מחבר עידן לנדו

כמו טיל היא משגרת אותו, טיל קטן ומונחה; מונחה, ואולי מִנחה, זבח קטן וכתום על חומת הבטון המתנשאת אל על, אין חודר ואין מציץ, זולת שלוש אצבעות מן הצד השני. מהו היעד של התינוק המונחה? על מי הוא יתביית? היכן ביתו?

סחרחורת של דימויים ואירוניות מותכת בתצלום ההיפנוטי הזה. תינוק פלשתיני מועבר מצד אחד של החומה לצידה השני. מן הסתם, מן הצד הישראלי (המסומן במגן דוד) אל הצד הפלשתיני; דור העתיד בנתיב הטרנספר. אלא שהמעבירה היא פלשתינית בעצמה, אזרחית ישראלית כנראה (תושבת אבו-דיס), וכיאות, לובשת כחול לבן. כמה נכון, כמה צודק הוא הקו האלכסוני הנמתח בין החולצה הכחולה (והיא עולה) אל התינוק הכתום העז (התפוז הארצישראלי, עסיס הציונות) ועד למגן דוד, צל קלוש וחיוור של גון הכתום. אומנם שולט, פוקח עין ממעל, אבל רק סמל מופשט, חלול וחיוור. שנתיים מאוחר יותר, בקיץ 2005, תתווסף עוד שכבת אירוניה לתצלום: התינוק הכתום השב לביתו (?) מבשר את הכתומים שיפונו מגוש קטיף. מי שאב את הכתום של מי? שומר הסף הציוני או מסיג הגבול הפלשתיני?

המבט יורד אנכית מן המגן דוד, עד שחוצה את מבטו האופקי של התינוק. בנקודת ההצטלבות ביניהם – זין זקור, משורטט על החומה, כמו בוקע משיח צבר מקומי (הביצים, מן הסתם). ניחוש ראשון: יד פלשתינית ציירה אותו, והוא מכוון – ספק אצבע מאשימה, ספק טיל מאיים – היישר אל לב השררה הציונית. ניחוש שני: לא, דווקא יד ציונית ציירה אותו, זיקפה לאומית גאה שאמורה לשאת על כתפיה את המגן דוד הרופס, הדהה. מה אכפת לתינוק, יד גסה מכאן או משם, רק שלא יישמט מן היד האוחזת בו.

[אבל לעורך העיתון אכפת גם אכפת. כשהתפרסם התצלום הזה ב"הארץ", ב-20.7.2003, דאגה יד נעלמה למחוק את הזין. עורך יקר, עורך תמים: הציור העליב אותך והחומה לא? לא יכולת למחוק כבר את החומה?]

כיצד מפלחת החומה, פשוטו כמשמעו, את ראשו של התינוק, כיצד היא מפלחת את ראשה של האשה; שני רווחים אנכיים בין לוחות הבטון, החודרים לנפשם של תושבי המקום. הרווח שמעל האשה כבר אטום; גורלה נגזר. מעל התינוק עדיין מסתננת קרן אור; אולי עוד לא אבדה תקוותו. ובכל זאת, תמונה מגונה, תמונה עם זיכרון היסטורי נתעב: ראשו הרך של תינוק כנגד חומת בטון.

מלב התמונה, קצת מתחת לראשו של התינוק, בוקעות שלוש קרניים ישרות, נחרצות, קווי המתאר של גושי הבטון, מעין סמל שלום מריר ופאתטי, הד לימים אחרים. מחול של מחוות ונגיעות מתרחש על רקע התפאורה המקולקלת הזאת. ידיה של האוחזת, אצבעותיהן פרושות; ידיו של התינוק, האחת רפויה והשניה ניצבת קדימה, ספק משיבה מלחמה לזין שעל הקיר, ספק מנסה לבלום את המעבר; ושלוש אצבעות כפופות, מציצות, חופנות סוד. סך הכל חמש ידיים, שישה קודקודי המגן דוד חסר אחד. היד הנעלמה, יד לשלום או למלחמה.

צריך היה להתאמץ, ממש להתאמץ, כדי לגלות שצה"ל הרג שני אזרחים פלשתיניים אתמול (הארץ ו-nrg עוד הזכירו את העניין הפעוט הזה, שמדובר באזרחים; ynet הסתפק ב"נהרגו שני פלשתינים", שהרי מה כבר ההבדל, חמושים או אזרחים. כלומר, מה כבר ההבדל אצלם). הידיעות האלה הוחבאו עמוק עמוק בעמודי החדשות, כדי שלא יקלקלו את תמונת היום הרשמית: הפלשתינים יורים טילים על אזרחים תמימים בקניון באשקלון, סתם כך.

האם תקיפת צה"ל באה כתגובה על הירי על אשקלון? לא, היא התרחשה לפני כן. האם יש קשר סיבתי בין העובדה שהפלשתינים יורים על אזרחים ישראלים אחרי שצה"ל הורג אזרחים פלשתינים? אולי כן, אולי לא. מה שבטוח, לישראלי הממוצע אין כל דרך לדעת, או אפילו להתמודד עם השאלה הזאת, שכן המידע הבסיסי נמנע ממנו.

2 פלשתינים הרוגים ועוד הרבה פצועים; 4 ישראלים פצועים קשה ועוד הרבה פצועים קל ובינוני. אלה היו הידיעות החשובות אמש, אך רק אחת מהן הגיעה לידיעת הישראלי הממוצע (שאינו נובר בעקשנות בשולי החדשות). הטרור הפלשתיני מוצג, שוב ושוב, כתופעה שרירותית ועיוורת, נטולת הקשר. הטרור הישראלי מוצג כפעולות מגננה הכרחיות. "הם" רוצים לפגוע באזרחים, "אנחנו" רק רוצים לפגוע בטרוריסטים. אבל איכשהו תמיד מניין האזרחים הפלשתינים שנהרגים "בשוגג" עולה בהרבה על מניין האזרחים הישראלים שנהרגים "בכוונה".

מוטב להתנער כבר מן ההבל הזה, ש"כוונה" או "אי-כוונה" משנות כאן משהו. צה"ל יורה על ריכוזי אוכלוסין בידיעה ברורה שיפגעו חפים מפשע. ההצהרות כאילו נעשה כל מאמץ למנוע זאת הן הצהרות ריקות; בפועל, הפלשתינים קוברים יום יום אזרחים תמימים. "שיפסיקו לירות עלינו מתוך שכונות מגורים", אומר לעצמו הישראלי הזחוח, כאילו היה מקבל את ההגיון הזה בחייו הפרטיים (עבריין יורה על עבריין אחר מתוך ביתו ופוצע עוברי אורח תמימים; מותר למשטרה להפציץ את ביתו של היורה?).

עוד תגובה שגורה: טוב, תפסיק לרחם על הפלשתינים, תתחיל לרחם על יהודים. אבל אין כאן שאלה של רחמים (או שכולם ראויים לרחמים, או שאף אחד אינו ראוי). השאלה הרבה יותר בסיסית: האם אנחנו בכלל רואים את מה שאנחנו עושים? האם אנחנו בכלל מבינים את הסיבות לטבח ההדדי הזה? מנוולים הטרוריסטים שיורים על אזרחים ישראלים, מנוולים החיילים הישראלים שיורים על אזרחים פלשתינים. והמנוולים הגדולים ביותר הם אלה שיושבים בלישכותיהם הממוזגות ומשחקים בחיי כולנו להנאתם.

ובתווך, מנוולים קטנים שיושבים בכלי התקשורת, יודעים הרבה וחושפים מעט, מגדילים פה ומקטינים שם, מדגישים או מצניעים לפי צו השעה, כלבי השמירה הנאמנים של "צידקת דרכנו".

1. רוב הזמן אני שותק. אין לי מה לומר. על רוב הנושאים אין לי מה לומר. לרוב האנשים, על רוב הנושאים, אין מה לומר. כשאין מה לומר, עדיף לשתוק. אבל הבלוג מעניק, לכאורה, רשיון בלתי מוגבל לפטפט, להגג, לקשקש. המרחק בין המחשבה הלא-מעובדת אל הדיבור המוקלד – מתכווץ. מתאפס. צץ בראשי דבר הבל – הנה הוא כבר ברשת, נחלת הכלל.
 
2. דברי הבל אינם חדלים להיות דברי הבל רק משום שהם מרצדים בפונט מוקפד על מסך נעים לעין. הפרהסיה האינטרנטית לא השביחה את איכות החשיבה האנושית – היא רק גזלה ממנה את הפרטיות. שטויות בצוותא אולי נהנות ממחילה קולקטיבית ("ברשת הכל מותר"), אך הן עדיין שטויות. האם אני מקריב איכות תמורת פומביות?
 
3. היומרנות, הניפנוף האגבי בידע, בהיפרלינקים, ההשפרצה של האני לכל קצוות הרשת.
 
4. הצורך התינוקי להישמע; החשש הילדותי מביקורת; הפתיחות הבוגרת לדעות של אחרים; המיאוס הזקן מטוקבקים מרושעים.
 
5. הבלוגר, מטיבו, הוא יצור תגובתי; מחפש עילות להגיב בכתיבה. אט אט הוא משתעבד למציאות החיצונית, הופך להיות תמונת ראי שלה (כמו שני סלילי די.אן.איי הרתוקים זה לזה). המציאות קובעת את סדר יומו, במה יעסוק ובמה לא יבחין. במקום ליצור, הוא נוצר.
 
6. איך אתנער מן השיגיון המתוק-רעיל הזה, בן-לוויתה הקבוע של הכתיבה – כי המלים הן חזות הכל? איך אסיר מעלי את המגלומניה הארורה הזו של השפה, השחץ האינסופי של לשון שבטוחה ביכולתה להגיד הכל, לבטא הכל? (האם צבעים יכולים להגיד ריחות? האם יש בפולנית מילה לתחושה מתחת לעפעפיים ביום סתיו אביך?).
 
7. חרדת ההתרוקנות: מה יקרה כשייגמרו לי הרעיונות? האם הבלוג ימשיך להתקיים במנותק ממני? האם עידן לנדו (האדם) יהיה פרק חולף בקריירה של "עידן לנדו" (הבלוג)?
 
8. כל השעות האלה מול המחשב. העיניים, פרקי האצבעות, העורף, הו העורף.
 
9. הציפיות של הקוראים (לשבור אותן); הציפיות של עצמי (לזכור ולשכוח, לזכור ולשכוח); הציפיות של המילים (אימת הניסוח המדוייק).
 
10. הנימוק המכריע נגד פתיחת בלוג: אני חפץ בזה.

כולנו יודעים להבחין, באופן אינטואיטיבי או באופן מודע, בין המבנה של יחידה לשונית, כמו למשל המשפט, לבין המשמעות שלה. קחו לדוגמה את המשפטים הבאים:
 
1. אישה צעירה הפחידה את הילד.
2. הילד נתן את הכדור לאישה צעירה.
 
משמעותם של הצירופים השמניים "הילד" ו"אישה צעירה" זהה בשני המשפטים. אבל תפקידם התחבירי, כמובן, שונה. ב-(1) "הילד" הוא מושא ישיר, ומופיע עם סמן היחסה הישירה "את". ב-(2) הוא הנושא. "אשה צעירה" הוא הנושא ב-(1), אך המושא העקיף ב-(2), שמופיע עם היחסה העקיפה "ל-". קיים קשר הדוק, כמובן, בין התפקיד התחבירי לתפקיד הסמנטי, והוא מוכתב על ידי הפועל. כמושאו של "הפחיד", הילד ב-(1) מובן כמי שנמצא במצב רגשי מסויים (קרי, פחד). כנושא של "נתן", לעומת זאת, אין הילד מחוייב להימצא במצב רגשי מסויים. כל שנדרש הוא פעולה רצונית מצידו (שיכולה להתרחש תוך כדי פחד, חיבה, עליצות וכיוב'). שימו לב שהתפקיד הסמנטי של האשה הצעירה "דליל" הרבה יותר: בשני המשפטים, אין הכרח שהיא פועלת במכוון או אפילו נמצאת במצב מנטלי כלשהו. הנושא של "הפחיד" יכול להיות כל דבר שהוא; המושא העקיף של "נתן", לעומת זאת, חייב להיות בן-אנוש, או לפחות עצם מואנש (כמו בובה). הסימון "#" מציין "משמעות סוטה" (אנומליה סמנטית).
 
3. הצעקות הפחידו את הילד.
4. # הילד נתן את הכדור לצעקות.
 
חלק חשוב מן הידע הלשוני שלנו, אותו ידע שאגור במוחנו במעין דקדוק מנטלי, הוא תורת המשמעות, או בקיצור, סמנטיקה. הסמנטיקה צריכה, בין השאר, להסביר את ההבדל בין התקינות של (2) לחריגות של (4): העובדה שקיימות מגבלות משמעות מסויימות על המושא העקיף של "נתן". היא גם צריכה להסביר מדוע פעלים מסויימים דורשים מושא (ישיר או עקיף) ואחרים לא (כוכבית מציינת משפט בלתי אפשרי):
 
5. גיל התעטש. 
6. גיל היכה את יוסי.
7. * גיל היכה.
 
בעוד ש"התעטש" הוא פועל עומד, שאינו לוקח מושא ישיר, "היכה" הוא פועל יוצא, שדורש מושא ישיר. גם העובדה הזאת היא, ביסודו של דבר, סמנטית. אירוע התעטשות מחייב משתתף אחד (קרי, המתעטש), בעוד שאירוע הכאה מחייב שני משתתפים (קרי, מכה ומוכה).

ראינו, אם כן, שבהקשר של משפטים פעליים, הסמנטיקה חייבת לייצג שני סוגי מידע. האחד, כמה משתתפים הכרחיים כלולים באירוע; והשני, מהן המגבלות הסמנטיות על משתתפים אלה (כגון, בן אנוש, שרוי במצב רגשי וכיוב'). הבלשנים מכנים את התיאוריה הסמנטית הכללית של עובדות אלה תיאוריית "מבנה הארגומנט" של הפועל. "ארגומנט" בהקשר הזה הוא מונח טכני, בלי כל קשר לוויכוח או לריב. הארגומנטים של הפועל הם בפשטות המשתתפים ההכרחיים באירוע שהפועל מציין. הפועל "הפחיד" לוקח שני ארגומנטים – גורם החווייה, והחווה עצמו (ראה (1)); הפועל "נתן לוקח שלושה ארגומנטים – מחולל הפעולה, העצם הניתן והיעד המקבל (ראה (2)).

עד כה ראינו שהתחביר והסמנטיקה הולכים "יד ביד". במלים אחרות, יש זיקה טבעית בין התפקידי התחבירי של ארגומנט מסויים (למשל, מושא עקיף) לבין התפקיד הסמנטי שלו (למשל, יעד מקבל). אבל העניינים לא כל כך פשוטים. במצבים מסויימים, התחביר והסמנטיקה לא חופפים, אולי אפילו מתגוששים. אלו מצבים מעניינים ביותר, משום שהם חושפים את האופי המורכב והמודולרי של הידע הלשוני שלנו. להלן נבחן דוגמה אחת כזאת.
 
8. רינה הציעה לגיל לעשות דיאטה.
9. רינה נתנה לגיל לעשות דיאטה.
 
מהו מבנה הארגומנט של "הציע"? נראה שהוא לוקח שלושה ארגומנטים – המציע, מקבל ההצעה, וההצעה עצמה. מה באשר ל"נתן"? על פניו, נראה שאין כל הבדל עקרוני בינו לבין "הציע". סביר להניח שגם הוא לוקח שלושה ארגומנטים – נותן הרשות, מקבל הרשות, והפעולה המורשית.

אלא שעיון קרוב יותר בתכונותיהן של שני פעלים אלה מגלה הבדלים מעניינים:
 
10. רינה נתנה למים לטפטף.
11. # רינה הציעה למים לטפטף.
12. רינה נתנה לזה לקרות.
13. # רינה הציעה לזה לקרות.
 
נראה שהמושא העקיף של "הציע" כפוף למגבלות חמורות יותר מאשר זה של "נתן". בעוד שהראשון חייב להיות בן-אנוש, האחרון אינו חייב. בעצם, אם חושבים לעומק על המשמעות של (12), מגלים שהארגומנט "לזה" אינו מקיים קשר סמנטי הכרחי עם "נתנה". מ-(12) כלל לא משתמע שרינה נתנה משהו ל"זה" (להבדיל מ-(2), שבו כן משתמעת פעולת נתינה לאשה הצעירה). מה שרינה נתנה, או איפשרה, ב-(12) זה האירוע בכללותו – "לזה לקרות". מכאן נוכל לשער, שמבנה הארגומנט של "נתן" ב-(10) וב-(12) הוא בעצם בינארי, ולא טרנארי (משולש), כמו של "הציע". "נתן" במקרים אלה פשוט מציין יחס בין ארגומנט אחד (מי שמאפשר) לארגומנט שני (מה שמאופשר).

הוכחה ניצחת להשערה שלנו מגיעה משילובם של ניבים כבולים במבנים הללו. בניבים כמו "הקרח נשבר" או "הכביסה המלוכלכת יצאה החוצה", הנושא איננו מקבל משמעות רגילה (לא מדובר כאן על קרח או כביסה אמיתיים), אלא משמעות מושאלת, הכבולה לניב המסויים שבו הוא מופיע. ברגע שהקשר הסמנטי בין הפועל לנושא נשבר, המשמעות המושאלת (האידיומטית) הולכת לאיבוד.
 
14. הקרח עלול להישבר / הכביסה המלוכלכת עלולה לצאת החוצה.
15. # הקרח מסוגל להישבר / # הכביסה המלוכלכת מסוגלת לצאת החוצה.
 
שימו לב ששם התואר "עלול" אינו שובר את הקשר הסמנטי בין הנושא שלו לבין שם הפועל שאחריו, בעוד ש"מסוגל" עושה זאת. הפירוש היחידי שמתאפשר ב-(15) הוא פירוש מילולי, לא אידיומטי, שמייחס יכולות פנימיות לקרח או לכביסה המלוכלכת. כעת שימו לב לכך שמשמעותם של ניבים אלה נשמרת גם אחרי "נתן":
 
14. רינה לא נתנה לקרח להישבר בפגישה הראשונה.
15. הוועדה לא נתנה לכביסה המלוכלכת לצאת החוצה מחשש לשערורייה.
 
העובדה שהמשמעות הניבית נשמרת כאן (אך לא אם נחליף את "נתן" ב"הציע") מוכיחה שהמושא העקיף של "נתן" במבנים אלה איננו ארגומנט סמנטי שלו, אלא של שם הפועל המופיע אחריו. באופן דומה, הנושא התחבירי של "עלול" ב-(14) הוא למעשה ארגומנט סמנטי של שם הפועל, לא שלו.

הנה, אם כן, מצב עניינים מוזר ולכאורה פרדוקסלי: המנגנון התחבירי שלנו משייך שם עצם במשפט לפועל אחד, ואילו המנגנון הסמנטי שלנו משייך אותו לפועל אחר. התחביר והסמנטיקה מושכים בשני כיוונים מנוגדים – וראה זה פלא, המערכת לא קורסת. ניתן להסיק מכך שהתחביר והסמנטיקה הם שני מנגנונים נפרדים בדקדוק. אומנם הם מקיימים קשרי-גומלין הדוקים, אך בכל זאת מתעקשים על ריבונות נפרדת, כל אחד בממלכתו שלו.

ההסבר המדעי, על-פי תפיסה פופולרית אחת, מנסה להעמיד את הלא-נודע על הנודע. כלומר, לקחת תופעה לא מוכרת ולתת לה הסבר במונחים של חוקים או עקרונות מוכרים. אף שיש גרעין של אמת בתיאור הזה, יש לא פחות, ואולי יותר, אמת בתיאור ההפוך: המדע מעמיד את הנודע על הלא-נודע. מהו הנודע? נתוני תצפית, "חומר הגלם", התופעות עצמן. מהו הלא-נודע? העצמים והעקרונות הסמויים, שאינם ניתנים לתצפית ישירה. כך למשל מוסברת התופעה הנגישה לחושים של הגיאות והשפל באמצעות כוח בלתי נגיש לחושים – הכבידה – הפועל בהתאם לחוקים מתמטיים הנמצאים לחלוטין מחוץ לעולם ההתנסות החושית. היישים התאורטיים המכוננים של המדע המודרני – שדה אלקטרומגנטי, קווארקים, הכוחות היסודיים בטבע ועוד – כולם "בלתי נודעים" במובן הבסיסי ביותר. "החומר שממנו עשוי העולם", אמר פעם פיסיקאי נודע, "הוא חומר המחשבה".

לאמיתו של דבר, רוב אנשי המדע הם ריאליסטים גמורים. מה שהם מכנים "יישים תיאורטיים" – רק משום אי היכולת לצפות בהם ישירות – קיימים לדידם לא פחות מגוש בטון או חריץ גבינה. העדויות לקיומם של יישים כאלה הן בהכרח עקיפות, אך אין בכך פגם מהותי; עדות עקיפה מוחצת עדיפה על עדות ישירה רופפת. חושי יכולים לשכנע אותי שניצב מול עיני עץ מלבלב, בעוד שבעצם כל מה שהרשתית שלי קולטת הוא דימוי שהופק במציאות וירטואלית. לעומת זאת, חושי עיוורים לחלוטין לשטף חלקיקי הנייטרינו שעובר דרכי ברגע זה, ואף על פי כן, יש אינספור עדויות עקיפות לאמיתותו הוודאית של שטף זה.

עם התפתחותו של מדע הבלשנות, היה זה אך טבעי שגם בו יצוצו, במהלך הזמן, יישים תיאורטיים. מהו יש תיאורטי בבלשנות? אלמנט דקדוקי מסויים, שאין עדות ישירה לקיומו. כיוון שהעדות הישירה בשפה (המדוברת) היא הקיום הצלילי, הפונטי, אנו מדברים על אלמנטים דקדוקיים נעדרי קיום פונטי; הם שם, אבל לא הוגים ולא שומעים אותם.

איך יודעים שהם שם? כמו בכל תחום מדעי אחר, באמצעות עדויות עקיפות. נביט עכשיו על אלמנט אחד כזה, ונציג שני טיעונים שמאששים את קיומו.

פעלים לא מעטים מסוגלים לקחת משלים פסוקי, שהפועל בו נושא נטייה או לא נושא נטייה. צורת הפועל הלא נטוי נקראת "שם הפועל", או צורת המקור. בזוג המשפטים הבא ממוסגר המשלים של הפועל העיקרי בסוגריים.
 
1. הבמאי החליט [שהוא מצלם את הסרט במדבר].
2. הבמאי החליט [לצלם את הסרט במדבר].
 
הפסוקית עם הנטייה ב-(1), "שהוא מצלם את הסרט במדבר", כוללת נושא – כינוי הגוף "הוא". כינוי גוף זה יכול (אך לא חייב) להתייחס חזרה לשם העצם "הבמאי", כך שהמשפט מובן "הבמאי החליט שהוא, הבמאי, מצלם את הסרט במדבר". במקרים כאלה, נכנה את שם העצם הראשון "מזהה", ונסמן את יחס הזהות הרפרנציאלית בינו לבין כינוי הגוף באמצעות קו תחתון.

שימו לב שפסוקית המקור ב-(2) "לצלם את הסרט במדבר" איננה כוללת נושא. ואף על פי כן, היא מתפרשת באופן דומה מאד לפסוקית ב-(1): "הבמאי החליט שהוא, הבמאי, מצלם את הסרט במדבר". כאן, חשוב לציין, יחס הזהות הכרחי, לא רק אפשרי.

אך כאן מתעוררת שאלה: זהות בין מה למה? המבנה התחבירי הגלוי של (2) מכיל נושא אחד – "הבמאי". יחד עם זאת, מבחינה סמנטית, ברור שיש כאן שני נושאים: נושא אחד לפועל "החליט", נושא שני לפועל "לצלם", והם מקיימים זהות רפרנציאלית: הראשון הוא המזהה של השני. זוהי הרמה הסמנטית, רמת המשמעות. אבל ראינו כבר ברשימה קודמת שהיחס בין הסמנטיקה לתחביר איננו חד-משמעי. לא כל אלמנט סמנטי ממופה לאלמנט תחבירי, וגם לא להיפך.

זוג הדוגמאות ב-(2)-(1), אם כן, מעורר שאלה מעניינת: האם הנושא הסמנטי המובלע של "לצלם" ב-(2), מיוצג גם באופן תחבירי? האם יש לו קיום תחבירי, מעבר לקיום הסמנטי? במלים אחרות, האם המשלים הפסוקי ב-(2) מכיל מעין כינוי גוף בלתי-נראה (ליתר דיוק, בלתי-נשמע), המקביל בתפקידו ל"הוא" במשלים הפסוקי ב-(1)? אם התשובה חיובית, הרי שנקרה על דרכנו יש תיאורטי דקדוקי – אלמנט חסר קיום פונטי, אך בעל קיום תחבירי וסמנטי מוצק. אכן, יש לא מעט סיבות להניח, במקרה הזה, שפסוקיות מקור כדוגמת זו שב-(2) מכילות נושא תחבירי בלתי נשמע – או בעגה הבלשנית, "נושא ריק". נתבונן בשני טיעונים המבססים מסקנה זו.

הזכרנו קודם ששם עצם יכול לשמש מזהה לכינוי גוף במשפט, כפי שמתפקד "הבמאי" ביחס ל"הוא" ב-(1). בדומה לכינויי גוף, גם כינויים הדדיים, כמו "אחד את השני", "זה לזה" וכיוב', יכולים להתייחס למזהה קודם במשפט. למעשה, כינוי הדדי מחייב מזהה, בעוד שכינוי גוף אינו מחייב.
 
3. רינה הזמינה אותם.
4. * רינה הזמינה אחד את השני.
5. גיל ורינה הזמינו אחד את השני.
 
לכינוי הגוף "אותם" ב-(3) אין מזהה דקדוקי; הוא מתפרש בהתאם להקשר השיחתי שבו הוא נאמר. הכינוי ההדדי "אחד את השני", לעומת זאת, מחייב מזהה, ברבים ולא ביחיד, מה שמסביר את הניגוד בין (4) ו-(5). שימו לב כעת שכאשר יש לכינוי גוף מזהה דקדוקי, הוא יכול להיות מפוצל בין שני שמות עצם נפרדים. בניגוד לכך, המזהה של כינוי הדדי חייב להיות שם עצם רציף אחד (שיכול להיות מורכב משני שמות עצם מחוברים ב-ו' החיבור, כמו ב-(5)).
 
6. רינה הציעה לגיל את העוגיות שלהם.
7. * רינה הציעה לגיל את העוגיות אחד של השני.
8. רינה הציעה לילדים את העוגיות אחד של השני.
 
כינוי הגוף "הם", המוכל בכינוי השייכות "שלהם" ב-(6), מתייחס למזהה מפוצל – הצירוף של "רינה" ו"גיל", שני שמות עצם בלתי רציפים במשפט. שימו לב שאפשרות כזאת אינה קיימת ב-(7); למעשה, (7) לא רק חסר פשר, אלא גם לא דקדוקי. משפט (8) משמש כבקרה; הוא מראה לנו שהבעיה ב-(7) היא אכן הפיצול של המזהה של הכינוי ההדדי. ברגע שהמזהה הוא שם עצם אחד, ברבים, הבעיה נפתרת.

ננסח את מסקנות הדיון עד כאן כדלקמן:
 
9. המזהה של כינוי גוף יכול, אך המזהה של כינוי הדדי אינו יכול, להיות מפוצל (כלומר, צירוף של שני שמות עצם לא רציפים).
 
כעת נחזור למשפטים שמכילים פסוקיות מקור. הדוגמה הקריטית היא (10), וקיימות שתי אפשרויות לנתח אותה מבחינה תחבירית – (11) או (12):
 
10. גיל הציע לרינה לעזור אחד לשני.      
11. גיל הציע לרינה [לעזור אחד לשני].    
12. גיל הציע לרינה [ X לעזור אחד לשני].           
 
ראשית, (10) מוכיח שניתן להציב כינוי הדדי בתוך פסוקית מקור, גם אם אין שום שם עצם ברבים במשפט. מהו המזהה של הכינוי ההדדי? לפי (11), זהו הצירוף של שמות העצם הבלתי רציפים "גיל" ו"רינה". כזכור, אפשרות זאת נפסלה על בסיס (7), שהצדיק את התנאי ב-(9). נותרת אם כן אפשרות הניתוח ב-(12): פסוקית המקור מכילה נושא תחבירי "ריק", לא נשמע, שמסומן כ-X. נניח ש-X הוא מעין כינוי גוף. נושא זה הוא המזהה של הכינוי ההדדי "אחד לשני"; ומכיוון שהוא כינוי גוף, המזהה שלו, בתורו, יכול להיות מפוצל – הצירוף של "גיל" ו"רינה".

בקצרה, אנו טוענים שהמבנה התחבירי של (10) הוא (12), המקביל לחלוטין ל-(13):
 
13. גיל הציע לרינה [ שהם יעזרו אחד לשני].       
 
נניח שמישהו מכחיש שקיים נושא תחבירי בפסוקית המקור ב-(10). אזי מוטל עליו להסביר כיצד יכול המזהה של הכינוי ההדדי במשפט זה להיות מפוצל, בסתירה ל-(9). נניח שמישהו מכחיש את התקפות של (9); אזי מוטל עליו להסביר מדוע לא ייתכן מזהה מפוצל ב-(7). נראה כי ההנחה שפסוקית המקור מכילה נושא ריק היא היחידה שמתיישבת עם כל העובדות. הנה כי כן, טיעון חזק, גם אם עקיף, לקיומו של יש תיאורטי דקדוקי.

הטיעון השני נסמך על הגיון דומה. הביטו במשפטים הבאים:
 
14. היא אמרה שהם נפגשו ב-6.
15. * היא אמרה שהוא נפגש ב-6.
16. היא אמרה שהוא רצה להיפגש ב-6.
 
פעלים מסויימים, כמו "נפגש" (בהופיעו ללא צירוף היחס "עם…"), מחייבים נושא ברבים; מכאן הניגוד בין (14) ל-(15). מה שמעניין ב-(16), הוא שאותו פועל שלא התיר ב-(15) נושא ביחיד, מופיע במשפט שבו הנושא הגלוי היחידי הוא ביחיד. מדוע כינוי הגוף "הוא" "מתנגש" עם הפועל "נפגש" ב-(15) אך לא עם שם הפועל "להיפגש" ב-(16)? התשובה המתבקשת היא שהנושא של "להיפגש", בעצם, איננו "הוא", אלא נושא ריק, סמוי, בתוך פסוקית המקור. ההוראה של נושא זה מכילה את המזהה "הוא", אך אינה זהה לו; ניתן לייצג זאת כך:
 
17. הוא רצה [ X (=הוא ואחרים) להיפגש ב-6].
 
גם כאן, ללא התיווך של X, הנושא הריק בפסוקית המקור, קשה להבין כיצד מתיישב הנושא הגלוי "הוא" עם הפועל "להיפגש". דוגמאות כמו (16) מעוררות שאלות מעניינות ביותר אודות יחס הזיהוי בין הנושא הגלוי לנושא הריק, שלא כאן המקום לבררן. כמו (10), גם (16) היא דוגמה פשוטה שהשלכותיה מרחיקות לכת. שתיהן מדגימות יפה את הכורח לייחס לדוברי השפה ידע של מבנים תחביריים מופשטים, שבנויים בין השאר מיישים תיאורטיים לחלוטין לא טריביאליים.

במהלך שנת 2005 פירסמתי בכתב העת גלילאו סדרת מאמרים תחת הכותרת "מעבדת השפה האנושית". שמונת מאמרי הסדרה מציגים בפני הקורא הכללי, בשפה לא טכנית, את היסודות המושגיים של הבלשנות המודרנית וזיקות הגומלין שלה עם מדעים אחרים, במיוחד המדעים הקוגניטיביים.

מאמר המבוא כתוב בצורת דיאלוג, ועניינו הגדרת והצדקת אובייקט המחקר – הידע הלשוני החבוי בכל דובר. יתר המאמרים מדגימים עקרונות דקדוקיים חשובים, באמצעות דיון בדוגמאות מעברית. בכל מאמר, הקורא יגלה כי עובדות טריביאליות, כשחושבים עליהן באופן שיטתי, יכולות להוביל למסקנות לא טריביאליות בכלל.

• דיאלוג על טיבו של הידע הלשוני, גלילאו 78, עמ' 30-38
• על הגבול המסוכסך שבין התחביר לסמנטיקה, גלילאו 79, עמ' 60-62.
• על שאלת האוטונומיה של התחביר, גלילאו 80, עמ' 46-48.
• על ישים תאורטיים ונושאים ריקים, גלילאו 81, עמ' 48-50.
• על "טעויות לשון" שמצייתות לחוקים לא מודעים, גלילאו 82, עמ' 50-52.
• על "שנאת הבזבוז" של הדקדוק, גלילאו 83, עמ' 60-62.
• על הדקונסטרוקציה של הסובייקט, גלילאו 84, עמ' 60-62.
• על המקום שבו נגמרת האינטואיציה ומתחילה התיאוריה, גלילאו 85, עמ' 78-76.