לא היו הפתעות אתמול בכנסת. כמדי שנה בקיץ, הוארך בשנה תוקפה של הוראת השעה המונעת מפלסטינים שגילם פחות מ-36 ופלסטיניות שגילן פחות מ-26 להתאחד עם בני זוגם בישראל.
שמונה פעמים כבר מבצעת הכנסת את התעלול הזה בחוק ה"זמני", מבלי להעבירו בחקיקה קבועה, ממורא בג"ץ.
הכנסת והתקשורת מכנות את התועבה הזאת בשם "חוק האזרחות", אך ראוי לקרוא לגזענות בשמה – "החוק לשמירת הרוב היהודי ודחיקת המיעוט הערבי החוצה". החרדה הדמוגרפית-גזענית מתנוססת על מצחו של החוק הזה באופן גלוי לחלוטין, וכבר נכתב על כך לא מעט. האיצטלה הבטחונית שבה מתכסה התועבה היא תעמולת שקר נלעגת – הרי הפקודה למניעת טרור כבר מאפשרת למשרד הפנים למנוע כניסה לארץ מכל מי שיש נגדו חשדות בטחוניים מבוססים. להבדיל, החוק לשמירת הרוב היהודי אינו מטיל על המדינה שום חובת הוכחה פרטנית: אתה פלסטיני – אתה טרוריסט. ואם נקלף את השקר: אתה לא שייך לגזע הנכון. והיה מחננו טהור.
זהו חוק שעומד בכבוד במחיצתם של חוקי נירנברג. ויקפצו לי כל שומרי החותם של השואה ("אסור להשוות! אסור להשוות!"). לא, לא נובע מכך שאנחנו נאצים. נובע בדיוק מה שכתוב כאן: זהו חוק נירנברג בהגיונו, באכיפתו. לאן זה יוביל – אין לדעת.
אבל על כל זה דיברו וכתבו, אז אני מבקש להקדיש שניה של מחשבה לפרט השולי לכאורה הבא. בהצבעה אתמול בכנסת נכחו 30 ח"כים. 21 הצביעו בעד, 9 נגד.
בעודך פוסע ברחוב, או אולי יושב בבית-קפה, או נחפז לסדר משהו בעירייה, או מכין ארוחת ערב בבית: מה יותר כואב לך, יותר דוקר אותך – העובדה שחוק כזה קיים בישראל, או העובדה ש-3 מכל 4 ח"כים לא טרחו להגיע להצבעה?
האם 3 מכל 4 ח"כים פשוט אדישים לעניין? יתחתנו הערבים, לא יתחתנו, יגורו כאן או בירדן, למי אכפת? ובהשלכה, האם 3 מכל 4 ישראלים לא מקדישים בדל מחשבה לאלפי אזרחי המדינה שאינם יכולים להקים משפחה בארצם?
מה יותר מסוכן לדמוקרטיה: גזענות פעילה או גזענות סבילה? מיעוט מתסיס או רוב נגרר? האם הרוב יודע מה הוא רוצה? האם הוא בכלל רוצה משהו, מלבד שיכינו לו תה?
לא למות טיפש 