קטגוריה: דיוקנאות

המדייק עד חורמה יודע היטב שאלוהים מצוי בפרטים הקטנים, ולפיכך הוא מתעלם במפגיע מן הפרטים הגדולים. דבר איתו על הסיכויים הגוברים למות ממחלת לב, והוא יקבול על כך שאינך מבחין בין אוטם שריר הלב לבין דום לב.

בצאתכם מסרט מפעים במיוחד, בעוד אתה מסיח באוזניו על שלל המשמעוית האסתטיות והרליגיוזיות שגנוזות בסרט, הוא יקטע אותך, שקט אך תקיף, ויתבע לדעת אם שמת לב ששמות המשפחה של עוזר הצלם ושל מעצבת התלבושות הם זהים, ואולי הם אחים (או שמא נשואים, יוסיף בארשת טרודה).

קל יהיה לפטור את המדייק עד חורמה כפדנט טרחן, אך הדבר יחטא לעומק המטאפיסיקה שלו. עמוק בליבו הוא חושד, בעצם יודע, שההתרכזות השכיחה במשיכות המכחול הגדולות של ההסטוריה אינה אלא קנוניה של המעמדות השליטים נגד האזרח הקטן. בעודם מפעילים בסתר את העולם דרך גלגלי השיניים הקטנים והשוליים ביותר, הם מפזרים מסך עשן של מהלכים "גדולים", כביכול הרי-משמעות.

לשומעיו הוא אוהב לספר שהקרב על לייפציג הוכרע בשל קלקול קיבה של מפקד הצבא הנפוליאוני, ושלחתול של שכנתו יש אוזן אחת שמוטה. אתם עומדים מולו, אובדי עצות, מנסים לנסח בראשכם שאלה רלבנטית; אבל אז הוא קרב אליכם במפתיע, מסיר מחולצתכם צביר חוטים תועה, בוחן ומרחרח אותו ביסודיות, ומכריז – כמעט מתריס – שהסיב הזה מיוצר רק בסומטרה, אבל לאחרונה העבירו את מפעל הטקסטיל להונג-קונג, עקב מכסי ייצוא גבוהים.

זאת שהלא ידעה מראש היא הדודנית המעודנת של זאת שהרי אמרתי לך. בעוד שהאחרונה עומדת לנוכח אסונך, ידיים על מותניים, סנטר זקור בניצחון, ומצקצקת בלי הרף הרי אמרתי לך, הרי אמרתי לך (אבל אתה לא מקשיב לי), זאת שהלא ידעה מראש יושבת חרש בפינה ואינה פוצה פה. רק עיניה סובבות בתוגה סביב עיי החורבות של חייך, בלי הפתעה, בלי חמלה או זדון, ליאות אינסופית נשקפת מהן. כי היא הלא ידעה מראש.

מוזר הדבר, כיצד היא צצה רק בשעת מכשלות ותבוסות. ברגעי ההתעלות הספורים שידעת בחייך, כאשר ליבך התרונן מאהבה או מיפי הבריאה, היית מדי פעם תר אחריה במבטך. אך כבר יכולת לדעת זאת מראש: זאת שהרי ידעה מראש לא תהיה שם. האושר תמיד תופס אותה לא מוכנה, עדיין מאחורי הקלעים, שוקדת על הידיעה מראש של האסון הבא.

והוא בא. כתמיד לא צפוי, ברוטלי ומהיר כברק – אך לא מהיר ממנה. הנה היא שם, על הכיסא הפינתי, טווה סביבך בעמלנות קורי נחמה, או שמא נקמה, של ידיעה מראש, תמיד מאוחרת מדי עבורך, עקרה ויבשה כסליל קוצים מסתחרר במדבר.

אתה מדמיין את סופך: אתה מסתובב בסופרמרקט, ולפתע התקרה קורסת וקוברת אותך חיים יחד עם כל הקונים. במפרקת שבורה, מחרחר נשימות אחרונות, אתה מבחין בה ישובה על גל אבנים, היכן שעמד דוכן הנקניקים. נדה בראשה, עיניה אומרות הכל: היא הלא ידעה מראש, והיתה אומרת לך אם היית מקשיב לה (אבל מי מקשיב לה בכלל, היא מושכת כתפיים): מי הולך לסופרמרקט, הרי ידוע שיש הכל במכולת, ואם כבר הולכים, ברור שצריך לחבוש קסדה, מה כל כך קשה להבין כאן, ואם כבר בלי קסדה, שמים את העגלה על הראש, כל דבר צריך לומר לך, כדי להתגונן מפני תקרות שקורסות בדיוק כמו שהיא ידעה מראש.

המתהלך בין מכשירים מבין לעומק כל מכשיר שנקרה על דרכו, אך אינו מסוגל להבין מדוע אנשים אחרים אינם מבינים מכשירים. עולמו מאוכלס במשפחות ענפות ומסובכות – מכשירי חשמל ביתיים, מחשבים, אביזרים אלקטרוניים, מצלמות ומנועי מכוניות. כולם ידידיו הקרובים, את כולם הוא מכיר לפני ולפנים; חיבה מיוחדת הוא נוטה, עוד מנעוריו, לקרביים המגובבים של מכשירי טלוויזיה. אור מיוחד נוגה על פניו שעה שיפתח את המכסה האחורי של מכשיר מקולקל – דלת סתרים אל ארץ פלאות. צעד צעד יתחקה אחר החוטים, הממסרים האלקטרוניים, עד שייגע בקצה מברגו בנקודה ההיא, הרגישה והענוגה: נקודת השבר והאנחה הפנימית של המכשיר. בזהירות עילאית יחליף את החלק הפגום, יסגור את המכסה, ויתמסר לשלווה הגדולה שתרד עליו; המתקן מכשיר מקולקל אחד מביא תיקון גדול לעולם.

בכל אשר יילך, אנשים שוטחים בפניו תלונות ותיסכולים. זה אינו מצליח להפעיל מצלמת וידאו חדשה, לזה קרס המחשב באופן פתאומי. הוא ניצב מולם, גבותיו מתרוממות בתימהון: אבל מה הבעיה? אתה פשוט לוחץ על הבלה בלה בלה, מחכה עד שהבלה בלה בלה יתחלף לבלה בלה בלה, ובסוף לא שוכח לבלה בלה בלה. בני שיחו נתקפים אלם: ארשת פניו אומרת תמימות קדושה, אך תמיד ינקר בהם הספק שהוא מהתל בהם, ממרומי מומחיותו המכשירית.

בעולמו של המתהלך בין מכשירים, גם ענייני רגש ומוסר הם בעיות טכניות, פשוטות יותר או פחות. מצאת את החלק הפגום – החלף אותו בחדש, והבעיה נפתרה. נבצר מבינתו מדוע אנשים להוטים כל כך לתקן מכשירים מקולקלים, אך חיים בשלום עם השקפות מקולקלות עד היסוד; דומה שזו הבעיה היחידה בעולמו שעדיין אין לה פיתרון.

ברגעי סיוט נדירים, מפרפרת בתוכו חרדה נוראית: שמא נפש האדם איננה מכשיר בכלל? שמא יש דברים בעולם שאין להם מומחים? הרעיון בלתי נתפס; כמוהו כהשערה ששעון שעבד במשך 50 שנה, יפסיק פתאום לעבוד, סתם כך, בלי שום סיבה טכנית. אין שעון כזה, הוא מזכיר לעצמו, תיק-תק תיק-תק, תיק-תק תיק-תק. הכל עובד בסוף, תיק-תק, גם האנשים עובדים וחיים, תיק-תק, בלי קילקול, בלי קילקול, תיק-תק. עד ש.

"אני לא אוהב ניקל; יש בזה משהו זול", הוא אומר, בעצם קובע, חד משמעית וקטגורית. אנחנו כבר לא מופתעים שיש לו דעה נחרצת על ניקל; הרי לשיפוטאי יש דעה נחרצת על כל דבר ועניין.

ובכל זאת, קצת הופתענו מהעיתוי שנבחר לחשיפה הזאת – הדבר עלה על דעתו של השיפוטאי שעה שחלף מולכם אדם בעל זרוע תותבת המסתיימת בוו מצופה ניקל.

מבחינה מושגית, השיפוטאי חי בקומה השניה של בית שאין בו קומה ראשונה. מקומת התיאור הפשוט הוא טיפס מזמן אל קומת השיפוט, עד שכיום אין לו צורך לא במידע ולא בנימוק על מנת לחרוץ משפט; השיפוטאי הוא עמדה טהורה, ללא הקשר.

תכופות אנו תמהים מדוע נחוצה לו דעה בכל עניין. אם שואלים אותו מה השעה, הוא עלול לנאום בגנות האובססיה המודרנית למדוד את הזמן; אם נתקעים איתו בפקק, הוא כבר יפרוס את השקפתו אודות תחלואי תשתית הכבישים בארץ; אם מציעים לו תה, הוא מתפייט על ההבדלים בין אנשי התה לאנשי הקפה.

דומה שהוא בז לאנשים נטולי דעה, הנראים לו כאוטומטים חסרי כיוון. הוא, למשל, תמיד יודע לאן מועדות פניו. בכלל, הוא אוהב את הפתיחה הזאת: "אני, למשל, …". יש בה משהו מאד… כן, ייחודי.

מידתה הנעלה ביותר היא המודעות העצמית: הקוראת עצמה בזולת רואה את עצמה באור נוקב, ללא כחל ושרק, פרי התבוננות עצמית של שנים.

אומנם, יש שיאמרו כי מעלה זו נקנתה במחיר קהות מסוימת לזולת. אחרי הכל, היא רואה רק את עצמה. אך אפשר שהקנאה מדברת מגרונם. שהרי הקוראת עצמה בזולת ידועה ביכולות הקשב המופלאות שלה. תמיד תמצא זמן לידיד או קרוב משפחה, לעולם דלתה פתוחה בפני מי שמבקש לשפוך את ליבו.

במאור פנים תתיישב לצידו על ספסל, ועד מהרה תדחק בו לספר, לפרוק את הכל. נכון אומנם שלעתים קרובות תקטע את בן שיחה בהתרגשות, ותכריז: "אבל זה בדיוק מה שקרה לי לפני שבועיים, כשעצרתי בדרך הביתה מול חנות פרחים, סתם חנות, לא מי יודע מה, אני אפילו לא אוהבת כל כך פרחים, והחלטתי להיכנס, ואיך שאני נכנסת בדלת אני נתקלת במישהי, לא תאמין, רחלי, כן כן, ההיא מהשמינית, אולי אלף שנה לא התראינו, לא ייאמן, בקיצור, מה היא אומרת לי?"

ואכן, מה היא אומרת לה? מה כולם אומרים לקוראת עצמה בזולת? דומה שרק דבר אחד: ספרי, ספרי לנו על עצמך. והיא נענית ברצון, שכן זו שקוראת עצמה בזולת אינה נלאית מלגלות את עצמה שוב ושוב, בכל רגע ורגע, בזולת. אור מציף את פניה ברגע ההתגלות: הנה, זו שוב אני, שם באמצע החתונה של חברתי הטובה; ומי זו מציצה מאחורי בן דודי, הגוסס מסרטן, אם לא אני, כן אני. האצבע מרפה מן הכפתור, הפלאש נמוג, עוד תצלום עצמי נוסף לאלבום חייה של הקוראת עצמה בזולת.