מחבר עידן לנדו

מתי יודעים שמשהו נמצא בקונצנזוס? כשהוא מעורר, בחלוף השנים, נוסטלגיה. הנוסטלגיה הישראלית היא מעין חותמת כשרות שכזאת: כל מה שנכלל בתחומיה כבר אינו מעורר מחלוקת. מבעד לדוק הנוסטלגיה גם האירועים המכעיסים ביותר מעלים לכל היותר צביטה מתוקה בלב.

ל-ynet יש מדור נוסטלגיה כזה, "כך היינו" שמו, שמעלה באוב קטעי טלוויזיה וקולנוע ישנים מן ההסטוריה הישראלית הקצרה. השבוע נזכרו שם בעליה המחודשת לגוש עציון, בספטמבר 1967, כפי שתועדה בידי צוות יומני "גבע-כרמל".

כך היינו. כך – בהתנחלות. היינו – אני, אתם וחנן פורת.

לאחר שמחיתי את הדמעות (המוסיקה בלי ספק נלקחה מסרט הוליוודי רומנטי משנות ה-50), קימטתי את מצחי בתהייה. אוקיי, אומנם כך היינו, אבל האם רק כך? האם לא שכח הקריין הדרמטי לציין אי אלו אירועים שהיו קשורים בהתנחלות הראשונה בשטחים הכבושים?

למשל, הלחץ הברוטלי שהפעילו חנן פורת וחבריו על ראש הממשלה אשכול (דרך נציגיהם בממשלה, משה דיין, ישראל גלילי ויגאל אלון), מיד לאחר המלחמה, להתנחל בגוש? האופן המתעתע שבו הועברו ההחלטות בממשלה – הסתרת המידע ממרבית השרים, הצגת ההתנחלות כ"היאחזות נח"ל" או "מחנה צבאי", היעדר כל דיון מדיני במהלך הדרמטי הזה – התנחלות יהודית ראשונה בשטחים כבושים שלא הוכרזה בהם ריבונות ישראלית? ("אדוני הארץ", עקיבא אלדר ועדית זרטל, ע' 17-24).

התנחלות גוש עציון הוצגה אומנם כשיבת הבנים ליישוב שממנו גלו האבות (במלחמת השחרור), אך למעשה הוא היה יריית הפתיחה במהלך מרחיק-ראות, מהלך גאולי במניעיו ואפוקליפטי בתוצאותיו, של יישוב השטחים כולם ברבבות יהודים. חנן פורת ידע זאת, הרב משה לוינגר ידע זאת, מנהיגי "אחדות העבודה" ידעו זאת, ואפילו פרס ואשכול ידעו זאת. ידעו ולא ידעו, רצו ולא רצו. מן הרגע הראשון נחתם אופיו הפרברטי של הקשר בין ממשלות ישראל למתנחלים: ריקוד סאדו-מאזו מתוזמר היטב ("אוי, למה עשיתם את זה, אוי, תמשיכו ככה, כן כן").

ביסודו של דבר, לא השתנה הרבה מאז. השינוי העיקרי היה ברמת הצביעות. אם בעבר ההנהגה הישראלית דיברה בכנות על המחיר שגובה ממנה ההתנחלות, כיום אין לכך זכר. באחד הדיונים סביב הבעיה המוסרית שמציבים הפליטים הפלשתיניים בפני מדינת ישראל (עדיין בספטמבר 1967), אמר דיין גלויות: "בן גוריון אמר שמי שניגש לבעיה הציונית באספקט מוסרי הוא לא ציוני". היום המתנחלים מדברים על מוסר יהודי, ומתכוונים לגזל. גם "התקווה הלבנה" של הלאומנית הישראלית בת-זמננו, ציפי ליבני, מרבה לדבר על מוסר יהודי. אבל דיין הבין כבר אז את העניין: לא מוסר ולא בטיח. כוח הזרוע ותו לא.

מה עוד השתנה? הסרטון של "גבע-כרמל" נחתם ב"זווית הנשית" של ההתנחלות בגוש העציון (שהרי היכן שיש אישה, שם הוא הבית): "והנשים מופקדות על הכביסה הקטנה". מאז קרו כמה דברים. נשים כמו דניאלה וייס ונדיה מטר מופקדות בשטחים כבר על כביסה גדולה באמת, מלוכלכת כהוגן, והן דואגות להוציא אותה החוצה כמה שרק אפשר.

אני יליד 1967. מי יודע, אולי זאת הסיבה שיש לי רגישות מופלגת לאירועים שהתרחשו באותה שנה. לפני 3 שבועות מתנחלים ממצפה עשהאל כפתו רועה צאן בן 30 אל עמוד החשמל ליד המאחז שלהם והתעללו בו במכות, לאחר שהציתו את שדותיו. שבוע לאחר מכן התנפלה כנופיית מתנחלים מאותו מאחז על אוהל פלשתיני שבו התגוררה משפחה בת 19 נפשות. עם מקלות. הרסו, קרעו, ניתצו והלכו. כעת המשפחה, שכל ילדיה מכוסים פצעים מוגלתיים ממחלת עור תורשתית, משוטטת בחוסר כל בדרום הר חברון.

זה קרה ב-19 ביולי, לפני שבועיים. ה-19 ביולי הוא יום ההולדת שלי. תודה, עשהאל.

הדברים האלה נכתבים בשולי הפוסט המצויין של נעמה כרמי על פרשת ההטרדה/סחיטה מינית (ואולי אף אונס) בחוג לסוציולוגיה באונ' העברית. קודם כל תקראו את מה שהיא כתבה, ואז תחזרו לכאן. חבל שנעמה כרמי לא מאפשרת להגיב בבלוג שלה (קראתי את הנימוקים שלה, ולא השתכנעתי שהם גוברים על הנחיצות של דיון פתוח). המטרה שלי כאן היא להרחיב מעט באחד העניינים שכרמי מתייחסת אליהם.

הנה ציטוט מדברי פרופ' אווה אילוז, קולגה של החשוד:

"אני מקווה שההאשמות הן כזב ושהוא יימצא חף מפשע.יחד עם זאת, אוניברסיטה היא מוסד היררכי, ומוסדות היררכיים מזמינים גברים ונשים להיכנע לפנטזיות תרבותיות שבהן גבר הוא אטרקטיווי כשיש לו כוח ואשה היא אטרקטיווית כשהיא נכנעת לכוח הזה".

כמעט כל מילה כאן מסגירה את עמדתה הכמו-נייטרלית (ולכן – המקוממת) של אילוז כלפי הסיטואציה של ניצול מיני של נשים בעמדת חולשה בידי גברים בעמדת כוח באקדמיה. כרמי מפנה, בצדק, את הזרקור אל האופן הלא-אוטונומי, כמו אוטומטי, של התהליך לפי אילוז: המוסד ההירארכי "מזמין להיכנע" לפנטזיה התרבותית. כאילו לא מדובר באנשים שנתון להם חופש הבחירה, ועל כן האחריות, על מעשיהם.

איך הגיעה אילוז להשקפה משונה שכזאת? למי שעוקב אחרי התנודות האינטלקטואליות במדעי הרוח והחברה ב-30 השנים האחרונות, אין כאן הפתעה גדולה. אלו פירותיה הבאושים של "ביקורת התרבות" על שלל סוגיה. במהלך יסודי ומקיף, פירקו החוקרים את החברה והתרבות למבני כוח ושליטה, שדות אידאולוגיים וכלכלות שיח, ושאר מבנים מופשטים שנוקו ביסודיות מעניין אחד בלבד – המרכיב האנושי. התודעה של היחיד (אותו "סובייקט" ארור שיש לנתץ) נמחקה לחלוטין מן הלכסיקון, למעט כשהיא מוצגת כהבניה חברתית נוספת.

התוצאה הפרדוקסלית של פרוייקט האדירים הזה, שכל כולו מתהדר בביקורתיות ובעמדה חתרנית (בעצם "חשיפת" מבני הכוח) – היתה עיקור השיפוט המוסרי, ועימו, ביטול האפשרות לפעולה מוסרית אפקטיבית. העניין הזה דורש דיון נפרד ומעמיק, ולכן רק אציג את המהלך ההסקי הזה בראשי פרקים. מכיוון שהיחיד "נקבע" מבחוץ, בידי כוחות שאינם מודעים לו, מתערער עצם המושג של חופש הבחירה (האם אני בוחר לפעול כך או שמא "התרבות" שעיצבה אותי בוחרת זאת, בהשתמשה בי כשלוחה שלה?). אם אין חופש בחירה, אין אחריות מוסרית, ועל כן, גם לא ניתן לשפוט את מי שפועל באופן (לכאורה) לא מוסרי; התרבות, או "מוסדות הירארכיים", כלשון אילוז, אשמים, לא היחיד. ולבסוף, אם אין שיפוט מוסרי, אין יכולת או סיבה לפעול אחרת, אין עניין בפעולה שמטרתה לפצות את הקורבן ולענוש את הפושע. זהו המדרון החלקלק שנביאי התיאוריה והביקורת תמיד נקלעים אליו, ואין להשתומם שרובם גם מחליקים בו.

נחזור לאילוז. אני דווקא מסכים איתה מאד בדיאגנוזה: מבני כוח (בימינו, קפיטליסטיים) מחלחלים את תוך עולם הפנטזיות שלנו. רואים את זה מכל עבר. ילדות בנות 4 שרוצות "להתחפש לכלה", נשים שמגדילות חזה, נערים שמתחרמנים מכלי נשק וכד'. כל זה שריר וקיים. ועדיין, אין שום הצדקה לדיבור על בני אדם כעל מי ש"מוזמן להיכנע", דיבור שנוטל מהם את חירות המחשבה, שיקול הדעת, ההיסוס, העצירה לפני חציית הקו האדום.

יותר מכך: לגיטימי שפרופסור יפנטז על סטודנטית, ולגיטימי שסטודנטית תפנטז על פרופסור. אוי לנו אם נתחיל לנבור בפנטזיות של שכנינו. אבל במקרה שעל הפרק לא דובר על פנטזיות, אלא על מעשים: אייל בן ארי נחקר בחשד שסחט שירותים מיניים תמורת קידום סטודנטיות. גם חוסר היכולת להבחין בין רשות הרבים של המעשה לבין רשות היחיד של המחשבה (המוכחשת מעיקרה) – גם היא מפירות הבאושים של ביקורת התרבות.

נכניס כעת לדיון את פרופ' זלי גורביץ', ראש החוג לסוציולוגיה לשעבר, שאמר: "בחוג לפיסיקה עוסקים בכוח המשיכה, אבל זה לא אומר שכוח המשיכה פועל שם באופן אחר מבחוגים אחרים". עוד אמירה אומללה. הוא דווקא דיבר על בן ארי, אבל אני רוצה לחשוב על האמירה הזאת בהקשר של אילוז. אצלה דווקא ניתן לומר: לא רק שתחום המחקר שלה רלבנטי למקרה בן ארי – הוא גם מסביר יפה את תגובתה למקרה. מסתבר ששנים של עיסוק במבנים ושדות, נטולי פנים אנושיות, משחיתים לא מעט את היכולת להתבונן ישירות בסיטואציה פשוטה של נצלן וקורבן , ולהוציא מסקנה מוסרית פשוטה.

מה באשר לבן ארי? האם מחוקר שהתמחה במיליטריזם בחברה הישראלית (והיפנית) יש לצפות להתנהגות קצת פחות, איך נאמר, מיליטריסטית?

התשובה מורכבת. ברמה העקרונית, צודק גורביץ': אין קשר בין תחום המחקר, או תחומי העניין של אדם, לבין רמתו המוסרית. לא היינו צריכים את גורביץ' כדי לדעת זאת; מספיק להיזכר בשורה של רודנים וסדיסטים חובבי אמנות ומוסיקה קלאסית. ובכל זאת, כמו שמבחינה כרמי, הבחירה באנלוגיה הפיסיקלית גם היא מלמדת משהו על התפיסה של הסוצילוגים את תחום מחקרם: שדה תופעות שנשלט בידי חוקים שאינם תלויים באדם, שאפשר רק ללמוד להכיר אותם, אך לא להתנגד להם או לכפור בצידקתם.

אז נכון, הניסיון ההסטורי והאישי של כל אחד מלמד שאין לצפות להתנהגות מוסרית נעלה על בסיס השכלה, השקפת עולם נאורה וכד'. ובכל זאת – שמורה לנו זכות ההשתאות, ההתרתחות. יש להניח (אף כי לא קראתי) כי פרופ' בן ארי חקר את תופעת המיליטריזם מתוך עמדה ביקורתית, ולא כאחרון מצביעי הליכוד. מכאן שלפחות בכתביו האקדמיים, הוא מחזיק בעמדות אזרחיות-נאורות, ואולי אף דוגל בשוויון זכויות לנשים. העובדה שאדם כזה מסוגל לכאורה לפגוע כה קשות בכבודן ובגופן של נשים מלמדת שהוא אכן מסוגל להחזיק בתפיסת עולם שונה לחלוטין בחייו האישיים. כלומר, לפנינו תופעה מרתקת של פיצול אישיות מוסרי. וככל שהקירבה בין תחום המחקר לבין העבירות המיוחסות לחוקר גדולה יותר (שוו בנפשכם שפרופ' בן ארי היה חוקר ידוע של אי שוויון מגדרי בחברה) – כך עז יותר הדיסוננס הקוגניטיבי בין שתי האישיויות. כלומר, כך עזה יותר הצביעות. ולנו, כצופים מן הצד, מותר להזדעזע הן מן המעשה עצמו (בין אם נעשה בחוג לסוציולוגיה או בחוג לפיסיקה) והן מן הצביעות (דווקא משום שנעשה בחוג לסוציולוגיה).

לשנן היטב וליישם מיד: טוב לכל עת ולכל עט

"אם שואלים באמת היכן הניצחון המוסרי היום והיכן התבוסה המוסרית – בקבלת הפנים לרוצח שפל מאין כמוהו או בנרות נשמה לזיכרון יקירינו – התשובה ברורה" (שמעון פרס, אתמול).

הא לכם, חיזבאללונים עלובים, תבוסה מוסרית שכזאת: גם החזרתם שבויים בחיים, וגם לא זכיתם להדליק נרות נשמה. ואצלנו – ארונות עם דגלים! נרות נשמה! דמעות! זהו מוסר הנביאים. אנחנו בוכים לאור הנרות ואתם נתקעתם עם עוד פיות להאכיל.

"אנו מתמודדים מול אויב מר, נתעב וציני. אויב הרואה חיי אדם כאילו היו מטבע עובר לסוחר. אל מול השפלות המוסרית הזאת, חיי אדם כערך עליון והצער העמוק שאנו חשים נוכח כל אובדן הם מקור העוצמה והחוסן שלנו" (אהוד ברק, אתמול).

אנו מתמודדים מול הנהגה מרה, נתעבת וצינית. הנהגה הרואה חיי אדם כאילו היו מטבע עובר לסוחר. הצער העמוק שאנו חשים נוכח כל אובדן שיכולנו למנוע הוא מקור השפלות המוסרית שלנו (אזרח ישראלי, היום).

פורסם ב-YNET ב-7.8.2006, השבוע הרביעי למלחמת לבנון השנייה. מובא ללא שינויים.

היום שאחרי המלחמה יהיה יום בהיר וצובט לב ביופיו. אנשים ייצאו לרחובות וישאו עיניים למרומים: תכלת צחה תיפרש מעליהם, ללא צל ענן, ללא קטיושות ומסוקים. מתוך ערימות האפר והאבק תעלה שלווה גדולה ותרחץ את השנאה והפחד מהפנים. אנשים יתקבצו בקבוצות קטנות וידברו על תכניותיהם לעתיד, מביטים בחיבה בילדים המתרוצצים ברחוב. מלים פשוטות כמו בית, חיים וחופש יקבלו משמעות חדשה. אחר הצהריים, עת רוח קלה מתחילה לנשוב בין הבתים, יישבו האנשים במרפסות ובבתי הקפה, ויתחילו לדבר על המלחמה שהיתה. ויתחילו לשאול שאלות.

ביום שאחרי המלחמה נביט כולנו בסעיפיו של ההסכם שהתגבש בין ישראל, לבנון וסוריה, בחסות האו"ם, ונראה שם את כל המרכיבים הצפויים והידועים מראש: עסקה כוללת לשחרור כל השבויים הישראלים והלבנונים; נסיגה ישראלית מחוות שבעא ומסירתה לבוררות בינלאומית; פירוק החיזבאללה מנשקו; פריסת צבא דרום לבנון בתגבור כוחות או"ם חמושים על הגבול; התחייבות ישראלית לחדול מכל פעילות, קרקעית או אווירית, בשטח לבנון. נביט בכל המרכיבים האלה, שידענו שאליהם תתכנס המלחמה כבר ביומה הראשון, ונביט מנגד על מאות ההרוגים ואלפי הפצועים, בלבנון ובישראל. נביט ונשאל – האם הזוועה הזאת היתה הכרחית על מנת להשיג את ההסדר הבלתי נמנע הזה? האם היה צריך להישפך כל כך הרבה דם תמימים כדי להתניע את המהלך המדיני?

ביום שאחרי המלחמה עדיין לא נבין את הלקח מלבנון, נכשיל כל פרטנר פלסטיני ונמשיך במדיניות החד-צדדית בגדה המערבית.

ביום שאחרי המלחמה, עם שוך ססמאות הקרב המתלהמות, ניתן יהיה לבחון בעין צוננת את היגררותו הנרצעת של הדרג המדיני אחרי היוזמות הלוחמניות של הדרג הצבאי. נוכל לשאול היכן היה יצחק ברמן של המלחמה הזאת (אותו ברמן שהתפטר מממשלת בגין במחאה על ההסתבכות במלחמת לבנון הראשונה); כיצד זה קרה ש"יונים מובהקות" כמו עמיר פרץ ואופיר פינס הפכו בן לילה לנצים טורפים; כיצד נכבשו מרקעי הטלוויזיה בגדודים של גנרלים במיל' ולא נשמע אף קול אזרחי אחד שפוי; כיצד חדר הצבא לנשמות של כולנו, עד כי לא הבחנו בין מטרותיו לבין מה שטוב לנו.

ביום שאחרי המלחמה אולי יגידו לנו, סוף סוף, איך קוראים לה.

ביום שאחרי המלחמה עדיין לא נשמע את אנחתם השקטה של הפצועים. עשרות קטועי גפיים, עשרות משותקים, עשרות שרופים ומרוסקים ייבלעו במחלקות השיקום של בתי החולים, ואנו לא נדע. עוד פחות מזה נדע על כל פגועי הנפש, איזה סיוטים רצים להם בראש לילה לילה. עוד דור של "בוגרי לבנון" יתווסף לשורותינו, וגם אם רובו ייחשב בריא נפשית, במובנים רבים הוא כבר דור אבוד. אחדים ממנו יחכו חמש או עשר או עשרים שנים לפני שיפתחו את הפצעים. הם יתנו ראיונות לעיתונים, יכתבו ספרים מצליחים ויביימו סרטים על אירועי קיץ 2006. הם יכו על חטא, יסבירו לדור הצעיר שהם היו בדיוק כמוהו, צעירים ששים אלי קרב, עמוסי טסטוסטרון, ושרק בשדה הקרב, כשראו את חבריהם הטובים מרוטשים לגזרים, נחתה עליהם הבומבה; פתאום הבינו את גודל הבזבוז והאיוולת שבמלחמה. אבל הדור הצעיר לא יקשיב להם (כפי שהם עצמם לא הקשיבו לבוגרי לבנון 1982); הוא יהיה עסוק בשיפצור ואיבזור וזיווד וחתירה למגע ואחוות לוחמים וכל מה שאנשים צעירים אוהבים כל כך במלחמות.

ביום שאחרי המלחמה ייתלו מן הגגות, כפגרים מדולדלים אין חפץ בם, כל מיני ביטויים מוזרים: "איום אסטרטגי", "הפצצה כירורגית", "לחשוק שיניים", "מביע את צערו", "מסדרון הומניטרי", "גבורת העורף", "הצבא הכי מוסרי".

ביום שאחרי המלחמה לא נבין איך הפך העורף לחזית עוד לפני שאפילו קמה חזית צבאית. לא נבין איך מנהיגים סיממו אותנו בלהג אודות "חוסנו של העורף" בשעה שישובי הצפון הפכו לערי רפאים. לא נבין איך איפשרנו להם להמשיך להמטיר עלינו מחמאות חלולות בזמן שמקומות עבודה קרסו, משכורות לא שולמו, שירותי רווחה ובריאות לא תפקדו. איך נפלנו בפח הסחת הדעת הקולוסאלית הזאת, כך שמספיק היה לנופף בשם "נסראללה" שמונים פעם ביום כדי שנשכח את החובות הבסיסיות של השלטון לאזרחיו.

ביום שאחרי המלחמה עדיין לא נדע איפה זה חוות שבעא, מה לעזאזל מגדלים שם, ומה איבדנו שם שהיה לנו חשוב כל כך להחזיק בה.

ביום שאחרי המלחמה נשאל איך חצינו כל כך הרבה קווים אדומים בלי לעצור לרגע. איך הצלחנו לתרץ לעצמנו הרג מאסיבי של מאות אזרחים חפים מפשע רק כי הם נמצאים בקרבת חוליות חיזבאללה. פתאום נבין שאין הבדל בין התירוץ הזה לבין מטח רקטות על בנייני מגורים במרכז תל-אביב, רק בגלל סמיכותם לבסיס המטכ"ל בקריה. נבין שאדם יכול לבחור להישאר בביתו מסיבות שונות, וכולן תקפות: אולי נבצר ממנו לעזוב, אולי אין לו לאן ללכת, אולי הפליטות מאיימת עליו יותר מן הפצצות. בכלל, אדם לא עוזב את ביתו, אליו הוא קשור בעבותות של רגש והסטוריה, רק בגלל פליירים שצונחים לו בחצר. נבין שהתושבים שנשארו בכפר כנא והתושבים שנשארו בנהריה פעלו מתוך אותו דחף אנושי בסיסי. פתאום נראה שאלה גם אלה היו קורבנות של מנהיגות אדישה ואויב נטול מצפון.

ביום שאחרי המלחמה ניאלץ לחפש בקדחתנות אחר סיבות חדשות למה אין זמן או תקציב לטפל בבעיות הנצחיות של החברה הישראלית (בריאות, חינוך, רווחה).

ביום שאחרי המלחמה נכיר תודה לכל מי ששאל שאלות בזמן אמת, ועמד במריו לנוכח הנהמה הכמו-פאשיסטית – "שקט, יורים". נראה שתואנת הדמורליזציה, כמו תמיד, שימשה לסתימת פיות ומניעת דיון ביקורתי. ונשמח לפחות על כך שבעידן המודרני כבר לא ניתן לנהל מלחמות בחצר האחורית, ושממלחמה למלחמה גדל חלקו של הציבור שאינו מוכן להפקיד החלטות חורצות חיים בידי מנהיגים ש"יודעים יותר טוב". כי אם אתם הולכים להקריב את חיינו, זכותנו המלאה לדעת את זה עוד כשאנחנו צועדים על פני האדמה, ולא רק כאשר אנו שוכבים מתחתיה.

וביום שאחרי היום שאחרי המלחמה, תיפול עלינו תרדמת שכחה גדולה ומיטיבה. וכשנקיץ משינה ארוכה, נטולי זיכרון וצחים כתינוקות, נחלץ אברינו ונביט בחיוך רענן אל סף דלתנו, שם ממתינה בסבלנות, שוב לא צפויה, כלומר הכרחית וצפויה, המלחמה הבאה.

ברכות חמות לישעיהו קורן, זוכה פרס ביאליק לספרות יפה לשנת 2008

"הקן היה בגודל של צלוחית גלידה. הוא הסתכל בביצים הקטנות. קליפתן היתה דקה דקה, אפורה ורודה, כמו עור רך של תינוק. הוא פחד לגעת בהן. הוא הושיט את ידו אל הקן וריפרף עליו באצבעותיו. לרגע נעלמו ממנו שלוש הביצים הקטנטנות, רק הענפים הדקיקים דיגדגו את עורו. שוב ושוב העביר את ראשי אצבעותיו על קני הקש הזעירים, משחק, נוגע לא נוגע, עד שפתאום, מתוך העשב היבש והעלים המתפוררים, שזור בין הזרדים, לצד פלומה לבנה של נוצה, צץ מול עיניו חוט רקמה אדום. החוט היה רפוי. הוא התפתל בין הגבעולים השבירים והיבשים, ונעלם. זה היה שריד של אחד מחוטי הרקמה שהיתה אמו גוזרת אחרי שגמרה לרקום מפית או חולצה על המרפסת. הוא נגע בחוט וניסה להתיר אותו מתוך הקש ורסיסי הנוצות שריפדו את הקן. הוא משך מעט, הזיז, לא הצליח, אולי פחד שאם יתיר את החוט יתפרק כל הקן, אבל אז, כמו כלום, גלש חוט הרקמה האדום אל תוך ידו. הוא הביט בחוט הרפוי, שהיה מפותל על כף ידו, נבהל, חייך, זקף את ראשו ומפיו נפלטה צעקה: "היי, תראו! היי, תראו מה…" הוא לא גמר את המשפט. הסתכל לרגע ימינה ושמאלה כאילו נתפס בקלקלתו, לחץ את החוט בין אצבעותיו, נשך את שפתיו ושתק".
 
(מתוך שעה ביום, ישעיהו קורן, "המעורר" 9, סתיו 1999)

על יצירתו: >>>

חכמי הביטחון שלנו דואגים תמיד לפרנס את אש הסיכסוך. אבל מה לעזאזל אפשר לעשות בזמן הרגיעה? לירות בלי חשבון כבר אי אפשר. לסגור את המעברים – סגרנו. איך, איך דואגים להזכיר לציבור הישראלי והפלשתיני שהסכסוך חי וקיים, שלהבות השנאה עודן מפזזות בעליצות?

אהה. בוא ניכנס במערכת האזרחית של החמאס. לא שנמנענו מזה קודם לכן. אבל עכשיו סוף סוף הורחבו האישורים המשפטיים (עוד נחזור למשפטנים העלומים האלה), וניתן להכריז מלחמה רחבת היקף על כל המערך האזרחי של החמאס: חנויות, אגודות צדקה, חברות אוטובוסים, מתפרות, בתי ספר ועוד. בצבא טוענים ש"סגירת המוסדות הללו שוללת מחמאס מקור הכנסה חיוני של כספים המיועדים לטרור… המאמץ נועד להקשות על החמאס את הגדלת השפעתו בגדה המערבית".

הנה היהירות והעיוורון הישראלים, מוגשים יחדיו באריזה קומפקטית של רֶשע נקי מחיבוטי מצפון. התפיסה היא אותה תפיסה מקדמת דנא: כל הערבים אותו דבר. טרוריסטים, פקידי עירייה, מורות ותלמידים. כולם חוליות בשרשרת אחת, שרשרת הטרור, שמטרתה היחידה היא למחות אותנו מעל האדמה. ועל כן מותר לשבור את מטה לחמם של אלפים, אולי עשרות אלפים, ולשלול את לימודיהם של אלפי ילדים, ובאופן כללי לדרוך על כל מרכיב ומרכיב בחברה האזרחית הפלשתינית, כי הרי הכל שם מתנקז ל"תמיכה בטרור".

הביטול הא-פריורי הזה של כל הבדל בין טרוריסטים לאזרחים, בין מי שנושא נשק למי שאינו, הוא כמובן אבן היסוד של החשיבה ה… נכון, הטרוריסטית. ישראל בעניין הזה מזמן השתוותה עם אויביה, והיא ממיתה (או פוצעת, או מרעיבה) חף מפשע בחטאו של פושע. אלה כללי המשחק כאן: הקם להורגך, הרוג את שכניו.

לא מיותר להזכיר שגם בעניין התמיכה האזרחית במערך הלוחם, ישראל אינה מפגרת אחרי החמאס. ספק אם יש כאן בכלל "חברה אזרחית", שהרי הצבא וגרורותיו פולשים לכל מגזר שהוא. גם אם נתעלם מהתרומה הישירה של כל אזרח ישראלי לצבא (בדמות המס הנגבה ממנו והולך לתקציב הביטחון העצום), די להזכיר את המעורבות של צה"ל במערכת החינוך (פנימיות צבאיות, תוכניות לימודי תואר מזורז באוניברסיטאות), במערכת קליטת העלייה, ועוד לא התחלנו לדבר על הרווחים העצומים שגורפים גופים במשק הישראלי המספקים מזון וציוד לצה"ל (סולתם, אוסם, תנובה, כיתן ועוד…). ואחרון אחרון חביב: אותם משפטנים עלומים, המזנקים מן הפקולטות היוקרתיות שלנו היישר לזרועות הפרקליטות הצבאית, ועומלים יומם ולילה להכשיר כל שרץ שלטוני, כל השתוללות צה"לית שעולה במוחם הקודח של חכמי הביטחון.

ההגיון של "למוטט את הרשת האזרחית", אם כן, אמור להתיר לחמאס להפציץ מפעלים ומוסדות חינוך ואקדמיה בארץ, רק על שום זיקתם לצה"ל. ברור, ברור: מה אני משווה, מה אני משווה.

הרישעות אינה חדשה, וגם העיוורון איננו. המרוויח היחידי מאלפי המובטלים החדשים, והילדים שייפלטו אל הרחוב, יהיה כמובן החמאס, שאותו היינו אמורים להחליש. אותם גורמים צבאיים ש"מוטרדים" מהתחזקות החמאס בגדה (ואכן, השתלטות החמאס שם היא עניין של זמן) אינם מסוגלים לראות מעבר קצה אפם: במו הצווים המשפטיים החדשים שלהם, ההופכים את חייהם ורווחתם של מאות אלפי פלשתינים הפקר, הם מבטיחים את דורות הגיוס הבאים של החמאס.

כך נשמעים הקצינים המודאגים שלנו: "החמאס בנה בגדה בשנים האחרונות מערכת ארגונית שבמקרה הצורך ניתן יהיה להקים על בסיסה מדינה. זו פשוט 'מדינה של אגודות'. הם צוברים תמיכה עממית גדולה ונשענים על הזרמות כספים עצומות מחו"ל, בהיקף של מאות מיליוני דולרים בשנה, מגופים בסעודיה, במדינות המפרץ ומקהילות מוסלמיות באירופה, בארה"ב ובדרום אמריקה".

מזכיר לכם משהו? "המדינה שבדרך", כמובן. כך בדיוק עשו הציונים הראשונים, עוד טרם היתה להם מדינה רשמית: פרשו רשת אפקטיבית של אגודות, וגייסו תרומות מחו"ל. ככה בונים מדינה. דרוש טימטום עילאי כדי לחשוב שמהלך הסטורי כזה, שעם שלם נרתם אליו, ניתן לסיכול. כדרכה, ישראל במלחמתה מצמיחה אויבים מרים יותר ויותר: בלבנון, נלחמנו ב"אמל" וקיבלנו את חיזבאללה; וכיוון שהיה חלש מדי לטעמנו, גם נתנו לו מלחמה שהעלתה אותו למדרגת הנהגה לאומית ערבית. בשטחים, ריסקנו את פת"ח (כן, גם להם הפצצנו את משרדי הפנים והחינוך), קיבלנו את חמאס, שוב אנו מתנקמים באזרחים שהעלו אותו לשלטון, רק כדי לקבל מישהו קיצוני יותר. לפני שבוע קראתי על תאים קטנים של תומכי אל-קאעידה בעזה. בקרוב, באדיבות חכמי הביטחון שלנו, נתמודד מולם (וגם איתם נאלץ לדבר בסוף, לא לפני שיישפך הרבה דם מיותר).

"הארץ" ממשיך לדווח: "בין המוסדות שעליהם פשטו כוחות הביטחון בגדה אז היו אגודות חינוך, בריאות, צדקה ואפילו בתי תמחוי ובתי יתומים". אז זה הרעיון: למחוץ אותם כל כך שאפילו לא יגיעו לכדי הזדקקות לאגודות האלה. מוות יציל מצדקה.

הו, כמה הייתי רוצה להיכנס לראש של אותם פושטים נועזים על בתי יתומים. אולי רק להביט להם בעיניים (בלבן של העיניים, כמובן, הרי אין שם כלום זולת לבן) בשעה שהם מפנים אל הרחוב ילדים יתומים. לא לא, בעצם רק זה: להקשיב לשיחה שלהם בג'יפ כשהם חוזרים לבסיס.