עוד שנה לתועבה

לא היו הפתעות אתמול בכנסת. כמדי שנה בקיץ, הוארך בשנה תוקפה של הוראת השעה המונעת מפלסטינים שגילם פחות מ-36 ופלסטיניות שגילן פחות מ-26 להתאחד עם בני זוגם בישראל.

שמונה פעמים כבר מבצעת הכנסת את התעלול הזה בחוק ה"זמני", מבלי להעבירו בחקיקה קבועה, ממורא בג"ץ.

הכנסת והתקשורת מכנות את התועבה הזאת בשם "חוק האזרחות", אך ראוי לקרוא לגזענות בשמה – "החוק לשמירת הרוב היהודי ודחיקת המיעוט הערבי החוצה". החרדה הדמוגרפית-גזענית מתנוססת על מצחו של החוק הזה באופן גלוי לחלוטין, וכבר נכתב על כך לא מעט. האיצטלה הבטחונית שבה מתכסה התועבה היא תעמולת שקר נלעגת – הרי הפקודה למניעת טרור כבר מאפשרת למשרד הפנים למנוע כניסה לארץ מכל מי שיש נגדו חשדות בטחוניים מבוססים. להבדיל, החוק לשמירת הרוב היהודי אינו מטיל על המדינה שום חובת הוכחה פרטנית: אתה פלסטיני – אתה טרוריסט. ואם נקלף את השקר: אתה לא שייך לגזע הנכון. והיה מחננו טהור.

זהו חוק שעומד בכבוד במחיצתם של חוקי נירנברג. ויקפצו לי כל שומרי החותם של השואה ("אסור להשוות! אסור להשוות!"). לא, לא נובע מכך שאנחנו נאצים. נובע בדיוק מה שכתוב כאן: זהו חוק נירנברג בהגיונו, באכיפתו. לאן זה יוביל – אין לדעת.

אבל על כל זה דיברו וכתבו, אז אני מבקש להקדיש שניה של מחשבה לפרט השולי לכאורה הבא. בהצבעה אתמול בכנסת נכחו 30 ח"כים. 21 הצביעו בעד, 9 נגד.

בעודך פוסע ברחוב, או אולי יושב בבית-קפה, או נחפז לסדר משהו בעירייה, או מכין ארוחת ערב בבית: מה יותר כואב לך, יותר דוקר אותך – העובדה שחוק כזה קיים בישראל, או העובדה ש-3 מכל 4 ח"כים לא טרחו להגיע להצבעה?

האם 3 מכל 4 ח"כים פשוט אדישים לעניין? יתחתנו הערבים, לא יתחתנו, יגורו כאן או בירדן, למי אכפת? ובהשלכה, האם 3 מכל 4 ישראלים לא מקדישים בדל מחשבה לאלפי אזרחי המדינה שאינם יכולים להקים משפחה בארצם?

מה יותר מסוכן לדמוקרטיה: גזענות פעילה או גזענות סבילה? מיעוט מתסיס או רוב נגרר? האם הרוב יודע מה הוא רוצה? האם הוא בכלל רוצה משהו, מלבד שיכינו לו תה?

נזקי הבטן האמהית

לא נעים למתוח ביקורת על נשים בכלל ועל אימהות בפרט, וודאי שלא נעים לעשות כך כאשר הן מפגינות תחת הקריאה "תנו לשמש של גלעד לזרוח". אבל במקרה הזה מדובר בהפגנה שפוגעת הן בכבוד השבוי והן בכבוד האשה. ולכן צריך לומר את הדברים.

 

יוזמת ההתארגנות, ישראלה שידלוב, מדגישה כי מדובר באמהות לחיילים, ולא בהתארגנות פוליטית. "אין לנו שום קשר לשום גוף, זה בא מנקודת מוצא של אמהות והורות, אנחנו פועלות מהבטן האימהית שלנו… "המסר שלי הוא גיוס מלא וקרבי, זה הבית שלי, זה החינוך שאנחנו מעבירות לילדינו אבל אנחנו רוצות להאמין שיש לנו גב ותמיכה שבמידה וייפלו בשבי המדינה תפעל להחזרתם. אין מחיר לילדינו… גלעד הוא הילד של כולנו, אנחנו אמהות לחיילים בעבר, בהווה ובעתיד ואנחנו חייבות להמשיך ולהתמיד כדי שכולנו נוכל לקבל אותו בפרחים" (תמרורי האזהרה האדומים הם שלי, ע"ל).

 

הנה עיוותי המחשבה והמוסר, אדום אחרי אדום.

 

"לא בהתארגנות פוליטית" – ודאי שמדובר בהתארגנות פוליטית; אין עניין יותר פוליטי היום מעיסקת השבויים. ומה פשר ה"ניגוד" הזה בין אמהות לחיילים לבין התארגנות פוליטית? האם אין מקום לאמהות בפוליטיקה? האם אין מקום לתודעת האמהוּת בשיקולים פוליטיים? מדוע לעזאזל דווקא נשים מאמצות את ההנחות השוביניסטיות האלה? מדוע נשים שכבר טורחות להפגין ו"להתלכלך" בפוליטיקה ממהרות לעקר את פעולתן ממשמעותה?

 

"מהבטן האימהית שלנו" – הו, ביטוי אומלל. הנה הן שוב הנשים "שחושבות מהבטן" (מגחך לו הגנרל הכרסתן המצוי). טוב שהזכרתן לנו מה מניע את האשה. הכי עצוב, כמובן, שהנשים האלה אינן מבינות כי ההידרשות ל"בטן האמהית" מעידה על חולשה ולא על חוזק; על ויתור מראש להיכנס לזירת הטיעונים הפוליטיים. והרי יש טיעונים מצויינים, אומנם מ"הראש האבהי" (לא עלינו), לשחרור מיידי של גלעד שליט. וחשוב מכך: יש טיעונים מוסריים מוחצים, הנוגעים לא רק לחייו שלו אלא לחיי כל האזרחים שהפכו בני ערובה למנהיגים צמאי דם, משני עברי הגדר של עזה. לא בראש ולא בבטן שוכן המוסר, אלא בנקודה שלישית, שוות-מרחק מהם, נגישה במדה שווה לכל אדם, אם רק ירצה בכך.

 

"גיוס מלא וקרבי" – כמובן, אחרת מי יקשיב לנו? הבטן האמהית שקוראת לשחרור שליט היא אותה בטן שממשיכה לנפק חיילים קרביים. וברצון, במסירות! ואנחנו לא רואות כל קשר בין החינוך הזה לבין המדיניות שהובילה למצור על עזה, מצור שגלעד שליט, שלא בבחירתו, השתתף באכיפתו, ועל כן נלקח בשבי. אנחנו מסרבות לראות את הקשר, כי זה כבר עניין לראש, ואנחנו, כאמור, פועלות מהבטן.

 

"החינוך" – נדרוש מבנינו להתגייס (רק לקרבי!), "זה הבית שלי" (ואיזה בית זה אם לא נהרגים עליו?), ונמשיך להיות מופתעות, מוכות תדהמה, כשהם ייפצעו, ייהרגו או יישבו, והמדינה לא תנקוף אצבע למענם.

 

"להמשיך ולהתמיד" – במה? בחינוך לקרבי? בתמיכה ללא סייג בממשלה? בהפגנות מהבטן?

 

עכשיו יקומו כמה מליצי או מליצות יושר ויגידו שזאת חוכמה מאד קטנה לתקוף את הנשים האלה, שבסך הכל הן קורבנות של שטיפת מוח אדירת ממדים. וזה נכון, במידה מסויימת, כפי שזה נכון לכל אזרח כאן. אבל זאת יש להיזהר באפולוגטיקה מסוג כזה, שמוחלת מראש לאזרח על כל עיוורונותיו וחטאיו, ומגלגלת אותם אוטומטית על "השלטון", ה"שיטה", "מבנה העל" וכיוב'. ונדמה לי שההגנה הזאת פוקעת מרגע שמחליט האזרח, כפי שהחליטו הנשים הללו, לקום ולעשות מעשה – פוליטי בהכרח, גם אם בהכחשה. מרגע שהטיל את עצמו אל הזירה הפוליטית, חלה על האזרח הזה אחריות נוספת, ולפחות זאת: האחריות לעמוד בפני ביקורת.

 

הדברים חשובים שבעתיים כשמדובר בנשים ובאמהות, שעדיין תופסות נפח קטן מדי בפוליטיקה הישראלית. מי שרוצה להשפיע חייבת לדעת את חוקי המשחק, וחייבת לקחת ברצינות את דרישתה שקולה וערכה יהיו שווים לקולו וערכו של כל גבר. עם הזכויות באות החובות. והחובה הראשונה היא לא להפוך את נשיותך לבדיחה, לא לבזות את הדגל שבשמו את נושאת את קולך.

המתהלך בין מכשירים

המתהלך בין מכשירים מבין לעומק כל מכשיר שנקרה על דרכו, אך אינו מסוגל להבין מדוע אנשים אחרים אינם מבינים מכשירים. עולמו מאוכלס במשפחות ענפות ומסובכות – מכשירי חשמל ביתיים, מחשבים, אביזרים אלקטרוניים, מצלמות ומנועי מכוניות. כולם ידידיו הקרובים, את כולם הוא מכיר לפני ולפנים; חיבה מיוחדת הוא נוטה, עוד מנעוריו, לקרביים המגובבים של מכשירי טלוויזיה. אור מיוחד נוגה על פניו שעה שיפתח את המכסה האחורי של מכשיר מקולקל – דלת סתרים אל ארץ פלאות. צעד צעד יתחקה אחר החוטים, הממסרים האלקטרוניים, עד שייגע בקצה מברגו בנקודה ההיא, הרגישה והענוגה: נקודת השבר והאנחה הפנימית של המכשיר. בזהירות עילאית יחליף את החלק הפגום, יסגור את המכסה, ויתמסר לשלווה הגדולה שתרד עליו; המתקן מכשיר מקולקל אחד מביא תיקון גדול לעולם.

בכל אשר יילך, אנשים שוטחים בפניו תלונות ותיסכולים. זה אינו מצליח להפעיל מצלמת וידאו חדשה, לזה קרס המחשב באופן פתאומי. הוא ניצב מולם, גבותיו מתרוממות בתימהון: אבל מה הבעיה? אתה פשוט לוחץ על הבלה בלה בלה, מחכה עד שהבלה בלה בלה יתחלף לבלה בלה בלה, ובסוף לא שוכח לבלה בלה בלה. בני שיחו נתקפים אלם: ארשת פניו אומרת תמימות קדושה, אך תמיד ינקר בהם הספק שהוא מהתל בהם, ממרומי מומחיותו המכשירית.

בעולמו של המתהלך בין מכשירים, גם ענייני רגש ומוסר הם בעיות טכניות, פשוטות יותר או פחות. מצאת את החלק הפגום – החלף אותו בחדש, והבעיה נפתרה. נבצר מבינתו מדוע אנשים להוטים כל כך לתקן מכשירים מקולקלים, אך חיים בשלום עם השקפות מקולקלות עד היסוד; דומה שזו הבעיה היחידה בעולמו שעדיין אין לה פיתרון.

ברגעי סיוט נדירים, מפרפרת בתוכו חרדה נוראית: שמא נפש האדם איננה מכשיר בכלל? שמא יש דברים בעולם שאין להם מומחים? הרעיון בלתי נתפס; כמוהו כהשערה ששעון שעבד במשך 50 שנה, יפסיק פתאום לעבוד, סתם כך, בלי שום סיבה טכנית. אין שעון כזה, הוא מזכיר לעצמו, תיק-תק תיק-תק, תיק-תק תיק-תק. הכל עובד בסוף, תיק-תק, גם האנשים עובדים וחיים, תיק-תק, בלי קילקול, בלי קילקול, תיק-תק. עד ש.

מתי כבר נמות

"החיים הם סיוט מתמשך. צריך לגמור עם זה כבר. למות כולם."
(בכיר במערכת הביטחון בתדריך לא רשמי לכתבים צבאיים. גם כתבי בריאות היו שם. וגם פרופ' היס. כן, ההוא מאבו כביר)
 
קודם מופז, אחריו התמרון שדימה תקיפה אווירית מסיבית באיראן, ועכשיו האיומים הישירים של "גורם פוליטי ישראלי" בתקיפה נגד איראן. הכתובת על הקיר: החבר'ה שם למעלה, אלה שעם האצבע על הכפתור, התחרפנו לגמרי. התבלעה עליהם דעתם. הלכו בננה.

הם רוצים לגמור איתנו, חד וחלק. הם רוצים להרוג אותנו במלחמה אזורית גוג-ומגוגית, והם לא ינוחו ולא ישקטו עד שכולנו – חוץ מהם, כמובן, שיישבו לבטח במקלט האטומי שלהם מתחת לקרייה – נהפוך לאפר ועפר.
אני רואה אותם, את מרי הביטחון האלה, מרי נפש ולב, מסננים פקודות לקציני מבצעים שנשרכים מאחוריהם, מקוטעי נשימה.

מר ביטחון: איי וונט דם דד.
קמב"ץ: הוּ דד?
מר ביטחון: אאוור סיטיזנז. אול אוף דם. דד. טוטאלי דד. דד לייק א פארוט.
קמב"ץ: בט וואי?
מר ביטחון: טו שואו דם.
קמב"ץ: שואו הוּ?
מר ביטחון: דה פאקין איראניאנז.
קמב"ץ: יו וונט טו קיל אול אאוור סיטיזנז ג'אסט טו שואו דה איראניאנז?
מר ביטחון: דה פאקין איראניאנז. דונט פורגט ווי'ל פאק דם.
קמב"ץ: פאק הוּ?
מר ביטחון: אבריבאדי, דם איט. נאו וואר איז דיס רד באטון?

עם יד על הלב: אתם לא פוחדים? כי אני מאד פוחד. רועד ורוחף ומתקשה לעצום עין בלילה. מה עושה אזרח, מה עושה אומה שלמה, שההנהגה שלה הכריזה עליה מלחמה? איך מתגוננים מפני פסק דין מוות שהוציאו עלינו הגנרלים?

נרוץ למקלט? לא נספיק. נחליף את השלטון? לא יעזור, הדור הבא של הגנרלים כבר אורב מעבר לפינה, עם סכין בין השיניים. אף אחד לא יגזול מהם את העונג שבהנחת המאכלת על צווארנו. נצעק, נמחה, נסביר שאפשר גם אחרת, נחתים עצומות, נבכה בכיכר?

נתעקש לחיות, עם הגוש הזה של הפחד, והזעם אין-אונים, שחונק אותנו מיום ליום?

גורלנו נחרץ בחלונות הגבוהים. דיי וונט אס דד.

על מדע ההומוסקסאוליות

דינו של כל מחקר מדעי על הבסיס הביולוגי של ההומוסקסואליות לעורר ויכוחים סוערים, ויש להניח שגם המחקר שפורסם היום יוטל לזירת ההתכתשות בין הומואים ולסביות לבין הומופובים ולסבופובים. בקצרה, המחקר העלה כי: (1) לנטייה מינית יש ביטוי נוירולוגי; (2) האסימטריה הגברית בין גודל ההמיספרות, והסימטריה הנשית ביניהן, מתהפכות אצל ההומואים והלסביות: ההומואים בעלי המיספרות סימטריות, והלסביות בעלות המיספרה ימנית מעט גדולה יותר (כמו גברים הטרוסקסואלים); (3) הקישורים בין האמיגדלה (אזור בעל תפקיד חשוב בתגובות רגשיות) לבין חלקים אחרים במוח גם הם מקבילים בין גברי-הטרו ונשות-לסבו ובין גברי-הומו ונשות-הטרו.

מעניין. אבל מה זה בעצם אומר? לא יזיק, מפעם לפעם, לנער את האבק מעל אמיתות פשוטות, רציונליות, שמעמידות את המחקרים האלה בפרספקטיבה הנכונה. והפרספקטיבה הזאת, למרבה הצער, חושפת את העובדה שרובם המכריע הוא בעל משמעות זניחה לחלוטין לסוגיות פוליטיות ואידאולוגיות. זה לא אומר שהם מיותרים – מדע לא צריך להצדיק את עצמו במינוף שהוא מספק או לא מספק לעמדות אידאולוגיות. זה רק אומר שכמו רוב המחקרים המדעיים, אין למחקרים האלה השלכות ברורות על חיי היומיום שלנו.

ראשית, מבין שלוש התגליות, ה"תגלית" הראשונה היא אמת טריביאלית. ודאי שיש לנטייה מינית ביטוי נוירולוגי, מהסיבה הפשוטה שלכל תכונה נפשית או התנהגותית יש ביטוי כזה. גם להעדפת גזר או לסלידה ממוזיקת ראפ יש ביטוי נוירולוגי. רק ספיריטואליסטים גמורים, שמאמינים כי רוח האדם אינה חומרית ולכן אינה מתבטאת במוח, יכחישו זאת. אם אינך ספיריטואליסט/ית, אם כן, התיר/י לעצמך להישאר שווה נפש ל"תגלית" (1).

תגליות (2) ו-(3) אכן מעניינות יותר, גם אם לא מפתיעות: הידיעה העממית המצטברת בדבר הבדלים רגשיים והתנהגותיים בין המינים, כמו גם בין הומואים ולסביות, מאשרת את הממצאים האלה. מדובר בנטיות ססטיסטיות (לא מאד דרמטיות) שאינן מאיימות על האינדיבידואליות של שום אדם: כשם שיש גברים מאד מילוליים ונשים בעלות חוש מרחבי מפותח, כך יש גם הומואים שמנווטים מצויין ולסביות רהוטות (שני הפרמטרים הקוגניטיביים העיקריים שבהם תועדו אסימטריות בין המינים, לאורך שנים).

מה זה אומר על המקור של ההבדלים האלה? מעט מאד. ייתכן שמדובר בהבדלים נרכשים, שנובעים ממסלולי חיברות שונים. ייתכן שיש הטייה גנטית מסויימת לצד זה או אחר. וייתכן מאד (למעשה, ודאי) שיש תפקיד מכריע לתהליכים הורמונליים שמשפיעים על מוח העובר בשלביו הראשונים. התוצר הסופי של כל האינטראקציות הסבוכות האלה הוא ההבדלים שחוקרי המוח מתעדים. תשובה חותכת לשאלה "תורשה או סביבה" – אין כאן, וכנראה שלעולם לא תהיה. אישיות היא סכום עצום של ריבוא גורמים.

בדיון הציבורי על ההומוסקסואליות, ממהרים הצדדים לנכס להם "אמיתות מדעיות" לביצור טיעוניהם. מהלך שגרתי של ההומופובים הוא הטענה שמדובר בסטיה "נפשית" שמקורה בלגיטימציה חברתית, עניין הנתון לשליטה רצונית, ועל כן, כפוף גם לגינוי מוסרי. המהלך הנגדי של הומואים רבים הוא להכחיש שמדובר בעניין "נפשי", להתעקש על הבסיס הביולוגי של הנטייה המינית, ומתוך כך, כביכול, להוציאה מחוץ לתחום הבחירה החופשית, וממילא מחוץ לתחום המוסר.

שני המהלכים נפסדים. ראשית, האבחנה בין "נפשי" ל"ביולוגי" היא אבחנה מופרכת (שוב, להוציא ספיריטואליסטים; וצריך להזכיר שהיהדות, להבדיל מן הנצרות ודתות המזרח, היא במקורה דת אנטי-ספיריטואליסטית, שאינה מכירה בנשמה חוץ-גופית). שנית, אין קשר לוגי בין הבסיס של התכונה – חברתי או ביולוגי – לבין יכולת השליטה בה. רגש הבושה שאנו חווים כשאנו עירומים מול זרים הוא לחלוטין נרכש (ובחברות מסוימות, אינו קיים) – ובכל זאת, אינו נשלט. הצורך להשתין, לעומת זאת, הוא ביולוגי לחלוטין, ובכל זאת – נשלט.

מה שלא יהיה המקור הסיבתי של ההומוסקסואליות, לא מדובר ב"בחירה" מודעת. לשם כך אין צורך במעבדות מחקר או בכתבי קודש: צריך פשוט להקשיב להומואים והלסביות. לא ידוע לי שאי פעם הומו או לסבית בחרו להיות כאלה, למרות שבהחלט ידוע שחלקם בוחרים לחיות בכחש, נגד נטייתם הטבעית.

ובכן, לא בחירה, כי אם נתון בסיסי של האישיות, יהיה מקורו אשר יהיה. זו עובדת היסוד הרלבנטית לדיון הציבורי, ומולה צריך לעמוד ולגבש עמדה. המדע לא יחשוב בשבילנו.

[לינק למחקר שהתפרסם ב-PNAS, רק דרך מוסד אקדמי בעל הרשאה: >>>]

העולם על פי קראפט: מורה נבוכים

סגן הנשיא לענייני מחקר ותזונה בענקית המזון קראפט פודס, ד"ר טוד אברהם, התראיין ל"דה-מארקר", וניסה להסביר לכתב המבולבל מדוע יצרנית המזון השניה בגודלה בעולם (37.2 מיליארד דולר הכנסות בשנה) ממשיכה להלעיט מיליוני ילדים ומבוגרים (להלן, "צרכנים") בזבל עתיר-קלוריות, וכיצד היא מתמודדת עם הטירדה המעיקה של מודעות לתזונה בריאה.

למרבה הצער, מה שיצא זה טקסט סתום וקשה להבנה. כשירות לקוראים (להלן, "צרכנים"), אנו מצרפים תרגום לציטוטים נבחרים מן הראיון.

קראפט היא יצרנית מובילה של מזון מעובד, בתקופה שבה מספר הולך וגדל של צרכנים מנסה להימנע ממזון מעובד מתוך מחשבה שהוא לא מזין ואפילו מזיק לבריאות.
שאלה: כיצד החברה מצליחה להתמודד עם השינוי הזה בדעת הקהל?
תשובה: "עיבוד המזון גם משמש כלי להגברת הבטיחות של המזון. חלק משיטות העיבוד הבולטות, כמו שימור, נועדו למעשה בתחילה כדי להגן על איכות המזון שלנו. אני לא חושב שעיבוד מזון הוא בהכרח רע, ואני לא חושב שהצרכנים רוצים שניסוג מתחום המזון המעובד. אני חושב שהצרכנים מחפשים בעיקר תוויות פשוטות, עם מוצרים שמכילים רכיבים שהם מבינים ומכירים. וזאת המטרה שלנו".

תרגום: למה לכם לאכול מזון בריא וטרי? עדיף מזון לא בריא ולא טרי. אם לא נעבד את המזון – איך הוא יישמר? אם הוא לא יישמר – איך נמכור הרבה? אם לא נמכור הרבה – איך נרוויח? אני חושב שהצרכנים רוצים שנרוויח, ואנחנו מחוייבים לספק להם את מה שהם רוצים.

שאלה: בחלק ממדינות אירופה הועלו באחרונה כמה הצעות להטיל "מס השמנה", על רכישה של מוצרים משמינים. האם מדובר בפתרון ראוי לבעיית ההשמנה בעולם המערבי?
תשובה: "אני חושב שמדובר בסופו של דבר בבחירה של הצרכנים, ולצרכנים צריך לתת את האפשרות לבחור את מה שטוב בעבורם. אני לא חושב שיש מזון כלשהו שניתן להגדירו כמזון רע, אלא אני חושב שיש דיאטות גרועות. כל מזון, בכמות מתונה ובמסגרת דיאטה בריאה, הוא ראוי למאכל. לכן אני לא מסכים עם יוזמות שקוראות להבדיל בין סוגי מזון שונים, כי זה מחזק את התפישה של 'מזון טוב' ו'מזון רע' שאני לא תומך בה. לדעתי, הצרכנים יכולים לשלב כל סוג של מזון בדיאטה בריאה ומאוזנת, כל עוד הם אוכלים במידה".

תרגום: אין מזון רע; יש מזון לא ריווחי. בזמנו פיתחנו קו של רטבים שעשויים מקקה של חזיר ביצות, וקו נפרד של עוגיות פלוטוניום. לצערנו, קבוצות המיקוד לא אהבו את זה (וגם לא את תופעות הלוואי), אז ויתרנו על הרעיון. אבל להגיד שזה "מזון רע"? זה כמו להגיד שיש מלחמות רעות. הכל שאלה של מינון. לדעתי, צריך לתת לצרכנים את החופש לבחור איזה רעל הם רוצים להכניס לגוף שלהם. בכלל, אני חושב שצריך לתת לנו לקבוע מה הצרכנים רוצים, ובעיקר לתת לנו להכניס את "מה שהצרכנים רוצים" לכל משפט שני שלנו.

שאלה: האם תעשיית המזון עברה שינוי מקיף בשנים האחרונות, בעקבות הביקוש הגובר למזון בריא יותר?
תשובה: "בהחלט. אני חושב שתעשיית המזון קשובה מאוד למגמות הצרכניות, ומודעות הצרכן לנושאי בריאות היא בלא ספק הטרנד הצרכני הבולט של המילניום. תעשיית המזון בכלל, וכל המתחרים המובילים שלנו בפרט, מתמקדים הרבה יותר במיצוי האפשרויות הטמונות במזון בריא יותר. ניתן לראות את זה במספר המוצרים, אצלנו ואצל המתחרים, ולדעתי זאת אכן תהיה המגמה גם בעתיד. עם זאת, זה לא אומר שכל המוצרים שלנו יתמקדו בביקוש הזה, כי יש גם צורך במוצרים נוחים יותר".

תרגום: "הטרנד הצרכני הבולט של המילניום" = המטרד המסחרי המעיק של המיליניום; "יש גם צורך במוצרים נוחים יותר" = יש גם צורך בזבל ממותק ושמנוני שמסדר לי את חשבון הבנק.

התחילה הספירה לאחור

עכשיו זה כבר ברור: שוב נכנסים לעזה. שוב נכנסים בעזה. זה יקח אולי שבועות, ימים, אולי רק כמה שעות, אבל העניין כבר סגור; הפור נפל. תיכף ייפלו גם האזרחים.

היכנסו למקלטים, תושבי ניר עוז. נוסו על נפשותיכם, תושבי עזה. הכינו את האלונקות, התחבושות, האינפוזיות, הפרוטזות, התכריכים. מלאו היטב את שק הדמעות שלכם. היפרדו מאנשים יקרים. עשו סקס בפעם האחרונה. הביטו שוב אל חוף הים התיכון הנפלא, המבוזבז, הרובץ לרגליכם. הקדישו עוד דקה אחת של מחשבה, מיותרת לחלוטין, לחיים שעברו והחיים שיעברו עליכם בצל ההפגזות, ועוד חצי דקה של מחשבה לסיכוי הלא מבוטל בכלל שזאת תהיה מחשבתכם האחרונה.

ובשכוך זעקות הפצועים ואבק הבתים המנותצים, עימדו מול מנהיגיכם ודירשו שוב, בפעם האלף, את הדבר היחידי שידעתם לדרוש: עוד פגזים, עוד הרס, עוד מוות בבקשה.

השיפוטאי

"אני לא אוהב ניקל; יש בזה משהו זול", הוא אומר, בעצם קובע, חד משמעית וקטגורית. אנחנו כבר לא מופתעים שיש לו דעה נחרצת על ניקל; הרי לשיפוטאי יש דעה נחרצת על כל דבר ועניין.

ובכל זאת, קצת הופתענו מהעיתוי שנבחר לחשיפה הזאת – הדבר עלה על דעתו של השיפוטאי שעה שחלף מולכם אדם בעל זרוע תותבת המסתיימת בוו מצופה ניקל.

מבחינה מושגית, השיפוטאי חי בקומה השניה של בית שאין בו קומה ראשונה. מקומת התיאור הפשוט הוא טיפס מזמן אל קומת השיפוט, עד שכיום אין לו צורך לא במידע ולא בנימוק על מנת לחרוץ משפט; השיפוטאי הוא עמדה טהורה, ללא הקשר.

תכופות אנו תמהים מדוע נחוצה לו דעה בכל עניין. אם שואלים אותו מה השעה, הוא עלול לנאום בגנות האובססיה המודרנית למדוד את הזמן; אם נתקעים איתו בפקק, הוא כבר יפרוס את השקפתו אודות תחלואי תשתית הכבישים בארץ; אם מציעים לו תה, הוא מתפייט על ההבדלים בין אנשי התה לאנשי הקפה.

דומה שהוא בז לאנשים נטולי דעה, הנראים לו כאוטומטים חסרי כיוון. הוא, למשל, תמיד יודע לאן מועדות פניו. בכלל, הוא אוהב את הפתיחה הזאת: "אני, למשל, …". יש בה משהו מאד… כן, ייחודי.

14 תזות בגנות הספרים והשבוע הזה שלהם

 

1. מה, מה כל הבולמוס הזה, לקנות עוד ועוד ספרים, עוד ועוד ועוד, השקיות כבר מתפקעות, חותכות באצבעות, לקרטע במדרגות, מתנשמים ומזיעים, להתמוטט על מפתן הדלת, להיגרר אל הספה ולהנחית עליה את השלל, 23 כותרים חדשים, לסדר בערימה גבוהה, שבועיים יעמדו שם, עמוד קלון ועד אילם לאי-קריאתם, אחר כך ייתחבו בחופזה ובכלימה, כמו מעשה מגונה בחצר אחורית, לפינה מאובקת בספריה, ישקעו בתהום הנשייה.
            מה, מה הטירוף הזה?


2. ביוגרפיה של הימלר. בישול אינדונזי. עדויות של ניצולי דארפור. שיאצו ב-20 צעדים. פירסום באינטרנט. סיפור אהבה איראני. סיפור התבגרות אפגניסטני. סיפור חניכה פקיסטני. סיפור יניקה טורקמניסטני. נדי פעמוני. שוב בישול, הפעם טיבטי. שיחות עם הדלאי למה. לוינס. מאיר שלו. צרויה שלו. מיכל שלו.

 

אולי די??? 

 

3. דונמים על גבי דונמים, אלפי אקרים של עצים, יערות עד קצה האופק – נכרתים. תעשיית הנייר דוהרת קדימה, החמצן נגמר, האינדיאנים נגמרים, הפלנטה נכחדת – אבל אנחנו בשלנו: "אולי תקנו לו ספר? ספר זה מתנה יפה!".

 
4. ספר זה מתנה לא יפה. ספר זה תיק. לבנה נוספת בחומה המתגבהת והולכת, שלעולם לא תספיק לקרוא, ומכל לבנה בחומה זועק הכישלון הזה שלך, בורותך הצומחת לממדים מפלצתיים.

 


5. פתאום כולם כותבים ספרים. לכל אחד יש מסר לאומה, מורשת לדורות הבאים. די לכתוב כבר, די להדפיס. ואם כבר חייבים לכתוב, תמחקו. הכי טוב, תשרפו.


6. במקום שבו שורפים ספרים, ישרפו גם סימניות.


7. כשהייתי ילד, כמעט לא קנינו ספרים. היתה ספריה ציבורית, שני מטר מהבית. פעמיים בשבוע, כמו שעון. כריכות חומות עם פסים כהים, ספרנית שורקנית (שששש…), כרטיס קורא מגבתי מרוב שימוש. בולמוס קניית הספרים הוא עניין חדש יחסית. לו היו בימינו ספריות ציבוריות מתוחזקות היטב, לא היה צורך לרכוש כל כך הרבה ספרים.


8. טעות. ודאי שהיה צורך. מדובר בבולמוס צרכני טהור, שאין בינו ובין "תרבות" מאומה. זוהי תאוות הבעלות, חדוות הנכס, תשוקה שלעולם לא תבוא על סיפוקה; איו
י לאקאניאני.


9. שוב הקיטורים המאוסים האלה, על שקיעת הספרים, הקריאה, התחרות עם הטלוויזיה והאינטרנט, "הנוער היום כבר לא קורא ספרים", טה-טה-טם טה-טה-טם. כולה ספר. מה העניין? למה ערימת דפים מחוברים בדבק עדיפה על מסך דיגיטלי או דיסק-און-קי? מה האובססיה הזאת לנייר ודבק? נייר ודבק מבטיחים לכם איכות? כמה זבל מודפס מדי יום, מדי שעה, על נייר. מה יראת הכבוד המעופשת הזאת ל"מילה המודפסת"?


10. "הוא היה איש ספר", "היא אישה אוהבת ספר". אוי אוי, המיסטיפיקציה הזאת של אנשי הספר. מה זה איש ספר? איש עם התחלה, אמצע וסוף? כמה דביקה ההתרפקות הזאת על האינטימיות של הקריאה, בועה מבודדת של אדם מול טקסט; רישומים של עלמות חן מהורהרות, אוחזות ביד אצילית ספר, צווארן נטוי קמעא, שפתיהן נעות בלחש. הנה הם הקורא וספרו, מפותלים זה בזה כזוג מתעלס. הו, הקריאה: פסגת הנרקיסיזם.


11. הספר כפֶטיש
. אנשים שחייבים להשיג את המהדורה הראשונה. אנשים ש"מתים על הריח הזה של הדפוס הטרי". אנשים שמלטפים כריכות בוהקות כמי שנוגע(ת) בעגבות אהוב(ת)ו. החומר עיוור ואטום. אין קדושה בעצמים, שנה ליבוביץ'. פטישיזם ביבליופילי הריהו עבודת אלילים. ואלילים מומלץ לנתץ. לקרוא ולזרוק. להשמיד ולאבד.


12. כן, אני יודע. השכלה, רוחב דעת, אמפתיה, עידון פסיכולוגי. נכון, נכון. ובכל זאת: ביוגרפיה של הימלר. בישול אינדונזי. לא חראם?


13. במקום שבו שורפים ספרים, מתפנה מקום לעוד ספרים.


14. הספריה שלי קורסת. יש למישהו מקום איחסון לספרים?   

שלא נדע מצרות (וצרים, ואויבים, ובשורות שלום)

זה שהמצב בזבל – כולם יודעים. זה שהסכסוך האלים עם שכנינו רק מחריף והולך – כולם יודעים. זה שלישראל יש חלק נכבד בליבוי האש – הרבה יודעים. זה שגם בצד השני נמצאים אנשים שרוצים להפסיק להרוג וליהרג ולחיות בשלום – מעט יודעים. מה שבטוח, הגורמים הרשמיים בישראל דואגים כל הזמן שגם המיעוט הזה יתפוגג. שם, בחדריהם הסמויים מן העין, יושבים פקידים חמורי סבר, ושוקדים על מלאכת קודשם: להסתיר מאזרחי מדינת ישראל את העובדה הפשוטה ש"האויב" שמולם מורכב גם הוא מאנשים, בשר ודם, שרוצים לחיות בשקט. הגילוי הזה הוא כה מזעזע, כה בלתי נתפס, עד שאין לחסוך מאמצים כדי לבלום אותו בפתחי הכניסה לישראל; שלא יחדור חס וחלילה למרחב הציבורי שלנו ויטע ספק בלבבות הנתינים.

הדוגמאות מתרבות מיום ליום. מנהל המרפאות של ארגון "רופאים לזכויות אדם", סאלח חאג' יחיא, נחקר על ידי השב"כ והוכרז "מנוע בטחונית" להיכנס לרצועת עזה, לא לפני שפוזרו לעברו גם רמזי הפחדה מגונים. במסגרת תפקידו, חאג' יחיא נפגש עם גורמים שונים ברצועה, ובשב"כ כנראה לא מבסוטים מהחופש הזה שנטל לעצמו נציג הארגון (לא במקרה הם נטפלו לערבי); רופאים צריכים לתת זריקות, לא להקשיב, חלילה, לתלונות של הפציינטים.

פרופ' נורמן פינקלשטיין, יהודי אמריקאי ומבקר חריף של מדינת ישראל, נעצר בנתב"ג וכניסתו לארץ נאסרה, בעילה המגוחכת שנפגש עם אנשי חיזבאללה בלבנון (והמתווכים הגרמניים בעסקת השבויים לא נפגשו איתם?). הנה אדם שמדבר בפועל עם אויבינו, ואולי אף מסוגל להעביר כמה מסרים מהם שלא עברו צנזורה קפדנית; קישטא, לא רוצים לשמוע.

קצת לפני כן, סירבה ישראל להתיר את כניסתו של הארכיבישוף הדרום-אפריקני, דזמונד טוטו, שסייר ברצועת עזה ונפגש עם איסמעאיל הנייה. הסירוב הזה רק מגמד את המדינה שלנו, לא את טוטו – זוכה פרס נובל לשלום ומופת אנושי של מאבק לזכויות אדם. עוד זוכה פרס נובל לשלום, ג'ימי קרטר, זכה כאן לכתף צוננת מאד, רק משום שהעביר מסרים פרגמטיים מנשיא סוריה.

בחודש האחרון מתקשטים להם הפרשנים שוב ושוב בשורותיה של רחל המשוררת: "אך אני לא אובה בשורת גאולה אם מפי מצורע היא תבוא". ה"מצורע" הוא אולמרט וה"בשורה", כביכול, היא חידוש שיחות השלום עם סוריה. והלא שקר אוחז שקר כאן. אולמרט איננו מצורע (בוודאי לא בקרב מצביעי השמאל), ולבטח אין לו כל בשורת שלום בכיסו, לכל היותר חופן ספינים חבוטים.

האמת המרה היא שהצרעת ושאר התירוצים (טרור, פריימריס, משבר המים) נועדו להרחיק עובדה בסיסית אחת מתודעת האזרחים: אנחנו לא נאבה בשורות שלום, נקודה.

וכך, במסגרת מדיניות סתימת האוזניים, יש להבין את האיסורים הנקמניים שהושתו על מרדכי וענונו וטלי פחימה: אל תדברו עם האויב עלינו ואל תדברו איתנו על האויב. וכך יש להבין את האיסור השערורייתי על כניסת עיתונאים לרצועת עזה, שכל כולו נועד למנוע מעינינו ואוזנינו לראות ולחוש מה המצור וההפגזות מחוללים שם; וכך יש להבין את הירי הקבוע, מדי שבוע, על מפגיני בילעין, ישראלים ופלשתינים ואזרחים זרים שמתעקשים לדבר למרות חומת ההפרדה.

לא יעזור להם. לאמת יש תכונה בלתי ניתנת להכחדה: היא מחלחלת דרך כל המחיצות, היא מאירה את כל הפינות החשוכות. בסוף כולם מכירים בה. השב"כ ומשרד הפנים יודעים זאת, ובכל זאת, מתנחמים בטווח הקצר: הם ימשיכו לסתום לנו את האוזניים ולהחשיך לנו את העיניים, ובינתיים תיזָרע ותפרח כאן שנאת חינם לתפארת, בורות ופרנויה להמונים.