מחבר עידן לנדו

מי שיודע דבר או שניים בתחום מדעי מסויים, ודבר או שניים על עיתונות – יודע לשמור נפשו מן החיבור המסוכן בין השניים. למעט מקרים נדירים באמת, האופן שבו המדע מוצג בעיתונות הוא כמעט תמיד מעוות, על גבול הגרוטסקה. כל דמיון למציאות מקרי בהחלט. עיתונאים מוכשרים במיוחד עוד יכולים לדווח על תגליות מדעיות במידה כלשהי של מהימנות; אבל כשהדבר מגיע לתובנות מדעיות, כלומר, מקום שנדרשת בו הבנה מינימלית – הכאוס חוגג.

עכשיו אזרוק את כל ההקדמה הזאת לפח, כי אני הולך להפר במו מקלדתי את הכלל שעד כה שמר עלי יפה מאד מכל פיגוע עיתונאי-מדעי שנקרה על דרכי. ויש הרבה כאלה, האמינו לי: מי שעיסוקו הוא בלשנות אינו יכול שלא להיתקל על ימין ועל שמאל בדעות קדומות, בדיות ופירכות הכרוכות בשפה, שחלקן הגדול, להכעיס, מציגות עצמן ברבים כ"בלשנות" (שלא להזכיר את הגנדרניות מכולן, המנופפות ב"לינגויסטיקה" כבצעיף קשמיר מרהיב). ובכן, ב-99 אחוז מהמקרים אני פשוט מבליג ועובר הלאה (להלן "בלוגר", ב' רפויה: אחד שמבליג). עוד יש מה לתקן בארץ הזאת, אתם יודעים, חוץ מבורות בענייני בלשנות.

אלא שמדי פעם, מה לעשות, מוגדשת הסאה. לפתע אני ניצב מול קביעות של עיתונאים שגורמות לי לתלוש את שערותי בתיסכול. איך זה עובר? הרי בכל תחום אחר שעיתונאים מסקרים טעויות בסיסיות כאלה היו גורמות לעריפת ראשים. שוו בנפשכם שכתב פוליטי היה כותב כך: "עוד בשנות ה-50, כשהליכוד היה בשלטון, מחתה תנועת "שלום עכשיו" נגד החלת הריבונות הישראלית על הגולן, שנכבש במבצע קדש". נו, הבנתם את הרעיון. הבעיה היא שמגה-טעויות כאלה מופיעות בעיתון כל הזמן, ובעיקר בתחומים מדעיים.

לענייננו. בסוף השבוע הופיעה כתבה ארוכה ב"הארץ" לרגל יום הולדתו ה-100 של קלוד לוי-סטרוס, האנתרופולוג וההוגה הצרפתי. אכן, אירוע ראוי לציון, שהרי מדובר בנפיל של ממש. אם לא קראתם שום דבר שלו, מהרו וקיראו, כבר יש לא מעט בעברית, אף כי החיבור היפה ביותר שלו, שבו מתמזג החוקר עם הסופר וההומניסט עם הספקן, עדיין לא תורגם לעברית – Tristes Tropiques, תוגת הטרופים – לבטח אחד הספרים המעמיקים שאי פעם תקראו.

איתרע מזלו של לוי-סטרוס והוא נפל לידיו של עדי שורץ, כתב "הארץ" שהיה להוט במיוחד להפגין את ידיעותיו, סליחה, אי-ידיעותיו, בתחומים שונים ומגוונים הגובלים באנתרופולוגיה. וכך, בעודי קורא אודות האיש היקר הזה, ובאמת רוצה לקרוא רק עליו, נאלצתי לעקוף שוב ושוב את מוקשי הבלבול וההבל שהיו זרועים בכתבה לכל אורכה. עד שהגעתי לפיסקה הבאה, וכמו שאומרים באמריקאית, כל הגיהנום השתחרר.

"הסטרוקטורליזם… שהחל באירופה בעבודתו של פרדינאן דה-סוסיר, הוגבל עד אז לחקר הלשון (לינגויסטיקה), ועיקרו ההבנה כי השפה אינה מתארת את העולם, כי אם יוצרת אותו. סוגים שונים של שלג, לדוגמה, לא יזכו להבחנה אם המילה היחידה בשפה היא "שלג". רק אם יש בשפה מלים שונות לתיאורים סוגים שונים של שלג, נוכל להבחין ביניהם. מסקנה: המלים קובעות את תפיסתנו את העולם, ולא העולם עצמו".

הפיסקה הזאת מייצגת את כל הרע שבעיתונות קלוקלת; עיתונות שניזונה מבדיות ומיתוסים קליטים, בלי שום מאמץ מינימלי לברר עובדות בשטח שאינו מוכר לה. היא דוגמה מרהיבה לחורבן האינטלקטואלי שמחולל עיתונאי השולח את ידיו הגסות לעבר פיסת מדע, לועס אותה ומעכל אותה במעיו הצחיחים מדעת, ומגיש את התוצר המופרך לקוראים תמימים.

קשה לדעת איפה להתחיל – כל כך הרבה פירכות מסתתרות בפיסקה המצוטטת למעלה. לפי הסדר, אם כך.

"השפה אינה מתארת את העולם, כי אם יוצרת אותו". טעות ראשונה, מקדמית: אין קשר בין התזה הזאת לבין סטרוקטורליזם. דה-סוסיר ועמיתיו לא התעניינו בשאלות של ייצוג המציאות, הוראה (reference) ויחסי שפה-מחשבה. מה שעניין אותם היה יחסים מבניים פנים-לשוניים. למעשה, התזה הזאת, למיטב ידיעתי, מעולם לא נהגתה: אף הוגה או חוקר שפה לא היה מופרע מספיק לטעון שהשפה יוצרת את העולם (טוב, אני מסייג; לכל שיגעון יש משוגע). עצם הטענה מחייבת טוען – כלומר, אדם עם פה שמסוגל לבטא את הטענה. האם השפה יצרה את הפה? את החניכיים? את הרוק?

לא, העיתונאי המבולבל בוודאי רצה לומר משהו כמו: השפה אינה רק מתארת את העולם, אלא קובעת כיצד נתפוס אותו. אוקיי, כאן כבר מדובר בתזה מוכרת, יש לה אפילו שם – השערת ספיר-וורף. אותו בנג'מין וורף, בלשן-אנתרופולוג חובב בשנות ה-40 של המאה הקודמת, חקר שפות אינדיאניות והגיע למסקנה שהשוני הניכר ביניהן לבין השפות האינדו-אירופאיות יוצר גם "תפיסת עולם" שונה בין שתי התרבויות. ודוק: תפיסת עולם שונה, לא עולם שונה.

יש הרבה דברים לומר בעד ונגד התזה של וורף. בעיקר נגד. האופן שבו היא השתרשה בתרבות הפופולרית, בין השאר הודות לעיתונות קלוקלת, הוא מופרך לגמרי. עצם העובדה שבנאבחו וביפנית יש דרכים שונות לציין זמן, מקום או יחסים דקדוקיים אינה מוכיחה שדוברי נבאחו ודוברי יפאנית תופסים את העולם אחרת. זהו טיעון המניח את המבוקש: השוני בין השפות לא יכול להיות גם הסיבה וגם ההוכחה לשוני הקוגניטיבי. צריך להראות, באופן בלתי תלוי בשפה, כי אכן קיים שוני קוגנטיבי כזה.

בשנים האחרונות חלו התפתחויות מעניינות בתחום הזה של שפה-מחשבה, אבל עדיין המרחק ביניהן לבין הגירסה העיתונאית רב מאד. נראה ששפה מסוגלת להעצים עיבוד מידע בתחומים קוגנטיביים שקיימים ממילא – ולא בזכותה. מלים, כשלעצמן, אינן יוצרות מחשבה (ודי אם נחשוב על אילמים, על פעוטות לפני שלב הדיבור, על שימפנזים, ועל עצמנו, כל פעם שאנחנו "מגששים" אחר המילה הנכונה, ולא מוצאים אותה, למרות שהמחשבה כבר שם, עוד טרם המלים). עם כל הכבוד ל"גבולות עולמו" של ויטגנשטיין, ולשיחדש של אורוול – התודעה האנושית איננה משועבדת לשפה האנושית.

"רק אם יש בשפה מלים שונות לתיאורים סוגים שונים של שלג, נוכל להבחין ביניהם" – אין שחר לקביעה הזאת, שבעצם נגררה לכאן ממקום אחר. לא צריך ללכת רחוק; באנגלית יש מילה אחת, sleet, שפירושה מעין תערובת של גשם ושלג, או שלג וברד. בעברית אין מילה יחידה לכך. האם יוצא מכך שישראלים אינם מסוגלים להבחין בין שלג נקי לבין שלג מלווה בגשם? שטויות, כמובן, אבל כאשר עוטפים שטויות בהילה של אקזוטיקה מדעית – נניח, "מן הידועות היא שבשפה האסקימוסית יש 100 מלים לשלג…" – הן לפתע נראות סבירות.

אגב, ריבוי המלים לשלג באסקימוסית הוא מיתוס ידוע, שיצא מזמן מכלל שליטה. הנה סיכום משעשע של המיתוס הזה, כפי ששיחזר אותו בלשן נודע בשנת 1991.

יותר חשוב לענייננו – ומה בכך אם באסקימוסית, אכן, יש יותר מלים ל"שלג" מאשר בעברית? מה זה מלמד על מערכת התפיסה של האסקימוסים? שוב, שום דבר, כל עוד לא ביצענו ניסויים לא תלויי-שפה שמסוגלים להבחין בין מושג השלג האסקימוסי (קרי, הייצוג המנטלי שלו) לבין מקבילו העברי.

בין כך ובין כך – כמות המלים לשלג עניינה את דה-סוסיר כשלג דאשתקד. סטרוקטורליזם אין כאן, אבל פיליסטיניזם יש גם יש.

[הערת העורך: למעשה, יש מילה בעברית ל-sleet, מוזרה עד גיחוך: חֲנֲמֲל. המילון שלי אף מדגים בכובד ראש את השימוש בה: "ירד חנמל". נו, אז עכשיו, כשאתם יודעים אותה, נפתח לכם צוהר מושגי חדש, ופתאום אתם סוף סוף מבינים מה זה sleet? האם תודעת השלג שלכם התרחבה בעקבות הרכש הלכסיקלי הזה, או שמא רק תודעת המילונאות האקסצנטרית שלכם התרחבה?]

"מסקנה: המלים קובעות את תפיסתנו את העולם, ולא העולם עצמו" – לא מסקנה ולא בטיח. כל מה שנובע מפרשת השלג האומללה היא שצרכים תרבותיים שונים מכתיבים עושר או דלות לכסיקלית בתחומים מוגדרים (משהו שעכברי רשת ותיקים, כמו קוראי הבלוג הזה, לא ממש יפלו ממנו מהכיסא, שהרי מדובר במלים כדורבנות). לא העולם קובע את תפיסת העולם שלנו (אחרת, תפיסת העולם שלנו ושל עטלפים או חפרפרות היתה זהה), וגם לא השפה; הקוגניציה שלנו, על מרכיביה השונים, מסננת וממיינת את העולם עבורנו לתפיסות ומושגים. וכפי שלוי-סטרוס עצמו ידע היטב – החלקים המעניינים והעמוקים ביותר של הקוגניציה הזאת נסתרים מהשפה ואף אינם זמינים להתבוננות מודעת.

מילה אחרונה לעיתונאים: לא בושה לא לדעת. בושה לא לשאול. בושה לכתוב בביטחון עצמי חסר יסוד. בושה לעשות מלאכתכם פלסתר. שהרי העיתונות, במיטבה, אמונה על אותו אתוס שמנחה את העבודה המדעית, במיטבה: חשיפת האמת ופירסומה ברבים. אין צורך לומר – המרחק בין האתוס למציאות אינו קטן, שהרי גם כך קשה, קשה מאד, לדעת את האמת. אז אולי קצת נתאמץ, לפני שאנחנו ניגשים למקלדת?

שש וחצי שנים היא מונחת על השולחן. מעלה אבק, נשכחת מלב. גם כשבאה לאוויר העולם, מיהרו הישראלים לאטום את אוזניהם ולהסתכל לכיוון השני. העיתונים עזרו להם – היוזמה מעולם לא זכתה לדיון רציני בעמודי החדשות. 

אם לא בדיווח עיתונאי, אולי בתשלום, חשבו בליבם הפלשתינים התמימים. לכן מימנו מודעות עמוד בכל העיתונים, המפרטות את יוזמת השלום הערבית. זה כל המודעה – דיווח חדשותי לאזרח הישראלי. מה שהיה אמור להתפרס על פני עיתון שלם, לפני 6 וחצי שנים, ובחינם, מופיע עכשיו על פני עמוד אחד, ובתשלום.

ומה תעשה עם זה? מה תעשי עם זה?

רוצים שלום?

מישהו פה רוצה שלום?

רוצים שלום ?!?

אז אולי לעזאזל תעשו עם זה משהו? אולי פעם אחת תעמידו את זה כתנאי למפלגה שאתם מצביעים עבורה? אולי תגידו פשוט: "או שתאמצו את היוזמה הערבית, ומיד, או שתעופו לנו מהעיניים, לפני שאתם מחרחרים את המלחמה הבאה".

תקראו טוב. היוזמה לא מדברת על שיבת פליטים. היוזמה קוראת לפיתרון מוסכם לבעית הפליטים. היא לא קוראת לישום החלטה 194 (שיבת פליטים גורפת), אבל היא כן קוראת לישום החלטות 242 ו-338 (החזרת שטחים גורפת).

לא מספיק טוב לכם? רוצים להישאר בפינה שלכם ולזעוף ביחד עם בני בגין? לפנטז עם ביבי על "שלום כלכלי" ולזרוק לעבדים בעזה עוד כמה מקומות עבודה? לקשקש על "הסדר מדיני" עם ציפי לבני על כלות הימים? להמשיך לבנות בהתנחלויות עם אהוד ברק?

רוצים להיות צדקנים לנצח?

רוצים להמשיך לנסוע בדרך השלום, לחלוף על פני מגדלי השלום, בדרך אל מסעדת השלום, ולקוות שתגיעו בשלום? האם לא הגיע הזמן להחליף את גוזמת השלום הישראלית ביוזמת השלום הערבית?

תעשיית הספינים הבטחונית שלנו שוברת את השיאים של עצמה כל יום. פעם היה דרוש מרחק של כמה שבועות, אולי חודשים, מן העובדות לאשורן, כדי לטוות סיפור בדיוני שמעוות אותן לחלוטין. כיום לא חולפים ימים ספורים, לפעמים אפילו יממה בודדת, בין האירוע כפי שהיה, לבין השקר שמופץ בעקבותיו. מדהים להיווכח, שוב ושוב, איך שקרים שנלעסים בחריצות בידי כתבים ופרשנים, הופכים ל"אמת" הרשמית כה מהר.

5 חודשים החזיקה התהדיאה ("רגיעה") מעמד. אומנם היו הפרות קלות, משני הצדדים, אבל זו בהחלט היתה התקדמות אחרי הקטל ההדדי של תחילת השנה.

והנה כך התרסקה התהדיאה.

ב-4 לנובמבר חדר כוח צה"ל לעומק 250 מ' מהגדר, במטרה לפוצץ מנהרה שנחפרה, כך נראה, לצורך חטיפת חיילים. המנהרה הממולכדת התפוצצה, ובחילופי האש הרג הכוח 6 לוחמי חמאס (העיתונים קוראים להם "מחבלים"; אני קורא להם "לוחמים". מי שנלחם מול כוח צבאי הוא לוחם, לא מחבל ולא טרוריסט. אצלנו שומרים את הביטוי "לוחם" רק לחיילינו, בין אם הם תוקפים לוחמים או אזרחים פלשתינים).

מיד, ולא רגע לפני כן, קרסה הרגיעה השברירית בסיחרור המוכר: מטחי קסאמים וגראדים שפוגעים באזרחים ישראלים וברכוש, תקיפות של חיל האוויר, עוד הרוגים ופצועים, סגירת המעברים (כלי לחץ שהשימוש בו אינו תלוי בהתנהגות החמאס, כפי שמתואר כאן), החשכת עזה, בלימת הסיוע ההומניטארי, ויתר פתרונות הפלא של המוח האנליטי שעומד בראש מערכת הביטחון שלנו.

הביטחון והספין. שכן מיד לאחר ההפרה הישראלית הבוטה של הרגיעה התחילו לעבוד על "הסיפור הרשמי". מי שממש מתעמק בדברים האלה מגלה נסים ונפלאות. למשל, הסיפור הרשמי לא תמיד נקבע מראש; לפעמים הוא משתנה מיום ליום, בהתאם לתנודות דעת הקהל. עכשיו כולם "יודעים" שהחמאס בעצם שבר את הרגיעה. אבל בהתחלה עוד הודו בחצי פה שישראל בעצם עשתה זאת. אלא שמיד הוסיפו: "גם הפעולה שנעשה בשבוע שעבר כדי לפוצץ מנהרה נעשתה כדי לשמר את הרגיעה. היה ברור לישראל שהוצאת פיגוע דרך המנהרה, היתה מביאה להפסקת הרגיעה. למרות זאת, חמאס פעל לחדש את פעילות הטרור מרצועת עזה, תוך שהוא מפר לחלוטין את כל תנאי הרגיעה".

במלים פשוטות: הפרנו את הרגיעה כדי שהם לא יפרו אותה לפנינו. ברור שזה לא נחשב הפרה, בשיח הישראלי; אצלנו קוראים לזה "פעולה". אך העובדות היבשות מראות כי צה"ל חדר לשטח פלשתיני (זוכרים שעזה "שוחררה"? שהם אמורים להיות ריבונים בשטחם?) והרג שם 6 לוחמים. ממש כמו בלבנון, לפני המלחמה האחרונה, ישראל מתקשה להפנים את ההדדיות של מושג ה"גבול": הם לא נכנסים אלינו ואנחנו לא אליהם. לא לא, אצלנו הגבול הוא תמיד "בשבילם"; בשבילנו, הוא בגדר המלצה בלבד. ברצוננו נחצה אותו, נעשה מה שבא לנו בשטח האויב (כלומר, השטח שהפקדנו בידיו, בעירבון מוגבל), וכשהוא יתעורר לנקום בנו – ניילל לשמים: תראו אותם, שברו את כללי המשחק.

אם צה"ל לא מסוגל לשמור על הרגיעה – שיאמר זאת בפה מלא. ואז יידעו כולם, כולל תושבי שדרות ואשקלון, שחייהם ושלומם של אזרחי ישראל לא מספיק חשובים כדי לשמור על הפסקת האש. מה שמחליא כלך כך הוא הרטוריקה הפייסנית, השקרנית, שנלווית לתוקפנות הישראלית. והרי מדובר בדפוס חוזר ונשנה: בכל פעם שמפלס הדם יורד, והקרקע בשלה להסדרים מקיפים יותר, קופץ להם הפיוז, לגנרלים שלנו. שקט לא יהיה כאן.

מה הקפיץ אותו הפעם? הנה ניתוח חריף של צבי בראל מ"הארץ". בראל מזכיר שלפי ההסכם שהושג ביוני בתיווך המצרי, עוד חודש היתה ישראל אמורה להחיל את כללי הרגיעה גם בגדה המערבית. כלומר, להפסיק עם הפשיטות היומיומיות בחברון ובשכם ולתת לחמאס להשתלט שם על כוחותיו. בראל משער: "הדבר האחרון שישראל מתכוונת לו הוא להניח לחמאס להכתיב רגיעה גם שם". ריסוק התהדיאה, אם כן, על חשבון שלומם של תושבי הדרום, נועד להסיר מעל הפרק כל סיכוי שהחמאס ידחוק את רגלי חיל החסות של אבו-מאזן כגורם האחראי על ניהול הסכסוך מול ישראל.

אני מסכים, אבל יש עוד. כמו תמיד, המדיניות הישראלית היא תערובת של רישעות ואיוולת. בראל מצביע על הרישעות (הקרבת תושבי הדרום לטובת משחק פוליטי ציני), וסביר שזו אכן מנחה את חשיבתם של ה"אנליטים" במערכת. אבל ישנם תמיד גם חמומי המוח, מפקדי השדה, שמבעבעים "לחץ מבצעי" כלפי מעלה בתקופות רגיעה, וכשהוא מצטבר ומצטבר, אין לו מוצא אלא בפיצוץ. איוולת שטופת דם, לאו דווקא רישעות. וגם אין לי ספק שבצד הפלשתיני יש כאלה ויש כאלה, אלא שכמו תמיד, אני את חרפתנו אגיד, לא את חרפתם.

תושבת נהריה מתוסכלת: המדינה הבטיחה לפתח את הצפון, ולא קיימה. הבטיחו תקציבים, שיפור בשירותים המוניציפליים, הבטיחו חינוך ותרבות ומה לא – ושום דבר מזה לא קוים.

למה? היא קובעת: "המדינה עדיין איננה מעוניינת בפתרון היחיד שיכול לחלק מחדש את נכסי הציבור ואת תשומת הלב הציבורית באופן שוויוני יותר ונכון יותר לכל אזרחי ישראל, צפוניים כמרכזיים כדרומיים".

הנהרייתית יודעת שכוונות טובות לא חסר. מה שחסר הוא "פרוייקטור רציני ברמה הלאומית". ומי זה? הנה התשובה, בסוף דבריה: "יש איש אחד כזה במגרש הפוליטי. שמו אביגדור ליברמן, ועד כמה שדעותיו מרתיעות חלק מן הציבור – מדובר בבולדוזר. הצפון (והדרום) זקוקים לאחד כזה. רצוי מיד".

איך לא חשבנו על זה קודם. מי שירים את הצפון מהקרשים הוא אותו אחד שיזרוק לעזאזל את כל תושביו הערבים. מי שהפך את "האיום הדמוגרפי" בצפון לעיקר משנתו המדינית; מי שמצעו מכריז בפשטות: "200 אלף ערבים במשולש ובואדי ערה יעברו לריבונות הרשות הפלסטינית". בזמנכם החופשי, היפכו במילה הזאת – "יעברו". מה אתם רואים בתוכה? תופים ומחולות? משאיות? ערימות של תעודות זהות כחולות?

כמה נוגעת ללב הכמיהה של הנהרייתית – " לחלק מחדש את נכסי הציבור ואת תשומת הלב הציבורית באופן שוויוני יותר ונכון יותר לכל אזרחי ישראל". אנא הטעימו את המילה לכל. יש לקרוא אותה: למיעוט. שהרי היהודים הם מיעוט דמוגרפי בגליל, בעוד שהערבים הם מיעוט גיאוגרפי. האם מי שמייחל לליברמן, שיחלק מחדש באופן "שיוויוני" את נכסי הציבור "לכל" אזרחי ישראל, יכול ליהנות מספק הנאיביות? אולי, ברגע של פיזור דעת, הוא לא שם לב לפרדוקס הזועק? לא, לא עם ליברמן, ולא הנהרייתית.

יש רק הסבר אחד: אותו אדם פשוט הפנים לגמרי את "אי-ספירת" הערבים בשקלול הלאומי. עד כדי כך שהוא בטוח שרק איש אחד יכול לפתור את בעיית היהודים בגליל: אותו האיש שיפתור את בעית הערבים (ו"רצוי מיד").

הנהרייתית לא תומכת בטרנספר. הו לא. יש לה רקורד מוכח של ליברליות. אבל כאן מדובר בעניין מקומי, בעיה מוניציפלית שיש לפתור לאלתר. מה בכלל הקשר לאידאולוגיה, לגזענות, לדמוגרפיה? תשאלו את כל מי שהצביע ללה-פן ולהיידר. בסך הכל רצו שמישהו ינקה להם את שכונות העוני. בולדוזר.

ובולדוזרים, כידוע, נוסעים על דלק שהופק מרכיכות.

אחרי דמעות ההתרגשות האמיתיות, אחרי הכותרות המופרכות ("מעבדות לנשיאות!"), מותר לשאול, בשקט בשקט, מה בעצם איכפת לישראלים מי מנהיג את אמריקה.

אם מדובר בהתעניינות לגמרי לא-אישית, ובהתפעמות לגמרי לא אינטרסנטית – רגשות שיש להתייחס אליהם בספקנות, אצל ישראלים – עוד אפשר להבין. בחירתו של אובאמה לנשיאות היא אכן תמורה משמעותית ביותר – עבור אמריקה. עם ההסטוריה שלה, והגזענות, והויכוח הפנימי על מעורבות הממשלה הפדרלית במשק ובשירותי הרווחה. אף כי עדיין לא הוכח שאובמה יסטה באופן משמעותי מן האידאולוגיה הניאו-שמרנית של קודמיו, אולי ראוי לתת לו ליהנות מן הספק. ישראלים כמוני, לפחות, שאינם שולטים ברזי הפוליטיקה האמריקנית, רשאים לפרגן לעצמם קצת נאיביות בעניין הזה.
yes, we can: אולי אובאמה באמת מבשר שחר של יום חדש לאמריקנים.

אבל לנו? במזרח התיכון המדמם? כאן, לצערי, מסתיים הרישיון לנאיביות פוחזת. אין שום סיבה להניח, לא על בסיס הניסיון הדיפלומטי של 40 שנות מעורבות אמריקנית בסכסוך הישראלי-ערבי, ולא על בסיס ההצהרות המימיות של אובאמה, שהולך להיות כאן איזשהו מהפך אמיתי בגישת המתווך הלא-הוגן בעליל, הדוד סאם. דמוקרטים או רפובליקנים, נצים או יונים, וכן, שחורים או לבנים: המדיניות האמריקנית נשארת בעינה. ובמידה רבה, היא גם אחראית לשמור על להבות הסכסוך בגובה הרצוי – כואב, אבל לא מדי.

ואלה עיקרי המדיניות: 1) תמיכה בלתי מסויגת, מראש ובאופן גורף, בכל מה שממשלות ישראל יחליטו עליו – מבצע צבאי, התנחלות, ירי על אזרחים וכד'; 2) הפעלת מערך "גינויים" ו"הסתייגויות" מסועף, באמצעות מחלקת המדינה והקונסוליות, שמאפשרת לשמור על מראית עין של מתווך הוגן ושל דאגה כנה לזכויות אדם; 3) מענקים שנתיים לישראל בגובה של מיליארדי דולרים, שברובם ניתן לעשות רק שימוש מורשה אחד – רכישת נשק מתעשיות אמריקניות; 4) מסעות דילוגים, פגישות באוריינט-האוס, ייצור אינסוף ניירות עמדה, שיגור שליחים, בקיצור – תיחזוק שוטף של "תעשיית השלום"; 5) אימון וחימוש של כל כוח שיטור צבאי, ישראלי או פלסטיני, שנשבע אמונים לדיכוי ומחיקת כל אופוזיציה לשלטון הקיים.

מאחורי המדיניות הזאת עומדים, בקומה זקופה, רוב-רובם של יהודי אמריקה. אותם יהודים שנתנו 78% מקולותיהם לאובאמה. אותם יהודים שמפעילים את איפא"ק, הלובי הפוליטי האפקטיבי ביותר בארה"ב, אחרי לובי הנשק.

בנקודת ההצטלבת של כל הוקטורים האלה – הלחץ היהודי, תעשיות הנשק, הצורך לשמור על עליונות ישראלית במזה"ת, ותאוות הנפט שאינה יודעת שובע – אין לשום נשיא אמריקני, שחור או לבן, כמעט שום מרחב תמרון. המקסימום שהוא יכול לעשות, ואת זה כנראה אובאמה יעשה טוב יותר מקודמו, הוא להיות מנומס יותר למי שהוא בז לזכויותיו. הכתובת בעצם כבר על הקיר: מרגע שהוטבעה על אובאמה חותמת הכשרות האולטימטיבית – "ידיד טוב לישראל" – ידעתי שטוב לא יצא מזה. מנסיוני, ידיד טוב לישראל הוא ידיד רע מאד בשבילי. כזה שאומר הן אחרי כל איוולת ורשעות של הממשלה שלי. עוד ידיד כזה ואבדנו.

הממשל של אובאמה לא ילחץ על ישראל להיפרד מהשטחים, לפנות התנחלויות או להידבר עם סוריה. ודאי וודאי שלא יפעיל מנופי לחץ כלכליים למען יעדים כאלה. מה, הוא משוגע? מה ייצא לו מסחיטת מדינת ישראל? רק כאב ראש. על כן יניח לנו להמשיך בדרכנו מטה, אל התהום, ובעוד 5-10 שנים, כשמשטר האפרטהייד בשטחים יתבסס סופית, עוד נראה "פקידים בכירים" בוושינגטון, שחורים לא פחות ממרטין לותר קינג ונלסון מנדלה, נדים בראשם אל הקריזה התורנית של המדינה המופרעת הזאת במזה"ת, ופולטים את המסר המוכר: "ארה"ב תמיד היתה סבורה שמעשים מעין אלו אינם מקדמים את השלום".

מאימרות חד"ל: קטעים מהרצאתו של חיים דעואל לוסקי, "דלז כאונטולוגיה אידאליסטית-אמפיריציסטית", שניתנה בכנס ה-11 של האגודה הישראלית לפילוסופיה, אוקטובר 2008

"מהלך זה מבקש למצוא תשובה מטאפיזית ואתית לשאלה "כיצד נוטלים חלק וכיצד נוצרת השתתפות בשלם הזה, בעולם, שאינו נוכח כשלם עבור עצמו באימננטיות שמהותה היא שאינה יכול לקבל כל "עוד" כתוספת?", או "מהי הכָּכוּת של ההוויה האוניווקית?"
הערת המלבה"ד: האוניווקים היו שבט פולינזי קדום, שנכחד משום שכל הזמן רצה "עוד" כתוספת. כָּכוּ זה.

"חזרה זו מצליחה לחמוק מהאפשרות של הנוכחות כמה שנתפס וחוזר. זו החזרה העומדת במקום שבו היא יכולה להוות את הכוח הפועל להמסת כל זהות קודמת, גם אם התנועה המהירה של דלז מאפשרת לו אפילו להגיע למקום של הטרום, למקום שלפני כל היווצרות של זהות קודמת שאותה אפשר להמיס. מה שקודם אינו יציב יותר ממה שנוכח, אינו אפשרי יותר ממה שיהיה אחרי שכל זה יעבור, ובחזרה המפוצלת נמחקת כל שארית המקור ההופך לחסר מקור. חסר המקור, ה-sans fond , אינו סתם תנועה בעלמא כי אם אבסטרקציה הנעה לאורך קווי מגוז אופקיים, העתקים מרובים של סימולקרה. מבחינת דלז, ההפשטה של סימני ההיכר של ההווה יוצרת "מומנטים של חזרה עירומה", שהיא גם ההבדל שחוזר ריק, ללא סימן, ללא שפה".
הערת המלבה"ד: נו, טריביאלי. המלצתי לו להוריד את הקטע הזה, הרי מדובר בבייסיקס. התעקש. חייב להסביר הכל, זה. לא סובל שיישאר משהו לא מובן.

"החזרה אל מחשבת האידיאה, היא דרך התובנה שהאידיאות הן המכילות את היחסים הדיפרנציאליים (דהיינו המבטלים) ואת הנקודות הסינגולריות הקיימות בו-זמנית בסדרים השונים. מכיוון שהאידיאה מתעלמת מהשלילה, השלילי אינו מופיע לא בתהליך של הדיפרנציאציה (ההבטלה כחיוביות טהורה) ולא בתהליך של הדיפרנסיאציה (ההבדלה כמימוש שהוא תמיד ביטוי לכושר החיובי הנוצר אקטואלית)".
הערת המלבה"ד: כבר אמרנו לאידאה אלף פעם: אל, אל תתעלמי מהשלילה. תראי מה קרה לסינגולריות. לא חראם?

"כשהדיפרנציאציה קובעת את התוכן (הווירטואלי) של האידיאה כבעיה, הדיפרנסיאציה מבטאת את האקטואליזציה של הווירטואלי ואת כינון הפתרונות באמצעות אינטרגרציות מקומיות (ולמעשה, באמצעות החיים עצמם)".
הערת המלבה"ד: אהה, תפסתי. "החיים עצמם", בסוגריים. 

מאמר מצויין, פוקח עיניים ומטריד של אילת מעוז ב"גדה השמאלית", מנתח את התופעה העכשווית של הפרטת המעברים בשטחי הגדה המערבית. משרד הביטחון מעביר במיקור-חוץ את משימות הבידוק והאבטחה מידי חיילים לידי עובדים של חברות אבטחה. מעוז מראה שבאופן פרדוקסלי, ההפרטה כאן אינה כלכלית (שהרי עלות העסקתם של אזרחים עולה בהרבה על העסקת חיילים בשירות חובה) אלא אידאולוגית – תוצר של דת הניהול הניאו-ליברלית. כמו בתחומים אחרים (כמו סיעוד וכליאה), המדינה מתנערת מאחריותה והתחום המופרט מורחק מן העין הציבורית, מעצם היותו "פרטי" וגם מתוקף האמונה התמימה ב"יעילות" השוק הפרטי. זכויות האדם נרמסות כמו קודם, התנועה בשטחים מכפר לכפר כמעט בלתי אפשרית – אבל הכל עטוף כעת במעטפת משוכללת של קירות מתכת, זכוכית חד-כיוונית, ו"תודעת שירות" אדיבה ומפותחת. כיבוש ללא מגע יד אדם, וללא היוודעות עיני אדם. ובעצם, על איזה אדם מדובר כאן בכלל? המאבטחים? אנחנו? מישהו רואה פה אדם?