4) לא דקדוקי?
סקפטיוס: מה פירוש? זה פשוט לא משפט בעברית. אף אחד לא מדבר ככה. מן הסתם זאת הסיבה שניסחתי את שאלתי בצורת משפט (3).
לינגיוס: אכן כך, סקפטיוס. אבל אני שואל שאלה עקרונית, שנוגעת לידיעה הלשונית שלך, אשר זוג המשפטים (4)-(3) רק מדגים אותה. אני שואל איך אתה יודע שיש משפטים שאפשר לומר בשפתך, ואילו אחרים אי אפשר? על מה מתבססת האבחנה הזאת, שהיא לכאורה כה ברורה מאליה?
סקפטיוס: הממ… אני מודה שאף פעם לא ממש התעמקתי בשאלה הזאת. אולי, לינגיוס, התשובה טריביאלית? תכופות אני מוצא שהפילוסופים חופרים וחופרים בשעה שהתשובה מונחת מתחת אפם.
לינגיוס: הנח לפילוסופים וחזור אל הבלשנים. אודה לך אם תאיר את עיני מה מונח מתחת לאפי.
סקפטיוס: ובכן, לינגיוס, אני מניח שהידיעה שלי כי משפט (4) אינו אפשרי בעברית, או כדבריך לא דקדוקי, נעוצה בפשטות בעובדה שמעולם לא שמעתי אותו, לא כילד ולא כמבוגר, נהגה בסביבתי.
לינגיוס: אם כך, הרשה לי להוסיף משפט נוסף לפפירוס שלנו:

5. בעודן פוסעות בנכלוליות לאורכה של ההיפותזה, נדהמו שתי הגחמות לגלות שלושה עשר חלומות ירוקים, חסרי צבע בעליל, שהיו מוטלים על צידם כמו הוכחות גיאומטריות שאיש לא ליקק מעודו.

סקפטיוס: אה, תפסת אותי. אף פעם לא שמעתי את משפט (5)…
לינגיוס: ואף על פי כן אתה יודע, בוודאות גמורה, שאין בו כל רבב דקדוקי.
סקפטיוס: דמיון פרוע יש לך, לינגיוס.
לינגיוס: הבט, סקפטיוס, בניגוד בין (4) ו-(5). מצד אחד (4) – משפט קצר, כמעט זהה לחלוטין למשפט דקדוקי, (3), אבל לא דקדוקי בעליל. ומצד שני (5) – משפט ארוך ומפותל, לא דומה לשום משפט ששמעת בחייך, ואף על פי כן – דקדוקי לחלוטין.
סקפטיוס: אני מסכים, למרות שמעולם לא היה עולה על דעתי להגות את (5).
לינגיוס: גם בדעתי לא, עד לרגע שבו נזקקתי למשפט כמוהו, מה שמוכיח שהוא בכל זאת אפשרי. וזאת בניגוד למשפט (4), שפשוט איננו אפשרי בעברית. יתירה מזאת: את משמעותו של (4) לא קשה לנחש – זו פשוט המשמעות של (3). בעוד שמשמעותו של (5) מעורפלת מאד, אם בכלל ניתנת להבנה. מכאן ניתן להסיק, שדקדוקיות איננה תלויה במשמעות; משפטים מסויימים פשוט אפשריים, ואחרים אינם אפשריים, בין אם משמעותם סבירה, מוזרה, או אפילו לא קיימת.
סקפטיוס: אכן.
לינגיוס: אני גם בטוח, סקפטיוס, שכל דובר עברית יסכים לתיאור הזה, ויבחין מיד בהבדל הדקדוקיות בין (4) ל-(5).
סקפטיוס: אני מניח שהצדק עמך.
לינגיוס: והרי הסכמת אתי, שלא אתה ולא אף דובר אחר של עברית, מן הסתם, נחשף אי פעם למשפט (5). אם כך, החידה נותרה בעינה: לפנינו שני משפטים שלא שמענו מעולם עד לרגע זה, (4) ו-(5). אחד מהם דקדוקי, והשני אינו דקדוקי. מכאן, שהשיפוט הלשוני שלנו…
סקפטיוס: … אינו יכול להתבסס על הכרות מוקדמת עם המשפטים. לגזור מסקנות גם אני יודע, לינגיוס. אך נדמה לי שניתן לשנות את ההיפותזה הראשונית שלי – הנאיבית, ללא ספק – כך שהחידה שלך תבוא על פתרונה.
לינגיוס: כולי אוזן.
סקפטיוס: אומנם לא שמענו את המשפט הספציפי (5), אך שמענו משפטים דומים לו, או בעלי מבנה דומה. ומהם למדנו שניתן ליצור משפטים כאלה בעתיד. לעומת זאת, מעולם לא שמענו משפטים דומים ל-(4), ועל כן לא ניתן להכליל מניסיון העבר למשפט כמו (4).
לינגיוס: אתה מבין, סקפטיוס, את ההשלכות של טענתך החדשה? הלא (5) הוא רק דוגמה אחת. והלא הסופרים שלנו ממלאים עמודים שלמים במשפטים ארוכים ומתפתלים. ידוע לי אף על סופר אחד מסויים שמסוגל להתחיל משפט בעמוד אחד ולסיים אותו חמישה עמודים לאחר מכן.
סקפטיוס: לצערי, גם אני מכיר את המושכים ומושכים בעט, ולא חדלים.
לינגיוס: תסכים אתי שקשה יהיה לטעון שאנו שופטים את המשפטים בספרים אלה כדקדוקיים רק משום ששמענו דומים להם בעבר.
סקפטיוס: ייתכן ששמענו משפטים בעלי מבנה דומה.
לינגיוס: אודה לך אם תסביר לי למה אתה מתכוון ב"מבנה". ומתי שני משפטים הם בעלי מבנה דומה, למרות שהאחד אורכו חמש מלים והשני חמישה עמודים.
סקפטיוס: אני מודה, לינגיוס, שאין לי מושג איך מגדירים מבנה של משפט. אני לא בלשן.
לינגיוס: אין לך מושג מודע שכזה, אך וודאי שיש לך מושג לא מודע של מבנה. שהרי אותו מושג לא מודע של מבנה משמש אותך, כדבריך, בהשוואת משפטים מוכרים ולא מוכרים.
סקפטיוס: כפי הנראה.
לינגיוס: שהרי אם תשאל בלשן מקצועי מהו המבנה של משפט (5), הוא ימטיר עליך מבול של מונחים כמו שיעבוד דקדוקי, שם הפועל, פסוקיות זיקה, מבנה ארגומנט וקטגוריות ריקות.
סקפטיוס: אני אעמיד פנים שלא שמעתי את הסלט הזה שיצא לך מהפה.
לינגיוס: הוא שאמרתי. הידיעה הלשונית שלך, ושל כל דובר, מבוססת על עקרונות דקדוקיים לא מודעים – מה שאתה כינית "מושג של מבנה" – והם מושא מחקרו של הבלשן. אתה אומנם לא תזהה אף אחד מן העקרונות שהבלשן מגלה, ואף על פי כן, אתה כבר יודע אותם, באופן מובלע, ולמעשה יודע אותם בצורה מושלמת, בעוד שהבלשן עדיין נאבק לגלותם.
סקפטיוס: אבל מה פירוש הביטוי "ידיעה לא מודעת"? כיצד זה אפשרי? הלא כל דבר שידוע לי, מניה וביה גם מודע לי. אם אני יודע ששמך לינגיוס, מן ההכרח שאני גם מודע לכך, לא?
לינגיוס: האם אתה טוען שידיעה לא מודעת היא בלתי אפשרית?
סקפטיוס: לא רק בלתי אפשרית מבחינה אמפירית, אלא גם מבחינה לוגית טהורה!
לינגיוס: אמור לי סקפטיוס, אתה הולך לפעמים לישון?
סקפטיוס: כמובן שכן, אך אם אתה רומז שאני לא מספיק עירני עכשיו…
לינגיוס: לא, לא. ואמור לי עוד דבר: כשאתה ישן, האם אתה יודע ששמי לינגיוס?
סקפטיוס: איך אפשר לענות על כך?
לינגיוס: ממה נפשך, סקפטיוס, האם אתה מתאר לעצמך שכל עוד אתה ער, אתה יודע ששמי לינגיוס, אבל ברגע ההירדמות פורחת ממך ידיעה זו ונעלמת אל האין, ומספר שעות לאחר מכן, ברגע יקיצתך, שוב צצה לה ידיעה זו בראשך, היישר מן האין? וכיוצא בזה בשאר הידיעות שלך. במלים אחרות, האם אתה משער בנפשך שבזמן השינה אינך יודע דבר? והלא לפחות לנשום אתה עוד יודע!
סקפטיוס: אני מודה שזו תהיה השקפה אבסורדית.
לינגיוס: כלומר, גם בשנתך אתה יודע ששמי לינגיוס.
סקפטיוס: כן.
לינגיוס: ויחד עם זאת, אינך מודע לידיעה זו בזמן שנתך.
סקפטיוס: וכיצד אהיה מודע? אני ישן!
לינגיוס: מכאן, סקפטיוס, שידיעה ומודעות אינן חופפות, ובפרט, תיתכן ידיעה לא מודעת.
סקפטיוס: הצדק עימך.
לינגיוס: ועל כן לא תתקשה לקבל כעת שגם הידיעה הלשונית שלך היא מן הטיפוס הזה.
סקפטיוס: איני מוצא פגם בהגיונך, אך עדיין נראה לי מוזר שאיני מודע למלים שבוקעות מפי.
לינגיוס: הו, ודאי שאתה מודע למלים עצמן. אך אינך מודע לתהליך צירופן זו לזו, למנגנון התחבירי. תרשה לי
לתת לך אנלוגיה.
סקפטיוס: בבקשה.
לינגיוס: בוא נחשוב על יכולות קוגניטיביות אחרות שלנו. ראייה, למשל. ידוע לנו שמדובר במערכת מורכבת להפליא, החל מן הגירוי האלקטרומגנטי שמפעילים הפוטונים על הרשתית, דרך השדרים החשמליים שמועברים בתאי העצב, עבור בניתוח הדימוי החזותי לפי פרמטרים של קווים, בהירות, תנועה וכדומה, בקורטקס הראייה שלנו, ועד להרכבת שני הדימויים הדו-ממדיים שמגיעים משתי העיניים לכדי תמונה תלת-ממדית אחת. כל התהליך המסובך הזה, בעצם, מתרחש באופן אוטומטי, מתחת לסף המודעות.
סקפטיוס: והנמשל?
לינגיוס: הנמשל הוא היכולת הלשונית שלך: מורכבות מופלאה, שמסתתרת מתחת לפני שטח פשוטים למראה, נעדרי מודעות עצמית.
סקפטיוס: אז אני די חכם, בסך הכל, לא?
לינגיוס: חכם מאד, סקפטיוס, ומשום כך אני נהנה מחברתך. אך זה מחזיר אותי לשאלה הראשונית שלי: מנין לך החוכמה הזאת? כיצד רכשת את הידיעה הלא מודעת הזאת, האינטואיטיבית, שמאפשרת לך להבחין בין משפטים אפשריים ולא אפשריים? הסכמנו כבר שהכרות מוקדמת עם המשפטים אינה הסבר מתקבל על הדעת.
סקפטיוס: הסכמנו.
לינגיוס: והסכמנו גם שאותה ידיעה שלך חייבת להכיל עקרונות דקדוקיים, מופשטים למדי, שמגדירים ומנבאים אילו מבנים אפשריים בשפה ואילו אינם אפשריים.
סקפטיוס: הסכמנו.
לינגיוס: אם כך, מנין הידיעה הזאת?
סקפטיוס: אני מודה, לינגיוס, שאני לא מבין מה כל כך מסתורי כאן. נניח שיש לי ידיעה לא מודעת של עקרונות דקדוקיים. מנין יש לי אותה? אני משנה כעת, באופן מינימלי, את התשובה הראשונית שלי. לא מן המשפטים ששמעתי, אלא מן המבנים של המשפטים ששמעתי.
לינגיוס: אל נא תקצר רוחך, סקפטיוס, אני רק מנסה להבין את דבריך. אם הבנתי נכונה, אתה טוען כעת שבמהלך היחשפותך לאלפי ומיליוני משפטים בימי חייך, הצלחת לחלץ מהם, איכשהו, "מושג של מבנה". את המבנים שהיו נוכחים במשפטים אלה סיווגת – באופן לא מודע – כמבנים דקדוקיים. כעת, כל שעליך לעשות, בפוגשך משפט חדש, הוא לחלץ גם מתוכו את המבנה, ופשוט לבדוק: האם המבנה הזה כבר הופיע בעבר, הרי שהמשפט דקדוקי, ואם לא – הוא איננו דקדוקי.
סקפטיוס: בדיוק כך, לינגיוס. הצלחת לפרק לחלקיקים את הטענה שלי, לא ברור לי לשם מה, אבל דייקת בכל הפרטים.
לינגיוס: שתי קושיות לי אליך. האחת, כיצד בדיוק "מחלצים" מבנה של משפט? נחזור לזה מיד. השניה, שעליה אני מבקש ממך להשיב, היא מדוע לא נפגשת מעולם במבנים לא דקדוקיים?
סקפטיוס: מה זאת אומרת? כי הם לא דקדוקיים! אתה הוא זה שהגדיר "לא דקדוקי" כ"בלתי אפשרי". וכיצד אפשר לפגוש משפט בלתי אפשרי? האם לעת זקנה קפצה עליך חיבה לפרדוקסים, לינגיוס?
לינגיוס: לא ולא. אני שואל, מדוע המבנים שאינם אפשריים אינם אפשריים? הרי מדובר באי-אפשרות אמפירית, לא לוגית. נחזור רגע למשפט (4). הוא יכול היה להיות דקדוקי, ממש כמו (3), ובכל זאת איננו. למה? תשובתך היתה: כי מעולם לא נתקלנו במשפט בעל מבנה דומה. שאלתי כעת היא: למה לא נתקלת במבנה דומה? הרשה לי להניח שתשובתך כעת תהיה – כי משפט (4) אינו דקדוקי לא רק עבורנו, אלא גם עבור כל הדוברים שאי פעם נחשפת אליהם, ודוברים אלה מעולם לא הגו משפטים בעלי מבנה דומה.
סקפטיוס: קראת את מחשבותי.
לינגיוס: אך תשובה זו רק הודפת את החידה דור אחד אחורה. מדוע כל הדוברים שאי פעם נחשפת אליהם לא הגו משפטים בעלי מבנה דומה לזה של (4)? מן הסתם, כי הם עצמם לא נחשפו…
סקפטיוס: אני רואה לאן אתה מוביל. הסתבכתי ברגרסיה אינסופית.
לינגיוס: לצערי, כן. וממילא, המדע אינו מסתפק בהסברים הסטוריים בנוסח "כך היו הדברים תמיד". עבור המדע, המציאות שהולידה את המציאות העכשווית טעונת הסבר לא פחות ממנה.
סקפטיוס: אם כך, תן לי לנסות כיוון אחר. אולי העקרון המסביר את הידיעה הלשונית איננו קשור לחשיפה מוקדמת, אלא ללימוד והוראה. פשוט לימדו אותנו איך מדברים נכון, ולכן איננו עושים טעויות כמו (4), ומיד מזהים אותן כטעויות כשמישהו אחר הוגה אותן.
לינגיוס: מי לימד אותנו?
סקפטיוס: ההורים, הגננת, המורים בבית-הספר.
לינגיוס: סקפטיוס יקירי, הרשה לי להזכיר לך מהי בדיוק אותה ידיעה לשונית שאותם אנשים היו אמורים ללמד אותך. מדובר בעקרונות דקדוקיים מופשטים למדי, לא בכללי נימוס לשוני כגון "לא אומרים איחס על אוכל". לשם הדגמה, העיקרון שפוסל משפטים כמו (4) ניתן לניסוח כך: אין להוציא רכיב תחבירי מתוך צירוף שמני. האם מישהו אי פעם לימד אותך את העיקרון הזה?
סקפטיוס: לא זכור לי. אמי עליה השלום אומנם היתה מוהלת כמה סוגי שמנים זה בזה, אבל "צירוף שמני" לא עלה על דל שפתיה.
לינגיוס: ואיך יעלה? זהו מונח טכני של בלשנים. העקרון עצמו, למעשה, התגלה רק לפני פחות מ-40 שנה, מה שלא הפריע לדוברי עברית – וכאמור, לדוברי כל השפות האנושיות – לציית לו הרבה לפני שהתגלה. גם תפוחים נהגו ליפול מטה מן העצים הרבה לפני שחוק הכבידה התגלה ונוסח.
סקפטיוס: אבל לינגיוס ידידי, הרי זו השוואה מופרכת. התפוח מציית לחוקים פיזיקליים, חיצוניים לו לגמרי. בעוד שלפי דבריך, אנחנו מצייתים לחוקים דקדוקיים-פסיכולוגיים שמצויים בתוך ראשנו!
לינגיוס: הצדק איתך, ההבדל שריר וקיים. אך האם הוא באמת משנה את התמונה? היתרון היחידי שיש לנו על התפוח, הוא האפשרות לדמיין מה היה קורה אלמלא היינו כפופים לחוקים השולטים בנו. כך שאנו יכולים לדמיין משפטים לא דקדוקיים, כמו (4), בעוד שהתפוח אינו יכול לדמיין תנועה שמפירה את חוק הכבידה. ויחד עם זאת, בשעה שאנו מדברים זה עם זה, אנו כפופים לחוקי השפה, לא פחות מאשר התפוח שכפוף לכבידה.
סקפטיוס: איני מבין למה אתה חותר.
לינגיוס: אמור לי סקפטיוס: האם מישהו לימד את התפוח ליפול מטה?
סקפטיוס: אתה ודאי מתלוצץ. כמובן שלא.
לינגיוס: אם כך, מה גורם לך לחשוב שמישהו לימד אותך לדבר?
סקפטיוס: אה, לפעמים אתה פשוט מרתיח את דמי. רק משום שאני, הקטן והדל-ממעש, לא הצלחתי לחשוב על מנגנון שילמד את תורת הדיבור לילדים, לא אומר שאין מנגנון כזה בנמצא.
לינגיוס: מובן שלא. אך לא די בעצם היתכנותו הלוגית של מנגנון כזה. צריך להראות שהוא אכן מסוגל ללמד אותך את העקרונות הלא מודעים של שפתך, ולא רק מסוגל – אלא עושה זאת בפועל. בהיעדר הצעה קונקרטית כזאת, מוטב להמשיך הלאה.
סקפטיוס: טוב, אני מודה שמאד לא סביר להניח שהורי או מורי הם אלה שלימדו אותי עקרונות דקדוקיים כמו זה שמסביר את (4). אבל ברור שמשהו אודות השפה שלי למדתי מהם.
לינגיוס: אין ספק בכך. את אוצר המלים הראשוני שלך רכשת מתוך חשיפה לדיבור של מבוגרים, וחלקו דרך הוראה מפורשת. מישהו הצביע לידך על כדור ואמר: "זה כדור". זה בלתי נמנע, ולו רק משום שבכל שפה יש שמות שונים לעצמים, לפעולות ולמצבים. לא נולדנו עם הידיעה שכדור מכונה "כדור". אבל ענייננו כאן, סקפטיוס, הוא לא במלים עצמן, אלא בדקדוק, וליתר דיוק בתחביר: אותו מנגנון מנטלי שמאפשר לך לצרף מלים באינספור דרכים, חלקן חדשות לגמרי, ומדריך את השיפוטים הדקדוקיים שלך.
סקפטיוס: אם לא לימדו אותי את המנגנון הזה, אולי פיתחתי אותו לבדי?
לינגיוס: כלומר, אתה מעלה את האפשרות שהגעת אל העקרונות הדקדוקיים הלא מודעים שלך בכוחות עצמך?
סקפטיוס: למה לא? הרי אני מסוגל ללמוד דברים לא פחות מורכבים: פילוסופיה, מתמטיקה, מוזיקה. אולי גם הידיעה הלשונית שלי היא פרי לימוד עצמי.
לינגיוס: אשמח לבחון את האפשרות הזאת. רק אמור לי זאת, סקפטיוס: כיצד בדיוק לימדת את עצמך דקדוק?
סקפטיוס: בוא נניח את ההסבר הפשוט ביותר, שתמיד יש להעדיפו. כלי לימודי ראשוני במעלה הוא האנלוגיה. אדם רואה דוגמה א', וגוזר ממנה גזירה שווה לדוגמה ב'.
לינגיוס: כלומר, שמעת משפטים מסויימים, וגזרת מהם גזירה שווה למשפטים חדשים.
סקפטיוס: אכן.
לינגיוס: אתה עדיין זוכר, סקפטיוס, שהמשימה הזאת מחייבת אותך להיות מסוגל "לחלץ" מבנה מתוך משפט, שכן העקרונות הדקדוקיים מנוסחים במונחי מבנים כלליים, לא במונחי משפטים ספציפיים.
סקפטיוס: זוכר.
לינגיוס: ויכולת זו, יכולת החילוץ, גם היא חלק מן הידיעה הלשונית שלך?
סקפטיוס: כמובן.
לינגיוס: יוצא, סקפטיוס, שעל מנת לשפוט האם משפט ב' דקדוקי, יש צורך בידיעה לשונית, שמאפשרת אנלוגיה ממשפט קודם א'. בעוד שכדי להיעזר במשפט א' לצורך אנלוגיה, יש לחלץ ממנו קודם כל את המבנה שלו; אלא שחילוץ זה, כדבריך, נשען על ידיעה לשונית מוקדמת, שגם אותה, אין מנוס, צריך לרכוש בדרך האנלוגיה.
סקפטיוס: שוב הסתבכתי במעגל קסמים?
לינגיוס: אני חושש שכן.
סקפטיוס: מה עושים?
לינגיוס: נראה לי שאין מנוס מן המסקנה, שגם אם חלק מן הידע הלשוני שלך נרכש בדרך האנלוגיה, לא ייתכן שכולו כזה. חייב להיות חלק בסיסי יותר, מוקדם יותר, שלא נרכש באמצעות אנלוגיה, ושעצם קיומו מאפשר את הפעלתה.
סקפטיוס: אם כך, אתה מודה שלפחות חלק מן הידע הלשוני שלנו מקורו באנלוגיה?
לינגיוס: לא הודיתי בכך, סקפטיוס. הדבר טעון הוכחה. כידוע לך, לא מעט רעיונות שמקורם בשכל הישר מצאו את מקומם בפח האשפה של המדעים. המשיכה האינטואיטיבית שלנו לאנלוגיה היא מין "שכל ישר" שכזה. למעשה, קל להראות שרעיון האנלוגיה מעורר יותר בעיות משהוא פותר.
סקפטיוס: כיצד?
לינגיוס: הבט, כבר רביעיית המשפטים שלנו (4)-(1) מהווה טיעון נגד רכישת שפה באנלוגיה. אך כדי שלא לשעמם אותך, נבחן אולי דוגמאות חדשות.
סקפטיוס: בבקשה, הפפירוס כולו שלך.
לינגיוס: הבט במשפטים הבאים:

6. סוקרטס ניקה את השולחן מהאבק.
7. סוקרטס ניקה את האבק מהשולחן.
8. סוקרטס ניקה את השולחן במטלית.
9. * סוקרטס ניקה את המטלית בשולחן.

סקפטיוס: רגע, לינגיוס. משפט (9) איננו ממש בלתי אפשרי. הוא אפשרי תחת התרחיש – המוזר ביותר, אומנם – שסוקרטס משתמש בשולחן כדי לנקות מטלית.
לינגיוס: דק אבחנה כתמיד, סקפטיוס. אבל שים לב שתרחיש מוזר שכזה איננו נחוץ ב-(7). למעשה, (6) ו-(7) הם שווי-משמעות, בעוד שהמשמעות של (8) כלל איננה אפשרית ב-(9); רק המשמעות המוזרה שתיארת אפשרית שם.
סקפטיוס: אני מסכים.
לינגיוס: במלים אחרות, (9) לא דקדוקי תחת התרחיש הנורמלי, שבו סוקרטס משתמש במטלית לניקוי השולחן. והשאלה היא למה.
סקפטיוס: אני מקווה שאתה לא שואל אותי, לינגיוס. למיטב ידיעתי, סוקרטס לא ידוע בהרגלי ההיגיינה שלו.
לינגיוס: שים לב, סקפטיוס, מה תנבא כאן תאוריית האנלוגיה שלך. נדמה לעצמנו ילד קטן ששומע לראשונה את המשפטים (6) ו-(7). הילד מבחין – לא במודע, כמובן – שמילת היחס 'מ-' יכולה להחליף את מיקומה בין שני המושאים, מבלי שינוי במשמעות; פעם היא מופיעה לפני "האבק", ופעם לפני "השולחן". מודרך על-ידי האנלוגיה, הילד יכול בקלות להסיק את הכלל: כאשר הפועל "ניקה" מופיע עם שני מושאים, ניתן להחליף את מיקומה של מילת היחס בין שני המושאים, בלי שינוי במשמעות.
סקפטיוס: אני חושב שהבנתי, למרות שאני חייב להודות שהמונחים הבלשניים האלה די מייגעים.
לינגיוס: מה שרק מגביר את ההשתאות שלנו לנוכח ביצועי הילד, הלא כן? אך תראה מה קורה כעת. הילד שומע את משפט (8). מצוייד בכלל, שהופק על דרך האנלוגיה מן הזוג (7)-(6), הילד מסיק: ניתן להעביר את מילת היחס 'ב-' מן "המטלית" ל"שולחן". אך התוצאה, אבוי, היא (9), שאינו דקדוקי.
סקפטיוס: נו?
לינגיוס: מה נו? אף ילד לא אומר משפטים כמו (9), סקפטיוס! וגם אם מישהו אומר אותם, הוא אינו מתכוון לתאר בהם את התרחיש של (8), שבו המטלית מנקה את השולחן. והשאלה אליך היא זאת: אם אנלוגיה היא כלי הבניין העיקרי של הידע הלשוני שלנו, מדוע איננו מבצעים אנלוגיות כאלה? כיצד אנו יודעים להימנע מאנלוגיות שמייצרות משפטים לא דקדוקיים?
סקפטיוס: כנראה שלא מפעילים אנלוגיות בצורה עיוורת. ישנן איזשהן מגבלות שמונעות אנלוגיות לא רצויות.
לינגיוס: כלומר, הידע הלשוני שלנו חייב להכיל לא רק יכולת לבצע אנלוגיות, אלא גם מגבלות על יכולת זו.
סקפטיוס: מן הסתם.
לינגיוס: ותאמר לי, סקפטיוס, מגבלות אלה – מנין באו?
סקפטיוס: אל תגיד לי. לא בדרך האנלוגיה…
לינגיוס: הגיון ברזל, סקפטיוס. כך שתיאוריית האנלוגיה הולכת בדרך כל בשר, נאספת אל אבותיה – תיאוריית ההכרות המוקדמת עם המשפטים, ותיאוריית הלימוד וההוראה מבחוץ.
סקפטיוס: לינגיוס, מכשף ארור שכמותך. מה אתה רומז? שיש לנו ידע לשוני עשיר ומופשט ולא מודע, שמקורו סתום ומסתורי? הוא פשוט צץ לו כך בראשנו משומקום? הצטרפת למיסטיקונים, ידידי?
לינגיוס: הכיצד, סקפטיוס? מה הוכחנו עד כה? שאין מקור חיצוני סביר לידע הלשוני שלנו, נכון?
סקפטיוס: נכון.
לינגיוס: ושגם "לימוד עצמי" אינו מקור סביר, נכון?
סקפטיוס: נכון.
לינגיוס: האם נובע מכך שאין מקור סביר בכלל לידע הלשוני שלנו?
סקפטיוס: הממ… טוב, נותרה עוד אפשרות, מסתורית לא פחות, והיא שמקורו של הידע הוא פשוט אנו. הוא מצוי בנו מלכתחילה, טבוע בנו מלידה.
לינגיוס: יפה אמרת. ומדוע תקרא לאפשרות זאת מסתורית?
סקפטיוס: משום שתשובה כזאת סותמת את הגולל על הניסיון להבין מנין בא הידע הזה.
לינגיוס: האומנם? אני מחזיר אותך לדוגמה שנתתי ממערכת הראייה שלנו. מערכת חישובית מורכבת, הכפופה לחוקים קשיחים ופועלת באופן אוטומטי. או למשל – היכולת הבסיסית שלנו ללכת, להניע את הרגליים בתיאום מושלם, להפעיל מערכת שרירים ומפרקים מסובכת, לשמור על שיווי משקל וכדומה. גם היא כפופה לחוקים ביו-מכאניים, וגם היא אוטומטית לגמרי.
סקפטיוס: ובכן?
לינגיוס: מה מקורן של "ידיעות" אלה? האם מישהו לימד אותך לראות, סקפטיוס? ללכת?
סקפטיוס: עזרו לי ללכת, כתינוק.
לינגיוס: וגם עזרו לך לדבר, באמצעות גירויים מילוליים. אבל אף אחד לא ישב איתך והסביר לך איך להפעיל את המערכת המוטורית המסובכת של רגליך, ממש כפי שאף אחד לא ישב איתך והסביר לך איך להפעיל את המערכת הדקדוקית המסובכת שבראשך.
סקפטיוס: אני מסכים.
לינגיוס: ועדיין, משום מה, טבעי לך להניח שידיעת ההליכה טבועה בך מלידה, בעוד שידיעת הדיבור היא נרכשת. ולא עולה על דעתך לכנות בתואר "מסתורית" את האפשרות שידיעת ההליכה היא מולדת, כפי שכינית את האפשרות שידיעת השפה היא מולדת.
סקפטיוס: אך מה נותר עוד לעשות אחרי שמניחים שהמערכת מולדת? זה נשמע כמו סוף הסיפור.
לינגיוס: כלל וכלל לא. זו תחילתו של סיפור אחר, מרתק עד מאד. כמו כל מערכת ביולוגית, חוקרים את המבנה הפנימי שלה, האינטראקציה עם מערכות שכנות, ההסטוריה האבולוציונית שלה, הבסיס הגנטי, ועוד ועוד. רק לאחרונה התגלו, במשפחות עם ליקוי שפה תורשתי, שני גנים שאחראים בין היתר על התפקוד הלשוני.
סקפטיוס: לינגיוס יקירי, אתה שוכח שהגנים יתגלו יותר מאלפיים שנה אחרי מותנו.
לינגיוס: הנוקדנות תהרוג אותך יום אחד, ידידי. שמא נמשיך לצעוד לעבר הפינה המוצלת ההיא?
סקפטיוס: בשמחה. יש לי עוד הרבה נושאים חשובים שאני מעוניין בשיחה על.
לינגיוס: סקפטיוס, נדמה לי שהתחלת לדבר במשפטים לא דקדוקיים.
סקפטיוס: גם אותך עוד תהרוג הנוקדנות, לינגיוס, גם אותך.

במערכת מודולרית כמו מערכת הדקדוק, שכל חלקיה פועלים במשולב, מתעוררות באופן טבעי שאלות "ממשק"; כלומר, שאלות הנוגעות לתקשורת בין המודולים השונים. כיצד מתקשרים המורפולוגיה והתחביר, או הסמנטיקה והתחביר? שאלה מרכזית שמעסיקה בלשנים זה כמה עשורים, היא עד כמה "אוטונומי" התחביר. במלים אחרות, איזה חלק מן הכשירות התחבירית שלנו אינו תלוי ואינו מותנה בכשירויות לשוניות אחרות, לדוגמה, הכשירות הסמנטית. דרך אחרת לשאול זאת היא: לאילו תכונות סמנטיות, אם בכלל, התחביר רגיש? באיזה ידע סמנטי, אם בכלל, הוא משתמש?

ניתן לדמיין תשובות שונות לשאלה זו. תשובה אחת, שהיתה פופולרית מאד לפני כ-40 שנה, היתה שהתחביר אוטונומי לגמרי. תשובה אחרת, בעלת שורשים הסטוריים קדומים יותר, גורסת שכל התחביר "פרזיטי" על הסמנטיקה, ובעצם אין לו קיום עצמאי. בין שני הקטבים הללו פרוש מגוון של עמדות ביניים. תזת "האוטונומיה של התחביר" היתה עמדה רדיקלית מאד בזמנה, שעוררה התנגדות רבה, אך בפועל הוכיחה עצמה כעמדה פורייה: במאמץ לאשש או להפריך אותה, התגלו עובדות רבות ונוסחו עקרונות דקדוקיים שונים, שהראו שאכן התחביר, במידה לא מעטה, אינו תלוי בסמנטיקה. יחד עם זאת, במהרה הובן שאי אפשר להחזיק בגירסה הרדיקלית הראשונית, שכן קיים אוסף תכונות סמנטיות, מצומצם אבל אוניברסלי, שמשפיע ישירות על התחביר.

כיצד מגלים את אוסף התכונות הללו? איך מתחילים? אפשר אולי למנות את כל התכונות הסמנטיות שנראות לנו רלבנטיות. נחשוב על תכונות של שמות עצם, פעולות או טענות:
 
1. האם שם העצם מציין בעל חיים מבויית או לא?
2. האם שם העצם מציין חומר אורגאני או מלאכותי?
3. האם הפעולה מוסרית או לא?
4. האם הפעולה הכרחית או מיותרת?
5. האם הטענה אמיתית או שקרית?
6. האם הטענה משכנעת או לא?
 
התכונות ב-(6)-(1) כולן בעלות חשיבות קוגניטיבית ראשונה במעלה בחיי היומיום. כל בן אנוש חייב, מגיל צעיר מאד, לדעת להבחין בין בעלי חיים מבוייתים ופראיים, שכן לאבחנה זו יש השלכות מיידיות על התייחסותו אליהם. ודאי שחשוב לנו לדעת אם טענה ששמענו היא אמיתית או שקרית, האם פעולה שנדרשנו לבצע מוסרית או לא וכיוב'.

למרות שאין חולק על חשיבותן של תכונות אלה – מתברר שהן לחלוטין לא רלבנטיות לדקדוק. ככל הידוע לנו, אין שום כלל דקדוקי, בשום שפה שהיא, שמותנה באחת התכונות הללו. לא נמצא באף שפה כלל בנוסח "אם שם העצם שבעמדת הנושא מציין בעל-חיים מבויית, אז נטיית הפועל תהיה X, ואם הוא מציין בעל-חיים פראי, נטיית הפועל תהיה Y". לא נמצא גם כללים כמו "טענות אמיתיות יופיעו אחרי המילה X, טענות שקריות אחרי המילה Y". במלים אחרות – מבחינת הדקדוק האנושי, כל התכונות ב-(6)-(1) פשוט לא קיימות. הן לא מעניינות את הדקדוק, לא משתקפות בו ולא משפיעות עליו.

חשוב להבין שהעובדה הפשוטה הזאת בכלל איננה טריביאלית. קל להעלות על הדעת מציאות שונה, שבה תתקיים זיקה הדוקה יותר בין החשיבות הקוגניטיבית של תכונות סמנטיות לבין האפקט התחבירי שלהן. ככלות הכל, התכונות ב-(6)-(1) משפיעות גם משפיעות על הבטים אחרים של הקוגניציה וההתנהגות שלנו – אמונות, תגובות חברתיות וכד'. מדוע אינן משפיעות על הדקדוק?

התשובה העמוקה לשאלה הזאת תהיה חייבת לקחת בחשבון את כל הגורמים הפיזיים והביולוגיים שהשפיעו על עיצוב הדקדוק שלנו, תחום שמעט מאד ידוע עליו כיום. במקום להיכנס לספקולציות, ננסה להבחין, באופן אמפירי, אלו תכונות סמנטיות בכל זאת רלבנטיות לדקדוק. הפעם נעשה זאת מתוך התבוננות קרובה במה שעולה מתוך השפה עצמה.

במשפטים נעדרי פועל בעברית, ניתן להשתמש באוגד או להשמיט אותו:
 
7. גיל שוטר.
8. גיל הוא שוטר.
9. גיל שיכור.
10. גיל הוא שיכור.
 
שימו לב ש-(8)-(7) הם שווי-משמעות: השם "שוטר" הוא חד משמעי, ושני המשפטים פשוט טוענים שקבוצת השוטרים כוללת את גיל. לעומת זאת, (10)-(9) אינם בהכרח נרדפים. למעשה, (9) הוא דו-משמעי, ורק אחת ממשמעויותיו מתקיימת ב-(10). התכונה "שיכור" יכולה לציין מצב חולף, או תכונת אופי קבועה. בעוד שגם (9) וגם (10) מתיישבים עם הקריא "גיל הוא בעל התכונה הקבועה של היות שיכור", הרי שרק (9) מתיישב עם הקריא "גיל נמצא במצב שכרות חולף". במלים אחרות, נוכחות האוגד "הוא" מחייבת את קריא התכונה הקבועה ופוסלת את קריא המצב החולף.

מסקנה זו מתחזקת כאשר בוחנים שמות תואר שמעצם משמעותם יכולים לציין רק מצב חולף. במקרה כזה, תוספת האוגד פשוט תניב משפט בלתי אפשרי (המצויין בכוכבית):
 
11. גיל נגיש/נוכח.
12. * גיל הוא נגיש/נוכח.
           
באופן פשטני, ניתן לנסח את הכלל הבא:
 
13. במשפט לא פעלי, האוגד מתיישב רק עם נשוא שמציין תכונה קבועה.
 
שימו לב שהתיאור "מציין תכונה קבועה", כשלעצמו, הוא תכונה סמנטית; כאמור, זו התכונה הסמנטית שמבחינה בין "שוטר" ל"נגיש". (13) הוא כלל דקדוקי שמתייחס מפורשות לתכונה סמנטית, תכונה שחייבת להיות זמינה לתחביר. כמובן, אי אפשר לבסס מסקנה גורפת כל כך כל בסיס דוגמה אחת או שתיים. אבל מסתבר שבמקרה הנוכחי, האבחנה בין תכונה קבועה למצב חולף היא אכן אבחנה חשובה בשפות רבות. בספרדית, למשל, קיימים שני פעלי "היה"; אחד מופיע עם נשוא שמציין תכונה קבועה, השני עם נשוא שמציין מצב חולף.

נביט בדוגמאות נוספות. במשפטי זיקה בעברית, הבנויים על המושא הישיר, ניתן לחזור על מושא זה עם כינוי גוף או לא (קו תחתון מציין זהות רפרנציאלית):
 
14. הזקנה שיוסי מראיין קמה מהכיסא.
15. הזקנה שיוסי מראיין אותה קמה מהכיסא.
 
דומה שהבחירה בין הצורה הקצרה (14) לצורה הארוכה (15) היא עניין של העדפה תלויית-הקשר; הדקדוק עצמו מאפשר את שתיהן. אך למעשה, מתברר שיש הקשרים שמחייבים את הצורה הארוכה:
 
16. * הזקנה שמוסיקת רוק מעצבנת קמה מהכיסא.
17. הזקנה שמוסיקת רוק מעצבנת אותה קמה מהכיסא.
 
מדוע כינוי הגוף ניתן להשמטה ב-(14) אך לא ב-(16)? מהו "ההבדל שעושה הבדל" בין שתי דוגמאות אלה? שוב, כל מיני אפשרויות עולות על הדעת, ואי אפשר להחליט ביניהן בלי לבדוק בפועל מהי ההכללה הנכונה. מי שבודק לעומק, מגלה שהתכונה הרבלנטית מאד ספציפית: האם הפעולה במשפט הזיקה היא רצונית ומכוונת או לא. כאשר הנושא של משפט הזיקה הוא בן אנוש, כמו "יוסי" ב-(14), הוא מסוגל – אך לא מוכרח – לפעול באופן רצוני. אבל כמובן שנושא כמו "מוסיקת רוק" ב-(16) איננו מסוגל לפעולה רצונית. כינוי הגוף הכרחי רק כאשר הפעולה לא רצונית ומכוונת.

שימו לב שאין חשיבות לעצם היותו של הנושא בן-אנוש, אלא רק לשאלה האם הפעולה היא רצונית או לא. בהנחה שתינוק אינו בוכה באופן רצוני ומכוון, (18) אינו דקדוקי ללא "אותה" אחרי "מעצבן"; לעומת זאת, כיוון שהפעולה ב-(19) היא במפורש מכוונת, ניתן לוותר על "אותה".
 
18. * הזקנה שהתינוק הבוכה מעצבן קמה מהכיסא.  
19. הזקנה שהדייר החדש בכוונה מעצבן קמה מהכיסא.
 
הוכחה סופית להכללה שלנו באה מפעלים שיכולים לשנות את משמעותם כליל כאשר הם מציינים פעולה רצונית. הביטו בזוג הבא:
 
20. הזקנה שהבוס מעסיק קמה מהכיסא.
21. הזקנה שהבוס מעסיק אותה קמה מהכיסא.
 
הפועל "מעסיק" יכול לציין "מחזיק את X כמועסק/ת", או "ממקד את מחשבותיו של X". שימו לב שהמשמעות הראשונה כרוכה בפעולה רצונית מצד הנושא, והשנייה לא כן. ואומנם, (20) יכול להתפרש רק במשמעות הראשונה, ואילו (21) מאפשר את שתיהן.

נוכל לנסח כלל תיאורי כדלקמן:
 
20. במשפט זיקה הבנוי על מושא ישיר פנימי, כינוי גוף הכרחי בעמדת המושא אם הפעולה במשפט איננה רצונית ומכוונת.
 
כמובן ש-(20) טעון הסבר, דבר שלא נוכל לעשות כאן. יתירה מזאת, קוראים עירניים ישימו לב לכך ש-(20) תקף רק במידה שהפועל במשפט הזיקה מציין השפעה פסיכולוגית – עוד עובדה שנותיר ללא הסבר. לענייננו, חשובה העובדה ש-(20) מזהה תכונה סמנטית רלבנטית לתחביר, קרי, "האם הפעולה רצונית ומכוונת או לא". גם כאן, בדיקה השוואתית בשפות העולם מגלה שמדובר בתכונה חשובה מאד לתיאור תופעות תחביריות מגוונות.

גילינו, אם כן, שתי תכונות סמנטיות שהתחביר רגיש אליהן, במובן זה שיש כללים תחביריים המתייחסים אליהן ישירות: האם הנשוא מציין תכונה קבועה או מצב חולף, והאם הפועל מציין פעולה רצונית ומכוונת או לא. האם מוצדק לומר ששתי תכונות אלה הן בעלות חשיבות קוגניטיבית גדולה מזו של התכונות ב-(6)-(1)? ככל הנראה, לא. כל קביעה כזאת תהיה לא מבוססת. יחד עם זאת, החקירה הבלשנית יוצרת חיץ ברור בין שתי קבוצות התכונות, וקובעת שרק אחת מהן נגישה ורלבנטית לתחביר. כך בנוי הדקדוק המנטלי, וזהו אופיו של הממשק בין התחביר לסמנטיקה. יהיו מי שיצרו על כך שהממשק הזה איננו אינטואיטיבי באופן מיידי; אולם הבלשן צריך לברך על כך שעולם החקירה שלו איננו מובן מאליו, ורק התמודדות מקיפה עם עובדותיו מחלצת ממנו תובנות כלליות אודות השפה האנושית.

ברשימות הקודמות השתמשנו לא פעם במושג "נושא", "נושא תחבירי" או "נושא דקדוקי". במקום אחד טענו שהנושא התחבירי אינו חופף בהכרח לנושא הסמנטי; במקום אחר טענו שנושא תחבירי יכול להיות "ריק", כלומר, משולל קיום פונטי. בכל הדיונים הללו לא התעכבנו יותר מדי על הגדרת מושג הנושא, ופשוט הנחנו שקיימת הסכמה כלשהי לגביה. אך לאמיתו של דבר, המצוי בבלשנות המודרנית יודע עד כמה הדבר רחוק מן האמת. מושג "הנושא הדקדוקי" ניצב בעבר ובהווה במרכז החקירה הבלשנית, ומספר התיאוריות הכרוכות בו רק גדל והולך. מותר לומר בביטחון שאין כל הסכמה כללית כיום בקרב חוקרי הלשון בדבר הגדרה מדוייקת וחד-משמעית של "הנושא". יתירה מזאת, בלשנים לא מעטים מאמינים שלא בכדי הדבר, שכן מושג "הנושא" הוא פיקציה תיאורטית, צביר הטרוגני כל כך של תכונות ואפיונים עד שאין בו כל ערך הסברי.

על מנת להבין כיצד הגיעו הבלשנים למסקנה מוזרה זאת, בשעה שבתי הספר בכל העולם ממשיכים לשנן לתלמידים את האבחנה בין נושא-נשוא-מושא, צריך להכיר את השונות העצומה בין האלמנטים שמתוארים כ"נושאים" בשפות רבות בעולם. לא נוכל לעשות זאת כאן, כמובן. תחת זאת נתמקד במופעים השונים של נושא המשפט העברי, ונשאל– האם יש להם דבר מה משותף?

נוח לפתוח את הדיון באמצעות הצגתם של הקריטריונים העיקריים לזיהוי הנושא של המשפט. שימו לב שכל קריטריון מתמקד בהבט אחד של "הנושא", ואין כל קשר הכרחי ביניהם.
 
הנושא הוא…
1. הדבר שאודותיו נסוב המשפט.
2. מי שפועל, או מחולל את הפעולה במשפט.
3. בהכרח שם עצם.
4. שם העצם שקובע את נטיית ההתאם של הנשוא.   
 
הבעיה העיקרית עם קריטריונים אלה היא שאף אחד מהם איננו הכרחי, ואף לא מספיק, להיותו של אלמנט כלשהו "נושא". בנוסף, במקרים רבים הקריטריונים סותרים זה את זה, ולא ברור מי מהם עדיף.

הביטו ב-(1). אומנם נכון שבמקרים רבים, בהיעדר אינטונציה מיוחדת, הנושא הדקדוקי יהיה גם "נושא השיח", הדבר שאודותיו מדובר; לדוגמה, (6). אבל מה בדבר דוגמאות כמו (7)-(9)? (כוכבית מציינת משפט בלתי אפשרי).
 
6. האיש הגבוה הוביל את הילדה המתולתלת.
7. את הילדה המתולתלת, האיש הגבוה הוביל.
8. * את הילדה המתולתלת, האיש הגבוה הובילה.
9. זה טפשי שלא הדליקו את האור.
 
כל דובר ילידי שיישאל על כך, יגיד ש-(6) אולי נסוב על "האיש הגבוה", אבל (7) בפירוש נסוב על "הילדה המתולתלת". באופן כללי, יש להודות שקריטריון (1) די מעורפל, משום שסיטואציות שיח שונות יכולות בקלות להטות את החלטתנו על הדבר שאודותיו נסוב המשפט. אך האם נסכים לזיהוי "הילדה המתולתלת" כנושא ב-(7), בהסתמך על (1)? אם כן, כיצד ניישב זאת עם העובדה שדווקא "האיש הגבוה" הוא שם העצם שקובע את נטיית הפועל, כפי שמלמד הניגוד בין (7) ל-(8)? קריטריונים (1) ו-(4) "מתנגשים" בדוגמה (7). ומה בדבר משפטים כמו (9), המכילים "נושא סתמי"? ידוע שנושא סתמי, כשמו כן הוא – אלמנט נטול משמעות. האם ניתן לומר ש-(9) נסוב על "זה"? מה זה "זה"? איך יכול משפט להיות נסוב על אלמנט נטול משמעות?

קריטריון (2) לא מקדם אותנו הרבה:
 
10. הגדר הקיפה את המגרש.
11. מיכל בת 11.
12. האם למשפט הזה אין נושא?
 
משפטים כמו (12)-(10) ואינספור אחרים אינם מכילים שום נושא שפועל או מחולל פעולה; פשוט, לא מתחוללת בהם שום פעולה, גם אם הם מכילים פועל, כמו (10). האם נרצה להסיק מכך שמשפטים אלה אינם מכילים נושא? קרוב לוודאי שלא. הדוגמאות ב-(12)-(6) מראות דבר חשוב: קריטריונים סמנטיים או פרגמטיים כמו (2)-(1) – כלומר, קריטריונים מבוססי-משמעות – אינם יכולים לספק אפיון ממצה ומועיל של מושג הנושא הדקדוקי. הם מעורפלים מדי, כלליים מדי, ופשוט אינם חלים על נתח נכבד ממשפטי השפה הטבעית. בילדותי למדתי בבית-הספר שהנושא של "אסור לעשן" הוא "לעשן", וההסבר היה: כי זה כמו "העישון אסור". עד היום אני מצטער שלא שאלתי את המורה מה הנושא של "חבל לעשן". באמת, מה עושים כשאין אנלוגיה? (*"העישון חבל" אינו דקדוקי).

נכון, תמיד אפשר לאכוף בכוח קריטריונים כמו (2)-(1). יכול מישהו להכריז: כן, (7) נסוב על "האיש הגבוה"; ב-(10) דווקא יש פעולה, וכיוב/. אלו יהיו הכרזות, לא הסברים; הן יהיו מנותקות מן השיפוטים הטבעיים של דוברי השפה, ובתור שכאלה חסרות כל ערך, זולת אולי להציל תיאוריה שוקעת.

נשאלת השאלה – האם קריטריונים תחביריים, דוגמת (4)-(3), מוצלחים יותר? במובן מסויים, כן; אלו קריטריונים ברורים לגמרי, ולכן קל לבדוק את תקפותם. למרבה הצער, מתברר שגם הם יוצרים לא פחות בעיות משהם פותרים. ראשית, שימו לב שבמשפטים נעדרי פועל הנושא אינו חייב להיות שם עצם, בסתירה ל-(3): ב-(13) הנושא הוא צירוף יחס, וב-(14) הוא צירוף (שם) תואר.
 
13. מאחורי השידה זה מחבוא טוב.
14. אדום עם פסים זה לא מה שאני צריך עכשיו. (מצביע על חולצה)
 
גם כאן, יכול מישהו להכחיש שהעמדה לפני "זה" היא עמדת הנושא; אולם ברור שעמדה זאת קובעת את ההתאם במשפט, כנדרש מן הנושא על-פי קריטריון (4):
 
15. מיכל זאת הילדה שממול.
 
יחד עם זאת, גם קריטריון (4) בעייתי בפני עצמו. האם מקור ההתאם במשפט תמיד יהיה הנושא התחבירי? הביטו במשפט (16):
 
16. היו אמורים להגיע הרבה אוהדים לאצטדיון.
 
הפועל והתואר הראשיים, "היו" ו"אמורים", מתאימים עם "הרבה אוהדים". אבל שם העצם "הרבה אוהדים" נמצא בתוך פסוקית המקור ולא בפסוקית הראשית. במלים אחרות, המבנה של (16) הוא (17) ולא (18):
 
17. היו אמורים [להגיע הרבה אוהדים לאצטדיון].
18. היו אמורים [להגיע] הרבה אוהדים לאצטדיון.
 
הסיבה ש-(18) איננו מבנה אפשרי היא שהוא מפר כלל תחבירי בסיסי: מאייך של פועל חייב להימצא בפסוקית של הפועל. ב-(18) "לאצטדיון" מאייך את שם הפועל "להגיע", אך אינו כלול בפסוקית שלו. אבל אם המבנה של (16) הוא (17), "הרבה אוהדים" גם הוא כלול בפסוקית המקור. יחד עם זאת, הבחנו כבר שזהו שם העצם שקובע את ההתאם על הפועל ושם התואר הראשיים. אם קריטריון (4), שקושר "נושא" עם התאם, תמיד תקף, אנו נאלצים להסכין עם הפרדוקס הבא: הנושא של המשפט הראשי יכול להימצא בתוך פסוקית משועבדת. זו מסקנה אבסורדית, והיא מאלצת אותנו לדחות גם את (4) כקריטריון הכרחי להגדרת "נושא".

על פניו, נראה שהדיון שלנו מוליך למסקנות פסימיות. מושג "הנושא" עבר דקונסטרוקציה שיטתית, עד שלא נותרה בו תכונה מהותית אחת. כפי שציינתי, בלשנים רבים היום חיים בשלום עם המסקנה הזאת. במקום לחפש אחר "הגביע הקדוש" – אותה תכונה מסתורית שתגדיר, אחת ולתמיד, את כל הנושאים בכל השפות – הבלשנים נקטו בגישה מוכרת מתולדות המדע: הם פירקו את הבעיה הגדולה לבעיות קטנות יותר, ותקפו אותן בנפרד. כך, יש תיאוריה מסויימת, בתחום חקר השיח, שמאפיינת את "הדבר שעליו נסוב המשפט"; יש תיאוריה אחרת, בתחום הסמנטיקה הלכסיקלית, שמתארת כיצד פעולות ואירועים מיוצגים בשפה; ויש תיאוריה תחבירית שמטפלת ביחסי התאם בין שמות עצם לפעלים במשפט. התיאוריות הללו מודולריות, אך מקיימות אינטראקציה הדדית כמו גלגלי שיניים האחוזים זה בזה. מושג ה"נושא" איננו מושג יסודי עוד, ממש כפי שמושג ה"אלקטרון" איננו עוד מושג יסודי בפיסיקה.

האם זה אומר שבלשנים חדלו להשתמש במונח "נושא"? לא, ממש כפי שהפיסיקאים לא החליפו את מושג האלקטרון, בדיבורם היומיומי, ברשימה הטרוגנית של חלקיקים וגדלים יסודיים יותר. זה אומר פשוט שאלה גם אלה מודעים לכך שיש פער בין השפה שבה אנו מדברים על התופעות לבין התופעות עצמן. וגם כשהעולם מתפרק לנו מתחת למבט, השפה מפתה אותנו אל הסינתזה.

הלשון היא נחלת כולם – אין לה בעל בית יחיד, אזרחים מועדפים או ממשלה נבחרת. במובן מסויים, נגישות-לכל זו היא ברכה לבלשן, שצריך רק לצאת לרחוב ולהטות אוזן לעוברים ושבים על-מנת לאסוף חומרי-גלם לעבודתו. במובן אחר, זו קללה לבלשן, שכן הנגישות הטוטאלית הזאת מייצרת אינספור דעות קדומות ואמונות שווא. לכל אחד יש דעה משלו בענייני שפה; זה רגיש להיעלמות החיריק מבניין "הפעיל", האחר נזעק לגונן על העברית מפני "אינגלוז" יתר, וכולם כולם מתחבטים במשך דורות בשאלה האם "עט" זה זכר או נקבה.

קצת קשה לפלס דרך בסבך הרגישויות הללו, והבלשן מוצא עצמו מתקנא במומחים אזוטריים יותר. רבים מאיתנו מגדלים פרחים בעציצים וכולנו שוטפים ידיים בכיור; יחד עם זאת, אף אחד לא מעלה על דעתו שפעילויות אלה מקנות לו הבנה כלשהי בעקרונות המיון הבוטאני או בפיזיקה של התערבלות נוזלים. יתר על כן, אף אחד אינו מבלבל בין היכולת לראות לבין הבנה באופטיקה או במנגנון הראייה במוח. אבל משום מה, רבים מניחים שיכולתם לדבר בשפה כלשהי מקנה להם, אוטומטית, הבנה בלשנית. הכשל הזה כולו תרבותי, אין לו בסיס רציונלי, ואף על פי כן, הוא עובדה קיימת, מכשול קבע בפני הבלשן.

אחת הסיבות העיקריות לכשל המדובר היא ההנחה הרווחת שכללי השפה המדוברת נקבעים באופן נורמטיבי על-ידי רשות כלשהי (האקדמיה ללשון) או מורשת הסטורית (שפת המקרא והמשנה). אולם כל מי שבוחן ברצינות את עקרונות השפה המדוברת, מגלה מהר מאד שרובם המכריע אינם תלויים בשום הכתבה נורמטיבית, ולמעשה, לעתים קרובות חותרים נגד הכתבה כזאת. הלשון המדוברת משלמת מפעם לפעם מס שפתיים לנורמה, ובעשותה כן מולידה יצורים לשוניים שזרותם בולטת לכל אוזן (הרפיית בג"ד כפ"ת אחרי ו' החיבור – שבימינו שרדה רק בעברית של קריינים – היא דוגמה טיפוסית). מה שמעניין מבחינה בלשנית, ונעלם מעיני הציבור, הוא שהשפה המדוברת נשלטת על-ידי חוקיות ברורה וקשוחה לא פחות מן השפה "התקנית".

אמת רווחת בבלשנות גורסת, כי כל "טעות" (סטייה מהכלל התקני) של דובר ילידי חושפת למעשה כלל לא-מודע. בעצם, דוברים אף פעם אינם טועים באופן שרירותי וקפריזי; הם פשוט מצייתים לכללים המעוגנים היטב בדקדוק הספציפי שלהם בפרט, ובדקדוק האוניברסלי בכלל. נזכיר בקצרה שתי דוגמאות רווחות בעברית. האחת, הנטייה לבטל את הקוליות (הפעלת מיתרי הקול) של עיצור המופיע לפני עיצור לא-קולי: אנו אומרים "סכוכית" במקום "זכוכית", "ספתא" במקום "סבתא" וכדומה. ולהיפך, הקניית קוליות לעיצור המופיע לפני עיצור קולי: אנו אומרים "הזביר" במקום "הסביר", "מוגדם" במקום "מוקדם" וכדומה. מדובר בכלל פונולוגי מוכר, שפועל בשפות רבות, וגם בעברית המדוברת, וכל ניסיון לגבור עליו באופן תכתיבי נועד לכישלון. יחד עם זאת, הכלל המדובר פועל במצבים מסויימים בלבד; לא כל שני עיצורים סמוכים ישתוו בערך הקוליות שלהם: אנו אומרים "עכבר" ולא "עכפּר", "סביבה" ולא "זביבה". הבחירה בצורה "לא תקנית", אם כן, איננה שרירותית בכלל. עקרון כלשהו – שהוא הוא מוקד עניינו של הבלשן – קובע מתי יפעילו הדוברים את הכלל הלשוני ומתי לא. עקרון זה אינו מופיע בספרי הדקדוק התקני, וסביר להניח שגם הדובר הלהוט ביותר אחר דיוק לשוני כלל אינו ער לו.

דוגמה נוספת, שהפכה זה מכבר לקלישאה של תיקוני לשון, נוגעת לטעויות זכר ונקבה במערכת המספרים. זהו ה"עשר שקל" הידוע לשמצה, וחברו הפחות מוכר, "שלושה ילדות". גם כאן, הסיבה ל"טעות" מתחוורת מיד למי שבוחן את סימון המין במערכת השם בעברית. בעוד ש"_ה" (בקמץ) היא סיומת נקבה אופיינית של שמות עצם, בספרות 3 עד 10 היא דווקא סיומת הזכר. למה? ככה. מובן שאנומליה כזאת עומדת בסתירה לחוקים הטבעיים של השפה, ועל כן הדוברים "מתקנים" אותה, כך שסיומות הזכר והנקבה במערכות השם והמספר ישתוו. הקרב על הגייה "נכונה" של מספרים – ערך מקודש בעיני רבים – הוא קרב אבוד מראש. כפי שלא ניתן לדכא, באמצעות חינוך, את רפלכס המיצמוץ לנוכח עצם הקרב במפתיע לעין, כך לא ניתן לדכא את ההגייה הספונטנית של "עשר שקל". לבלשן לא נותר אלא להיאנח לנוכח כמויות האנרגיה ועוצמות הרגש הכרוכות במאבקי סרק כגון זה.

נסיים בדוגמה מוכרת פחות, אך מאירת עיניים במיוחד. במשפטים רבים בעברית, הנושא והפועל יכולים להחליף מקומות:
 
1. הדייסה נגמרה.
2. נגמרה הדייסה.
 
כרגיל, יש התאם בין הפועל לנושא; במקרה זה, נטיית הפועל היא בגוף שלישי יחיד נקבה. שימו לב כעת שבעברית מדוברת ההתאם בדוגמה (2) יכול להיות חלקי:
 
3. נגמר הדייסה.

משפט (3) הוא "לא תקני", ואף על פי כן, הוא ודומיו שגורים למדי. ההתאם ב-(3) מוגבל לגוף שלישי יחיד, בעוד שהמין אינו תואם: הנושא בנקבה, הפועל בזכר. לנוכח משפטים דוגמת (3), הבלשן יכול לנקוט שתי אסטרטגיות. האחת – לפסול אותם על הסף כלא-תקניים, ולכן, נטולי-עניין. השנייה – לנסות לחשוף את החוקיות שלהם. האסטרטגיה השנייה, כצפוי, מובילה לתגליות מעניינות.

גם כאן, מסתבר שה"טעות" ב-(3) איננה מקרית. התאם חלקי בעברית מוגבל בשני אופנים. ראשית, התכונה הלא תואמת יכולה להיות מין, כמו ב-(3), או מספר, כמו ב-(4), אבל לא גוף, כפי ש-(5) מראה (כוכבית מציינת משפט בלתי אפשרי):
 
4. נשאר ביסקוויטים.
5. * נשארתי/נשארת ביסקוויטים.
 
שנית, התאם חלקי אפשרי רק כאשר הפועל קודם לנושא, ולא כאשר הנושא קודם לפועל:
 
6. * הדייסה נגמר.
7. * ביסקוויטים נשאר.
 
(7)-(6) אפשריים (אם בכלל) רק בהגיית מיקוד מוטעמת, עם הפסק בין שתי המלים ("הדייסה – נגמר!"), אבל בוודאי שלא בהגייה הנייטרלית של (4)-(3). גילינו איפוא חלוקה מעניינת: בתוך קבוצת המשפטים ה"לא תקניים" (7)-(3), ישנם כאלה שהדובר הילידי יקבל ((4)-(3)) וכאלה שהוא ידחה ((7)-(5)). החלוקה נענית לתיאור שיטתי, ועל כן חייבת לנבוע מעקרונות כלליים. למעשה, עברית ושפות אחרות מספקות עדויות לרוב שאכן מדובר בעקרונות כלליים. נדגים זאת ביחס לתלות שמצאנו בין התאם חלקי לבין סדר המלים.

בעברית לא רק פעלים נושאים התאם, אלא גם כמתים (אין – אינו, אינה, אינם…; יש – ישנו, ישנה, ישנם…; כל – כולו, כולה, כולם…). שימו לב שקיים קשר הדוק בין הופעת ההתאם על הכמת לבין סדר המלים: התאם יכול וחייב להופיע רק כאשר שם העצם הקשור לכמת קודם לו (בדוגמאות להלן הצורה שלפני הקו הנטוי אפשרית, זו שאחריו איננה אפשרית):
 
8. כל/*כולם הילדים עזבו.
9. אין/*אינם ילדים בחצר.
10. הילדים כולם/*כל עזבו.
11. הילדים אינם/*אין בחצר.  
                         
לכאורה, העובדות ב-(11)-(8) אינן קשורות לעובדות ב-(4)-(3) ו-(7)-(6). אך למעשה, הכללה אחת חובקת את כולן: התאם חלקי על פועל או כמת אפשרי (או הכרחי) רק כאשר הוא מופיע לפני שם העצם הקשור אליו. בדיקה בשפות אחרות מראה שההכללה הזאת נכונה גם בהן, וחורגת מעבר לפעלים וכמתים: התאם חלקי תמיד יהיה "קדימה" (שם העצם מופיע אחרי האלמנט עם נטיית ההתאם), התאם מלא יהיה לאחור.

איך כל זה קשור לדיון על שפה תקנית, טעויות וכללים לא-מודעים? הקשר פשוט וטבעי. המחקר הבלשני חושף הכללה בעלת תוקף אוניברסלי (זו שנוסחה בפיסקה הקודמת). הכללה זו, מסתבר, חלה גם על עובדות "תקניות", כמו הניגוד ב-(8), וגם על עובדות "לא תקניות", כמו הניגוד בין (3) ל-(6). מובן שזה לא סוף הדרך – כעת צריך הבלשן לגזור את ההכללה מעקרונות כלליים כלשהם, דבר שלא נוכל לעשות כאן. יחד עם זאת, מצב העניינים הזה מראה בבהירות שהאבחנה בין "תקני" ל"לא תקני", במקרים רבים, היא משוללת כל ערך בלשני; אותם חוקים וכללים חלים על כל גילויי השפה המדוברת, תקניים או לא, ולעתים אף בכל השפות. מובן מאליו שהאבחנה בין "תקני" ל"לא תקני" יכולה לשמש, ואף עושה זאת בפועל, לצרכים אחרים; תיוג סוציו-אקונומי, זיהוי השתייכות אתנית, "אישוש" של דעות קדומות וכיוב'. כל אלה ראויים לחקירה סוציולוגית בפני עצמה. תפקידו של הבלשן הוא להתריע על כך שבמקרים רבים, הדיונים הללו מנותקים מכל בסיס בלשני, והניסיון לגרור את הבלשנות לתוכם כדי להעניק להם איצטלה מדעית הוא מהלך נפסד.

הטבע לא סובל בזבוז. אמת זו מתגלה שוב ושוב ככל שאנו מעמיקים להבין את החוקיות העומדת מאחורי תופעות פיזיקאליות או ביולוגיות. במקרים רבים אנו מגלים, שהטבע בוחר "לפתור" בעיה הנדסית מסויימת בדרך שכרוכה במינימום מאמץ. שתי דוגמאות לעקרונות מינימיזציה כאלה הם תצורות של בועות סבון והקיפול המרחבי של מולקולות חלבון.

כידוע, מסגרת מתכת תלת-ממדית שמשוקעת במי סבון יוצאת מן המים כשהיא אוחזת תצורה מרהיבה של משטחים מצטלבים. רק במאה ה-19 הסתבר שתצורה זו אינה מקרית, והיא מצייתת לחוקים מתמטיים קשיחים. המשטחים של מי-הסבון ערוכים כך ששטח הפנים הכולל שלהם הוא מינימלי – אין כל דרך אחרת לחבר את מסגרת המתכת במשטחים ששטח הפנים הכולל שלהם יהיה נמוך יותר.

מולקולת החלבון מורכבת משרשרת של חומצות-אמינו המקופלת במרחב. הקיפול המרחבי של כל מולקולת חלבון הוא "תעודת הזהות" שלה, וקובע רבות מתכונותיה. מסתבר שגם קיפול זה אינו מקרי, ומוכתב על-ידי שיקולי מינימיזציה. לכל קיפול יש רמת אנרגיה אופיינית, המבטאת את פוטנציאל האינטראקציה הכימית של חומצות-האמינו בחלבון עם סביבתן. חישוב האנרגיה הזאת הוא בעיה סבוכה עד מאד, אך באופן מופלא – החלבון פותר אותה באופן אוטומטי: הוא פשוט מסתדר במרחב באופן שבו רמת האנרגיה שלו היא מינימלית. גם כאן, הטבע בוחר באופצייה ה"זולה".

האם קיימים עקרונות מינימיזציה באירגון של השפה האנושית? על פניו, נראה שלא. שפה היא מערכת עצומה ורב-ממדית, שכוללת לא מעט כפילויות ואלמנטים חופפים. יחד עם זאת, במהלך 20 השנים האחרונות התגלו מספר עקרונות דקדוקיים שדומה כי הם מונחים על-ידי שיקולי מינימיזציה של "מאמץ". השאלה האם מדובר כאן בגילויים של עקרון-אב עמוק, חוצה-דיסציפלינות, או באנלוגיה שטחית גרידא, היא שאלה פתוחה, שלא נוכל לענות עליה כאן. במקום זאת נביט בעקרון אחד שכזה.

בבעיית בועות הסבון הממד שעובר מינימיזציה הוא שטח פנים; בבעיית קיפול החלבון זו אנרגיה תרמודינאמית. בבעייה הדקדוקית שלפנינו, הממד שעובר מינימיזציה הוא מרחק, וליתר דיוק מרחק תחבירי. באופן כללי, פעולות תחביריות מסויימות, היוצרות זיקה בין שתי עמדות במשפט, שואפות לצמצם את טווח הזיקה הזאת למינימום.

הביטו במשפטים הבאים:
 
1. בימי הביניים החקלאים היו מגדלים שני סוגי תירס בלבד.
2. בימי הביניים החקלאים מגדלים היו שני סוגי תירס בלבד.      
 
שני המשפטים נבדלים בסדר של הפועל העיקרי ("מגדלים") ופועל העזר ("היו"). כמו כן, (1) נשמע טבעי יותר מ-(2), המצלצל ארכאי משהו. הבדל זה מרמז, אם כי עדיין לא מוכיח, ש-(1) הוא מבנה בסיסי, ו-(2) גזור ממנו. גם מבט השוואתי על מבנים מקבילים בשפות אחרות מחזקת רושם זה. עדות נוספת היא העצמאות הפרוזודית של שני הפעלים ב-(1) לעומת צמידותם ב-(2). את הרצף "היו מגדלים" ניתן להגות עם הפסק בין שתי המלים, אך לא כך ברצף "מגדלים היו". אכן, מאייכים שונים של הפועל יכולים לשבור את הרצף הראשון ולא את השני (כוכבית מציינת משפט בלתי אפשרי):
 
3. בימי הביניים החקלאים היו לרוב מגדלים שני סוגי תירס בלבד.
4. * בימי הביניים החקלאים מגדלים לרוב היו שני סוגי תירס בלבד.         
 
מכאן ניתן להסיק, שהרצף "מגדלים היו" נגזר מן הרצף "היו מגדלים". כלומר, פעולה תחבירית מסויימת – תנועה תחבירית – מקדמת את "מגדלים" ומצמידה אותו ל"היו" מצידו הימני, הצמדה שמתבטאת גם בהפיכתם לרצף פרוזודי בלתי נתיק.

כעת, שימו לב שמשפטים כמו (1) ו-(2) נשמעים לא פחות טבעי בעברית כאשר הפועל והנושא מחליפים מקומות, כך שהפועל מופיע לפני הנושא. מאחר שיש לנו שני פעלים בכל משפט, ניתן להעביר כל אחד מהם, או את שניהם יחדיו, לעמדה שלפני הנושא. האפשרויות שמתקבלות הן כדלקמן:
 
5. בימי הביניים היו מגדלים החקלאים שני סוגי תירס בלבד.
6. בימי הביניים מגדלים היו החקלאים שני סוגי תירס בלבד.      
7. בימי הביניים היו החקלאים מגדלים שני סוגי תירס בלבד.
8. * בימי הביניים מגדלים החקלאים היו שני סוגי תירס בלבד.
 
נקרא לעמדה שאחרי הרכיב הראשון ("בימי הביניים") "העמדה השנייה". (5) נגזר מ-(1) באמצעות הזזת רצף שני הפעלים לעמדה השנייה, וכך גם (6) נגזר מ-(2). בשני המקרים התוצאה דקדוקית (שוב, (5) טבעי יותר מ-(6), אך שניהם אפשריים). מה שמעניין הוא שמ-(1) ניתן גם לגזור את (7), על-ידי הזזת "היו" בלבד לעמדה השנייה, אבל לא את (8), על-ידי הזזת "מגדלים". כזכור, (2) נגזר מ-(1) באמצעות הצמדה של "מגדלים" מימין ל"היו", היוצרת רצף פרוזודי בלתי נתיק. ניתן לטעון, איפוא, שאי אפשר לגזור את (8) מ-(2), משום שהדבר כרוך בשבירת הרצף הפרוזודי (בדומה ל-(4)). אבל שימו לב שעדיין נותרת השאלה: מדוע לא ניתן לגזור את (8) מ-(1), עוד לפני יצירת הרצף הבלתי נתיק? במלים אחרות, מה מונע את הזזת "מגדלים" מן העמדה שאחרי "היו" ישירות לעמדה השנייה?

האם "מגדלים" פשוט אינו יכול להופיע בעמדה השנייה? לא, משום שבזמן הווה, בהיעדר פועל עזר, הוא יכול:
 
9. בימינו מגדלים החקלאים עשרים סוגי תירס.
 
הבעיה ב-(8), כך נראה, היא שבתנועתו לעמדה השנייה, הפועל העיקרי מדלג מעל פועל העזר. זאת תנועה ארוכה, "יקרה" מדי, במצב שבו תנועה קצרה וזולה אפשרית – כמו ב-(7). במלים אחרות – בדיוק משום שקיימת אופציה דקדוקית למלא את העמדה השניה בפועל העזר הקרוב אליה, נפסלת האופציה למלא אותה בפועל העיקרי המרוחק ממנה. הפועל העיקרי יכול להגיע לעמדה השנייה רק כ"טרמפיסט" על פועל העזר, כמו ב-(6)-(5), או כאשר שום פועל עזר אינו עומד בדרכו, כמו ב-(9).

הנה, אם כן, עיקרון מינימיזציה דקדוקי: תנועה תחבירית קצרה עדיפה על תנועה ארוכה. ניסוח זה, כמובן, כללי מדי, שכן הוא אינו מפרט מתי בדיוק ניתן להשוות שתי תנועות (מתי הן שקולות" תחבירית), ואיך מודדים מרחק תחבירי (ספירת מלים, מסתבר, אינה מספקת). אך יש בכוחו להדגים את טיבן "ממזער המאמץ" של תנועות תחביריות.

נביט בתוצאה נוספת של אותו עיקרון. כיצד יוצרים שאלה בעברית? התהליך פשוט. ממירים את הרכיב התחבירי שמעוניינים לשאול אודותיו במילת שאלה מתאימה, ומקדמים אותה לתחילת המשפט. כך נגזרים (11) ו-(12) מ-(10), למשל:
 
10. גיל שיכנע את רינה לדבר על בלשנות.
11. את מי גיל שיכנע לדבר על בלשנות?
12. על מה גיל שיכנע את רינה לדבר?
 
מה קורה כאשר רוצים לשאול שאלה כפולה? האסטרטגיה בעברית ובשפות רבות אחרות היא להזיז מילת שאלה אחת לתחילת המשפט, ולהשאיר את השנייה במקומה המקורי. שימו לב כעת שהבחירה איזו מילת שאלה להזיז, ואיזו להשאיר, איננה חופשית:
 
13. את מי גיל שיכנע לדבר על מה?
14. * על מה גיל שיכנע את מי לדבר?
 
ננסה להבין איך (13) נגזר. ראשית, ממירים ב-(10) את "את רינה" ב"את מי" ואת "על בלשנות" ב"על מה", כך שמתקבל שלב הביניים (15):
 
15. גיל שכנע את מי לדבר על מה.
 
כעת מזיזים ב-(15) את "את מי" לתחילת המשפט, ומשאירים את "על מה" במקומו. התוצאה, כפי שרואים ב-(13), דקדוקית. מדוע (14) לא דקדוקי? בגזירה של (14), אחרי יצירת (15), מזיזים את "על מה" לתחילת המשפט, ומשאירים את "את מי" במקומו. שימו לב שהתנועה של "על מה" בגזירה זו מדלגת על פני "את מי", בעוד שהתנועה של "את מי" בגזירה של (13) לא מדלגת על פני "על מה". הסיבה היא שעמדת המושא הישיר של "שיכנע" קרובה יותר לתחילת המשפט מעמדת המושא העקיף של "לדבר".

במלים אחרות, התנועה התחבירית ב-(13) קצרה יותר מזו שב-(14). עקרון המינימיזציה של התנועה התחבירית קובע שהתנועה הקצרה עדיפה, ולכן הדרך היחידה ליצור שאלה כפולה היא להזיז את מילת השאלה הימנית ביותר לתחילת המשפט, ולהשאיר את השנייה במקומה. גם כאן, כמו ב-(8)-(7), המערכת נמנעת מ"בזבוז אנרגיה" מיותר במצב שבו ניתן להגיע לתוצאה שקולה בדרך זולה יותר. עובדות כאלה, שרק הדגמנו אותן בעברית, מאפיינות עקרונות דקדוקיים לא מעטים, שמתגלים שוב ושוב בשפות רבות. מסתבר שהדקדוק, כמו הטבע, שונא בזבוז.

האדם מסווג סיווגים, והמדע הופך אותם על פיהם. כולנו חשבנו, בהיותנו ילדים, שדולפין ולוויתן הם דגים, אבל מתברר, כך אומר לנו המדע, שהם בכלל יונקים. ואם חשבתם שפטריות שייכות לממלכת הצומח, טעות בידכם – הן ממלכה נפרדת, משהו בין החי לצומח. בתחום המיון הביולוגי, כמו בתחומים אחרים, המדע ממיר את הקריטריונים החיצוניים שאנו משתמשים בהם (צורה, צבע, התנהגות וכו'), במהויות נסתרות (מטבוליזם, מוצא גנטי וכו'). תהליך הדרגתי זה החל למעשה במהפכה המדעית של המאה ה-17; כבר גליליאו וניוטון הכירו בכך שהמושגים החדשים שאליהם נזקקו על מנת לנסח את התיאוריות שלהם – תנועה ללא חיכוך, כוח הפועל מרחוק – צועדים צעד משמעותי מעבר להשגה האינטואיטיבית שלנו.

הפער הזה בין תפיסת העולם האינטואיטיבית שלנו לבין המבנה האמיתי של המציאות, בעצם, לא צריך להפתיע אותנו. מה שקרוי "תפיסת עולם אינטואיטיבית" הוא למעשה אוסף של הטיות קוגניטיביות מולדות, שנטבעו במוח האנושי במהלך אלפי שנות אבולוציה. אין כל סיבה להניח שהן יהיו מותאמות באופן מיטבי, או בכלל, להבנה המדעית. בחיי היומיום, האדם הקדמון היה יכול, וגם אנחנו יכולים, להסתדר יפה מאד עם נוזלים, מבלי לדעת דבר על תנועה בראונית של מולקולות; השימוש בגרמי השמיים לניווט או לחישוב לוח השנה אינו מצריך הבנה במרחב המעוקם של תורת היחסות הכללית.

תהפוכות מושגיות, שבעקבותיהן קטגוריות אינטואיטיביות מפנות את מקומן לקטגוריות תיאורטיות, לא פסחו גם על הבלשנות המודרנית. אחת מהן היתה מרחיקת לכת ביותר, ועניינה הסיווג הדקדוקי של קבוצות פעלים. נבחן את הדוגמאות הבאות:
 
1. השעון התקלקל.
2. הכלב התרוצץ.
3. הילד פרץ את כל הדירות.
4. כל הדירות נפרצו.
 
הסיווג המסורתי של הפעלים ב-(4)-(1) – שעדיין נהוג בספרי הלימוד – הוא דו-שלבי. ראשית, מבחינים בין פעלים פעילים (3)-(1) לסבילים (4); קריטריון הסיווג כאן הוא צורני, או מורפולוגי (בניין הפועל). שנית, בתוך הפעלים הפעילים, מבחינים בין פעלים עומדים (2)-(1) (שאינם לוקחים מושא ישיר) לבין פעלים יוצאים (3) (שלוקחים מושא ישיר); קריטריון הסיווג כאן הוא מספרי (מספר המשתתפים באירוע, ובעגה הבלשנית – מספר הארגומנטים של הפועל).

כל כמה שהקריטריונים הללו אינטואיטיביים, ומקלים עלינו לסווג פעלים, מעולם לא ניתן נימוק משכנע שהם באמת מהותיים מבחינה בלשנית. ואכן, כשבודקים יותר לעומק, מתברר שקיימת חלוקה אחרת, פחות גלוייה לעין, אך בעלת תוקף הסברי מוצק יותר.

נתחיל במבדק פשוט – סדר מלים. שימו לב שהנושא והפועל יכולים להתחלף במקומותיהם ב-(1) וב-(4), אך לא ב-(3)-(2). ליתר דיוק, החילוף במקרה הראשון יוצר משפטים טבעיים, ראו דוגמאות (6)-(5). אך במקרה השני, מתקבלים משפטים בעלי צלצול מאד מליצי, שניתן לפגוש בהם רק בטקסטים (כמו סיפורי ילדים), לא בדיבור ספונטני. הדבר מתבלט מאד כאשר משלבים אותם בהקשר דיבורי מובהק, כמו "נראה לי ש…"; התוצאה פשוט אינה קבילה, ראו דוגמאות (8)-(7) (כוכבית מציינת משפט לא קביל):
 
5. נראה לי שהתקלקל השעון.
6. נראה לי שנפרצו כל הדירות.
7. * נראה לי שהתרוצץ הכלב.
8. * נראה לי שפרץ הילד את כל הדירות.
 
הנה, אם כן, קריטריון בלשני מובהק – היפוך סדר הנושא והפועל – ש"חותך" את העוגה ב-(4)-(1) לאורך קווים שונים מהחיתוך האינטואיטיבי: לא האבחנה בין פעיל וסביל, ולא האבחנה בין פועל עומד לפועל יוצא, מתארים נכונה את החלוקה בין (6)-(5) לבין (8)-(7). במקום זאת, נראה כי פעלים עומדים מסויימים (כמו "התקלקל") מתנהגים כמו פעלים סבילים ("נפרץ"), בעוד שפעלים עומדים אחרים ("התרוצץ") מתנהגים כמו פעלים יוצאים ("פרץ").

המבדק הבא מחדד את המסקנה הזאת. בעברית יש שתי דרכים בולטות לציין יחס שייכות במשפט פעלי. בדרך אחת, הבעלים מופיע לאחר מילת היחס "של", כחלק מן הצירוף הכולל את שם העצם המשוייך, כמו ב-(9). בדרך השנייה, הבעלים מופיע כמושא עקיף, עם הסמן "ל-", כמו ב-(10):
 
9. גיל שבר את המשקפיים של רינה.
10. גיל שבר לרינה את המשקפיים.
 
נכנה את שתי הדרכים הללו "שייכות ישירה", כמו ב-(9), ו"שייכות עקיפה", כמו ב-(10). (9) ו-(10) אינם שווי-משמעות, כמובן, אולם האיפיון המדוייק של הבדל המשמעות ביניהם אינו חשוב לענייננו. מה שחשוב הוא העובדה המפתיעה, שמבדק השייכות העקיפה מבחין בין הפעלים ב-(3)-(1) בדיוק כמו מבדק סדר המלים:
 
11. השעון של רינה התקלקל / השעון התקלקל לרינה.
12. הכלב של רינה התרוצץ / * הכלב התרוצץ לרינה.
13. כל הדירות של הקבלן נפרצו / כל הדירות נפרצו לקבלן.
 
שימו לב שכל הפעלים מאפשרים שייכות ישירה, אבל "התרוצץ", להבדיל מ"התקלקל" ו"נפרץ", אינו מאפשר שייכות עקיפה. (13)-(11) חושפים אותו דפוס שנחשף ב-(7)-(5): פועל עומד אחד ("התקלקל") מתנהג כמו פועל סביל ("נפרץ"), ופועל עומד שני ("התרוצץ") מתנהג אחרת.

הגבלה מעניינת מתגלה כשבודקים שייכות עקיפה עם פעלים יוצאים: התוצאה דקדוקית, אבל השם המשוייך חייב להיות המושא (להבדיל משייכות ישירה, שיכולה לחול הן על הנושא והן על המושא):
 
14. הילד של הקבלן פרץ את כל הדירות.
15. הילד פרץ את כל הדירות של הקבלן.
16. הילד פרץ לקבלן את כל הדירות.
 
שימו לב ש-(16) יכול להתפרש רק כמו (15), לא כמו (14). זהו גילוי לא טריביאלי, שכן על פניו, לא ברור מה מונע יצירת יחס שייכות (קרי, אבהות) בין הקבלן לילד ב-(16). המשמעות המבוקשת סבירה בהחלט, כפי ש-(14) מראה, וכבר ראינו ששייכות עקיפה יכולה לחול על הנושא, כמו ב-(11).

מ-(16)-(14) עולה שלא מספיק לסווג פעלים כמות שהם, אלא יש להבחין בין ארגומנט הנושא לארגומנט המושא. ואכן, ברגע שעושים כך, התמונה מתבהרת להפליא. בדיקה מקיפה מגלה חלוקה שיטתית של מערכת הפועל כולה: המושא הישיר של "פרץ" מייצג את כל המושאים הישירים; הנושא של "נפרץ" מייצג את כל הנושאים של פעלים סבילים. ואילו הפעלים העומדים נחלקים לשתי קבוצות – אלו דוגמת "התקלקל", שמתנהגים כמו הנושא הסביל, ואלו דוגמת "התרוצץ", שמתנהגים כמו הנושא הפעיל. הבלשנים מכנים את הפעלים העומדים בקבוצה הראשונה "אָנאָקוּזָטיבים", ואת אלה שבקבוצה ב' "אָנאֶרגָטיבים". את כל העובדות ב-(16)-(5) ניתן לתאר כך:
   
17. קבוצה א': מושא של פועל יוצא, נושא של פועל סביל, נושא של פועל אנאקוזטיבי.
      קבוצה ב': נושא של פועל יוצא, נושא של פועל אנארגטיבי.
 
18. הכללות:
א) אלמנט מקבוצה א' יכול להופיע אחרי הפועל, אלמנט מקבוצה ב' אינו יכול.
ב) אלמנט מקבוצה א' יכול להיות משוייך שייכות עקיפה, אלמנט מקבוצה ב' אינו יכול.
 
האנאקוזטיבים כוללים פעלים שהנושא שלהם עובר שינוי מצב (התקלקל, נרקב), שינוי מיקום (הגיע, נפל), פעלי קיום, הופעה והיעלמות (התקיים, אבד) ועוד. האנארגטיבים כוללים פעלים שהנושא שלהם יוזם פעילות (עבד, התרוצץ), חווה מצבים מנטליים (דאג, התלבט), פעילויות גוף (צחק, רעד) ועוד. הקורא יכול לוודא שאכן הפעלים הנ"ל מקיימים את ההכללות ב-(18).

למעשה, האבחנה בין שני סוגים אלה של פעלים עומדים היא מהתגליות החשובות של הבלשנות המודרנית, תגלית בת 25 שנה בסך הכל. מבחינה אמפירית, מדובר באחת האבחנות המוצקות ביותר שבידינו: בכל שפה שנבדקה, ישנם כמה וכמה מבדקים דקדוקיים ש"חוצים" את קבוצת הפעלים העומדים לאלה ששייכים לקבוצה א' ב-(17) ואלה ששייכים לקבוצה ב'. השאלה המסקרנת היא, כמובן, מהי התכונה המשותפת לכל הפעלים האנאקוזטיבים, ומהי עבור האנארגטיבים? למרות התחושה שיש תכונה סמנטית כזאת (משהו כמו "סבילות" לעומת "פעילות"), מתברר שקשה מאד להגדירה במדוייק. ניתן לומר שזיהוי התכונה האמורה היא שאלת "מליון הדולר" עבור בלשנים רבים.

מבלי להתחייב לפתרון החידה הסמנטית, אנו יכולים לפתח השערה סבירה בדבר ההבדל התחבירי בין קבוצות א' ו-ב', שתסביר את ההכללות ב-(18). נניח שפועל יכול להופיע לפני שם עצם רק אם שם העצם הוא מושא שלו (זו הנחה פשטנית מאד, אך נסתפק בה). ונניח גם ששייכות עקיפה מוגבלת למושאים בלבד. אזי מ-(18) מתברר, שהנושא של פעלים סבילים ("נפרץ") ואנאקוזטיבים ("התקלקל") הוא בעצם גם "מעין מושא". דבר זה מובן מאליו ביחס לפעלים הסבילים – הרי הנושא של הסביל הוא המושא של הפעיל. מה שלמדנו כעת הוא שיש פעלים שצורתם אינה סבילה (התקלקל, אבד וכו'), ואף על פי כן, ה"תחביר" שלהם סביל. כיצד יכול הנושא של פועל להיות גם "מעין מושא" שלו? למשל, אם הוא מתחיל את "חייו" כמושא ורק אז נע לעמדת הנושא.

החקירה הקטנה שלנו, שהתחילה בדוגמאות (4)-(1), הובילה אותנו די רחוק. הסיווג המיידי, האינטואיטיבי, של פעלים (יוצא לעומת עומד) התברר כשטחי מדי. הוא אומנם מועיל כאמצעי לתיאור העובדות, אך אינו מספיק לביאורן. לשם כך, יש לחדור מתחת לפני השטח ולבדוק כיצד מתנהגים הפעלים תחת מבדקים דקדוקיים שונים, ואף להשוות את תוצאות הבדיקה המתקבלות בשפות שונות. מי שנותן לחקירה להוביל אותו עד לסופה המסקני, עשוי לגלות שהקטגוריות הראשוניות שלו מתמוססות, ואת מקומן תופסות קטגוריות תיאורטיות חדשות, בלתי צפויות. העמקת התובנה המדעית, ללא ספק, מפצה גם כאן על התערערות הבסיס האינטואיטיבי.